בפני בקשת הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") לביטול פסק דין אשר ניתן כנגדו בהעדר הגנה, ביום 23.2.2010.

פסק הדין ניתן לאחר שהתובע הציג אישור מסירה, הנתמך בתצהיר מבצע המסירה, על פיהם כתב התביעה נמסר לנתבע ביום 18.11.2009 בכתובת שברחוב הקישון 77/5 תל-אביב, כאשר הנתבע סרב לחתום על אישור המסירה.

בפסק הדין חוייב הנתבע ביחד ולחוד עם מקייבסקי אנג'לינה (להלן: "הנתבעת") לשלם לתובע (להלן: "הבנק") סך של 200,000 ₪ נכון ליום 18.8.2009 בצירוף ריבית בנקאית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע בשנת 1996, כשש שנים לאחר שעלה לישראל מאוקראינה ועוד טרם רכש שליטה בשפה העברית, הוא התבקש על ידי מתווך דירות שהיה גם מכר שלו, לחתום כערב על הלוואת משכנתא אותה התכוונה ליטול הנתבעת מהבנק. חרף העובדה כי כלל לא הכיר את הנתבעת, נעתר לבקשה כיוון ש"היה נהוג בין העולים החדשים, לחתום כערב גם אם לא מכירים את הלווה" (סעיף 1 לבקשה).
   
2. הנתבע אינו מכחיש כי חתם על מסמכים שונים בבנק, אולם לטענתו פקידה בשם אולגה אמרה לו שלא יוכל לשמש כערב כיוון שלא היו בידו תלושי שכר. מאחר שכך סבר הנתבע כי הבנק סרב לקבלו כערב להלוואה, ובכך מבחינתו תם העניין ונשתכח ממנו.
   
3. לימים הנתבעת לא עמדה בתשלומי החזרי המשכנתא. הבנק נקט בהליכי מימוש, מכר את הנכס ולאחר שמיצה את ההליכים נגדה, פנה לגבות את יתרת החוב מאת הנתבע.
   
4. בשנת 2010 ולאחר שקיבל מכתב אזהרה מרשות האכיפה והגביה ביחס לחוב בסך 256,374 ₪, הסתבר למבקש לראשונה, לטענתו, כי הוא מופיע ברישומיי הבנק כלווה נוסף ולא כערב.
   
5. לטענת הנתבע במהלך כל התקופה לפני כן הוא לא קיבל כל הודעה מטעם הבנק בעניין ההלוואה.
   
6. הנתבע מוסיף וטוען כי מעולם לא קיבל לידיו הזמנה לדין או כתב תביעה, לא כל שכן סרב לחתום על המצאתם לידיו. ביחס להסתמכות פסק הדין על אישור המסירה שהוצג לו מעלה הנתבע מספר טענות הנוגעות לאישור המסירה ולתצהיר מבצע המסירה:
   1. אישור המסירה אינו נושא את חתימת מבצע המסירה.
   2. הנתבע אינו מכחיש כי התגורר בכתובת הרשומה בכתב יד על גבי אישור המסירה, אלא טוען כי לא ניתן לדעת בוודאות כי מבצע המסירה אכן ביקר בכתובת המעודכנת בכתב יד או שמא בכתובת המודפסת שלא היתה כתובתו העדכנית של הנתבע באותה עת.
   3. בהעדר ציון שעת המסירה, נבצר מהנתבע להוכיח באם שהה בעת המסירה במקום אחר כמו למשל במקום העבודה.
   4. מספר התיק המופיע בתצהיר מבצע המסירה אינו זהה למספר התביעה, ולמעשה בירור במזכירות העלה כי לא קיים כלל תיק הנושא מספר כזה.
   5. לבסוף העלה הנתבע תהיה ביחס לעובדה שהמסירה והתצהיר נערכו באותו יום נוכח המרחק הגאוגרפי שהיה על מבצע המסירה לעבור באותו יום.
      
7. ביחס לשיהוי הממושך בהגשת הבקשה, למעלה מ-6 שנים מאז ניתן פסק הדין, טוען הנתבע כי הדבר נבע מיעוץ משפטי מטעה שקיבל. לטענתו, עם קבלת הדרישה לתשלום החוב מרשות הגבייה הוא פנה בבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ובמקביל פנה לקבלת ייעוץ משפטי בלשכת הסיוע המשפטי, שם, לטענתו, הומלץ לו על ידי עו"ד עירא פלג להכריז על פשיטת רגל והוסבר לו: "אתה תשלם 50 שקל בחודש משך שנתיים ותגמור מזה" (סעיף 14 לבקשה). הנתבע קיבל עצה זו ופנה להליך פשיטת רגל ואכן הוכרז כפושט רגל החייב לבנק את מלוא סכום ההלוואה.
   
