המחלוקת וטענות הצדדים

1. תביעה בגין פרסום לשון הרע.

התובעת 1 היא עמותת סידנא עלי (להלן: העמותה). התובע 2, מר סלים עלי נאסר, הוא חבר הנהלת העמותה. התובע 3, מר יוסף עלי ריחאן, הוא יו"ר העמותה.

הנתבע, שיח' עבדאללה נימר בדיר, היה ממקימי העמותה בשנת 1989, והיה חבר הנהלתה במשך שנים רבות, אך ביום 3.4.09 הודח מחברותו בהנהלת העמותה, לאחר שנעדר מישיבות רבות של ההנהלה (כך, לטענת חברי הנהלת העמותה שהם התובעים 2 ו- 3 ועדיהם).

התובעים טוענים כי לאחר מכן החל הנתבע במסע הכפשות כלפי העמותה וחברי הנהלתה, תוך שהוא מנצל לשם כך את מעמדו כשיח' שנושא דרשות במסגד סידנא עלי (להלן: המסגד).

תביעה זו נסבה על דברים שלטענת התובעים אמר הנתבע במסגרת דרשות שנשא במסגד באוזני מאות מתפללים.

2. התובעים טוענים כי ביום שישי, 12.6.09, פרסם הנתבע – בדרשה שנשא במסגד - לשון הרע כנגד התובעים 2 ו- 3, בכך שייחס להם כי שלחו אנשים על מנת לחסלו: "הגבוה והנמוך, שני אלה אוספים תרומות במסגד, שלחו אלי אנשים בכדי לחסלני".

התובעים טוענים כי ייחוס דבריו של הנתבע אליהם (ה"אינואנדו"), היה באמצעות תיאורם כ"הגבוה" ו"הנמוך" שאוספים תרומות במסגד.

התובעים טוענים כי בהמשך הדרשה אמר הנתבע: "מוכרי המשקאות החריפים ובעל

המרצדס רוצים לחסל אותי על ידי גיוס עבריינים בעזרת התרומות שהם אוספים".

לטענתם, האינואנדו בתיאורים אלה היה חד משמעי, והיה ברור לכל השומעים כי ב"גבוה" וב"מוכרי משקאות חריפים", הכוונה לתובע 2, שהוא גבוה מאד ובעל מסעדת "אחמד את סלים"; וכי ב"נמוך" הכוונה לתובע 3, שהוא נמוך מהתובע 2 (לתובע 2 היה רכב מרצדס שחור, ולתובע 3 היה רכב אאודי, שחור אף הוא, שדומה במראהו לרכב מרצדס).

התובעים טוענים בעת שהנתבע נשא דרשה זו נכחו במסגד מאות אנשים, ובהם התובעים עצמם.

למשמע הדברים האחרונים של הנתבע, שאל אותו התובע 2, מר נסאר, למי כוונתו, והנתבע השיבו: "חכה, תיכף תשמע עוד". לאחר מכן עלה הנתבע על בימת המסגד (המנבר), הודיע לקהל המתפללים כי בפיו הודעה חשובה, ובין היתר אמר: "אל תתרמו כסף לעמותה מאחר והיא משתמשת בכספים שהיא אוספת לחיסול אנשים".

עוד טוענים התובעים כי שבוע לאחר מכן, שוב בתפילת יום השישי, 19.6.09, במסגד, חזר הנתבע על דברי השמצה והסתה כלפי התובעים, לרבות העמותה, ואף לא שעה לניסיונו של בנו לעצור בעדו.

התובעים טוענים כי במועד זה פנה הנתבע אל מאות באי המסגד ואמר באוזניהם: "זו עמותה של בוגדים". התובע 3, מר ריחאן, נזף בנתבע על שאמר דברים אלה כנגד העמותה, אך הנתבע חזר על דבריו: "כן, אתם עמותה של בוגדים. ... הוי בוגדים".

התובעים טוענים כי דברי לשון הרע של הנתבע כלפיהם התפשטו אף לכפרים וליישובים ופגעו בשמם הטוב, באופן שהתובעים נאלצו להקדיש זמן ומאמצים כדי להגן על שמם. עוד טוענים התובעים כי דברי לשון הרע של הנתבע פגעו גם במוניטין של העמותה, דבר שמקשה על גיוס תרומות לעמותה.

3. הנתבע טוען כי התובעים מתנכלים לו ומנסים לסלקו מפעילותו הדתית והציבורית במסגרת העמותה, שהוא נמנה עם מייסדיה, וזאת על רקע מחלוקות לגבי אופן ניהול העמותה ופעילותה.

הנתבע טוען כי הדחתו מהנהלת העמותה, ביום 3.4.09, היתה בלתי חוקית, וכי התובעים מנסים, באמצעות התביעה דנן, לסלקו מתפקידו כנושא הדרשה השבועית של יום ו' במסגד.

בתצהירו מוסר הנתבע כי ביום שישי, שקדם לאירועים מושא התביעה (היינו, ביום 5.6.09),

לאחר התפילה במסגד, פנה אליו אחד המתפללים, שלא הכיר, ואמר לו כי שני אנשים – "הגבוה והנמוך" – שעליהם הצביע אותו אדם, מדברים על הנתבע ואומרים כי צריך לחסל אותו. הנתבע טוען כי הוא לא התייחס ברצינות לדברים אלה ולא הסתכל על מי הצביע אותו אדם.

אולם למחרת בלילה נכנס אדם זר לחצר ביתו של הנתבע וניסה להיכנס בכוח לביתו. הנתבע מנע זאת, והזר נמלט, אך הנתבע חש מאויים, ובשלב מאוחר יותר אף הגיש תלונה למשטרה.

בדרשה השבועית שנשא, ביום שישי שלאחר מכן – 12.6.09 – הביע הנתבע באוזני המתפללים את חששו. הנתבע מאשר (בסעף 13 לכתב הגנתו), כי בדרשה זו הוא אמר: "הגבוה והנמוך, שני אלה אוספים תרומות במסגד, שלחו אלי אנשים בכדי לחסלני"; אולם טוען כי בדברים אלה הוא לא כיוון לאנשים ספציפיים.

הנתבע מכחיש כי אמר את הדברים אחרים, שהתובעים מייחסים לו ("מוכרי המשקאות החריפים" ו"בעל המרצדס"). לחלופין טוען הנתבע, כי גם אם נאמרו דברים אלה, הם לא כוונו לאדם מסויים, ואמירתם מותרת.

עוד טוען הנתבע כי ביום 5.7.09 התכנסו נכבדים וידידים של שני הצדדים, ובהם אף התובע 3, בביתו של מר איימן עודה בג'לג'וליה והגיעו להסדר פשרה. הנתבע טוען כי הוא קיים את חלקו בהסדר זה, בכך שבדרשה שנשא במסגד ביום 10.7.09 הוא התנצל לפני כל מי שאולי נפגע מדבריו בדרשותיו הקודמות.

הנתבע טוען כי הקים עמותה חדשה בשם: אלצדיק עלי בן עוליל, שמטרתה לשפץ אתרים ומסגדים מוסלמיים (זו אף אחת ממטרותיה העיקריות של העמותה דנן, על פי תעודת ההתאגדות שלה, המוצג ת/ 1).

הנתבע טוען כי מכל הטעמים שהעלה יש לדחות את התביעה.

4. בישיבת קדם משפט, ביום 23.9.09, המלצתי לפני הצדדים ליישב את המחלוקת בהליך של גישור או בוררות, לפני אישיות דתית או אחרת שמוסכמת עליהם.

ניסיונות להגיע להסכמה נמשכו, אמנם, תקופה ארוכה (כך, הצדדים ביקשו לדחות מועד דיון ליום 23.3.10 בשל המגעים לפשרה. התקיימה אף פגישה, ביום 7.1.11, שבה הושגה הסכמה מסויימת, לפחות בעל פה, אולם בסופו של דבר נותרה המחלוקת בעינה).

משלא יושבה המחלוקת מחוץ לכותלי ביהמ"ש, חודש הדיון בתביעה.

5. ב"כ הנתבע טוען כי יש לדחות על הסף את תביעתה של העמותה, כיוון שלא הומצאה החלטה של הנהלת העמותה להגיש את התביעה, והאורגנים מטעמה – שהם התובעים 2 ו- 3 – לא הוסמכו לכך.

התובע 3, שהוא יו"ר העמותה, נשאל אם יש החלטה של הנהלת העמותה שמסמיכה אותו לתבוע בשמה. הוא השיב בחיוב: "אני מצהיר שיש החלטה של הנהלת העמותה להגיש תביעה זו. מדובר במסמך פנימי של העמותה" (בעמ' 3 לפר').

התובע 2, שהוא חבר הנהלת העמותה, השיב בעניין סמכותו להגיש את התביעה: "הסמכות היא של כולנו ביחד. אני חבר הנהלת העמותה. ההנהלה קיבלה החלטה בדבר הגשת התביעה" (בעמ' 14 לפר').

יש טעות באופן הצגת השאלה על ידי ב"כ הנתבע: על פי כתב התביעה, התובעים 2 ו- 3 אינם תובעים "בשם העמותה", אלא העמותה היא תובעת-ישירה (התובעת מס' 1).

כידוע, תאגיד הוא ישות משפטית ערטילאית. פעולותיו של התאגיד מבוצעות באמצעות האורגנים שלו, עובדיו או שליחיו.

עמותה רשומה, כתובעת 1, מוכרת כאישיות משפטית, כשירה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית (סעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם – 1980).

הגשת תביעה לביהמ"ש היא איפוא פעולה, שהעמותה רשאית לעשות מעצם הגדרתה כתאגיד.

על פי הראיות שלפני, הנהלתה של העמותה דנן היא הגוף שמוסמך לקבל את החלטותיו של התאגיד (כך, עדות התובע 3, בעמ' 5 לפר'; וכן עדותו של מזכיר העמותה, בעמ' 29 לפר'). ההנהלה רשאית איפוא להחליט על הגשת תביעה משפטית על ידי העמותה. על סמך החלטה כזאת רשאים האורגנים של התאגיד לייפות כוחו של עורך דין להגיש את התביעה מטעם העמותה.

