בפתח הכרעת הדין אני מודיע כי מצאתי את הנאשם זכאי.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים בעבירות אלימות כלפי אשתו דאז. על פי החלק הכללי לכתב האישום, אשר אינו שנוי במחלוקת, היו הנאשם והמתלוננת נשואים במועדים הרלבנטיים מספר שנים, והתגוררו ביחד עם בנם בן השלוש בביתם שבאבן יהודה. באישום הראשון נטען כי ביום 23.4.09, בשעה 23:00 לערך, נכנס הנאשם לחדרה של המתלוננת עם ילדם המשותף. על רקע בקשת המתלוננת מהנאשם לצאת מהחדר בעט הנאשם ברגלה של המתלוננת מספר פעמים ואמר לה "את תצטערי על זה", וכל זאת אל מול ילדם הקטן. לאחר מכן תפס הנאשם את ידיה של המתלוננת בחוזקה, העבירם מעל לראשה ואמר: "אני לא מאמין שבדם של הבן שלי זורם דם מנבלה כמוך". בגין מעשים אלה מיוחסות לנאשם עבירות תקיפת בת זוג ואיומים – עבירות על סעיפים 379 + 382(ב)(1) ו- 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

באישום השני מיוחסת לנאשם עבירה נוספת של תקיפת בת זוג, בכך שכחודש עובר לאירוע המתואר באישום הראשון, בשעות הערב, כשהמתלוננת שהתה בסלון הבית, הגיע הנאשם וחיפש בצעקות את מפתחות הרכב. באותן נסיבות תפס בצווארה של המתלוננת והעיף אותו הצידה, על מנת לחפש את המפתחות מאחורי ראשה. עבירה דומה מיוחסת לנאשם גם באישום השלישי, בו נטען כי מספר ימים עובר לאירוע המתואר באישום השני, בשבת בשעות הצהריים, נתקל הנאשם בכוונה בגופה של המתלוננת במטבח הבית, והיא נהדפה לעבר השיש ונחבטה במותנה. לבסוף, באישום הרביעי, מיוחסת לנאשם עבירת איומים בכך שבמהלך חודש דצמבר 2008, בשעות הבוקר, על רקע ויכוח שהתרחש בערב הקודם, התעורר הנאשם משנתו ואמר למתלוננת: "את בת זונה ואם הייתי יכול הייתי שובר לך את הפנים".

הנאשם כפר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי מדובר בתלונה כוזבת שהוגשה על מנת להשיג יתרונות דיוניים במסגרת הליכי הגירושין בכלל ובנושא המשמורת על הבן המשותף בפרט. הוא אישר כי לאחר שהגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחודש פברואר 2009 היו מקרים בהם הוחלפו בינו לבין המתלוננת מילים קשות, אך כפר בביצוע עבירות אלימות כלשהן כלפיה. לפיכך הציגו הצדדים בפני את ראיותיהם, אשר נסמכו בעיקר על עדויותיהם הסותרות של המתלוננת והנאשם. כפי שציינה ב"כ המאשימה בהגינותה בסיכומיה, ניצבות זו מול זו במקרה זה שתי גרסאות מנוגדות, מבלי שהוצגו ראיות נוספות שיש בהן כדי לחזק אחת הגרסאות. לאחר שנתתי דעתי לעדויות הצדדים, ומבלי שיהיה בכך כדי להעיד על פגם כלשהו במהימנות המתלוננת, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, ועל כן החלטתי לזכות אותו מהעבירות שיוחסו לו. להלן יובאו נימוקיי.

אקדים ואומר כי כל אחד מב"כ הצדדים, במסגרת חקירתו הנגדית את עד המפתח מטעם הצד השני, ביקש להרחיב את היריעה ולדון גם בנושאים שאינם נוגעים ישירות לאירועים המפורטים בכתב האישום, ולעיתים אף לא לפריפריה של האישומים, אלא למכלול קשייהם של הנאשם והמתלוננת לאורך חייהם המשותפים. בהתחשב בטיב המחלוקות והאירועים ובחשיבות הפוטנציאלית של מצב מערכת היחסים במועד הגשת התלונה להבנת התמונה, אפשרתי למגמה זו להימשך עד גבול מסוים, בטרם הוריתי על קיצור החקירה בחלק מהנושאים. בדיעבד, ייתכן כי ידי הייתה קלה עם ב"כ הצדדים יתר על המידה, שכן חלק מהנושאים שנחקרו מתבררים בדיעבד כזוטות אשר אין בינם לבין הכרעה בשאלות המונחות לפתחי קשר כלשהו. לפיכך, יקובצו ויובאו להלן, מתוך החקירות הארוכות, רק הנתונים אותם מצאתי רלבנטיים להכרעה בסכסוך שבפני.

עדות המתלוננת:

מדברי המתלוננת עולה כי הכירה את הנאשם בשנת 2000. הם נישאו בשנת 2003 וכעבור 3 שנים נולד בנם היחיד. במסגרת עדותה הראשית סיפרה המתלוננת על האירועים אשר הובילו לעזיבתה את הבית המשותף, ביחד עם הבן, ביום 27.4.09, למחרת הגשת התלונה במשטרה. תחילה התייחסה המתלוננת לאירועי האישום הראשון. היא מסרה כי באותה תקופה עברו הליך גישור, מתוך רצון ליישב את המחלוקות ביניהם באופן שימנע בעתיד את חשיפתו של בנם לעימות המר שהתפתח ביניהם. ביום המדובר, יום חמישי 23.4.09, התקיימה ישיבת גישור, אשר "התפוצצה" על רקע התנגדותה להצעת המגשרת לפיה יחלקו את חדר השינה המשותף שבביתם. לדברי המתלוננת, עובר לאותו יום ומזה מספר חודשים, התקיימה הפרדה ובעוד היא עצמה ישנה בחדר השינה, ישן הנאשם בסלון. בהתאם לכך, באותו ערב, אמרה המתלוננת לנאשם כי בכוונתה לישון גם הפעם בחדר השינה. לטענתה, "התגובה שלו הייתה תגובה מילולית מלווה בתנועות יד 'חכי חכי, אנחנו עוד נראה'.

