1. זהו ערר שהוגש לוועדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: "החוק הביוב") בגין דרישת תשלום היטל ביוב, אשר הוצאה על ידי המשיבות בעקבות בקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי העוררים (להלן: "הבקשה להיתר"). הבקשה להיתר היתה לבנייה חדשה של מבנה מגורים בשטח של 3,120.66 מ"ר במקרקעין הידועים כגוש 6154 חלקה 284 ברחוב רמז 11 בגבעתיים (להלן: "המקרקעין").
2. העורר 1 (להלן: "העורר") הוא הבעלים בעוררת 2 (להלן: "העוררת") שהיא בעלת הזכויות במקרקעין. הזכויות במקרקעין נרכשו על ידי העוררים מבעלי הנכס הקודמים. ארבע דירות נרכשו ביום 17.10.2007 מבני הזוג פרומוביץ אפרים וטובה ודירה נוספת נרכשה ביום 21.1.2008 מבני הזוג יצגר ישעיהו ופנינה. בגין ארבע הדירות שנרכשו מבני הזוג פרומוביץ הנפיקה העירייה ביום 2.10.2008 ארבעה אישורים על תשלום כל המיסים מלשכת רישום המקרקעין, גם בגין הדירה שנרכשה מבני הזוג יצגר הנפיקה העירייה ביום 1.9.2008 אישור על תשלום כל המיסים בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "אישורי המיסים").
3. לצורך הקמת הבניין החדש ביקשו העוררים להרוס את הבניין הישן, אשר לטענתם הוקם לפני עשרות רבות של שנים בשנת 1946 ובאישור העירייה. הבניין הישן כלל חמש דירות מגורים בשטח כולל של 722.80 מ"ר, אשר ללא קומת הגג שיטחו 530 מ"ר. בניין המגורים החדש הוא בן חמש קומות כולל 16 יחידות דיור, שתי קומות מרתף חנייה, קומת עמודים מפולשת, פנטהאוז וקומת גג בשטח כולל של 3,120.66 מ"ר (להלן: "הבניין החדש").
4. לאחר משא ומתן בין הצדדים קיבלו העוררים ביום 16.7.2009 דרישה מתוקנת לתשלום אגרות והיטלי פיתוח וביניהם היטל ביוב, כאשר סך הכל דרישת התשלום בכל הנוגע להיטל ביוב עמדה על 263,861 ₪. העוררים שילמו תחת מחאה בכדי למנוע עיכוב בהוצאת היתר הבנייה.
5. לאחר הגשת הערר השמיעו הצדדים את העדים מטעמם. מטעם העוררים העידו המהנדס יוסף שוסט, מודד מר שאול חפץ והעורר. מטעם המשיבות העידו גב' ציפי גורסקי, הנדסאית רישוי במינהל הנדסה במשיבה, ומר פיטר סורקין, מהנדס ביצוע במחלקת תשתיות במשיבה.

