1. בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי, בה נדרש בית משפט זה להצהיר כי זיקת ההנאה אשר ניתנה לנתבעים ו/או לחלקות המקרקעין אותם הם מחזיקים, מכוח ההסכם שנחתם ביום 16/05/1998, בטלה ומבוטלת, וכי לנתבעים אין זכות גישה לקרבת ביתם של התובעים.

טענות התובעים בתמצית:

2. התובע מס' 1 (להלן: "התובע") הינו בנו של התובע מס' 2 אשר במהלך הדיונים הלך לעולמו, על כן צורפו כל יורשיו על פי דין כתובעים נוספים. בתביעה המתוקנת טענו התובעים, כי בתאריך 13/09/1976 ו/או בסמוך לכך, הגיש התובע מס' 2 לוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת הגולן (להלן: "הוועדה המקומית"), בקשה לתוספת בניה. הבקשה אושרה על ידי הוועדה המקומית ביום 31/03/1977 (להלן: "התוכנית נ/2"). על אותה תוכנית חתומים כל השכנים של התובעים, לרבות אביהם של הנתבעים 1, 2 המנוח מוחמד סברה ז"ל – בעלה של הנתבעת מס' 4. התובעים טענו עוד, כי התוכנית נ/2 מהווה למעשה את חלקת הקרקע השייכת לתובעים. באותה תוכנית מסומנת המסגרייה אותה מנהל התובע מס' 1 ונקראת "מסגרייה קיימת". הוסיפו כי בתוכנית נ/2 ומביתו של התובע מס' 1 קיימת קרקע ברוחב העולה על 6 מטר מהצד המערבי אשר לתובעים בעלות עליה והם רשאים לעשות בה ככל שליבם חפץ.

בתאריך 16/05/1998 חתמו התובעים, הנתבע מס' 2, בשם בני ביתו והנתבע מס' 3, על זכרון דברים המקנה לנתבעים גישה מאותה דרך. התובעים טענו כי קיימת להם זכות בעלות על הדרך הנמצאת מערבה לבתיהם, הם הקנו זיקת הנאה ללא כל תמורה לטובת הנתבעים ו/או לטובת המקרקעין שבהם הם מחזיקים, ועל פי סעיף 96 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), לבית המשפט הסמכות לבטל זיקת ההנאה על פי בקשת צד מעוניין בגלל אי הפעלת הזכות או בגלל שינוי בנסיבות השימוש או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים. לטענתם חל שינוי בנסיבות השימוש ו/או במצב המקרקעין הזכאים ו/או הכפופים, אשר בא לידי ביטוי כי לביתם של הנתבעים 1, 2 נסלל כביש רחב המצופה באספלט המגיע לפתח ביתם ומאפשר להם זכות גישה נוחה, ישירה וקרובה יותר ממה שאפשרה להם זיקת ההנאה.

באשר לנתבע 3, טענו התובעים כי הנתבע 3 הגיע להסדר חלוקת המקרקעין עם אחיו אשר אפשרה לו זכות גישה לביתו מהצד הדרומי של חלקתו ללא צורך בשימוש בזיקת ההנאה. התובעים הוסיפו, כי הנתבעים מתנהגים כלפיהם בצורה מחפירה ומשתמשים בזיקת ההנאה בצורה טורדנית וקנטרנית, כאשר מלכתחילה התובעים לא היו חייבים להעניק להם זיקת הנאה.

