תובענת נזקי גוף שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, להלן: חוק הפלת"ד.

התובענה:

1. נטען בכתב התביעה כי התובע, יליד שנת 1954, נפגע בתאונת דרכים בכפר דיר אל אסד, ביום 4/9/08 לקראת השעה 20:00, כאשר צויין בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן כדלקמן:

"התובע חצה את הכביש לכיוון הרכב הראשון, הספיק לפתוח את הדלת של הרכב הראשון (דלת של הנהג היתה הדלת הקרובה לכביש). אז הרכב השני היה נוסע במהירות באותו נתיב בו עמד התובע, לפני שהרכב השני עבר ליד התובע, הנהג של הרכב השני שהינו הנתבע מס' 1 התחיל לשחק עם ההגה של הרכב השני (כנראה בכדי "להתלוצץ" על ידי שני חברים שלו שעמדו בצד ימין של הכביש) וחלף עם פני התובע במספר מטרים, לפתע הנתבע מס' 1 בלם את הרכב בצורה מפתיעה, חזר אחורנית במהירות רבה וזאת כי רצה לחזור ולדבר, בכך ניראה עם אותם שני חברים שלו, שכאמור עמדו בצד ימין של הכביש (הצד בו עמד התובע) במהלך חזרתו הפתאומית והמהירה פגע הרכב השני שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 בתובע (כנראה מבלי שהנתבע מס' 1 ראה את התובע כלל) וכל זאת שנייה קלה לאחר שהתובע סגר את הדלת וניסה לברוח מפני הרכב השני, אך ללא הצלחה".

לשם הבהר הנטען כנ"ל אציין כי הרכב הראשון הוא הרכב של התובע, אשר מבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת מס' 2 ואילו הרכב השני הוא של הנתבע מס' 1 אשר הינו מבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת מס' 3.

הוסיף בסעיף 11 לכתב התביעה כדלקמן:

"התובע יטען כי בעת הפגיעה היה עומד ליד הקבינה של הרכב שלו, באיזור הקרוב לדלת הנהג, אבל לא היה מגע פיזי עם הרכב הראשון, והוא הספיק לסגור את הדלת של הרכב הראשון לפני שהתחיל לברוח במהירות, שכן התובע הבין שאם ינסה להיכנס לרכב הראשון, הוא עלול להיפגע בצורה קשה ולהימחץ בין שני הרכבים".

התובע טען כי האירוע הנ"ל, להלן: "התאונה", הינו בבחינת תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפלת"ד, כך שהנתבעת מס' 2 מבטחת הרכב שלו חייבת לפצותו בגין נזקיו בהיותו המשתמש ברכב ולחילופין חובת הפיצוי חלה על הנתבעת מס' 3 המבטחת של הרכב השני.

התובע המשיך וטען כי בעקבות התאונה הוא הובהל לבי"ח נהריה באמצעות אמבולנס, שם אובחנו אצלו פגיעות קשות בראש, בכף היד, בברך שמאל, בגב וברגל ימין, כך שהוא טופל שם ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה ולהמשך טיפול ומעקב רפואי.

התובע טען כי לאחר התאונה התחיל לסבול מכאבים והתגלתה אצלה מחלת הפסוריאזיס שנגרמה או הוחמרה עקב התאונה.

התובע טען כי לפני התאונה עזר למשפחתו בלול המשפחתי אך בעקבות התאונה נבצר ממנו הדבר והוא נאלץ להימנע מכל עבודה עקב מגבלותיו הרפואיות.

התובע טען לנזקים מיוחדים בסך של 25,000 ₪ וכן ביקש לפסוק לו פיצויים עבור נזקים כלליים לרבות כאב וסבל והפסד הכנסות.

ההגנות:

1. הנתבעים מס' 1 ו- 2, הנתבע מס' 1 וחב' הביטוח שלו – הראל חב' לביטוח בע"מ (להלן: "חב' הראל") הגישו כתב הגנה והכחישו את פרטי החיוב המיוחסים להם.

הנתבעים הנ"ל (להלן: "הנתבעים") הכחישו את עצם אירוע התאונה, הכחישו את נסיבותיה, הכחישו כי מדובר בתאונת דרכים וגם הכחישו את הנזקים הנטענים והכחישו כל קשר סיבתי בין הנזקים לבין התאונה.

1. גם הנתבעת מס' 3 – כלל חב' לביטוח בע"מ (להלן: "חב' כלל") הגישה כתב הגנה אשר בו הכחישה את פרטי החיוב המיוחסים לה.