הנתבע לא הוכיח כי יש הוראת דין, או הוראה בתקנון העמותה, שמחייבת כי החלטתה של הנהלת העמותה בדבר הגשת תביעה תהא בכתב.

על כן די בהצהרתם ובעדויותיהם של התובעים 2 ו- 3 - שהם כאמור יו"ר העמותה וחבר הנהלתה – כי הנהלת העמותה החליטה להגיש את התביעה דנן.

לפיכך אני דוחה את טענת הסף של ב"כ הנתבע, כי אין לראות את העמותה כתובעת בתביעה דנן.

6. טענה נוספת של ב"כ הנתבע, שהיא בגדר טענת-סף של מניעות, היא כלהלן: כי בפגישת הסולחה שנערכה בין הצדדים ביום 5.7.09, הושגה הסכמה כי הנתבע יתנצל בדרשתו הבאה במסגד, דברי התנצלות כלליים, כלפי כל אדם או אנשים, ככל שנפגעו מדברים שאמר בדרשותיו הקודמות, וכי בכך תיושב טענתם של התובעים בעניין הדברים שאמר הנתבע בדרשותיו. לא נערך הסכם בכתב, ועל כן לפני רק עדויותיהם של הצדדים בדבר תוצאותיה של אותה פגישת-סולחה.

הנתבע העיד כי נציגי העמותה הסכימו להסדר הפשרה, וכי הצדדים לחצו ידיים, והא ראייה -

בדרשה שנשא הנתבע במסגד ביום 10.7.09 הוא הביע דברי התנצלות כלליים כאמור.

ב"כ הנתבע טוען כי משקיים הנתבע את חלקו בהסדר הפשרה כאמור, אזי היה גם על התובעים לקיים את חלקם ולהימנע מלהגיש את התביעה דנן; ומשלא קיימו התובעים את חלקם בהסדר הפשרה, אזי יש לדחות את תביעתם.

אין מחלוקת על עצם קיומה של פגישת-הסולחה, ביום 5.7.09, בביתו של מר איימן עודה,

אולם יש מחלוקת בדבר תוצאותיה של פגישה זו. בניגוד לגירסתם של הנתבע ועדיו, כי הפגישה הסתיימה בהסדר פשרה, כפי שצויין לעיל, טוענים התובעים כי הפגישה "התפוצצה" ולא הושגה בה כל הסכמה.

יו"ר העמותה, מר ריחאן, העיד כי באותה פגישה היה ויכוח סוער עם הנתבע. אמנם הועלתה הצעת פשרה, ולפיה הנתבע יתנצל בדרשתו הבאה, אך הנתבע לא הביע הסכמה להסדר זה.

בשל ויכוח שניטש במהלך הפגישה בין הנתבע לבין מר ריחאן, עזב הנתבע את מקום הפגישה, וכך נפרדו הצדדים בכעס, מבלי שהגיעו להסכמה.

מר ריחאן אישר כי בדרשתו, ביום 10.7.09, הביע הנתבע התנצלות כללית על דברים שאמר, אך הוא לא הזכיר את מר ריחאן ואת מר נסאר, וריחאן אינו מקבל את דבריו כהתנצלות על דברי לשון הרע, מושא התביעה.

הנטל להוכיח את טענת המניעות מוטל על שכם הנתבע, והוא לא הרים אותו.

בהעדר מסמך בכתב בעניין הסדר פשרה, ולנוכח המחלוקת בין הצדדים אם הסדר כזה אמנם הושג באותה פגישת-סולחה, אם לאו – אין בידי לקבוע כי באותה פגישה אמנם סוכם בין הצדדים הסדר פשרה, שהתובעים קשורים בו. עצם העובדה שבדרשתו הבאה הביע הנתבע התנצלות "כללית" על דברים שאמר, מבלי לפרש באילו דברים מדובר וכלפי מי מופנית התנצלותו - אין בה בלבד כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים בדבר תוצאותיה של פגישת-הסולחה האמורה.

על כן אין בידי לקבל את טענת הסף של מניעות.

משדחיתי את טענות הסף של הנתבע, אמשיך ואדון בתביעה לגופה.

הראיות

7. התובע 3, מר ריחאן, יו"ר העמותה, העיד כי הנתבע הודח מחברותו בהנהלת העמותה, לאחר שלא התייצב לשבע-שמונה ישיבות של ההנהלה. בישיבתה מיום 3.4.09 החליטה הנהלת העמותה להדיח ממנה לא רק את הנתבע, אלא אף חבר הנהלה נוסף בשם סאלח, כיוון שכל אחד מהשניים נעדר למעלה משלוש פעמים מישיבות ההנהלה.

מר ריחאן העיד כי העמותה אינה גובה דמי חבר קבועים מחבריה, וכי החברות בעמותה מתבטאת בהשתתפות במבצעים שנערכים מידי פעם, ובתרומות.

לגבי דרשתו של הנתבע במסגד, ביום 12.6.09, העיד מר ריחאן כי לאחר שהנתבע אמר בדרשתו כי "הגבוה והנמוך שאוספים תרומות שלחו אנשים לחסל אותי"; קם התובע 2, מר נסאר, ושאל את הנתבע למי כוונתו, למרות שאין זה מקובל להפריע באמצע התפילה. מר ריחאן העיד כי הנתבע השיב לנסאר: "חכה, תשמע הרבה דברים" (בעמ' 7 לפר').

לשאלה מנין לריחאן כי דברי הנתבע כוונו אליו, השיב העד: "מכיוון שהנתבע אמר: שני אלה אוספי התרומות במסגד. לא היו אחרים". לשאלה אם אנשים שנכחו במקום אמרו לו, שדברי הנתבע כוונו אליו ואל נסאר, השיב ריחאן: "ללא כל ספק"; והפנה לסעיף 10 א' של תצהירו שם ציין כי נמסר לו שעוד בשיעור שנתן לפני הדרשה, אמר הנתבע את הדברים הללו על "הגבוה והנמוך", וחזר על דברים אלה בדרשה שנשא לפני כל באי המסגד (בעמ' 8 לפר').

מר ריחאן אישר כי בין חברי הנהלת העמותה יש אנשים נוספים בגובה שלו, "אבל הנתבע התייחס לשניים "שאוספים תרומות", ואלה רק אני ומר נסאר, באותה תקופה (יוני 2009)"

(בעמ' 14 לפר').

מר ריחאן העיד כי נכח בפגישת-הסולחה, ביום 5.7.09, בביתו של מר איימן עודה בג'לג'וליה.

הוא אישר כי בפגישה זו נכחו אף חברי העמותה שיח' שפיק אבו עוביידה, מר עזאם דעאס, וכן מר פארוק עודה, מר איימן עודה, אביו, והנתבע.

בסעיף 6 לעיל הובאה גירסתו של מר ריחאן כי אותה פגישה הסתיימה בכעס ובעזיבתו של הנתבע את המקום, מבלי שהושגה הסכמה.

מר ריחאן העיד כי נכח במסגד ביום ו', 10.7.09, ימים ספורים לאחר אותה פגישת-סולחה. לדבריו, הנתבע "עלה למנבר ואמר: אני מצטער/מתנצל על דברים שאמרתי. מעבר למשפט כללי זה הוא לא הזכיר אותי או את מר נסאר" (בעמ' 9 לפר'; המנבר הוא הבימה שעליה עומד נושא הדרשה במסגד). מר ריחאן אמר כי הוא אינו מקבל דברים כלליים אלה של הנתבע כהתנצלות על אותם דברים שפגעו בו.

מר ריחאן אישר כי הוא נכח בפגישת-סולחה נוספת שהתקיימה בין הצדדים בכפר קאסם, ביום 7.1.11, אך לדבריו לא נחתם בה הסכם: "מה שהיה: אני זימנתי את הפגישה הזאת. הבאנו כבש, שחטנו, התנינו כמה תנאים בעל פה, שהנתבע יפסיק את נוהגו בדרשותיו לקלל אנשים, שיפסיק להתרים תרומות מחוץ למסגד, והוא הסכים, זה היה התנאי לסולחה, אך לא נחתם שום הסכם. זו סולחה בעל פה" (בעמ' 11 לפר').

בהמשך דבריו מסר מר ריחאן כי סולחה זו "התפוצצה", לאחר שבאפריל-מאי 2011 מינה משרד הדתות אימאם חדש למסגד, והנתבע תקף אותו.

משאלותיו של ב"כ הנתבע לגבי פרטים נוספים בהסכמה מיום 7.1.11 הסתבר כי הדברים מורכבים יותר (צויינה מחלוקת לגבי מינויים של אחראים להקדש; מחלוקת בעניין אמיתות חתימה שיוחסה לנציג העמותה, שיח' שפיק; הליך בביה"ד השרעי; ראו בעמ' 11 – 13 לפר').

מהדברים הללו ניתן להתרשם כי העניינים שבמחלוקת בין הצדדים הם מורכבים, אך גדרה של התביעה דנן מצטמצם לעניין של פרסום לשון הרע, מושא התביעה.

בעניין הפגיעה, בו ובעמותה, על ידי דבריו הנטענים של הנתבע, העיד מר ריחאן:

"הוא אמר: הגבוה והנמוך, אלה שאוספים תרומות במסגד, שלחו אנשים כדי לחסל אותי. אני נפגעתי מדברים אלה. זה לא נכון. לא שלחתי אף אחד לחסל אותו. דברים אלה הם פגיעה קשה. כמו כן, הוא אמר: אל תתרמו כסף לעמותה כי היא משתמשת בכספים כדי לחסל אנשים. גם זו פגיעה קשה בעמותה, ובי בהיותי יו"ר העמותה, אלה דברים חסרי שחר" (בעמ' 10 לפר').

ובהמשך עדותו – "הם פגעו בשמי הטוב, גם בהיותי אזרח, גם בהיותי מתפלל במסגד. כמעט כל המתפללים מכירים אותי היטב, אני מתפלל במסגד הזה משנת 89' וחבר בעמותה. בשנים האחרונות אני גם יו"ר העמותה, בערך משנת 2008.

