התביעה שלפניי עניינה פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 6.1.09.

א. רקע עובדתי ודיוני:

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 11.8.1989, בתאונת אופנוע מיום 6.1.09 (התובע היה בן כ-19.5 במועד התאונה).

הנתבעת היתה המבטחת של האופנוע במועד שבו אירעה התאונה.

התובענה הוגשה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2. בעקבות התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים ואובחן כסובל משברים שונים בגפיים.

התובע נזקק לאשפוז למשך מספר ימים, במהלכו נותח לצורך ביצוע שחזורים וקיבועים שונים בגפיים, וביניהם בברך (אשר גובסה) ובכף יד שמאל.

לאחר התאונה נזקק התובע לניתוחים נוספים בגין כאב והגבלה בטווח תנועות בברך שמאל וכן לבדיקות נוספות, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אחרים.

3. התביעה דנן הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי - מרכז.

המותב בבית המשפט המחוזי, כב' השופטת א' דודקביץ, הורה על מינויו של דר' משה לוינקופף כמומחה רפואי בתחום האורתופדי, ועל מינויו של פרופ' משה טיאנו כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, כן הן הורה על הקדמת תשלום תכוף בסך 25,000 ₪.

4. לאחר הגשת תחשיב הנזק מטעם התובע (לצורך מתן הצעה), הגישה הנתבעת ביום 9.5.12 בקשה להעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום, בהחלטה מיום 21.10.12 הורתה כב' השופטת א' דודקביץ, על העברת התיק לבית משפט השלום, וזאת בהמשך להחלטתה מיום 4.9.12 (במסגרתה ניתנה, בין היתר, הצעת בית המשפט לסיום התובענה בדרך של פשרה).

5. לאחר העברת התיק לבית משפט השלום, נוּתב התיק תחילה לטיפולו של כב' השופט א' באומגרט, ובסופו של יום נקבע לשמיעה לפניי.

6. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת הן בשאלת חבותה של הנתבעת לאור טענתה של האחרונה כי חברו של התובע (הנפגע הנוסף) הוא ששימש בזמן התאונה כנהג האופנוע, והן בשאלת גובה הנזק, לרבות אשר לרכיבי הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע לעתיד.

7. בתיק התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, במסגרתן נשמעה עדותו של התובע; חברו של התובע, מאור קור שנפצע אף הוא בתאונה כאמור; אמו של התובע; שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי, והכלכלן מר משה קצין שערך מטעם התובע את חוות הדעת מיום 8.5.13 לעניין הפרשי עלויות בין אחזקת רכב פרטי לעומת רכב דו גלגלי וכן לעניין אומדן הוצאות לנסיעות במוניות.

ב. דיון והכרעה בשאלת החבות:

8. אפתח בנקודה זו ואומר, כי לטעמי צריכה היתה הנתבעת להכיר בחבותה לפיצוי התובע בנזקי הגוף שנגרמו לו.

9. המלצה כאמור הועברה לנתבעת כבר בהחלטתי מיום 2.9.14 כדלקמן:

"ב"כ הצדדים יודיעו לבית המשפט בהתאם להצהרותיהם בתחילת הפרוטוקול אשר לשאלת החבות כבר עתה אציין לב"כ הצדדים, כי לטעמי ועל אף שאין מדובר בהחלטה סופית שתנתן במסגרת פסק הדין, קיימת חבות של הנתבעת בתיק והדבר עולה הן מהדוחות שהשוטרים שהגיעו למקום שש דקות לאחר האירוע ולדוגמה דוח פעולה של רסל שלמה לירון וכן תיק המשטרה וזאת אף בהתעלם מסעיף 42 ג לפקודת הראיות וסעיף 42 (א) לפקודת הראיות" (ההדגשה אינה במקור- צ.ג.פ).

10. משחזרה הנתבעת על טענותיה לעניין החבות, בטענה שהתובע לא שימש כנהג באופנוע אלא חברו, אין מנוס מהכרעה גם בשאלה זו, מראשית ועד תום.

11. בתעודת הביטוח שהופקה על ידי הנתבעת מיום 6.8.08 ואשר תוקפה היה עד ליום 28.2.09 (צורפה במסגרת ת/1 למוצגי התובע), נכלל תנאי לפיו רק התובע הוא שרשאי לנהוג על גבי האופנוע.