חב' כלל הכחישה את עצם התרחשות התאונה, את נסיבותיה את היותה תאונת דרכים וגם לא אישרה את הנזקים הנטענים.

כן טענה חב' כלל כי :

"הנתבעת תטען כי בנסיבות המקרה דנן אין היא חבה בגין נזקיו הנטענים והמוכחשים של התובע, שכן התובע טרם החל את ה"שימוש" ברכב אותו ביטחה לכאורה וכי החבות בגין התאונה דנן מוטלת, אם בכלל, על כתפיהם של הנתבעים 1 ו- 2".

לחילופין טענה חב' כלל כי מדובר בתאונה "מעורבת" כמשמעותה בסעיף 3 לחוק הפלת"ד, כך שעל המבטחות של שני הרכבים המעורבים לשאת בנטל הפיצוי בחלקים שווים.

הנכות של התובע:

1. לאור טענת הנכות שהתובע העלה ולאור המסמכים הרפואיים הקיימים מונו לתובע מומחים רפואיים אשר נתנו חוות דעת כדלקמן:
2. פרופ' א. אינגבר מומחה למחלות עור אשר בדק את התובע ונתן חוות דעתו מיום 24/1/12 שסיכומה הוא כי לתובע נגרמה נכות בשיעור של 10% בגין מחלת הפסוריאזיס שנתגלתה וכן קבע כי עובר לתאונה אותה מחלה לא היתה קיימת אצל התובע וכי היא התפרצה אצלו בעקבות "סטרס" שהיה לו בעת התאונה.

כן פרופ' אינגבר ציין שיש להפנות את התובע למומחה אחר בעניין מחלת הפרקים, המומחה בתחום זה, כך שמונה לתובע פרופ' יצחק רוזנר, מומחה לרימטולוגיה.

1. פרופ' יצחק רוזנר אכן בדק את התובע ונתן חוות דעתו מיום 17/1/13 ובה ציין:

"מר אורי מוסא זאדה פיתח דלקת מפרקים הנלווית ל- psoriasis כתוצאה מן החבלות אשר ספג בתאונת הדרכים הנידונה".

פרופ' רוזנר קבע הנכות הרפואית עבור מצבו של התובע היא בשיעור של 30% לפי סעיף 35 (1) ד', כן קבע שיש לגרוע מהנכות הנ"ל 15% בגין מצב קודם עובר לתאונה וכי יש לזקוף את היתרה בשיעור 15% לחובת התאונה.

פרופ' רוזנר גם השיב לשאלות הבהרה שנשלחו לו ע"י ב"כ הנתבעים ונישאר איתן בדעתו כפי המופיע בחוות דעתו.

ראיות הצדדים:

1. התובע אך הוא העיד בתיק זה כאשר הוא נתן תצהיר עדות ראשית, עליו הוא נחקר נגדית בישיבת יום 4/6/15 ע"י ב"כ שתי חברות הביטוח.

בתמצית ניתן לומר כי התובע נשאר נאמן לגירסתו כפי שתוארה בכתב התביעה המתוקן, לעניין נסיבות התרחשות התאונה.

דיון והכרעה:

1. הינה כי כן נקודות המחלוקת הטעונות הכרעה במסגרת תיק זה הן: מי חב' הביטוח האמורה לשאת בנזקיו של התובע הנובעים מהתאונה, או ששתיהן כאחת וכן הנכות שיש לתובע ומהם הנזקים שנגרמו לו בעטייה של התאונה.
2. למותר לציין כי ענין התרחשות התאונה אינה יכולה להיות במחלוקת לאור עדותו של התובע ושאר המסמכים הקיימים, כאשר בית המשפט נותן אימון באותה עדות.
3. נסיבות התאונה ומי היא חברת הביטוח האמורה לשאת בנטל תשלום הפיצויים:

גירסתו העובדתית של התובע פורטה במסגרת סקירת כתב הטענות וניתן לשוב ולציין שהוא ניגש אל רכבו לשם התחלת נסיעה, הספיק לפתוח את הדלת, טרם הספיק להיכנס לרכב שלו, הבחין ברכב השני כשהוא חוזר אחורנית בפראות, כך שהוא הספיק לסגור את הדלת, ביקש לברוח מהמקום, אך הרכב השני הדביקו ופגע בו.

בעת הפגיעה לא היה מגע פיזי בין התובע לבין הרכב שלו, אם כי היה עדיין בקרבה צמודה לו; הוא הספיק לעשות שני צעדים מרכבו.