3. הנתבעים בהגנתם הכחישו את טענות התובעים, וטענו בתמצית כי המסגרייה הוקמה על שטח הרבה יותר קטן ממה שנמצא היום. בתוכנית שהגישו התובעים לוועדה המקומית מופיעה בקשה לתוספת קומה בשטח קטן בהרבה מהבנייה שבוצעה על ידי התובע. הוסיפו כי התובע בא לבית המשפט בידיים לא נקיות כאשר הגיש תוכנית בנייה שאינה תואמת את המציאות. הנתבעים הפנו לחוות דעת של מהנדס מודד שצרפו להגנתם, ולטענתם חוות דעת זו משקפת את המציאות. הנתבעים הכחישו בתוקף כי התובע העניק להם זיקת הנאה. הנתבעים חולקים על הפרשנות שיש לתת לזכרון הדברים שנחתם בשנת 1998, וטענו כי מעולם לא היה לתובעים זכות כלשהי בדרך זו וכי הנתבעים 1 ו- 2 הינם הבעלים הבלעדיים של דרך זו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

4. א. הצדדים לתיק זה הינם תושבי כפר מסעדה שברמת הגולן, והם מתגוררים בשכנות. התובע מתגורר בבית בצד הצפוני ובצמוד לביתו גר התובע מס' 2. הנתבעים 1, 2 הם שני אחים וכל אחד מתגורר בביתו אשר נמצא במערב לבית התובע וכן צפונית לבית התובע מס' 2. הנתבע מס' 3 גר בבית הנמצא בצד המערבי לבית התובע מס' 2. הנתבעת מס' 4 הינה אמם של הנתבעים 1, 2 ומתגוררת בבית הנמצא בצפון לבית התובע.

ב. זכות המעבר נשוא המחלוקת (להלן: "הדרך") נמצאת בין בתי התובעים לבתי הנתבעים, הדרך הזו מחברת את ביתם של הנתבעים לכביש הראשי שבצפון.

ג. בתאריך 16/05/1998 נערך זכרון דברים עליו חתמו התובעים, הנתבע מס' 2 בשם יורשיו של המנוח מוחמד סברה ז"ל והנתבע מס' 3 בנוסף לעדים. בזכרון הדברים סוכם, כי הדרך תשמש כדרך גישה הן לתובעים והן לנתבעים. כמו כל נקבעו בו מידות הדרך כאשר ארכה יהא 10 מטר רץ אשר מתחילה מכביש מס' 1, רוחבה בנקודת ההתחלה הינו 5.75 מטר, לאחר מכן היא מצטמצמת ל- 4.6 מטר, ולבסוף ל- 4.4 מטר (ראה נ/3 לתצהיר עדות ראשית של התובע) (להלן: "זכרון הדברים").

דיון והכרעה:

5. לפני שאכנס לעובי הקורה, תחילה הנני מורה על דחיית כל הטענות שהעלו התובעים שיש בהן הרחבת חזית. התובעים בתביעתם המתוקנת, ביקשו מבית המשפט להצהיר כי זיקת ההנאה אשר ניתנה לנתבעים ו/או לחלקות המקרקעין אשר הם מחזיקים מכוח זכרון הדברים, בטלה ומבוטלת, וכי לנתבעים אין זכות גישה מקרבת ביתם של התובעים.

במסגרת סיכומיהם עתרו התובעים לסעד חלופי בו נדרש בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולהורות כי הדרך תשמש את שני הצדדים, כאשר אף צד לא יפריע למשנהו בשימוש הדרך. סעד חלופי זה לא נדרש במסגרת התביעה המתוקנת, על כן הוא מהווה הרחבת חזית אסורה ודינו להידחות. מעבר לכך, התובעים אשר יזמו את התביעה הנוכחית, טענו כי בית משפט זה איננו קובע זכויות בעלות בשים לב לעובדה כי המדובר בקרקע לא מוסדרת. אף טענה זו דינה להידחות. הרי סלע המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה אודות הבעלות על הדרך, כאשר מצד אחד התובעים טוענים לזכות בעלות על הדרך והם אשר העניקו לנתבעים זיקת הנאה ומעוניינים לבטלה, ומנגד הנתבעים טוענים כי אין לתובעים כל זכות בעלות על הדרך, נהפוך הוא, הנתבעים הם הבעלים של הדרך. במצב כזה, בית המשפט מצווה להידרש לסוגיית הבעלות על הדרך על אף שהקרקע לא עברה הליכי הסדר, וזאת במגמה לקבוע אם אכן התובעים העניקו לנתבעים, כטענתם, זיקת הנאה ובאם לאו.