12. בעקבות התאונה, הוגש כתב אישום נגד התובע בגין מעורבותו בתאונה כנהג במסגרת ת"ד 10259/10 (ר' ת/1 לתיק מוצגי התובע). לתובע יוחסה עבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש שנגרמו לו ולחברו.

ביום 18/3/10 הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום, וביום 18/3/10 נגזר דינו של הנאשם (פסילה מנהיגה לתקופות שונות והשתת קנס).

13. התובע שב וחזר בעדותו כי הוא שימש כנהג האופנוע שכחברו הצטרף אליו לאותה הנסיעה. לטענתו, באחד מעיקולי הדרך הוא החליק עם האופנוע דבר שהביא לסטייה ואיבוד שליטה עד להתנגשות באי תנועה, כאשר התובע הוא שספג את הפגיעות הקשות בגין היותו הנהג, בזמן שחברו נפל מהאופנוע בסמוך לאיבוד השליטה. התובע שלל מכל וכל את הטענה לפיה חברו הוא זה שנהג; לטענתו הוא רכש את האופנוע מספר חודשים לפני התאונה 'ולא איפשר לאף אחד לנגוע בו'. כן ציין כי במועד התאונה, חברו כלל לא החזיק ברישיון המתאים לאופנועו (ר' עדותו בעמ' 16 שו' 3-14 לפרו').

14. התובע הציג בנוסף אישור חתום של חברו של התובע, מיום 6.3.09 (ת/7 לתיק המוצגים), לפיו האופנוע היה במועד התאונה נהוּג על ידי התובע כשההחלקה אשר הביאה לפגיעתם ארעה ככל הנראה בשל נוזל שהיה על הכביש.

15. מאור, חברו של התובע, העיד כי האישור -ת/7 - נערך על ידו לבקשתו של ב"כ התובע לפירוט גרסתו לתאונה. כן, תאר העד את נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובע, וחזר על כך שבמועד התאונה הוא לא החזיק ברישיון בעל דרגה מתאימה לנתונים של האופנוע של התובע (ר' עדותו בע' 18).

16. עדותם של התובע וחברו באשר לנסיבות קרות התאונה מהימנה בעיני וגרסתם לא נבקעה ולא נסתרה בחקירתם או בראיות שהוצגו.

לא למיותר לציין בהקשר זה, כי בישיבת קד"מ שנערכה ביום 23.3.11 (בפני כב' השופטת א' דודקביץ), ציין ב"כ הנתבעת כי החשד שחברו של התובע הוא שנהג בזמן התאונה, התעורר על ידי חוקרים מטעמה, אך הבהיר באותה נשימה כי אין בידיה של הנתבעת ראיה שהחבר אכן נהג באופנוע במועד התאונה.

בסופו של יום, לא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה ממשית לעניין זה והנטל לא הורם.

17. זאת ועוד- הנתבעת לא פעלה על פי מצוות סעיף 42א לפקודת הראיות להתיר לה להביא ראיות לסתירת ההרשעה, ולא בכדי.

18. סעיף 42א לפקודת הראיות קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ר' ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא(4) 327 (1987)). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ר' ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353).

19. כפי שנקבע לא פעם, הרציונלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א, ובכלל זה, עקרון העקביות המחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה ההזדמנות להתגונן ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים, מצדיקים את קבלת הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, גם בהליך האזרחי, משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתב האישום בו הודה הנאשם מהווים את התשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה.

20. סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

21. הנתבעת בענייננו לא בקשה להביא ראיות לסתור. לא למיותר לציין בהקשר זה כי אף אם בקשה שכזו הייתה מוגשת הרי שהיה עליה על פי הפסיקה להצביע על התקיימותם של נסיבות מיוחדות כש"לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להביא ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות יסכלו את מטרת החקיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (ר' ע"א 350/74 מ.ל.ט נ' ממן פ"ד כט(1) 208).

22. עוד יש לציין כי לצורך סעיף 42א אין נפקא מינא אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם (כפי שקרה בעניינו של התובע) או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת ראיות ובשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע (ר' ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט מא (4) 327).

23. אין לקבל טענות הנתבעת בסיכומיה כי אין המדובר בפסק דין פלילי אלא בהרשעה בבית הדין לתעבורה, אין צורך להרחיב את הדיון אודות מאפייניו או מעמדו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני תעבורה, שדינו כפסק דין פלילי.

