לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום ברמלה (כב' השופטת שרון קיסר), מיום 04.06.12, בת"פ 7450-08-09, לפיה בוטלו הרשעותיהם של המשיבים בעבירות של ציד חיית בר מוגנת וציד ללא רישיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו-4 (ב) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן:"החוק"), ציד בשיטות אסורות בניגוד לתקנה 6(ג) לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 (להלן:"התקנות") וסעיף 14(א) לחוק ולהטיל על כל אחד מהם 180 שעות של"צ והתחייבות בסכום של 10,000 ₪.

הערעור מכוון כנגד ביטול ההרשעות.

ההליכים בבימ"ש קמא

1. נגד המשיבים הוגש כתב אישום לפיו ביום 2.5.08 סמוך לשעה 18:00, בשדה שנמצא ליד האיצטדיון העירוני בנס ציונה, הם צדו חזירים ברובה חץ וקשת (ראה נספח א' להודעת הערעור).

2. המשיבים כפרו במיוחס להם ולאחר שמיעת ראיות הם הורשעו בעבירות הנ"ל.

3. סמוך לאחר שימוע הכרעת הדין טען ב"כ המאשימה לעונש, לבקשת ב"כ המשיבים נדחה טיעונו לעונש וביום 10.7.11 הוא ביקש לבטל את הרשעת המשיבים ולהטיל עליהם התחייבות בלבד.

4. לצורך מתן ההחלטה בבקשה קיבל בימ"ש קמא תסקירי קצין מבחן שהמליצו על ביטול הרשעותיהם של המשיבים והטלת התחייבויות להימנע מביצוע עבירה.

5. ביום 4.6.12 החליט בימ"ש קמא לקבל את המלצת שרות המבחן בחלקה, ביטל את הרשעות המשיבים והטיל עליהם לבצע עבודות של"צ ולחתום על התחייבויות.

ההחלטה נושא הערעור

1. בימ"ש קמא הביא את האמור בתסקיר שרות המבחן לגבי המשיב 1 לפיו הוא בעל תואר ראשון ושני במנהל עסקים, עובד מזה כארבע שנים ומגלה מסירות ואחריות במסגרת התעסוקתית. המשיב 1 הוא אדם שחשוב לו להתפתח ולהתקדם אישית ומקצועית, ומנסה להתקבל לתפקיד בשירות המדינה.

מדובר באדם איכותי, ללא דפוסי חשיבה עבריינים, מנהל אורח חיים נורמטיבי, מגלה תפקוד תקין במישורי חייו השונים, חש תחושת מבוכה וחרדה נוכח ההליך המשפטי, וחושש מתוצאותיו והשלכותיו.

לדברי קצינת המבחן, משיב 1 חושש חשש אמיתי מהשלכות הרשעתו על עתידו האישי והמקצועי והיות וזו הפעם הראשונה בה מתנהל הליך משפטי כנגדו יש להליך השפעה מעמתת ומרתיעה והוא הציב גבולות ברורים. הסיכוי להישנות מעורבותו בפלילים נמוכה ויש מקום לשקול בחיוב ביטול הרשעתו לצד הטלת עונש של התחייבות להימנע מביצוע עבירה כדי לא לפגוע בעתידו.

2. בימ"ש קמא הביא את האמור בתסקיר לגבי משיב 2 שמגיע ממשפחה נורמטיבית, ממעמד חברתי כלכלי גבוה, סיים בהצטיינות לימודי אדריכלות ועיצוב פנים באוניברסיטת ת"א ועובד בתחום בחברה אותה הקים יחד עם אחיו. שרות המבחן התרשם כי משיב 2 הוא אדם רציני, אחראי, בעל ערכים חיובים נורמטיביים ותפקוד תקין. עצם ההליך המשפטי והחרדה מתוצאותיו הם גורם מרתיע אותו, והסיכוי להישנות מעורבותו בפלילים נמוכה.

שרות המבחן המליץ גם לגביו לשקול בחיוב את ביטול הרשעתו, לצד הטלת התחייבות להימנע מביצוע עבירה היות והרשעתו תפגע בעתידו.

3. לאחר קבלת התסקירים הנ"ל ביקש בימ"ש קמא לקבל תסקירים משלימים משירות המבחן על מנת לבחון אפשרות קיומה של פגיעה קונקרטית במשיבים ובעתידם עקב ההרשעה.

באשר למשיב 1 נכתב בתסקיר המשלים כי במכתב ממנכ"ל החברה שבה הוא עובד נכתב שהרשעתו בפלילים תסכל את כניסתו למחנות צה"ל ולמקומות הדורשים תעודת יושר איתם עובדת החברה.