ברצוני עוד להעיר, כי במהלך הדיונים, התובע מס' 2 הלך לעולמו, על כן צורף עזבונו כתובע נוסף, אולם התובעים לא טרחו להגיש צו ירושה כדין אשר יצביע על זהותם של יורשי המנוח סלמאן סברה ז"ל.

6. כאמור, הסוגייה העיקרית בה הנני נדרש להכריע הינה, למי הבעלות על הדרך נשוא התביעה? אם ייקבע כי התובעים הינם הבעלים על הדרך, יש אף להוסיף ולבחון את השאלה השניה שעניינה זיקת הנאה שהעניקו התובעים לנתבעים ואם הם רשאים בנסיבות העניין לבטלה. אולם, אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית, דהיינו התובעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו את בעלותם על הדרך, במקרה כזה תידחה התביעה ויתייתר הדיון בשאלה השניה.

7. להלן אנתח את ראיות הצדדים, כאשר מצד התובעים העיד התובע בלבד (להלן: "מנסור") והוגשו מסמכים שונים, ואילו מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 1 (להלן: "כרים") והעדים מר קאסם סברה (להלן: "קאסם") ומר סלמאן סברה (להלן: "סלמאן"), גם מטעמם הוגשו מסמכים שונים. כמו כן העיד המומחה מטעם בית המשפט מר מג'ד אבו סאלח (להלן: "המומחה"), גם מטעם המומחה הוגשה חוות דעת מפורטת בצירוף תוכנית ועוד תוכניות.

ראיות התובעים:

עדות מנסור:

8. מנסור מסר תצהיר עדות ראשית ארוך ומפורט, בו גולל את הסכסוך ארוך השנים בינו לבין הנתבעים, ולמעשה חוזר על כל הנטען בתביעה המתוקנת. אינני רואה מקום לפרט את תוכן התצהיר, די לי לציין את העניינים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים. מנסור בתצהיר עדות ראשית ציין, כי בתאריך 13/09/1976 או בסמוך לכך, הגיש אביו בקשה לוועדה המקומית לתוספת בנייה (ראה ת/1). לגישתו, הבקשה אושרה ביום 13/01/1977 על ידי הוועדה המקומית. עוד הצהיר, כי לאור הסכסוך שפרץ בין הנתבע מס' 3 לבין אשתו, אשר בעקבותו נפרדו ומתוך שכנות טובה, נתנו לנתבעים גישה נוחה מהדרך לדירות שלהם, וביום 16/05/1998 נחתם זכרון הדברים שפורט לעיל. מנסור הוסיף, כי במרוצת השנים, קאסם אליוסף והנתבע מס' 3 פלשו לאותה דרך והוסיפו תוספות בנייה. לשיטתו, בנסיבות אלה, הדרך גלשה צפונה והתקרבה יותר לכיוון ביתו ובית אביו, על אף זאת אפשרו לנתבעים ובני משפחותיהם לעבור מאותה דרך. בהמשך פירט את התנהלות הנתבעים 1, 2, את ההתנכלויות לו ולאביו, וכן את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים. מנסור הצהיר עוד, כי לנתבעים 1, 2 קיים כביש גישה רחב היקף עד לפתח ביתם, על כן הוא סבור כי אין כל צורך להשתמש בדרך, כמו כן לנתבע 3 קיימת זכות גישה לחלקתו מצד דרום, כך שגם לגביו מתייתר הצורך בדרך.