אחרי שהנתבע אמר את הדברים, כולם הסתכלו עלי. היתה מהומה בחוץ. אפילו אח של הנתבע, שהיה בא למסגד, התפרץ עלינו ואמר: מה, אתם רוצים לרצוח את אחי, והתחיל לצעוק עלינו" (בעמ' 13 לפר').

8. התובע 2, מר נסאר, העיד, בעניין הדחתו של הנתבע, כי למרות שהנתבע הגיע למסגד בכל יום ו', ולמרות שהישיבות של הנהלת העמותה התקיימו אחת לחודש, ביום ו', בחדר קרוב למסגד, נמנע הנתבע באופן מופגן מלהצטרף לישיבות של הנהלת העמותה, וכי "הוא התייחס בבוז לחברי הנהלת העמותה, למרות שאנו ניסינו לקרב אותו. ...

הזמנו אותו כל פעם שייכנס לישיבות העמותה. ברוב הפעמים הוא אמר: בוגדים, עמותה של גנבים. הוא הביע אי אמון כאילו מדובר בחבורת עבריינים" (בעמ' 16 לפר').

מר נסאר לא זכר אם נכח במסגד ביום ו', 10.7.09. לדבריו, הוא לא שמע מהנתבע – בדרשה שנשא במנבר שבמסגד – התנצלות על דבריו, מושא התביעה דנן.

מר נסאר הסביר מדוע נפגע מדברים אלה של הנתבע: "כשאדם עומד על במה, ויש 500 – 700 איש, וכולם מאזינים לו, ומציגים אותי כרוצח, זה לא צריך להפריע לי? אין לי עבר פלילי. ברור שזה מפריע לי. אני פגוע מעצם השאלה אם זה מפריע לי.

ביום 19.6.09 הנתבע אמר שזו עמותה שמגייסת כסף כדי לחסל אנשים. בין האנשים שאליהם יוחסו דברים אלה – גם אני, וברור שזה מפריע לי" (בעמ' 16 – 17 לפר').

מר נסאר העיד עוד: "לא רק אני, כל קהל המתפללים היו מזועזעים מהדיבורים האלה. כולם שמעו זאת במיקרופונים. ...

בתקופה ההיא אני הייתי אחראי על הכסף שנתרם. הייתי מבקש מאנשים לתרום. אחרי הדרשות של הנתבע, אנשים יצאו וסימנו על מצחם שהוא "לא נורמלי" (מדגים בידו תנועה עם אצבע על המצח)" (בעמ' 17 לפר').

לשאלה כיצד ידע שדברי הנתבע מכוונים אליו, השיב מר נסאר, כי הנתבע הצביע עליו בדברו, וכי רק לו יש רכב מרצדס. מר נסאר עומת עם כך שגם לתובע 3, מר יוסף ריחאן, יש מרצדס. הוא השיב: "ליוסף יש אאודי. לי יש מרצדס. הנתבע כיוון כל הזמן אלי. הוא ניסה להציג אותי כמוסלמי שמתפלל במסגד, אך מוכר משקאות חריפים, שזה בניגוד לאיסלאם. הוא ניסה להציג אותי כבוגד" (בעמ' 17 לפר'). מר נסאר העיד כי אותה עת הוא מכר משקאות חריפים במסעדתו, ועל כן ברור כי הנתבע כיוון בדבריו אליו; "כמו שאמר "הנמוך והארוך, אלה שאוספים תרומות". אני הגבוה וריחאן הוא הנמוך, ואנו אוספים את התרומות, לכן הדברים האלה כוונו אלינו" (בעמ' 18 לפר').

ב"כ הנתבע שאל את מר נסאר כיצד ידע שהנתבע כיוון בדבריו אליו, כאשר הנתבע לא הזכיר את שמו ולא תיאר את פרטי לבושו.

בתשובה תיאר מר נסאר תגובות של קהל המתפללים במסגד לדבריו של הנתבע: "הם באו ואמרו: הוא השתגע? והצביעו באצבע על מצחם, וזאת כאשר אני עומד בדלת המסגד עם השקית של התרומות, שהאנשים עוברים על ידי. דברים אלה שנאמרו אלי, כי האנשים האלה באו אלי ולא אל האחרים, מזה היה ברור שהם הבינו שהנתבע כיוון אלי" (בעמ' 19 לפר').

9. מטעם התובעים העיד מר זיאד חסן עוויסאת שמכהן כמזכיר העמותה משנת 2008.

בתצהירו מסר על החלטת ועד הנהלת העמותה, מיום 3.4.09, להדיח את הנתבע מחברותו בהנהלת העמותה, בשל אי התייצבותו לישיבות ההנהלה במשך תקופה ארוכה.

מר עוויסאת מוסר בתצהירו כי לאחר הדחתו של הנתבע כאמור, הוא החל במסע הכפשות כלפי העמותה וחברי הנהלתה והשתמש בבימת המסגד לשם הסתה ואיומים כלפי התובעים.

מר עוויסאת מצהיר כי הנתבע הכפיש אף את שמו, וגם תקף אותו. הוא צירף לתצהירו מסמכים אודות הליכים שונים שנקט כנגד הנתבע.

מר עוויסאת מצהיר כי בדרשה שנשא הנתבע במסגד, ביום 12.6.09, כשהוא ניצב על בימת המסגד ומדבר במיקרופון, אמר: "שני האנשים: הגבוה והנמוך, האוספים תרומות במסגד, שלחו לי אנשים כדי לחסל אותי".

העד מצהיר כי מייד הבין שהדברים נסבו על התובעים, כיוון שאותה עת הם אספו תרומות במסגד, וכמו כן – מר נסאר הוא גבוה במיוחד ומר ריחאן הוא נמוך.

בעת תחילת דרשתו של הנתבע נכחו במסגד מספר עשרות אנשים, אך במהלך הדרשה הגיעו

אנשים רבים נוספים, שמספרם הגיע למאות. בהמשך דרשתו אמר הנתבע: "מוכרי המשקאות החריפים ובעל המרצדס רוצים לחסל אותי, על ידי גיוס עבריינים מכספי התרומות".

תיאור זה תאם את מר נסאר, שהיה בעל מסעדה ואותה עת מכר שם משקאות חריפים, והיה אף בעל רכב מרצדס. למשמע דברים אלה פנה מר נסאר אל הנתבע ושאלו: "שיח', שיח'!! למי אתה מתכוון"? והנתבע השיבו: "חכה ותשמע עוד". דברים אלה תואמים את הפרטים שמסר מר ריחאן בעדותו.

מר עוויסאת ממשיך ומתאר כי בשלב זה עלה הנתבע למנבר, ולאחר שהמסגד כבר התמלא במתפללים – אמר הנתבע לקהל: "היום אני אאריך בדרשה. ... אל תתרמו לעמותה כסף, מאחר והיא משתמשת בו לחיסול אנשים".

העד מוסר כי חלק מהמתפללים זעמו מאד על דברים אלה.

הוא ממשיך ומצהיר כי ביום ו' שלאחר מכן, 19.6.09, הוא היה במסגד ביחד עם התובעים ועם קהל רב של מתפללים. בעת שהתובעים 2 ו- 3 עסקו בקופת התרומות, אמר הנתבע לקהל המתפללים: "זו עמותה של בוגדים". מר ריחאן נזף בנתבע על דבריו אלה, אך בתגובה, הנתבע חזר עליהם: "כן, אתם עמותה של בוגדים".

בעדותו בביהמ"ש השיב מר עוויסאת לשאלה כיצד זכר את פרטי האירועים בעת עריכת תצהירו, כשלוש שנים לאחר מכן: "אחרי האירוע הזה אנו התכנסנו כעמותה, הנהלה, ודנו בהתבטאות הגסה והאיומים שהנתבע העביר בדרשה שלו. אנו הרגשנו סכנה. מכיוון שלנתבע יש קומץ תומכים בין המתפללים, ולכן חשנו סכנה שאולי אחד מהמתפללים שתומכים באימאם, שהוא ניסה להסית אותם נגד שני התובעים ונגד חברי העמותה.

לשאלתך – בוודאי אזכור את זה טוב טוב, כי זה השפיע עלינו והיתה שם סכנה מוחשית" (בעמ' 28 לפר').

ב"כ הנתבע עימת את העד עם טענת הנתבע, כי בדרשתו הוא מסר לקהל את הדברים שאמר לו אותו אדם, שסיפר לו כי שמע את "הגבוה והנמוך" משוחחים ביניהם על חיסולו של הנתבע, ולא היו אלה דברים ישירים של הנתבע עצמו.

מר עוויסאת שלל זאת: "הוא אמר: שני אנשים, הגבוה והנמוך. הוא לא אמר שאדם אחר מסר לו זאת".

לשאלה כיצד הבין העד כי הנתבע מכוון בדבריו לתובעים, השיב העד: "ידוע לי ולכל הבאים למסגד, מי שאוסף תרומות זה אחד גבוה ואחד נמוך. הם כבר קרוב לשנה לפני המקרה או יותר אספו תרומות. הם ידועים אצל המתפללים".

לגבי פרטי האינואנדו בעניין "מוכרי המשקאות החריפים ובעל המרצדס", השיב העד: "לסלים נסאר יש מסעדה ששם מכר אז משקאות, ויש לו גם רכב מרצדס שחור. ליוסף ריחאן יש רכב אאודי שחור בערך בגודל ובצורה של המרצדס השחור" (בעמ' 29 לפר').

ב"כ הנתבע עימת את העד עם כך שמכירת משקאות חריפים נוגדת את ההלכה המוסלמית, ואם כך – כיצד הסכימו שמר נסאר יהיה חבר בהנהלת העמותה. העד השיב כי היתה זו המצווה שקיימו אנשי העמותה: לשכנע את נסאר לחדול למכור משקאות חריפים, והם אף נחלו הצלחה בכך, שכן נסאר הפסיק למכור משקאות כאלה בסוף שנת 2009.