באשר למשיב 2 נכתב בתסקיר המשלים כי במסמך שהוצג לשרות המבחן נכתב שחלק מעבודתו מבוצעת במשרדים ממשלתיים, ועל כן הרשעתו תשפיע לרעה על המשך העסקתו במשרדים אלה ולמעשה עלולה לקטוע את מטה לחמו.

4. בימ"ש קמא הביא את דברי המשיבים בפניו לפיהם הם לא התכוונו לבצע עבירה, הם אנשים הגונים וישרים , נעדרי עבר פלילי, והרשעתם תסב נזק בלתי הפיך לקריירה שלהם.

5. בימ"ש קמא עמד על הכלל לפיו משהודה נאשם בביצוע עבירה יש להרשיעו בביצועה, וסיום ההליך ללא הרשעה הוא החריג. כדי לחרוג מהכלל יש להוכיח שההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקום וכי סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים לוותר על הרשעה בלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים.

בימ"ש קמא קבע כי יעשה שימוש בחריג מקום בו הוכח כי הנזק שייגרם לנאשם מהרשעתו אינו מידתי לעבירה אותה ביצע.

6. בימ"ש קמא, לאחר ששקל את כל ההיבטים והשיקולים השונים, קבע כי זה המקרה בו יש להימנע מהרשעת המשיבים. אמנם העבירות שביצעו אינן קלות ערך בשל הפגיעה הרבה בטבע ובמאזן האקולוגי אך המשיבים לא נתפסו בעודם צדים אלא כשהחזיקו ברשותם כלי צייד, חלף זמן רב מביצוע העבירות, המשיבים צעירים, התסקירים בעניינם חיובים מאוד והרשעתם עלולה לפגוע בעתידם המקצועי באופן ממשי וקונקרטי .

7. בימ"ש קמא הדגיש שלמרות המלצת שירות המבחן להסתפק בהתחייבות להימנע מביצוע עבירה בלבד ונוכח חומרת העבירה יש להטיל ענישה ממשית של של"צ בנוסף להתחייבות.

נימוקי הערעור:

1. המשיבים לא לקחו על עצמם אחריות לביצוע העבירות, לא הביעו חרטה ולא הפנימו את חומרת העבירות שביצעו.

2. בימ"ש קמא שגה נוכח ההלכה המנחה בעניין אי הרשעה, שנקבעה בהלכת תמר כתב. במקרה דנן אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה וביטול ההרשעה במקרה זה מפר את הכלל משני טעמים: הראשון הוא האינטרס הציבורי שכן עבירות הציד הן חמורות וקשות, פוגעות בחיות בר מוגנות ומצמצמות את אוכלוסייתן, מעמידות בסכנה את האיזון הסביבתי ופוגעות בגופן ובעצמאותן של חיות הבר. השני הן נסיבות המקרה שכן המשיבים לא הפנימו את חומרת העבירות שביצעו, לא הביעו חרטה וצער, לא הבטיחו כי מעשיהם לא יישנו, והפחד היחיד אותו הביעו הוא מפני הרשעתם.

3. העבירות שביצעו המשיבים הן קשות וחמורות, הנזק לו הן גורמות חמור ולעיתים בלתי הפיך.

4. הכלל של אי הרשעה בפלילים חל לא רק על עבירות לפי חוק העונשין אלא גם על עבירות סביבתיות בהן נפגע האינטרס הציבורי, כמו עבירות על חוק התכנון והבניה, ולא רק בהפרה של כללי התנהגות בין אדם לחברו, אלא גם בעבירות שבין האדם לסביבתו.

5. הוכחה לחומרת העבירות יש בכך שבשנת 2008 תיקן המחוקק את סעיף 14(ב) לחוק הגנת חיית הבר (תיקון מס' 6) והכפיל את העונש בגינו וקבע לעבירת הציד תקופת מאסר בת שנתיים וקנס בסך 150,600 ₪.

אף בימ"ש זה, בע"פ 45128-12-10 מ"י נ' באזלאמיט, הכפיל את העונש שהוטל על הנאשמים בבית המשפט השלום בנתניה בגין ציד חוחיות בקובעו שיש להלחם בתופעה של ציד בלתי חוקי ולהכביד עם מבצעי העבירה, כך שתהפוך בלתי כלכלית ובלתי כדאית, ורק ענישה ממשית תביא להרתעה ותציל את נוף ארצנו.