בחקירתו הנגדית התברר כי לאחר שאביו של מנסור הלך לעולמו, אף אחד לא גר בביתו (עמ' 28 שורות 9 – 12). במהלך חקירתו הנגדית של מנסור הוגשה הגרמושקה המקורית אשר הוגשה וסומנה ת/1. על גבי ת/1 סומנו גבולות החלקה של התובעים. מנסור הסביר במהלך עדותו כי גבולות החלקה שלהם סומנו ב- ת/1 בצבע סגול (עמ' 33 שורות 2 – 4). בהמשך אישר מנסור בעדותו, כי היה קיים שטח שמפריד בין חלקתם לבין הבית של הנתבע 3. לטענתו שטח זה, הינו בבעלות הנתבע מס' 3 והוא שימש מעבר לחלקת הנתבעים (עמ' 33 שורות 5 – 12). מנסור אישר בהמשך כי על פי התוכנית ת/1 קיים מעבר ברוחב של 8 מטרים בצד המערבי של חלקתם לבין חלקת הנתבע 3 (עמ' 34 שורות 1 – 12). אולם, בהמשך טען, כי הדרך הזו המופיעה בתוכנית ת/1, נמצאת בתוך החלקה ומשם היו עוברים הנתבעים (עמ' 36 שורות 17 – 20). גרסה זו אינה מתיישבת כלל וכלל עם התוכנית ת/1. מנסור לא ידע להסביר את הסתירה בין גרסתו לבין המופיע ב- ת/1 שזו התוכנית עליה מבוססות עיקר טענותיו. מנסור בהמשך עדותו ניסה ליישב את הסתירה על ידי הפנייתו למהנדס אשר ערך את התוכנית ת/1, אולם הוא לא טרח להזמין את המהנדס אשר ערך התוכנית ת/1, ולא אף איש מקצועי אחר שיסביר את המפורט ב- ת/1 לעניין זכות המעבר. בהמשך הצהיר מנסור, כי הינו מוכן להסתפק בכל השטח הנמצא בתוך הצבע הסגול בתוכנית ת/1, וכי אינו מעוניין לקבל שטח נוסף (עמ' 37 שורות 8 – 9). הצהרה זו אינה מתיישבת עם התביעה אשר הגיש. בהמשך הופנה מנסור לסעיף 20 לתצהירו, שם הצהיר כי במרוצת השנים מר קאסם אליוסף והנתבע 3 פלשו לאותה דרך והוסיפו תוספות בנייה, וכי בנסיבות אלה הדרך גלשה צפונה והתקרבה יותר לכיוון ביתו ובית הוריו, אולם הם לא ראו בעייה ואפשרו לנתבעים ולבני משפחותיהם להמשך לעבור מהדרך. בעדותו בבית המשפט, נדרש מנסור להצביע על התוספות שצויינו בסעיף 20 לתצהירו, והוא הסביר כי המדובר במדרגות שבנה הנתבע 3 הנמצאות בצד מערב לכביש בצבע וורוד בתוכנית שצורפה לחוות הדעת של המומחה, וכן בטרסה ובגדר שהקים קאסם אליוסף, והוא סימן אותם ב- X על גבי התוכנית של המומחה. מנסור הוסיף, כי אביו פנה לוועדה והוועדה שלחה מפקח, אולם מנסור פנה לנתבע מס' 1 ושאלו מדוע מרשה להם לבנות בדרך, והוא השיב, כי זה שטח שלו והוא מרשה להם (עמ' 37 שורות 13 – 21). מעדותו של מנסור עולה ברורות, כי הוא מודה בפה מלא שהדרך המדוברת אכן שייכת לנתבעים בלבד, והם אשר היו כל הזמן אחראים עליה. זאת ועוד, לעניין ההתנגדות שטען לה, הוא לא הביא כל תימוכין שיש בה כדי לבסס את טענתו כי בזמנו אביו התנגד לבנייה הנטענת, דבר אשר מותיר את גרסתו כגרסה בודדה, ללא כל תימוכין ואין לה על מה להישען, לכן אין לקבלה או לתת לה כל משקל.