טענות העוררים בסיכומים

1. העוררים טוענים כי קו הביוב המשרת את המגרש הוקם בשנים 1958-1962.
2. לטענת העוררים סמכות המשיבות להשית היטל ביוב קמה מכח חוק עזר לגבעתיים (ביוב) תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק העזר") אשר תוקן בחוק העזר גבעתיים (ביוב התש"ס - 2000) (להלן: "חוק העזר החדש") ומכח חוק הביוב.
3. אין מחלוקת לטענת העוררים כי המבנה הישן חובר לקו הביוב בין השנים 1958 ל-1962 כאשר הקו עצמו הוקם בין השנים הנ"ל. לפיכך טוענים העוררים, כי תשתית הביוב המשרתת את המגרש מומנה בעת הקמתה בתקופת שיטת דמי ההשתתפות, אשר חלה לפני שנת 1964, וכאשר לאחר שנת 1964 ועד היום, לא ביצעו המשיבות עבודות ביוב כלשהן המזכות אותה לגבות היטל ביוב מהעוררים.
4. עוד טוענים כי יש להסיק מכך שהמשיבות הנפיקו את אישורי המיסים כי שולמו דמי השתתפות עבור התקנת התשתיות.
5. עוד הם טענו בעניין זה כי לא ניתן להטיל היטל ביוב בשנת 2009 עקב עבודות שנעשו בשנת 1958 ובכך יש ניתוק זיקה בין ביצוע העבודות לבין הוצאת דרישת התשלום. לעניין זה מפנים העוררים לע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי יזום השקעות ובנייה בע"מ פד"י נ"ז (1) 340 (להלן: "פסק דין אל עמי"). עוד טענו בעניין זה להתיישנות.
6. טענה נוספת בפי העוררים היא, כי ההיטל עומד בסתירה לסעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות (נוסח חדש).
7. עוד טוענים העוררים כי עבודות ביוב שביצעו המשיבות ומפורטות בסעיפים 9-21 לכתב התשובה לערר ביניהן, התקנת תא ביוב חדש לחיבור לקו ביוב חדש על ידי המשיבות בחודש יולי 2008 הן בגדר עבודות תחזוקה בלבד ואין להן רלוונטיות להיטל הביוב.
8. לגופה של ההודעה, טוענים העוררים כי יש לקזז את שטחו של הבניין הישן מהשטח לחיוב היטל הביוב כאשר שטח המבנה הישן כולל קומת הגג מסתכמים בכ-722.8 מ"ר על פי תצהיר מיום 7.11.2010 של המודד מר שאול חפץ (להלן: "המודד").
9. עוד טוענים העוררים שכתוצאה מתוספת הבנייה לא נדרש להתקין ביוב נוסף או ביוב חדש כיוון שחלקה הארי של תוספת הבנייה הוא שטח המיועד לחניונים (1,112 מ"ר). כאשר בחניונים אין אסלות, מקלחות, טיהורים ונקודות למכונות כביסה. לפיכך שטחם של שטחים אלו לנביעת הביוב היא אפסית.
10. עוד טוענים העוררים כי המשיבות לא עמדו בדרישות הפורמליות המהותיות המהוות תנאי לחיוב בהיטל הביוב משום שנמנעו ממסירת הודעה כנדרש על פי סעיף 16 לחוק הביוב.

טענות המשיבות בסיכומים

1. המשיבות טוענות כי טענת התיישנות ומועד להתגבשות עילת התובענה היא טענה המהווה הרחבת חזית אסורה.
2. המשיבות טוענות עוד כי העוררים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם משום שלא בדקו בדיקה עובדתית בנוגע לסוגיות נשוא הערר מול הבעלים הקודמים של הנכס, או מול המשיבות ולכן לא הוכיחו כי הבעלים של המקרקעין אכן שילמו את דמי ההשתתפות במלואם.