יש לתת אימון מלא בעדותו הנ"ל של התובע כאשר אין לו כל אינטרס מי היא חב' הביטוח אשר תחוב בנזקיו.

לאור העובדות הנ"ל מי היא חברת הביטוח האמורה לשאת בנטל הפיצויי?

סעיף 2 לחוק הפלת"ד קובע כי נהג ברכב או משתש בו חייב לפצות אדם שנפגע בתאונה שבה היה מעורב אותו רכב.

סעיף 3 (א) לאותו חוק קובע כי בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מס' כלי רכב אז כל משתמש חייב לפצות את הנוסעים אשר ברכב שלו.

מאידך סעיף 3 (ב) קובע בהאי לישנא:

"נפגע אדם מחוץ לרכב (וזהו המקרה שבפנינו – ז. סאלח) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מס' כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, בינם לבין עצמם, יישאו בנטל הפיצוי שווה בשווה. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי הרכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

בענייננו, עפ"י העובדות כפי שנקבעו, בעת התרחשות התאונה לא היה כל מגע בין הרכב של התובע לבין התובע עצמו, הרי הוא הספיק להתרחק ממנו שני צעדים.

כן לא היה כל מגע בין שני כלי הרכב הנ"ל: הרכב הראשון לא פגע ברכב השני או הפוך.

עדיין, יכולה להישאל השאלה שבה השימוש שהתובע ביקש לעשות ברכב שלו, כאמור הוא פתח את הדלת וביקש להיכנס אליו לשם התחלת נסיעה, יש בה כדי לקשור אותו תאונה?

הינני בדעה כי התשובה לשאלה הנ"ל הינה שלילית.

ראשית, לשון סעיף 3 (ב) לחוק הפלת"ד אינו מזכיר עניין "שימוש" וכל דרישותיו הן "מגע" בין שני הרכבים או מגע בין הרכבים לבין הנפגע.

שנית, גם ההיבט המוסרי יש בו כדי לחייב את המסקנה כי מי שאחראי לפיצוי הוא הרכב השני עת דהר בפראות אחורנית ופגע בתובע. אילולא אותו רכב ואותה דהירה לא היתה מתרחשת כלל התאונה.

אם היינו ממשילים כלי הרכב לבני אדם, אין ספק כי כל האשם כולו היה מוטל על הרכב השני.

לפיכך דעתי היא שאין כאן מדובר בתאונה מעורבת, כהגדרתה בסעיף 3 (ב) לחוק אם כי בתאונה שבה נפגע אדם (התובע) ע"י הרכב המבוטח ע"י חב' כלל, הרכב השני והיא זו שאמורה לשאת בפיצוי התובע עפ"י הוראות סעיף 2 לחוק הפלת"ד.

הפיצויים להם זכאים התובע:

1. ב"כ התובע טען לפיצויים בהיקף של 619,607 ₪ זאת לפי הפירוט כדלקמן:

• 200,000 ₪ - הפסד השתכרות לעבר.
• 32,407 ₪ - עבור כאב וסבל.
• 43,200 ₪ - עבור הוצאות ומסג'ים.
• 24,000 ₪ - עבור תרופות.
• 20,000 ₪ - הוצאות נסיעה.
• 150,000 ₪ - הפסד הכנסה בעתיד.
• 150,000 ₪ - הוצאות, תרופות, מסג', נסיעות בעתיד.

ב"כ התובע אישר כי אומנם לא הוצגו תלושי שכר של התובע עובר לתאונה או אחריה וכן שהתובע קיבל קיצבת נכות כללית מהמל"ל, אך התובע בכל זאת עבד בלול הרשום על שם אמו והשתכר כ- 3,500 ₪.

הוסיף שהתובע אמנם סבל לפני התאונה ממחלת לב, אך לא היתה לו מחלת פרקים.

ב"כ התובע היפנה לנכויות הגבוהות שנגרמו לתובע: 15% עבור מחלת הפרקים ו- 10% עבור מחלקת הפסוריאזיס.

ב"כ התובע טען כי מצבו של התובע מחמיר מיום ליום והוא נזקק לטיפולים רפואיים, מעבר לאלה אשר נמצאים בסל הרפואי, לרבות מסג'ים רבים לשם הקלת הכאבים בעלות של 120 ₪ לכל טיפול וכן לתרופות קבועות בעלות של 300 ₪ לחודש.