לסיכום, עדותו של מנסור לא הותירה עליי רושם חיובי, עלו בה סתירות מהותיות בין הגרסה שמסר בתצהיר עדות ראשית שם הצהיר כי התובעים הם הבעלים של הדרך ועל פי זכרון הדברים העניקו לנתבעים זכות מעבר, אולם במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט הודה כי גבולות החלקה שלהם ב- ת/1 הם היכן שמסומן בצבע סגול מהצד המערבי ומשמעות הדבר הדרך אינה בבעלותם. מנסור במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט לא ידע להסביר פשר הסתירה בין גרסתו לבין המופיע ב- ת/1. זאת ועוד, כעולה מעדותו של המומחה שאתייחס אליה בהמשך, הרי התוכנית ת/1 לא אושרה על ידי הוועדה המקומית, דבר אשר סותר את גרסת מנסור על פיה התוכנית ת/1 אושרה על ידי הוועדה המקומית. אם לא די בכל אלה, הרי כפי שכבר נקבע, עיון בזכרון הדברים בשפה הערבית המאומת על ידי נוטריון (ת/2) עולה, שאין בו כל קביעה התומכת בגרסת התובעים על פיה הם הבעלים של הדרך והם אכן נותנים לנתבעים זיקת הנאה בדרך.

מעבר לכל האמור, התובעים לא הביאו אף את המהנדס אשר ערך את ת/1, מומחה אחר או כל ראיה אחרת מטעם הוועדה המקומית או מכל גורם אחר על מנת לשכנע את בית המשפט כי הגרמושקה ת/1 אכן אושרה על ידי הוועדה המקומית והינה בתוקף, וכן על מנת להסביר את פשר הדברים המופיעים בה. הימנעות התובעים מהבאת ראיות אלה, יש לזוקפה לחובת התובעים.

נוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי מאחר והתובעים לא הוכיחו את בעלותם בדרך, הם אינם יכולים להעניק לנתבעים זיקת הנאה בדרך שאינה בבעלותם. מסקנה זו משמיטה את הבסיס לתביעת התובעים וניתן להסתפק בראיות שניתחתי עד כה ולדחות את התביעה, אולם על מנת להשלים את התמונה, אבחן להלן את שאר הראיות.

משקל זכרון הדברים:

כאמור, בתביעה טענו התובעים כי בעלותם בדרך נלמדת נוכח זכרון הדברים אשר נחתם בינם ובין הנתבעים ביום 16/05/98, אשר במסגרתו אף אישרו את זיקת ההנאה לנתבעים באופן בו אפשרו להם לעשות שימוש בדרך.

בחנתי אם כן לעומק את זכרון הדברים המאומת על ידי נוטריון, ולא מצאתי בו כל תמיכה ולו הקלה ביותר לטענת התובעים לפיה מניסוחו ניתן ללמוד על בעלותם בדרך. לאמיתו של דבר, כל אשר נכתב בזכרון הדברים הוא סיכום כי הדרך תשמש כמעבר עבור התובעים והנתבעים כאחד ללא כל ציון של בעלות כלשהי של אחד מהצדדים או אישור זכות מעבר כלשהי.

נוכח האמור, אין בזכרון הדברים להועיל לתובעים בדבר. יתירה מכך, נסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי אם אכן גרסת התובעים בדבר בעלותם בדרך נכונה, הרי הדבר הבסיסי והמינימאלי שיש לצפות מצידם הינו שיירשם באופן ברור בזכרון הדברים כי הם אכן הבעלים ומעניקים לנתבעים זכות מעבר, דבר אשר לא נעשה ויש בו להחליש עד מאוד את גרסת התובעים, כפי שזו הובאה בכתב התביעה המתוקן.

ראיות הנתבעים:

9. עדות כרים:

בתצהיר עדות ראשית גולל כרים את כל הטענות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה.