3. כמו כן טוענות המשיבות כי היטל הביוב הוטל כדין באשר מדובר בתוספת בנייה. לעניין זה הפנו המשיבות בהודעה שהגישו לבית המשפט (הודעה עליה הוגשה תגובת המערערים ותגובת המשיבות) לפסק הדין עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ שניתן ביום 4.6.2012 (להלן: "פסק הדין אשבד").
4. אשר לטענת ההתיישנות היה ולא תדחה כהרחבת חזית אסורה, הרי שהמשיבות טוענות כי על פי סעיף 2 לחוק העזר נקבע כי עם הגשת הבקשה להיתר בנייה מתגבשת הזכות להיטל וזהו גם המועד לתחילת ההתיישנות ובכך שונה תיק זה מפסק הדין בו"ע ת"א 1159/03 מלכה ו-35 אחרים נ' עיריית הרצליה.
5. המשיבות טוענות עוד כי הותקן בנכס תא ביוב חדש והוסיפו קו נוסף ומכאן שבוצעו עבודות שידרוג של קו הביוב, כאשר אילו אינן עבודות אחזקה אלא עבודות שדרוג של ממש.
6. אשר לקיזוז השטחים טוענות המשיבות כי לא הוכח על ידי העוררים כי הבעלים הקודמים אכן שילמו דמי השתתפות והטענה כי אישורי המיסים מעידים על תשלום ההיטלים - אינה נכונה משום שמלשון סעיף 324 לפקודת העיריות מכוחו מונפקים אישורי המיסים עולה כי אישורי המיסים ניתנים רק כנגד סילוק חובות כלפי העירייה ועל כן מקום בו מעולם לא נדרש תשלום כלשהו בגין היטלי הביוב לא ירשם חוב על הנכס בפנקסי העירייה ולכן יונפקו אישורי המיסים. עוד מפנות המשיבות לכך שבאישורי המיסים מופיעה הערה לפיה האישור אינו משחרר מתשלום חוב שהיה רובץ על הנכס בזמן מתן האישור ואשר מכל סיבה שהיא לא נתגלה ולא נדרש מהמבקש ולא שולם על ידו בזמן מתן האישור (להלן: "הפיסקה המגבילה"). עוד מפנות המשיבות בעניין זה לדברי כב' השופט מודריק בפ"ד עמנ (ת"א) 136/08 עיריית הרצליה נ' דוד צרפתי (פורסם במאגרים, 20.1.2011) (להלן: "פסק דין צרפתי").
7. עוד הן טוענות כי על העוררים לשאת בהיטל הביוב בין אם שולם בעבר ובין אם לאו.
8. אשר לטענות העוררים לעניין שטח המבנה הישן הרי שלטענת ב"כ המשיבות העוררים כלל לא טרחו לבדוק במשרדי המשיבות את גודל השטח והסתמכו על מדידה פרטית בלבד שעלותה שולמה על ידי העוררים. לעניין זה טוענות המשיבות כי גם לאחר שהוועדה אפשרה לעוררים להזמין לישיבה מיוחדת את עורך המדידה לחקירה על חוות דעתו התברר כי המודד כלל לא ערך את המדידה בעצמו אלא עובד ממשרדו, שאינו מודד מוסמך ואילו המודד כלל לא נכח במקום ורק חתם על המדידה. לכן טוענות המשיבות כי יש להורות על פסילת המדידה מהטעם שהוגשה שלא כדין ולא באמצעות עורכה. לחילופין טוענות המשיבות כי אם יש לקזז שטח הרי שלכל היותר יש לקזז את השטח שאושר לרישיון הבנייה ולא לפי המדידה שהוגשה מטעם העוררים.
9. נזכיר כי לאחר הגשת הסיכומים ניתן פסק הדין אשבד, אשר המשיבות הגישו אותו והצדדים התייחסו להשפעתו על טענותיהם בתיק זה בהרחבה במסגרת הודעות שהגישו לוועדה.