מכל מקום, הלכה המתלוננת לישון בחדר השינה והנאשם בסלון. בסמוך לחצות, התעורר הבן הקטן משנתו והחל לבכות, כפי שקרה לא פעם. הנאשם ניגש אליו, הרים אותו, נשא אותו אל חדר השינה והשכיב אותו לימינה של המתלוננת. לדברי המתלוננת, מדובר היה בדרך הרגילה בה נקטו על מנת להרגיע את הילד ולהרדימו, משום שמייד לאחר שהיה בא במגע עם ידיה של אמו היה נרגע ונרדם. אלא שהפעם נשכב גם הנאשם עצמו בקצה המיטה, לימינו של הבן. בתוך זמן קצר נרדם הפעוט והמתלוננת ציפתה שהנאשם יעזוב את החדר, אך הוא סירב לעשות כן. כשביקשה ממנו לקום ולצאת הזיז את רגלו עד שנגעה בה וכשביקשה שיזיז את הרגל ויצא, בעט בה בחוזקה פעמיים ויצא מהחדר. המתלוננת שלחה הודעת טקסט לאחיה וסיפרה לו מה קרה. הוא אמר שתגיד לנאשם שלא יעשה זאת שוב ובעקבות זאת יצאה מהחדר וביקשה שלא יכנס שוב ושיניח לה לנפשה. תגובתו לא הייתה מילולית אלא התבטאה בסימני ידיים בסגנון "חכי חכי" (עמ' 23 ש' 10-11 לפרוטוקול).

בהמשך בכה הילד פעם נוספת ואז שוב נכנס הנאשם לחדר השינה ונשכב על המיטה. גם הפעם סירב לצאת ועל כן התקשרה המתלוננת אל אמו של הנאשם, על מנת שתיקח אותו לביתה. האם לא הייתה מעוניינת להתערב, וגם לאחר שהנאשם שוחח איתה בקצרה בטלפון, המשיך לשהות בחדר. לאחר מכן התקשר אחיה של המתלוננת אל הנאשם, שוחח עמו וביקש ממנו לצאת מהחדר. לאחר השיחה יצא הנאשם, ובצאתו עשה שוב את תנועת "חכי, חכי". בהיותו בחדר הסמוך שוחח עם אמו ובמהלך אותה שיחה שמעה אותו המתלוננת מכנה אותה "זונה בת זונה". בתום אותה שיחה נכנס הנאשם לפתע חזרה לחדר, נכנס למיטה ו-"פתאום מצאתי את עצמי כשהידיים שלי למעלה, הוא שוכב מעלי, הפנים שלו צמודות לפנים שלי, כל זה ליד הבן שלי שבמיטה והוא אומר לי שהוא לא מאמין שבדם של הבן שלו זורם דם נבלה כמוני. בזה נגמר אותו אירוע." (עמ' 23 ש' 22-24).

בהמשך דבריה התייחסה המתלוננת לשלושת האישומים הנוספים. באשר לאישום השני מסרה כי כחודש לפני הגשת התלונה, בשעה 21:30 לערך, נרדמה על הספה בסלון הבית. לפתע נדלק האור והיא הבחינה בנאשם עומד בפתח החדר ושואל היכן מפתחות הרכב. היא השיבה שאינה יודעת אך הנאשם ניגש אליה, משך בחוזקה את הכרית מתחת לראשה, ככל הנראה על מנת לבחון אם המפתחות חבויים שם. כתוצאה מכך חשה לאורך זמן תחושת מכאוב בצווארה. בתום מעשים אלה יצא הנאשם מהבית. באשר לאישום השלישי סיפרה כי בשבת שלאחר אירוע המפתחות, בעת שהיא והנאשם אמורים היו לחלוף זה לצד זה על פניו של זו, בכיוונים מנוגדים, במטבח שבבית, נתקל בה הנאשם בעוצמה באופן מכוון וכתוצאה מכך נהדף גופה לעבר השיש והיא נחבלה במותנה. לדבריה, בעקבות אותו מקרה התקשרה לאמו של הנאשם, אך ללא הועיל.

לגבי האישום הרביעי העידה המתלוננת כי במהלך חודש דצמבר 2008 יצא הנאשם לשירות מילואים. עוד קודם לכן התעוררו ביניהם מחלוקות ועימותים לגבי המשך חיי הנישואין, ועם שובו מהמילואים אמר לה הנאשם כי הוא מעוניין בגירושין. בעקבות זאת התנהל בינים ויכוח בשאלה מי מהם יעזוב את הבית וברשותו של מי תיוותר המשמורת על הילד המשותף. למחרת בבוקר, בהיותם בסלון הבית "הייתה שם השתוללות מאוד גדולה איך אני עושה לו את זה? אני הורסת לו את החיים, אני הורסת לבן שלנו את החיים ושאני זונה בת זונה. אם הוא היה יכול הוא היה שובר לי את הפנים" (עמ' 24 ש' 29-31).

מטבע הדברים נשאלה המתלוננת, עוד במהלך החקירה הראשית, מדוע כבשה את תלונותיה ופנתה לראשונה למשטרה רק ביום 26.4.09, 3 ימים תמימים לאחר מועד האירוע האחרון, המתואר כזכור באישום הראשון. המתלוננת השיבה כי ביקשה לעשות כל שניתן על מנת ליישב את הסכסוך עם בעלה מבלי לערב את הרשויות, על מנת לצמצם כל אפשרות לפגיעה עתידית בבן הצעיר. בסופו של דבר החליטה לפנות למשטרה בעקבות אירוע נוסף, אשר התרחש ביום 25.4.09, יום לפני הגשת התלונה, ואשר לא בא לידי ביטוי בכתב האישום. לדבריה, במוצאי אותה שבת, בשעה 22:00, הבן הפעוט היה במיטתו אך טרם נרדם, והנאשם שכב לידו על ספה ועסק בהרדמתו. בשלב מסוים קרא הבן לאמו וביקש שתיכנס לחדר. כשנכנסה לחדר הורה לה הנאשם לצאת אך היא סירבה והתיישבה בסמוך לכניסה, שכן הנאשם חצץ פיזית בינה לבין מיטת הפעוט. "כתגובה הוא עשה לי עוד פעם 'חכי, חכי', אמר לי עוד פעם תצאי מהחדר. כשסירבתי לצאת הוא אמר לי שאני עוד אצטער על זה, בסגנון כמו שהיה בחמישי בערב ובהמשך הוא הניח עלי את הרגל... באותו רגע יצאתי מהחדר... וזה בשבילי הייתה נקודת המפנה, שני האירועים והסמיכות שלהם וההחמרה מאחד לשני, הבנתי שלא ניתן להמשיך לחיות איתו והבן כבר מעורב וזה לא משהו שאני אספוג אותו רק אני בעצמי" (עמ' 26 ש' 1-6).

