בפני תביעות הדדיות שעניינן בסכסוך שכנים שנתגלע בין הצדדים שהינם קרובי משפחה מדרגות שונות. במוקד הסכסוך עומדות טענות הדדיות לפיצויים בגין נזקי גוף ורכוש על-פי עוולת התקיפה, רשלנות, הפרת חובות חקוקות וכן הסגת גבול שמקורן בדיני הנזיקין וזאת בגין אירוע שאירע בלילה של יום 20.7.08 שבמהלכו התרחשו, לפי הנטען, תקיפה, הסגת גבול והצתת רכב ואשר הסתיימו בביצוע מעצרים, חקירה במשטרה ופינוי חלק מהמעורבים ו/או הנוכחים לקבלת טיפול רפואי.

בעלי הדין והעובדות הצריכות לעניין

התובע 1, אביו (התובע 2) ודודתו (התובעת 3) הגישו ביום 16.8.2009 תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף ורכוש שנגרמו להם, לטענתם, עקב פגיעה בגופם והצתת רכבו של התובע 1 עת שחנה בחניית ביתו בכפר עילבון. בכתב התביעה מייחסים התובעים ביצוע שורה של עוולות שיפורטו בהמשך, לנתבעים שהינם כאמור שכניהם וקרובי משפחתם של התובעים. הנתבעת 1 הינה בתה של התובעת 2 והנתבע 3 הינו בנה של התובעת 2 ואחיה של הנתבעת 1.

על-פי הנטען בתובענה העיקרית הרקע לסכסוך היה השתתפות הצדדים במכרז לרכישת מגרשים בכפר עילבון שנערך ביום 16.06.2008 במנהל מקרקעי ישראל ואשר הסתיים בזכיית התובע 1 במגרש בו חפצו הנתבעים. סכסוך זה התפתח בסופו של יום לתגרה אלימה שפרצה בין הצדדים בשני אירועים רצופים בלילה ולאחר מכן בשעות הבוקר של יום 20.7.08.

מנגד, טענו הנתבעים בתביעה שכנגד, כי הם נפלו קורבן למעשי אלימות, תוקפנות והתנכלויות מצד התובעים אשר לא בחלו בשום אמצעי, כך נטען, בכדי להטריד את הנתבעים ולהכפיש את שמם בין במסגרת הליך פלילי ובין במסגרת התובענה דנן והליך אזרחי קודם של הטרדה מאיימת.

כתוצאה מאותו אירוע ובעקבותיו, התפנו חלק מהצדדים לקבלת טיפול רפואי, נמסרו הודעות מחלק מהמעורבים ע"י אנשי משטרה שהגיעו למקום, מומחים של כיבוי הגיעו לזירה, והאירוע אף הסתיים במעצרה של הנתבעת 1 ששוחררה בהמשך ממעצר בתנאים מגבילים, ולאחר מכן הוגש ע"י התובעים הליך אזרחי בגין הטרדה מאיימת שיוחסה לנתבעים. בעקבות הגשת תלונות הדדיות במשטרה ע"י המעורבים בפרשה, נגבו מהם במשטרה הודעות בין כחשודים ובין כעדים לאירוע. בסופו של יום, תיק החקירה במשטרה נסגר בשל 'חוסר ראיות'.

פסק דין זה עוסק במחלוקות הנטושות בין הצדדים כלהלן: (1)- האם הוכיחו התובעים כי הנתבעים או מי מהם איימו עליהם בהזדמנויות שונות; כגון במשרדי המינהל במועד ביצוע ההגרלה על מגרש במסגרת מכרז לרכישת קרקעות בכפר עילבון מיום 16.6.08 במהלך שתי תקריות משנה בזמן המכרז ובמעלית בדרך חזרת התובעים הביתה ולאחר מכן גם בביתם ; (2)- האם הוכיחו התובעים כי הנתבעת 1 היא זו שגרמה נזק ברכב התובע 1 על ידי הצתתו, כמתואר בכתב התביעה; האם הוכיחו התובעים כי הנתבעים או מי מהם תקפו אותם במהלך אותם עימותים שעומדים במוקד הדיון; רק במידה ויוכחו עוולות אלה ניתן יהיה לדון בשאלת הנזק לו טוענים התובעים, בין אם מדובר בנזקי רכוש או נזקים אחרים ולרבות נזקי גוף. פסק דין זה עוסק גם בתובענה שכנגד שהגישו הנתבעות 1 ו- 2 יחד עם אחרת ובפרט בשאלה האם התובעות שכנגד הוכיחו כי הנתבעים שכנגד הם אלה שתקפו אותן וגרמו להן נזק, כפי שהן טוענות בכתב התביעה שכנגד שהוגש על ידן.

הסכמות דיוניות

במהלך ניהול התביעה שבפניי, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות שלמען הנוחות הן תצוינה כעת, זאת בשים לב להליכים קודמים שונים שהתקיימו בין הצדדים בנוגע לסכסוך נשוא התובענות דנן. הוסכם בין הצדדים, כי כל החומר הנוגע לבקשה למניעת הטרדה מאיימת בתיק ה"ט 19678-02-12 (שלום עפולה) יצורף לסיכומים מטעם הצדדים. כן הוסכם, כי תיקי המשטרה הנוגעים לסכסוך בין הצדדים יצורפו לסיכומי הצדדים ויוגשו במלואם לתיק ביהמ"ש (תיקי חקירה שמספריהם 33365/08 ו- 285374/08 ביחידת תחנת טבריה עמקים- להלן: "תיקי המשטרה").

בסיכומי ב"כ התובעים הועלו טענות מטענות שונות לדחיית התביעה שכנגד על הסף וזאת בשל שני טעמים : האחד - מועד הגשת התביעה שכנגד שלא על-פי התקנות ; והשני - מחמת צירוף בעל דין שאינו צד לתביעה העיקרית (הכוונה לתובעת שכנגד מס' 3). ייאמר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, סבורה אני כי דין הבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, להידחות, שכן הגשת התביעה שכנגד נעשתה באישורו של בית המשפט, כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 28.12.09. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון האמור, הותיר ב"כ התובעים את דבר התרת הגשת התביעה שכנגד לשיקול דעת ביהמ"ש, וכבר במעמד ישיבה זו ניתנה הרשות להגשת התביעה שכנגד בנוכחות ב"כ התובעים. אם סבר ב"כ התובעים, שהיה מקום לדחיית התביעה שכנגד על הסף, מחמת צירוף צד שאינו נתבע בהליך העיקרי, שומה היה עליו להגיש בקשה נפרדת לכך ולא להמתין עד להגשת הסיכומים בתיק.

התשתית העובדתית - הגרסאות הנוגדות

התובעים טוענים, כי לאחר זכייתו של התובע 1 (להלן: "מאהר") במכרז של מנהל מקרקעי ישראל להקצאת מגרש בנייה בכפר עילבון, החלו הנתבעים במסע איומים על מאהר ואביו, התובע 2 (להלן: "נוח"), כי במידה ולא יוותר מאהר על זכייתו במגרש המצוי בסמוך לבתיהם של הצדדים, הם יפגעו בו. עוד מייחסים התובעים לנתבעת 1 (להלן: "חוריה") מעשה 'תקיפה' כלפי מאהר, שהתרחש, לפי הנטען, במועד ההגרלה במשרדי המינהל בנצרת עילית שהתקיימה, כאמור, ביום 16.6.08 (להלן: "התקיפה במינהל").

למעלה מחודש ימים לאחר מכן, וביום 20.7.08 בשעה 2:00 לפנות בוקר, מימשה חוריה את איומיה, והציתה את רכבו של מאהר. נטען כי מאהר, שהיה ער באותו לילה, ראה במו עיניו את חוריה מתקרבת אל רכבו נוגעת בו, באופן שגרם להפעלת האזעקה ברכב, וזורקת עליו 'דבר מה'. לאחר מכן, החל הרכב לבעור, עקב כך יצא מאהר מביתו החוצה והחל צועק כלפי חוריה שנסוגה לביתה, החליפה את בגדיה וחזרה שוב אל הרחוב בסמוך למכונית הבוערת עם אחיה הנתבע 3 (להלן: "אירוע ההצתה").

התובעים טוענים, כי בעקבות צעקותיו של מאהר אל עבר חוריה יצאו בני הבית החוצה. אל חוריה הצטרפה בשלב זה גם אמה הנתבעת 2 (להלן: "נופא") ואחיה הנתבע 3 (להלן: "מנסור") ושלושתם החלו לתקוף ולהכות את מאהר ונוח. בשל כך, נחלצו בני הבית לסיועם של מאהר ונוח ולמקום הגיעה התובעת 3 (להלן: "אינתסאר") שאף היא נפצעה במהלך תקיפתה על ידי מנסור ועקב כך נזקקה לטיפול רפואי. אירוע תקיפה זו יכונה "אירוע תקיפת התובעים".

מנגד, הביאו הנתבעים בכתב הגנתם ובכתב התביעה שכנגד שהוגש על ידי התובעות שכנגד, סיפור שונה בנסיבותיו מזה שהוצג על ידי התובעים בתובענה העיקרית. הנתבעים מכחישים את ביצוע כל העוולות המיוחסות אליהם ע"י התובעים. לשיטתם, הם אלה אשר נפלו קורבן לתוקפנותם והתנכלויותיהם של התובעים, אשר לא מפסיקים להתגרות בהם, להכפיש את שמם הטוב, להגיש נגדם תלונות שווא במשטרה ולפתוח נגדם בהליכים משפטיים שונים. לטענתם, התובעים או חלק מהם תקפו בברוטאליות את התובעת שכנגד 3, (להלן: "פריאל"), אשתו של מנסור (שאינה צד לתביעה העיקרית), בפתח ביתה לאחר ש"הסתערו" על הבית בהעדרו של בעלה אשר היה אותה עת בעבודתו ועקב כך היא נזקקה לטיפול רפואי בבי"ח. בגין אירוע תקיפה זה הוגשה תלונה במשטרה (להלן: "אירוע תקיפת הנתבעים").

את סיפור המעשה גוללו התובעות שכנגד בתביעה הנגדית שהוגשה על ידן וגרסתן היא, למעשה, חזרה על גרסת הנתבעים בגדר ההגנה מפני התביעה העיקרית. לשיטתן, בלילה שבין 19.7.08 ל- 20.7.08 סמוך לשעה 1:00-2:00 לפנות בוקר, התעוררה חוריה לצעקות אמה נופא המתגוררת עמה והעירה אותה משנתה למשמע צעקות ילדיהם הקטנים של מנסור ופריאל, שהייתה באותו רגע תחת מתקפה של התובעים על בית התובעות שכנגד, תוך השלכת אבנים אל עבר ביתן. למשמע צעקות הפחד של ילדיו הקטנים של מנסור ואשתו פריאל, עלתה קודם נופא ואחריה חוריה, בידיעה כי אחיה מנסור איננו בבית משום שהיה בעבודתו עד שעות הבוקר. תוך כדי עלייתה של נופא לקומה הראשונה במטרה לגונן על אחייניה ואמם, היא הותקפה פיזית ע"י הנתבעים ובני משפחתם (עאמר ונאיף חמייד פואז ואח') אשר הכו אותה וגרמו לה נזקים, זאת לאחר שתקפו את פריאל שעמדה בדלת ביתה וגוננה עליה ועל ילדיה. כתוצאה ממעשה תקיפה זה נזקקו פריאל לטיפול רפואי ופנתה לבית החולים בעוד שחוריה נמנעה מלעשות כן בעקבות התקהלות אנשים במקום.

התובעות שכנגד מוסיפות וטוענות, כי מאוחר יותר הגיע מנסור הביתה מעבודתו והופתע למראה האבנים בכל רחבת הכניסה לביתו ולמשמע קולות הבכי של אשתו וילדיו המפוחדים, ועל מנת למנוע התלקחות נוספת דאגו שכנים וקרובי משפחה להכניסו הביתה ולמנוע בעדו מלצאת החוצה.

עם הגעת המשטרה, נלקחה חוריה לחדר החקירות של המשטרה ובהמשך נעצרה לאחר שייחסו לה התובעים אשמת שווא של שריפת רכבו של מאהר, המוכחשת על ידה מכל וכל. לאורך כל החקירה הכחישה חוריה את המעשים המיוחסים לה ומעצרה הוארך עד ליום 23.7.08 ושחרורה לאחר מכן בתנאים מגבילים. לאחר מיצוי החקירה המשטרתית, נסגר תיק המשטרה נגדה "מחוסר ראיות".

כפי שכבר צוין לעיל, התביעה שכנגד לא הוגשה על ידי מנסור אלא רק על ידי אמו נופא ואחותו חוריה ואליהן הצטרפה אשתו פריאל, ולכן ככל שייאמר התובעות שכנגד הכוונה תהיה לתובעות שכנגד הנ"ל.

הטיעון המשפטי

התובעים מייחסים לנתבעים "עוולת תקיפה", כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, כאשר הנזק שנגרם לתובעים, כך לטענתם, נגרם באשם של הנתבעים, כאמור בסעיף 64 לפקודת הנזיקין. כמו כן, מייחסים התובעים לנתבעים "עוולת רשלנות" בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין, בכך שאדם סביר לא היה עושה מעשה של תקיפה באותן נסיבות, וללא כל התגרות קודמת מצד התובעים. לשיטתם, מאחר ומדובר בתובענה בגין נזק שנגרם ע"י אש או עקב אש, שהנתבעים אחראים על הבערתה, אזי על האחרונים נטל הראיה שלא הייתה להם לגבי האש או התפשטותה, התרשלות שעליה יחובו, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

כטענות חלופיות, מייחסים התובעים לנתבעים עוולת "הפרת חובה חקוקה", על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בכך שהציתו את רכבו של מאהר באש ובמתכוון והפרו את סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענה חלופית נוספת היא, "עוולת הסגת גבול במקרקעין", בהתאם לסעיף 31 לפקודת הנזיקין ע"י הצתת רכבו של מאהר, ולחלופין, מהווים מעשיהם של הנתבעים עבירת "היזק לרכוש במזיד", לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מנגד, מייחסות התובעות שכנגד בתביעה הנגדית לתובעים/הנתבעים שכנגד "עוולת תקיפה", בכך שהאחרונים תקפו אותן בביתן, השתמשו כלפיהן בכוח במתכוון, והגישו נגד חוריה תלונת שווא במשטרה שבהמשך התבררה כחסרת כל שחר. כמו כן, ייחסו התובעות שכנגד לנתבעים שכנגד עוולת הסגת גבול בהתאם לסעיף 31 לפקודת הנזיקין, בכך שנכנסו לחציריהן ללא התגרות וללא רשות ותקפו אותן פיזית בתוך שטח ביתן תוך השלטת פחד ואימה על ילדיה הקטינים של פריאל.