בחקירתו הנגדית אישר כרים כי אמו זהרה – הנתבעת מס' 4 – הינה הבעלים של הדרך וכי זכרון הדברים אשר כזכור נחתם בשנת 1998, לא נחתם על ידי זהרה ולא נתקבלה הסכמתה (עמ' 53 שורות 1 – 5). טענה זו מקובלת עליי מאחר והיא נתמכה בראיה אובייקטיבית שהינה צו קיום צוואה של המנוח מוחמד סברה ז"ל – בעלה של זהרה ואביהם של הנתבעים 1, 2. על פי צו זה, המנוח מוחמד סברה ז"ל הלך לעולמו ביום 02/06/1986, ועל פי הצוואה שקויימה בפני הרשם לענייני ירושות בנצרת בתיק מס' 8831, אשתו זהרה הינה הנהנית הבלעדית לכל נכסיו, לרבות הדירה בה התגורר והדרך.

כאן המקום לציין, כי זהרה לא העידה, ולאור התיעוד הרפואי שהומצא לבית המשפט מצבה הרפואי הקשה (לקתה בשבץ מוחי) מנע ממנה להעיד. בנסיבות אלה, יש למשוך את תצהירה עם כל נספחיו. אמנם צו קיום הצוואה עם הצוואה צורפו לתצהירה ומן הראוי למשוך אותם, אולם מאחר והמדובר בצו אשר אושר על ידי הרשם המוסמך לאשר קיום צוואות, יש לראות את המסמך כמסמך ציבורי וניתן לקבלו כראיה גם אם זהרה לא העידה בבית המשפט. עוד ראוי בהקשר זה לציין, כי בשל מצבה הרפואי כאמור, אין לזקוף לחובת הנתבעים את אי הבאתה כעדה ואין להחיל עליה את ההלכה אשר קובעת כי אי הבאתו של עד רלוונטי, יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לעניין זה נקבע:

"אי – הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה ממתתיהו, פ"ד מה(4) 651).

בענייננו, מעיון בזכרון ת/1 עולה, כי אכן זהרה אינה חתומה עליו והוא אינו מחייב אותה, דבר אשר מתיישב עם גרסת כרים לעיל.

כרים בהמשך עדותו, אישר כי עטאללה – הנתבע מס' 3 – לא פלש לדרך כפי שנטען על ידי התובעים (עמ' 53 שורות 16 – 18). בהמשך אישר בהגינותו כי הוא עובר לבית שלו מהכביש שבצפון (עמ' 53 שורות 19 – 20), אולם באשר לבית אמו הוא מגיע מהדרך הזו (עמ' 54 שורה 1). כרים בהמשך אישר כי מנסור ביצע תוספת בנייה בשנות 2000 – 2001 בערך והוא חסם הדרך לבית הוריו. הוסיף כי מנסור לא חסם את הדרך של הנתבעים על ידי בניית התוספת, הוא אישר כי הדרך כל הזמן הייתה פתוחה. אישר עוד כי גם אחרי התוספת נותרה למנסור כניסה ברוחב של 1.70 מטר אשר מאפשרת לו כניסה לבית, אולם לא להחנות רכבים (ראה עמ' 54).

עדותו של כרים הותירה עליי רושם חיובי, עדותו משתלבת עם המסמכים בכתב שהוגשו כראיות בתיק, ואף עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של המומחה אשר אתייחס אליה בהמשך. אמנם כרים שהתייצב לכל הדיונים נהג במהלך הדיונים בצעקות ודחה כל הצעה שהועלתה, אולם אין בכך כדי לפגוע במהימנותו של כרים מעל דוכן העדים. עדותו הייתה כינה, רצופה וקוהרנטית. הוא לא ניסה כלל וכלל להתחמק ממתן תשובות לעניין, גם כאשר התשובות לא היו לטובתו, כגון תשובתו שהוא אינו עובר מהדרך לביתו, והדרך משמשת כדרך לבית הוריו.