ב"כ התובע טען להפסדי הכנסה לגבי העבר בהיקף של 28,000 ₪ = 3,500 X 80 וכן להפסדים נוספים כפי שתואר לעיל.

ב"כ הנתבעים ענו כי הפסדיו של התובע הינם מזעריים או לא קיימים כלל זאת כאשר מדובר באדם כבן 60 שנה, אשר לא עבד לפני התאונה והתפרנס מקיצבת נכות כללית עקב נכות צמיתה שיש לו ללא קשר לתאונה.

הנתבעים טענו שאין להכיר לתובע בכל הכנסות, שאבדו, דבר שמוכחש, זאת לאור כך שהוא לא הצהיר עליהם בפני רשויות המדינה.

ב"כ הנתבעים מס' 1 ו- 2 הציע לעמיד את נזקיו של התובע על כאב וסבל בסך של 30,000 ₪ וכן לאשר לו הוצאות בהיקף של 500 ₪ בלבד.

ב"כ הנתבעת מס' 3 ביקש שביהמ"ש לא ייתן ידו להכנסות מדומות ולא חוקיות כאשר קבלת טיעוניו של התובע בדבר אובדן הכנסות בסך של 3,500 ₪ לחודש היה בו כדי לשלול את זכאותו לקיצבת נכות כללית.

ב"כ הנתבעת הוסיף וטען כי עפ"י רישומו המל"ל התובע לא עבד כלל החל משנת 2001 והוא מקבל קיצבת נכות כללית החל משנת 2007 בסך של 4,800 ₪. גם ב"כ הנתבעת מס' 3 הצטרף לעמדתו של ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 והציע לפסוק לתובע לכל היותר סך של 30,500 שעיקרם עבור כאב וסבל.

גובה הפיצויים המגיעים לתובע:

1. התובע יליד שנת 1954, כבן 54 בעת אירוע התאונה, כאשר עובר לאירוע התאונה החל משנת 2001 לא נרשם במוסדות כעובד ולא דיווח על הכנסות כלשהן עפ"י חובתו האזרחית.

החל משנת 2007 הוא החל לקבל קיצבת נכות כללית בהיקף של 4,800 ₪.

התאונה היתה בחודש 9/2008.

אין מקום לקבל את טענתו והצהרתו שהוא עובד בלול המשפחה כאשר הוא העריך שווי תרומתו לאותו לול בהיקף של 3,500 ₪.

כן יש לקבוע כי אכן מדי פעם הוא עזר באותו לול משפחתי, הרשום על שם אמו אשר גילה מופלג כ- 90 שנה. לאור מגבלותיו הרפואיות כפי שעליהן הצהיר עובר לתאונה לרבות היעדר הכנסותיו, ע"פי הצהרתו למוסד לביטוח לאומי, יש לקבוע כי עזרתו בלול המשפחתי היתה שולית ומזערית ואינה מזכה בשכר.

מאידך יש לקבוע כי מחלת הפרקים אשר התגלתה אצלו בעקבות התאונה איינה כל אפשרות שלו לעזור בלול המשפחתי.

לאור הנ"ל מסקנתי היא שיש לאמוד את הפסד אותו עזרה, הן בעבר והן בעתיד, לאור נכותו וכן לאור גילו הלא צעיר, בהיקף של 30,000 ₪ נכון להיום כן יש לפסוק לתובע סכום נוסף, עבור כאב וסבל לאור שיעור נכותו, שהינה משוקללת בשיעור של 23.5% ,בסך של 31,100 ₪.

כן יש לאשר לתובע הוצאות שונות לרבות טיפולים רפואיים ותרופות אשר אינן מופיעות בסל התרופות של קופת חולים בסכום כולל של 15,000 ₪.

לפיכך סיכום הפסדיו של התובע הינו כדלקמן:

• 30,000 ₪ - עבור הפסד כושר השתכרות בעבר ובעתיד.
• 31,000 ₪ - עבור כאב וסבל.
• 15,000 ₪ - עבור נסיעות, טיפולים רפואיים ותרופות.
• 76,000 ₪ - סה"כ פיצויים להם זכאי התובע נכון להיום.

התוצאה:

1. הינני מקבל את התובענה ומחייב את הנתבעת מס' 3, כלל חברה לביטוח בע"מ לשלם לתובע את הסך של 76,000 ₪.

כן הנתבעת הנ"ל תשלם לתובע אגרת ביהמ"ש ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו, תוך 45 יום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.

התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ו, 05 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את פסה"ד לב"כ הצדדים.