התשתית העובדתית- הכרעה

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את עדויות הצדדים, סבורה אני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח ברמה הנדרשת של מאזן ההסתברויות את גרסתם בקשר לכלל האירועים הנטענים על ידם. קרי, אירוע התקיפה במינהל, תקיפה ואיומים בבית התובעים ביום המכרז, זהות מצית הרכב ואירוע תקיפה נוסף שהתרחש, לטענתם, לאחר גילוי הצתת הרכב של מאהר. להלן טעמיי למסקנה זו.

מחומר הראיות ומהעדויות שהונחו בפניי עולה, כי בין בעלי הדין ומשפחותיהם התרחשה ביום 20.7.08 תגרה אלימה, שבמהלכה הייתה פגיעה בגוף וברכוש של חלק מהמעורבים ו/או הנוכחים. עוד עולה, כי הרקע להתלקחות אותה תגרה, היה מחלוקת בין הצדדים באשר למגרש בנייה שהוצג במסגרת מכרז של מינהל מקרקעי ישראל והמצוי ליד בתיהם של בעלי הדין, המתגוררים בשכנות האחד למשנהו, והכול במסגרת הזמנים הרלוונטיים לתביעות ההדדיות.

בעקבות זכייתו של מאהר במכרז, גבר המתח בין שתי המשפחות, ששיאו היה ביום התגרה (20.7.08) עם הצתת רכבו של מאהר, כאשר עם גילוי דבר ההצתה, ובדומה לאירועי תגרה אלימה המתפרצת בין שכנים וקרובי משפחה, התגרה מתלקחת ומחמירה, כאשר בפי הצדדים גרסאות שונות באשר לפרטי האירוע ונסיבותיו כהווייתם. ייאמר כבר כאן, כי במקרה המונח בפניי נתגלו בכל אחת מגרסאות הצדדים- התובעים, הנתבעים והתובעת שכנגד 3, סתירות לא מעטות שמרביתן נוגעות לסוגיות מהותיות שבמחלוקת.

אכן, הנטל להוכחת האירועים לצרכי הטלת החבות על הנתבעים, מונח על כתפי התובעים, ואומר כבר עתה, כי לעניות דעתי, לא הרימו התובעים נטל זה, ואבאר. התובעים, הנתבעים והתובעות שכנגד הגישו תצהירי עדות ראשית, שהינם כמעט זהים בתוכנם ובתיאור הגרסה העובדתית המופיעה בהם, לגרסה שאותה מסרו בעלי הדין בגדר כתב בי-הדין מטעמם. ברם, במהלך שמיעת הראיות הוברר, כי מרבית האמירות הרלבנטיות בתצהירי הצדדים הוכחו כבלתי מדויקות במקרה הטוב, וסותרות האת את השנייה, במקרה הרע, כאשר חלק מהגרסאות המהותיות להוכחת האחריות לא נתמכו בראיות אובייקטיביות, על אף שהן קיימות, ולמעשה לא ניתן היה לקבוע נסיבות פציעתן של אינתיסאר ופריאל שפנו לקבל טיפול רפואי ביום האירוע, ובדומה לכך לא היה ניתן לקבל במאזן ההסתברויות, כי חוריה היא זו שהציתה את הרכב.

כמו כן, לאחר שבחנתי את הראיות בבחינה כמותית ואיכותית, לרבות המשקל שיש לייחס לראיות הנסיבתיות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי חוריה היא זו שעומדת מאחורי הצתת רכבו של מאהר.

יוער כבר כאן, כי עדויות הצדדים (התובעים והנתבעים כאחד) הינן עדויות של בעלי דין, שהם בני משפחה קרובים. משכך, על מנת שתתקבל גרסת מי מהם, נדרש סיוע לאותה עדות, כיוון שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, וזאת על מנת שניתן יהיה לפסוק על פי אותה עדות בלבד. הלכה פסוקה היא, כי אין די ששופט יזהיר עצמו כי סומך הוא על עדות יחידה ונותן בה אמונו וכי יש ליתן נימוק אמיתי וקיים (ע"א 761/79 חנה פינקל נ' 'הדר' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; ע"א 147/84 ברגר נ' זכאי, פ"מ תשמ"ה (1) 207). הדברים מקבלים משנה תוקף לא רק נוכח העובדה, שמדובר בעדים שבינם לבין התובעים או התובעות שכנגד קיימת קרבה משפחתית (אב ובנו, בעל ואשתו, אם ובתה וכד'), אלא שמדובר בבעלי דין שבינם לבין עצמם קיימת קרבה משפחתית, כמתואר לעיל, וכולם היו מעורבים בתקרית ונחקרו במשטרה, בין כחשודים ובין כעדים.

אוסיף ואומר לעניין נטלי ההוכחה, כי בהליך רגיל נטל ההוכחה מונח על כתפי התובע בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט (29.8.90); ע"א 5324/05 בשיר נבהאן שחאדה נ' פקיד שומה עכו (19.8.09)). מטבע הדברים, נושאים התובעים בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע להוכחת תביעתם.

וביתר פירוט.

אירוע התקיפה במינהל

בתביעה נטען, כי "ביום 16.7.08 תקפה נתבעת 1 את התובע 1 במשרדי מנהל מקרקעי ישראל, עת שהותם שם לצורכי הליכי המכרז" (סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן). בתצהיר עדותו הראשית חזר מאהר על אותה גרסה, סתם ולא פירש (סעיף 7 לתצהיר מאהר). כך פעל אביו, התובע 2, אשר מסר אותם דברים בתצהירו (סעיף 7 לתצהיר נוח). חוריה הכחישה בכתב ההגנה ובתצהיר עדותה הראשית, כי תקפה את מאהר במשרדי המינהל ועמדה על גרסתה זו לאורך חקירתה הנגדית, וכך גם הכחישה את התקיפה המיוחסת לה בביתו של התובע לאחר ההגרלה, וכלשונה "כל אחד נפרד בשלו ואני קיבלתי חלקה אחרת" (עמ' 37, ש' 3-4). מטעם ההגנה הוגש תצהיר עדות ראשית של מר וסים סאלח הייב, שלשיטת הנתבעים, נכח במינהל ובעדותו יש כדי לסתור את המיוחס לחוריה ביום עריכת המכרז (להלן: "הייב").

באשר לאותה תקרית אלימה נטענת במשרדי המינהל, חוריה מסרה בתצהיר עדותה הראשית תוך שהיא מכחישה את המיוחס לה, כי "כל מה שהיה זה משא ומתן ונסיונות שכנוע רגילים שבשום מקרה לא חרגו לאיומים ו/או תקיפה ו/או אלימות מכל סוג שהוא" (סעיף 4 לתצהיר חוריה). בחקירתה הנגדית, הכחישה חוריה את הטענה כי היא התרגזה וחטפה את החוזה מידיו של מאהר וטענה, כי "אמרתי לו שהגעתי לסיכום עם אמא שלו ודודה שלו וביקשתי שנתחלף כי אמא שלו אמרה לי שהם לא מעוניינים באדמה הזאת, הכל היה בדיבורים במינהל, לא צעקתי עליו ולא לקחתי ממנו את החוזים, יש איתי עדים על מה שקרה במינהל" (עמ' 37, ש' 17-20). באשר לתקרית הנטענת במעלית, חוריה הכחישה זאת בחקירתה הנגדית ומסרה, כי "לא קרה שום דבר במעלית כי בכלל לא עליתי איתו במעלית" (שם, ש' 28-32). האירוע הנטען בבית ביום המכרז הוכחש אף הוא בחקירתה הנגדית של חוריה, וכדבריה "שום דבר לא קרה". חוריה בתורה ייחסה את מעשי ההתנכלות דווקא לתובעים כאשר, לשיטתה, התנכלות זו הייתה קיימת עוד לפני הפרשה של המכרז במינהל (עמ' 37, ש' 33 ועמ' 38, ש' 1-16).

מאהר נחקר באריכות אודות טענתו בדבר ייחוס מעשה התקיפה לחוריה במשרדי המינהל. בחקירתו הנגדית, נשאל מאהר באיזה אופן החלו הנתבעים לאיים עליו ועל התובעים האחרים במשרדי המינהל, וכאן הוא מסר לראשונה גרסה באשר לאופן ביצוע התקיפה שהוא מייחס לחוריה, וכלשונו "זכיתי במכרז, חוריה צעקה עליי ונתנה לי מכה ביד במנהל" (עמ' 14, ש' 11-16). בחקירתו הנגדית החל מאהר למסור, לראשונה, פרטים "חדשים" בקשר לאירוע התקיפה הנטען, שלא בא זכרם קודם לכן בתצהיר עדותו הראשית, לרבות בדבר מעורבות מנסור באירוע התקיפה.

מפאת חשיבות הדברים הם יובאו להלן:

"ש. תאר לנו את האולם שם, כמה אנשים היו מי היה שם, במנהל.

ת. היו כולם משפחת אלהיב, משפחת פוואז ורק אני ממשפחת אבו עיד. אני הייתי ביחד עם אבא שלי שקוראים לו נוח. ישבנו כולם בחדר, היינו 13 איש. התחיל המכרז, קראו לי בשמי, שאלו אותי איזה מגרש אני רוצה, ביקשתי את מגרש 72, חוריה קמה ונתנה לי מכה ביד וצעקה עליי, היא ואח שלה מנסור".

ש. למה אתה לא טוען באף מקום שמנסור היה בכלל מעורב בזה, זו פעם ראשונה שאתה טוען שמנסור תקף אותך במנהל.

ת. מנסור תקף אותי במעלית אחרי המכרז.

ש. אם אני אגיד לך שמנסור לא היה שם בכלל.

ת. הוא כן היה". (עמ' 15, ש' 11-20).

בהמשך חקירתו הנגדית, משנשאל מאהר כיצד חוריה תקפה אותו בפני אנשים ומה הייתה תגובת הנוכחים במקום למעשה התקיפה, השיב הלה כי "היה סדר, היא קמה לקחה את המסמכים מהידיים שלי ונתנה לי מכה, אני חתמתי על המסמכים לקחתי אותם ויצאתי בלי רעש, אתי אמרה לי לקחת את המסמכים ולצאת, נכנסתי למעלית, יצא מנסור מהמעלית ונתן לי מכה וירדתי, לקחתי את המסמכים והלכתי הביתה. לא הגבתי בכלל". (עמ' 15, ש' 21-25). בהמשך החקירה הנגדית, נשאל מאהר פעם נוספת אודות מנגנון התקיפה והפעם השיב, כי "החוזה שהיה לי ביד היא משכה אותו ממני בכוח, היא הייתה עם ציפורניים באותו זמן" (עמ' 17, ש' 1-4). ככל שהתקדמה החקירה הנגדית, התפחתה גרסתו של מאהר בעניין אירוע התקיפה במינהל. מאהר העיד כי "לאחר שחתמתי על המסמכים של המינהל, חוריה התחילה לעשות לי בעיות... היא התחילה לאיים עליי שתשרוף לי את הבתים ואת הרכב". לשאלה מדוע אם כך לא פנה למשטרה לאור טענתו שמאז מועד המכרז ועד לשריפת רכבו היא תקפה אותו ואיימה עליו, השיב מאהר כי "יש אישור משטרה שהגשתי תלונה כנגד חוריה, מנסור ונופה" (עמ' 17, ש' 14-23). אלא מאי, מאהר לא מצא לנכון לצרף אישור בדבר הגשת תלונה למשטרה בגין אירוע התקיפה המיוחס לחוריה במינהל ואף לא ביחס לתקיפה שארעה, לטענתו, בביתו לאחר המכרז במינהל ע"י נופא ופריאל. אף שבמעמד הדיון, ציין ב"כ התובעים כי שמע לראשונה על הגשת תלונות קודמות רק במהלך ישיבת ההוכחות בתיק, וחרף התחייבותו בפני ביהמ"ש לבדוק אם ישנן תלונות נוספות במשטרה (שם, ש' 28-31), הדבר לא נעשה על ידו אף לא במסגרת הסיכומים. מכאן, ניתן לקבוע כי התובעים לא הוכיחו כי בגין שני אירועי התקיפה המיוחסים לנתבעים במהלך המכרז במינהל ובביתם של התובעים לאחר מכן, הוגשה תלונה במשטרה. יתרה מכך, התובעים נמנעו מלהביא עדים רלוונטיים, כגון עובדת המינהל בשם איתי, שהייתה לפי הנטען עדה לאירוע התקיפה, או כל עד אחר שנכח במכרז וראה את האירוע, על מנת לתמוך בגרסתם. משלא עשו כן, הרי שיש לזקוף מחדל זה לחובתם.

גרסתו של מאהר לעניין התקיפה 'במעלית' הינה בבחינת עדות "כבושה", וככזו אין בידי לקבלה. גרסתו של מאהר לעניין אופן התקיפה המיוחסת לחוריה לא פורטה בתצהירו כדבעי, דבר המשפחית באופן משמעותי ממשקלה של גרסה זו. הוא הדין באשר לטענת מאהר בדבר תקיפתו ע"י מנסור במשרדי המינהל, שעלתה לראשונה במהלך החקירה הנגדית ואשר לא נזכרה בכתב התביעה ובתצהירו של מאהר, בגדרם ייחס האחרון את מעשה התקיפה במינהל לחוריה בלבד (ולא למנסור או לכל אדם אחר). גם עדות זו מהווה עדות "כבושה", ולכן לא מצאתי ליתן בה אימון.