אשר להתנצלותו של הנתבע על דבריו, בדרשה שנשא ביום 10.7.09, השיב מר עוויסאת, כי הוא נכח במסגד אותה עת. לדבריו, הנתבע אמנם התנצל, אך בלשון כללית: "שהוא מתנצל על מה שאמר", מבלי שציין כי הוא מתנצל על דבריו אודות מעשיהם של "הגבוה והנמוך", "מוכרי המשקאות החריפים". "כאשר התנצל באופן כללי, אף אחד לא הבין למה הכוונה" (בעמ' 30 לפר').

10. מטעם התובעים העיד עוד מר אליאס מחמוד אלפאר, חבר הנהלת העמותה. בתצהירו מסר דברים דומים לדברי התובעים, ולדבריו של מר עוויסאת, אודות הדברים שאמר הנתבע בדרשותיו במסגד, הן ביום 12.6.09 והן ביום 19.6.09; הן כלפי התובעים 2 ו- 3 והן כלפי העמותה; וכי הן העד עצמו והן מתפללים אחרים שנכחו במסגד, הבינו מייד כי דבריו של הנתבע מכוונים אל התובעים 2 ו- 3.

לגבי האירוע מיום 19.6.09 מוסר עוד מר אלפאר בתצהירו כי בנו של הנתבע, שהיה במסגד, ביקש ממנו לחדול מדברי הבלע והביע רצון לשוחח עם אנשי העמותה.

תצהירו של מר אלפאר נערך כשלוש שנים לאחר המקרה. בעדותו בביהמ"ש הוא נשאל כיצד זכר את הדברים שמסר בתצהירו. העד השיב: "אני זוכר כי זה אירוע חריג, כל אדם זה היה נחרט לו" (בעמ' 23 לפר').

ב"כ הנתבע הציג לעד כי הנתבע בדרשתו רק דיווח לבאי המסגד מה אמר לו האדם, שמסר לו כי שמע את "הגבוה והנמוך" מדברים על רציחתו, אך העד שלל זאת והשיב כי הנתבע לא אמר, שמישהו אחר אמר לו דברים אלה.

ב"כ הנתבע עימת את העד עם כך שלדבריו, הנתבע אמר את דברי לשון הרע בשלב הדרשה, ואילו איסוף התרומות מתקיים רק לאחר מכן. העד השיב: "הם אוספים תרומות כל הזמן, זה תפקידם" (בעמ' 27 לפר').

11. הנתבע, שיח' עבדאללה נימר בדיר, נשאל בחקירתו הנגדית על האדם שלדבריו מסר לו, ביום 5.6.09, אודות "הגבוה והנמוך" ששוחחו ביניהם על רציחתו.

הנתבע השיב כי אינו מכיר אדם זה, וכי לא פגש בו פעם נוספת. תוך כך ציין כי למסגד מגיעים מאות אנשים.

ב"כ התובעים שאל את הנתבע: אם יום לאחר שאותו אדם מסר לנתבע אודות כוונתם הרצחנית של "הגבוה והנמוך", אמנם ניסה אדם חשוד להיכנס בכוח לביתו של הנתבע – אזי וודאי ניסה הנתבע לברר עם האדם, שמסר לו את האזהרה, מי הם אותם "הגבוה והנמוך". הנתבע חזר על תשובתו, כי לא הכיר את מוסר הידיעה, ועל כן לא יכול היה לברר עמו את זהותם של "הגבוה והנמוך".

לשאלה כיצד, אם כן, נודע לנתבע למי התכוון מוסר הידיעה ב"גבוה והנמוך", השיב הנתבע כי לאחר שהעלה את הדברים בדרשתו במסגד, הסתבר כי התובעים 2 ו- 3 נפגעו מדבריו ושאלו אותו אם התכוון אליהם. לדבריו, "אני לא התכוונתי לאף אחד. הם באו תוקפים וחמומים. הופתעתי מכך ושאלתי אותם מה קרה" (בעמ' 42 לפר').

תשובתו של הנתבע אינה אמינה בעיני, לנוכח האמור בסעיף 13 לכתב הגנתו. שם מצטט הנתבע עצמו את הדברים שאמר בדרשתו, לאמור: "הגבוה והנמוך, שני אלה אוספים תרומות במסגד, שלחו אלי אנשים בכדי לחסלני".

תיאורם של יוזמי הרצח – על פי דברי הנתבע עצמו – אינו מתמצה איפוא ב"הגבוה והנמוך", אלא הוא הוסיף: "שני אלה אוספים תרומות במסגד". אותה עת היו רק התובעים 2 ו- 3 אוספי התרומות במסגד מטעם העמותה.

שאלתי את הנתבע בעניין תיאורו את זוממי הרצח כשניים שאוספים את התרומות במסגד. הנתבע השיב: "אני בתוך המסגד לא רואה מי אוסף תרומות" (בעמ' 49 לפר').

לא זו בלבד שתשובה זו אינה משכנעת, בהיותו של הנתבע ממייסדי העמותה ומי שהכירה מקרוב; אלא שהיא סותרת את דבריו של הנתבע עצמו בסעיף 13 לכתב הגנתו, שם ציין את "הגבוה והנמוך" כמי שאוספים את התרומות מבאי המסגד.

לא בכדי הבליע הנתבע דברים אלה, בסעיף 7 לתצהירו, אך כאמור, הם צוטטו במפורש בסעיף 13 לכתב הגנתו.

הצירוף של איסוף התרומות, ביחד עם הניגוד החזותי של "גבוה ונמוך" - שהיה בולט כאשר שני התובעים עסקו יחדיו באיסוף התרומות במסגד – מייחד את הדברים שהטיח הנתבע, אל התובעים 2 ו- 3.

לנוכח ויתקו של הנתבע בעמותה, מאז ייסודה, והיכרותו הקרובה את העמותה ופעיליה, איני מקבלת את טענתו, כאילו בדברו על "הגבוה והנמוך, שני אלה שאוספים תרומות במסגד", הוא לא התכוון "לאף אחד". התרשמתי כי תשובה זו היא מיתממת, וכי הנתבע התכוון

לתובעים 2 ו – 3.

הנתבע אישר כי קיבל מכתב פיטורים מהנהלת העמותה. לדבריו, בעקבות פיטוריו הוא הקים, באוגוסט 2009, את העמותה החדשה, ועל פי הסברו - "בגלל זה המלחמה" (בינו לבין חברי הנהלת העמותה, ובהם התובעים).

הנתבע מסר, בסעיף 10 לתצהירו, כי ביום 16.8.09 – ארבעה ימים לאחר שהוגשה התביעה

דנן – הוא התלונן במשטרה על הניסיון לפגוע בו, שאירע לטענתו ביום 6.6.09, יום לאחר שאותו אלמוני, במסגד, גילה את אוזנו כי "הגבוה והנמוך" מתכוונים לרצוח אותו.

ב"כ התובעים שאל את הנתבע מדוע לא התלונן במשטרה מייד לאחר אותו אירוע מאיים, אלא רק כחודשיים וחצי לאחר מכן, לאחר שהוגשה התביעה.

הנתבע השיב כי הוא איש שלום, ואינו ממהר לפנות למשטרה. לדבריו, לאחר אותו אירוע הוא המתין כדי לראות אם יגיע אליו מידע, ואף אמר את הדברים שאמר בדרשתו במסגד. בתצהירו מוסר הנתבע כי לאחר פגישת-הסולחה, ביום 5.7.09, ולאחר שבדרשתו הבאה הוא התנצל בפני כלל ציבור המתפללים, אם מי מהם נפגע מדבריו, הוא הופתע על ידי הגשת התביעה דנן, ואז התלונן במשטרה.

בעדותו בביהמ"ש חזר הנתבע על דבריו, כי אינו יודע מי האדם שניסה להיכנס לביתו בכוח ביום 6.6.09, ואינו יודע מי הם "הגבוה והנמוך" שאודותם מסר לו האלמוני. אם כך, שאלו ב"כ התובעים, מדוע בתלונתו במשטרה ציין הנתבע את התובעים כחשודים באיום על חייו.

הנתבע השיב כי הסיבה לכך היא שהתובעים הם שהגישו את התביעה כנגדו, והוא פוחד מהם. לטענתו, התובעים הם שחשפו עצמם כמי שלשיטתם, אליהם כוון התיאור: "הגבוה והנמוך שאוספים תרומות במסגד".

"ש. אם כך, אתה בעצם אומר שאם לא היתה מוגשת נגדך התביעה לבימ"ש, אתה בכלל לא

היית מתלונן במשטרה על זה שרוצים לחסל אותך?

ת. גם אז הייתי הולך למשטרה כדי לשמור על עצמי.

ש. אז מדוע חיכית עד אחרי הגשת התביעה?

ת. חיכיתי אחרי שהתייעצתי עם עורכי דין" (בעמ' 44 לפר').

אף תשובות אלה של הנתבע עשו עלי רושם מתחכם. מחד, הנתבע טוען לאיום על חייו;

אך מאידך - מעכב את פנייתו למשטרה ומבצע אותה רק כמעשה-תגמול כנגד התובעים 2 ו- 3, על כך שנקטו אמצעי חוקי של הגשת תביעה נזיקית כנגדו.

לשאלה מדוע בא הנתבע למסגד, במסגרת תפקידו כדרשן, וסיפר לכל באי המסגד מה התרחש בביתו ביום 6.6.09, השיב הנתבע: "זה חובה לפי ההלכה" (בעמ' 44 לפר'). אולם גם לשיטה זו של הנתבע, אין "חובה לפי ההלכה" לייחס שיגורם של רוצחים ל"גבוה והנמוך, שני אלה שאוספים תרומות במסגד", שהוא פרט שאפילו הנתבע אינו טוען כי מקורו במודיע האלמוני.