8. לטענת הנתבע לאחר שהוכרז כפושט רגל ונקבע לו צו חיוב בתשלומים גבוה מזה שהובטח לו הוא ניסה לדרוש את ביטול פסק הדין נגדו, אך נענה (הנתבע לא מפרט בבקשה על ידי מי) בשלילה. הנתבע אף פנה והגיש תלונה במשטרה נגד הבנק לטענתו, אך תלונתו לא זכתה לכל התייחסות.
   
9. ביום 8.5.2013 בוטלו הליכי ההכרזה של הנתבע כפושט רגל, לאחר שלא מילא את החיובים שהוטלו עליו (אשר עלו על סך של 50 ₪ בחודש כפי ש"הובטח" לו), לא שילם את צו התשלומים ולא הגיש דוחות במועד.
   
10. לטענת הנתבע בסמוך לפני הגשת הבקשה הכיר חבר שבעזרתו הוגשה בקשה זו.
    
11. טענות הבנק בתמצית הינן כי יש לדחות את הבקשה הן מן הטעם שהיא הוגשה באיחור ניכר מבלי שניתן הסבר מספק למועד הגשתה ומבלי שנתבקשה הארכת מועד, והן מן הטעם שכתב התביעה הומצא כדין והנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן וכן כי למבקש סיכויי הצלחה קלושים בניהול הגנתו כנגד התביעה לגופה.

דיון והכרעה

1. הנתבע לא עתר בבקשתו, שהוגשה בחלוף למעלה משש שנים (!!) לאחר מתן פסק הדין, להארכת מועד להגשתה. ביחס להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין נקבע בע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) ,389 401 (25.3.08):

"הכלל הרגיל הוא אפוא כי על מבקש הביטול שחדל מהגשת בקשתו במועד, לעתור להארכת המועד ולשכנע את בית-המשפט בקיום טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. אך מכלל זה יש גם יוצאים; ובמקרה חריג הראוי לכך בידי בית-המשפט להאריך מועד שבסדר דין אף מיוזמתו, ובלבד ששוכנע בקיום טעמים מיוחדים המחייבים להידרש להליך גופו על-אף האיחור בהגשתו" (ע"א 599/61 ליטוין נ' חברת קולנוע היובל ירושלים בע"מ [5], דברי השופט ח' כהן בעמ' 919 ודברי השופט זוסמן בעמ' 922). בהתייחסו להחלת דין זה על בקשה לביטול פסק בוררות ציין השופט ברנזון כי "במקרה יוצא מהכלל רשאי בית-משפט להאריך מועד אף על דעת עצמו ומבלי שנתבקש לכך בדרך הנאותה, ובלבד שמצוי לפניו חומר ראיות המצדיק צעד כזה והמהווה גם 'טעם מיוחד', כשזה דרוש לפי החוק" (ע"א 779/70 סלמן נ' סלמן [6], בעמ' 551).

אכן, להקפדה על המועדים הקבועים בדין להגשת הליכים נודעת חשיבות רבה לא רק מטעמים הקשורים ביעילות פעולתם של בתי-המשפט, אלא גם משיקולים הכרוכים בטובתם של בעלי-הדין (ראו בהקשר זה את דברי הנשיא שמגר בב"ש 261/87 הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ [7]). מטבע הדברים, אין בית-המשפט נוטה להאריך מועד אם לא שוכנע בקיום טעמים מיוחדים להצדקת האיחור; לא כל שכן שבית-המשפט לא ייטה להאריך מועד מיוזמתו מקום שבעל-הדין לא פנה אליו כלל בבקשה להארכת המועד. אך כפי שראינו, הסמכות להאריך מועד מיוזמתו נתונה לבית-המשפט, ובמקרים החריגים שבהם עשוי הוא להפעילה רשאי הוא למצוא טעם מיוחד להארכת המועד לאו דווקא בנסיבות שגרמו לאיחור (שלא פורטו לפניו כלל), אלא במהות ההליך שהונח לפניו. כך למשל אם שוכנע שסילוק ההליך על הסף, בשל החמצת המועד, עלול לגרום לעיוות דין חמור או לפגיעה קשה באינטרס ציבורי חשוב, עשוי בית-המשפט להאריך את המועד מיוזמתו" (ההדגשה אינה במקור- פ.ל.)

