1. התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר באירוע תאונתי שאירע לו לטענתו ביום 22.12.08 כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 18.5.09, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודת התובע. כנגד כך הוגשה התביעה שבפנינו.
2. ביום 15.12.11 נשמעה בפנינו עדותו היחידה של התובע, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו בחקירה נגדית. בתום הדיון, ביקש התובע להזמין לעדות מטעמו את מנהל העבודה, מר שבתאי שבתאי (להלן – המנהל) והפיזיותרפיסט שלכאורה טיפל בתובע ביום האירוע הנטען, מר עידו דנה (להלן – הפיזיותרפיסט); לפיכך נשמעה בפנינו גם עדותם של המנהל והפיזיותפיסט, בחקירה ראשית ונגדית, בשני מועדים נפרדים משלא התייצב הפיזיותרפיסט לדיון הראשון, אליו הוזמן כדין.

עובדות המקרה

1. התובע, יליד 1971, עובד משנת 2005 ובמועד הרלבנטי לתביעה במחלקת הירקות בכלבו נוה אביבים בעיר תל-אביב (להלן – הכלבו) (עמ' 3, ש' 17-21).
2. התובע עסק במסגרת תפקידו בסידור הסחורה שהגיעה למחלקת הירקות בכלבו מהשוק הסיטונאי, כאשר עבודה זו כללה הובלת הסחורה מהמשאית לכלבו וסידורה על המדפים; לדידי התובע, בכלבו ישנו מקרר גדול פתוח בו אוחסנו רוב הירקות, כאשר במקרר זה קיימים 4 מדפים ומדף תחתון (שכונה על ידי התובע וכך יכונה גם על ידינו – פיילה), אשר גם עליו סודרה סחורה. התובע נדרש לטענתו לסדר סחורה על הפיילה מדי יום ביומו (עמ' 4, ש' 1-16).
3. ביום 22.12.08 בשעה 12:30 לערך, עת קם התובע לטענתו לאחר כריעה ממושכת על ברכיו במשך כ- 40 דקות בזמן סידור הפיילה, שמע התובע לדבריו "קליק ברגל שמאל" וחש כאב ברגלו (עמ' 4, ש' 18-21; ת/1, סע' 4).
4. לאחר מכן, החל התובע לטענתו לצלוע והכאב רק הלך והחמיר. כשהבחין המנהל בצליעת התובע הציע לו להסיעו לקבלת טיפול ראשוני בקליניקה סמוכה בה עובד ידידו הפיזיותרפיסט, מר דנה, אולם לטענת התובע אף לאחר קבלת העזרה הראשונה אצל הפיזיותרפיסט מצבו לא הוטב (עמ' 4, ש' 23-27; ר' אישורי הפיזיותרפיסט על ביקור התובע בקליניקה מהתאריכים 6.8.10 ו- 18.5.11 - ת/3).
5. למחרת היום, 23.12.08, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי, כאשר לטענתו במקום רופא המשפחה הקבוע שלו נכחה במרפאה רופאה מחליפה, דר' אבו טועמה, אשר הפנתה אותו לאורטופד וכך רשמה את התלונה מפיו (נת/4):

"שבוע ימים נפיחות בשוק רגל שמאל. מציין בימים האחרונים החמרה ברמת הכאבים. שולל קוצר נשימה או תלונות נוספים."
לטענת התובע, דר' אבו טועמה טעתה ברישום התלונה מפיו, והוא אף ציין זאת בפני רופא המשפחה הקבוע שלו, דר' ביאדסה גאלב, כפי שעולה מאישור "הפניה כללית-נוסח חופשי" מיום 29.12.09 (ת/1, סע' 7-8; ת/2; עמ' 5, ש' 9-20).