הנתבע אישר כי דברי ההתנצלות הכלליים, שאמר בדרשתו לאחר הפגישה ביום 5.7.09, לא כוונו אל שני האנשים, "הגבוה והנמוך", שעליהם דיבר בדרשתו מיום 12.6.09, למרות שבמועד ההתנצלות הוא כבר ידע מי הם. הסיבה לכך – "לא. כי מהתחלה לא התכוונתי, ורק ציטטתי מה שאמר לי אותו אדם" (בעמ' 45 לפר').

טענתו של הנתבע: כי הוא רק ציטט את דבריו של האלמוני, אינה מתיישבת עם דבריו בסעיף 13 לכתב ההגנה, שהובאו לעיל. שם אין הנתבע טוען כי ציטט דברים שאמר לו אחר, אלא הוא מודה כי ייחס באופן ישיר, ל"גבוה ולנמוך", את שיגורם של רוצחים כדי לחסלו; וזאת תוך ציון כי מדובר באותם שניים שאוספים את התרומות במסגד. תיאור נוסף זה מקורו בנתבע עצמו, ולא באותו מוסר אלמוני, והאינואנדו שבו, ביחס לתובעים, היה ברור למתפללי המסגד.

ב"כ התובעים עימת את הנתבע עם דברי לשון הרע, שמיוחס לו כי אמר כנגד העמותה.

הנתבע השיב: "איך אני כחבר בעמותה אומר דברים כאלה. לא אמרתי זאת" (בעמ' 45 לפר').

הפירכה שבהיגיון, כביכול, שהעמיד הנתבע בתשובתו, היינו: כי אין זה מתקבל על הדעת שיאמר דברי בלע כלפי העמותה, בהיותו חבר בה; אינה מתיישבת עם הטענות שהועלו בהרחבה בסיכומיו של ב"כ הנתבע: כי התובעים השתלטו על העמותה והיטו את פעילותה לכיוון הפוך מזה שחפץ בו הנתבע, אשר היה ממייסדי העמותה ובמשך שנים רבות פעל לשיפוץ המסגד ולקידומו, פעילות שנהפכה עם השתלטותם של התובעים על העמותה.

בין היתר נכתב שם: "ולכן התביעה הזו לא היתה נולדה אלמלא קיבלו חברים חדשים "משומנים" היטב שיצרו מרכזי כוח ו/או השתלטותם של התובעים על העמותה ותו לא" (ההדגשות במקור – י.ק.).

דמותה של העמותה, נכון לעת האירועים מושא התביעה, היתה איפוא לצנינים בעיניו של הנתבע. על כן, תשובתו לב"כ התובעים, כי כחבר העמותה – אין אפשרות שיאמר דברים בגנותה, היא תשובה מיתממת, ואולי אף צינית במידת מה, ועל כל פנים אינה משכנעת.

הוא הדין אף בתשובתו של הנתבע לשאלתו של ב"כ התובעים, מדוע בתצהירו לא כפר הנתבע בדברים שיוחס לו כי אמר כנגד העמותה. על כך הסתפק הנתבע בתשובה: "עכשיו שאלת ועניתי" (בעמ' 45 לפר').

אף תשובה זו אינה משכנעת. תצהירו של הנתבע נערך ביום 9.11.09, לאחר שהיו לנגד עיניו כל טענותיהם של התובעים. לפיכך, הימנעותו של הנתבע מלכפור בתצהירו במפורש בדברים שיוחסו לו שאמר כנגד העמותה, היא בגדר "שתיקה רועמת". התשובות שנתן בחקירתו הנגדית הן מתחכמות וכאמור, אינן משכנעות.

12. לגבי פגישות-הסולחה בין הצדדים, טוען הנתבע - בניגוד לטענת התובעים – כי שתי הפגישות: הן ביום 5.7.09 והן ביום 7.1.11, הסתיימו בהסכמה. הנתבע טוען כי התנצלותו, בדרשה שנשא לאחר הפגישה הראשונה, היתה בהתאם להסכמה שהושגה, ועל כן לא היתה הצדקה להגשת התביעה. בדומה, טוען הנתבע כי גם בפגישה ביום 7.1.11 הושגה הסכמה בין הצדדים, וכי לאחר מכן, "... באפריל 2011 הלכנו שתי העמותות לחלק מלגות ביחד ועשינו סולחה והתחלנו לעבוד" (בעמ' 47 לפר'); ועל כן אין הנתבע מבין מדוע התובעים המשיכו בניהול ההליך דנן.

כפי שצויין, ביהמ"ש המליץ מלכתחילה על פתרון המחלוקת מחוץ לכותלי ביהמ"ש, והצדדים ניסו לעשות כן במשך זמן ממושך, אך בסופו של דבר ללא הצלחה. התובע 3 העיד כי באפריל-מאי 2011 "התפוצצה" הסולחה שסוכמה בינואר אותה שנה, לאחר שמשרד הדתות מינה אימאם חדש למסגד. יתכן כי זמן קצר קודם לכן אמנם נערכה פעולה משותפת של שתי העמותות, כפי שהעיד הנתבע, אך למרבה הצער, הסולחה שנראה כאילו הושגה בינואר 2011 לא היתה בת-קיימא.

ב"כ התובעים שאל את הנתבע לגבי סכסוך בינו לבין האימאם החדש של המסגד, שיח' בילאל חסן נאשף. הנתבע השיב כי אינו מכיר את מר בילאל, וכי אין ביניהם דבר, למעט העובדה שמר בילאל רוצה לתפוס את מקומו כאימאם המסגד. הנתבע טען כי התובעים, או הנהלת העמותה, הם שהסיתו את מר בילאל להגיש כנגדו בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת.

אציין כי קיבלתי את התנגדותו של ב"כ הנתבע להעיד מטעם התובעים את שיח' בילאל, כיוון שהעניין שבינו לבין הנתבע אינו רלבנטי לאירועים מושא התביעה שלפני (ראו בעמ' 31 – 32 לפר'). למען הסר ספק, במתן פסק הדין לא נתתי משקל לעניין שבין הנתבע לבין שיח' בילאל.

13. מטעם הנתבע העיד מר עזאם דעאס, ממתפללי המסגד.

בתצהירו מסר מר דעאס אודות דבריו של הנתבע בדרשתו, ביום 12.6.09: כי יום לאחר שאחד המתפללים הזהיר אותו מפני "הגבוה והנמוך" שמבקשים לחסלו, הגיע לביתו בשעת לילה אדם זר, שניסה להיכנס לבית בכוח. מר דעאס מוסר עוד בתצהירו, כי בתפילת יום השישי, שבוע לאחר מכן (קרי: ביום 19.6.09) הוא שוחח עם יו"ר העמותה, מר ריחאן, בנוכחות מר איימן עודה, וסוכם לערוך פגישת-סולחה, בביתו של מר איימן עודה, ביום 5.7.09.

בעדותו בביהמ"ש אמר מר דעאס כי למשמע דבריו של הנתבע אודות "הגבוה והנמוך", הוא לא ידע במי מדובר. אולם, הוסיף והעיד, עוד באותו יום (12.6.09), או יום-יומיים לאחר מכן, הוא שאל את הנתבע מי הם אותם "הגבוה והנמוך" שביקשו לחסלו, והנתבע "השיב שמדובר בנאסר ובריחאן".

ב"כ התובעים ביקש לוודא: "אין לנו מחלוקת שהנתבע אמר לך, שהכוונה היתה לתובעים?"; והעד השיב: "נכון" (בעמ' 33 לפר').

ב"כ התובעים הציג לפני העד את דברי הנתבע לגבי העמותה ("עמותה של בוגדים"), שמיוחס לו שאמר ביום 19.6.09. מר דעאס השיב כי הוא לא שמע דברים כאלה.

לגבי איסוף התרומות העיד דעאס: "כל פעם מתחלף בן אדם מחברי העמותה. אין אדם קבוע" (בעמ' 34 לפר'). העד לא זכר מי אסף את התרומות בשני המועדים הרלבנטיים, אך ציין כי בדרך כלל, ריחאן אינו אוסף תרומות. אזכיר כי מר ריחאן התייחס לעניין זה בעדותו ואישר כי כיו"ר העמותה, הוא אינו אמור לאסוף תרומות, אך לנוכח הוראת ההנהלה, כי התרומות לא ייאספו על ידי אדם אחד, נלווה ריחאן בקביעות אל נסאר, שהוא אשר הוסמך לאסוף את התרומות.

מר דעאס, שנכח בפגישת הסולחה מיום 5.7.09, העיד כי הסתיימה בהסכמה אודות ההתנצלות שיביע הנתבע בדרשתו הקרובה, וזאת בניגוד לטענת התובעים, כי פגישה זו הסתיימה במחלוקת. מר דעאס העיד כי נכח במסגד ביום ו' שלאחר מכן, וכי הנתבע התנצל לפני כל המתפללים, אם יש אדם או קבוצת אנשים שנפגעו מדבריו הקודמים; ובכך, על פי הבנתו של העד, קיים הנתבע את הסיכום שהושג.

14. עד נוסף מטעם הנתבע היה מר איימן עודה, אשר בביתו התקיימה פגישת הסולחה ביום 5.7.09. בתצהירו הוא מוסר אודות דבריו של הנתבע בדרשה מיום 12.6.09, שאותם שמע, וכי בעקבות המתח שעוררו הדברים הללו, התקיימו מגעים, שבהם סוכם לערוך את פגישת הסולחה כאמור.

מר איימן מצהיר כי בפגישה זו סוכם שהנתבע יתנצל באופן כללי, בדרשתו הקרובה, לפני כל מי שנפגע מדבריו הקודמים, וכי כנגד התנצלות זו תקפיא העמותה וכל מי מטעמה כל צעד או הליך כנגד הנתבע.

מר איימן מצהיר כי נכח במסגד ביום 10.7.09, שאז השמיע הנתבע את דברי ההתנצלות בדרשתו. מר איימן סבור כי בכך קיים הנתבע את חלקו בהסכמה, ועל כן הופתע מהגשת התביעה.

בעדותו בביהמ"ש מסר מר איימן כי הוא נכח במסגד הן ביום 12.6.09 והן ביום 19.6.09. לדבריו, לאחר שהנתבע דיבר בדרשתו על השניים ששלחו אנשים להרגו, היו "חימומי אווירה" במסגד, אשר בגינם ליווה מר איימן את הנתבע אל מחוץ למסגד על מנת "שלא תהיה בעייה".

