בא-כוח התובעים: עו"ד אמיר ברגר

בא-כוח הנתבעת: עו"ד אלי וזאנה

התובע 1 (להלן – התובע) היה זכיין של הנתבעת במשך מספר שנים והפעיל חנות שלה באמצעות התובעת 2 (להלן – התובעת). התקשרות זו באה לסיומה בהסכם לסיום ההתקשרות מיום 27.3.2008. בתביעה הנדונה טוענים התובעים כי הסכם סיום ההתקשרות נכפה עליהם, הגם שהיו זכאים להמשיך ולהפעיל את החנות מכוח הסכם הזיכיון. לפיכך לטענתם, הם זכאים לפיצוי בגין כך שאולצו לסיים את ההתקשרות וזאת בשיעור של אובדן רווחיהם העתידיים. עוד טוענים הם, כי לא שולמו להם כל הסכומים שהיו זכאים להם מכוח הסכם סיום ההתקשרות.

הנתבעת טוענת, כי לא נקבע שהתובעים זכאים להמשיך ולהפעיל את החנות מעבר לתקופת ההתקשרות שעמדה לפני סיום, כי הסכם סיום ההתקשרות לא נכפה עליהם וכי הם חתמו עליו מרצונם הטוב, ולפיכך אין הם זכאים לסכום הנתבע, מה גם שהנזק הנתבע בעניין זה לא הוכח. עוד טענה הנתבעת, כי לתובעים שולמו מלוא הסכומים שהיו זכאים להם מכוח הסכם סיום ההתקשרות וכי אפילו תתקבלנה טענות התובעים בעניין זה, במלואן או בחלקן, הרי שיש לקזז מתוך הסכום שייפסק סכומים שלפי טענת הנתבעת, התובעים נותרו חייבים לה. מכל מקום טוענת הנתבעת, אין התובעים יכולים לתבוע מכוח שתי העילות, באשר האחת סותרת את השנייה.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2. במועדים הרלוונטיים לתביעה, היה התובע (יוסי רוגל) בעל מניות בתובעת (תכלת י.ר. שיווק בע"מ). הנתבעת (הפי טאי בע"מ), היא חברה פרטית, שמנהלה ובעליה הוא מר מוריס טהרני (להלן – טהרני), המפעילה רשת חנויות לשיווק, מכירה והפצה של חפצי נוי ואביזרי אופנה לגברים.

ביום 20.11.2000 נחתם הסכם שכירות בין בעלי "קניון ערים" בכפר סבא (להלן – הקניון) לבין הנתבעת באמצעות טהרני, שלפיו שכרה הנתבעת חנות בקניון (להלן – החנות), לתקופה של שלוש שנים, תוך קביעת אפשרות להאריך את תקופת השכירות בשלוש שנים נוספות (להלן – הסכם השכירות העיקרי. נספח ג' של תצהיר התובע).

ביום 30.1.2002 נחתם הסכם זיכיון בין התובע ואחיו, רון אהרן רוגל ז"ל (שנפטר בחודש מארס 2007) לבין הנתבעת (להלן – הסכם הזיכיון העיקרי. נספח א' של תצהיר התובע). על-פי הסכם זיכיון זה, הפעיל התובע את החנות של הנתבעת החל מיום 1.2.2002.

קודם לכן ועד יום 31.1.2002, הופעלה החנות באמצעות ארבעה זכיינים בהתאם להסכם זיכיון שנחתם עימם ביום 18.2.1999 (שם, נספח י"ג). ארבעת הזכיינים הפעילו את החנות באמצעות חברת אר. אי. שיווק בע"מ, ובמועד מאוחר למועד חתימת הסכם הזיכיון עם אותם הזכיינים, הצטרפו גם התובע ואחיו רון ז"ל לחברה זו ונמנו עם בעלי מניותיה. אולם אין מחלוקת על כך שהתובע ואחיו רון ז"ל לא היו חתומים על הסכם זיכיון קודם שנחתם עימם הסכם הזיכיון העיקרי (פרטי חברת אר. אי. שיווק בע"מ ובעלי מניותיה – נ/1). הפסקת הזיכיון של אותם ארבעה הייתה ביום 29.1.2002 (שם, נספח ט"ו), וביום 19.8.2002 אישר טהרני בשם הנתבעת כי חברת אי. אר. שיווק בע"מ הוחלפה בתובעת, שהייתה בעלת הזיכיון, החל מיום 1.2.2002 – (שם, נספח ב').

3. הנתבעת מימשה את האופציה להארכת תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות העיקרי, אשר הסתיימה ביום 30.9.2006 ובמועד זה נחתמה בין בעלי הקניון לבין הנתבעת "תוספת מס' 1 להסכם", שלפיה הוארכה תקופת השכירות עד יום 30.9.2008 וכן תוקנו מספר עניינים בהסכם השכירות העיקרי (להלן – התוספת הראשונה של הסכם השכירות. שם, נספח ד'). מאחר שהחנות נוהלה מכוח הסכם הזיכיון משנת 2002, לאחר חתימת התוספת הראשונה של הסכם השכירות הוחלפו הערבים מטעם התובעת לקיום התחייבויותיה על-פי ההסכם. בהתאם לכך, חתמו התובע ואשתו, רותי רוגל (להלן גם – רותי), על ערבות אישית ועל שטר חוב להבטחת קיום התחייבויות התובעת על-פי הסכם השכירות לתקופת השכירות הנוספת מכוח התוספת הראשונה (מצורף לנספח ד' הנזכר). כך שבדרך זו הוארכה תקופת הזיכיון עד יום 30.9.2008, שזהו תום תקופת השכירות הנוספת.

4. ביום 21.3.2008 נשלחו אל התובע שני מסמכים, שעניינם הארכת תקופת הזיכיון והארכת תקופת שכירות החנות. מסמך אחד, שכותרתו "הסכם זיכיון חדש", שעניינו הארכת תקופת הזיכיון בין הנתבעת לבין התובע ואשתו (שם, נספח ה'), לא נחתם בסופו של דבר. המסמך השני, שכותרתו "הפי טאי – קניון ערים כפר סבא – תוספת מס' 2" נועד להאריך את תקופת השכרת החנות לנתבעת (להלן – טיוטת התוספת השנייה של הסכם השכירות או טיוטת התוספת. שם, נספח ו'). על-פי טיוטת התוספת, נקבעה תקופת שכירות נוספת למשך ארבע שנים עם אפשרות להאריך את תקופת השכירות פעמיים, בכל פעם בשלוש שנים נוספות. עוד נקבע בה, כי עד יום 1.4.2008 יוקטן שטח החנות לאחר הזזת קיר החנות והקטנת חלון הראווה, בשל הגדלת החנות הסמוכה, וכן שונו מקצת מהתנאים שנקבעו בהסכמי השכירות הקודמים. לא הייתה מחלוקת על כך שהתנאי שלפיו היה על הנתבעת להקטין את החנות עד המועד האמור, היה מבחינת הקניון תנאי מהותי להארכת תקופת השכירות מעבר ליום 30.9.2008.

5. בסופו של דבר ובעקבות מגעים בין הצדדים, שנסיבותיהם שנויות במחלוקת, לא הוארכה תקופת הזיכיון וביום 27.3.2008 חתמו התובע וטהרני בשם הנתבעת על הסכם לסיום ההתקשרות ביניהם (נספח ב' של תצהירו של טהרני. משום מה לא צורף לתצהירו של התובע). בהסכם זה נקבע כי התובע יפנה את החנות עד יום 15.5.2008, וכי בכפוף לאישור הנהלת הקניון, הוא יהיה רשאי להפעיל דוכן זמני ברחבת הקניון בתקופת שיפוץ החנות ועד יום 31.5.2008. עוד נקבעו בין השאר, התשלומים שעל הנתבעת לשלם לתובע בשל הפסקת ההתקשרות עימו וכן התשלומים שישולמו לו עבור הציוד והמלאי שנקבע כי יימסרו לנתבעת. בהסכם גם נקבע, כי עד יום 1.4.2008 יבצע התובע את עבודות הקטנת החנות, אך הנתבעת תישא בעלויות הכרוכות בכך.

אין מחלוקת על כך שבסופו של דבר נחתמה בין הנתבעת לבין הקניון תוספת שנייה להשכרת החנות, והנתבעת המשיכה לשכור את החנות מהקניון ולהפעילה בעצמה (נספח ג' של תצהירו של טהרני).

ביום 16.6.2008 שלח התובע מכתב אל טהרני, שבו הודיע שמילא את חלקו בהסכם סיום ההתקשרות וביקש שהנתבעת תשלים את חלקה ותשלם לתובע את התשלומים שנקבעו בהסכם ללא דיחוי (נספח ח' של תצהיר התובע). לאחר מגעים נוספים בין הצדדים, נחתם ביום 9.7.2008 נספח להסכם סיום ההתקשרות, שבו נקבע על קיזוז סך של 5,500 ₪ מתוך חובה של הנתבעת לתובע בשל חוב לחברת החשמל. כן נקבע כי הנתבעת תעכב בידיה סך של 22,000 ₪ בשל חובות שעל-פי הנטען, חייב התובע לעריית כפר-סבא בשל חוב שנבע מאי תשלום מסי ארנונה בגין החנות.

6. בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות בעניין התשלומים שהיה על הנתבעת לשלם לתובעים ובעניין הסכומים שהייתה רשאית לקזז בשל חובות שונים, שלטענתה, התובעים נותרו חייבים. הנושא העיקרי שבעניינו התעוררו המחלוקות היה עניין החוב בגין מסי ארנונה לעיריית כפר-סבא. בעניין זה היו חילופי מכתבים רבים בין באי-כוחם של הצדדים במהלך חודשים ספטמבר עד דצמבר 2008 (נספח י"ב של תצהיר התובע, נספחים ו1 עד ו6 של תצהיר טהרני). התכתבויות אלו עסקו כאמור, במחלוקות בעניין התשלומים, אולם באף לא אחד מהמכתבים שנשלחו מטעם התובעים, וגם במכתבו הנזכר מיום 16.6.2008, לא טענו התובעים טענה כלשהי בעניין עצם חתימת הסכם ההתקשרות או נסיבותיו.

7. התביעה הנדונה הוגשה ביום 16.8.2009, ובה נתבע סך של 827,284 ₪ (710,115 ₪ בתוספת מע"מ). כתב התביעה מבוסס, כאמור, על שתי עילות. האחת, עניינה בכך שעל-פי הנטען, לא היה מקום להפסקה פתאומית של הזיכיון שניתן לתובעים להפעלת החנות. לפיכך לטענת התובעים, על הנתבעת לפצות אותם בשל אובדן רווחים עתידיים. בעניין זה נתבע פיצוי בגין רווחים עתידיים עבור ארבע שנות זיכיון נוספות, בסך של 652,676 ₪ בתוספת מע"מ, הגם שלטענת התובעים, היו זכאים להמשיך ולהפעיל את החנות מכוח הסכם הזיכיון עוד עשר שנים (על-פי התקופה שנקבעה בטיוטת התוספת השנייה של הסכם השכירות). השנייה, עניינה סכומים שונים שלטענת התובעים היו זכאים להם מכוח הסכם הפסקת ההתקשרות, ולטענתם לא שולמו להם וכן סכומים שונים אשר על-פי הנטען, קוזזו בידי הנתבעת שלא כדין או עוכבו בידיה שלא כדין.

כתב ההגנה הוגש ביום 30.9.2008 וביום 26.10.2009 הוגש כתב תשובה.

כתב התביעה הוגש מלכתחילה אל בית משפט השלום בפתח-תקווה. בעקבות טענת הנתבעת כי בית המשפט בפתח-תקווה נעדר סמכות מקומית, ניתנה ביום 15.7.2010 החלטה בהסכמת הצדדים, שלפיה התביעה הועברה אל בית משפט השלום בירושלים.

8. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל אשתו רותי וכן הוגשה חוות-דעתו של רו"ח יוסי שם טוב, בעניין אובדן הרווחים העתידיים של התובעת בשל הפסקת הזיכיון.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של טהרני ושל הגב' ז'נט שוחט, אשר בתקופה הרלוונטית הייתה סמנכ"לית של הנתבעת. כן הוגשה חוות-דעתו של רו"ח חיים טרסיק.

המצהירים והמומחים נחקרו על תצהיריהם בשלוש ישיבות הוכחות שהתקיימו ביום 1.12.2011, ביום 14.2.2012 וביום 20.11.2012. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעים הוגש ביום 15.1.2013, מטעם הנתבעת הוגש בתחילה ביום 14.3.2013, אולם בשל חריגתם מהיקף הסיכומים כפי שנקבע, הוגשו שני נוסחים מתוקנים שהמאוחר שבהם הוגש ביום 15.4.2013. תשובת התובעים לסיכומי הנתבעת הוגשה עוד קודם לכן, ביום 7.4.2013.

ב. עיקרי טענות הצדדים

9. להלן נעמוד רק על תמצית עיקרי טענות הצדדים. פירוט הטענות יובא בהמשך הדברים, אגב דיון בכל אחד מהעניינים הטעון בירור והכרעה.

10. התובעים טענו, כי על-פי הסכמי השכירות והסכמי הזיכיון, הייתה לתובע זכות קנויה להמשיך להפעיל את החנות במשך כל התקופה שבה הנתבעת תמשיך לשכור אותה מהקניון. עוד טענו בעניין זה, כי בשל החלטת טהרני להמשיך ולנהל את החנות באמצעות הנתבעת ושלא באמצעות זכיין, דחק את התובע למצב של חוסר ברירה ולמעשה, אילץ אותו להסכים להפסקת ההתקשרות. התובע אמנם נקלע למצוקה נפשית וכלכלית שבעטייה, לטענתו, הסכים להפסקת ההתקשרות עם הנתבעת.

בנוסף לכך טען התובע, כי הוא זכאי לתשלומים נוספים מהנתבעת מכוח הסכם סיום ההתקשרות, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

11. מנגד טענה הנתבעת, כי אין לקבל את הפרשנות של התובעים להסכם השכירות ולהסכם הזיכיון, וכי לא הייתה להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל את החנות. כך גם לטענתה, יש לדחות את טענות התובעים כי הופעל עליהם לחץ כלכלי שהגיע לדרגה של כפיה כלכלית, באשר גם לשיטת התובעים, אין בלחץ שטענו כי הופעל עליהם, כדי לעמוד במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. מכל מקום, אילו אמנם סברו התובעים כי ישנה עילה לביטול ההסכם, כי אז היה עליהם להודיע על כך תוך זמן סביר. אולם טענת התובעים כי יש לבטל את ההסכם שמכוחו הפסיקו להפעיל את החנות, עלתה לראשונה בתביעה הנדונה, שאותה הגישו כשנה וחצי לאחר הפסקת ההתקשרות.

עוד טענה הנתבעת, כי בכל מקרה, לא עלה בידי התובעים להוכיח שאובדן הרווחים שנגרם להם, הוא כנטען בחוות-דעתו של המומחה מטעמם וזאת משורה של טעמים, כפי שפורטו בסיכום טענותיה.

באשר לתשלומים השונים שהתובעים טענו כי הם זכאים להם, הנתבעת חלקה על כך משורה של טעמים שעליהם כאמור, נעמדו בהמשך הדברים.

12. בטרם נידרש לעובדות הטעונות הכרעה, ראיתי לנכון להעיר, כי הגם ששני הצדדים משום מה, עסקו לאורך רוב סיכומי טענותיהם בדברים שאמר עד פלוני או עד אלמוני, בפועל נראה כי בנסיבות העניין, לא היה צורך ממשי בכך. למעט עובדות בודדות, שלגביהן נידרש לעדויות העדים, לא ראיתי צורך בכל אותן דקויות בדברי עד פלוני או עד אלמוני, שהצדדים משום מה הרחיבו בהן.

עוד יש להעיר, כי איני שותפה לניסיון הנתבעת, שלו הקדישה חלק ניכר מסיכומי טענותיה, להטיל דופי במהימנות העדים מטעם התובעים. אף איני שותפה לכך שמדובר בעדים שדבריהם לא היו דברי אמת (או כפי שטענה הנתבעת פעם אחר פעם, כי דבריהם היו דברי שקר). לכל היותר מדובר בעדים שפרשנותם לעובדות הייתה שגויה או שהיו דברים שלא היטיבו לזכור, אך לא התרשמתי שדובר בעדים שלא העידו אמת ואף איני סבורה כי דבריהם לא היו דברי אמת. דווקא מטהרני התרשמתי, כי דובר באדם ערמומי אשר לא פעם גילה טפח והסתיר טפחיים. כך גם ניכר היה שבדרכו זו, הוא ניצל כל פרצה אפשרית כדי לגבות תשלומים שונים מהתובעים גם שלא כדין, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, אגב הדיון במחלוקות בעניין התשלומים שעל-פי הנטען, הנתבעת נותרה חייבת לתובעים.

מכל מקום, נראה כי המחלוקות הן בעיקר משפטיות וכי הרלוונטיות של דברי העדים הייתה כאמור משנית. מטעם זה גם, החקירות הנגדיות הממושכות של העדים היו ברובן המכריע מיותרות ואף טרחניות, והכבידו על ניהול התביעה שלא לצורך.

ג. השאלות הטעונות הכרעה

13. הדיון יחולק לשתי עילות התביעה. תחילה נדון בעילת התביעה שעניינה טענת התובעים כי אולצו, שלא כדין, להפסיק את הפעלת החנות מכוח הזיכיון שניתן להם ולפיכך לטענתם, הם זכאים לפיצוי בגובה אובדן רווחיהם העתידיים. בעניין זה יש לבחון שאלות אלו: האם מכוח הסכמי השכירות והסכמי הזיכיון אמנם הייתה לתובעים זכות קנויה להמשיך ולהפעיל את החנות; האם הפסקת הפעלת החנות מכוח הזיכיון נכפתה על התובעים שלא כדין; אפילו אמנם לא היה מקום להפסקת הזיכיון של התובעים, האם הם זכאים לביטול הסכם הפסקת ההתקשרות ואם פעלו לביטולו כדין. אם יימצא כי לא היה מקום להפסקת הזיכיון, אזי נידרש לשאלת הסעד שהתובעים זכאים לו, ואם הם זכאים למלוא הסעד הנתבע או לחלקו.

לאחר מכן תידון עילת התביעה השנייה, שבמסגרתה נבחן באופן פרטני את כל אחד מהסכומים אשר לטענת התובעים, הם זכאים לקבל מהנתבעת וזאת לאור טענות הצדדים בעניין זה.