1. במקרה שבפני יכולה הייתי להתעלם מהפגם הפרוצדוראלי גרידא של אי הגשת בקשה להארכת המועד על ידי הנתבע שאינו מיוצג בעת הגשת הבקשה, אלא שאין בכל הנטען על ידי הנתבע בבקשתו לספק הסבר מספק לאי הגשת הבקשה בשיהוי כה ניכר, ואין היא מגלה את אותו טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד.

הנתבע אמנם העלה בבקשתו נימוקים והסבר (שניתן לקבלו בדוחק) לאי הגשת הבקשה מאז גילה אודות קיום פסק הדין ועד לסיום הליכי הפש"ר בעניינו. כפי שציין הנתבע בבקשתו, הסיבה לאי הגשת הבקשה במשך תקופה ארוכה היתה נעוצה באמונתו, שבוססה על ייעוץ משפטי שקיבל, כי הליך משפטי לביטול פסק הדין שניתן לטעמו בניגוד לצדק, יהא ממושך ומורכב, ואילו הליך פש"ר ייטיב עימו ויאפשר לו לשלם תשלום חודשי נמוך, שהוא יכול לעמוד בו, לתקופה קצובה כך שייפטר מהחוב בתשלום נמוך. משכך, כך עולה מהנטען, הוא ויתר באותו מועד על הגשת הבקשה.

רק לימים, ולאחר שנכזב מהליך הפש"ר אשר בניגוד לאשר הובטח לו, נקבע בו צו תשלומים חודשי גבוה מזה שהוא יכול היה לעמוד בו, החליט לפנות להליך של ביטול פסק הדין.

14. מעבר לעובדה כי מדובר בטענה מוקשית, המעלה טענה חמורה בטיבה כלפי עו"ד מטעם הסיוע המשפטי, מבלי שטענה זו נתמכה בראיה נוספת מלבד תצהירו של הנתבע, הרי שגם באם הייתי קובעת כי מדובר בהסבר מספק, הרי שהוא יכול להסביר את אי הגשת הבקשה לתקופה קצרה יחסית, דהיינו עד למועד קביעת צו התשלומים בהליך הפש"ר. מרגע זה ואילך כבר צריך היה הנתבע להבין שתקוותו, שבוססה על אותו ייעוץ נטען, נכזבה, ולא ניתן בבקשה כל הסבר מדוע השתהה הנתבע תקופה ארוכה של עוד שנים מספר עד אשר הגיש את הבקשה.

גם אם תאמר כי הנתבע היה מנוע מלהגיש את הבקשה כל עוד היה בהליך פש"ר, הרי שהסבר זה יכול לעמוד לטובת הנתבע, רק עד לביטול הליך הפש"ר ביום 28.5.13, אלא שבבקשה אין כל הסבר של הנתבע מדוע מאז, ובמשך יותר מ-3 שנים לא הגיש את הבקשה, ורק ציין כי זו הוגשה לאחר שקיבל עצה של חבר שסייע לו בניסוחה.

15. צר לי עד מאוד, אך עם כל ההתחשבות בנתבע ומגבלותיו, הן הכלכליות והן אלו הנובעות כנטען בבקשה מכך שאינו יליד הארץ ועד היום (בחלוף 20 שנה ממועד עלייתו) עדיין אינו שולט בשפה העברית), לא ניתן לקבל את ההסבר החלקי (והמוקשה כאמור) שנתן לאי הגשת הבקשה במהלך שנים כה ארוכות, תוך התעלמות מכך שאותם גורמים שלטענתו גרמו להכשלתו (עוה"ד ועצתה הקלוקלת, לטעמו) כבר לא התקיימו במשך 3 שנים לפחות. אין ספק שעם ביטול הליך הפש"ר היה הנתבע מודע היטב לכך שהוא צפוי להיות חשוף להליכי גבייה מכוח פסק הדין, ולפיכך לא ברור מדוע לא פנה מיידית לקבלת ייעוץ של מאן דהוא (גם באם פנייה לסיוע המשפטי כבר לא היתה אופציה עבורו לנוכח טענותיו האמורות), והמתין עד אשר "חבר" עלום ייעץ לו מה לעשות.

מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע אינו עובר את המשוכה הראשונה בדרכו, שכן אין הצדקה להארכת המועד להגשת הבקשה.

בחינת הבקשה לגופה

מעבר לצורך, וככל שמאן דהוא יסבור כי מסקנתי זו שגויה, אציין כי גם בחינת הבקשה לגופה מעלה קושי של ממש לקבלה.