מר איימן העיד כי הוא לא שאל את הנתבע מי הם "הגבוה והנמוך" שאליהם התייחס בדבריו, ולא ידע לאילו אנשים, ספציפית, כיוון בדבריו; אולם אישר את שהציג לו ב"כ התובעים: כי למעשה הוא ידע שהדברים מכוונים לאנשים מסויימים:

"ש. אני אומר לך שאתה, אחרי שהשיח' התחיל לספר על אותו אירוע, הרגשת שיש משהו לא בסדר אצל אנשים מסויימים במסגד.

ת. בסוף הדרשה, כן.

ש. מי אלה?

ת. הוועד של העמותה".

(הנהלת העמותה כונתה בפי חלק מהעדים: הוועד; ראו הסברו של מזכיר העמותה, בעמ' 29 לפר').

לבקשת ב"כ התובעים, כי ינקוב שמות ספציפיים, השיב העד: "יוסף ריחאן, שהבנתי אח"כ שהוא יו"ר העמותה, גם אחמד את סלים, שזה סלים נאסר "הגבוה", וגם השיח' שאפיק, בחור בשם ג'מאל עזוני, גם עזאם שיושב כאן וגם זיאד (המזכיר). כולם דיברו ביניהם, איך שהבנתי, שהדברים של השיח' מופנים אליהם" (בעמ' 39 לפר').

ובהמשך – "היתה התאספות ליד העמותה, ליד החדר של העמותה במסגד, התאספו שם כל האנשים שהזכרתי לעיל ואנשים נוספים, וכל מי שהיה שם הבין שהם נפגעו מהדברים של השיח'" (בעמ' 40 לפר').

מר איימן העיד, בתשובה לב"כ התובעים, כי הוא לא שמע מפי הנתבע את הדברים אודות "מוכרי המשקאות החריפים ובעל המרצדס".

לגבי יום 19.6.09 – שגם בו נכח מר איימן במסגד – הוא השיב ב"לא זוכר" להצגת הדברים על ידי ב"כ התובעים, כי בדרשתו באותו מועד אמר הנתבע על העמותה, כי זו "עמותה של בוגדים".

בהמשך פירט מר איימן את המגעים – שהיתה להם היענות הדדית של שני הצדדים - לאירגון פגישת הסולחה שהתקיימה בביתו, ביום 5.7.09. הוא חזר על האמור בתצהירו: כי בדרשתו ביום 10.7.09 התנצל הנתבע בפני "כל אדם, בכלל ובפרט", אם פגע בו. מר איימן סבור כי בכך קיים הנתבע את ההסכמה, אשר לטענתו הושגה בפגישת-הסולחה. על כן הופתע העד מכך שהעמותה לא הקפיאה כל תלונה או הליך כנגד הנתבע, כפי שהוסכם בפגישת-הסולחה, אלא

קיימה את איומה להגיש כנגד הנתבע תביעה בגין הדברים שאמר בדרשותיו, איום אשר לדברי העד הציג מר ריחאן באותה פגישה.

עד נוסף מטעם הנתבע היה מר פארוק עודה שמכיר את הנתבע כארבעים שנים. בתצהירו הוא מוסר כי בסביבות יום 15.6.09 נועץ בו הנתבע בעניין סכסוך שבינו לבין מקצת חברי העמותה. מר פארוק עודה יעץ לנתבע להגיע להסכמה עם בעלי דברו, מבלי לערב את המשטרה או את בית המשפט. זמן קצר לאחר מכן הוזמן מר פארוק עודה, על ידי קרובו, מר איימן עודה, להיות נוכח בפגישת הסולחה, שנקבעה ליום 5.7.09 בביתו של מר איימן.

מר פארוק מוסר בתצהירו כי בפגישה זו הושגה ההסכמה בדבר התנצלותו של הנתבע, בדרשתו הבאה, לפני כל אדם שראה עצמו נפגע מדבריו הקודמים, ובדרשה שנשא ביום 10.7.09, הנתבע אמנם הביע התנצלות כפי שסוכם. על כן הופתע מר פארוק מהגשת התביעה דנן (מר פארוק לא נכח במסגד בעת דרשותיו של הנתבע, מושא התביעה).

דיון

15. ב"כ הנתבע טוען כי התביעה דנן משקפת קנוניה של מי שהשתלטו על העמותה, אשר הנתבע היה ממייסדיה, והיטו את פעילותה. ב"כ הנתבע טוען כי הדחתו של הנתבע מהנהלת העמותה נעשתה שלא כדין, וכי אף התביעה דנן אינה אלא פרובוקציה מצד אותם גורמים שהשתלטו על העמותה.

נכון כי עניין הסכסוך בין חברי הנהלת העמותה כיום לבין "מחנהו" של הנתבע עלה ובצבץ מכתבי הטענות של הצדדים. בשל התרשמותי מקיומו של סכסוך זה וממורכבות אפשרית שלו, המלצתי לפני ב"כ הצדדים, מלכתחילה, לפנות להליך לבר-שיפוטי של גישור או בוררות, לפני אישיות או מותב של נכבדים שמקובלים על הצדדים, על מנת ליישב בהסכמה את

התביעה דנן. הצדדים אמנם ניסו לעשות כן, אך למרבה הצער ניסיונות אלה לא צלחו.

משלא הושגה הסכמה, לא היה מנוס אלא לשמוע את התביעה לגופה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדיהם של הצדדים, מסקנותי מבוססות על התרשמותי מהראיות, תוך התמקדות בעניינה של התביעה שלפני.

המחלוקת היא בעניין לשון הרע, כטענת התובעים, אל מול כפירתו של הנתבע בחלק מטענותיהם. לשם הכרעה במחלוקת זו אין צורך לדון בטענות שיש לנתבע כנגד הדחתו מהנהלת העמותה, ואין צורך לדון בהיבטים אחרים של הסכסוך בין הצדדים.

התוכן של לשון הרע, מושא התביעה, הוא תוכן עובדתי, ולא הבעת דעה או עמדה. התוכן העובדתי הנטען הוא: כי התובעים 2 ו- 3 שיגרו רוצחים על מנת להתנקש בחייו של הנתבע, וכי העמותה – באמצעות התובעים האמורים – משתמשת בכספי תרומות, שהיא אוספת ממתפללי המסגד, על מנת לשלם לעבריינים עבור ביצוע רצח.

משאין מדובר בהבעת דעה או עמדה – שאז יש לאזן בין האינטרס של שמירה על חופש הביטוי לבין האינטרס של שמירה על שמו הטוב של אדם או של גוף – אין פסקי הדין, אשר ב"כ הנתבע מסתמך עליהם בסעיף 3 ג' של סיכום טענותיו, מועילים לטיעוני ההגנה של הנתבע. טענות ההגנה של הנתבע הן עובדתיות: הוא כופר בחלק מתוכן דברי לשון הרע שמיוחסים לו, וכופר ב"אינואנדו" של דבריו ביחס לתובעים.

להלן אבאר מדוע העדפתי את גירסתם של התובעים ועדיהם על פני גירסת הנתבע ועדיו.

משקיבלתי את גירסתם העובדתית של התובעים: כי הנתבע האשים אותם בפומבי, בדרשותיו מעל בימת המסגד, בכך ששיגרו רוצחים לחסלו, וכי העמותה השתמשה בכספי התרומות למטרה נפשעת זו – אזי ברור כי מדובר בתוכן-דברים, שהוא בגדר לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק לשון הרע).

תוכן כזה של לשון הרע אינו מותיר "מרחב ויכוח" של הבעת דעה או עמדה, ועל כן אין רלבנטיות לפסיקה שקובעת כיצד תיקבע משמעות הפרסום בעיני האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ. חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'; פ"ד ל"א (2), 281).

16. הנתבע מודה כי בדרשתו במסגד, ביום 12.6.09, הוא אמר: "הגבוה והנמוך, שני אלה אוספים תרומות במסגד, שלחו אלי אנשים בכדי לחסלני".

דברים אלה מהווים, לפי תוכנם, לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 (1) ו- (2) לחוק לשון הרע, כיוון שהאשמה בניסיון לבצע רצח באמצעות שליחים, יש בה כדי לעשות את המואשמים מטרה לשנאה ולבוז.

הנתבע כופר באמירת דברים נוספים שהתובעים מייחסים לו: "מוכרי המשקאות החריפים ובעל המרצדס רוצים לחסל אותי על ידי גיוס עבריינים בעזרת התרומות שהם אוספים".

אני מעדיפה את עדויותיהם של התובעים ועדיהם על פני ההכחשה של הנתבע, ושל חלק מעדיו. עדויותיהם של התובעים ועדיהם עשו עלי רושם משכנע יותר מעדויותיהם של הנתבע ועדיו.

מסקנתי היא איפוא כי התובעים הוכיחו במידה הדרושה, שהנתבע אמר גם את הדברים הנוספים הללו, שמהווים המשך ענייני של דבריו הקודמים.

17. הנתבע טוען כי הוא לא נקב בשמותיהם של התובעים 2 ו- 3; כי בדבריו הוא לא התכוון "לאף אחד"; וכי התובעים לא הוכיחו שדברי הנתבע הובנו על ידי שומעיהם כמתייחסים לתובעים.

המחלוקת בנקודה זו היא בעניין ה"אינואנדו" – לשון הרע שאינה ישירה אלא משתמעת.

סעיף 3 לחוק לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע מתקיים, גם אם לשון הרע לא הובעה במישרין, אלא "היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

הדבר הובהר אף בפסיקה. לדוגמה - "כידוע, חוק איסור לשון הרע אוסר לא רק על דיבה ישירה, אלא גם על דיבה עקיפה או משתמעת, המכונה בלעז "אינואנדו"" (מתוך ת.א 31663/01 [בימ"ש השלום בתל-אביב] פילץ נ. עיתון "כל השבוע" ואח').