בפתח החקירה הנגדית נשאלה המתלוננת שאלות רקע רבות לגבי יחסיה עם הנאשם לאורך השנים. כאמור, מטעמים של חוסר רלבנטיות ועל מנת לצמצם הפגיעה בצנעת הפרט של כל המעורבים, לא מצאתי מקום להתייחס לכלל הנושאים שהעלו, ואזכיר רק את הנתונים שיש להם חשיבות להבנת הסיטואציה המשפחתית במועד הגשת התלונה. הנה כי כן עולה מתשובות המתלוננת בחקירה הנגדית כי לקראת סוף שנת 2008 התעורר משבר בחיי הנישואין של בני הזוג על רקע רצונו של הנאשם להרחיב את המשפחה. לנוכח אותו משבר החלו שיחות בין השניים לגבי פרידה אפשרית, לרבות בנושאים הנוגעים לשאלה מי מהם יעזוב את הבית ומי יזכה בחזקה העיקרית על הבן המשותף, כאשר הנאשם הבהיר כי הוא מוכן אמנם לעזיבתה, אך אינו מסכים לכך שהבן יצא מאזור אבן יהודה. בחלוף מספר חודשים, משלא גובשו הסכמות, הגיש הנאשם בפברואר 2009, שלא בידיעת המתלוננת, תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכן בקשה לצו מניעה האוסר על העברתו של הבן המשותף אל מחוץ ליישוב.

על אף הגשת התביעה החליטו הנאשם והמתלוננת להמשיך ולהתגורר באותו בית, על מנת לצמצם את הפגיעה בבן המשותף ולהביא לפירוד באופן הדרגתי. באותה עת אף ניהלו ביניהם הליכי גישור וכן נערכו פגישות בנוכחות בני משפחה נוספים על מנת להגיע להבנה לגבי תנאי הפירוד. במענה לשאלות הסנגור אישרה המתלוננת כי באותה עת, במקביל להליכי ההידברות, החלה לחפש עבור בנה גן ילדים באזור תל אביב. מעשים אלה בוצעו שלא בידיעתו של הנאשם והתגלו לו בדרך מקרה, בהודעת מייל שנשלחה אליו בטעות. לטענת המתלוננת, כוונתה הייתה לחפש גן לשנת הלימודים הבאה ולטענתה לא איתרה את הגן בו השתלב הבן, לאחר שעזבה עמו את הבית המשותף, ואף לא ביקרה בו, עובר לעזיבת הבית ביום 27.4.09. לצד טענות אלה אישרה כי מיד לאחר יום העצמאות, אשר חל באותה שנה ביום 29.4.09, כבר השתלב בנה בלימודים באותו גן חדש.

עוד נחקרה המתלוננת בנוגע לבקשה לקבלת צו הגנה שהגישה נגד הנאשם ביום 27.4.09, למחרת התלונה. בקשה זו נערכה על ידי ב"כ של המתלוננת, אך היא נתמכת בתצהיר עליו חתומה המתלוננת, המעיד על כך שמקורם של הפרטים המופיעים בו בידיעתה האישית של המתלוננת. עיון בבקשה, אשר הוגשה וסומנה נ/2, מגלה כי מוזכרים בה כל ארבעת האירועים המפורטים בכתב האישום, כאשר ההתייחסות המרכזית הינה לאישום הראשון, אשר על פי הנטען הוא שהביא לפניית המתלוננת לבית המשפט. השוואה בין אופן תיאור אירועי האישום הראשון ב-נ/2 לבין האופן בו תואר בעדות המתלוננת מצביעה על מספר הבדלים. כך למשל, בסעיף 17 (ב) לבקשה צוין כי הנאשם בעט במתלוננת "לפחות פעמיים" וכי היא חוששת כי גם הבן ששכב ביניהם נפגע מבעיטות אביו. כמו כן, בסעיף 18 (ה) מתואר נוסח איום שונה לחלוטין מזה המוזכר בכתב האישום או בעדות המתלוננת ולפיו אמר לה הנאשם: "את עושה את הטעות שלך החיים שלך". גם התיאור המתייחס לכניסתו האחרונה של הנאשם לחדר באותו לילה, כמפורט בסעיף 19 (ב) לבקשה שונה הן מעובדות כתב האישום והן מעדות המתלוננת, שכן בסעיף הנ"ל נרשם כי הנאשם "רכן מעל גופה של האישה, הצמיד את פניו לפניה, כך שהאישה לא יכלה להזיז את גופה ואמר לה...".

ב"כ הנאשם ביקש לקבל את התייחסות המתלוננת לאמור בסעיפים 27 ו-29 ל-נ/2, בהם נכתב כי לא נותרה למתלוננת ברירה אלא למלט את נפשה ואת נפש בנה, בשל החשש לחייהם הנובע מכך שהנאשם מהווה סכנה ממשית ומידית לשלומם. בתגובתה, אישרה המתלוננת כי אכן חששה מאד לחייה ולחיי בנה בשל התנהגותו של הנאשם. לפיכך, התבקשה להסביר כיצד בחלוף שבוע ימים בלבד, ביום 5.5.09, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון נ/3, הסכימה לביטול צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד, ולהסדרי ראייה זמניים לפיהם ייפגש הנאשם ביחידות עם הבן המשותף, שאף ילון בביתו, והסתפקה בהתחייבות הדדית שלא להטריד זה את זה. המתלוננת אישרה כי כך אכן היה ולא סברה כי התנהלותה זו מקימה קשיים כלשהם.