לשאלה מדוע לא הוזכרה קודם לכן מעורבותו של מנסור באירוע התקיפה שהתרחש, לטענתו, במינהל, לא נתן מאהר כל הסבר המניח את הדעת ומסר תשובה מתחמקת ומתפתלת, ולפיה "מנסור היה. לא חשבתי שכך יתנו לי מכה" (עמ' 16, ש' 30-31). יצוין כי מנסור כלל לא נחקר בחקירה נגדית בעניין אירוע התקיפה המיוחס לו ע"י התובעים במשרדי המינהל, כאשר חסר ראייתי זה משליך על מידת המהימנות שיש לייחס לגרסתו של מאהר בהקשר זה (ראו עדות מנסור בעמ' 41-44 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע לא הוגשה תלונה במשטרה בגין התקיפה ע"י מנסור, מסר מאהר תשובות שאינן לעניין (עמ' 15, ש' 26-32) ובלחץ החקירה הנגדית העלה מאהר, לראשונה, גרסה חדשה לגמרי, שלפיה התקשר למשטרה והמשטרה הגיעה וקיבלה את תלונתו. בהמשך, אף העלה מאהר גרסה חדשה נוספת אודות תקרית אלימה נוספת שאירעה, לטענתו, בין הצדדים, שלפיה: "כשחזרתי הביתה לאחר המכרז הגיעה חוריה, אמא שלה ואשתו של מנסור לבית שלנו, בסביבות השעה 15:30, התחילו לתקוף אותי מילולית, קיללו אותי והיכו את האחיות שלי, פריאל חוריה ונופה הכו את האחיות שלי בתוך הבית". מאהר נתבקש להסביר כיצד הגיב לתקיפה המיוחסת לחוריה, נופא ופריאל והלה השיב כי "אני גירשתי אותה מחוץ לבית והתקשרתי למשטרה, סיפרתי למשטרה שהיכו אותנו ממשפחת מנסור, בשעה 17.00 הגיע אח של חוריה אבו יוסף אלינו הביתה ועמד על כך שאני אוותר על הזכייה במנהל, ישב אצלנו כשעתיים בבית והתחנן כי נוותר על הזכייה ונתן לי שהות בת 3 ימים על מנת לשקול את הצעתו". עוד הדגיש מאהר כי "כבר באותו יום הגשתי תלונה במשטרה נגד חוריה ונופה ופריאל. ...יש לי אישור בבית". ואולם, גם אישור זה נמנע מאהר מלצרף וכשנשאל מדוע לא עשה זאת, מסר תשובה סתמית ולפיה, הוא לא נתבקש לעשות כן (עמ' 16 לפרוטוקול).

אמנם, מאהר דבק במהלך עדותו בפניי כי התקרית במשרדי המינהל לא הצטמצמה לדרישה מילולית בלבד להחלפת המגרש, אם כי הגיעה לכדי אלימות פיזית, קרי תקיפה, שבעקבותיה הוגשה תלונה במשטרה. ואולם, גרסה זו כלל לא הוכחה ולכן אין בידי לקבלה. כידוע, עדות שלא נמסרה בהזדמנות הראשונה היא בבחינת "עדות כבושה", וככל שתקופת כבישת העדות ארוכה יותר וההסבר לכך תלוש מהמציאות, משקל ומהימנות העדות פוחתת. לכן, הלכה היא שערכה הראייתי של עדות כבושה הוא מועט, אלא אם ניתן הסבר מספק לכבישת העדות (ע"פ 6992/08 כץ נ' מדינת ישראל (12.10.2009) והאזכורים שם). בענייננו, משלא ניתן כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת, לא ניתן לקבל גרסה זו.

אף נוח מסר גרסה מתפתחת במהלך חקירתו הנגדית בנוגע לשני אירועי תקיפה נטענים שאירעו במינהל ולאחר מכן בביתם של התובעים. בדומה למאהר, גם נוח מסר בתצהירו גרסה תמציתית וכללית באשר לאירוע תקיפה הנטען במינהל. בחקירתו הנגדית, אישר נוח כי נכח עם בנו מאהר במשרדי המינהל, ותיאר את מהלך ההתרחשויות כדלקמן: "באותו יום קראו לו שהוא זכה ראשון, הוא קם ולקח את המגרש מס' 72, הוא חתם והכל, אז חוריה התנפלה עליו ואח שלה מנסור, היא התחילה לצעוק ולקלל". עוד מסר נוח בעדותו, כי במהלך אותה תקרית חטפה חוריה את הניירת מידיו של מאהר. ואולם מנקודה זו והלאה נמצא, כי תיאורו של נוח למהלך הדברים שהתרחשו לאחר מכן, שונה במהותו, מהתיאור שמסר מאהר בעדותו בפניי. נוח העיד כי "אתי מהמינהל אמרה לנו תזמינו את המשטרה ואני לא הסכמתי. ירדתי, הלכנו הביתה". בהמשך, העיד כי "חשבתי ושקלתי אם ללכת למשטרה אבל החלטתי שלא כדאי. בדרך לא קרה כלום. רק במעלית היא התחילה להשתולל ולקלל" (עמ' 26, ש' 1-13). בתשובה לשאלה ישירה לגבי ההתרחשות במעלית, ענה נוח כי "אף אחד לא ירד במעלית מלבד אני והבן שלי. חוריה הייתה עם אחיה, היא ואח שלה מנסור שמו רגל ועצרו את המעלית. זה קרה 5 דקות שהמעלית הייתה תפוסה ואף אחד לא התערב. המשיכו בדיון של חלוקת המגרשים. אתי הזמינה ביטחון, מישהו בשם ראזי פוואז קם ואמר שזה לא יפה, אמר שאם אתם רוצים לריב, תריבו בחוץ. אנחנו ירדנו במעלית והם נשארו". לשאלה אם הותקפו הוא ומאהר במעלית, השיה נוח כי "לא היה, כמעט היו מכות. היא רצתה להרביץ למאהר, הוא נכה ואי אפשר להרביץ לו" (שם, ש' 14-22).

הנה כי כן, בעדויותיהם של נוח ומאהר בפניי נתגלתה סתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין, כאשר מצד אחד, העיד מאהר כי חוריה ואחיה מנסור תקפו אותו במעלית במשרדי המינהל, ומנגד העיד נוח כי הוא ומאהר כלל לא הותקפו במעלית וכי לא הוגשה תלונה במשטרה. לאור זאת, ניתן לומר כי מלבד היותה עדות "כבושה, עדותו של מאהר לא הוכחה כדבעי והיא אף עמדה בסתירה חזיתית עם הגרסה שמסר נוח בעניין התקיפה במינהל, באופן הפוגם במהימנותן של עדויות אלו.

בהתייחס לתקרית הנוספת, שנטען כי התרחשה בביתו של מאהר לאחר המכרז במינהל, העיד נוח כי "אחרי שהגענו הביתה העסק התחמם, אמא של חוריה התחילה לקלל, רצתה להרביץ לאמא ולילדה. הבת שלי זרקה אותה מהבית". לעומת גרסתו של מאהר, לפיה באותה תקרית הכו את האחיות שלו, מסר נוח בעדותו גרסה אחרת שלפיה "היא רצתה להרביץ אבל הבת שלי גרשה אותה מהבית. הזמנו משטרה והגיעה" (עמ' 27, ש' 1-2). בעדותו, שלל נוח כי התרחשה תקיפה בביתו לאחר המכרז במינהל וטען לניסיון מצדן של התובעות שכנגד לעשות כן, שנבלם על ידי בני משפחתם של התובעים ושהסתיים בהגשת תלונה במשטרה, שאף היא לא הוכחה משלא צורף אישור התומך בכך (עמ' 27, ש' 3-9).

יצוין כי אינתסאר לא נכחה במהלך המרכז במינהל, ולכן עדותה של האחרונה בכל הנוגע להתרחשויות שם הינה עדות מפי השמועה, שמשקלה הראייתי ביחס לאמיתות תוכן הדברים שנאמרו הינו אפסי, מכוח הכלל הפוסל עדות מפי השמועה (עמ' 29, ש' 26-33).

כפי שכבר הובא לעיל, עדויותיהם של מאהר ונוח בכל הנוגע לאירועי התקיפה שהתרחשו במינהל ולאחר מכן בבית, היו רוויות סתירות מהותיות המכרסמות במהימנותן. לעומת זאת, נמצא חיזוק למכביר בגרסת הנתבעים בדמות עד ההגנה הייב שנכח במינהל בעת המכרז. הייב מסר בעדותו בפניי כי "לאחר שפקידת המינהל גב' אתי שושנה הכריזה כי מר מאהר אבו עיד הינו הזוכה באחד המגרשים, קמה גב' חורייה פואז וביקשה ממנו וניסתה לשכנע אותו להתחלף אתו במגרש אחר שהיא זכתה בו". הייב שלל כל שימוש באלימות מצדה של חוריה כלפי מאהר לאחר הזכייה באומרו כי "מעבר לדיבור המילולי שהתנהל בין חורייה למאהר אבו עיד לא התדרדר הדבר לאלימות כלשהי או העלבות, וכי חורייה לא תקפה את מאהר שם בשום פנים ואופן" (סעיפים 4 ו-6 לתצהיר הייב). עדותו של הייב הייתה עקבית, אחידה וכלל לא נסתרה. התרשמתי כי מדובר בעד ניטראלי, שעל פניו נראה כי אין לו אינטרס בתוצאות ההליך. אמנם, ציין הייב בעדותו, כי אינו זוכר את תוכן הדברים שהוחלפו בין חוריה לבין מאהר, ואף שאינו יכול לשלול את האפשרות כי חוריה לקחה את הניירת מידיו של מאהר, הואיל ובאותה עת ישב הייב רחוק מהמקום בו ישבו מאהר וחוריה, ואולם הוא אישר את גרסתה של חוריה, לפיה מאהר לא הותקף על ידה (עמ' 58, ש' 1-13). הייב לא היה יכול להתייחס בעדותו לטענות ההדדיות באשר לתקרית שארעה לפי הנטען במעלית משרדי המינהל מכיוון שהצדדים לתיק, חוריה ומאהר, לא ירדו יחד עמו במעלית (עמ' 58, ש' 14-19).

יש להוסיף, כי במהלך ישיבת ההוכחות הובא לדיון עד נוסף מטעם ההגנה, מוחמד אסעד פואז (להלן: "פואז"), שנכח במינהל בזמן המכרז. מטעם עד זה לא הוגש תצהיר עדות ראשית ולכן הוא נחקר תחילה בחקירה ראשית. אמנם, עד זה שלל מעשי תקיפה או קטטה במינהל בזמן המכרז (עמ' 45, ש' 1-5). ואולם, במהלך חקירתו הנגדית מסר פואז כי הוא עזב את המינהל, כשחוריה ומאהר היו עדיין שם, ולכן הוא לא יכול היה למסור פרטים אודות ההתרחשויות ביניהם לאחר עזיבתו. לאור זאת, לא היה בעדות זו כדי לתרום לבירור המחלוקות בין הצדדים, ואולם אין בכך כדי להביא לשינוי מסקנתי, לפיה התובעים לא השכילו להוכיח את גרסתם באשר למעשה התקיפה הנטען במינהל, שכן הנטל להוכיח את המיוחס לחוריה ולמנסור בהקשר זה נותר מוטל על כתפי התובעים שמסרו כאמור גרסאות סותרות וכבושות באופן הפוגע במהימנותם.

לסיכום עד כה – בחינת שלל העדויות מובילה לקביעה, כי גרסתו של מאהר ולפיה אירעה תקיפה במשרדי המינהל לא הוכחה כדבעי. בעדויות התביעה התגלו סתירות של ממש בדבר עצם אירוע התקיפה ומנגנון התקיפה, לרבות זהות התוקף. גרסתם של מאהר ונוח לגבי אירועי התקיפה השונים במינהל ובביתם לאחר מכן, הינה, במרביתה, "עדות כבושה" על כל המשתמע לכך, זאת מכיוון שהיא הועלתה לראשונה במהלך חקירתם הנגדית ואין לה כל זכר בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית של התובעים. אף אם נניח, כי גרסה זו הייתה מתקבלת, אין בכך די כדי להרים את עול ההוכחה המוטל על התובעים , בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", שכן התובעים לא ביססו את גרסתם בתשתית ראייתית מספקת, כאשר ראיות שהתובעים טענו שיש בידיהם לא הובאו, כגון אישור משטרה בדבר הגשת תלונות בגין מעשי תקיפה נטענים. בהקשר זה, נקבע כי "עדות כבושה" ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש'הכובש עדותו' חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום נכבשה העדות עת רבה, ומדוע החליט העד לחשפה" (ראה" י' קדמי, על הראיות, 2003, חלק ראשון, עמ' 441). הדברים חשובים שבעתיים במקרה דנן, שעה שהשמיעו התובעים בשלב מתקדם של ההליך טענות בדבר התרחשויות קודמות של אירועי אלימות ותקיפה בעבר מצד הנתבעים או מי מהם כלפי התובעים ואשר בגינם הוגשו, לפי הנטען, תלונות במשטרה, וזאת מבלי ליתן נימוק משכנע לסיבת כבישת עדותם בנושא זה. הטענה בדבר אירועי תקיפה ואלימות בעבר, לו הוכחה, הייתה יכולה להוות ראיה ישירה המסייעת לתובעים בהרמת נטל השכנוע לפי מאזן ההסתברויות הנדרש. עת כבשו התובעים עדויות בדבר אירועים קודמים ונמנעו מלהציג אישורים בדבר הגשת תלונות במשטרה בגן אירועים אלה, יש בכך כדי להטיל ספק כבד בדבר אמיתות גרסתם. 

אירוע הצתת הרכב

כפי שכבר צוין לעיל, נטען בתביעה כי רכבו של התובע הוצת ע"י חוריה ובגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב, עותר התובע לקבלת פיצויים כספיים מן האחרונה.