ד. התביעה בעניין הפסקת הזיכיון

עילת ביטול הסכם הפסקת ההתקשרות

14. טענת התובעים כי הם זכאים לפיצוי בשל הפסקת הפעלת החנות מכוח ההתקשרות עם הנתבעת נסמכת כאמור, על טענתם, כי הייתה לתובע זכות קנויה להמשיך להחזיק בזיכיון להפעלת החנות. למרות זאת, לטענת התובעים, דחקה אותם הנתבעת למצב שבו נאלצו לחתום על הסכם הפסקת ההתקשרות. טענתם בעניין זה היא, שחתמו על הסכם זה מחמת כפיה או עושק, בכך שטהרני בשם הנתבעת ניצל את מצוקתו הכלכלית והנפשית של התובע והביא אותו לידי מצב של חוסר ברירה, אשר בעטיו נאלץ להסכים להפסקת הפעלת החנות מכוח הזיכיון. כל זאת בשל הנסיבות שעיקריהן יובאו להלן.

הגם שהתובעים לא טרחו להפנות אל הוראות החוק שעל בסיסן נטענו טענותיהם, לא בכתב התביעה ואף לא בסיכום טענותיהם, נראה כי כוונתם הייתה שעילת ביטול החוזה היא מכוח סעיף 17 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), שעניינו ביטול חוזה מחמת כפיה, או שכוונתם הייתה לעילת הביטול מחמת עושק, הקבועה בסעיף 18 בחוק החוזים. לא רק שהתובעים לא הפנו אל הוראות החוק הרלוונטיות, אלא שמשום מה, אף ראו עצמם פטורים מלהוכיח ולהראות שהתמלאו הדרישות לביסוס עילות ביטול חוזה אלו, או אחת מהן. כך גם לא הראו כי הנסיבות שלקיומן טענו, מצדיקות על-פי ההלכה הפסוקה, להביא לביטול הסכם.

עוד יש להעיר, כי העילה שלפיה נכפה על התובעים לחתום על הסכם ביטול ההתקשרות או כי חתמו עליו מחמת עושק, מהווה שינוי חזית לעומת הנטען בכתב התביעה. עיון בכתב התביעה בחלק העוסק בעילה הנדונה (חלק ו' פסקאות 42-36), מעלה כי התובעים רק טענו כי אלמלא ביטול ההסכם באופן פתאומי, יכולים היו הם להמשיך ולהפעיל את החנות. לפיכך לטענתם, הם זכאים לפיצוי בשווי אובדן רווחיהם וזאת לנוכח הסתמכותם כי יוכלו להמשיך וליהנות מפירות השקעותיהם במשך שנים רבות. אמנם התובעים הפנו אל חלק כתב התביעה שבו תוארו העובדות, אך גם שם לכל היותר נאמר, כי התובע חתם על הסכם הפסקת ההתקשרות בשל כך שהיה נתון במצב של חוסר ברירה (שם, פסקה 17). אולם משלא טענה הנתבעת לשינוי חזית כאמור, יש לראות בה כמי שהסכימה לכך במשתמע.

15. לעצם הטענה, הרי שנכונה טענת הנתבעת, כי לאור הוראת סעיף 20 בחוק החוזים, היה על התובעים להודיע תוך זמן סביר כי יש לבטל את הסכם הפסקת ההתקשרות בשל כך שנחתם מחמת עושק או כפיה. הודעה זו צריכה הייתה להינתן זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול, ובמקרה של כפיה, זמן סביר לאחר שנודע כי פסקה הכפייה. אין מחלוקת כי בענייננו, קודם להגשת כתב התביעה, לא הודיעו התובעים על כך שיש לבטל את הסכם הפסקת ההתקשרות בשל חתימתם מחמת עושק או כפיה כטענתם. לא זו בלבד, אלא שבהתכתבות ענפה בין הצדדים ובין באי-כוחם לאחר חתימת הסכם הפסקת ההתקשרות, לא נטענה כל טענה מהסוג הנטען עתה, באשר לאילוץ לכאורה, של התובע לחתום על הסכם הפסקת ההתקשרות. בנסיבות אלו, קשה לקבל עתה את טענת התובעים ונראה כי די בכך כדי לדחות את התביעה בעניין זה. שכן חזקה על התובעים, כי אילו הרגישו שאולצו שלא כדין לחתום על הסכם הפסקת ההתקשרות, היה הדבר בא לידי ביטוי סמוך לאחר חתימתו ולא רק כעבור זמן ניכר במסגרת כתב התביעה.

מכל מקום, נדון בטענה כי התובעים אולצו לחתום על הסכם הפסקת ההתקשרות. טענה זו נסמכת על טענת התובעים כי הייתה להם זכות קנויה להמשך ההתקשרות וכי אולצו לטענתם, להפסיקה. נבחן תחילה אם אמנם הייתה לתובעים זכות קנויה להמשך התקשרות ולאחר מכן נבחן את הטענה לגופה.

טענת התובעים בעניין זכות קנויה להמשך ההתקשרות

16. טענת התובעים כי אולצו לחתום על הסכם הפסקת ההתקשרות, נסמכת על טענתם כי הייתה להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל את החנות מכוח הזיכיון, כל עוד הנתבעת שוכרת את החנות מהקניון ולמשך כל תקופה שבה תמשיך ותשכור את החנות. לטענתם, מלשון הסכם הזיכיון עולה, שתקופת הסכם הזיכיון תהיה חופפת את תקופת השכירות, ולפיכך טענתם היא, כי יהיו זכאים להמשיך ולהחזיק בזיכיון להפעלת החנות למשך כל תקופה שהנתבעת תמשיך לשכור את החנות בקניון. את טענתם זו מבקשים התובעים לתמוך גם בטיוטת התוספת השנייה של הסכם השכירות שהועברה אל התובעים. מכאן לטענתם, עצם העובדה שנדרשה הסכמתם לתוכנה, מלמדת שהיו זכאים להמשיך ולהחזיק בזיכיון במשך כל התקופה שהנתבעת תשכור את החנות. התובעים גם טוענים, כי הגם שנשלחה אליהם טיוטת הסכם זיכיון חדש, בפועל לא היה בכך צורך, כשם שבעבר הוחלפו הזכיינים מבלי שנחתם הסכם זיכיון חדש ביניהם.

תמצית טענות הנתבעת היא, כי הסכם הזיכיון לא קבע שתקופת הזיכיון תהיה לכל תקופה שבה תשכור את החנות מהקניון. הסכם הזיכיון לטענתה, קבע שתקופת הזיכיון תהיה למשך כל תקופות השכירות שהיו קבועות וידועות על-פי הסכם השכירות שהיה קיים בעת חתימת הסכם הזיכיון. לטענתה, אין לקרוא בהסכם את אשר לא נאמר בו.

17. כאמור לעיל, הסכם השכירות בין הקניון לבין הנתבעת נחתם ביום 20.11.2000 ועל-פיו שכרה הנתבעת את החנות לתקופה של שלוש שנים, תוך קביעת אפשרות להאריך את תקופת השכירות בשלוש שנים נוספות. הסכם הזיכיון נחתם ביום 30.1.2002 ועל-פיו הפעיל התובע את החנות החל מיום 1.2.2002. הנתבעת אמנם מימשה את האופציה להארכת תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות העיקרי, אשר הסתיימה ביום 30.9.2006 ובמועד זה נחתמה התוספת הראשונה של הסכם השכירות, שלפיה הוארכה תקופת השכירות עד יום 30.9.2008. בהתאם לכך אף הוארכה תקופת הזיכיון עד אותו מועד, 30.9.2008.

הסכם הזיכיון מפנה אל הסכם השכירות, אשר מהווה חלק בלתי נפרד ממנו (סעיף 2ב בהסכם הזיכיון). הוראת סעיף 4 בהסכם הזיכיון קובעת את תקופת הזיכיון כלהלן:

"א. תקופת ההתקשרות בין הצדדים לפי הוראות הסכם זה תהא לתקופה הקבועה בהסכם השכירות עם המשכירה החל ממועד חתימת ההסכם.

ב. למקבל הזיכיון תהא הזכות להאריך את תקופת ההתקשרות לאותן תקופות הקבועות בהסכם עם המשכירה".

בהסכם הזיכיון נקבע שתקופת הזיכיון תהיה תואמת את תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות וכי מקבל הזיכיון (התובע), יהיה זכאי להאריך את תקופת הזיכיון למשך אותן תקופות שנקבעו בהסכם עם המשכירה (הקניון). הסכם השכירות קבע בסעיף 6.1.1 כי "תקופת השכירות היסודית תהא 3 (שלוש) שנים החל מיום 1.10.2000 ... וכלה ביום 30.9.2003 ...". עוד נקבע בסעיף 6.1.2 כי "תקופת השכירות תוארך מעצמה למשך 3 (שלוש) שנים נוספות", בכפוף למילוי התנאים שנקבעו שם. מכאן אפוא, שתקופת הזיכיון שעליה הוסכם מלכתחילה הייתה עד יום 30.9.2003 בעוד שעל-פי סעיף 4(ב) בהסכם הזיכיון, הייתה לתובע זכות להאריכה עד יום 30.9.2006, כפי שאמנם הוארכה בפועל.

ביום 30.9.2006 נחתמה התוספת הראשונה של הסכם השכירות שעל-פי האמור בה בסעיף 4.1.1 הוארכה תקופת השכירות בשנתיים, עד יום 30.9.2008. עם הארכת תקופת השכירות מכוח התוספת הראשונה, לא נחתם הסכם המאריך את תקופת הזיכיון, וכפי שטען התובע עצמו בתצהירו (בפסקאות 11-10), הזיכיון הוארך מכוח חתימת התובע ואשתו על ערבויות ועל שטרי חוב אשר לפיהם הם ערבים לחובות התובעת מכוח הסכם השכירות והתוספת שלו.