1. בבואו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ישקול בית המשפט שני סוגים של שיקולים:

האחד הוא הסיבה למחדלו של הנתבע והשני סיכויי ההצלחה של הגנתו או תביעתו, לפי העניין, של מבקש הביטול (ראה למשל רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ (28.4.2008) וכן רע"א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ (14.12.2010)). בדרך כלל שאלת סיכויי ההצלחה בהליך בעלת משקל רב יותר מההצדק למחדלו של הנתבע, ואולם, נפסק בעבר כי במקרים שבהם מחדלו של בעל הדין עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו, לא יבוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד אף אם הצביע על סיכוי לכאורי לכך שטענותיו היו מתקבלות, לו הוגשו במועד (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.2008), רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר (31.12.2012), א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" 373 (מהדורה עשירית, 2009)).

במקרה דנן לא קמה עילת ביטול מתוך חובת הצדק

1. הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין לנתבע, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה כל בעל דין זכאי לקיום הליך משפטי תקין. יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' מצא בע"א 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1) 830, 834 (1994): "שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהנתבע לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו...."

דהיינו כאשר נפל פגם בהליך המשפטי שהוביל לפסק הדין יבוטל פסק הדין מחובת הצדק ללא כל קשר לשאלת הגנת הנתבע. גם נתבע שאין הגנה בפיו רשאי לבקש לבטל פסק דין שניתן נגדו במעמד צד אחד במקרה שכזה.

1. הבנק בתגובתו לא השיב לטענות הנתבע ביחס לאישור המסירה ולתצהיר מבצע המסירה והסתפק בציון העובדה כי בוצעה מסירה כדין. טענות הנתבע באשר לפגמים שנפלו לדעתו באישור המסירה ובתצהיר מבצע המסירה נדחות על ידי מהנימוקים הבאים:

א. אני רואה באישור המסירה ובתצהיר מבצע המסירה כמשלימים אחד את השני. על גבי אישור המסירה מופיעות שתי כתובות: אחת מודפסת ועליה נמתח קו המוחק אותה ולצדה נרשמה בכתב יד כתובת נוספת (רח' הקישון 77/5 תל אביב), כתובת שהנתבע מודה שהוא התגורר בה במועדים הרלוונטיים (עמ' 4 לבקשה תחת הכותרת נספחים 16-1).

ברי הן מאישור המסירה והן מהתצהיר כי המסירה אכן בוצעה בכתובתו העדכנית דאז של הנתבע ולא בכתובת האחרת המופיעה על גבי אישור המסירה בכתב יד.

ב. אין בעובדה כי על גבי התצהיר מופיע מספר תיק אחר כי להטיל פגם במסירה, מקום בו שאר הפרטים נכונים. ניתן להסתפק בכך שמספר התיק הנכון מופיע על גבי אישור המסירה עצמו, כאשר ברור כי שאר הפרטים, בין האישור עצמו לבין התצהיר תואמים ומעידים כי מספר התיק השגוי בתצהיר מקורו בטעות.

ג. אין בעובדה שמבצע המסירה הוא שליח הפועל מטעם משרד עו"ד המייצג את הבנק כדי להטיל פגם בביצוע המסירה.

ד. העובדה שעל גבי אישור המסירה והתצהיר מופיע אותו תאריך, חרף העובדה כי הנתבע סבר כי המיקום הגאוגרפי היה אמור למנוע או להקשות על עריכת שניהם באותו יום, אין בה לפגו בתוקף אישור המסירה ולא בלתי אפשרי או בלתי סביר, כי שליח העוסק בכך יבצע מסירה בתל אביב, ובו ביום יספיק להגיע למשרד ב"כ הבנק בנהריה, להמציא את האישור ולחתום על תצהיר מוסר.

ה. אי ציון שעת המסירה על גבי אישור המסירה, אין בה חסר משמעותי שיביא להטלת ספק בנכונות האמור בתצהיר המסירה, וצרוף הפרטים הרלבנטיים, ובעיקר ציון כתובתו העדכנית דאז של הנתבע (שלא בכתובת השגויה המופיעה בכתב התביעה), מצביעים על כך שסביר יותר שהמסירה אכן בוצעה בהתאם לאמור באישור ובתצהיר.