1. בבדיקה אצל הרופא האורטופד, דר' מדלג לואי, מיום 23.12.08 (נת/5) כך נרשמה התלונה מפי התובע: "כאבים בשוק שמאל. מלפני כשבוע בשעת סדור פירות הרגיש כאבים באופן פתאומי... מופנה ל US...".
2. כעולה מהחומר הרפואי שצורף, אובחן קרע בראש השריר ברגלו השמאלית של התובע.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, יש להכיר באירוע שתואר לעיל כתאונה שאירעה לו במהלך עבודתו ולפיכך, כתאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק, וזאת משגרסת התובע לעניין נסיבות התאונה וקבלת הטיפול הרפואי הראשוני בגינה נתמכה בעדותם המהימנה של מנהל התובע והפיזיותרפיסט. התובע הוסיף בסיכומיו כי פגיעתו היתה כתוצאה מעבודתו, כתוצאה מצורת הישיבה הממושכת ומהצורה בה הוא קם לאחר ישיבה במשך כ- 40 דקות. באשר לתיעוד הרפואי מיום 23.12.08 מאת דר' אבו טועמה, התובע הוכיח לטענתו כי רישום זה מקורו בטעות, כפי שתועד על ידי רופא המשפחה הקבוע שלו, דר' ביאדסה.
2. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה להידחות כבר בשלב זה משלא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת קיומו של אירוע תאונתי בעבודה בתאריך 22.12.08. התובע עובד במחלקת הירקות בכלבו משנת 2005, כך שהוא רגיל היה לסדר את הירקות על הפיילה כשהוא רכון על ברכיו. גרסת התובע כי ביום 22.12.08 חש כאבים ברגלו בעת קימתו לאחר רכינה ממושכת על ברכיו משך כ- 40 דקות לא הוכחה, ואף לא הוכח כי רכינה זו היתה שונה או ממושכת יותר מהזמן בו רגיל היה התובע לרכון על ברכיו מדי יום, כאשר מהעדויות עלה כי התובע נהג לסדר סחורה משך כ- 3 שעות מדי יום (עמ' 8, ש' 10-12). מעדות המנהל עלה כי התובע פנה אליו בתלונה כללית על הכאבים ברגלו, ללא ציון כל אירוע בעבודה ובנסיבות אלה קימה רגילה ממצב ישיבה לעמידה, אף אם היתה ממושכת, כפי שהתובע היה רגיל לעשות כדבר שבשגרה מדי יום ויותר מפעם ביום, אינה בבחינת אירוע תאונתי החורג מהתנועות הרגילות שמבצע התובע במהלך עבודתו. זאת ועוד, גרסת התובע באשר להתרחשות האירוע הנטען נסתרת על ידי הרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע הנטען, כשבפניית התובע הן לרופא המשפחה והן לאורטופד למחרת יום האירוע מתלונן התובע על כאבים ברגלו מזה שבוע ימים ללא ציון כל אירוע בעבודה. טענה זו מתחזקת נוכח תוצאות בדיקת האולטרא-סאונד שביצע התובע כיומיים לאחר האירוע הנטען, מיום 24.12.08, לפיהן "לא הודגמה המטומה" – דבר המעיד על כך שאין המדובר בפגיעה טרייה. לפיכך, דין התביעה להידחות ולחלופין, יש למנות מומחה-יועץ רפואי בתיק.

דיון והכרעה

1. יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה, והנטל להוכיח יסוד זה מוטל על כתפי התובע (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר – בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(5) 104; דב"ע מד/0-90 צבי שפיר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93).
2. לאחר בחינת ראיות הצדדים וטענותיהם, מסקנתנו הינה, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להתרחשות האירוע התאונתי הנטען בעבודתו מיום 22.12.08. להלן נפרט את נימוקינו.
3. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נת/1) כך תיאר התובע את פגיעתו הנטענת בעבודה מיום 22.12.08:

"סידור ירקות ופירות על המדפים כאב חד ברגל שמאל".

1. במכתב ההסברים ששלח התובע לנתבע ביום 20.4.09, כך תיאר התובע את פגיעתו (נת/2, ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד.):

"ישבתי על הברכיים במשך 40 דקות בערך לצורך סידור מדף תחתון של המקרר. שסיימתי קמתי במהירות ומייד הרגשתי כאבי תופת ברגל שמאל. לא יכולתי לדרוך על הרגל. עזבתי את העבודה ונסעתי הביתה לצורך טיפול פניתי לרופאת משפחה."

1. לעומת זאת בתצהירו, כך תיאר התובע את השתלשלות העניינים ביום הפגיעה הנטען (ת/1, סע' 4):

"ביום 22.12.08 הייתי צריך לסדר את מדף הירקות, המדף התחתון של המקרר. ישבתי על הברכיים קרוב ל- 40 דקות. כאשר קמתי הרגשתי כאב ברגל שמאל ושמעתי "קליק" ברגל, שמשהו נחתך ונקרע בפנים הרגל. לא יכול להמשיך בעבודה. אחרי מספר דקות הכאב הלך והתגבר. המנהל בעבודה לקח אותי לעזרה ראשונה בת"א בקליניקה לפיזיוטרפיה בנוה מונסון."

על גרסתו זו חזר התובע גם בעדותו לפנינו (עמ' 4, ש' 18-27).

1. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית, הכיצד עדותו בתצהירו מחודש 08/2010 כי נסע עם מעבידו ביום האירוע הנטען לקבלת טיפול ראשוני על ידי הפיזיותרפיסט, מתיישבת עם גרסתו במכתב ההסברים ששלח בעצמו לנתבע בחודש 04/2009 ובו ציין כי לאחר האירוע הנטען עזב את עבודתו ונסע לביתו, כך היתה תשובתו (מעמ' 4, ש' 29 עד עמ' 5, ש' 7):

"אני עכשיו אומר שנסעתי לפיזיותרפיסט, כי כשכתבתי את ההסברים שלי שכחתי מזה."

1. אין חולק, כי התובע פנה כבר ביום 23.12.08, למחרת יום האירוע הנטען, לרופא ובפנייה זו צוין על ידי רופאת המשפחה, דר' אבו טועמה, בין היתר, כדלקמן (נת/4):

"שבוע ימים נפיחות בשוק רגל שמאל. מציין בימים האחרונים החמרה ברמת הכאבים..."

עוד באותו היום, פנה התובע לרופא האורטופד, דר' לואי מדלג, ואף בפניו נרשמה התלונה שלהלן (נת/5):

"מלפני שבוע בשעת סידור פירות הרגיש כאבים באופן פתאומי..."

טענת התובע בעדותו כי רישום התלונה מפיו על ידי דר' אבו טועמה בטעות יסודה (עמ' 5, ש' 12-15) וכי לכאורה האורטופד העתיק את תלונת התובע מההפניה של דר' אבו טועמה (עמ' 6, ש' 1-3) אינה מתקבלת על דעתנו; עיון בנוסח התלונה בשני הרישומים מלמד בבירור כי אין המדובר בהעתקה אלא בשני רישומים שונים, לפיהם, התובע התלונן יום למחרת האירוע הנטען, בפני שני רופאים שונים, על כאבים בשוק שמאל מזה שבוע ימים, ללא ציון כל אירוע בעבודה כנטען על ידו. יתרה מכך, טענת התובע כי כבר למחרת היום פנה לרופא המשפחה הקבוע שלו, דר' ביאדסה, בבקשה לתקן את "הרישום המוטעה" של דר' אבו טועמה לא הוכחה ואין באישור הכללי שנרשם על ידי דר' ביאדסה כשנה לאחר מכן, ביום 29.12.09 (ת/2), לפיו התובע "לדבריו לא מסר שסבל שבוע ימים לפני האירוע אלה יום לפני שפנה למרפאה" כדי להוכיח את טענת התובע בדבר הרישום המוטעה.

1. אף בעדות המנהל לא מצאנו חיזוק לגרסת התובע בדבר עצם התרחשות האירוע הנטען בעבודתו מיום 22.12.08, שכן כל שעלה מעדות המנהל, כי האחרון הבחין בתובע צולע מבלי שהיה עד לאירוע הנטען בעבודה, ואף כששאל המנהל את התובע לפשר הצליעה, השיב התובע כי כואבת לו רגלו מבלי שציין בפני המנהל כל אירוע בעבודה; כך תיאר המנהל את השתלשלות העניינים בעבודה ביום 22.12.08 (עמ' 7, ש' 13-17):

"אני ירדתי מהמשרד וראיתי את התובע צולע. הוא התלונן שהרגל כואבת והוא לא יכול לדרוך עליה. הצעתי לו להפנות אותו לחברי עידו דנה שהוא פיזיותרפיסט וגר לידי. פינינו אותו ישר למרפאה בה עובד עידו דנה שנמצאת בנווה מונוסון. עידו טיפל בו. אני נשארתי שם בזמן הטיפול."