24. אם לא היה די באמור, הרי שהנתבעת מושתקת מלעלות הסתייגויותיה לעניין החבות על רקע הפיצוי והפשרה אליו הגיעה עם חברו של התובע; בישיבת ההוכחות מיום 2.9.14 הבהיר ב"כ הנתבעת כי אמנם נוהל משא ומתן עם חברו של התובע (לאור הפיצוי הנמוך יותר) אולם טרם הגיעה עמו לפשרה ועל כן אין השתק שיפוטי. והנה, במסגרת בקשה 57 בתיק, צירף ב"כ התובע הסכם פשרה שהושג בתביעה שהגיש חברו של התובע כנגד הנתבעת (ת.א. 16103-11-11) בגין התאונה נשוא תיק זה.

הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 2.11.14 ומהווה השתק שיפוטי, משכך ואף רק בשל כך היתה הנתבעת צריכה להכיר בחבותה.

הנתבעת טענה אמנם בסיכומיה, כי הפיצוי ששולם לחברו של התובע שולם מבלי להודות בכל חבות, אולם לא מצאתי כי יש בטיעון זה כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין, שכן אני סבורה שהנתבעת אינה יכולה לדבר בשני קולות שעה שעסקינן באותה תאונה.

25. לכל אלו יש להוסיף את דוחות הפעולה שנמצאים בתיק המשטרה מדקות ספורות לאחר התאונה מהם ניתן ללמוד כי התובע הוא זה שנהג באופנוע.

26. לאור כל האמור, יש לדחות את טענות הנתבעת לעניין חבותה בפיצוי התובע, ולקבוע כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה.

ג. דיון והכרעה – שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

27. בתיק מונו, כאמור, על ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה.

28. הן התובע והן הנתבעת טוענים בסיכומיהם כי יש להתערב בקביעות המומחים; לטענת התובע, יש לקבוע כי אחוזי הנכות בגין הפגיעה בברך השמאלית עומדים על 30% ולא על 20% כפי שקבע המומחה האורטופדי בחוות דעתו.

הנתבעת חולקת מנגד על קביעת המומחה הפסיכיאטרי כשלטענתה היה מקום לקבוע שלתובע לא נותרה נכות בתחום זה.

29. בטרם אכריע במחלוקת על קביעותיהם של המומחים מטעם בית המשפט והסתייגויות הצדדים מהן, אזכיר את עיקרי הפסיקה אודות מעמדה של חוות דעת מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט.

30. הכלל הוא כי בית המשפט אינו נוטה בשגרה להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע.

בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ר' ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (פורסם באתר משפטי); ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך סאמי (פורסם באתר משפטי) ועוד).

התחום האורטופדי:

31. ד"ר לוינקופף שמונה כאמור על ידי בית המשפט הגיש חוות דעת בתחום האורתופדי במסגרתה קבע, בין היתר, את הדברים הבאים:

"בבדיקת אמה, שרש כף יד וכף יד שמאל מודגמת צלקת וולרית באמה, הגבלה בטווח התנועה בישור שרש כף היד אשר מלווה בכאב.

בבדיקת ברך שמאל מודגמים צלקת אנכית כמתואר לעיל, דלדול של שריר נירך, הגבלה ניכרת בטווח התנועה בכפוף וכאב פטלו פמורלי.

בצלומי רנטגן עדכניים מודגמים שינויים ארטריטיים בברך שמאל בפמור וגם בטיביה, כמו כן קיים חלק מהקבוע הפנימי בפמור וטיביה.

אובדן כושר עבודה מלא וזמני למשך 8 חודשים לאחר התאונה וחודש לאחר הנתוח מ 16.2.10 הינם פרקי זמן סבירים.

תתכן החמרה במצב ברך שמאל עקב השינויים הנווניים עד כדי 30% נכות לפי סעיף 35(1)ד'."

32. על בסיס האמור, קבע לתובע את הנכויות הצמיתות כדלקמן: 20% נכות בגין הפגיעה בברך שמאל אשר באה לידי ביטוי בהשפעה בינונית על כושר הפעולה (לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל); 5% נכות בגין הפגיעה באמה ובכף יד שמאל הבאה לידי ביטוי בהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות; 10% נכות בגין צלקות לפי סעיף 75(1)(ב).

סך הנכות המשוקללת שנקבעה על-ידי המומחה בתחום האורטופדי בשיעור 31.6%.

33. ב"כ התובע פנה אל המומחה בשאלות הבהרה ואף ביקש את זימונו של המומחה לחקירה.