טענתו של הנתבע היא טענה עובדתית: כי לא היה בדברים שאמר "אינואנדו" בהתייחס לתובעים 2 ו- 3, היינו – כי לא היתה לשומעיו סיבה לחשוב כי הוא התכוון בדבריו אל התובעים.

הנתבע טוען כי את תיאורם של "הגבוה והנמוך" (ואפילו הצבעה עליהם) הוא קיבל מאותו אלמוני, שמסר לו כי השניים שוחחו ביניהם על כוונתם לחסלו, אולם הנתבע טוען כי הוא לא הסתכל על מי הצביע אותו מוסר, ולא ידע מי הם אותם "הגבוה והנמוך" שעליהם דיבר.

על כן, לטענתו, בדברים שאמר בדרשתו הוא רק "דיווח" לשומעיו מה שמסר לו אותו אלמוני, והוא עצמו לא התכוון בדבריו "לאף אחד".

הנתבע טוען כי זהותם של השניים התבררה לו רק בפגישת הסולחה ביום 5.7.09, או במגעים לקראתה, כאשר התברר לו כי התובעים 2 ו- 3 הם שנפגעו מדבריו אלה.

אני מקבלת את עדויותיהם של התובעים ועדיהם, כי הדברים שאמר הנתבע בדרשתו לא נאמרו על דרך של "דיווח" מדברי אחר, אלא נאמרו כהאשמה ישירה של הנתבע כלפי "הגבוה והנמוך". מסקנה זו נתמכת גם מתוך נוסח דבריו של הנתבע באותה דרשה, כפי שהנתבע עצמו מביא אותו, בסעיף 13 של כתב הגנתו.

אולם הפירכה העיקרית בטענתו של הנתבע, בעניין האינואנדו, טמונה בתיאור השניים, "הגבוה והנמוך", כאוספי התרומות במסגד.

תיאור ספציפי זה, שנוסף על תיאור חזותם החיצונית של השניים, מקורו בנתבע בלבד ולא באותו מוסר אלמוני.

הנתבע טוען כי הוא לא ידע ולא ראה מי האנשים שאספו אותה עת תרומות מבאי המסגד, אך טענה זו אינה אמינה בעיני, בהיותו של הנתבע ממייסדי העמותה ומוותיקיה.

מר ריחאן, שהוא יו"ר העמותה, העיד כי העמותה אינה גובה דמי חבר מחבריה, אלא רק אוספת תרומות. התרומות הן איפוא מקור נכבד, אם לא עיקרי, לכספי העמותה, וברור כי התכנסותם של מאות מתפללים לתפילת יום השישי במסגד העמותה, היא הזדמנות חשובה לאיסוף התרומות.

על חשיבות עניינן של התרומות ניתן ללמוד גם מדבריו של מר ריחאן אודות תנאי מהותי שהעמיד לצורך "סולחה" עם הנתבע: כי הנתבע "יפסיק להתרים תרומות מחוץ למסגד" (בעמ' 11 לפר'). אזכיר בהקשר זה כי לאחר שהנתבע הודח מהנהלת העמותה, הוא הקים עמותה משלו, שהועמדה כעמותה-מתחרה לתובעת 1. הנתבע עצמו ציין בעדותו כי "בגלל זה המלחמה" בין הצדדים.

בנסיבות אלה, ברור כי עניין התרומות הוא בעל חשיבות רבה. על כן מקבלת אני את עדויותיהם של התובעים 2 ו- 3 כי איסוף התרומות נעשה בהתאם להחלטות של הנהלת העמותה, והוטל על אדם מרכזי בעמותה, ולא היה עניין מקרי של מה בכך, אשר בכל פעם מתחלף אוסף התרומות, ואין לכך אדם קבוע, כפי שהעיד עד הנתבע, מר דעאס.

אני מקבלת את דבריהם של התובעים ועדיהם, כי אותה עת (במחצית יוני 2009) בוצע איסוף התרומות על ידי התובעים 2 ו- 3 בלבד. אזכיר את דבריו של מזכיר העמותה, מר עוויסאת (בעמ' 29 לפר'), כי שני התובעים היו אוספי התרומות במשך למעלה משנה לפני המקרה והיו ידועים ומוכרים על ידי המתפללים.

ב"כ הנתבע עימת, לעניין זה, את מר ריחאן עם כך שכיו"ר העמותה, הוא עצמו לא אסף תרומות. תשובתו של מר ריחאן מחזקת את עניין החשיבות של פעולת איסוף התרומות:

"לפי החלטות העמותה, מי שאוסף כספים, צריכים להיות שני אנשים ולא אחד. באותה תקופה מר נסאר התרים, ואני הייתי לידו כמעין "משגיח". אני אישית לא לקחתי את הכסף מהתורמים" (בעמ' 14 לפר').

לאחר שבחנתי את הראיות, מקבלת אני את עדויותיהם של התובעים ועדיהם, כי אותה עת שימשו התובעים 2 ו- 3 בלבד אוספי התרומות במסגד (התובע 2 התרים את המתפללים וקיבל מהם את כספי התרומות, והתובע 3 נלווה אליו כ"מעין משגיח", על פי החלטת ההנהלה, כי התרומות לא ייאספו אל ידי אדם אחד בלבד).

השוני החזותי בין השניים (מר נסאר גבוה מאד ומר ריחאן נמוך) התבלט, כאשר פעלו זה לצד זה, כצמד, באיסוף התרומות מהמתפללים.

על כן, כאשר הנתבע, בדבריו, הצמיד לתיאור "הגבוה והנמוך" את התיאור: "שני אלה שאוספים תרומות במסגד" – היה ה"אינואנדו" ברור מאד: כי הכוונה היא לתובעים 2 ו- 3.

לא רק התובעים ועדיהם העידו כי ברור היה למי מכוונים הדברים. אף עדי הנתבע, מר עזאם דעאס ומר איימן עודה, שלא "ששו" לאשר את האינואנדו, תמכו בו בכל זאת, בעדויותיהם:

מר דעאס העיד כי הנתבע עצמו אמר לו שהתכוון בדבריו לתובעים, ומר איימן העיד כי מייד בתום הדרשה הוא כבר ידע כי הדברים כוונו בעיקר ליוסף ריחאן ולסלים נסאר, ואולי גם לחברים נוספים בהנהלת העמותה.

על פי האמור, אני דוחה את טענתו של הנתבע, כי דבריו בדרשתו ביום 12.6.09, לא כוונו "אל אף אחד", וכי שומעיו לא ייחסו אותם לתובעים 2 ו- 3.

מסקנתי היא איפוא שהנתבע ביצע כלפי התובעים 2 ו- 3 עוולה של פרסום לשון הרע.

18. אשר לתביעתה של העמותה: הנתבע כופר בדברים שהתובעים מייחסים לו כלפי העמותה.

הנתבע מודה רק בדברים הראשונים שמיוחס לו כי אמר בדרשתו ביום 12.6.09, היינו: כי הגבוה והנמוך, שני אוספי התרומות במסגד, שלחו אנשים לחסלו.

הוא כופר ביתר הדברים, שהתובעים ועדיהם טוענים שאמר בהמשך דרשתו באותו יום, לרבות חילופי הדברים הנטענים בינו לבין מר נסאר, ולרבות פנייתו אל הקהל שלא לתרום כסף לעמותה, כיוון שהיא משתמשת בכספי התרומות לשם חיסול אנשים.

עוד כופר הנתבע בטענת התובעים ועדיהם, כי ביום השישי שלאחר מכן, 19.6.09, הוא כינה את העמותה "עמותה של בוגדים", וחזר על דברים אלה בתוקף, לאחר שמר ריחאן נזף בו על הטחת דברים כאלה כלפי העמותה (ראו פירוט הדברים בסעיף 2 לעיל).

גם בעניין זה מעדיפה אני את עדויותיהם של התובעים ועדיהם על פני התכחשותו של הנתבע לדברים, ועל פני דברי העדים מטעמו (אלה שנכחו במסגד), כי הם לא שמעו את הדברים שיוחסו לעמותה.

עדויותיהם של התובעים ועדיהם עשו עלי רושם אמין ומשכנע, הן בפירוט הדברים והן באופן שבו תיארו את הפגיעה שהדברים הללו גרמו, לעמותה ולהם (עדותו של מר ריחאן, בעמ' 10, 13 לפר'; עדותו של מר נסאר, בעמ' 19 לפר'; עדותו של מזכיר העמותה, מר עוויסאת, בעמ' 28 לפר').

אף התוכן של דברי לשון הרע כלפי העמותה קשור, עניינית, ומתחבר אל הדברים שהנתבע הטיח כלפי התובעים 2 ו- 3: התובע 3 הוא יו"ר העמותה, והתובע 2 הוא חבר הנהלתה, שהיה אחראי על איסוף התרומות במסגד. ציינתי לעיל את המשקל והחשיבות של עניין התרומות.

הנתבע מודה כי הוא ייחס לשני אוספי התרומות (בעלי מעמד בכיר בעמותה), כי הם שלחו רוצחים על מנת לחסלו. לפיכך, הייחוס לעמותה, כי היא משתמשת בכספי התרומות למטרה נלוזה זו, וכי לפיכך - היא "עמותה של בוגדים"; דברים אלה מתיישבים היטב עם הדברים שהנתבע ייחס "לגבוה ולנמוך, שני אלה שאוספים את התרומות".

התובעים טוענים כי הנתבע נשא דברים אלה באוזני המתפללים, תוך שהוא קורא להם שלא לתרום תרומות לעמותה, בשל השימוש הפסול והחמור שהיא עושה בכספי התרומות שלהם.

נסיבות אלה מחזקות את התרשמותי מאמיתות דבריהם של התובעים ועדיהם אודות הדברים שאמר הנתבע כלפי העמותה, לרבות הפרטים של חילופי הדברים בין הנתבע לבין התובעים, הן ביום 12.6.09 והן ביום 19.6.09, אשר קדמו לדבריו של הנתבע כלפי העמותה.