לעניין שני העדים האחרים שהעידו מטעם הנתבעים, קאסם וסלמאן, אינני רואה כל מקום ליתן משקל לעדותם. עדותם הייתה כללית ולא ממוקדת, העדים לא יכלו להצביע על רוחב הדרך ומיקומה המדוייק, והפנו לסימנים שאינם נמצאים עוד בשטח. שניהם הצביעו על קיר שנהרסה במקום, אולם לא יכלו להצביע במדוייק היכן היה הקיר.

נוכח האמור, אינני רואה כל מקום להתחשב בעדותם של שני עדים אלה.

10. עדות המומחה:

אדגיש תחילה, כי מומחה זה מונה מטעם בית המשפט ובהסכמת הצדדים, כאשר חוות דעתו תכריע בין שתי חוות הדעת מטעם שני הצדדים. המומחה ערך חוות דעת מקיפה ומפורטת, גם ענה על שאלות ההבהרה שנשלחו אליו הוא אף נחקר באריכות בבית המשפט על חוות דעתו.

במסקנה לה הגיע, קבע המומחה באופן חד משמעי כי יש לחלק את הדרך ברוחב של 5.74 מטר בהתאם לתוכנית אשר צורפה לחוות הדעת (להלן: "תוכנית המומחה"), כך שהתובעים יקבלו לבעלותם 1.74 מטר בלבד הצבועים בצבע כחול, על פי תוכנית המומחה והנתבעים יקבלו לבעלותם את יתרת הדרך ברוחב של 4 מטרים אשר צבועים בצבע אדום בתוכנית המומחה.

בעדותו של המומחה מעל דוכן העדים, אישר כי הוא מכיר את הדרך באופן אישי, וכי התובעים ביצעו תוספת בנייה לבית של מנסור (עמ' 41 שורות 2 – 16 וכן עמ' 42 שורות 15 – 19), התוספת נבנתה על חשבון המעבר של המנוח סלמאן ז"ל – אביו של מנסור – ובניגוד למופיע בצילומי האוויר נ/1 + נ/2. המומחה אישר כי הגרמושקה של הנתבעים נ/3 כוללת בתוכה את הדרך עסקינן שנמצאת ברוחב של 4 מטרים ומגיעה מהחלקה של הנתבעים עד לדרך המאושרת, וכי העתק של נ/3 נמצאת בוועדה המקומית כנדרש, בניגוד ל- ת/1 של התובעים שלא נמצא בוועדה המקומית (עמ' 45 שורות 5 – 10, ועמ' 50 שורות 7 – 11). המומחה אישר כי על פי הגרמושקה ת/1 וצילום האוויר משנת 1976 נ/1, הדרך הנכונה נמצאת מחוץ לגבולות של חלקת התובעים (עמ' 50 שורות 12 – 16), דבר אשר משמיט את הבסיס לתביעה.

המומחה נשאל אודות כביש חלופי לכרים, והוא השיב, כי הכביש החלופי הנטען הוא מתוך החלקה של הנתבעים, ואין לכרים גישה ממנו. הוסיף כי הכביש החלופי אינו מאושר, ואם הוא מעוניין לאשרו עליו לעמוד במספר תנאים שקבע בסעיף 2 בפרק סיכום ומסקנות בחוות הדעת (עמ' 45 שורות 17 – 21, ועמ' 46 שורות 1 – 4). המומחה אישר בהמשך כי הכניסה של אכרם מהכביש הצפון מאספלט ואילו כרים וזהרה מגיעים מהדרך האספלט הלא מאושרת, דרך זו היא כניסה פרטית של אחיו אכרם (עמ' 46 שורות 18 – 21). המומחה נשאל בחקירתו בבית המשפט אם כרים יכול לוותר על הדרך עסקינן בשל קיומו של כביש חלופי, והמומחה השיב, כי אין כל זכות לשלול ממאן דהוא כניסה לבית (עמ' 47 שורות 1 – 4).