1. אף עדות הפיזיותרפיסט לא היה בה כדי לתמוך בגרסת התובע בדבר עצם התרחשות האירוע הנטען בעבודתו מיום 22.12.08, שכן הפיזיותרפיסט לא המציא לעיוננו רישום או תיעוד כלשהו מיום 22.12.08, ומעדותו לא ברור היה ממה התובע סבל במועד הפנייה; בהיעדר המצאת רישום כזה, תמוהה בעינינו העובדה כי הפיזיותרפיסט נזכר כשנתיים וחצי לאחר האירוע הנטען בפרטי פניית התובע אליו למרפאה. יתרה מכך, בעוד באישור מיום 18.5.11 (ת/3) ציין הפיזיותרפיסט כי לאחר פניית התובע אליו ביום 22.12.08, עבר התובע "סדרת טיפולים עם הטבה חלקית בלבד", בעדותו מסר הפיזיותרפיסט כי הוא זוכר כי התובע הגיע אליו פעם נוספת או פעמיים בלבד, כאשר התאריך אינו זכור לו (עמ' 12, ש' 1-5).

מכל מקום, עדותו המאוחרת של הפיזיותרפיסט באישור מיום 18.5.11 (ת/3) לפיה התובע התלונן ביום 22.12.08 על כאבים בברכו בעקבות פעילות ממושכת בכריעה במהלך העבודה לא הותירה עלינו רושם אמין, קל וחומר עת באישור קודם מיום 6.8.10, כל שצוין על ידי הפיזיותרפיסט היה כי התובע ביקר במרפאתו ביום 22.12.08, על רקע כאבים בשוק שמאל, מבלי לתאר כל אירוע בעבודה.

1. ההלכה הפסוקה קובעת, כי יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע (עב"ל 507/07 אפרוני – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.3.08; עב"ל 368/99 שלמה יצחק – המוסד לביטוח לאומי) על אחת כמה וכמה כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי לו הוא טוען. בנסיבות אלה, יש באנמנזה הסותרת כדי לחזק מסקנתנו בדבר היעדר הוכחת קיומו של אירוע תאונתי בעבודת התובע מיום 22.12.08.
2. זאת ועוד, אף אם היינו מקבלים את גרסת התובע לפיה חש כאבים ברגלו ו/או שמע "קליק" ברגלו בעת קימה רגילה ממצב ישיבה לעמידה, ולא כך קבענו, הרי שאין בכך בהכרח כדי להביא להכרה בפגימה ברגלו של התובע כבתאונת עבודה. כך נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.12.11, בו נדחה ערעורו של מפעיל בתחנת הכח במחלקת תפעול בחברת החשמל, אשר טען כי חש כאב בברכו כמו "קנאק" שלא משתחרר, בעת יציאתו מרכבו:

"יש לדחות את טענת המערער כי די בכך שהמערער חש כאב בברכו תוך כדי יציאה מרכבו במהלך יום העבודה כדי להביא לתוצאה לפיה תוכר פגיעה בעבודה. יציאה מרכב, כמו הליכה או כמו ירידה במדרגות, אינה בגדר אירוע תאונתי.

לטענת המערער, עצם ההתרוממות ממצב של ישיבה למצב של עמידה לצורך יציאה מהרכב מהווה "אירוע מוגדר בזמן ובמקום" ואין צורך בקיומה של תנועה חריגה או קיומו של אירוע חריג כדי הפגיעה תוגדר כפגיעה בעבודה. אין בידינו לקבל טענה זו. כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, נדרשת הוכחה שהתרחש אירוע תאונתי, ונדרש להוכיח גורם לתאונה, גורם החורג מתנועות רגילות שאינן קשורות לעבודה."

1. בדומה, כך נפסק מפי כב' השופטת ורבנר בתיק בל 24974-05-11 אמנון לוינגר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.2.12:

"מחומר הראיות עולה, כי אכן התובע עלה במדרגות למסעדה, במהלך יום כיף, ושמע איזשהו "קליק" ברגלו, אלא שאין המדובר בהיתקלות במכשול כלשהו, בנפילה, בפספוס מדרגה וכד'...

אין די בכך, שאדם חש ב"קליק", תוך כדי עלייתו במדרגות, או תוך כדי ירידתו במדרגות, במהלך יום עבודתו, על מנת שבעיה ברגל כתוצאה מכך, תוכר כ"תאונת עבודה"..."

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל - התביעה נדחית.
2. אין צו להוצאות – כמקובל.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-הדין.

ניתן היום ‏כ"ו כסלו תשע"ג, ‏10 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.