1. אוסיף ואציין מעבר לכל האמור ביחס לאותם פגמים טכניים באישור ובתצהיר המוסר, כי לא מצאתי כל טעם לקבוע דיון לצורך חקירת מבצע המסירה על תצהירו לאור חלוף התקופה הארוכה של למעשה מ-6 שנים מאז בוצעה. השיהוי הממושך מצד הנתבע, הוא שגרם לכך שאין למבצע המסירה להוסיף על האמור בתצהירו במועד זה, וכל עדות כזו ממילא תסתמך על הרשום בתצהיר ובאישור, הא ותו לא.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי לא נפל פגם בביצוע המסירה המחייב את ביטול פסק הדין.

האם מתקיימת עילת ביטול על פי שיקול דעת

1. עיון בטענות הנתבע לגופה של הבקשה מעלה כי לא ניתן לשלול, כטענת הבנק, את האפשרות כי למבקש קיימים סיכויי הצלחה בהגנתו. טענתו העיקרית של הנתבע נוגעת לסיווגו על ידי בבנק כ"לווה נוסף" ללא ידיעתו ולנסיבות חתימתו על מסמכי ההלוואה, בעודו סבור כי הוא חותם על כתב הערבות, ולאחר שנאמר לו לאחר חתימתם כי כלל אינו יכול לשמש כערב בהעדר תלושי שכר. באם יצליח הנתבע להוכיח טענותיו אלו, שהינן טענות לא פשוטות להוכחה הן מבחינה עובדתית, והן מבחינה משפטית לאור ההלכות המבוססות בדבר הקושי להעלות טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב ובדבר תוקף חתימה על מסמך, הרי שתקום לו הגנה כנגד התביעה.

אלא שהגנה זו קשייה הברורים עימה, ואין מקום לקבוע כי עומדות לנתבע טענות הגנה חזקות ומבוססות כדבעי, על אף שצרף לבקשה תצהיר של הנתבעת כי כספי ההלוואה לא הועברו כלל לידי הנתבע על אף שהוגדר כ"לווה נוסף", שכן גם באם הנתבע אינו "לווה נוסף" הרי שהוא עצמו מודה כי הסכים לערוב לחוב הנתבעת.

1. מנגד, עומדת לחובת הנתבע העובדה, שכפי שפורטה לעיל, כי לא ניתן על ידו הסבר מספק למחדלו באשר לאי התגוננות מפני התביעה (שכן כל סיפור העצה שקיבל מעוה"ד של הסיוע המשפטי נוגע רק לתקופה שלאחר המצאת פסק הדין לידיו ואי הגשת בקשה לביטול!!) שכן לטענתו, אשר נדחתה על ידי, כלל לא קיבל לידיו את כתב התביעה. משדחיתי טענה עובדתית זו של הנתבע, לא ניתן לקבוע כי הוא סיפק הסבר לאי התגוננותו כנגד התביעה.

יתירה מכך, בהעדר הסבר לשיהוי הממושך בהגשת הבקשה, יש "אפקט מצנן" באשר לתוקף טענות הנתבע כנגד פסק הדין, ומשקל הגנתו, שכן מתקשה אני לקבל כי אדם שסבור כי עומדת לו הגנה טובה כנגד תביעה לחוב לא מבוטל, לא מתגונן כנגד התביעה, וגם לאחר מכן, במשך שנים, וגם כאשר מתברר לו כי ההבטחה שניתנה לו באשר לגובה התשלומים בפש"ר שווה כ"קליפת השום", אינו נוקט בכל צעד שהוא. כפי שציינתי לעיל, גם באם אצא מהנחה כי הנתבע הינו אדם "מוחלש", כפי שנהוג לכנות אוכלוסיות מסוימות, גם אדם כזה, המאמין שנעשה לו עוול, אינו יכול לשבת בחוסר מעש, עד אשר יבוא חבר עלום כלשהו ויעזור לו לנסח בקשה, מבלי להראות את הסיבה לאותה ישיבה בחוסר מעש במשך שנים!!!

22. אודה ולא אכחד, כי בנסיבות הענין, ואילו היה הנתבע בעל יכולת להפקיד סכום משמעותי להבטחת הוצאות הבנק בגין הצורך בניהול ההליך, לנוכח קלישות הגנתו, הייתי שוקלת להיעתר לבקשה (במידה רבה לפנים משורת הדין), תוך שלפחות הוצאות הבנק יהיו מובטחות. אלא שבנסיבותיו של המבקש כאן, ברי כי אין ביכולתו לבצע הפקדה כזו (או הפקדה כלשהי), ולפיכך דין הבקשה להדחות.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת הנתבע לביטול פסק הדין.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ז, 23 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.