18. המשמעות של טענת התובעים היא, שהסכם הזיכיון הוא חלק בלתי נפרד מהסכם השכירות. קרי, אם מוארכת תקופת השכירות מכוח תוספת להסכם השכירות, אזי ממילא גם מוארכת תקופת הזיכיון. לטענתם, יש לקרוא את הסכם הזיכיון, כאילו נאמר בו שתקופת ההתקשרות לפי הסכם הזיכיון היא לתקופה הקבועה בהסכם השכירות ולכל תקופת שכירות נוספת שתקבע וכי לזכיין זכות להאריך את תקופת הזיכיון לכל תקופה הקבועה בהסכם השכירות ולכל תקופה שתיקבע בעתיד.

טענה זו של התובעים אין לקבל. אין מדובר בעניין שהוא נתון לפרשנות, אלא התובעים מבקשים לקרוא אל תוך הסכם הזיכיון את אשר לא נאמר בו. בהסכם הזיכיון לא נאמר כי הסכם הזיכיון הוא חלק בלתי נפרד מהסכם השכירות, שאז ניתן היה לומר כי כל אימת שמוארכת תקופת השכירות מכוחו, ממילא גם מוארכת תקופת הזיכיון. בהסכם הזיכיון נאמר הפוך, נאמר כי הסכם השכירות הוא חלק בלתי נפרד מהסכם הזיכיון, והמשמעות היא שהזכיין המפעיל את החנות מכוח הסכם הזיכיון, כפוף אף לתנאי השכירות כפי שנקבעו בהסכם השכירות.

על רקע זה גם נאמרו הדברים המפורשים בסעיף 4 בהסכם הזיכיון, שלפיהם תקופת הזיכיון לפי הסכם הזיכיון "תהא לתקופה הקבועה בהסכם השכירות", וכי לזכיין ישנה זכות להאריך את תקופת הזיכיון "לאותן תקופות הקבועות בהסכם עם המשכירה". המשמעות היא אפוא, שתקופת הזיכיון היא בהתאם להסכם השכירות הקיים ולתקופת האופציה שנקבעה בו. אולם לא נאמר שתקופת הזיכיון תהיה גם לכל תקופות שכירות נוספות, ככל שתקבענה בעתיד תקופות שכירות נוספות.

מכאן כאמור, שלאור ההוראה הכללית המכפיפה את הסכם השכירות להסכם הזיכיון, ולא להפך, ולאור ההוראה הספציפית לעניין תקופת השכירות, אין לקבל את הפרשנות שמציעים התובעים. לפיכך, השאלה אם תקופת הזיכיון תוארך פעם נוספת במקביל להארכה נוספת של תקופת השכירות, הייתה נתונה להסכמת הצדדים.

19. לאור מסקנה זו, יש לדחות את טענת התובעים כי הייתה להם זכות קנויה לכך שהסכם הזיכיון ימשיך לעמוד בתוקפו אם תקופת השכירות של החנות תוארך, וכי עמדה להם זכות קנויה לכך שתקופת הזיכיון תוארך בהתאם לתקופת השכירות, אם תוארך. התוצאה היא אפוא, שמכוח ההסכמים, התובעים היו זכאים להמשיך ולהפעיל את הזיכיון עד יום 30.9.2008. מעבר לכך, הדבר היה נתון להסכמה של הצדדים.

בנסיבות אלו, יש לבחון אם אמנם הוכיחו התובעים כי אולצו להפסיק את ההתקשרות שמכוחה היו בעלי הזיכיון להפעלת החנות שלא כדין.

טענת כפייה כלכלית

20. הגם שהתובעים לא הגדירו את טענתם במונח המשפטי המתאים ואף לא הפנו אל הוראת החוק הרלוונטית, נראה כי טענתם היא שהתובע נאלץ לחתום על ההסכם להפסקת ההתקשרות מחמת כפייה כלכלית שנכפתה עליו. בטרם נפנה לבחינת העובדות, אם אמנם התקיימו הנסיבות המצדיקות ביטול חוזה בשל כך שנחתם מחמת כפייה כלכלית, נעמוד על כלליה של עילה זו ועל הנסיבות אשר בהתקיימם יש מקום להורות על ביטולו של חוזה.

21. סעיף 17(א) בחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". לעניין זה, גם כפיה כלכלית מקימה עילה לביטול החוזה. פסק הדין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994) (כבוד השופט מ' חשין), הוא פסק הדין המנחה, הקובע את הנסיבות שבהן יבוטל חוזה מחמת כפיה כלכלית (כאמור שם (בפסקה 10), קדם לו פסק-דינו של כבוד השופט י' מלץ בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1989), שבו נקבע כי הכפייה הקבועה בסעיף 17 בחוק החוזים, חלה גם על נסיבות של כפיה כלכלית, ומאז הכירה בכך הפסיקה במקרים רבים. ראו על כך בין השאר: ע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(6) 769 (2003), פסק-דינו של כבוד השופט א' מצא בפסקה 17); ע"א 2409/10 מגורי נ' מלאכי (2010), פסקאות 32-30 בפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן. כן ראו הפסיקה הנזכרת בפסקי-דין אלו). כפי שנקבע בפסיקה, המבחנים לקיומה של כפיה כלכלית המצדיקה ביטול חוזה הם מבחן איכות הכפייה ומבחן עוצמתה.

מבחן איכות הכפייה בוחן אם מדובר כפייה או בלחץ "שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יכולים לשאתם" (מאיה, פסקה 12). אין די בניצול יתרון עסקי, כדי שחוזה שנכרת בנסיבות אלו ייחשב לכזה שנכרת מחמת כפייה, אלא דרושה הוכחת "חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים" (שם). שכן כאמור שם, "בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה".

מבחן עוצמתה של הכפייה בוחן אם הופעל לחץ כלכלי בלתי ראוי "בעל עוצמה המקדיחה את התבשיל" (מאיה, פסקה 14). מבחן זה בוחן את השאלה "אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (שם). כדי לבחון אם עמדה לפני הצד המתקשר להסכם ברירה שלא להתקשר בו, מצביע בית המשפט על מבחני משנה העשויים לסייע במתן תשובה לשאלה, אם אמנם עוצמת הלחץ שהופעל עלתה לכדי כפיה כלכלית המצדיקה את ביטול החוזה. כך למשל נקבע, כי אם ישנה אפשרות לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד שימנע את האיום, הנטייה תהיה שלא לראות בלחץ שהופעל ככזה העולה לדרגה של הפעלת לחץ שאינו לגיטימי העולה לכדי כפיה (מאיה, שם; שאול רחמים, בפסקה 7). כך גם נקבע כי "קבלת ייעוץ משפטי יש בה, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה בת-פועל, ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכל וכל", אך זאת בכפוף לכך שהייעוץ המשפטי יכול היה להציע חלופה סבירה שאינה כרוכה בכניעה לדרישה שהוצגה (מאיה, פסקה 17). מבחן משנה נוסף נעוץ בשאלה אם "בא הביטול תוך זמן סביר לאחר הסרת האיום" וזאת לאור הוראת סעיף 20 אשר כאמור לעיל, מחייבת הודעה על ביטול החוזה "תוך זמן סביר לאחר שנודע ... שפסקה הכפייה" (שם).

על רקע מבחנים אלו, יש לבחון את העובדות ולראות אם היה בנסיבות חתימת הסכם סיום ההתקשרות משום כפייה כלכלית מצד הנתבעת, אשר נכפתה על התובעים.

בטרם נידרש לעובדות ראוי להעיר, כי בכל מקרה, לא ראינו צורך לבחון אם התקיימה גם עילת העושק (סעיף 18 בחוק החוזים), שאף בהתקיימה ישנה הצדקה לביטול חוזה. כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, כדי לקבוע שיש לבטל חוזה שנחתם מחמת עושק, יש להצביע על "קיומה של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון וכן כי אלה יהיו כבדי משקל. לא כל מצוקה או חולשה מקימים את יסודות העילה" (מגורי, בפסקה 33. כן ראו דברי כבוד השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1980), המובאים שם). בענייננו, אין מחלוקת שהתובע לא טען כי היה נתון במצב של חולשות מהסוג האמור אשר נוצלו בידי הנתבעת.