בהקשר זה, סמכו התובעים את יתדותיהם על גיליון חקירת דליקות ודו"ח אירוע של שירות הכבאות וההצלה- אזור טבריה (ת/1, ת/2), וזאת לצרכי הוכחת סיבת הדליקה ברכב. מנגד, טענו הנתבעים/התובעות שכנגד בסיכומיהם כי עדותו של חוקר הכבאות חיזקה דווקא את עמדת הנתבעים ולא תרמה מאומה להוכחת התביעה. כן נטען, כי אין באמור בדו"חות אלה כדי לקשור את חוריה או כל אדם אחר ממשפחת הנתבעים להצתה וכי לא נתגלו בחקירה שום ממצאים פוזיטיביים ו/או ראיות מהימנות הקושרים את חוריה להצתת הרכב.

בגיליון חקירת הדליקות, שנערך ע"י רס"ל יחיאל שמו, נרשם כי ביום 21.7.08, רס"ל שי חליוה, ראש הצוות הראשון שהגיע למקום האירוע בעילבון, דווח כי "הראשון הגיע למקום האירוע אך לא היה צורך בפעולת כיבוי" ובו ביום נתפסו מוצגים מהרכב והם חלקי פלסטיק מתחת לגלגל האחורי שמאלי של הרכב. בפרק העובדתי ותוצאותיו של הגיליון רשם רס"ל חליוה כי "מוקד הבעירה נמצא בחלק האחורי שמאלי של הרכב". לאחר חקירת האירוע, הגיעו שירותי הכבאות למסקנה ולפיה "ע"פ העובדות והממצאים מדובר ככל הנראה בשריפה שנגרמה כתוצאה מהצתה בזדון". לפיכך, בפרק סיכום והמלצות של קצין החקירות נרשם, כי " ע"פ העובדות והממצאים מדובר בשריפה שנגרמה ככל הנראה כתוצאה מהצתה בזדון"". החלטה זו אומצה ע"י מפקד השירות. כמו כן, מדו"ח אירוע (ת/2) עולה, כי הקריאה התקבלה בשרותי הכבאות ביום 20.07.08 בשעה 2:00 ורכב שירות הגיע למקום 20 דקות לאחר מכן. יום למחרת, בתאריך 21.7.08 בשעה 8:00,  הגיע לזירת האירוע החוקר יחיאל שמו. באותו דוח נרשם ע"י מפקד האירוע, רס"ל חליוה כי "התקבלה הודעה על שריפת רכב בעילבון, צוות כיבוי הגיע למקום ועם הגעתו התברר שהרכב שרוף ואין צורך בפעולות כיבוי, במקום היתה המולה של אנשים וצוות הכיבוי התבקש לעזוב את המקום... [התבקשה חקירה מהמשטרה ע"י ..]" .

רס"ל יחיאל שמו, מי שביצע כאמור את החקירה של הצתת הרכב מטעם שרותי הכבאות, זומן לעדות מטעם התביעה. בחקירתו הנגדית, הבהיר כי לזירת האירוע הגיעו תחילה מפקד האירוע ולאחר שהתברר שאין צורך עוד בביצוע פעולות כיבוי הוא בעצמו הגיע למקום על מנת לבצע את החקירה על פי דרישת המשטרה (עמ' 9-10 לפרוטוקול). בעדותו הסביר רס"ל יחיאל שי את המסקנה שאליה הגיע עקב החקירה, לפיה מדובר בהצתה בזדון והסבריו היו מקובלים עליי ולא הופרכו  וכלשונו "בסיכום ובהמלצות שלי כתבתי כי ככל הנראה הסיבה לפרוץ השריפה נגרמה כתוצאה מהצתב בזדון". החוקר המשיך והעיד, כי "לפי פירוט הדברים שאני כותב, מוקד הבערה נמצא בחלק שמאלי של הרכב סמוך למיכל הדלק. על פי דברי הבעלים היו איומים על המשפחה לפני השריפה. בסעיף ד' רשמתי כי נשללה האפשרות לשריפה כתוצאה ממעורבות חשמל או תקלה טכנית וזה מאחר ותא המנוע נמצא תקין לחלוטין. זה לא כתוב ואני כאן מסביר" (עמ' 11, ש' 9-24). במענה לשאלת ביהמ"ש, הבהיר החוקר כי דברי הבעלים של הרכב לפיהם הם קיבלו איומים, לא היוו שיקול מרכזי במסקנות החוקר כי  מדובר בהצתה בזדון (שם, ש' 9-32).

החוקר הסביר, הסבר היטב, את משמעות הקביעה שלו, כי הייתה הצתה בזדון וכדבריו "הכוונה שהייתה פה הצתה. האש לא פרצה מעצמה. לא הייתה תקלה חשמלית ולא טכנית, לא היו עבודות ריתוך" (עמ' 12, ש' 1-2). כן שלל החוקר מפורשות, כי ההצתה נגרמה על ידי הבעלים וכדבריו "מי שרוצה לפגוע ברכב שלו בעצמו לא פועל בצורה הזאת חד משמעית, מניסיון לא פועל בצורה הזאת, הוא לא ייתן לשריפה להתחיל מבחוץ לבפנים אלא מבפנים לבחוץ" (שם, ש' 12-14).

לדידי, מדובר בעד אובייקטיבי נטול אינטרס לטובת מי מהצדדים, אשר פעל במסגרת תפקידו הרשמי, ויש בכך כדי להגביר את מהימנותו. הוא הסביר, את פשר כתיבת 'הטענה' של הבעלים של הרכב, שלפיה היו איומים קודמים על המשפחה לפני השריפה, בכך שהיא מהווה את תיאור הדברים כפי שהוצגו בפניו מפי הבעלים, וכן הבהיר כי דברים אלה של הבעלים לא היוו שיקול לצורך קביעתו כי מדובר בהצתה בזדון.

עדותו של חוקר רס"ל שי במצורף לאמור בדוחות ת/1 ו- ת/2, יש בהם כדי להוכיח את טענת התובעים, כי רכבו של מאהר הוצת בזדון ביום 20.7.08, כאשר נשלל מפורשות ע"י חוקר הכבאות כי מדובר בהצתה יזומה שבוצעה על ידי הבעלים של הרכב או מי מטעמו. עם זאת, עדותו של רס"ל שי יחיאל, כשלעצמה, אין בה די כדי להוכיח את זהות המצית. בהקשר זה, העיד החוקר כי במסגרת החקירה שבוצעה על ידי שרות הכבאות לא התגלו ממצאים פוזיטיביים או ראיות מהימנות הקושרות אדם מסוים לאירוע ההצתה, וכדבריו "אני בודק מה גרם לשריפה ולא מי גרם לשריפה" (עמ' 13, ש' 5-9).

הואיל וכך, על מנת לזכות בתביעה, על התובעים להוכיח, ברמת מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, כי חוריה הציתה את הרכב של מאהר במועד הנטען, זאת באמצעות ראיות ישירות ונסיבתיות אחרות. גרסתו של מאהר, לפיה הוא ראה והבחין בחוריה, משליכה חפץ לעבר הרכב, שאת טיבו הוא לא ידע לזהות, הינה העדות הישירה היחידה שהובאה בתיק ע"י התובעים. שני עדי התביעה האחרים, נוח ואינתסאר, העידו בפניי כי הם לא ראו את אירוע ההצתה עצמו והגיעו לזירה לאחר שהאש כבר בערה במכונית (עדותו של נוח בעמ' 23 ש' 10-11; עדותה של אינתסאר בעמ' 31, ש' 18-19 ).

משכך, עדותו של מאהר הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, ועל כן חלה עליה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אשר קובע כי פסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". על פי ההלכה הפסוקה, אין די באימון שרוכש בית המשפט לאותו בעל דין על מנת לבסס את ממצאיו על סמך עדותו, אלא דרוש טעם נוסף הנוגע להיגיון הדברים וסבירות הגרסה, תוך התחשבות במכלול הראיות והנסיבות שהוכחו.

בחינת טיעוני התובעים בענייננו מלמדת, כי הם מייחסים לחוריה ולנתבעים אחרים ביצוע מעשים חמורים בעלי גוון פלילי מובהק, קרי הצתת רכבו של מאהר. יש לזכור, כי הפסיקה קובעת בעניין זה, שלהוכחת טענות חמורות מסוג זה נדרשות ראיות בעלות משקל סגולי רב. השאלה שנשאלת היא, האם הצליחו התובעים להרים את נטל ההוכחה בנושא זה. כמדומני, שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית, כפי יבואר להלן.

חוק העונשין, התשל"ז-1977 מסדיר את עבירת הצתת רכב במסגרת סימן ט' לחוק, תחת הכותרת 'היזק'. הצתה הוגדרה בסעיף 448 לחוק העונשין, כמצב שבו אדם "המשלח אש במזיד בדבר לא לו". לשיטת התובעים, מהווים מעשיהם של הנתבעים כדי ביצוע עבירת "היזק לרכוש במזיד" בהתאם לסעיף 452 לחוק העונשין. ההלכה הפסוקה בסוגיה זו נתנה דעתה באשר לנטל הראיה המוטל על תובע במקרים כגון דא, כאשר הדרישה לרמת הוכחה מוגברת לגבי טענות בעלות גוון פלילי מתייחסת לכמות ההוכחה להבדיל ממידת ההוכחה (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (26.2.1986)). נפסק, כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל יותר ואיכותיות יותר על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות (ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב (12.12.06)). לפיכך, המגמה העקבית הקיימת בפסיקה היא, שכאשר במשפט אזרחי נטענות טענות בדבר מעשים בעלי גוון פלילי, על התובע להביא ראיות כבדות יותר להוכחת התביעה, שבגדרה מיוחס לנתבע מעשה הנושא חותם פלילי והחורגות מן המקובל לגבי משפט אזרחי רגיל כדי לבסס את טענתם, כי חוריה היא זו שהציתה את רכב התובע במזיד.

ובחזרה לענייננו.

אין חולק, כי בעקבות אירוע ההצתה מיום 20.07.08 הוגשו תלונות במשטרה ובגין כך נפתחה חקירה פלילית, בה נחקרו מספר מעורבים בפרשה, בין כחשודים ובין כעדים. השאלה שנותרה לדיון היא, האם הוכח במאזן הסתברויות הדרוש במשפט אזרחי, כי חוריה היא זו שהציתה את רכב התובע.

בדבר זהות הגורם המצית מסר מאהר בתצהירו גרסה כלהלן:

" ביום 21.7.08 בשעה 2:00 לפנות בוקר, כאשר סברה הנתבעת 1 כי אין איש ער בביתו ואיש אינו רואה את מעשיה, ממשה הנתבעת 1 את איומה, והציתה את מכוניתי".

ובהמשך:

" אני הייתי ער באותה שעה עקב חששותיי פן הנתבעת תממש את איומיה, ראיתי את הנתבעת 1 מתקרבת אל הרכב, נוגעת בו כך שהאזעקה החלה לפעול, ולאחר מכן זורקת עליו דבר מה; מיד לאחר מכן החל הרכב לבעור; יצאתי מן הבית החוצה, והחלתי לצעוק כלפי הנתבעת 1; בעקבות כך, נסוגה הנתבעת 1 לביתה, החליפה את בגדיה, וחזרה שוב אל הרחוב, בסמוך למכונית הבוערת" (סעיף 9 לתצהיר מאהר).

ובעדותו בפניי העיד מאהר בעניין מעורבותה של חוריה בהצתת רכבו כדלקמן:

"אני בטוח במאה אחוז שזאת חוריה" (עמ' 21, ש' 10-17).

מחקירתו הנגדית של מאהר בפניי, עלה כי מהמקום בו הוא עמד עובר לאירוע ההצתה, היה ניתן להבחין בעוברים ובשבים ברחוב וניתן לראות את הרכב גם בשעות הלילה המאוחרות, שכן קיימת תאורה מספקת ברחוב. עדותו בהקשר זה לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. נהפוך הוא, היא אף אוששה במזכר שנכתב על ידי אחד השוטרים שביקרו במקום במסגרת תיק החקירה הפלילית ובו נכתב, בין היתר, כי "אם אכן מאהר עמד בחלון בזמן האירוע, אין ספק שהיה מזהה אדם המוכר לו שעובר במקום, וניתן להבחין אם נזרק משהו לכיוון הרכב" (תיק המשטרה, מזכר דו"ח ביקור מיום 22.7.08; וכן עדות נוח בעמ' 23 ש' 17-23 ). ברם, אין בנתון זה, לבדו, בכדי להוות ביסוס ראייתי לטענתו של מאהר, כי חוריה היא זו שהציתה את רכבו במועד הנקוב. מאהר מסר בעדותו בפניי כי הוא לא יודע מה החזיקה חוריה בידה, וכאשר נשאל האם הוא ראה אותה מדליקה אש, השיב כלהלן:

"לא. ראיתי שהיא החזיקה משהו שנראה כמו מגש פלסטיק. החניון היה פתוח מהצד של הכביש. היא זרקה את החפץ שהיה לה ביד, קראתי לה בשמה פעמיים או שלוש אבל היא לא עצרה, והתחילה לקרוא לאחיה מנסור, מנסור יצא יחד עם הילדים שלו והתחילו לזרוק אבנים והיו להם מקלות בידיים וזרקו את האבנים והמקלות למרפסת שלי" (ראו מלוא עדותו של מאהר בעמ' 18 לפרוטוקול).