לעומת זאת, הנתבע – בתצהירו – לא הכחיש את הדברים שיוחסו לו כי אמר כנגד העמותה. כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, השיב כי כחבר העמותה, אינו יכול לומר דברי בלע כאלה כנגדה. בסעיף 11 לעיל הצבעתי על כך שתשובה זו עומדת בסתירה לעמדתו של הנתבע כלפי העמותה, כפי שהיתה בעת האירועים שבהם מדובר, ועל כן דבריו בתשובתו זו הם מיתממים ואינם משכנעים.

אני מעדיפה את עדויותיהם של התובעים ועדיהם על פני התכחשותו של הנתבע, ועל פני תשובות "לא שמעתי" שנתנו עדיו, בהתייחס לדברים אשר לטענת התובעים הטיח הנתבע כלפי העמותה.

אין ספק כי תוכן הדברים הללו: שימוש בכספי תרומותיהם של המתפללים לשם תשלום לרוצחים שכירים, והילכך – בגידה; בא בגדר "לשון הרע", כמשמעותה בחוק לשון הרע.

לפיכך אני מקבלת גם את תביעתה של העמותה (התובעת 1) כנגד הנתבע בגין פרסום לשון הרע.

19. למותר להכביר דברים על החומרה שבדברי לשון הרע שהטיח הנתבע כלפי כל התובעים.

העמותה עוסקת, בין היתר, בשיפוץ ובתיקון מסגדים ואתרים איסלאמיים. כפי שצויין, את המשאבים לפעילות זו מגייסת העמותה במידה רבה מתרומות שמתקבלות מקהל המתפללים במסגד.

כאשר אדם נכבד כנתבע, שהוא שיח' שנושא דרשות במסגד בתפילת יום השישי, מספר למאות מתפללים שמקשיבים לדרשתו, כי מנהיגי העמותה שלחו רוצחים להתנקש בחייו, וכי העמותה משתמשת בכספי התרומות של המתפללים למטרה של ביצוע רצח – ברור שיש בכך פגיעה קשה בשמה של העמותה ובשמם של התובעים 2 ו- 3.

התובעים 2 ו- 3 מבצעים במסגרת העמותה פעילות ציבורית. ב"כ התובעים מציין בסיכומיו כי התובעים מתבססים בפעילותם במידה רבה על המוניטין שלהם. ברור איפוא כי הייחוס להם, על ידי השיח'-נושא הדרשה, של שיגור רוצחים על מנת לחסלו, פגע באופן חמור בשמם הטוב.

אזכיר בהקשר זה את דבריו של מר נסאר (בעמ' 17 לפר') כי הוא היה האחראי על כספי התרומות והוא זה שביקש מהמתפללים לתרום כספים לעמותה, ומכאן הפגיעה הקשה במיוחד שנפגע מדבריו של הנתבע בדרשותיו.

ההשפעה הקשה שהיתה לדברי הנתבע משתקפת גם מעדותו של עד-הנתבע, מר איימן עודה,

כי בעקבות הדברים הללו היו בקרב קהל המתפללים "חימומי אווירה", כלשונו, עד כי הוא ראה צורך ללוות את הנתבע בדרכו אל מחוץ למסגד, על מנת "שלא תהיה בעייה" (בעמ' 39 לפר').

הנתבע מצידו לא הראה כי דברים קשים אלה נאמרו על בסיס מוצק: אותו פלוני בלתי מוכר, שלדבריו מסר לו אודות כוונת הרצח של "הגבוה והנמוך"; ואף האלמוני האחר, שלטענתו ניסה למחרת להיכנס בכוח לביתו – אנשים אלה נותרו באלמוניותם. למרות שעל פי גירסת הנתבע התעוררה סכנה לחייו, איום שאף הוחל במימושו – הוא לא התלונן במשטרה, אלא רק כחודשיים וחצי לאחר המקרה, וזאת – רק בעקבות הגשת התביעה דנן.

ברור כי השהיית התלונה למשטרה תקופה כה ארוכה, כשמדובר באנשים שאין לגביהם כל פרטי זיהוי, נוטלת במידה רבה את העוקץ מהגשת התלונה וגורעת מאמינותה.

מדובר איפוא בפרסום של לשון הרע שתוכנה חמור מאד. הפרסום נעשה בפומבי, באוזני קהל מאזינים בן מאות אנשים (הנתבע עצמו מציין את מספרם בעדותו, בעמ' 42 לפר').

מעמדו של הנתבע, כשיח' וכדרשן במסגד, מוסיף נופך חומרה לדברי לשון הרע שהשמיע, ודבריו נאמרו בכוונה לפגוע בעמותה ובתובעים 2 ו- 3 שהם יו"ר העמותה וחבר הנהלתה.

הדברים הקשים שאמר הנתבע אמנם פגעו בשמם הטוב של התובעים ושל העמותה, והם זכאים לפיצוי בגין העוולה.

20. סכום הפיצוי שנתבע בתביעה הוא 500,000 ₪, אך סכום זה נראה לי מופרז.

התובעים לא הוכיחו נזק ספציפי, ומדובר איפוא בפיצוי על פי שיקול דעתו של ביהמ"ש.

אל מול החומרה שבפרסום לשון הרע מושא התביעה, כפי שפורטה לעיל, שקלתי את הנסיבות הבאות:

פרסום לשון הרע על ידי הנתבע נעשה על רקע הסכסוך שנתגלע בין חברי הנהלת העמותה בשנת 2009, לבין הנתבע – שהיה ממייסדי העמותה וחבר הנהלתה שנים רבות – ומספר תומכים שלו.

התרשמתי כי הסכסוך בין הצדדים נובע ממספר עניינים, וגורמיו הם עמוקים ומורכבים מכפי שניתן היה לעמוד עליהם במסגרת הראיות שרלבנטיות לתביעה שלפני (זו כנראה הסיבה לכך שחרף מאמצים ממושכים, לא הושגה בסופו של דבר הסכמה לגבי יישוב המחלוקת בתביעה דנן).

כפי שצויין, הצדדים ניסו להגיע לפתרון מוסכם וקיימו לשם כך מספר פגישות, שבהן השתתפו אישים נכבדים ומכרים משותפים של הצדדים. יש לציין כי הנתבע שיתף פעולה עם המגעים הללו לשם השגת הסכמה.

אין מחלוקת כי בדרשה שנשא הנתבע במסגד, ביום 10.7.09, הוא התנצל על דבריו בדרשות הקודמות. התנצלות זו היתה בלשון כללית, כלפי "כל מי שנפגע" מדברים שהנתבע אמר, ולא היתה ספציפית, לא בתוכנה ולא בציון ברור בפני מי ההתנצלות.

הנתבע טוען כי זה הוא נוסח ההתנצלות שעליו סוכם בפגישת-סולחה ביום 5.7.09, ואילו התובעים חולקים וטוענים כי פגישה זו הסתיימה בריב, ולא הושג בה סיכום ליישוב המחלוקת. לפיכך, לדידם של התובעים, התנצלות זו אינה מיישבת את הפגיעה שנפגעו מדברי לשון הרע מושא התביעה. עם זאת, בשקילת היקף הפיצוי לתובעים התחשבתי גם באותה התנצלות שהנתבע הביע.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני מעמידה את סכום הפיצוי, לשלושת התובעים יחדיו, על סך 100,000 ₪ (כבקשתו החלופית של ב"כ התובעים, בסיום סיכומיו, בהתבסס על

סעיף 7 א (ג) לחוק לשון הרע).

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 12.8.09 ועד לתשלום בפועל.

21. אני מקבלת אף את בקשתם של התובעים לסעד של צו מניעה שאוסר על הנתבע לעלות על בימת המסגד ולהשתמש במיקרופון שבמסגד.

היקפו של סעד זה הוא סביר ומאוזן: הוא אינו אוסר על הנתבע להגיע אל המסגד ולהשתתף בתפילות, אך אוסר עליו לעשות שימוש בבימת המסגד ובמיקרופון שבו, וזאת לנוכח השימוש שהנתבע עשה בהם כדי לפרסם לשון הרע על התובעים כאמור לעיל.

על כן ניתן בזה צו מניעה קבוע, שאוסר על הנתבע לעלות על בימת המסגד ולהשתמש במיקרופון שבמסגד.

למען הסר ספק: אין בצו זה כדי לגרוע או לשנות מכל צו בר תוקף אחר.

22. סעד נוסף שהתובעים ביקשו הוא לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות על דברי לשון הרע שפרסם כלפי התובעים, בדרך שתיראה לביהמ"ש.

סעד כזה מקובל, לגבי תביעות בגין פרסום לשון הרע, והוא מתאים אף בנסיבות של המקרה דנן.

אני מחייבת את הנתבע לפרסם התנצלות בנוסח הבא: "אני מתנצל בפני עמותת סידנא עלי ובפני מר סלים עלי נסאר ומר יוסף עלי ריחאן על הדברים שאמרתי, בדרשותי במסגד סידנא עלי ביום 12.6.09 וביום 19.6.09, כי הגבוה והנמוך שאוספים תרומות במסגד שלחו אנשים כדי לחסלני, וכי העמותה משתמשת בכספי התרומות לחיסול אנשים, וזו עמותה של בוגדים. אני חוזר בי מדברים אלה ומתנצל עליהם".

נוסח דברי ההתנצלות יתורגם לערבית ויפורסם בשלוש מודעות, בגודל 60 X 60 ס"מ, בדפוס שחור ובולט. שלוש המודעות ייתלו במסגד, בשלושה מקומות שונים ובולטים, באופן שיהיו ניתנות לקריאה בנקל על ידי באי המסגד.

23. לסיכום:

הנתבע ישלם לתובעים פיצוי כספי כאמור בסעיף 20 לעיל, יפרסם התנצלות כאמור בסעיף 22 לעיל, ונאסר עליו להשתמש בבימת המסגד ובמיקרופון שבו, כאמור בסעיף 21 לעיל.

נוסף על כך ישלם הנתבע לתובעים את אגרות התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן – שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

24. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ד, 18 יוני 2014, בהעדר הצדדים.