דיון והכרעה

טענת תשלום דמי השתתפות

1. העוררים טענו כי בעליהם הקודמים של המגרש שילמו את דמי ההשתתפות במלואם בעת ביצוע העבודות, שכן סמכותה של המשיבה לחייב בתשלום קמה עם קבלת החלטה כדין בדבר התקנת תשתיות הביוב והקמתה של התשתית, המשיבה גבתה את התשלום בשעתו מכוח חוק העזר לגבעתיים (בניית ביבים), תשי"ג-1953 (חוק זה בוטל בסעיף 8 לחוק העזר) לפיכך, לטענתם, אין להשית עליהם כעת תשלומים בגין התקנת התשתיות.
2. עוד הם טוענים כי מכך שהעירייה הנפיקה אישורי מיסים יש ללמוד כי לא היו חובות שכאלו לעירייה ולכל הפחות העוררים סמכו על כך. ובנוסף אם לא נגבו דמי השתתפות הרי שזו רשלנות של העירייה.
3. המשיבה טענה לעניין זה מפי ציפי גורסקי כך: "מבדיקה שערכתי, עולה כי לא נמצאו כל אסמכתאות לתשלום בגין ביוב בקשר לנכס נשוא הערר" (סעיף 7 לתצהירה). כאשר נשאלה על כך בחקירה הנגדית ענתה, כי חיפשה את אישורי התשלום בתיק הבניין וכי אינה יודעת כי ניתן לחפש זאת במקומות אחרים, כגון בגזברות (עמ' 93 לפרוטוקול).
4. לעניין זה נראה כי השאלה הראשונה היא על מי מוטל הנטל להוכיח תשלום שכזה. בחנו פסק דין צרפתי ולא מצאנו כי הייתה התייחסות מפורשת לסוגיה זו של נטל ההוכחה.
5. על פי הכללים הרגילים נטל ההוכחה לטענה זו מוטל על מי שטוען אותה, דהיינו על העוררים. עוד נציין, כי בפסקי דין אחרים של בית משפט השלום נקבע אכן, כי בסוגיה זו נטל ההוכחה מוטל על העוררים. ראו תאמ (חי) 7986-09-08 יעקב סלומון נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (פורסם במאגרים, 24.2.11), סעיפים 6.4 ו- 6.5 לפסק הדין; ער (נתנ) 226/05 גבסו נ' עיריית נתניה (פורסם במאגרים, 9.12.10), סעיף 8 לפסק הדין; ת.א. 28272/00 טוביאס נ' עיריית גבעתיים (פורסם במאגרים, 29.8.05) סעיף 44 לפסק הדין.
6. במקרה שבפנינו העוררים כלל לא הרימו את נטל ההוכחה בעניין זה ואף לא הציגו כל ראשית ראיה לטענתם. לבד מטענה כללית כי הדיירים הקודמים שילמו דמי השתתפות, מכיוון שמדובר היה בבניין שהיה מחובר לקו הביוב וכן כי יש להסיק זאת מדברי גב' גורסקי השונים מדברי המצהיר מטעם העירייה בעניין צרפתי (ראו טענות העוררים בסעיפים 29 עד 30 לסיכומי התשובה), העוררים לא הביאו כל ראיה פוזיטיבית לכך כי בעלי הדירות הקודמים שילמו דמי השתתפות ואף לא כי נדרש מהם לשלם דמי השתתפות. בעלי הדירות לא הובאו על מנת להעיד על כך, לא הוצגו אישורי תשלום והעורר אף העיד מפורשות כי כלל לא בירר האם שולמו דמי השתתפות על ידי בעלי הדירות הקודמים (עמ' 26 עד עמ' 27).
7. בנסיבות אלה הוועדה קובעת כי לא הוכח לה כי שולמו דמי השתתפות ולכן אין כל עילה להפחית מגובה ההיטל.
8. מבקשים העוררים להסתמך על אישורי המיסים שנתנה המשיבה ב-2.10.08 וב- 1.9.08 בהקשר לעסקת רכישת המקרקעין, על מנת ללמוד כי שולמו דמי השתתפות או להוכיח הסתמכות של העוררים על אישורים אלה.
9. לעניין הסתמכות על אישורים אלה טענה ב"כ המשיבות כי על פי סעיף 324 לפקודת העיריות אישורים אלה מעידים אך ורק על סילוק חובות כלפי העירייה ולכן מקום שלא נדרש תשלום כלשהו בגין היטלי ביוב – לא ירשם חוב על הנכס בפנקסי העירייה, ויונפקו אישורי המסים.
10. גם לעניין זה הדין עם המשיבות. משלא הוכח כי נדרשו דמי השתתפות ולא שולמו, כי אז לא נוצר חיוב הנרשם בפנקסי העירייה ולכן ניתן אישור המיסים. ראו את דברי כב' השופט מודריק בפסק הדין צרפתי בעמ' 6. יתר על כן, באישורי המיסים מופיעה פסקת הגבלה הקובעת במפורש כי אין באישור כדי לשחרר מחוב שלא נתגלה, לא נדרש ולא שולם בזמן מתן האישור. לפיכך לא יכלו העוררים להסתמך על אישורי המיסים כהוכחה לכך ששולמו דמי השתתפות בעבר.