בהמשך החקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי באף אחד מהאירועים לא נגרמו לה חבלות גלויות לעין וכי לא פנתה בשום שלב לקבלת טיפול רפואי. עם זאת טענה כי סיפרה על האירועים להוריה ולאמו של הנאשם (עמ' 41 ש' 13-14), וכי כבר לאחר האירוע הראשון מבחינה כרונולוגית, המתואר באישום הרביעי, נפגשה עם הוריה וסיפרה להם על כל מה שחוותה (עמ' 42 ש' 23-28).

עדות הנאשם:

בפתח עדותו תיאר הנאשם את תולדותיו ואת עיסוקיו והתייחס לעליות ומורדות במערכת היחסים בינו לבין המתלוננת לאורך השנים. בכל הנוגע לענייננו, תיאר את המשבר שהתפתח באמצע שנת 2008, על רקע חילוקי הדעות בנוגע להרחבת המשפחה. לדבריו, בעקבות שורה ארוכה של שיחות שערכו התברר כי בהעדר מוצא, הולכים היחסים הזוגיים לקראת פירוק. עוד התברר במהלך אותן שיחות כי על פי תפיסתה של המתלוננת, היא ובנה הנם גוף אחד שאינו ניתן להפרדה, כך שהיא והוא יעזבו את הבית יחדיו והנאשם הוא שיצטרך למצוא את הדרך להשתלב בחייו של הבן המשותף.

עמדה זו לא הייתה מקובלת על הנאשם, אשר לא היה מוכן להיפרד מבנו. באותם ימים אף גילה הנאשם במקרה שהמתלוננת מחפשת גן ילדים עבור הבן מחוץ לאבן יהודה, ובכך נוקטת מהלכים חד צדדיים ללא ידיעתו. בעקבות זאת פנה להתייעצות עם עורך דין, ובהמלצתו הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בנוסף, סיפר הנאשם כי בסמוך לאחר הגשת התביעה הציע למתלוננת שתישן לילה אחד לבדה בחדר השינה ואילו הוא יישן בסלון, ובהמשך הפכו הדברים לעובדה מוגמרת והמתלוננת ראתה בחדר השינה ובמיטה הזוגית כנתונים לשליטתה הבלעדית.

לאחר פירוט עובדות הרקע, פנה הנאשם להתייחס לאישומים הספציפיים שהועלו נגדו. בטרם אתייחס בהרחבה לאירועי האישום הראשון אבהיר כי בכל הנוגע ליתר האישומים, הכחיש הנאשם מכול וכול התרחשותם של אירועים דוגמת אלה המוזכרים באישומים 2-4. לדבריו, אירועים מעין אלה לא היו ולא נבראו, ועל כן אף אין ביכולתו למסור גרסה מפורטת לגביהם. באשר לאישום השני הבהיר כי ככל אדם אחר מחפש הוא מפעם לפעם את מפתחותיו, אך מעולם לא היה אירוע בו משך לצורך זה בראשה של המתלוננת או הזיז את הכרית עליה נשענה. בכל הנוגע לאישום השלישי, טען כי מעולם לא נתקל בכוונה במתלוננת וכי אירוע מעין זה אינו זכור לו כלל ועיקר. לגבי האישום הרביעי, ציין כי במהלך הוויכוחים הסוערים שהתנהלו ביניהם באותם חודשים הוחלפו ביניהם דברים גם בשפה בלתי מנומסת, אך מעולם לא איים לשבור את פניה או כל איום אחר. עוד טען הנאשם כי גם האירוע הנוסף שתיארה המתלוננת מיום 25.4.09, לא היה ולא נברא.

כאן המקום לציין, כי במהלך חקירת המשטרה בפרשה זו נגבתה מהנאשם הודעה אחת בלבד, ביום 27.4.09 בשעה 01:30 לערך, על ידי החוקר התורן בתחנת נתניה, ששון לוי. עיון בהודעה זו, אשר הוגשה וסומנה ת/1, מעלה כי במסגרתה כלל לא נשאל הנאשם ולו שאלה אחת לגבי האירועים המפורטים באישומים 2 ו-4 לכתב האישום. לגבי האישום השלישי נשאל הנאשם רק האם הוא זוכר אירוע שהתרחש בשבת בו נתקל במתלוננת בחוזקה והיא נחבלה מהשיש, שאלה אשר אינה מעידה בהכרח על תקיפה מכוונת, והשיב כי מדובר בטענה שקרית. בנוסף, לא נחקר כלל הנאשם לגבי חלקו השני של האירוע המתואר באישום הראשון, דהיינו לגבי כניסתו הנוספת לחדר השינה והטענה כי אחז בידיה של המתלוננת, העבירם מעל לראשה וכו'. כשנשאל גובה ההודעה מדוע לא חקר את הנאשם על כל מרכיבי התלונה, השיב כי ייתכן שהחסיר דבר מה, אך לשם כך ניתן היה לזמן את הנאשם ולגבות ממנו הודעה נוספת. בפועל, כאמור, לא זומן הנאשם לחקירה נוספת ולא ניתנה לו ההזדמנות למסור את גרסתו עובר להגשת כתב האישום.

אם אפנה כעת לאישום הראשון, הרי שאף הנאשם מאשר כי בלילו של יום 23.4.09, לאחר שהבן המשותף התעורר והחל לבכות, הוציא אותו הנאשם ממיטתו, נכנס עמו לחדר השינה, בו ישנה המתלוננת לבדה והניח אותו לצידה של המתלוננת. לדבריו, ישנה המתלוננת במרכז המיטה וסירבה לבקשתו לזוז מעט על מנת שיוכל גם הוא לשכב במיטה ולהרדים את הבן. לפיכך, נשכב הנאשם בשוליה הימניים של המיטה הרחבה, והמתין לכך שהפעוט ישוב וישקע בתרדמה. לטענתו, נטלה המתלוננת בשלב זה את מכשיר הטלפון, התקשרה לאמו, העירה אותה משנתה והודיעה לה, תוך הפעלת הרמקול במכשיר, שהנאשם נכנס למיטתה והיא מבקשת שהאם תשכנע אותו לקום ולצאת מהחדר. הנאשם אמר לאמו שידבר איתה מאוחר יותר והשיחה הסתיימה. מיד לאחר מכן התקשרה המתלוננת באופן דומה לאחיה, אשר איים על הנאשם שאם לא יצא מהחדר בכוונתו להתקשר למשטרה ולהודיע שהנאשם תוקף את אשתו. בעקבות זאת קם הנאשם, יצא מהחדר לסלון, והתקשר לאמו על מנת להרגיעה לאחר השיחה הקודמת עמה.