נמצאה סתירה מהותית ממשית בגרסתם של עדי התביעה בעניין זה. על-פי גרסתו של מאהר, "היא [חוריה- ש.נ.] זרקה את החפץ שהיה לה ביד שנראה כמו מגש מתחת לרכב, פחות משתי דקות החלה אזעקת הרכב לפעול, היא ברחה, קראה לאחיה מנסור, בני המשפחה שלי ראו את הרכב שהחלה השריפה בחלקו האחורי, התחלנו לכבות את השריפה ברכב ומנסור עם ילדיו החלו להכות בנו שאנו מנסים לכבות את השריפה. גם דודה שלי קיבלה מכות מסכין" (עמ' 19, ש' 1-5). עדותו של מאהר לפניי הינה למעשה חזרה על גרסה קודמת שמסר בתצהירו ולפיה  "ראיתי את הנתבעת 1 מתקרבת אל הרכב, נוגעת בו כך שהאזעקה החלה לפעול, ולאחר מכן זורקת עליו דבר מה; מיד לאחר מכן החל הרכב לבעור. לעומת זאת, בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה ביום האירוע מסר מאהר גרסה שונה מזו שמסר במהלך עדותו בפניי ובתצהירו, וכדבריו- "היום בסביבות השעה 02:00 ישבתי בסלון שבקומה השניה שבבית הוריי ראיתי בחורה שלבשה חולצה שחורה ומכנס שחור עם כובע שחור אשר הגיעה מכיוון ביתה שנמצא צפונית לביתנו אשר היה לה דבר מה ביד אני לא שאלתי אותה כלום ואחרי שתי דקות היא זרקה דבר מה לעבר רכבי .. ולאחר דקה שמעתי את האזעקה מהרכב מיד הסתכלתי החוצה וראיתי אש בתוך הרכב ואז קראתי לבחורה בשמה חוריה פואז שראיתי אותה מקודם" (הודעת מאהר במשטרה, מיום 20.7.08 שעה 3:10). כאשר נחקר מאהר אודות הסתירה בין הגרסה שמסר במשטרה לעומת הגרסה שנמסרה בגדר ההליך בפניי, השיב הלה כי הגרסה שלו במשטרה היא הנכונה ביותר (עמ' 21, ש' 8-9). הנה כי כן, מאהר בעצמו מודה כי מסר שתי גרסאות שונות בתכלית, כאשר פעם מסר כי זריקת החפץ הייתה הפעולה הראשונה שעשתה חוריה ורק לאחר מכן פעלה האזעקה בעוד שעל-פי גרסתו המאוחרת שנמסרה במסגרת ההליך שבפניי טען מאהר, כי הפעולה הראשונה שחוריה עשתה היה לנגוע ברכב באופן שגרם לאזעקה לפעול ורק לאחר מכן היא זרקה את החפץ לעבר הרכב. מאהר לא ידע ליישב בין הסתירות בגרסתו, דבר המטיל ספקות בדבר נכונות הגרסה.

זאת ועוד, בחומר הראיות התגלה קושי ראייתי מובהק באשר לסוגיית הבגדים שלבשה חוריה במועד האירוע הנטען. מאהר העיד, כי במועד זריקת החפץ לכיוון הרכב הייתה חוריה לבושה "חולצה שחורה, מכנסיים שחורים וכובע בצבע שחור". עוד אישר מאהר, כי בגדיה המתוארים בזמן הצתת הרכב היו זהים לאלה שלבשה במועד אירוע התקיפה שהתרחש לאחר מכן (עמ' 19, ש' 16-19). מפאת חשיבות נתון זה, נחקר מאהר בהמשך פעם נוספת בנושא זה ונשאל האם ראה בכל האירועים שהתרחשו באותו לילה שחוריה החליפה את בגדיה והלה השיב כי "היא לא החליפה, היא נשארה עם אותם בגדים" (עמ' 22, ש' 6-13).

מנגד, מסרה חוריה בהודעתה במשטרה מיום 20.7.08 שעה 5:36 (מוצג ת/3) כי כאשר היא הלכה לישון היא לבשה "מכנס קצר בצבע אדום וגופיה בצבע חום חצילי". חוריה הוסיפה ומסרה, כי  כאשר הגיעו אליה השוטרים היא הייתה לבושה את אותם הבגדים המתוארים לעיל, וכאשר היא יצאה מביתה בעקבות הצעקות "נשארתי לובשת את המכנסיים הקצרים את הגופיה". עוד ציינה חוריה בהודעתה במשטרה, כי עת חזרה מהעבודה היא לבשה "את הבגדים שאני לובשת עכשיו. מכנסים שחור וחולצה אפורה עם פסים לבן ושחור ומתחתיה גופיה שחורה" (ת/3, ש' 22-25 וש' 40-45).

בתצהיר עדותה הראשית ציינה חוריה, כי "אני הייתי באותו רגע לבושה בבגדי שינה (פיג'מה המהווה מכנס קצר בצבע אדום וגופייה בצבע חום חצילי ... בפעם השנייה עיכלתי כי אכן מדובר בהתרחשות אמיתית וקמתי מהמיטה על מנת להחליף בגדים מכיוון שלא היה מקובל שאצא החוצה בפיג'מה הקצרה והחושפנית בה ישנתי" (סעיף 6 לתצהיר חוריה). יצוין כי חוריה מסרה את אותה גרסה גם בחקירתה במשטרה (מוצג ת/3, ש' 82-88). על-פי עדותה בפניי, חוריה לא החליפה בגדים, וכדבריה "לא החלפתי בגדים, נשארתי עם אותם בגדים ואז ראיתי את אשתו של אחי והילדים בוכים" (עמ' 40, ש' 5-7).

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי זמן קצר לאחר מעצרה של חוריה נתפסו ממנה מכנסיים שחורים וחולצת פסים בצבע שחור לבן אשר לבשה בעת מעצרה ועל פי החשד לבשה בזמן ההצתה. ברם, על פי ממצאי חקירת מז"פ "לא זוהו שרידי חומר דלק" על בגדי החשודה שנתפסו על ידי המשטרה והועברו למעבדה (תיק המשטרה, חוות דעת של מומחה המחלקה לזיהוי פלילי, מיום 23.7.08). על יסוד האמור לעיל, הנטל המוטל על שכמי התובעים להוכחת טענתם בדבר זהות המצית, נותרה על שכמם, ובנטל זה הם לא עמדו.

סתירה משמעותית נוספת נמצאה בגרסתו של מאהר והיורדת לשורש המחלוקת בין הצדדים, היא זו הנוגעת לזהות המעורבים בתקיפה שלאחר הצתת הרכב. בסעיף 18 לתצהירו ציין מאהר, כי פריאל "כלל לא הייתה מחוץ לביתה בעת האירוע המדובר", לעומת זאת במהלך החקירה הנגדית שינה מאהר את גרסתו, עת העיד כי "פריאל גם הייתה בזמן האירוע" (עמ' 19, ש' 20-28). בדומה לו, גם אינתסאר מסרה גרסאות נוגדות, שעה שמסרה בתצהירה את אותם דברים שמסר מאהר בתצהירו (סעיף 18 לתצהיר אינתסאר), ובדומה למאהר גם היא שינתה את גרסתה במהלך החקירה הנגדית, עת מסרה שפריאל נכחה בזמן האירוע (עמ' 32, ש' 13-18).

יובהר כי עדותו של נוח, אינה רלוונטית לזהות הגורם שהצית את הרכב אלא להתרחשות הדברים לאחר מכן, שכן אין חולק כי נוח לא נכח עם מאהר בשעת הצתת הרכב המיוחסת לחוריה. 

במהלך עדותם בפניי מסרו נוח ואינתסאר, כי זמן קצר לפני הצתת הרכב, נשמעו מפיה של חוריה דברי איומים מפורשים אודות כוונתה לשרוף את הרכב שכללו איומים לביצוע מעשה תקיפה.יצוין כי טענה זו נטענה מהשפה לחוץ ללא שנתמכה בראיות כלשהן. יתרה מכך, נתגלו סתירות ממשיות בנושא זה בין גרסאות עדי התביעה. כך למשל, מסר נוח בעדותו כי "קיבלנו ידיעה שהיא רוצה לשרוף את האוטו. היא כמה פעמים איימה עליו, רוצה לתקוף אותו. אני גם שמעתי אותה כמה פעמים. היא אמרה לי 'הבן שלך יהיה לו יום שחור'". בהמשך, מסר נוח בחקירתו הנגדית כי "הלכתי להתלונן במשטרה בכפר עילבון, פנו אליה החוקרים במשטרה מטבריה. כל זה קרה לפני שנשרף האוטו. הרקע היה סכסוך ביחס למגרש" (עמ' 23, ש' 4-9). יצוין כי טענה זו אודות כוונתה של חוריה לשרוף את רכב התובע או לפגוע בו וברכושו, עוד לפני שריפת האוטו בה עסקינן, כלל לא אוזכרה על ידי נוח במסגרת העדות שמסר במשטרה במהלך חקירת אירוע ההצתה דנן. נוח לא ידע להסביר במהלך החקירה הנגדית מדוע ידיעתו אודות כוונות חוריה לממש את איומיה ולשרוף את הרכב, לא אוזכרה כלל במסגרת הודעתו במשטרה. לאור זאת, אין בידי לתת אימון בדברי נוח בנקודה זו.

גם אינתסאר העידה בפניי על דבר קיומם של איומים קודמים מטעם חוריה וכלשונה "לפני שחוריה שרפה היא באה לבית שלי ואמרה שהיא רוצה לשרוף... היא אמרה לי לפני כן שהיא תשרוף". על גרסה זו חזרה אינתסאר בהמשך עדותה וציינה, כי "היא אמרה לי שהיא תשרוף וזה היה בבית שלי". כאשר היא נשאלה, האם היא שיתפה מישהו במידע לעניין איומיה של חוריה, היא השיבה בשלילה. יצוין כי לא מצאתי ליתן אימון בדבריה של אינתסאר, שכן הדעת נותנת כי לאחר אירוע ההצתה ובמהלך חקירתה במשטרה, הייתה אינתסאר מוצאת לנכון להביא מידע זה שעניינו באיומים ישירים ששמעה מחוריה קודם לאירוע ההצתה, בפני השוטרים. חרף זאת, עיון בהודעתה של אינתסאר במשטרה מיום האירוע של ההצתה מעלה, שדברים אלה כלל לא צוינו על ידה. למחדלה זה לא ניתן הסבר המניח את הדעת. נהפוך הוא, כאשר נתבקשה אינסתאר לתת הסבר להעדר טענתה בדבר איומים קודמים, מההודעה שמסרה במשטרה, היא אמרה דברים שאינם מתקבלים וממילא לא הוכחו ולפיהם "כשהייתי אצל החוקר הוא צחק עליי. אמרתי לאחי סאלח שאני רוצה להתלונן. אני אמרתי למשטרה. מה שהשוטר שאל אותי אמרתי לו. שהמשטרה הגיעה הבית לאחר המקרה במינהל, סיפרתי לו בבית על האיומים של חוריה, חשבתי שדבריי ירשמו במשטרה". טענתה לעניין איומים קודמים שהשמיעה באוזניה חוריה לפני אירוע ההצתה אף נעדרה מתצהיר עדותה הראשית של אינתסאר. עוד אישרה אינתסאר כי לא הביאה מידע זה לידיעתו של עורך דינה "... לא סיפרתי לעו"ד כי חשבתי שאני צריכה לספר על המכה שהייתה לי באותו יום כי לא רציתי בעיות לפני ולא עכשיו" (עמ' 30, ש' 24-31 ועמ' 31, ש' 1-2). הסבריה של אינסתאר אינם משכנעים.   

אל מול עדויות התביעה ניצבת עדותה של חוריה, שהכחישה בתוקף מעורבותה בהצתת רכבו של מאהר. וכך נשמעה עדותה : "לא נכון. מעולם לא חשבתי להשיב להם באלימות, אצלנו בשכונה כל שבועיים, שלושה יש שריפות למה והצתות של רכבים, למה להטיל את זה עליי" (עמ' 38, ש' 17-19). לשאלה היכן היא הייתה בשעת הצתת הרכב השיבה "במיטה ישנה", תוך שהיא חוזרת ושוללת המיוחס לה על ידי מאהר לעניין הצתת הרכב (שם, ש' 6-11). לדבריה, היא לא ראתה אש בוערת ברכב התובע, "אני קמתי משינה ולא ידעתי מה מתרחש מסביב... עצרו אותי ולא ראיתי שום דבר" (עמ' 40, ש' 17-21). גרסתה זו של חוריה לא נסתרה ולא עלה בידי התביעה למוטט או לקעקע אותה, ובכך נותרו גרסאות הצדדים בעניין זהות הגורם שהצית את רכבו של התובע, גרסאות סותרות של בעלי דין. גרסתה זו של חוריה הייתה עקבית החל מחקירתה במשטרה ביום האירוע (ת/4, ש' 30-34 וש' 82-84) וכך גם במהלך הדיון בפניי. 

על יסוד כל המקובץ למעלה, ניתן לקבוע כי לא היה בעדויות התביעה שהובאו בפניי, בשים לב לסתירות המהותיות שנפלו בגרסת התובעים כמפורט לעיל, בין האמור על ידם במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמם, לבין הגרסה שמסרו במהלך חקירתם הנגדית ובהשוואה לגרסה שמסרו במשטרה בעת חקירת אירוע ההצתה, כדי להרים את הנטל במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי ולהוכיח כי חוריה היא זו שהציתה את רכבו של מאהר. לא נעלם מעיניי כי בעדויות  התביעה נטען, כי עובר לאירוע ההצתה הושמעו איומים מפורשים קודמים כלפי התובעים והתרחשו עימותים נוספים עליהם דווח למשטרה ובגינם אף הוגשו תלונות על ידי התובעים 1-2. ברם, בניגוד למצופה, נמנעו התובעים מלצרף אישורים בדבר הגשת תלונות בגין אירועים קודמים, שאילו הוגשו ייתכן והיה בהם כדי לבסס תשתית ראייתית נסיבתית להוכחת זהות הגורם להצתה. כלל ידוע הוא- כלל משפטי המבוסס על ההיגיון ועל ניסיון החיים- כי כלפי בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה אשר נמצאת תחת ידו, קמה חזקה שבעובדה לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו; לא כל שכן ראיה המצויה בגדר ידיעתו המיוחדת. בכגון דא נפסק, כי "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל –דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, שאם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (דברי כבוד השופטת ה' בן-עתו בע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1981); ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG (20.8.14)). משנמנעו התובעים כאמור מלצרף אישורי משטרה המעידים על הגשת תלונות קודמות בדבר איומים קודמים ומפורשים מצידה של חוריה לפגיעה בתובעים בגופם או ברכושם, במיוחד איומים בסמוך למועד הצתת הרכב, מחייבת שורת הדין והצדק להסיק מסקנה לחובתם של התובעים, במובן זה שגרסה זו לא תתקבל על ידי בית המשפט בשל העדרן של ראיות לתמיכה בה.