22. עיקרי טענות התובעים הן, כי סמוך לתחילת שנת 2008 נוהל משא ומתן בין הנהלת הקניון לבין טהרני בעניין השכרת החנות לנתבעת לתקופה נוספת, בכפוף להקטנת שטח החנות עד יום 1.4.2008. התובע אישר בעדותו, שידע על התנאי של הצורך בהקטנת החנות כחודש קודם להפסקת ההתקשרות, וכי בהמשך אף ידע על המועד שעד אליו היה צורך בהקטנת החנות ואף ידע שהקניון הציב זאת כתנאי להארכת תקופת השכירות (עמ' 19 שורות 21-8). ביום 21.3.2013 נשלחו אל התובע כאמור לעיל, טיוטה של הסכם זיכיון חדש וטיוטה של התוספת השנייה של הסכם השכירות. לאחר שהתקבלו, ביקש התובע לנהל משא ומתן על התנאים שנכללו בשתי הטיוטות וביקש לשפרם ולטענתו, אף נערך להקטנת החנות (עדות התובע, עמ' 21-20). לטענת התובע, לא חתם על הטיוטות, מכיוון שהמתין לשמוע שההסכמים אושרו בידי הקניון (עמ' 22-21), אך בסופו של דבר, ביום 26.3.2013 קיבל מטהרני את ההודעה שהזיכיון יסתיים בתום תקופת ההתקשרות שנקבעה, ביום 30.9.2008 (נספח ז' של תצהיר התובע; עמ' 22 שורות 23-11). הודעה זו נמסרה לתובע בפגישה שקיים עימו טהרני באותו יום, ולטענת התובע, הוא היה נסער מכך מאד. למחרת, ביום 27.3.2008 נפגשו התובע ואשתו עם טהרני ובפגישה זו מסר טהרני לתובע את ההסכם לסיום ההתקשרות. בהמשכו של אותו יום, או למחרת, חתם עליו התובע (עמ' 24-23). התובע הסביר שלא חתם על הטיוטות שנשלחו אליו עוד ביום 21.3.2008, מכיוון שקיווה להצליח להשיג תנאי שכירות טובים יותר ומאחר שלטענתו, ממילא היה צורך של אישור הטיוטות בידי מנכ"ל הקניון (עמ' 25-24; עמ' 30-27).

לשלמות הדברים נוסיף, כי לאחר חתימת הסכם סיום ההתקשרות, בלילה שקדם ליום 1.4.2008 אמנם בוצעו העבודות להקטנת החנות (עדות התובע, עמ' 34 שורות 10-9). עוד יש להוסיף כי אין מחלוקת על כך שכחודשיים קודם לחתימת ההסכם האמור, שקל התובע למכור את הזיכיון לאחר, ואף יידע את טהרני על כך (פסקה 18 בתצהיר התובע).

תמצית טענתו של טהרני הייתה, שהקניון התנה את הארכת תקופת השכירות בהקטנת החנות עד יום 1.4.2008. כבר ביום 21.3.2008 הועברו אל התובע טיוטות הסכם הארכת הזיכיון והתוספת השנייה של הסכם השכירות. אולם התובע שידע על התנאי שהציב הקניון בעניין הקטנת החנות, נקט סחבת באישור תנאי ההתקשרות והציב תנאים חדשים לשם חתימה על ההסכמים. מאחר שלא נותר עוד זמן עד המועד שבו היה צורך בהקטנת החנות, החליט לסיים את ההתקשרות עם התובעים בתום תקופת השכירות. לטענתו, התובעים הודיעו כי בשל הקטנת החנות לא כדאי להם להמשיך ולהפעיל את החנות ולכן הסכימו להקדים את סיום ההתקשרות ומטעם זה נחתם הסכם סיום ההתקשרות. לטענתו, נימוק נוסף שהעלו התובעים לחוסר הכדאיות של הפעלת החנות, היה העובדה שסמוך לקניון עמד להיפתח מרכז קניות נוסף שבו תוכננה להיפתח חנות מתחרה. בסופו של דבר, החליט טהרני לרכוש את הזיכיון חזרה מהתובעים ולהפעיל בעצמו את החנות (פסקה 10 על פסקאות המשנה שבה, בתצהירו של טהרני).

23. לאור עיקרי העובדות ולאור המסקנה המובאת לעיל, כי הסכם הזיכיון היה תקף עד יום 30.9.2008 וכי לתובעים לא הייתה זכות קנויה להמשך הפעלת הזיכיון מעבר למועד האמור, המסקנה היא כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהסכם סיום ההתקשרות, שלפיו הזיכיון הסתיים ביום 31.5.2008, נחתם מחמת כפייה כלכלית. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה, שלפיהם אין בנסיבות כפי שהוכחו וכפי שנעמוד עליהן עתה, כדי לבסס טענה של כפייה כלכלית, לא מבחינת איכות הלחץ שלכאורה, הופעל על התובעים ואף לא מבחינת עוצמתו.

24. תנאי להוכחת איכות הכפייה הכלכלית הוא, שהיה בה משום פסול מוסרי, חברתי או כלכלי שחיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים אינם יכולים להשלים עימם. אין חולק כי לנתבעת היה יתרון כלכלי ועסקי מובהק, מאחר שהיא זו אשר שכרה את החנות מהקניון ולפיכך החלטתה להתקשר עם הקניון בתנאים מסוימים, ממילא הכתיבה את תנאי ההתקשרות של התובעים. כך גם מאחר שהזיכיון עמד להסתיים ביום 30.9.2008, היה בידיה להחליט כי אינה מעוניינת שהתובעים ימשיכו להיות בעלי הזיכיון ולהפעיל את החנות מעבר למועד זה. אולם כאמור, נקבע כי "בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה" (מאיה, פסקה 12). המצב שאליו נקלעו התובעים, שבעטיו הגיעו להחלטה להסכים לסיום ההתקשרות כבר ביום 31.5.2008 נבע מהודעת הנתבעת מיום 26.3.2008 כי לא תמשיך את ההתקשרות עם התובעים מעבר ליום 30.9.2008 (נספח ז' של תצהיר התובע). הודעה זו ניתנה שישה חודשים בטרם הסתיימה תקופת ההתקשרות, והגם שהיה בכך משום פגיעה כלכלית עתידית בתובעים, אין בכך משום "חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים" (מאיה, שם). לעניין זה אין רלוונטיות לשאלה, מה הייתה סיבת הנתבעת להודיע על כך לתובעים. אין זה משנה אם כך החליטה בשל החלטתה לשכור את החנות ולהפעילה בעצמה, כפי שעשתה בפועל, אם היה זה בשל התמהמהות מצד התובעים במתן תשובה לדרישת הקניון להקטנת החנות, שעליה ידעו כחודש קודם לכן, או אם החליטה להפסיק את ההתקשרות עם התובעים בשל דרישות חדשות שהעלו בעניין הסכם הזיכיון. הודעה על כך שהסכם הזיכיון לא יחודש כחצי שנה בטרם הסתיים, היא סבירה ואינה יכולה לעלות לכדי כפייה כלכלית. העובדה שבשל כך החליטו התובעים לסיים את ההתקשרות כבר בחודש מאי ולא להמתין עד סוף חודש ספטמבר, הייתה אפוא, החלטה שלהם.

25. גם אין לומר כי הלחץ שהופעל היה בעל עוצמה בלתי ראויה "המקדיחה את התבשיל" (מאיה, פסקה 14). כדי להגיע למסקנה כי הופעל לחץ בעל עוצמה מעין זו, יש לבחון אם הייתה לתובעים "חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (מאיה, שם). התשובה לשאלה זו בנסיבות העניין, כי לתובעים הייתה חלופה מעשית. אין מחלוקת על כך שטיוטת ההסכם להארכת תקופת הזיכיון נשלחה אל התובעים ביום 21.3.2008 וכך גם הטיוטה להארכת תקופת השכירות. נושא הקטנת החנות נודע להם זמן רב קודם לכן, אך לטענתם, היו נושאים נוספים בטיוטות שבעניינם ביקשו לנהל משא ומתן. אולם התובעים לא הראו כי הודיעו על נכונותם להקטין את החנות מבעוד מועד ולפני יום 1.4.2008 שבו כבר היה צריך להשלים את הקטנת החנות, כתנאי להארכת הסכם השכירות. חרף הזמן הקצר שעמד לרשות התובעים באשר לשאר תנאי ההסכם, נראה היה שגם לגביהם לא מיהרו לסיים את המשא ומתן ולחתום על הטיוטות שהועברו אליהן, שכן הגם ששונו בהם חלק מהתנאים, לא היו בהם שינויים משמעותיים.

לכך אף מצטרפות התשובות למבחני המשנה שנקבעו בפסיקה (מאיה, שם) כמצביעות על כך שהלחץ שהופעל, ככל שהופעל, לא היה בדרגה שעוצמתו מצביעה על כפייה כלכלית.

ראשית, כפי שנפסק, אם למי שטוען כי כלפיו הופעל הלחץ ישנה אפשרות לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד שימנע זאת, הנטייה תהיה שלא לראות בלחץ שהופעל ככזה העולה לדרגה של הפעלת לחץ לא לגיטימי המהווה כפייה (מאיה, שם; שאול רחמים, בפסקה 7). בענייננו, העיד התובע כי עורכת הדין שעמה התייעץ הציעה אפשרות של פניה אל בית המשפט ובקשת צו מניעה, אך נמנע מלעשות כן בשל הצורך בהעמדת ערבויות גבוהות ולטענתו, לא יכול היה לעמוד בכך מבחינה כלכלית (עמ' 36 שורות 25-24). אולם אילו סיכויי הפניה לבית המשפט היו גבוהים, לא מן הנמנע שהתובע היה בוחר באפשרות זו.

שנית, כאמור, "קבלת ייעוץ משפטי יש בה, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה בת-פועל, ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכל וכל", אך זאת בכפוף לכך שהייעוץ המשפטי יכול היה להציע חלופה סבירה שאינה כרוכה בכניעה לדרישה שהוצגה (מאיה, פסקה 17). אין מחלוקת על כך שלתובעים ניתן ייעוץ משפטי של כמה עורכי דין (עדות התובע בעמ' 33, 36). בין השאר אף יעצו לו לחתום על הסכם סיום ההתקשרות ולתבוע את הנתבעת מאוחר יותר (עמוד ראשון בתרשומת שערכה רותי רוגל ביום 26.3.2008 – ת/1). אמנם עולה מדברי התובע ורותי כי חשו שהועמדו במצב של חוסר ברירה שבו הם עומדים לאבד את מקור פרנסתם, אולם כאמור, עמדה להם הברירה שלא לחתום על הסכם סיכום ההתקשרות ולפנות לערכות בזמן אמת בהתאם לייעוץ שקיבלו. כך גם יכולים היו תוך זמן סביר להודיע על ביטול ההסכם ולהגיש תביעה.