לטענת הנאשם, בשום שלב במהלך אותו אירוע לא תקף את המתלוננת, לא בעט בה ולא איים עליה. לדבריו, בתום שיחת הטלפון עם אמו, נעמד בפתח חדר השינה ואמר למתלוננת: "חבל, את תצטערי על זה ואנחנו נצטער על זה כי זה לא הדרך לנהל את הדברים, יש לנו ילד משותף" (עמ' 52 ש' 30-32), אך לדבריו לא אמר דברים אלה בטון מאיים או בכוונה מאיימת, אלא מתוך דאגה אמיתית לעתידם. עוד הכחיש את הטענות כי נקט בתנועות ידיים מאיימות בסגנון זה שהוזכר בדברי המתלוננת.

גם חקירתו הנגדית של הנאשם התמקדה למעשה באירועי האישום הראשון. לגבי יתר האישומים הסתפקה התובעת המלומדת בכך שהטיחה בנאשם את טענות המתלוננת, בעוד הוא שב ועמד על הכחשתו. כמו כן, לגבי האירוע הנוסף מיום 25.4.09, לא נשאל הנאשם במהלך החקירה הנגדית ולו שאלה אחת. באשר לאישום הראשון, נשאל הנאשם האם במהלך שהייתם המשותפת במיטה באותו לילה השמיע מי מהם קללות או צעקות או התנהג באופן פרובוקטיבי. הנאשם השיב לכך בשלילה מוחלטת (ראו עמ' 62 ש' 23-24) והבהיר כי הוא עצמו נקט בביטויים לא נעימים כלפי המתלוננת בשיחתו בסלון מאוחר יותר עם אמו, אך לא במהלך השהות המשותפת בחדר.

בעקבות זאת, עומת הנאשם על ידי ב"כ המאשימה עם האמור בסעיף 42 למסמך ת/3, תגובת הנאשם לבקשה למתן צו ההגנה נ/2, שם ציין הנאשם, בהתייחס לאירועי אותו לילה, כי לאחר כניסתו למיטה ביחד עם הבן הפעוט "הקטין עוד לא הספיק להירדם ונראה שהמבקשת כצעד יזום ומתוכנן מראש החלה לחרף ולגדף את המשיב בגסות על מנת ליצור פרובוקציה". הנאשם השיב כי לא היו קללות מילוליות בשלב זה של האירוע וכי כוונתו הייתה לשיחות הטלפוניות שקיימה המתלוננת עם אמו ועם אחיה. התובעת הפנתה גם לעובדה שבהודעתו ת/1 במשטרה אין זכר לאותם "חרפות וגידופים", והנאשם שב על דברי ההסבר הנ"ל. עוד הטיחה התובעת בנאשם את הטענה כי היה כה פגוע מהתנהלותה של המתלוננת, עד כי לא שלט במעשיו ולא התעניין כלל בנושא השכבתו של הילד, ועל כן תקף את המתלוננת ואיים עליה, כאשר על הלך רוחו הסוער ניתן ללמוד מהביטויים הקשים שהשמיע כלפיה בשיחה עם אמו. הנאשם דחה תיאור זה וטען כי עזב את החדר כשהשלים את משימתו בכך שהבן הפעוט היה על סף הירדמות.

דיון והכרעה:

כפי שציינתי בפתח הדברים, לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו בפני והאזנתי בקשב רב לדברי הסיכום שהשמיעו ב"כ הצדדים, לא שוכנעתי ברמת הוודאות הנדרשת להרשעה בפלילים כי הנאשם אכן ביצע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, לנוכח מחדלי החקירה, היעדר החיזוקים החיצוניים לגרסאות הצדדים, וסימני השאלה המסוימים שהתעוררו ואשר אינם מאפשרים העדפה מובהקת של גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם, נותר בליבי ספק סביר ממנו זכאי הנאשם ליהנות.

בטרם אפרט ממצאי אלה, אפתח ואומר כי המתלוננת והנאשם כאחד הותירו בעדותם לפני רושם של אנשים בוגרים, שקולים ונורמטיביים המנהלים דרך כלל אורח חיים יצרני וחיובי. דאגתם לשלומו ולעתידו של הבן המשותף ניכרה היטב בדבריהם, וכך גם רצונם להימנע מכל פגיעה פוטנציאלית בו. כמו כן, ניכר היה כי על אף פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז הסתיימו הליכי הגירושין ביניהם, הותירו העימותים הממושכים ביניהם משקעים בלבו של כל אחד מהם, ותחושות עוינות שטרם נרפאו.

בנסיבות מעין אלה, ומבלי שיהיה בכך כדי להעיד על כך שמי מהם חטא בתיאוריו לאמת, חובה על בית המשפט ליתן דעתו למתיחות הקיימת עדיין בין הצדדים ולהכרח לעמוד על רף ההוכחה שנקבע על מנת למנוע הרשעות שווא, ועל פיו תבוסס הרשעה בפלילים רק מקום בו הוכחה אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר. במקרה זה, אין חולק כי המסכת הראייתית לחובת הנאשם מבוססת כולה על גרסת המתלוננת, אל מול גרסתו המכחישה של הנאשם, ומשמתעוררים סימני שאלה, כמו גם ליקויים בחומר הראיות, אשר אינם מאפשרים מתן עדיפות מובהקת לגרסת המתלוננת, הזיכוי הוא בבחינת מסקנה הכרחית. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את החובה המוטלת על בית המשפט להזהיר את עצמו חזור ואזהר בשקלו את האפשרות להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה בכלל, ובפרט כאשר מדובר בסכסוך גירושין מר בין בני זוג.