עוד יש להוסיף כי, הראיה הפוזיטיבית האובייקטיבית שהיה בה כדי לתמוך בגרסת התביעה, הינה חקירת המשטרה. ואולם, עיון בתיק המשטרה מעלה כי לא היה בו כדי לתמוך בגרסת מי מהצדדים, כאשר נמצא כי תיק החקירה נסגר מחמת "חוסר ראיות" (עמ' 35, ש' 28-33). 

בתחילת פרשת ההגנה העיד רס"ר גיא ביטון ממשטרת ישראל ובאמצעותו הוגש תיק החקירה במשטרה. מחקירתו של רס"ר ביטון נמצא, כי על פי הממצאים של המשטרה אכן נמצאו שרידי חומר דליק על גבי החומר שנתפס על ידם בזירת האירוע (שם, ש' 15), דבר המחזק את גרסת התביעה ולפיה מדובר 'בהצתה'. הדברים מעוגנים בחומר הראיות המצוי בתיק המשטרה לאחר שנתפסו מוצגים של 'שרידי פלסטיק שרופים שנדגמו מהרכב המוצת', התברר שעל פי תוצאות החקירה של מז"פ "נמצאו מספר מצומצם של מרכיבי חומר פחמימני כגון בנזין" (תיק המשטרה, חוות דעת של מומחה המחלקה לזיהוי פלילי, מיום 23.7.08).

חרף האמור, סוגיית זהות המצית נותרה עלומה ולא הוכחה. רס"ר ביטון נשאל האם יש בשני תיקי החקירה של המשטרה ממצא פוזיטיבי או ראיה חותכת הקושרת את חוריה לאירוע ההצתה, השיב הלה כי "אני רק יכול לשער שהתיק לא היה נסגר בעילה בה הוא נסגר מחמת חוסר ראיות ... לא נמצאו שרידי חומר דליק בבגדים של חוריה, אני אומר את הדברים הללו על סמך מה שקראתי בתיק" (עמ' 35, ש' 8-11 וש' 17-20).

על יסוד כל המפורט לעיל, ובהסתמך על ממצאי החקירה המשטרתית, אין ראיה פוזיטיבית הקושרת את חוריה לאירוע ההצתה, ומשכך על מנת לשכנע את בית המשפט כי חוריה הינה 'המזיק' על פי דיני הנזיקין, שומה היה על התובעים להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת גרסתם זו. כפי שקבעתי לעיל, עדותו של מאהר הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, עדות זו כשלעצמה הייתה מלאה סתירות מהותיות שלא ניתן להם הסבר משכנע במהלך החקירה הנגדית, זאת בנוסף לסתירות מהותיות שנמצאו בעדויות התובעים האחרים, בינם לבין עצמם. למשמע עדויות אלה, מתברר כי לשיטתם חוריה אף איימה לפגוע בגופם וברכושם של התובעים או מי מהם, עוד לפני אירוע ההצתה ואף מפיה נשמעו איומים בתכוף לאותו אירוע וימים ספורים קודם לכן. חרף האמור, לא מצאו התובעים לנכון לתמוך טענתם זו באישור משטרה המעיד על הגשת תלונות בגין איומי העבר. יתרה מזו, דבר הגשת התלונות בעבר לא אוזכר בחקירתם במשטרה ואף לא בתצהירי העדות הראשית מטעמם, בהם נמסרה גרסה כללית בדבר איומים קודמים. ובכך הופכת גרסתם זו ל'עדות כבושה' שמשקלה הראייתי הינו מועט.

עוולת התקיפה

סעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין קובע, כי "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". בסעיף 24 (1) לפקודה נקבע, כי בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר".

עוולת התקיפה המוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, כוללת בחובה שלושה יסודות מצטברים: שימוש בכח מכל סוג שהוא ; במתכוון- יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק ; נגד גופו של אדם- יסוד פיזי ; ע"י הכאה, נגיעה, הזזה; שלא בהסכמת האדם.

סעיף 24 לפקודת הנזיקין מונה מספר הגנות לנתבע מפני עוולת התקיפה. ס"ק (1) עניינו בהגנה עצמית. ההחלטה אם לפטור נאשם מאחריות פלילית או לפטור מזיק מאחריות נזיקית, מערבת שיקולים מתחום המשפט, הרפואה והמוסר. הנטל להוכיח את תחולת ההגנות מוטל על הטוען זאת, קרי הנתבעים, אשר טענו בסעיף 31 (ג) לכתב ההגנה, כי ככל שבית המשפט יקבע כי התובע 1 הותקף על ידי הנתבעת 1, הרי שעומדת לאחרונה הגנת סעיף 24 לפקודה, לפיו המעשה נעשה כדי להגן על עצמה או על זולתה. כמו כן, בעוולת התקיפה, כביתר העוולות הנזיקיות ובכלל, רובץ נטל ההוכחה והשכנוע על כתפי התובע, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה".

עוד נקבע, כי בעוולת התקיפה אין הכרח בהוכחת נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה על מנת לזכות את הניזוק בעוולה בפיצוי. התביעה דנן היא לפיצוי בגין נזק, משכך על התובעים מוטל עול הראיה להטות את מאזן ההסתברויות לטובת גרסתם ואין צורך בשכנוע של למעלה מכל ספק' סביר, כבהליך פלילי. די בהטיית מאזן ההסתברויות כדי להביא למסקנה, כי הנתבעים או מי מהם ביצעו מעשה של תקיפה כלפי התובעים או מי מהם. יודגש, כי מאחר ומדובר בתביעות הדדיות שבשתיהן מייחסים בעלי הדין מעשי תקיפה האחד למשנהו, הרי שמוטל הנטל על התובעים להוכיח את גרסתם, על מנת לקבל את תביעתם העיקרית בעילה של עוולת תקיפה, ונטל זהה מוטל על כתפי התובעות שכנגד על מנת שתתקבל תביעתן הנגדית בעילה של עוולת תקיפה.

מן הכלל אל הפרט

בתביעה העיקרית, לאחר שנמסר תיאור לגבי אירוע הצתת הרכב המיוחס לחוריה, המשיכו התובעים בסקירת השתלשלות האירועים הנוגעים למעשי התקיפה הנטענים. בסעיף 8 לכתב התביעה נטען, כי "בעקבות צעקותיו של התובע 1 כלפי הנתבעת 1, יצאו בני הבית החוצה, ואז הצטרפו אל הנתבעת 1 אמה, הנתבעת 2, וכן אחיה, הנתבע 3, ושלושתם החלו תוקפים ומכים את התובעים 1 ו-2; לסיועם של התובעים 1 ו-2 נחלצו בני הבית, וכן הגיעה למקום אינתיסאר פואז התובעת 3". עוד נטען בסעיף 9 לכתב התביעה, כי "במהלך התקיפה שתקפו הנתבעים 1-3 את התובעים, נפצעה תובעת 3, ונזקקה לתפרים לאחר שהתובע 3 פגע בה".

על גרסה זו חזרו התובעים בתצהירי העדות הראשית מטעמם (סעיפים 10-11 לתצהיריהם של התובעים, כל אחד בנפרד).

ואולם, עדויות התובעים, כפי שיפורט בהמשך, רוויות סתירות מהותיות לעניין מעשה התקיפה, זהות התוקפים, זהות הנתקפים ואמצעי התקיפה, סתירות אשר מטילות עננה כבדה על אמיתות גרסת התביעה ומחזקות את המסקנה, כי לאחר הצתת הרכב, התגלע עימות בין שתי המשפחות, מבלי שניתן לקבוע, מי היה הראשון שהחל בתקיפה ומבלי שניתן לברר כיצד הדבר התרחש, באופן שאינו מאפשר העדפת גרסת צד על פני גרסת רעהו ומונע הטלת אחריות בגין תקיפה על מי מהצדדים, ואבהיר.

כאמור, בתצהירו מסר מאהר כי "ושלושתם [חוריה, נופא ומנסור – ש.נ.] החלו תוקפים ומכים אותי ואת אבי התובע 2" (סעיף 10). בחקירתו במשטרה מיום 20.7.08 (שעה 3:10) ציין מאהר כי "היא [חוריה - ש.נ.] מיד קראה לאח שלה מנסור אשר הגיעו מיד לכיוון ביתנו ותקפו אותנו יחד עם אשתו וחוריה ביחד ואז מיד התנפלו על דודה שלי אינטסאר פואז שפונתה לבית חולים וגם סבא שלי נאיף פואז הותקף על ידם ואז זרקו אבנים לעבר ביתנו ונמלטו מהמקום" (ראה עמ' 1, ש' 9-14 להודעתו). עוד מסר מאהר במשטרה, כי "מנסור הגיע ישר ותקף אותי בידיים" (שם, ש' 22-24 וש' 5-8). דא עקא, בהודעתו במשטרה לא ידע מאהר לומר לחוקר בוודאות אם פריאל, אשתו של מנסור, ואמה של חוריה השתתפו בתקיפה עצמה, וכלשונו "הם רק הגיעו לכיוון הבית ואני 'חושב' שתקפו את המשפחה שלי" (עמ' 2, ש' 1-4 להודעה הנ"ל). בחקירתו הנגדית,העיד מאהר בפניי כי "הם תקפו אותנו ולא אנחנו אותם". עוד הכחיש מאהר בחקירתו הנגדית, כי היו שני אירועי תקיפה באותו לילה, וכדבריו "אירוע התקיפה היה אחד והתרחש בשעה 2.00 לפנות בוקר" (עמ' 21, ש' 18-20 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, אישר מאהר כי התקיפה הייתה תקיפה פיזית, וכלשונו "כן. הם נתנו מכות" (עמ' 22, ש' 1-6). כזכור, בכתב התביעה ייחס מאהר את תקיפתו לשלושת הנתבעים, קרי נופא, חוריה ומנסור, וזאת בניגוד גמור להודעתו במשטרה, שלפיה שלל כל מעורבות של נופא בתקיפתו והעלה ספק באשר למעורבותה במעשה התקיפה כלפי יתר בני משפחתו. לטעמי, מדובר בסתירה משמעותית הנוגעת לליבת המחלוקת בין הצדדים בעניין זהות התוקפים, וככזו היא פוגמת באמיתות גרסת התביעה בנוגע לתקיפה.

ואם לא די בכך, הרי שגם בעדותו של נוח נתגלו סתירות ממשיות הפוגמות במהימנות גרסתו בכל הנוגע לעוולת התקיפה. אף שבכתב התביעה נטען, כי שלושת הנתבעים תקפו את מאהר ונוח, בחקירתו הנגדית טען נוח בסתירה לגרסה שבכתב התביעה והכחיש כי הותקף על ידי הנתבעים. לשאלה ישירה אם נפצע במהלך האירוע השיב נוח כי "לא. אף אחד לא פגע בי" (עמ' 28, ש' 13-14). מדובר, לטעמי, בפרכה ממשית היורדת לשורש המחלוקת בין הצדדים אשר בהצטרפה לסתירות הנוספות בהן לקו יתר עדויות התביעה, עליהן הצבעתי לעיל ואצביע אף בהמשך ניתוח הראיות והעדויות, אין מנוס מלקבוע כי אין ליתן אימון בעדויות התביעה.

מכאן נעבור לתקיפתה הנטענת של אינתסאר.

כבר מתחילתו של ההליך ולכל אורכו, הכחיש מנסור את טענת התובעים כי תקף את אינתסאר. טענתו המרכזית של מנסור הינה, כי בזמן האירוע הנטען כי היה בעבודה עד השעה 2:30-3:00 לפנות בוקר (סעיף 3 לתצהיר מנסור). בסעיף 11 לתצהירו מסר מנסור, כי "בכלל לא השתתפתי באף ארוע מארועי האלימות המיוחסים לי בהיותי עדיין בעבודה באולמי אבו זייד". אמנם, בתצהירו מנסור אינו מציין באיזו שעה במדויק הוא חזר הביתה מהעבודה ביום האירוע הנטען, אך עולה כי הוא עשה כן אחרי השעה 2:30 לפנות בוקר. במשטרה נגבו ממנסור שתי הודעות כבר ביום האירוע הנטען. בהודעתו הראשונה מיום 20.7.08 (שעה 4:40) (ת/6) מסר מנסור, כי "אני באתי מהעבודה שלי בבוקר בשעה 2:00 בבוקר ובאתי לבית שלי וראיתי מה עשו לי" (שם, ש' 4-5). בהודעתו השנייה במשטרה מיום 20.7.08 (שעה 10:39), נחקר נמסור הפעם כחשוד בתקיפה (ת/4), והלה הכחיש כי תקף את מאהר או כל אחד אחר מהתובעים. כאשר הוא עומת עם טענת מאהר, לפיה הוא תקף את אנתסאר, השיב מנסור "הוא שקרן. אני הגעתי מהעבודה בסביבות 2:00 או 2:05 בלילה ואני ראיתי צעקות ואת אשתי צועקת ומלא אבנים על הבית ... חוריה תפסה אותי ביחד עם איאד נאיף שיבלאני והכניסו אותי לבית שלי וסגרו עלי את הדלת ולא עשיתי כלום" (שם, ש' 15-20 וש' 36-37).

הסתירות המהותיות בעדויות התביעה המשיכו להתקיים גם ביחס לטענת התביעה, כי מנסור תקף את אינתסאר. בתצהירי העדות הראשית של שלושת התובעים נמסר, כי מנסור פצע אותה בסכין. בחקירתו של מאהר נמסר, כי "גם דודה שלי קיבלה מכות מסכין" (עמ' 19, ש' 5). ברם, עיון בהודעתו של מאהר במשטרה מיום 20.07.2008 (שעה 3:10) מעלה, כי דווקא שם הוא לא ידע לומר כיצד היא הותקפה, וכלשונו "היא נפצעה ביד ואינני יודע עם מה מנסור תקף אותה מה שראיתי שמנסור תקף אותה וירד לה המון דם מהיד" (עמ' 2, ש' 9-12 להודעתו). על גרסה זו חזר נוח בחקירה נגדית והעיד, כי "כן. יש לה סימן. ראיתי את זה היא הייתה במרחק ממני כמו המרחק ביני לבין השופטת. יש לה עד היום סימן ביד. לקחנו אותה לביה"ח והרופא תפר לה את זה" (עמ' 23, ש' 30-32). כאשר עומת נוח עם העובדה, שבחקירתה במשטרה לא מסרה אינתסאר כי היא נפגעה 'מסכין', הוא נתן תשובה כללית המתייחסת לעצם הפגיעה בלבד, וכלשונו "הוא פצע אותה. אני ראיתי את הפצע שלה ביד, ירד לה דם ולקחתי אותה לביה"ח" (עמ' 24, ש' 1-4). סתירות ואי דיוקים אלה מעוררים סימני שאלה רבים באשר למידת האימון שניתן לייחס לעדויות התביעה.

