1. התובע, יליד 1961, נפגע בתאונת דרכים, שאירעה ביום 13.08.08, עת התנגש הרכב בו נהג עם רכב אחר. בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף.

2. בגין נזקי הגוף, הוגשה תביעה זו לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, נגד הנתבעת, אשר ביטחה את השימוש ברכב במועד התאונה, בביטוח חובה.

3. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה. המחלוקת נסובה סביב שאלת גובה הנזק בלבד.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

4. בעקבות התאונה נפגע התובע פגיעה רב מערכתית קשה. ממקום התאונה הועבר לבי"ח בילינסון ואושפז במחלקה האורתופדית. בקבלתו נמצא שבר פתוח בעצמות האמה (אולנה) משמאל, שבר פתוח תוך מפרקי של הפמור הדיסטלי (ירך) מימין, ושבר תוך-מפרקי של הטיביה הדיסטלית והקרסול מימין. כמו כן נמצאו שברים בצלעות וקונטוזיה ריאתית.

ביום קבלתו, 13.08.08, הוא נותח בהרדמה כללית, בוצע קיבוע של השבר באולנה וקיבוע של השבר בפמור המרוחק. ביום 26.08.08 נותח שוב בהרדמה כללית ובוצעה העמדה פתוחה של השבר בקרסול ימין.

5. ביום 03.09.08 שוחרר התובע מבי"ח בילינסון לבי"ח בני ציון, שם אושפז עד ליום 07.11.08 ועבר תהליך שיקומי. הוא שוחרר מבי"ח בני ציון עם המלצות להמשך פיזיותרפיה במסגרת ביתית, מעקב רפואי ועזרה ב-IADL, כגון משק בית וקניות. בעת שחרורו התהלך התובע בעזרת הליכון עם דריכה חלקית על רגל ימין כשבהמלצות אף צוין כי אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית וזקוק להסעות.

6. בהמשך אושפז, ביום 23.12.08, למשך יום אחד. ביום 24.07.10 אושפז שוב למשך 4 ימים, זאת לאחר שבעקבות כאבים מהם סבל משך כשנה, התברר כי הניתוח שעבר באולנה משמאל נכשל, והתברר עוד שקיים חוסר חיבור עם התחלת התפרקות הקיבוע. במהלך האשפוז הוא נותח והוצאה הפלטה, אשר שימשה לקיבוע השבר באולנה, ובוצע קיבוע חדש על ידי פלטה וברגים והשתלת עצם שנלקחה מהאגן.

עם שחרורו, ביום 27.07.10, מבית החולים, הומלץ לתובע על המשך מעקב רפואי וחופשת מחלה למשך 60 יום.

7. התובע היה במעקב וטיפול רפואי תקופה ממושכת.

הנכות הרפואית

8. מטעם בית המשפט מונה פרופ' חיים צינמן, מומחה בתחום האורתופדי, אשר בדק את התובע פעמיים וערך שתי חוות דעת.

חוות הדעת הראשונה נערכה ביום 08.12.09 (16 חודשים לאחר התאונה), ובה נקבע כי, בשל חומרת הפגיעה, מצבו של התובע עדיין אינו יציב וקיים חשד לחוסר חיבור של האולנה שגם עומדת בעמדה גרועה ורצוי לבצע טיפול ניתוחי חוזר (הניתוח החוזר בוצע, כאמור לעיל, בחודש 7/10). כמו כן, קבע כי באזור שוק ימין בליטה של בורג שייתכן וגם אותו כדאי להוציא, וכן בקרסול ימין נראה אוסטאופיט גדול, שאולי אף אותו כדאי להוציא.

לכן קבע המומחה כי מצבו של התובע עדיין זמני ויש לשוב ולבדוק אותו בשנית כעבור שנה.

9. כאמור, התובע המשיך במעקב רפואי ואף עבר ניתוח ונבדק פעם נוספת על ידי פרופ' צינמן, אשר נתן חוות דעתו השנייה והסופית, ביום 30.01.11, וקבע נכויות כדלקמן:

• • יד שמאל – 10% לפי סע' 35(1)ב' מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות");
  • עצם ירך ימין – 10% לפי סע' 47(2)א' לתקנות;
  • ברך ימין – 10% לפי סע' 35(1)ב' (מותאם) לתקנות;
  • טיביה דיסטלית וקרסול ימין – 10% לפי סע' 49(2)א' (מותאם) לתקנות;
  • צלקות – 10% לפי סע' 75(1)ב' לתקנות.

סה"כ נכות משוקללת – 41%.

10. הצדדים אינם חולקים על קביעותיו של פרופ' צינמן. על כן אני מקבלת את חוות דעתו ומאמצת את מסקנותיו במלואן.