חלוף הזמן כמבטל זיקה

1. טענה נוספת של העוררים היא כי חלוף הזמן שבין בניית קו הביוב לבין הודעת התשלום מנתק את הזיקה שבין השניים, ולכן יש לפטור מתשלום ההיטל. לעניין זה הסתמכו העוררים על פסק הדין אל עמי.
2. כידוע לאחרונה ניתן פסק הדין אשבד בו ביטל בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים את הלכת אל עמי. וכך כתב כב' השופט פוגלמן:

"להשקפתי, הלכת אל עמי אינה יכולה להיוותר על כנה וראוי לשנות ממנה. שלושה נימוקים עיקריים לכך: הראשון, משום שתוצאתה עומדת בניגוד לרציונל העומד בבסיס שיטת ההיטל; השני – הקשור בטבורו לקודמו – משום שהיא יוצרת לרשויות המקומיות מערך תמריצים לקוי באופן שעלול לפגוע ברווחה המצרפית; והשלישי, משום שהיא מחלקת את נטל מימון התשתיות העירוניות באופן בלתי שוויוני ובלתי הוגן." (סעיף 23 לפסק הדין).

1. טוענים העוררים כי גם פסק דין אשבד אינו סותם את הגולל על טענתם לעניין יכולתם לטעון להעדר זיקה. לטענתם: "המשמעות האופרטיבית של פסק דין אשבד היא, כדלקמן: במידה ובוצעו עבודות אשר הקימו חובה בתשלום "היטל פיתוח", ולאחר תקופה ארוכה, הוטל חיוב בהיטל בעקבות בניה חדשה, אזי מדובר בחיוב חוקי... מדובר בחיוב הקרוי "היטל משלים" שכן הוא בא בהמשך לעבודות הפיתוח אשר בוצעו בתקופה שבה הייתה נהוגה שיטת ההיטל." (סעיף 5 לסיכומי העוררים לאחר פסק דין אשבד) ובהמשך: "בענייננו עבודות הפיתוח המשרתות את הנכס בוצעו בתקופה שבה הייתה נהוגה שיטת "דמי ההשתתפות". המצב בענייננו הינו מצב משפטי שונה, שכן במועד שבו בוצעו עבודות הביוב המשרתות את הנכס, קמה חובה בתשלום "דמי השתתפות" ולא עפ"י שיטת ההיטל כפי שקרה בעניין אשבד ואל-עמי." (סעיף 8 לסיכומים הנ"ל).
2. ראשית, יש לציין, כי פרשנות זו של העוררים אינה עולה מפסק דין אשבד והיא בגדר נסיון לאבחן את פסק הדין על בסיס צר של העובדות המהוות בסיס לו. שנית, העקרון העומד בבסיס הפטור כתוצאה מתשלום דמי השתתפות הוא סעיף 27 לחוק הביוב, אשר כידוע בית המשפט העליון בפסקי הדין ביקש לצמצם את תחולתו במידת האפשר (ראו דברי בית המשפט העליון למשל בדנ"א 195/04 מנחמי בוני מגדל דוד נ' עיריית רמת גן :"... הפסיקה של בית משפט זה שמגמתה לצמצם את היקף תחולת הפטור שנקבע בסעיף 27 לחוק הביוב..." וכן שפיר, עמ' 641). שלישית, הרעיון שחיוב ראשוני, משמעו אך ורק חיוב כתוצאה מהיטל ולא כתוצאה מדמי השתתפות אינו נכון ואינה עולה בקנה אחד עם רעיון ההיטל. נהפוך הוא, העובדה שהחיוב הראשוני היה דמי השתתפות (אשר לא הוכח כי שולמו) רק מעצימה את הבעייה שבמתן פטור, כאשר הבניין המקורי היה קטן בשטחו והמבנה החדש הוא פי כמה וכמה בגודלו. ראו שפיר בעניין זה:

"שורש הבעיה הוא בכך שלתשלום דמי השתתפות ולתשלום היטל מכנה משותף חלקי בלבד – שניהם משולמים עקב היווצרותה של זיקת הנאה בין הנכס לבין התשתית המשמשת אותו. לעומת זאת זיקת המימון לגבי שני סוגי תשלומי חובה אלה שונה לחלוטין – דמי השתתפות מממנים את התשתית המשמשת את הנכס, ומבחינה זו זיקת המימון בהם משיקה לזיקת ההנאה; דמי ההיטל מממנים את חלקו של בעל הנכס בכלל הוצאות התקנת הביוב הציבורי בלי קשר כלל למימון קטע התשתית המשמש אותו דווקא. כתוצאה מכך לא יכול להיווצר כלל קשר מימוני בין דמי ההשתתפות ששולמו בעבר על ידי בעל נכס בגין התקנת שלב ביוב המשמש את נכסו, לבין חיוב בהיטל לפי חוק הביוב... התשלום משולם פעמיים אך אין הוא תשלום כפל כלל ועיקר. עיתים יהיו דמי ההשתתפות ששולמו משקפים את שהיה צריך בעל נכס לשלם לפי שיטת ההיטל (ככל שהנכס קטן יותר בשטחו) ועיתים יהיו מעטים בלבד לעומת מה שהיה צריך לשלם בעל הנכס לפי שיטת ההיטל (ככל שהנכס גדול יותר בשטחו)." (עמ' 632).

1. לפיכך הוועדה מוצאת כי לאור הלכת פסק דין אשבד קיימת זיקה בין הבנייה החדשה נשוא הודעת החיוב לבין בניית קו הביוב.

היטל הביוב הוטל כדין

1. בנוסף צודקות המשיבות בטענתן כי על פי סעיף 18(3) לחוק הביוב וכן סעיף 2(ב)(2) לחוק עזר לגבעתיים (ביוב) התש"ס-2000 (להלן: "חוק העזר") היטל ביוב יוטל בהתקיים "הוספת בנייה או בנייה חדשה בנכס". לפיכך היטל הביוב הוטל כדין.
2. כאמור טענת היעדר הזיקה לקו הביוב שנבנה בשנים 1958-1962 נדחתה לעיל ומקובל על הפסיקה כיום כי תוספת ההיטל בגין תוספת הבנייה היא למעשה בבחינת השלמת ההיטל הבסיסי שגבייתו נדחתה עד ניצול זכויות הבנייה בנכס, כאשר עם ניצול זכויות הבנייה בנכס, נדרש בעליו להשלים את ההיטל הבסיסי לפי שטח תוספת הבנייה בפועל או בנפחה. ראו פס"ד אשבד.