ומה מסרה אינתסאר לגבי פציעתה?

במשטרה נחקרה אינתסאר תחילה כחשודה ומסרה, כי "יצאתי החוצה והלכתי לראות מה קרה פתאום מנסור פואז שהיה שם נתן לי מכה ביד ימין עם משהו בידו שלא ראיתי אותו וברח. אחר כך לקחו אותי לבית חולים וזהו חבשו לי את היד ויש לי תעודה רפואית ובאתי להתלונן על מה שקרה". עוד הוסיפה וציינה, כי "רק מנסור הרביץ לי" (הודעת חשוד מיום 20.7.08 שעה 13:12 עמ' 1 ש' 2-4 ועמ' 2 ש' 9-10). בתצהיר עדותה הראשית מסרה אינתסאר, כי היא נפצעה מסכין בו החזיק מנסור. כשנחקרה אינתסאר על דוכן העדים ניתן להיווכח, כי היא הייתה מודעת לסתירה שלקתה בה גרסתה וגרסת יתר עדי התביעה לגבי זהות הכלי בו היא הותקפה ונפצעה ע"י מנסור, שעה שמסרה, כי "אני הייתי שם והוא זרק עליי משהו כמו סכין ואני צעקתי" (עמ' 31, ש' 15-17). עוד נמצא, כי בניגוד לגרסתה הקודמת של אינתסאר בחקירתה במשטרה, לפיה מסרה בין היתר כי מנסור הרביץ לה, כשנשאלה בחקירה נגדית באיזה אופן היכה אותה מנסור, היא השיבה כי "כל זה היה בכביש. היו דיבורים, רבים וצועקים. היה לו משהו ביד למנסור והוא זרק עליי, אני ניסיתי להפריד בין הצדדים וקיבלתי מכה ביד. אני ראיתי שמנסור זרק עליי חפץ ופצע אותי ... ניסיתי להפריד ביניהם עם הידיים, אז הוא זרק עליי משהו". לשאלה האם לא ראתה מה זרק עליה מנסור, היא השיבה "היה משהו כואב לי, נחתכתי. לא ראיתי במה הוא פגע בה, משהו חד וחזק פצע אותי ביד כמו סכין" (עמ' 31, ש' 22-32 ועמ' 32, ש' 1-6),

מעיון בתעודת חדר המיון שצירפה אינתסאר (ת/3) עולה, כי היא פונתה לבית החולים והתקבלה בשעה 2:38 וצוין כי סיבת פנייתה הינה "חתך ביד" ואילו בפרק "תלונות וממצאים" נרשם "נסיבות חבלה לא ברורות". עוד אובחנה אינתסאר כסובלת מחבלה באמה הימנית בדמות "פצע בצורה קשת בגודל 7 ס"מ", בוצעה לה תפירה והיא שוחררה לביתה עם המלצה להחלפת חבישה והוצאת תפרים. מגיליון חדר המיון עולה, כי בעת פנייתה של אינתסאר לבית החולים היא לא דיווחה אודות נסיבות החבלה שנגרמה לאמה הימנית, לא מסרה שהותקפה ולא פירטה את הכלי שבאמצעותו נפגעה. מכאן, לא מצאתי בתיעוד הרפואי שהגישה אינתסאר משום חיזוק לגרסתה, לפיה הטיפול אליו היא נזקקה בידה ביום האירוע הנטען היה כתוצאה מתקיפה המיוחסת למנסור באמצעות סכין. הדעת נותנת, כי אינתסאר תמסור בעת פנייתה לבית החולים כי נחבלה בידה כתוצאה מתקיפה בסכין. העדר פרטים אלה בתעודת חדר המיון מחלישה עד מאוד את גרסתה של אינתסאר בנוגע אירועי התקיפה הנטענים.

הנה כי כן, גם ביחס לתקיפה הנטענת של אינתסאר נמצאו פרכות ממשיות בעדויות התביעה המטילות ספק כבד באשר למהימנות גרסתם. נוכח פרכות אלה ומאחר שבנטלי הוכחה והבאת ראיות עסקינן, אין לזקוף לחובת מנסור אי-הבאת ראיות לעניין שעות נוכחותו בעבודה וחזרתו הביתה ביום האירוע הנטען, ובשים לב לכך שמעורבותו הנטענת של מנסור הייתה רק לאחר שהעימות בין הצדדים כבר החל. בהקשר זה מסר מנסור בעדותו בפניי כי "לא תקפתי, התעצבנתי והשכנים עם חוריה הכניסו אותי לתוך הבית וסגרו עליי" (עמ' 43, ש' 26-27).

כאן המקום להדגיש, כי נוח ואינתסאר נחקרו במשטרה בגין אותה תקרית אלימה מיום 20.7.08, כחשודים. נוח נחקר כחשוד בתקיפה, בכך שהוא תקף באבנים את ביתה של נופא ביחד עם אחרים (חקירתו של נוח במשטרה מיום 21.7.08 שעה 11:30). גם אינתסאר נחקרה ביום 20.7.08 כחשודה בתגרה במקום ציבורי ובתקיפה הגורמת חבלה ממש, בכך שהייתה שותפה לקטטה שבמהלכה נפגעו אנשים ונגרמו להם חבלות. משכך, עדויותיהם של נוח ואינתסאר המנסים להרחיק את עצמם ממעשי התקיפה ותוך ניסיון לשכנע כי הם אלה הנתקפים ולא התוקפים, צריכות להיבחן במשנה זהירות ורק מידה ויצליחו התובעים לשכנע בצדקת גרסתם, יהיה ניתן לקבלה. דא עקא, לא צלחה דרכם של התובעים להוכיח, כי נפלו קורבן למעשי אלימות ותקיפה מצדם של הנתבעים ברמת מאזן ההסתברויות הנדרשת במשפט אזרחי ומשכך, אין מנוס מדחיית תביעתם.

לאור מסקנה זו, לא ניתן לקבל את התביעה העיקרית מכוח עילות נוספות שנטענו בדבר הסגת גבול במיטלטלין, על פי סעיף 32 לפקודת הנזיקין, כמו גם מכוח העילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין בזיקה לעבירה של ביצוע "היזק לרכוש במזיד" בהתאם לסעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מכיוון שהתובעים כשלו בלהוכיח עוולות אלו, כדבעי.

מכאן נעבור לדיון בתובענה שכנגד.

כבר עמדנו על כך, שטענת הנתבעים/התובעות שכנגד הינה כי הם אלה שהותקפו ע"י התובעים/הנתבעים שכנגד באירוע נשוא התביעה מיום 20.7.08.

ייאמר כבר כאן, כי גם עדויותיהן של התובעות שכנגד ביחס לאירוע התקיפה הנטען לא היו חפות מפרכות ותמורות הפוגמות במהימנותן ומובילות למסקנה, כי גם התובעות שכנגד בדומה לתובעים, לא הצליחו להרים את עול הראיה ולהוכיח התרחשות התקיפה הנטענת כלפיהן ע"י התובעים/הנתבעים שכנגד.

ולהלן יובאו הטעמים העומדים ביסוד מסקנה זו.

בהתייחסה לאירוע התקיפה הנטען מסרה נופא בתצהיר עדותה הראשית כדלקמן:

"אני מצהירה כי באישון לילה שבין 19.7.08 ל- 20.7.08 סמוך לשעה 1:00-2:00 לפנות בוקר התעוררתי לקולות וצעקות ילדיהם הקטנים של בני מנסור ואשתו פריאל (תובעת מס' 3) שהיו באותו רגע תחת מתקפה רבתי על ביתם הממוקם מעל ביתינו תוך כדי השלכת אבנים מאסיבית גם לעבר ביתינו ומייד הערתי את בתי חורייה ...".

כן ציינה :

"למשמע צעקות הפחד של ילדיו הקטנים של בני ואמם.. אני עליתי קודם לביתו של מנסור... "תוך כדי עלייתי לקומה א' במטרה לגונן על הילדים ואמם הותקפתי פיזית ע"י הנתבעים ובני משפחתם (עאמר ונאיף חמייד פואז ואח') אשר דחפו אותי והכניסו לי מכות ... וגרמו לי נזקים וכאבים רבים וזאת לאחר שתקפו את התובעת 3 (פריאל) שעמדה בדלת ביתה וגוננה עליו ועל ילדיה בכל כוחותיה".

לגרסת התובעות שכנגד, מאוחר יותר הגיע מנסור הביתה מעבודתו והופתע למראה האבנים בכל רחבי הכניסה לביתו ולמשמע קולות הבכי של אשתו וילדיו המפוחדים, ועל מנת למנוע התלקחות נוספת דאגו שכנים וקרובי משפחה להכניסו הביתה ולמנוע בעדו לצאת החוצה.

דא עקא, בחקירתה במשטרה מסרה נופא גרסה שונה באשר לזהות התוקפים שהיו מעורבים באירוע, כלהלן:

"אחי נאיף חנק אותי ושחרר אותי מידיו צעיר בשם אמיר מחמוד פואז. וכן הבן של נאיף עאמר תפס אותי מהשיער ומשך אותי ומישהו שחרר אותי מידיו. וכן אחמד עאמר פואז תקף אותי עם מקל מטאטא בגבי. היום בשעה 7:00 תקפו אותי נוח אבו עיד ובנו גהאד רגמו את הבית באבנים וגהאד בידו גלון כנראה עם חומר בצבע לבן ואיים שישרוף אותי .. ואז השכנים הרחיקו" (הודעת נופא במשטרה מיום 20.7.08 שעה 9:02, ש' 4-8). עוד טענה, כי לאירוע התקיפה המתואר על ידה בהודעתה למשטרה היו שתי עדות זהרה פואז (אשתו של מחרוס) וסמיה פואז (אשתו של קופטאן). בחקירתה הנוספת במשטרה מיום 22.7.08, ייחסה נופא את זריקת האבנים לנוח ובנו גיהאד (ת/10 - עמ' 2 ש' 31-32). דא עקא, עיון בתיק המשטרה מעלה, כי גהאד נחקר במשטרה כחשוד (הודעתו במשטרה תחת שמו הקודם אמיר אבו עיד) ובחקירתו הוא העלה טענת 'אליבי', שלפיה הוא שהה בזמן האירוע בירושלים והגיע לכפר רק בשעה 8:00. עוד עולה מתיק החקירה, כי המשטרה החליטה על סגירת התיק נגד ג'יהאד (אישור פרקליטות מחוז צפון מיום 21.12.09).

במהלך חקירתה הנגדית מסרה נופא, כי "אני ראיתי את סבחה ואת נוח ומאהר וניהאד, הם תקפו אותי. אינתיסאר, עאמר ואחמד משכו אותי מהשיער ושמו אותי מעל אשתו של מנסור, עאמר קילל אותי והצמיד לי את היד על הקיר. הם היכו אותי, הם משקרים לא היה שום רכב שעלה באש. הם היכו אותי מחוץ לבית, אני יצאתי ונעזרתי במקל, הבת שלי חוריה הייתה לבושה בשורט ולא רצתה לקום ביחד איתי, רק לאחר מכן היא באה אחריי, הם תקפו אותי והילדים צרחו ..." (עמ' 48, ש' 12-17). כפי שכבר צוין לעיל, בחקירתה במשטרה בשתי הזדמנויות לא הצביעה נופא על אינתיסאר, סבחה ונוח כתוקפיה. נופא נשאלה בחקירה נגדית לעניין חוסר האחידות שדבקה בגרסתה ביחס לזהות התוקפים והשיבה, כי היא כן נקבה בשמות התוקפים בהודעתה למשטרה (שם, ש' 26-28). כפי שכבר פורט לעיל, לא קיימת אחידות בין זהות המעורבים בתקיפה לפי גרסתה של נופא וניתן להיווכח, כי בניגוד להודעותיה במשטרה, בהן לא ייחסה לאינתיסאר תקיפה, היא בחרה לעשות כן לראשונה במהלך חקירתה הנגדית. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי בהודעה הראשונה שמסרה נופא במשטרה, היא לא הצביעה על התובעים/הנתבעים שכנגד, כמי שביצעו את התקיפה כלפיה ובעדותה בפניי לא ניתן כל הסבר לשינוי שחל בגרסתה (עמ' 49, ש' 1-11). כמו כן, נמצא כי נופא טענה כי הותקפה ע"י אנשים נוספים, זולת הנתבעים שכנגד, וחרף זאת היא לא מצאה לנכון להגיש נגדם תביעה בגין אירוע התקיפה, ללא שניתן לכך כל הסבר, דבר המעורר ספק כבד באשר לנכונות גרסתה של נופא (עמ' 50, ש' 10-11). כאמור לעיל, בחקירתה במשטרה מסרה נופא שמות של עדים לאירוע התקיפה, אך היא נמנעה מלהביא עדים אלה למתן עדות בית המשפט על מנת שיתמכו בגרסתה, מבלי שניתן להימנעות זו כל הסבר המניח את הדעת, והדבר פועל לחובתה (עמ' 49, ש' 15-19).

בעדויותיהם של הנתבעים והתובעות שכנגד, נגלה לעין הניסיון להרחיק את עצמם מהעימות שנתגלע באותו ערב בין הצדדים עד כדי הכחשת העובדה, שבאותו ערב רכבו של מאהר עלה באש (ראו : עדות נופא בעמ' 49 ש' 20-32, עדות חוריה בעמ' 40 ש' 17-21). הכחשה זו, כשלעצמה, משליכה על מידת המהימנות שניתן לייחס לעדויות אלה.