34. לטענת התובע יש להעמיד את נכותו הצמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 40.15%, שכן מתשובותיו של המומחה בשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית היה מקום לקבוע את הנכות בגין הפגיעה בברך בשיעור של 30% בגין ה"הגבלה הניכרת" בתנועות הברך המזכה על פי התקנות בשיעור נכות זה.

35. לצורך ההכרעה בנקודה זו מצאתי להביא את החלק הרלבנטי בתקנות המל"ל:

"35.(1) ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר

(א) אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות 0%

(ב) קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10%

(ג) קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה 20%

(ד) ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות 30%

(ה) ...."

36. במסגרת תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה שנשלחו מטעם ב"כ התובע ביום 10.8.11, אישר המומחה כי ניתן להגדיר את ההגבלה בברך שמאל של התובע כהגבלה ניכרת, ואף הסכים שלאור הממצאים היה מקום באופן עקרוני להעניק לתובע נכות בשיעור של 30% אולם סייג את דבריו וקבע כי בשלב זה התפקוד הינו רק בינוני מבלי יכולת לאמוד זאת במדויק.

37. בחקירתו בבית המשפט השיב המומחה:

"ת. כבר בחוות דעתי וכבר בתשובה לשאלות הבהרה הערכתי שתהיה התקדמות תחלואה בברך עקב שינויים ניוונים בברך משניים לפגיעה של התובע, יש לו שינויים ניוונים והם התקדמו ללא צל ספק" (עמ' 23 לפר', ש' 28-31).

38. אולם, בהמשך חקירתו התבקש המומחה, בין היתר, להתייחס להבדל בין טווח התנועה של הברך השמאלית העומד של 95 מעלות לבין טווח התנועה של הברך ברגל השניה העומד על כ- 135 מעלות, והאם בנסיבות אלה אכן מדובר בהגבלה ניכרת; כך הבהיר בעניין זה:

"זה הגבלה מאפשרת תפקוד לא רע שאנו מבצעים ניתוחים ומנסים לשפר תנועתיות של ברך מנסים להגיע שיהיה ישור מלא שאפשר לעשות צעד והברך יציבה ורוצים להגיע לתשעים מעלות לאפשר ישיבה.

הייתי אומר שיש לו הגבלה משמעותית בינונית בתנועה מאפשר תפקוד."

(ר' ע' 25 שו' 1-4 לפרו', ההדגשה שלי – צ.ג.פ).

כן קבע המומחה, כי על אף הצילומים העדכניים והתקדמות השינויים הניווניים, עדיין אין מדובר בשינויים 'דרמטיים' מהאמור בחוות דעתו הראשונית, כהגדרתו (ראה עמ' 23 שו' 3-4).

39. הגם שהמומחה הסכים בתשובתו לשאלת ההבהרה עם המונח הגבלה ניכרת, הרי שבדבריו בחקירתו בבית המשפט הבהיר המומחה כי עדיין המדובר בהגבלה בינונית ולא מצא לחזור בו מהקביעה לעניין דרגת הנכות.

יחד עם זאת אישר כי קיימת התקדמות תחלואה בברך, וכי תתכן אף החמרה נוספת.

המומחה אישר כי ייתכן והתובע יזדקק לניתוח החלפת ברך, אך בד בבד אישר, לשאלת ב"כ הנתבעת כי נכון להיום אינו נזקק לניתוח כזה, וכי ככל שיזדקק לכך מדובר בניתוח עם שיעורי הצלחה של 95%, לעשר עד חמש עשרה שנים, ויסייע לתובע בתפקודו.

40. לנוכח כל האמור, ובנסיבות אלה אני סבורה כי לא עלה בידי התובע לשנות את קביעתו של המומחה, עד כדי זאת שבית המשפט יגיע למסקנה שמגבלתו של התובע כיום עולה כדי הכרה בדרגת הנכות הקבועה בסעיף 35(1)(ד), המובאת מעלה, המקנה נכות בשיעור של – 30%, קרי הגבלה ניכרת בתנועות, והשפעה יותר מבינונית, וכי כיום עדיין נכותו של התובע היא במסגרת ההשפעה הבינונית.

גם לעתיד, ככל שידרש התובע לעבור ניתוח להחלפת ברך (ולשאלת ההוצאות הכרוכות בכך אדרש בהמשך), ולנוכח תשובותיו לחקירת ב"כ הנתבעת, הרי שהניתוח יכול למנוע ההגבלה הניכרת שתתכן ותתרחש, והגבלתו בברך תשאר "בינונית".