ביצוע עבודות בתשתית הביוב

1. לנוכח ההחלטות אליהן הגענו לעיל, למעלה מן הנדרש נדון בקצרה בשאלת שיפור קו הביוב. לעניין זה הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם נערכו שיפורים בקו הביוב מאז הקמתו.
2. לטענת המשיבות מאז הקמת קו הביוב ועד היום בוצעו בפועל, ועתידות להתבצע עבודות תשתית ביוב מקיפות בגבעתיים, לרבות באזור הנכס ובקרבתו. ובשנת 2002 בוצע קו ביוב חדש ברח' רמב"ם, אשר קו הביוב ברח' רמז, בו מצוי הנכס, מחובר לקו הביוב הראשי ברח' רמב"ם. עוד טוענות המשיבות כי בחודש יולי 2008 הותקן במקרקעין תא ביוב חדש על ידי המשיבות, וזאת על מנת לחבר את המבנה החדש לרשת הביוב העירונית ולהתאימו לתוספת הבנייה המבוקשת. כמו כן בוצעו עבודות חיבור תא הביוב החדש לנכס עד קצה גבול מגרש. עוד ציינו כי ביום 7.9.06 אושרה תוכנית אב לביוב גבעתיים.
3. העוררים טוענים כי עבודות אלו הן עבודות תחזוקה בלבד. לצורך כך העיד המומחה מטעם העוררים, מר שוסט, כי עבודות הביוב שבוצעה וגובלת בנכס הן: החלפת החיבור הישן בחיבור חדש בחלקו הדרומי של המגרש והתקנת תא ביקורת על הקו הקיים וכן התקנת קטע צינור באורך של 60 ס"מ. בעקבות החלפת החיבור נותר קוטר החיבור החדש זהה לישן והחלפת קטע הצינור מסתכמת ב- 60 ס"מ וזו עבודת תחזוקה שולית.
4. אשר לעבודת הביוב ברח' רמב"ם טענו העוררים ראשית כי מדובר בהרחבת חזית, טענה אותה יש לדחות כיוון שמדובר בטענה אשר נטענה ברשות הוועדה וניתנה לעוררים הזדמנות להגיב עליה. שנית, המומחה שוסט כתב בחוות דעתו כי מעיון בהסכם עם קבלן הביוב מתברר כי ברחוב רמב"ם לא בוצעה התקנת קו ביוב חדש אלא בוצעה החלפת קו ביוב ישן בלבד. לפיכך לטענת המומחה מדובר בעבודת תחזוקה בלבד אשר צריכה להיות ממומנת מאגרת הביוב. להוכחת דבריהם הביאו העוררים את תחשיבי אגרת הביוב של עיריית תל אביב מהן עולה כי 70% מאגרת הביוב מועברים לתחזוקה וכן לספרו של שפיר בעמ' 73. אשר לתוכנית האב העתידית טוענים העוררים כי לתוכנית זו אין כל שייכות לעניין החיוב בהיטל ביוב וכי זו תוכנית רעיונית שאינה מקימה כל חיוב כספי וכיום כאשר הוקם בגבעתיים תאגיד מים וביוב הרי שהתאגיד אינו מחוייב לפעול על פיו.
5. לעניין זה טענו המשיבות כי לא מדובר בעבודות תחזוקה אלא בהתקנת צינור חדש לחיבור חדש שהיא בבחינת התקנת צינור ולא עבודות תחזוקה בלבד.
6. לעניין זה הוועדה מקבלת את עדות סורקין כי לא מדובר היה בתיקון הקיים אלא ביצירת קו ביוב חדש בעקבות בניית הבניין החדש. העובדה שקוטרו של קו הביוב לא הוחלף אין משמעה בהכרח כי מדובר בעבודות תחזוקה. כך גם הסכים המומחה שוסט כי לא תמיד לצורך בניין חדש יש הכרח בהחלפת קוטר הקו אלא הדבר נקבע לפי הצורך (עמ' 69 שורות 15-18). מכאן שאנו מקבלים את עמדת המשיבות כי מדובר בעבודות שאינן בגדר תחזוקה בלבד.

סוף דבר

1. הוועדה בדעת רוב דוחה את הערר.
2. הוועדה בדעת רוב קובעת כי העוררים ישלמו למשיבות הוצאות בסך של 3,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

דעת מיעוט

1. אני סבור שעל העירייה להשיב לעוררים את החלק היחסי שנגבה בגין המבנה הישן.

2. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

מר יוסף מושקוביץ

חבר