חוריה מסרה דברים דומים בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 8). בחקירתה הנגדית מסרה חוריה כי נוח יחד עם אחרים, לרבות אינתסאר, היו שותפים לתקיפה של התובעות שכנגד וכי כחלק מהעימות זרקו הנתבעים שכנגד אבנים על ביתן (עמ' 40, ש' 6-16).

דא עקא, מדבריה של חוריה בחקירתה במשטרה, כחשודה, ביחס להצתת הרכב מיום 20.7.08 עולה, כי היא לא הייתה עדה ישירה לתקיפה, ולכן דבריה של חוריה ולפיהם פריאל הותקפה על ידי עאמר, נאיף ואיהאב, הינם בבחינת עדות מפי השמועה, על כל המשתמע מכך (ת/3, עמ' 2, ש' 37-39 ועמ' 4, ש' 89-90). למסקנה דומה הגעתי גם ביחס לעדותה של חוריה בפניי שאישרה, כי היא לא ראתה את זהות האנשים שזרקו את האבנים (עמ' 40, ש' 22-33 ועמ' 41 ש' 1-2). חוריה לא אישרה את הגרסה שנופא מסרה, לפיה מעשה התקיפה ארע גם בתוך הבית ומעדותה עולה, כי העימות בין הצדדים היה בביתו של מנסור בקומה השנייה (עמ' 40, ש' 33 ועמ' 41 ש' 1-2).

יתרה מכך, גרסתו של מנסור עומדת בסתירה לעדויות של חוריה ונופא בדבר מעורבותו של מאהר באירוע התקיפה, שעה שנשאל בחקירתו במשטרה אם הוא מכיר את מאהר ומנסור השיב כי "אני לא ראיתי אותו בקטטה היום" (הודעת מנסור במשטרה מיום 20.7.08 שעה 10:39, ש' 4; מוצג ת/4).

מכאן לעדה הישירה הטוענת, כי היא הותקפה ע"י הנתבעים שכנגד, קרי התובעת שכנגד מס' 3, פריאל.

בהודעתה במשטרה מיום 20.7.08 שעה 4:15 (ת/5) מסרה פריאל, כי "בשעה אחת בלילה אני שומעת רעש של זריקת אבנים על הבית שלי" (עמ' 1, ש' 1-2). לדבריה, "אני יצאתי החוצה לראות מה קרה אז [ירקו] עלי אנשים והתחילו להרביץ לי לתת לי מכות על הגוף שלי ועל הראש שלי ותפסו אותי מהחולצה ומהבגדים שלי וניסו וניסו למשוך אותי אליהם ואני מושכת בחזרה כדי שלא יקחו אותי והם סוחבים ואני סוחבת עד שהחולצה שלי נקרעה וגם הרביצו לאמא של בעלי" (עמ' 1, ש' 6-12).

כאשר נתבקשה פריאל במהלך עדותה במשטרה לומר, מי הראשון שהרביץ לה, היא השיבה "הראשון היה אחמד פואז הבן של עאמר הוא הרביץ לי על הראש עם הידיים שלו ונתן לי מכה בראש". לאחר מכן, החלה למנות את יתר התוקפים, וכלשונה "ואני ראיתי את עאמר אבא שלו ונאיף פואז ואבא שלו עומר הזקן תפס אותי מהשיער וחנק אותי ועאמר נתן לי מכות על הכתפיים שלי ועל האוזן" (עמ' 1, ש' 13-28). כפי שכבר קבעתי לעיל, אף לגישתה של פריאל, אף אחד מהנתבעים שכנגד לא היה מבין התוקפים אשר את שמותיהם היא מסרה למשטרה. הנה כי כן, בחקירתה הראשונה במשטרה, לא הצביעה פריאל על התובעים/הנתבעים שכנגד, כמי שתקפו אותה במהל האירוע. אף בהודעתה השנייה במשטרה מיום 20.7.08 (שעה 9:21), שהינה הודעה יזומה על ידה בשל התפתחות אשר אירעה, לטענתה, לאחר שהגיעה לביתה בשעות הבוקר של אותו יום, היא ייחסה זריקת אבנים (נוספת) לג'האד נוח אבו עיד, ולא לנתבעים שכנגד (ת/7).

בניגוד לחובת ההוכחה המוטלת על התובעת שכנגד 3, ואף שעסקינן בעדת ראיה ישירה לתקיפה המיוחסת לנתבעים שכנגד, נמצא כי בתצהיר עדותה הראשית, מסרה פריאל תיאור כללי בלבד לאירוע התקיפה שכוון כלפיה (סעיפים 5-6 לתצהיר פריאל), שעה שהיא נמנעה מלמסור גרסה מפורטת ונהירה בדבר אופן תקיפתה וזהות התוקפים (לעומת חקירתה במשטרה).

בעדותה של פריאל בפניי התגלתה סתירה מהותית בנוגע לזהות התוקפים. נמצא, כי בניגוד לאמור בחקירתה במשטרה, בה לא מסרה בשום שלב כי נוח נמנה על תוקפיה, מסרה פריאל לראשונה בחקירתה הנגדית כי נוח היה בין התוקפים, כל זאת מבלי שידעה פריאל להבהיר מדוע נעדר שמו של נוח, כאחד התוקפים המעורבים באירוע, בהודעה שנגבתה הימנה במשטרה.

לשאלה, כיצד תקפו אותה הנתבעים שכנגד, השיבה פריאל:

"ש. מה התובעים עשו לך.

ת. אינתיסאר, סבחה כולם מסתכלים עלינו מרחוק, אני נפלתי ארצה ומסביבי הייתה התקהלות של כל משפחת התובעים, כולם היו מסביבי. מישהו תפס אותי בפנים, מישהו תפס אותי בשערות, עאמר ונאיף תפסו אותי, אחד מהם היכה אותי במקל, איהאב היכה אותי במקל.

ש. למה לא תבעת את איהאב.

ת. תבעתי במשטרה את איהאב. כאן בבית משפט לא חשבתי לתבוע את איהאב.

ש. מי שהיכה אותך במקל לא תבעת, ומי שעמד בצד והסתכל כן מצאת לנכון לתבוע.

ת. (העדה שותקת).

ש. כל הסיפור הזה שסיפרת עכשיו למה לא סיפרת במשטרה במשטרה לא אמרת, מאהר, נוח ואינתיסאר..

ת. אני עכשיו סיפרתי לשוטר מה שקרה, אני השבתי והשבתי לשאלות שהוא הפנה אליי".

(עמ' 46 ש' 13-26; ראו גם בעמ' 47 ש' 9-12).

הנה כי כן, דבריה של פריאל ולפיהם הנתבעים שכנגד הם אלה שתקפו אותה, הינה בבחינת עדות כבושה אשר על משמעותה כבר עמדתי בהרחבה דלעיל, כאשר גם בחקירה במשטרה בשתי הזדמנויות לא מסרה פריאל כי היא הותקפה על ידי מי מהנתבעים שכנגד, ובחדר המיון היא מסרה כי היא הותקפה על ידי שני גברים (ולא נשים). הנימוק שניתן בחקירתה הנגדית לכך, שלא מסרה במשטרה כי הנתבעים שכנגד תקפו אותה, אינו יכול להתקבל, זאת בשים לב לעובדה שפריאל הגיעה מיוזמתה למשטרה על מנת למסור הודעה בדבר התרחשותה של תקיפה נוספת וגם אז לא ציינה, כי הנתבעים שכנגד תקפו אותה. מעדותה של פריאל אף עולה, כי המניע שעומד מאחורי הגשת התביעה דנן נגד הנתבעים שכנגד (אשר את שמותיהם היא לא מסרה בחקירה במשטרה) אינו שהאחרונים היו התוקפים, אלא משום שהם הביאו אנשים נוספים לאירוע התקיפה וכדבריה "אז מי הביא את עאמר, אחמד ונאיף, זה היה נוח והבנים שלו" (עמ' 47, ש' 16-17). יתרה מכך, בעדותה לא ידעה פריאל למסור את זהות האנשים שזרקו אבנים על ביתה, וכלשונה "אני הנחתי שראיתי את האנשים מגיעים אל הבית שלי שהם אלה שזרקו את האבנים" (עמ' 47, ש' 24-30). כמו כן, בניגוד להודעתה במשטרה, בה היא מסרה כי זריקת האבנים הייתה בשעה 13:00, בחקירתה הנגדית העידה פריאל כי "זריקת האבנים התרחשה בין השעות 1.30-2.00 בבוקר" (שם, ש' 5).

מכאן, לא נותר כל ספק כי התביעה הנגדית הוגשה נגד הנתבעים שכנגד מתוך הנחה – שלא הוכחה - כי הנתבעים שכנגד הם אלה שיידו אבנים על ביתן של התובעות שכנגד. ואולם, לא הוכח בפניי כי הנתבעים שכנגד הם אלה שתקפו את התובעות שכנגד או מי מהן. משכך, דין התביעה שכנגד להידחות.

יובהר, כי בשל נימוקים אלה שהובילני לדחיית התביעה שכנגד ביחס לעוולת התקיפה, יש מקום לדחות את התביעה הנגדית גם בעניין הנזקים שעל-פי הנטען נגרמו לתובעים שכנגד בשל הגשת הליכי סרק נגדם, קרי התלונות במשטרה והמעצר של חוריה. מחומר הראיות עולה, כי באותו לילה היה עימות בין הצדדים, בו השתתפו מספר לא מועט של אנשים, חלק מהמעורבים או הנוכחים נפגעו ופנו או פונו לקבלת טיפול רפואי, חלקם נחקרו כחשודים וחלקם האחר נחקרו כעדים, ההליך הפלילי לא הביא להגשת כתב אישום או מציאת האחראים למעשים, כאשר הדבר לא נבע מחוסר אשמה אלא מחוסר ראיות הדרוש לביסוס הרשעה בפלילי. גם לאחר ניהול התביעה בפניי, לא הצליחו התובעים ואף לא התובעות שכנגד להניח תשתית ראייתית המבססת את זהות התוקפים, ושיקולי מהימנות אינם יכולים לסייע בידי הצדדים לנוכח ריבוין של סתירות מהותיות בעדויות כל בעלי הדין בשתי התביעות ההדדיות, סתירות שלא היה ניתן להתגבר עליהן על ידי מתן הסבר המניח את הדעת. חוריה לא הצליחה להוכיח, כי התלונה שהוגשה נגדה במשטרה הינה תלונת שווא ואף לא הוכיחה כי הליך המעצר שננקט נגדה היה שלא כדין.

סיכום כל המקובץ הוא - התובעים לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את טענותיהם המופנים כלפי הנתבעים, לא כל שכן טענות המיוחסות לחוריה כמי שהציתה את הרכב של מאהר וכן טענות המופנות כלפי מנסור ונופא, כמי שתקפו את התובעים או חלק מהם. החסר בכמות ואיכות הראיות שהובאו על ידי התובעים, בשים לב למעשים המיוחסים לנתבעים ובמיוחד לחוריה, לא מאפשר לקבוע ממצא עובדתי, לפיו חוריה הציתה את הרכב או שמי מהנתבעים תקף את התובעים במספר תקריות החל ביום המכרז במינהל, חזרת המעורבים לביתם באותו יום וכלה באירוע המרכזי מיום 20.7.08. לאותה מסקנה הגעתי גם בקשר לתביעה שכנגד ובה מייחסות התובעות שכנגד עוולת תקיפה לנתבעים שכנגד, וגם הן לא הביאו ראיה אובייקטיבית בעלת משקל להוכחת התביעה הנגדית ושיקולי מהימנות לא היו יכולים לסייע לבית המשפט להכריע כאן. בשים לב למסקנה זו, לא ניתן לקבל את התביעה שכנגד מכוח העילות הנוספות בשל נזקים בגין הגשת הליכי סרק ומעצר של חוריה.

התמונה העולה מחומר הראיות, כפי שהוגש לבית המשפט, מלמדת כי ביום 20.7.08 היה אירוע אלים, שכל בעלי הדין נטלו בו חלק גם אם בהיקף ובעיתויים שונים, מכוניתו של מאהר הוצתה וביתם של התובעות שכנגד יודה באבנים וחלונותיו נשברו וחלק מהמעורבים או הנוכחים פנו לקבלת טיפול רפואי, כאשר הדבר מעוגן בחומר החקירה המבוסס על ביקור המשטרה במקום. ברם, לא הוכח מי תקף ראשון ומי הצית של הרכב, עוד לא הוכח האם התובעים הם אלה שתקפו את הנתבעות 1 ו- 2 והתובעת שכנגד 3, או שמא הנתבעות שכנגד הן אלה שתקפו את התובעים. מכאן, יש לקבוע כי גם התובעות שכנגד לא הרימו את נטל השכנוע, כי התלונה שהוגשה נגד חוריה במשטרה בחשד להצתת הרכב, אשר בעקבותיה ננקטו נגדה הליכי מעצר וחקירה, כפי שתוארו לעיל ובגינם נגרמו להן הוצאות, נזקים כספיים ולא ממוניים, הינה תולדה של תלונה שקרית או עלילת שווא. לאור זאת, עילת התביעה בגין כך לא הוכחה.

סוף דבר, נפלו סתירות מהותיות בגרסאות כל בעלי הדין, ונותרנו עם גרסאות השקולות זו לזו מבחינת מהימנותן ותוקפן. משכך, והואיל והתובעים הם הנושאים בנטל הוכחת התביעה העיקרית, יש לקבוע כי לא הורם נטל זה ודין התביעה העיקרית-להידחות. כמו כן, הואיל והתובעות שכנגד נושאות בנטל הוכחת התביעה הנגדית, יש לקבוע כי נטל זה לא הורם ולכן דין התביעה שכנגד להידחות.

על יסוד כל האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק בשתי התביעות ההדדיות.

סוף דבר

לשיטה אחרונה, נדחות בזאת התביעות ההדדיות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות, והנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

אני מורה על השבת תיק החקירה לידי המשטרה כאשר העתק צילומי ממנו יישמר על ידי המזכירות עד שיהפוך פסק הדין לחלוט.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ה, 31 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.