1. התובעת הינה הבעלים של תת חלקה 3 חלקה 48 בגוש 11323 (לשעבר חלקה 23 בגוש 11323), הנמצאת ברחוב השקמה 4 (פינת רחוב התפוח) זכרון יעקב (להלן "החלקה") .

בשנת 1987 נחתם בינה לבין המנוחים זילברשטיין יעקב ויטי ז"ל, חוזה חכירה לגבי החלקה לתקופה המסתיימת ביום 31.3.2050.

על החלקה היה בנוי בית בן קומה אחת, שבו התגוררו המנוחים יחד עם שלושתם ילדיהם שהם נתבעים 4-2.

ביום 3.8.1987 נפטר המנוח זילברשטיין יעקב ז"ל, וזכויותיו בחלקה הועברו על שם אשתו המנוחה גב' זילברשטיין יטי ז"ל (להלן "המנוחה").

2. בשנת 2002 פנתה המנוחה או מי מטעמה אל התובעת בבקשה לבניית יחידת מגורים נוספת מעל הדירה הקיימת.

ביום 29.8.2002 וביום 29.12.2002 שלחה התובעת שתי הודעות שלפיהן ציינה כי תהיה מוכנה להסכים לתוספת הבניה, בכפוף לתשלום דמי היתר בניה בסך של 71,560 ₪ נכון ליום 29.8.2002, בהסתמך על שומה מיום 19.8.2002. יובהר כי ההודעה הראשונה נשלחה על שם המנוח שהלך לעולמו בשנת 1987 כמצוין לעיל, וההודעה השנייה יצאה על שם המנוחה (ראה נספח ה' לתצהיר מר בלסברג ת/2).

3. מאז ההודעות הנ"ל, לא ניתנה כל תשובה ולא נעשתה כל פניה מאת המנוחה או מי מטעמה אל התובעת.

4. ביום 27.5.2008 הלכה המנוחה לעולמה.

5. בביקור שנערך על ידי מפקח מטעם התובעת בשנת 2007, התברר כי המנוחה ו/או מי מטעמה עשו דין לעצמם ובנו יחידת דיור נוספת ללא ידיעת ו/או קבלת הסכמת התובעת לכך, ומבלי לשלם את דמי ההיתר המתחייבים מהעניין.

6. ביום 18.3.2007 פנתה התובעת אל המנוחה בדרישה להסדיר את הבנייה הבלתי חוקית, ולשלם את דמי היתר הבניה וחובות דמי החכירה הנוספים הרובצים על החלקה, אולם פניה זו לא נענתה, ומכאן הגשת התביעה אשר הועמדה על סך של 112,562 ₪ נכון ליום 17.8.2009.

יצוין כי התביעה עברה גלגולי תיקון שונים, והיא עומדת היום כנגד ילדי המנוחה שהם נתבעים 4-2, אשר הוכרזו כיורשיה על פי דין של המנוחה בחלקים שווים ביניהם, על פי צו ירושה מיום 24.11.2009.

7. הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ו/או שיהוי, ולחילופין מחמת כפל הליכים ו/או נקיטת הליכים בחוסר תום לב, ולחילופי חילופין מחמת אי קבלת דרישות ו/או התראות לקיום החוב.

לגופו של עניין טענו נתבעים 3 ו-4 כי אין הם חייבים מאומה לתובעת מאחר ותוספת הבניה בוצעה על ידי אחיהם שהוא נתבע מס' 2, והיא משמשת אותו ואת בני משפחתו כדירת מגורים מזה שנים.

נתבע מס' 2 לא הכחיש עובדה זו, אם כי טען כי הוא מעולם לא קיבל כל פניה מאת התובעת בנוגע לחובות הנטענים על ידה.

8. בין הצדדים התנהלו מגעים שונים במטרה להסדיר את המחלוקת ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם מגעים אלה לא הניבו פרי לצערי.

9. העדויות

מטעם התובעת העידו מר וידר מרדכי המשמש כמפקח מטעם התובעת, ומר אריה בלסברג שכיהן כראש ענף גביה במחלקת הגזברות של התובעת.