שלישית, מבחן מהותי נוסף שעליו כבר עמדנו קודם לכן, עניינו בשאלה, מתי הודיע המתקשר על ביטול ההסכם מחמת הכפייה הנטענת. מבחן זה הוא מהותי לאור הוראת סעיף 20 בחוק החוזים, שלפיו אם המתקשר סבור כי אולץ להתקשר בהסכם מחמת כפייה, כי אז עליו להודיע על ביטול ההסכם, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה. בענייננו, לא באה כל הודעת ביטול מעין זו, אלא כעבור כשנה וחצי, בהגשת התביעה הנדונה. בנסיבות אלו, שבהן הייתה בין באי-כוח הצדדים התכתבות בעניינים הקשורים בהסכם סיום ההתקשרות, אך לא נטען כי מדובר בהסכם בטל מחמת הכפייה והלחץ שנטען כי הופעלו על התובעים, אין לומר כי הייתה הודעת ביטול תוך זמן סביר.

עוד יש להוסיף כי כאמור לעיל, לא הייתה מחלוקת על כך שהתובעים שקלו את מכירת הזיכיון לצד שלישי כחודשיים לפני סיום ההתקשרות ואף הודיעו על כך לטהרני. מנגד כאמור, התקרב המועד שבו היה על הנתבעת לחתום על התוספת השנייה המאריכה את תקופת השכירות, אשר הותנתה בהקטנת החנות לפני יום 1.4.2008. בנסיבות אלו, שבהן ככל הנראה הדבר אמנם נגרר במשך זמן לא סביר והתקרב המועד אשר עד אליו היה על הנתבעת להקטין את החנות, נראה כי אמנם הייתה סחבת מצד התובעים, שאילצה את הנתבעת להביא את ההתקשרות לידי סיום.

26. המסקנה היא כאמור, כי לא עלה בידי התובעים לבסס את טענתם כי ההסכם לסיום ההתקשרות, אשר נחתם ביום 27.3.2008 ושלפיו הזיכיון הסתיים ביום 31.5.2008, נחתם מחמת כפייה כלכלית. לפיכך דין התביעה הנסמכת על טענה זו, להידחות.

לאור מסקנה זו, איננו נדרשים לבחון את טענות הצדדים שעניינן השאלה, אם התובעים זכאים לפיצוי בגין אובדן רווחיהם העתידיים ואם עלה בידיהם להוכיח את שיעורם.

ה. התביעה בעניין התשלומים מכוח הסכם הפסקת ההתקשרות

הסכם הפסקת ההתקשרות והנושאים השנויים במחלוקת

27. הסכם הפסקת ההתקשרות שנחתם ביום 27.3.2008 קבע כאמור, את תנאי הפסקת ההתקשרות ואת התשלומים שהתובעים זכאים להם בשל כך ובשל והחזרת הזיכיון אל הנתבעת (להלן בחלק זה – ההסכם). תוספת להסכם נחתמה ביום 9.7.2008 (להלן בחלק זה – התוספת).

הוראות ההסכם העיקריות הרלוונטיות לנושאים שלגביהם הצדדים חלוקים הן אלו: מועד סיום ההתקשרות נקבע ליום 31.5.2008 (סעיף 1); ביום שבו יחלו השיפוצים בחנות או ביום 15.5.2008 יעזבו התובעים את החנות ויהיו רשאים להפעיל דוכן בשטחי הקניון עד יום 31.5.2008. הקמת הדוכן ופירוקו יהיו על חשבון התובעים (סעיף 2); עד מועד סיום ההתקשרות על התובעים למלא אחר כל התחייבויותיהם מכוח הסכם הזיכיון, וכן עליהם למלא את התחייבויותיהם שתחולתן לאחר מועד סיום ההתקשרות (סעיף 3); במועד סיום ההתקשרות, יחזירו התובעים את החנות לרבות תחולה (סעיף 4); בתמורה לפינוי החנות ולמסירת החזקה, תשלם הנתבעת לתובעים עבור ההשקעה בחנות ועבור הציוד, הריהוט והרכוש סך של 180,000 ₪, סך של 20,000 ₪ עבור מכונת חריטה, וסך של 2,000 ₪ עבור המדפים במחסן של החנות. לכל הסכומים יתווסף מע"מ (סעיף 5); הנתבעת תרכוש את המלאי שיישאר בחנות או בדוכן בהתאם לרשימת מלאי מדויקת שתיערך (סעיף 6); עד יום 1.4.2008 יבצעו התובעים את השיפוץ הדרוש להקטנת החנות, והנתבעת תישא בעלויות הכרוכות בכך (סעיף 7).

בתוספת נקבע כי מהסכומים המגיעים לתובעים יקוזז סך של 5,500 ₪ עבור תשלום לחברת החשמל (סעיף 1) וכן נקבע כי הנתבעת תעכב סך של 22,000 ₪ בגין חוב מסי ארנונה לעריית כפר-סבא עד המצאת אישור מהעירייה שהחוב סולק. אם העירייה תשלח לנתבעת דרישת תשלום או תנקוט נגדה הליכים בשל החוב, תהיה הנתבעת רשאית לפרוע את החוב מתוך הסכום שעוכב כאמור, ואם תישאר יתרה היא תוחזר אל התובעים (סעיף 2).

אין מחלוקת על כך שהנתבעת עיכבה סך של 30,000 ₪, וכי מתוך סך של 180,000 ₪ שהיה עליה לשלם לתובעים בהתאם לסעיף 5(א) בהסכם, שילמה להם רק סך של 173,250 ₪, המהווה סך של 150,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הצדדים חלוקים בעניין ההתחשבנות והתשלומים ששילמה הנתבעת לתובעים מכוחם של ההסכם ושל התוספת. הדיון יהיה על-פי סדר הדברים בכתב התביעה ובתצהירו של התובע כלהלן: חיוב התובעים בגין צריכת חשמל; חיוב התובעים בחוב מסי הארנונה; חיוב התובעים בגין זיכויים עתידיים והפחתת התשלום ששולם להם בגין המלאי; תשלום בגין עלויות הקטנת החנות; דמי שכירות ודמי ניהול ואחזקה בגין התקופה שמיום 16.5.2008 ועד 31.5.2008. כן נדון בשני סכומים שלטענת הנתבעת יש לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לטובת התובעים.

חיוב התובעים בגין צריכת חשמל

28. בסעיף 1 בתוספת להסכם נקבע כי "רוגל [התובע] מסכים שהפי טאי [הנתבעת] תקזז מהסכומים המגיעים לו סכום של 5,500 ₪, אשר שולם לחברת החשמל בגין חוב שרוגל היה אחראי לתשלומו שקוזז בהתחשבנות של החברה".

התובע טען, כי הסכים לקיזוז האמור על יסוד דברי הנתבעת כי החוב הוא בסך של 5,500 ₪, וכי הוא מתייחס לחנות ולתקופה שבה הפעיל אותה. בדיעבד התברר לו, כי דובר בחוב בסך של 5,173 ₪, ולא 5,500 ₪, אשר התייחס לחנות אחרת ברשת של הנתבעת המצויה בהוד השרון, ולא אל החנות הנדונה שמצויה בקניון בכפר-סבא, כפי שאף עולה מחשבון החשמל עצמו מיום 5.11.2006, הכולל התראה לפני ניתוק (נספח י"ג-1 של תצהיר התובע). עוד הוסיף התובע, כי על חשבון החשמל הוסיף מישהו בכתב-יד כי החוב מתייחס לחנות בכפר-סבא, בעוד שלא כך נכתב בחשבון לתשלום.

לתצהירו של טהרני צורף חשבון חשמל על סכום זהה, אשר מספר החוזה הנקוב בו שונה והוא נשלח אל הכתובת בכפר-סבא (נספח א' של תצהיר טהרני). על פי הסברו בתצהירו (בפסקה 8), בתאריך 6.11.2006 נותק החשמל אל החנות בהוד השרון. בבירור שנערך עם חברת החשמל, התברר שהחוב הוא של החנות בכפר-סבא (החנות הנדונה), וכי החשמל לחנות זו לא נותק מכיוון שהתובע או מי מטעמו היו רשומים בתור מחזיקי החנות ולא הנתבעת. מסיבה זו וכדי שהחשמל יחובר אל החנות בהוד השרון, שילמה הנתבעת את החוב באמצעות כרטיס אשראי. לטענתו, פנה אל התובע בדרישה לסלק את החוב, אך הוא לא נענה.