6. העבירה שבוצעה כה חמורה היות והמחוקק קבע בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי החיים) התשנ"ד-1994, איסור של פגיעה בבעלי חיים בכלל ולא רק בחיות בר מוגנות. מה גם שבפסקי דין הניתנים בעבירות לפי חוק צער בעלי חיים מוטל עונש מאסר בפועל גם בעבירה ראשונה וללא כל עבר פלילי שכן המתעלל בבעלי חיים סופו שיעשה כך גם בבני אדם.

7. בימ"ש קמא שגה משחרג במקרה לגבי שני המשיבים באותה מידה וקיבל בדיוק את אותה טענה לגבי שניהם כי הרשעתם תפגע בפרנסתם זאת מבלי שהובאה בפניו כל ראיה ממשית. הטענה שהובאה בפני שירות המבחן שפרנסתם תפגע לא גובתה בראיות חיצוניות המאששות אותו חשש.

8. קצינות המבחן התעלמו מהכלל לפיו לא ניתן תסקיר חיובי מקום בו הנאשמים אינם מודים בעבירה, מפנימים את חומרתה מביעים חרטה ומבטיחים לא לחזור על מעשיהם. במקרה זה המשיבים כפרו במעשיהם, ניהלו הליך הוכחות ארוך, לא הודו בביצוע העבירות וגם לאחר הרשעתם הם טענו כי זו אינה מקובלת עליהם וכי יערערו עליה ובעת עריכת התסקירים והטיעונים לעונש בטאו פחד מההרשעה ולא הבטיחו כי לא יחזרו על המעשה.

9. המקרה דנן יוצא דופן בחומרתו ואינו מצדיק ביטול הרשעה.

תגובת ב"כ המשיבים

1. שרות המבחן בדק את נסיבותיהם האישיות של המשיבים וקבע על סמך מסמכים שהציגו המשיבים, שנבדקו לעומק, כי עיסוקיהם ייפגעו כתוצאה מהרשעתם.

2. המשיבים לא נתפסו כשהם צדים חיות בר והחץ והקשת נמצאו מפורקים.

דיון והכרעה

1.        עפ"י העיקרון המשפטי הרווח, קיומה של אחריות בפלילים לביצוע עבירה מחייבת הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה וכנדרש מיישום עקרון השוויון של הכל בפני החוק.

ברע"פ 11476/04 , מדינת ישראל נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ, [פורסם בנבו], מיום 14.4.10 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה

"בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין העניין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 76 ואילך ([פורסם בנבו], 4.9.2007))".

          (וכן ר' ע"פ 3336/10 עבדאללה דכוור נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 10.3.11).

2.        הימנעות מהרשעה היא חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן כאשר לא מתקיים יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, ובהתחשב בשיקולי ענישה נוספים.

           (ר' למשל: רע"פ 2564/11 קנטור נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 4.4.11; רע"פ 10259/09, פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 1.6.10).

          ברע"פ 4079/10 אימן ג'בשה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 23.8.10, נקבע כי

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל" (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.9.2006)).

3.       שני פרמטרים עיקריים ייבחנו לצורך קבלת ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע:

     א.       סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם אפשר בנסיבות אלה לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שיש בהרשעה.

    ב.      נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מהראוי בנסיבות העניין.

(ר' רע"פ 6904/09, בלוך נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 26.11.09, ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון [פורסם בנבו], מיום 23.7.09 וכן רע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], מיום 2.8.10).

ברע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], ניתן ביום 16.10.12, קבע כב' השופט ג'ובראן בסעיף 10 לפסק הדין כדלקמן:

"הכלל הוא כי מבצע העבירה יורשע בדין (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל ה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2006)).

עלינו לצעוד במשעול ההלכה המושרשת בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997) (להלן: הלכת כתב):

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)... ... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".

(ראה גם פסק דינו של כב' השופט מלצר בע"פ 3829/12 [פורסם בנבו], ניתן ביום 17.7.12, סעיף 12 לפסק הדין).

ומן הכלל אל הפרט:

4. אף אנו, כמו בימ"ש קמא, איננו מקלים ראש כלל ועיקר בעבירות בהן הורשעו המשיבים לאחר שמיעת ראיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברישא של סעיף 14 להחלטה נושא הערעור, שם נכתב כי מדובר בעבירות שאינן קלות ערך בהיותן גורמות נזק לחיי הטבע בישראל ולאוכלוסיית חיות הבר.

הדבר בא לידי ביטוי ממשי בהחמרה בענישה שקבע המחוקק בצד העבירות שאותן עברו המשיבים כמפורט בהודעת הערעור.

5. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ועל פי הכרעת הדין של בימ"ש קמא, אשר קיבל כמהימנה את עדויותיהם של הפקח העירוני, תמיר אשכנזי, ושל הפקח על אזור פלשת, עופר הררי, ולא קיבל את גרסת המשיבים, המשיבים הגיעו למקום למטרת צייד ולא כדי לכוון את הרובה בלבד, כפי שטענו. בימ"ש קמא קבע כי העובדה שהמשיבים הגיעו למקום בו נתפסו כשברשותם הרובה, כשהם בבגדים אלגנטיים וברכב סובארו, אין כדי לשנות את מסקנתו שהגיעו למקום לשם צייד (ראה סעיף 22 להכרעת הדין).

בימ"ש קמא קבע כי המשיבים עברו את העבירות שיוחסו להם בכתב האישום נוכח ההגדרה הרחבה של עבירת הציד כפי שהיא מופיעה בסעיף 1 לחוק, וכפי שפורשה בע"פ 45128-12-10 באזלמיט נ' מדינת ישראל, עליו מסתמך ב"כ המערערת בהודעת הערעור ואשר פסק הדין בו צורף לה.

עם זאת, עניינם של המשיבים שונה בצורה משמעותית מעניינם של המערערים בע"פ 45128-12-10 הנ"ל שכן על פי האמור בעיקרי העובדות בפסק הדין הנ"ל נמצאו המערערים ברכב כשברשותם שלושה כלובים שהכילו 46 חוחיות, לאחר שהמערער 2 שיחרר כמה חוחיות, ושתיים מאלה שנמצאו היו קשורות ברגליהן ושימשו כפתיון.

6. מהאמור לעיל עולה כי גם אם נביא בחשבון את מה שנקבע בע"פ 45128-12-10 אין לומר כי נסיבות ביצוע העבירות על ידי המשיבים אינן מאפשרות נקיטה בחריג לכלל של אי הרשעה.

אין בעובדה שהמשיבים לא הודו בביצוע העבירות, גם לא בפני שירות המבחן, לכשעצמה, כדי למנוע את אי הרשעתם שכן שירות המבחן אשר המליץ על אי הרשעה, כמו גם בימ"ש קמא, אשר הרשיע אותם לאחר שמיעת ראיות, היו מודעים לכפירתם של המשיבים ושירות המבחן סבר כי די בקיומו של ההליך המשפטי כדי להרתיע אותם, כך שהסיכוי להישנות מעורבותם בפלילים נמוכה.

7. איננו מקבלים טענת ב"כ המערערת כי בימ"ש קמא קבע שהרשעותיהם של המשיבים עלולות לפגוע בשיקומם ובפרנסתם מבלי שהיו בפניו ראיות לכך שכן בית משפט קמא הפנה את עניינם של המשיבים לשירות המבחן פעם נוספת, במיוחד כדי לבחון שאלה זו ושירות המבחן בחן אותה תוך הסתמכות על מסמכים שהיו בפניו (ראה סעיף 6 להחלטת בית משפט קמא).

משיב 1 הציג בפני קצינת המבחן מכתב ממנכ"ל החברה בה הוא עובד, בו מצוין כי הוא עובד בחברה מזה מספר שנים, תפקודו דורש קשר רציף עם קבלנים ואדריכלים בשטח, החברה נותנת מענה רחב לבסיסי צה"ל ולמשרד הבטחון והרשעתו תסכל את כניסתו למחנות צה"ל ולמקומות שדורשים העסקה בהתאם להצגת תעודת יושר (ראה התסקיר מיום 29.4.12).

משיב 2 הציג בפני קצינת המבחן אישור על היותו קבלן מוכר לביצוע עבודות משרדי ממשלה המוכיח כי חלק מעבודתו מבוצעת במשרדים ממשלתיים והרשעתו עלולה להשפיע לרעה על המשך העסקתו במשרדים אלה (ראה התסקיר מיום 24.4.12).

8. לאור כל האמור לעיל, אף אנו סבורים כי מבלי להקל ראש בעבירות שעברו המשיבים, יש בהרשעתם כדי לגרום נזק בלתי מידתי לעתידם ולעיסוקיהם. כאשר נזק זה נוסף לתיאור אישיותם של המשיבים בהחלטת בימ"ש קמא, בהסתמך על האמור בתסקירי שירות המבחן, הדבר מצדיק את החלטת בימ"ש קמא לבטל את הרשעותיהם של המשיבים.

9. אנו דוחים את הערעור.

ניתן היום, י"א כסל"ו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, במעמד ב"כ הצדדים והמשיבים.