בפניי תביעה כספית בגין החזר הלוואה פרטית שניתנה לנתבעים על ידי התובע.

עפ"י הנטען בכתב בתביעה, במהלך שנת 2006 ולפי בקשת הנתבעים שהינם בני זוג, הלווה להם התובע סכום מצטבר של 32,000 ש"ח בשלוש הזדמנויות שונות (להלן – "ההלוואה"), אך חרף פניותיו ודרישותיו אליהם לפירעון ההלוואה והשבת הכספים, מסרבים האחרונים להחזירה ואף מכחישים קבלת סכום כשלהו ממנו.

לעומת זאת הנתבעים מכחישים בתוקף קבלת כספים כלשהם מאת התובע. לטענתם, גרסת התובע לגבי מתן הלוואה נולדה על רקע הסכסוך שפרץ בין משפחת התובע לבינם, וכן לאור סירובם להתפייס עם התובע ואשתו בעקבות אותו סכסוך. הנתבעים צירפו תדפיסי חשבון הבנק שלהם על מנת להמחיש את טענתם, כי לא קיבלו כספים כלשהם מאת התובע ולא הפקידו אותם בחשבונם.

בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע ושני הנתבעים לאחר שהקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם (התצהיר של התובע צורף לכתב התביעה). זה המקום לציין, כי בתחילה הוגש יחד עם תצהירו של התובע תצהיר נוסף מטעם אשתו, ואולם משלא התייצבה האחרונה לדיון על מנת להיחקר עליו בהיותה אישה דתייה, התובע ויתר על העדתה והסכים לוותר על תצהירה.

דיון והכרעה:

לפי דברי התובע בתצהיר, עובר למתן ההלוואה שררו בין שתי המשפחות, שלו ושל הנתבעים, יחסי חברות הדוקים. על רקע זה, משנקלעו הנתבעים למצוקה כלכלית קשה בעקבות שיפוץ הבית, רכישת רכב ובניית גדר, הם לא היססו לפנות אליו על מנת לקבל את עזרתו הכספית. הוא בתורו נרתם לעזרתם והלווה להם סכום מצטבר של 32,000 ש"ח מתוך כספי פיצויים אשר קיבל עקב פגיעתו בתאונה, וזאת בשלוש הזדמנויות שונות במהלך שנת 2006, כמפורט להלן: סכום של 10,000 ש"ח אשר ניתן לנתבעים בביתו; סכום של 20,000 ש"ח אשר ניתן לנתבעים בביתם; וסכום נוסף של
2,000 ש"ח שניתן אף הוא בבית הנתבעים.

לטענת התובע, הנתבעים התחייבו בעל-פה להחזיר לו את הכספים הנ"ל מיד כשידרוש אותם מהם, אך בניגוד להתחייבותם וחרף פניותיו אליהם להשבת כספי ההלוואה, הם סירבו לעשות כן.

מנגד, הנתבעים שבו והכחישו בעדותם לפניי דבר קבלת ההלוואה. הנתבעים הוסיפו כי שניהם עובדים למחייתם, ובאותה תקופה מכרו חלקת אדמה בשווי של 60,000 ש"ח וקבלו כספים שנחסכו בקרן השתלמות על שם הנתבעת, ומכאן שאין כל שחר לטענת התובע כי סבלו ממצוקה כלכלית.

ברי לפי האמור, כי עסקינן בגרסה מול גרסה, כאשר התובע טוען למתן הלוואה שלא נפרעה, ואילו הנתבעים מכחישים קבלת סכום כלשהו מאת התובע.

מלבד להיותה עדות יחידה שאין לגביה תימוכין בחומר הראיות, מתברר כי התובע לא טרח לתמוך את גרסתו בראיה חיצונית הנמצאת בשליטתו, הגם שהיא ראיה נסיבתית, והכוונה היא לתדפיס מחשבון הבנק שלו להוכחת טענתו בדבר משיכת 10,000 ש"ח מחשבונו לשם מסירתם לנתבע (עמ' 3 שורה 3 ועמ' 4 שורות 11-13 לפרוטוקול).

ואם לא די בכך, הרי שגרסת התובע התבררה כבעייתית וכזו שאין לסמוך עליה, וזאת משום שהתובע סתר את עצמו מספר פעמים.

אפרט - בתצהיר העדות הראשית מטעמו טען התובע, כי כל הכספים ניתנו לנתבעים במהלך שנת 2006 בשלוש הזדמנויות שונות, כפי שפירטתי מקודם, ובנוכחות שתי המשפחות. ברם בעדותו בפניי מסר התובע בניגוד לאמור בתצהירו, כי סכום של 10,000 ש"ח נמסר לנתבעים בביתו במהלך שנת 2005, ולא בשנת 2006 כפי שצוין בתצהיר. לגבי הסכום האחרון בסך של 2,000 ש"ח העיד התובע, כי זהו סכום שמסר בנוכחות אשתו לידיה של הנתבעת בביתה ובזמן שבעלה היה בעבודה, וזאת לתשלום חוב בגין חשמל שבעטיו נותק ביתם מזרם החשמל – נסיבות שאין להן כל זכר בתצהיר.

זאת ועוד, בתצהירו טען התובע כי מסר לנתבעים סך של 20,000 ש"ח בביתם, ואילו בחקירתו הנגדית בפניי מסר כי הסכום הנ"ל שולם לנתבעים בביתו, והוסיף ביחס לאמור בתצהיר, כי ככל הנראה מדובר בטעות של בא כוחו שהוא במקרה גם אחיו, ואולם לא מסר הסבר הכיצד לא עלה על טעות זו אם אישר בחתימתו את תוכן התצהיר (עמ' 3 שורות 31-32 ועמ' 4 שורות 1-2 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו ברור כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח את גרסתו אודות מתן הלוואה וכספים כלשהם לנתבעים.

אחרית דבר:

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בגין שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ג, 18 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.