מבלי לגרוע מעוצמת דברי אלה, אציין כי המתלוננת הותירה בעדותה רושם כללי חיובי ואמין. היא העידה באופן רצוף, רהוט וברור וניכר היה כי החוויות שחוותה במהלך הליכי הגירושין לא היו קלות לה. מפעם לפעם עלו דמעות בעיניה, והתנהלותה שידרה היטב את מידת הפגיעה שחשה. אם בכל זאת לא מצאתי כי יש בדבריה תשתית ראייתית מספקת להרשעת הנאשם, מהטעמים שיפורטו מיד בהרחבה, אין בכך כאמור כדי לקבוע כי דבריה אינם אמת, ויתכן בהחלט כי בפועל התרחשו הדברים בדיוק כפי שתיארה. אלא שלהבדיל מהליך אזרחי, אין בית המשפט רשאי להרשיע בפלילים על יסוד המסקנה כי מדובר בתיאור סביר והגיוני של האירועים, ומשלא ניתן להשתכנע בוודאות הנדרשת מאמיתות התיאור, יש לזכות את הנאשם. בהקשר זה יש להבהיר כי גם עדותו של הנאשם, בכפוף להבהרות שעוד יבואו, הותירה בכללותה רושם חיובי, וגם הוא עצמו יצא ללא ספק פגוע ממערכת היחסים הזוגית שניהל עם המתלוננת.

לאחר הערות כלליות אלה הגיעה העת להבהיר מדוע אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על אף הרושם החיובי שהותירה עדות המתלוננת. לטעמי, מתחייבת המסקנה בדבר קיומו של ספק סביר בשל מספר נדבכים ראיתיים ובראשם מחדלי החקירה המהותיים שהתגלו במקרה זה וסימני השאלה אשר אופפים את מועד הגשת התלונה ואת מטרותיה. אתייחס בקצרה לכל אחד מנדבכים אלה.

מחדלי החקירה:

כידוע, אין בעצם קיומם של מחדלי חקירה כדי לחייב זיכויו של נאשם, ומידת השפעתם על ההחלטה להרשיע או לזכות תלויה במסכת הראייתית הכוללת. יחד עם זאת, מקום בו בשל מחדלי החקירה נוצר ספק סביר באשמתו של נאשם, שומה על בית המשפט לזכותו. במקרה שלפני, התגלו מחדלים חמורים בשלב החקירה, אשר תרמו תרומה ממשית להיווצרותו של הספק. אשוב ואזכיר כי בפרשה זו ניצבות זו מול זו גרסת הנאשם וגרסת המתלוננת, מבלי שהובאו ראיות נוספות שבכוחן לחזק אחת מגרסאות אלה. דומה כי במצב דברים מעין זה היה על המשטרה לעשות כל שלאל ידה על מנת לבצע פעולות חקירה אשר יתמכו או יפריכו את מי מגרסאות הצדדים.

כך למשל, לנוכח טענת המתלוננת כי דיברה בזמן אמת עם אחיה במהלך אירועי האישום הראשון וסיפרה לו על כך שהנאשם בעט בה, היה מקום לחקור את אותו אח על מנת לאמת או לשלול את הדברים. מסקנה דומה מתחייבת לגבי חקירת אמו של הנאשם, לה דיווחה המתלוננת לטענתה באופן מידי על אירועי האישום הראשון והשלישי וכן לגבי חקירת הוריה של המתלוננת עצמה, אשר לדבריה שמעו ממנה על האירועים כולם בסמוך לאחר התרחשותם, במיוחד כך לגבי האישום הרביעי והשיחה שהתנהלה ביניהם עוד באותו יום. עוד ראוי להזכיר כי במקרה זה אין חולק על כך שהמתלוננת כבשה תלונותיה, במיוחד כשמדובר באישומים 2-4, ועל כן יכולה הייתה להיות חשיבות ממשית לעדויות ההורים לגבי דיווח על ההתרחשויות בזמן אמת, ועל ידי כך נטרול משמעות הכבישה. בפועל אף לא אחד מעדים אלה נחקר על ידי המשטרה, ובעקבות זאת איש מהם לא הובא לעדות. דומני כי לא ניתן בנסיבות אלה לגלגל מחדל זה אל פתחו של הנאשם, אשר לא הוא מופקד על איסוף הראיות וחשיפת התמונה המלאה בפני בית המשפט.

לכך יש להוסיף את המחדל המשמעותי בחקירת הנאשם עצמו. כאמור, נחקר הנאשם במשטרה פעם אחת בלבד, בשעת לילה מאוחרת ביום הגשת התלונה. במהלך אותה חקירה עומת עם חלק קטן בלבד מטענותיה של המתלוננת, ומסר תגובה מפורטת ועניינית. הנאשם כלל לא נחקר באותה עת לגבי אישומים 2 ו-4 ואף לא עומת כלל עם החלק השני של האירוע המתואר באישום הראשון. ניתן היה לצפות כי עם הגעתו של תיק החקירה לצוות החקירה הייעודי מידי החוקר התורן שגבה את העדות הראשונית, תבוצע השלמת חקירה והנאשם יוזמן למתן הודעה נוספת, בה יעומת עם מכלול הטענות כלפיו, כפי שגם ציין החוקר התורן עצמו, אך בפועל לא ננקט כלל צעד מתבקש זה והנאשם נאלץ להתמודד לראשונה עם המיוחס לו רק לאחר הגשת כתב האישום.

אין ספק כי התנהלות מעין זו פוגעת בהגנת הנאשם וביכולתו לשחזר בדיעבד אירועים אשר התרחשו חודשים ארוכים קודם לכן. במקרה שלפני, אמנם מכחיש הנאשם קטגורית את האירועים הנוספים המיוחסים לו ואשר עליהם לא נחקר, אך לא ניתן לשלול האפשרות כי אילו היה נחקר במועד הראוי, בסמוך לאחר הגשת התלונה, יכול היה לדלות מזיכרונו מידע שעשוי היה לסייע בהגנתו ולשלול את גרסת המתלוננת. בית המשפט אינו עוסק אמנם בספקולציות, וכל מקרה יוכרע לגופו ובהתאם למסכת הראיות, אך גם אם אין בעובדה שהנאשם לא נחקר במשטרה על חלק מהמיוחס לו כדי להצדיק מחיקת כתב האישום, או חלקים ממנו, במסגרת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, זכאי הנאשם לכך שבשלב הכרעת הדין, ככל שמצטייר ספק באשמתו, תעמוד לימינו גם פגיעה ניכרת זו בזכויותיו כנחקר.