המומחה השיב בהמשך כי בהתאם ל- ת/1 קיים כביש ברוחב של 8 מטר מהצד המערבי של חלקת התובעים. באשר למקום הימצאותו של הכביש כיום הצביע על גבי צילומי האוויר משנת 1976 (עמ' 48 שורות 3 – 11). בנוסף, אישר כי בהתאם לצילומי אוויר משנת 1976 (ת/4) רואים כי קיים קיר בין הכביש לבין ביתו של מנסור, וכי הכביש מוביל לביתה של זהרה (עמ' 48 שורות 12 – 17), בהמשך הוסיף כי הכביש ברוחב של כ- 4 מטרים היה פתוח אף בהתאם לצילומי אוויר משנת 1984 (נ/2) עמ' 49 שורות 12 – 17).

המדובר במומחה בעל תואר ראשון במקצוע הנדסה וגיאודזיה, מיפוי ומדידות. על פי עדותו הוא גם רכש נסיון בצילומי אוויר. חוות הדעת שערך המומחה מפורטת ומנומקת ומלמדת על מקצועיות. אף עדותו מעל דוכן העדים הותירה עליי רושם חיובי. עדותו הסבירה ופירטה לעומק את הטעון הבהרה בחוות הדעת. ב"כ התובעים לא הביא צל של נימוק שלא לקבלה.

נוכח כל האמור, אני מקבל את חוות הדעת ומאמצה על כל סעיפיה, נימוקיה ופרטיה.

11. סיכומו של דבר, על סמך מכלול הראיות שנפרשו בפניי, הוכח כי המדובר בקרקע בלתי מוסדרת. התובעים לא השכילו להוכיח, על פי הנדרש במשפט אזרחי, כי יש להם זכות בעלות בדרך הנדונה. זכות זו ככל שהייתה להם, קיימת על השטח ברוחב של 1.74 מטר מהדרך ברוחבה הקיים כיום, והיתרה שימשה אותם לצורך ביצוע תוספת בנייה למסגרייה. התובעים לא טענו לזיקת הנאה מכוח זכרון הדברים ת/2, על כן בית המשפט לא יושיט סעד שלא נדרש.

מנגד, הנתבעים הם אשר הוכיחו כי יש להם בעלות על הדרך המדוברת, וזאת לאור הימצאות הדרך על גבי הגרמושקה נ/3 ו- ת/1. חוות הדעת של מומחה בית המשפט ועדותו בבית המשפט, חיזקה ותמכה בגרסת הנתבעים כי הם אכן הבעלים של הדרך ברוחב של 4 מטרים, אשר מובילה לביתם של הנתבעים. בנוסף שאר הראיות וצילומי האוויר שהוגשו תומכות ומחזקות את טענת הנתבעים.

המומחה של בית המשפט על פי חוות דעתו, הציע לחלק את הדרך בין הצדדים, כך שהתובעים יקבלו רוחב של 1.74 מטרים והנתבעים יקבלו דרך ברוחב של 4 מטרים, זאת בהתאם לתוכנית שצורפה לחוות הדעת, הצעה זו נראית לי סבירה, מאוזנת ומתיישבת עם הראיות שהוכחו בפני בית המשפט ואני מקבלה.

12. בהינתן כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה, ומאידך הנני קובע על סמך חוות הדעת של מומחה בית המשפט, כי לתובעים הזכות של בעלות על 1.74 מטר רוחב בלבד מהדרך, והיתרה ברוחב של 4 מטרים הינם בבעלות מלאה ובלעדית של הנתבעים, הכל כפי שפורט בתוכנית שצורפה לחוות הדעת של מומחה בית המשפט מר מג'ד אבו סאלח, ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.

13. הנני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

14. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשע"ו, 31 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה