בתאריך 13.9.08 נפגעה מכוניתו של התובע בתאונת דרכים, כאשר הנתבעת 1 התנגשה בצידהּ האחורי של מכוניתו (להלן: "המכונית").

לא הייתה מחלוקת לעניין אחריות הנתבעים לתאונה, וחובת הנתבעת 2 לפצות את התובע.

השמאי מטעם התובע, מר אומייה הינדי, החליט כי יש להוריד את המכונית מן הכביש, היות והנזק שנגרם לה הגיע עד כדי אובדן מוחלט, והעריך אותו ב-40,808.46 ₪. סכום זה כולל מע"מ.

היות והרכב היה מונית בעברו, ניכה השמאי מסכום זה 30%, ועל כן סה"כ הנזק בתוספת דמי גרירה מסתכם ב-29,314 ₪.

הנתבעת אף היא בדקה את הרכב מטעמה, והשמאי מר ורנר חיווה דעתו, כי הנזק לרכב מסתכם ב-13,677 ₪ (ללא מע"מ). לכך יש להוסיף 300 ₪ בגין הוצאות גרירה.

השמאי מטעם הנתבעת לא סבר, כי נגרם אובדן מוחלט, אך קבע כי ישנה ירידת ערך לרכב בשיעור של 7.5%.

הנתבעת פיצתה את התובע ב-14,127 ₪ בלבד. התובע סבר כי יש בכך משום קיפוח של זכויותיו, שכן לדעתו הנזקים שנגרמו לו עולים לאין שיעור, והוא הגיש תביעה זו שבפניי, כאשר הסכום שנתבע הוא 41,393 ₪.

ההליכים בתיק זה התנהלו מעל ומעבר לזמן הראוי, מנסיבות שונות, בין השאר מחלוקות בין התובע לבא כוחו דאז, ממשרד עו"ד סבית, אי הפקדת תשלום עבור מומחה ביהמ"ש על ידי הנתבע ובקשות דחייה שונות.

בסופו של דבר הסכימו הצדדים, כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 79 א' לאחר הגשת סיכומים ומסמכים.

לצורך הגשת הסיכומים שכר התובע כנראה את שירותיו של עו"ד חלאילה. יש לציין, כי לא הוגש לתיק ייפוי כוח של עו"ד חלאילה.

בית המשפט מינה מומחה מטעמו על מנת להכריע בין חוות הדעת של השמאים מטעם התובעים. השמאי הוא ישראל דרנוב (ממשרד "בייער"), אשר בדק את חוות הדעת, שמע את הצדדים והגיש את חוות דעתו.

על פי חוות דעת זו, הנזק שנגרם לרכב הוא בשיעור של 23,637 ₪.

מכיוון שמדובר בשיעור נזק גולמי של 55%, לדעתו של מר דרנוב, הרכב היה בר-תיקון.

מר דרנוב מצא, כי ערכו של הרכב ירד עקב התאונה בשיעור של 10%. אי לכך, בסך הכל הנזק הכולל שנגרם לרכב בתאונה מסתכם ב-26,505 ₪.

ב"כ התובע מבקש שלא לקבל את חוות דעתו של מר דרנוב, אלא להעדיף עליה את חוות דעתו של מר הינדי, אשר בדק את הרכב בזמן אמת. עם זאת, הוא מציין כי אין הבדל גדול בין קביעות שני השמאים, שכן שמאי התובע קבע, כי עלות הנזק היא בשיעור של 29,314 ₪, ואילו השמאי מטעם בית המשפט קבע, כי עלות תיקון הנזקים היא 26,505 ₪.

יש לציין כבר עתה, כי אין זה מדויק לחלוטין, שכן הסכום אותו קבע מר הינדי הוא 35,332 ₪.

איני מוצאת סיבה וטעם שלא לקבל את חוות דעתו של מר דרנוב. לעיתים נדירות, בית המשפט לא יקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו, והסיבות לכך הן בד"כ אם נפל פגם מוסרי הגורם לכך, כי מהימנותו של המומחה תועמד בספק, או כי חוות דעתו אינה הגיונית בעליל. אין טענה ולא מתקיים אף אחד מהחריגים במקרה זה, ועל כן אני מקבלת את חוות דעתו של מר דרנוב וקובעת, כי עלות הנזק הישיר שנגרם למכוניתו של התובע היא 26,505 ₪.

ברי, כי סכום זה גדול יותר מהסכום אשר שולם לתובע על ידי הנתבע ביום 20.11.2008, והתובע זכאי לקבל הפרש זה.

הנתבעת טוענת, כי כל שאר פרטי הנזק הנתבעים על ידי התובע, אין לקבלם. מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת, אשר עוד צברה גוזמאות בהגשת הסיכומים, כאשר התביעה הוגשה על סכום של 40,808.46 ש"ח, ואילו בסיכומים נדרשה הנתבעת לפצות את התובע בשיעור 51,831 ₪, כאשר סכום זה כולל בתוכו סכום מופרז ומוגזם בגין עוגמת נפש והוצאות בסך 20,000 ₪. לדעת הנתבעת, התובע גרם להוצאות מיותרות, ולמעט הפרש הנזק, אין לחייב את הנתבע בהוצאות כלשהן. התובע הוא זה שגרם להימשכות ההליכים, אחרי שהגיש את התביעה כשנה לאחר שבל את הפיצויים מחברת הביטוח, התנגד להגיע לכל הסדר על בסיס קביעת מומחה בית המשפט, ואין לו להלין אלא על עצמו.

מכיוון שההפרש בין חוות דעתו של שמאי בית המשפט וחוות דעתו של השמאי מטעם התובע הוא גדול, יש לדעת הנתבעת לחייב את התובע להשתתף בשכרו של המומחה מטעם ביהמ"ש, וכך גם יש לדחות את דרישתו להחזר אגרת הרישוי, היות ששמאי בית המשפט קבע, כי מדובר ברכב שהיה בר-תיקון ולא אובדן גמור.

אינני שותפה לדעתה של הנתבעת. אכן הייתה הגזמה והפרזה בהגשת התביעה, ואכן ישנה הגזמה בהפרזה בתביעת 20,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש וטרחה.

עם זאת, גם לנתבעת חלק לא קטן במה שאפשר לכנות כ"טרטור" התובע. התובע היה זכאי לפנות לשמאי מטעמו ולקבל את ההוצאות שנגרמו לו עקב תשלום שכר הטרחה. כך גם היה זכאי להסדר האגרה, לבין הפחתה בהשתתפותו לשכר טרחת מומחה ביהמ"ש.

התובע מפרט את ניסיונותיו להגיע לפשרה עם התובעת לפני הגשת התביעה וגם לאחריה, פגישות שנעשו במשרדי הנתבעת בתל אביב, לשם נאלץ לנסוע. התובע הוא מנהל בית ספר.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל, ולאור הסכמת הצדדים כי בית המשפט ייתן פסק דין על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, הנני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע בסך הכול סכום של 22,000 ₪, כאשר סכום זה כולל גם שכ"ט עו"ד.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.