כבישת התלונה וסימני השאלה הכרוכים בה:

כתב האישום מתייחס לאירועים אשר התרחשו על פי הטענה מחודש דצמבר 2008 ועד ליום 23.4.09. אין חולק כי המתלוננת פנתה לראשונה למשטרה ודיווחה על מכלול האירועים רק ביום 26.4.09, ומדובר על כן בתלונה כבושה, בעיקר ככל שמדובר באישומים 2 עד 4, אך גם כשמדובר באישום הראשון. כידוע, בהעדר הסבר משכנע לכבישת תלונה עשוי להיפגע משקלה של עדות המתלוננת באורח משמעותי. במקרה זה, הסבירה המתלוננת כי ביקשה כל העת להימנע מהגשת תלונה על מנת לצמצם ככל שניתן את הפגיעה העתידית בבן המשותף, אך החליטה לפנות בסופו של דבר למשטרה רק בעקבות האירוע הנוסף מיום 25.4.09, אשר לא מצא את ביטויו בכתב האישום, בו מנע ממנה הנאשם את הגישה לבנה.

כאן המקום לציין כי הימנעות מהגשת תלונה מיידית הנו דפוס פעולה המאפיין לא פעם את התנהלותן של נשים הסובלות מיחס אלים או מאיים מצד בן הזוג. במובן זה, הימנעותה של המתלוננת מפנייה מיידית למשטרה מיד לאחר כל אחר מהאירועים, אינו חריג ואינו פוגע באופן ניכר במהימנותה. יחד עם זאת, קשה לקבל את ההסבר כי באותו אירוע נוסף מיום 25.4.09 הייתה כרוכה הסלמה נוספת בחומרת המצב, אשר חייבה פנייה לעזרת מוסדות אכיפת החוק. דומה כי טענתה לפיה דווקא באירוע זה שורבב הבן הפעוט לתוך המחלוקת ביניהם אינה משכנעת, לאור הטענה כי כבר מספר ימים קודם לכן, בליל ה- 23.4.09, נקט הנאשם בחדר השינה במעשי אלימות ואיום ממשיים כלפיה בנוכחות הבן. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה כי בבקשה למתן צו הגנה נ/2, אותו הגישה לבית המשפט למחרת הגשת התלונה, ציינה מפורשות כי הטריגר המרכזי לפנייתה הנו האירוע מיום 23.4.09, ואף ציינה את סברתה לפיה במהלך אותו אירוע פגעו בעיטותיו של הנאשם גם בבן הפעוט ולא רק בה.

אם נדמה כי מדובר כאן בדקויות לשון, וכי ראוי לקבל את ההסבר לפיו פנתה המתלוננת למשטרה ביום 26.4.09 בגין השילוב שבין אירועי 23.4.09 ו- 25.4.09, אבהיר כי התנהלותה הכוללת של המתלוננת באותם ימים, כמו גם בשבוע שלאחר מכן, מקימים יחדיו סימן שאלה ממשי בנוגע למועד הגשת התלונה ולמטרות שעמדו ביסודה. ודוק, אין בכוונתי לקבוע מסקנות כלשהן לחובת המתלוננת, או לפסוק כי פעלה מתוך מניעים זרים ועל מנת להשיג הישגים כלשהם במסגרת הליכי הגירושין, כפי שטען ב"כ הנאשם, אך לא ניתן להימנע מתחושת אי נוחות מסוימת בהתחשב בעובדות שהוכחו.

הצצה חטופה בלוח השנה תגלה כי התלונה הוגשה ביום א', 26.4.09. באותו לילה נחקר הנאשם ושוחרר בערובה בהרחקה זמנית מהבית המשותף. למחרת היום, 27.4.09, ערב יום הזיכרון, הוגשה הבקשה נ/2 למתן צו הגנה, אשר נענתה במעמד צד אחד. המתלוננת נטלה את בנה ואת הציוד הרכוש לה, עזבה את הבית ועברה להתגורר בבית הוריה בתל אביב. מדברי המתלוננת עולה, כי מייד לאחר יום העצמאות, דהיינו ביום 30.4.09, כבר היה הבן משולב בגן הילדים ברחוב רמז בתל-אביב – אותו גן אשר לטענתה לא ביקרה בו כלל עד לעזיבת הבית 3 ימים קודם לכן, ערב החג, וזאת על אף שמזה תקופה כבר הייתה עסוקה בניסיון לאתר גן חדש לבנה לקראת השנה הבאה, והכול ללא ידיעתו של הנאשם.

לכך יש לצרף את הפער האדיר שבין המצג שהציגה ב-נ/2, לפיה התנהלות הנאשם מסכנת את חייה ואת חיי בנה, לא פחות מכך, לבין הסכמתה המתוארת ב-נ/3, כעבור שבוע בלבד, לביטול צו ההגנה ולמתן היתר לנאשם לארח את הבן המשותף בביתו ולהלין אותו במחיצתו מידי שבוע. בנסיבות מעין אלה, ומבלי לקבוע מסמרות, לא ניתן לדחות באופן מוחלט את סברת ההגנה לפיה שימשה הגשת התלונה במועד שהוגשה, בין היתר, על מנת לקדם את ענייניה של המתלוננת בהליכי הגירושין ובמשמורת על הבן. מכל מקום, לא ניתן להתעלם במקרה זה מהקשיים המסוימים הנוגעים לסוגיית כבישת העדות, המקימים אף הם בסיס לספק.

היעדר אחידות בגרסת המתלוננת לגבי האישום הראשון:

דומה כי די בכל שנאמר עד כה על מנת להבהיר מדוע מתחייב זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו באישומים 2-4, אישומים עליהם לא נחקר באופן ממצה, אם בכלל, בחקירתו במשטרה, שמתייחסים לאירועים כבושים, אותם מכחיש הנאשם מכל וכל, ואשר עליהם דיווחה המתלוננת רק בחלוף פרק זמן משמעותי, מבלי שנחקרו אותם עדים שיכולים היו לאשר התלונה בזמן אמת. האישום הראשון שונה בחלק ממאפייניו, משום שהתרחש ימים אחדים בלבד עובר להגשת התלונה, ולגביו נחקר הנאשם באופן מקיף יותר, גם אם לא מלא, ואף מסר גרסה מפורטת. לפיכך ראוי אישום זה להתייחסות מפורטת מעט יותר, גם אם המסקנה המתבקשת לגביו אינה שונה באופן מהותי.