מטעם הנתבעים העידו שלושתם הנתבעים בעצמם.

10. דיון

טענת ההתיישנות

התביעה המקורית הוגשה ביום 17.8.2009 כנגד המנוחה. ביום 13.10.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן לפיו צורף עזבון המנוחה במקום המנוחה, וצורפו גם נתבעים 2 ו-3 כנתבעים נוספים לתביעה. ביום 9.5.2010 הוגש כתב תביעה מתוקן נוסף אליו צורפה נתבעת מס' 4 כנתבעת נוספת בתביעה.

11. לטענת הנתבעים, יש למנות את תקופת ההתיישנות, ככל שהדבר נוגע לדמי ההיתר, מהמועד שבו שלחה התובעת את ההודעה בדבר גובה היתר הבניה, היינו מיום 29.8.2002, ומתאריך זה ועד למועד שבו הוגש כתב התביעה המתוקן האחרון, חלפו מעל שבע שנים, אי לכך, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

אי בידי לקבל טענה זו.

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, (פורסם בנבו, 10.6.2008) נפסק כי:

"המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש"

עוד נקבע שם כי:

"עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. אין להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (in liquidation), פד"י מד(2) 265 (1990) (...."

בענייננו, התגבשותה של עילה קונקרטית בידי התובעת לגביית דמי היתר הבניה, הוא מועד ביצוע תוספת הבנייה ולא מועד משלוח ההודעה בדבר גובה דמי ההיתר, שכן כל עוד לא בוצעה תוספת בניה, לא משתכללת זכותה של התובעת לגבות דמי היתר בגין בניה זו. כלומר, באין בניה אין חיוב בדמי היתר, ובאין חיוב כנ"ל אין עילת תביעה.

12. מתי בוצעה תוספת הבניה?

הנתבעים לא נתנו מענה לשאלה זו, ואין חולק כי המנוחה ו/או מי מהנתבעים לא פנו אל התובעת לאחר משלוח ההודעות בדבר גובה דמי ההיתר, ולא יידעו אותה על בניית יחידת המגורים הנוספת. במצב נתון זה, קובע סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

בענייננו, הוכח כי התובעת ידעה אודות הבניה הנוספת בשנת 2007 עקב ביקור מפקח מטעמה במקום. עובדה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. הטענה כי התובעת יכולה היתה לדעת על קיומה של הבניה מבעוד מועד, במידה והיתה מבצעת פיקוח בתדירות גבוהה יותר, טוב היה אם לא היתה מועלית, שכן טענה זו אינה יכולה להישמע מפיו של מי שחובת הדיווח על הבנייה היתה מוטלת עליו בראש וראשונה. יתרה מכך, סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי בתביעה שעילתה תרמית, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע על התרמית, וזהו המקרה שבפנינו, שכן בניית יחידת מגורים ללא היתר וללא ידיעתה וקבלת הסכמתה של התובעת לכך, נופלת בגדרו של מעשה תרמית.

13. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי מניין תקופת ההתיישנות בתביעה דנן, בכל הנוגע לתשלום דמי ההיתר, מתחיל בשנת 2007, ומשכך התביעה לא התיישנה.

14. מעל הצורך אציין כי כתב התביעה המקורי הוגש ביום 17.8.2009, דהיינו 12 יום לפני תום תקופת ההתיישנות (ביחס למועד משלוח ההודעה על גובה דמי ההיתר למנוח ביום 29.8.2002), וכשלושה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות (ביחס למועד משלוח ההודעה למנוחה ביום 29.12.2002). גם כתב התביעה המתוקן הראשון מיום 13.10.2009 שאליו צורפו נתבעים 2 ו-3, הוגש לפני תום תקופת ההתיישנות ביחס להודעה שנשלחה למנוחה כאמור.

יוצא אפוא, שהתביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 2 ו-3 הוגשה בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות, שלשיטת הנתבעים מתחילה מיום משלוח ההודעה למנוחה (29.12.2002), ואינני מקבלת בהקשר זה את טענת הנתבעים שהמועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו הוגש כתב התביעה המתוקן האחרון (9.5.10), שכן התיקון האחרון שבוצע בכתב התביעה על ידי הוספת נתבעת מס' 4, לא פגע בציפיותיהם של נתבעים 2 ו-3 ו/או באינטרס ההסתמכות שלהם שלא להיתבע עקב חלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך, אין הם יכולים להיבנות ממנו.