29. העובדה שישנם שני חשבונות חשמל באותו סכום, המתייחסים לאותה תקופה אך לכתובות שונות ולמספרי חוזים שונים, היא תמוהה. בנסיבות אלו, דרוש היה הסבר המניח את הדעת מצד הנתבעת, וזה לא ניתן. כך גם אילו אמנם היה ממש בהסברו של טהרני בתצהירו ואילו היה החוב בגין החנות בכפר-סבא, כי אז הייתה חברת החשמל מנתקת את החשמל בחנות שהפעילו התובעים, ללא קשר לשאלה אם החוב רשום על שם הנתבעת (הפי טאי) או על שם התובע או מי מטעמו (למשל, התובעת). גם לא ברור מה הייתה הסיבה להוצאת חשבון נוסף לפי הכתובת של החנות בכפר-סבא (נספח א' של תצהיר טהרני), תוך שינוי מספר החוזה. לבסוף, טהרני טען ששילם את החשבון בכרטיס אשראי, והפנה להערה שכתב בכתב ידו על החשבון שהופנה אל הכתובת בהוד השרון (נספח י"ג 1 של תצהיר התובע), אך לא הציג כל אישור תשלום שאמנם שילם תשלום זה, כטענתו. חזקה על הנתבעת כי אילו היו בידיה ראיות להוכחת טענותיה כאמור, לא הייתה מונעת אותן מבית המשפט.

בנסיבות אלו, המסקנה היא שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובעים כי חשבון החשמל שבגינו קוזז סך של 5,500 ₪ מהכסף המגיע לתובעים לא היה בגין חוב שלהם, אלא חוב של החנות בהוד השרון. לפיכך, על הנתבעת להחזיר לתובעים את הסכום שקוזז כאמור, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הקיזוז.

חיוב התובעים בחוב מסי הארנונה

30. בעניין חוב מסי הארנונה לעיריית כפר-סבא, נקבע כאמור בסעיף 2 בתוספת, כי הנתבעת תעכב סך של 22,000 ₪ בגין חוב זה, עד המצאת אישור מהעירייה שהחוב סולק. אם לא יסולק וינקטו הליכים נגדה בגינו, כי אז תהיה הנתבעת רשאית לשלם את החוב מתוך הסכום שעוכב ואת היתרה תחזיר לתובעים.

בעקבות הליך משפטי בלשכת ההוצאה לפועל שנוהל נגד הנתבעת והסתיים בחודש יולי 2009, שילמה היא סך של 18,000 ₪ בגין החוב במסי ארנונה וסכום נוסף של 4,600 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין (נספח ט' של תצהיר טהרני). אין מחלוקת בין הצדדים כי החוב התייחס לתקופה שמיום 1.12.2000 ועד 1.2.2002. גם אין מחלוקת כי החוב לא התייחס לתקופה שבה החנות הופעלה בידי התובעים. דברים אלו עולים באופן ברור ממכתב מנהל יחידת האכיפה בעיריית כפר-סבא מיום 24.8.2008, המפרט את התקופות שבגינם נותר חוב לנתבעת (נספח י"א של תצהיר התובע).

הצדדים האריכו בטענותיהם בעניין חוב מסי הארנונה, בעוד שדווקא עניין זה פשוט ובהיר לנוכח המסמכים שהגישו הצדדים וטענותיהם בעניינם. לפיכך, לא ראיתי צורך לפרט את כל טענותיהם בעניין זה.

על-פי המסמכים עולה כאמור, בבירור, כי החוב מתייחס לתקופה שקדמה לתקופה שבה התובעים היו בעלי הזיכיון להפעלת החנות. קודם שהפכו התובעים לבעלי הזיכיון, הופעלה החנות כמפורט לעיל, בידי ארבעה זכיינים אחרים וזאת בהתאם להסכם זיכיון שנחתם עם אותם ארבעה ביום 18.2.1999 (נספח י"ג של תצהיר התובע). בשלב מאוחר יותר, הצטרפו התובע ואחיו רון ז"ל כבעלי מניות בחברה שהפעילה את החנות באותה עת (נ/1), אך הם לא היו זכיינים ולא היו חתומים על הסכם זכיינות להפעלת החנות. בחודש ינואר 2001 נחתם "כתב ויתור" שעל-פיו העבירו אותם ארבעה זכיינים את הזיכיון בחנות למוריס טהרני (שם, נספח י"ד). כתב ויתור זה שבו אף נאמר כי יתרת החובות לספקים לאחר קיזוז המלאי תהיה באחריות החתומים עליו, נחתם בידי שניים מאותם ארבעה זכיינים וגם בידי התובע ואחיו רון ז"ל. לטענת התובע, מאחר שהוא ואחיו כלל לא היו זכיינים, דרש טהרני מסמך חתום בידי הזכיינים (עדות התובע עמ' 18). מסיבה זו נחתם מסמך נוסף, שהועבר אל טהרני ביום 29.1.2002, שעליו חתמו ארבעת הזכיינים בלבד, ואילו התובע ואחיו לא חתמו עליו (מאחר שלא היו זכיינים באותה עת), אשר מהווה אישור להפסקת ההתקשרות (שם, נספח ט"ו). על-פי מסמך זה, ארבעת הזכיינים הקודמים הפסיקו להפעיל את החנות והחזירו את הזיכיון ואת החנות לטהרני וכך הצהירו בו (בפסקה 3):

"אנו מתחייבים לשלם את כל חובותינו והתחייבויותינו על-פי הסכם הזיכיון עד למועד מסירת החזקה בחנות, לרבות תשלום מלוא דמי השכירות והניהול עבור החנות, הוצאות החזקת החנות, חשמל, מים ארנונה, וכיוצא בזה. תשלום מלוא החובות לספקים, תשלום מלוא הסכומים המגיעים לעובדים, שכר עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה, פדיון חופשה וכיוצא בזה, וכן כל הסכומים המגיעים לכם מאיתנו על-פי הסכם הזיכיון".

הסכם הזיכיון עם התובע ואחיו רון ז"ל, נחתם כזכור, רק לאחר מכן, ביום 30.1.2002 (שם, נספח א').

31. מכל האמור עולה, כי אין לקבל את טענות הנתבעת כי יש לגלגל על התובעים את חוב הארנונה, שאינו מתייחס לתקופה שבה היו הם בעלי הזיכיון בחנות. בהתאם למסמך שעליו חתמו ארבעת הזכיינים הקודמים (נספח ט"ו הנזכר), היה על טהרני לפנות אליהם כדי לפרוע את חוב הארנונה אשר אין מחלוקת כי הוא מתייחס לתקופה שבה הם היו זכיינים. נראה כי הנתבעת לא פנתה אל אותם זכיינים, מהטעם שבניגוד לתובעים, הם לא הותירו בידיו כספים, שאותם יכול היה לעכב – כפי שנהג בתובעים שעיכב את כספם – והם אף לא חתמו על ערבויות כלשהן. כמו כן, כפי שטענו התובעים, נראה כי החוב התיישן, ולכן טהרני לא יכול היה לתבוע עוד את ארבעת הזכיינים לשלמו. אולם בכל מקרה, אין מקום לחייב את התובעים בחוב לא להם.

למעלה מן הצורך נוסיף, כי אפילו היה תוקף משפטי ל"כתב הויתור", שעליו חתמו גם התובע ואחיו ז"ל (נספח י"ד הנזכר), לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת. שכן במסמך זה, להבדיל ממסמך סיום ההתקשרות שעליו חתמו ארבעת הזכיינים הקודמים (נספח ט"ו), התחייבו החותמים לפרוע את "יתרת החובות לספקים", בשונה ממסמך סיום ההתקשרות שרק בו ישנה התחייבות של ארבעת הזכיינים לפרוע כל חוב, לרבות חוב ארנונה.

התוצאה היא אפוא, שהנתבעת לא הייתה רשאית לעכב בידיה סך של 22,000 ₪ בגין חוב ארנונה.

חיוב התובעים בגין זיכויים עתידיים והפחתת התשלום בגין המלאי

32. בהתאם לסעיף 6 בהסכם, היה על הנתבעת לשלם לתובעים את מלוא שוויו של המלאי שנשאר בחנות, לאחר ספירת המלאי.

התובעים טוענים, כי על-פי ספירת המלאי ולאחר קיזוז של סחורה שהתובע רכש מהנתבעת ותשלום עבור דמי זיכיון, נותר סך של 10,000 ₪ שהנתבעת קיזזה מהסכום שהיה עליה לשלם לתובעים עבור המלאי שרכשה מהם וכי עליה לשלמו (יוער, כי אין מחלוקת בעניין הסכומים). הנתבעת טענה, כי הייתה רשאית לקזז את הסכום האמור, מאחר שהוא נגבה בגין זיכויים עתידיים. על-פי ההסבר של הנתבעת, היא מפעילה רשת של חנויות ועל-פי נהליה, לקוח רשאי להחזיר מוצר שרכש באחת מחנויות הרשת בכל אחת מחנויות הרשת. כנגד החזרת מוצר, ניתן ללקוח זיכוי כספי שאותו חייבות לכבד כל חנויות הרשת בתוך פרק זמן של שישה חודשים מהמועד שבו ניתן שובר הזיכוי. לאחר מכן, עורכת הנהלת הנתבעת התחשבנות בין כל חנויות הרשת. במקום שבו זכיין מעביר את זכויות הזכיינות לזכיין אחר או חדל להיות זכיין, לא ניתן להתחשבן עימו בגין הזיכויים שיש לנכות ממנו. מסיבה זו, כך לטענת הנתבעת, הייתה הסכמה בין התובע לבין סמנכ"לית הנתבעת, הגב' שוחט, שיישאר בידי הנתבעת סך של 10,000 ₪ שממנו תוכל לנכות את הזיכויים שבגינם צריך היה לחייב את התובעים.