נכות תפקודית

11. התובע סיים כיתה י"ב ויצא לשוק העבודה. הוא עבד במשך כ-10 שנים בתחום הטקסטיל, במפעל בחברת "תפרון" בע"מ, וזאת עד לשנת 1989. בין השנים 1991 ו-1996 ניהל התובע עסק עצמאי של מתפרה שנסגרה בשל המצב הכלכלי הקשה בתחום הטקסטיל.

בהמשך עבד בעבודות שונות, והחל משנת 2005 ועד ליום התאונה עבד במתפרת "אסמהאן חג'אזי" בטמרה, שם עבד במחלקת אריזה בהעמסת והורדת סחורות (עמ' 15, ש' 28), כשלדבריו העבודה בוצעה בעיקר בעמידה (עמ' 19, ש' 25-26).

12. מאז שנפגע בתאונה הוא לא שב לעבודתו הנ"ל או לעבודה אחרת כלשהי. לדבריו בעקבות התאונה, הוא סובל מכאבים בידיים וברגליים, מתקשה להרים ולסחוב חפצים או להוביל סחורה. כמו כן, מתקשה לעלות במדרגות מבלי להישען על מעקה (עמ' 20, ש' 17-28).

13. מדובר בתאונה קשה שהותירה את התובע עם פגיעות אורתופדיות חמורות הן בידו השמאלית והן ברגלו הימנית. פגיעות שיש בהן כדי לפגוע ביכולת התפקוד שלו, לרבות ביצוע עבודות פיזיות הדורשות הפעלת כוח פיזי כגון הרמת משאות או עבודות הדורשות עמידה ממושכת.

אין ספק כי יש בפגיעתו זו כדי לצמצם את קשת המקצועות העומדים בפניו, וזאת גם בהתחשב בגילו ובהשכלתו. עם זאת, לא מצאתי כי היה בפגיעתו כדי להשבית אותו לגמרי ולמנוע ממנו להשתלב בחזרה בשוק העבודה.

לפיכך ולאור נסיבות אלו, אני מעמידה את נכותו התפקודית על שיעור של 40%.

חישובי נזק

14. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת אודות אותנטיות התלושים שהוצגו מטעם התובע, תלושים אשר הונפקו מטעם מעבידתו שהעסיקה אותו עובר למועד שבו התרחשה התאונה, "מתפרת אסמהאן חג'אזי" (ת/7).

כאן המקום לציין כי תלושים אלו התקבלו וסומנו כמוצגים ת/7, אך לאור הסתייגות הנתבעת הם התקבלו כראיה לעצם קבלתם בלבד (עמ' 16, ש' 17).

15. מדו"ח רציפות ביטוח אשר הוצג ע"י התובע (ת/20) עולה כי התובע אכן עבד בחודשים שבגינם הונפקו תלושים אלו. נוסף על כן, התובע סיפק הסבר אשר מניח את הדעת לגבי העובדה שתלושים אלו נושאים תאריך הדפסה שהינו מאוחר יותר לתאריך שבו אירעה התאונה:

"בדרך כלל אני לא הייתי מקבל את תלושי המשכורת באותו חודש. הוא היה משלם לי שכר במזומן ואני הייתי סומך עליו שיש לי תלוש משכורת ולא הייתי שואל. קרתה לי תאונה וביקשתי את תלוש המשכורת והוא נתן לי" (עמ' 22, ש' 6-8).

מה גם, עיון ביתר התלושים ובדו"ח הנ"ל מלמד, כי התובע עבד במרבית שנות חייו ואף קיבל שכר גבוה מזה אשר ניתן לו ע"י מעסיקתו האחרונה.

משכך הם פני הדברים, שוכנעתי כי מדובר בתלושים אותנטיים וכי יש לקבוע את שכרו הממוצע של התובע בהתאם לשכר שבתלושי המשכורת ת/7.

16. מהתלושים הנ"ל עולה כי שכרו הממוצע בשלושת החודשים עובר לתאונה עמד על סך של 4,000 ₪ ברוטו. מסכום זה לא נוכה סכום כלשהו למס הכנסה. הסכום האמור, בשערוך להיום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, עומד על סך של 4,500 ₪. סכום זה ישמש כבסיס לחישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד.

17. הפסד שכר לעבר – בהתחשב בחומרת הפגיעה, תקופות האשפוז, הניתוח הנוסף שנאלץ התובע לעבור ביולי 2010 והכאבים מהם סבל עובר לניתוח, תעודות המחלה והמלצות הרופאים המטפלים למנוחה, לרבות חוות הדעת הראשונה של מומחה בית המשפט, הנני קובעת כי התובע שהה באי כושר מלא לעבודה מיום התאונה ועד לחודש נובמבר 2010, וזאת גם בשים לב לתקופת ההחלמה בעקבות הניתוח השני (ראה המלצה למנוחה בסיכום האשפוז ת/11).