15. כפל הליכים

התביעה דנן הוגשה בגין שני רכיבי חוב, האחד דמי היתר בניה בסך של 102,910 ₪, והשני דמי חכירה עד ליום 31.3.2009 בסך של 9,651 ₪

מחומר הראיות התברר כי התובעת הגישה תביעה נוספת בנוגע לדמי חכירה החלים על החלקה מיום 23.2.09-23.2.02 בלשכת ההוצאה לפועל קריות, במסגרת תיק 13-08871-09-5, על סך של 22,051 ₪ (נספח א' לתצהיר נתבעת מס' 4 נ/3).

הנתבעים טענו כי מדובר בכפל הליכים, ומעיון בשני כתבי הטענות ניתן להסיק לכאורה כי הם צדקו בטענתם הנ"ל. למרות שהטענה צפה לכל אורך ההליך, התובעת לא סיפקה כל תשובות מניחות את הדעת לכפל ההליכים הלכאורי הנ"ל, ומשכך, הנני קובעת כי התובעת מנועה מלתבוע במסגרת התביעה דנן את הסך של 9,651 ₪ בגין דמי החכירה, וכי דין תביעתה בכל הנוגע לסכום זה להידחות.

16. אי קבלת דרישות תשלום

הנתבעים טענו כי לא קיבלו מאת התובעת כל דרישה לתשלום דמי היתר בניה, וכי ההודעות שהונפקו על ידי התובעת נושאות כתובת שגויה. יובהר כי ההודעה על גובה דמי היתר מיום 29.12.2002 נשלחה למנוחה לפי הכתובת: רחוב שלו זכרון יעקב, בעוד שהחלקה נמצאת ברחוב השקמה 4 זכרון יעקב.

בהתייחסו למצב זה אמר עד התביעה מר בלסברג בעדותו בעמ' 16 ש' 20-18 כדלקמן:

"יש מקומות בערים שונות, לפחות במחוז שלנו, שהעדכון שלנו נעשה רק על רחוב ולא מספר, כנראה לא קיבלנו או שאין צורך מבחינת גודלו של המקום. הדוור יודע מי ממוען כי הוא מכיר את התושבים"

ברם, גם בהתעלם מעדות זו, הרי מי שבנה בנייה בלתי חוקית בהתעלם מחובות המוטלות עליו על פי דין, וביודעו כי הבניה כפופה להסכמת התובעת לכך ותשלום דמי היתר, אינו יכול להיבנות מהטענה כי לא קיבל לידיו דרישת תשלום כאמור. הדבר עלול לעודד התנהגות לא חוקית מסוג זה, ובוודאי שאינו נופל בגדרה של מדיניות משפטית רצויה.

17. העדר יריבות

אמנם הוכח כי תוספת הבניה נעשתה על ידי נתבע מס' 2 וכי היא משמשת אותו למגורים מזה שנים. למרות זאת, הנתבעים 4-2 נכנסו בנעליה של המנוחה כיורשיה על פי דין, וכל עוד לא בוצעה חלוקה של העיזבון בין היורשים, הם חבים בכל חובותיה לרבות אלה הרובצים על החלקה, עד כדי חלקו של כל אחד מהם בנכסי העיזבון.

אי לכך, הנני קובעת כי כל אחד מהנתבעים 4-2 חב כלפי התובעת בתשלום דמי היתר הבניה, עד כדי חלקו בירושה, היינו שליש.

18. התוצאה

הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת כל אחד מהנתבעים 2, 3 ו-4, לשלם לתובעת את הסך 34,303 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.8.2009 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישלמו כל אחד מהנתבעים 2, 3 ו-4 לתובעת, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כל אחד), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

למען הסר ספק, החיובים שהוטלו על הנתבעים כאמור הינם חיובים נפרדים.

ניתן היום, 24 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.