בעדותו, לא חלק התובע על ההסדר בעניין הזיכויים (עדותו בעמ' 44-43), אך לטענתו, עניין זה לא הוסדר בהסכם הפסקת ההתקשרות, מכיוון שהתשלום שעליו הוסכם נקבע תוך לקיחה בחשבון של כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות עניין הזיכויים. מנגד טענה הנתבעת, כי אין משמעות לכך שלא נקבעה הוראה מפורשת בהסכם בעניין הזיכויים, ומשהוכח שסך כל הזיכויים שבהם היה מקום לחייב את התובעים היו בסך של 10,239 ₪ (נספח י"ז של תצהיר התובע), הרי שעל התובעים לשלם לנתבעת עוד סך של 239 ₪ (ההפרש בין הסכום של 10,000 ₪ שקוזז לבין סכום הזיכויים).

33. בחינת ההסכם וטענות הצדדים מלמדת שאף בעניין זה אין לקבל את טענותיה של הנתבעת. הסכם סיום ההתקשרות התייחס לעניין המלאי, בכך שנקבע כי הנתבעת תשלם לתובעים את מלוא שווי המלאי לאחר ספירתו. בעניין הזיכויים לא נאמר דבר, בעוד שחזקה על הנתבעת שעניין זה עמד לנגד עיניה בעת קביעת תנאי ההסכם, אשר אין מחלוקת כי הנתבעת היא זו אשר קבעה אותם. גם לא הובאה כל ראייה כדי ללמד על יסוד מה נקבע הסכום של 180,000 ₪, שאותו נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעים בתמורה לקבלת הזיכיון חזרה לידיה. חזקה עליה, שבקובעה סכום זה, שיקללה את כל הדרוש לשם קביעתו לרבות את עניין הזיכויים. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע בעדותו, כי "יש הסכם הפסקת זיכיון שמוריס סגר את כל התנאים", וכי לא נאמר בו דבר בעניין הזיכויים, או כלשון התובע "לא חתמתי כלום לגבי הזיכויים האלה" (עמ' 44, שורות 4-3).

המסקנה היא אפוא, כי גם בעניין זה התביעה מתקבלת. משלא נקבע דבר בעניין הזיכויים בהסכם סיום ההתקשרות, שאותו ערך טהרני וקבע את תנאיו, לא הייתה הנתבעת זכאית לקזז דבר בגין הזיכויים העתידיים. לפיכך התובע זכאי גם לסכום של 10,000 ₪ שקוזז בגין האמור.

תשלום בגין עלויות הקטנת החנות

34. התובע טען כי הוא זכאי לסך של 1,310 ₪ עבור הקטנת החנות (פסקה 60 בתצהירו. לא צורפה חשבונית לתצהירו). עוד טען כי עבור פינוי המוצרים מהחנות והחזרתם אליה, שילם סך של 400 ₪. הנתבעת טענה, כי התחייבה לשלם עבור עבודות אלו סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ וסכום זה שולם במלואו, כפי שעולה מהחשבונית של התובעת ומהעתק ההמחאה של הנתבעת (נספחים ד' ו-ה' של תצהירו של טהרני). עוד טענה הנתבעת, כי התובעים לא היו זכאים לסכום של 400 ₪ עבור פינוי החנות מחפצים לצורך השיפוצים ועבור החזרתם.

35. כפי שעולה מהחשבונית מיום 7.4.2008 ומצילום ההמחאה מיום 13.4.2008, התובעת אמנם הוציאה לנתבעת חשבונית על תשלום סך של 6,237 ₪, המורכב מסך של 5,000 ₪ עבור "שיפוץ קיר" וסך של 400 ₪ עבור פינוי החנות מחפצים והחזרתם אליה (ובתוספת מע"מ בסך של 837 ₪). כנגד חשבונית זו, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 5,775 ₪, המהווה את עלות השיפוץ בתוספת מע"מ, אולם לא שולם הסכום של 400 ₪ עבור פינוי החנות והחזרת החפצים.

בסעיף 7 בהסכם נקבע כי התובעים יבצעו את העבודות הכרוכות בהקטנת החנות בהתאם לתכניות של הקניון וזאת עד יום 1.4.2008, וכי הנתבעת "תישא בעלויות הריסת הקיר ובנייתו והקמת הוויטרינה".

בנסיבות אלו, לא ברור על יסוד מה נתבע סך של 1,310 ₪, כך שאין מקום לחיוב הנתבעת לשלם לתובעים סכום זה. עם זאת, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעלות פינוי החנות מחפצים לצורך השיפוץ והחזרתם אליה בתום השיפוץ, מהווה עלות הכרוכה בשיפוץ. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעים גם את הסכום של 400 ₪, ששילמו עבור עבודה זו.

דמי שכירות ודמי ניהול בגין התקופה שמיום 16.5.2008 ועד 31.5.2008

36. לא הייתה מחלוקת על כך שהתובעים שילמו לנתבעת את מלוא דמי השכירות ודמי הניהול עבור חודש מאי 2008. גם לא הייתה מחלוקת באשר לסכומים ששולמו. כך גם לא הייתה מחלוקת על כך שהקניון לא גבה מהנתבעת תשלום כלשהו עבור הדוכן שהפעילו התובעים בשטח הקניון בין יום 16.5.2008 ועד יום 4.6.2008 (עדותה של הגב' שוחט מטעם הנתבעת, בעמ' 69 שורות 10-7).

מאחר שהתובעים החזירו את החזקה בחנות לנתבעת ביום 15.5.2008 (סעיף 1 בהסכם), ומאחר שנקבע כי את הדוכן יפעילו התובעים על חשבונם (סעיף 2(ב) בהסכם), הרי שלכאורה היה מקום לקבל את טענתם, כי הם זכאים להחזר התשלומים ששילמו לנתבעת בגין דמי השכירות ודמי הניהול בפרק הזמן האמור. אולם בעניין זה נקבע בהסכם באופן מפורש (בסעיף 3), כי על התובעים לקיים את כל התחייבויותיהם על-פי הסכם הזיכיון עד מועד סיום ההתקשרות כפי שנקבע.

בנסיבות אלו, שבהן נקבע בהסכם באופן מפורש כי כל התחייבויות התובעים מכוח הסכם הזיכיון יעמדו בעינן עד מועד סיום ההתקשרות, שנקבע ליום 31.5.2008, אין התובעים זכאים להחזר דמי השכירות ודמי הניהול עבור התקופה שבה הפעילו דוכן ולא הוסיפו להחזיק בחנות.

סכומים שלטענת הנתבעת יש לקזז מהסכומים שייפסקו לטובת התובעים

37. הנתבעת טענה כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים יש לקזז סכום של 250 ₪ בגין חוב מים, ששילמה עבור התקופה שבה התובעים הפעילו את החנות. בעניין זה הפנתה לחשבון מים מיום 25.9.2008 על סך של 414 ₪ ולהמחאה בסכום זה ששילמה ביום 5.10.2008, אשר בפירוט התשלום נכתב כי סכום של 250 ₪ מתוך כל הסכום, היה תשלום עבור התקופה שמחודש ינואר ועד חודש מאי 2008 (נספחים י"ב ו-י"ג של תצהירו של טהרני).

מדובר ברישום של הנתבעת עצמה, בעוד שלא הוגשה כל ראייה או חשבון על חוב מים, שבו נאמר כי החוב התייחס אל התקופה שבה התובעים החזיקו את החנות. לפיכך טענת הנתבעת כי יש לקזז את הסכום של 250 ₪, נדחית.

38. סכום נוסף שטענה הנתבעת כי יש לקזז הוא סך של 1,000 ₪, אשר נקבע על-פי הערכה שלה. סכום זה נתבע בגין כך שלטענתה, טהרני ועובד נוסף נדרשו לפנות מחסן שהיה על התובעים לפנות, אך הם לא עשו כן. מאחר שמעבר לדבריו של טהרני לא הובאו כל ראיות באשר לעצם פינוי המחסן או להיקף העבודה שנדרשה, לא נראה כי ישנה הצדקה לקבל טענה זו של הנתבעת, ולפיכך גם טענתה זו נדחית.

ו. סיכום ומסקנות

39. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת רק בחלקה כלהלן:

התביעה לפיצוי בגין עצם הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת לבין התובעת ולפיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים, נדחית.

התביעה בעניין התשלומים הנובעים מהסכם הפסקת ההתקשרות מתקבלת בכפוף לאמור לעיל וכלהלן:

על הנתבעת להחזיר לתובעים את הסך של 5,500 ₪ שנגבה מהם שלא כדין בגין תשלום עבור צריכת חשמל. על הנתבעת גם לשלם להם את מלוא הסכום שעיכבה בידיה, בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הסכום שקוזז שלא כדין מתוך שווי המלאי שהיה על הנתבעת לשלם לתובעים. בנוסף על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 400 ₪ שהיה עליה לשלם להם בגין פינוי החפצים מהחנות והחזרתם בעת שיפוץ החנות.

סך הכול תשלם הנתבעת לתובעים סך של 45,900 ₪, בתוספת מע"מ לסך של 30,000 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית למלוא הסכום, מיום חתימת התוספת (9.7.2008) ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה האמורה ובשים לב לכך שהחלק העיקרי של התביעה נדחה, תשלם הנתבעת לתובעים עבור שכר-טרחת בא-כוחם ועבור הוצאות המשפט שהוציאו סכום מופחת, אשר יעמוד על סך של 10,000 ₪ בלבד.

הסכומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"א באייר התשע"ג, 21 באפריל 2013, בהיעדר הצדדים.