27 חודשים X 4,500 ₪ = 121,500 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה (17.6%) = 143,000 ₪.

לאחר מכן יחושב ההפסד החלקי לעבר לפי נכות תפקודית בשיעור של 40%.

4,500 X 40% X 40 חודש = 72,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה (6.6%) = 77,000 ₪.

סה"כ הפסד שכר לעבר – 220,000 ₪.

18. הפסד כושר השתכרות לעתיד – מהתשתית הראייתית שהוצגה בפני עולה כי לאחר התאונה, התובע לא השתלב בחזרה בשוק העבודה. אומנם וכפי שצוין לעיל, לא שוכנעתי כי יש בפגיעתו כדי להשבית אותו לגמרי ולפלוט אותו באופן מוחלט משוק העבודה, אולם ללא ספק פגיעתו השפיעה על כושר השתכרותו וזאת בשל נכותו הרפואית והמגבלות שמהן הוא סובל בעקבות התאונה.

לפיכך, ובהתחשב בשיעור נכותו התפקודית, סוג הפגיעה, גילו, בסיס שכרו ומקדם ההיוון, יש לפסוק פיצוי על סך של 247,000 ₪ (4,500 X 40% X 137 (מקדם היוון ל- 14 שנה)).

19. עזרת צד ג' והוצאות – אין ספק כי כתוצאה מפגיעתו, נזקק התובע לעזרת בני משפחתו לצורך ביצוע פעולות יומיומיות, עזרה החורגת מן המקובל בין בני המשפחה. מדובר בניזוק אשר אושפז מספר פעמים בבתי החולים כשעם שחרורו מבית חולים בני ציון הוא נעזר בהליכון עם דריכה חלקית על רגל ימין והמלצה שלא להשתמש בתחבורה ציבורית.

התובע עבר ניתוחים שונים: קיבוע שבר, ניתוח של העמדה פתוחה של השבר בקרסול ימין כשבהמשך אף נאלץ לעבור ניתוח נוסף לצורך קיבוע השבר.

על כן אין ספק כי הוא נזקק לעזרת בני משפחתו בביצוע פעולות פשוטות כגון: התלבשות, רחיצה ואף החזקת דברים ביד, כפי שתיאר זאת בעדותו (עמ' 17, ש' 27-28 ו-עמ' 18, ש' 8-10). עם זאת, ברור כי עזרה זו הלכה ופחתה עם הזמן.

לגבי ההוצאות, בהתחשב במצבו הרפואי, תקופת אשפוזו והניתוחים השונים שנאלץ לעבור, תקופת ההחלמה, הבדיקות והביקורות השונות שעבר, לרבות טיפולי הפיזיותרפיה (ת/12, ת/14 ו-ת/15) והתרופות שנטל, כל אלו מעידים על כך שהוא נאלץ לשאת לפחות בחלק מאותן הוצאות שלא מכוסות בסל הבריאות וכן הוצאות הנסיעות.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪.

20. הפסדי פנסיה – אומנם לגבי תקופה מסוימת לתובע לא היו הפרשות לזכויות סוציאליות כפי שאף הוא העיד על כך, כשלדבריו עד גיל 47 לא נתקבלו הפרשות כאלו (עמ' 27, ש' 29-31).

עם זאת, כידוע עם כניסתו לתוקף של צו הרחבה לביטוח פנסיוני במשק – פנסיה חובה מיום 1.1.08 לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, הורחבה חובת המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני את כלל העובדים. על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, על אף שלא הופרשו לו זכויות אלו לתקופה מסוימת.

לפיכך ובהתחשב בגילו, בסיס שכרו ונכותו, הנני מעמידה ראש נזק זה על סך של 45,000 ₪.

21. כאב וסבל – בגין 91 ימי אשפוז, נכות רפואית בשיעור של 41%, ובניכוי גיל (17%), ובתוספת ריבית מיום התאונה ועד היום (22%), סה"כ 110,000 ₪.

סה"כ פיצוי 652,000 ₪.

22. ניכויים

מהסכום הנ"ל יש לנכות תקבולי מל"ל ותשלום תכוף בסך של 85,000 ₪ (משוערך להיום).

היתרה לתשלום היא 567,000 ₪.

סיכום

22. הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 567,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין האגרה ששולמה בסך של 633 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (26.08.09) ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 87,000 ₪ (כולל מע"מ כחוק), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.