הטעם לכך הוא שלמכלול הנימוקים שכבר הובאו לעיל ואשר משליכים אף על האישום הראשון, מצטרפים בהקשר הנוכחי גם הפערים המשמעותיים בתיאור האירוע, בעיקר אלה המתייחסים לטיבן של עבירות התקיפה והאיומים, אותן ניתן למצוא בגרסאות השונות שמסרה המתלוננת. האירוע עצמו, במהלכו שכבו הנאשם והמתלוננת על המיטה שבחדר השינה, כשילדם וטינתם הרוחשת ביניהם, הרי אינו שנוי במחלוקת, אלא אך השאלה בדבר ביצוע העבירות, ועל כן קיימת חשיבות רבה לאופן בו תוארו ההתרחשויות על ידי המתלוננת ולמידת הקונסיסטנטיות של גרסתה.

בחינת סוגיות אלה מגלה כי הובאו בפני 3 גרסאות שונות לגבי טיב התקיפה ותוכן האיומים. בכתב האישום נאמר כי הנאשם בעט ברגלה של המתלוננת מספר פעמים ואמר לה "את תצטערי על זה". כמו כן נכתב כי בהמשך תפס את ידיה בחוזקה והעבירם מעל ראשה. בעדותה בפני, לעומת זאת, דיברה על שתי בעיטות בלב. כמו כן לא התייחסה, במהלך התיאור השוטף של האירוע, לאיום מילולי כלשהו, אלא אך לאיום המשתמע מהסימון הידני "חכי, חכי". לבסוף, בנוגע לחלק השני של האירוע, לא הזכירה מפורשות תפיסת ידיים, אלא רק שלפתע מצאה עצמה כשידיה למעלה ופניו של הנאשם צמודות לפניה.

אף אחד מהצדדים לא ביקש להציג את הודעת המתלוננת במשטרה, אשר עמדה כפי שניתן להניח בבסיס כתב האישום, ועל כן לא ניתן לקבוע מה מקורו של הפער בין כתב האישום לבין עדות המתלוננת. בנסיבות רגילות, משלא עומתה המתלוננת עם גרסתה במשטרה, ייתכן שלא היה אף מקום להסיק מפערים אלה מסקנות לחובתה, אלא שבמקרה זה הוצגה בפני גרסה נוספת ושלישית, מטעמה של המתלוננת, כפי שבאה לידי ביטוי בבקשה למתן צו הגנה נ/2, שהוגשה בסמוך מאד לפנייתה למשטרה. והנה, במסמך זה, מפורטת גרסה השונה משתי קודמותיה באופן ממשי. ב-נ/2 נטען כי הנאשם בעט במתלוננת "לפחות פעמיים" וכי קיים חשש שגם בנו נפגע מכך, טענות עליהן לא חזרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט. יתרה מכך, האיום המילולי שהוזכר ב-נ/2 - "את עושה את הטעות של החיים שלך" - שונה באופן מהותי מזה המוזכר בכתב האישום, ובאופן עקיף גם בעדותה של המתלוננת – "את תצטערי על זה". לא זו אף זו, לגבי החלק השני של האירוע, נטען ב-נ/2 כי הנאשם "רכן מעל גופה של האישה והצמיד את פניו לפניה". בין תיאור זה לבין הנטען בכתב האישום בדבר תפיסת היד בחוזקה והעברת הידיים מעל לראשה, אין דבר וחצי דבר. המסקנה המתבקשת היא כי לא נמסרה בהקשר זה גרסה אחידה וברורה מטעמה של המתלוננת ודי בכך על מנת להקים ספק סביר באשמתו של הנאשם לגבי אישום זה.

למען הסר ספק, אף גרסתו של הנאשם בנוגע לאירועי האישום הראשון אינה נקייה מספקות. כפי שהיטיבה התובעת להראות, נתגלו פערים לא רק בגרסת המתלוננת, אלא גם בגרסת הנאשם, כאשר נבחנת עדותו בבית המשפט אל מול הפרטים שסיפק בתגובתו לבקשה לצו הגנה, ת/3. כמו כן, לדברי הנאשם, הוא אמנם אמר למתלוננת שהיא תצטער על מעשיה, אך לא התכוון לאיים עליה אלא אך להעמידה על הפגיעה הקשה שהתנהלות מעין זו צפויה להסב לכל בני המשפחה. בהתחשב בביטויים הקשים בהם עשה שימוש כלפיה רק שניות אחדות קודם לכן בשיחתו עם אמו, ובמידת הפגיעה והכעס שחש בוודאי לנוכח מאבק הכוחות בינו לבין המתלוננת וגירושו מחדר השינה אך דקות עובר לאותה שיחה, ניתן להניח כי לא פנה אל המתלוננת באופן נעים ומנומס, אך בהתחשב במצב הראייתי שתואר לעיל בהרחבה אין די בהנחה זו ובקשיים המסוימים שבגרסת הנאשם על מנת לגבש אחריות בפלילים.

בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי כל בסיס לעתירה להרשיע את הנאשם בעבירת איומים בגין האירוע מיום 25.4.09, אשר לא הוזכר בכתב האישום, כפי שעתרה התביעה בסיכומיה. מעבר להנמקות שהובאו בהרחבה ואשר נוגעות גם לסוגיה זו, דומה כי כלל לא ניתנה לנאשם ההזדמנות הסבירה להתגונן מאישום נוסף זה, משכלל לא נחקר עליו בחקירה נגדית ולא הוזהר בשום שלב, עד לשלב הסיכומים, כי בכוונת התביעה לעתור להרשעתו גם בגין אירוע זה.

התוצאה המצטברת היא כי לא ניתן בנסיבות הפרשה שלפני לבסס ממצאים וודאיים לחובת הנאשם על גרסת המתלוננת, הניצבת לבדה, ללא כל חיזוקים, ועל כן לא הוכחה אחריותו של הנאשם לעבירות שיוחסו לו מעל לכל ספק סביר.

לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.

ניתנה היום, ח' אב תשע"ג , 15 יולי 2013, במעמד הצדדים