אני מודה כי החלטה זו אינה נקיה מספקות, וכי במסגרת זו נדרש בית המשפט להשערות וספקולציות, במיוחד שעה שקיימת החמרה במצב הברך של התובע, יחד עם זאת, משלא הוכח לי כי מצבה של הברך השתנה בצורה 'דרמטית' כהגדרת המומחה, אין מקום להתערב בקביעתו.

41. לסיכום תת פרק זה, יש לאמץ את קביעותיו של המומחה בחוות דעתו, במלואן, ולקבוע שהנכות האורטופדית שנותרה לתובע כתוצאה מהתאונה היא כפי שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר לוינקופף, ושיעורה המשוקלל עומד על 31.6%.

התחום הפסיכיאטרי:

42. פרופ' טיאנו שמונה כאמור על ידי בית המשפט הגיש חוות דעת בתחום הנפשי במסגרתה קבע, בין היתר, את הדברים הבאים:

"לסיכום הבדיקה הקלינית, מדובר בתסמונת דחק בתר חבלתית על רקע הפרעת אישיות והפרעת קשב וריכוז.

...

בבואנו לדון באחוזי הנכות, מדובר בבחור צעיר בן 22, הסובל מגיל צעיר מהפרעת אישיות, הפרעת קשב וריכוז ולקויות לצידה. למרות הפרעות אלה גילה התמדה יחסית בתפקוד התואם את גילו. התאונה החריפה קווי אישיות גבוליים, שהיו קיימים כבר קודם לכן והביאה להופעת תסמונת דחק בתר חבלתית. במשך שנה התסמינים היו בעוצמה בינונית ופחתו בהדרגה. הקושי בכימות אחוזי הנכות הוא העובדה שלאחר תאונת הדרכים נשוא חוות דעת זו, עבר התובע תאונה נוספת, אשר הביאה לנסיגה זמנית משלבי ההחלמה בהם היה נתון לפני כן. כל שנותר לנו הוא לקבוע שמעבר להפרעות שהיו קיימות אצל התובע לפני התאונה, התאונה הנדונה יצרה פגיעות אצל התובע הגורמת לכך שבמצבים דומים הוא אכן מפתח תסמינים דומים לאלו שפיתח לאחר התאונה".

לאור האמור קבע המומחה את הנכויות הבאות: נכות זמנית בשיעור של 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל למשך שנה מיום התאונה, ונכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 34 א'-ב' לתקנות המל"ל.

43. גם מומחה זה זומן לחקירה על חוות דעתו, ובמקרה זה על ידי הנתבעת אשר חולקת כאמור על עצם קביעת הנכות בתחום זה.

44. הנתבעת בסיכומיה נסמכת בעניין זה על הסכמתו העקרונית של המומחה בחקירתו הנגדית, לפיה הנכות של התובע נעלמה על פניה לאחר שסבו של התובע (שהינו מורה לנהיגה) סייע לו.

אולם, קריאת מלוא ההתייחסות של המומחה בנקודה זו, אינה מלמדת על היעלמות מוחלטת של הנכות.

המומחה הבהיר כי יכול היה לטעות ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה.

המומחה הבהיר כי לאחר שהתובע עבר תאונת דרכים נוספת, ניתן היה ללמוד שנותרה לתובע פגיעות כתוצאה מהתאונה בה עסקינן. וכדבריו:

"על פניו התשובה כן, אבל נותרה לה פגיעות שבאה לידי ביטוי למעשה בתאונה שהיתה אחר כך, זאת אומרת שנותרה לה אותה פגיעות שהביאה למצב שהתסמינים פרצו עוד הפעם אילולא, התאונה הראשונה אני בהחלט יכול לומר היום שקיימת סבירות שהתסמינים שהופיעו אחר כך לא היו מופיעים באותה עוצמה שבה הופיעו אילולא היתה קיימת התאונה הראשונה, נכון שאם הייתי נשאל אז , אני חכם כאילו בדיעבד כי ראיתי את התאונה שהיתה אחר כך, אילו לא הייתי רואה את תאונה אחר כך ייתכן שהיינו נעצרים שם, עצמת הפגיעה לאחר תאונה שניה מעידה על כך שכפי שגם אנו קוראים בדוח הטיפולי החבלה לא נעלמה לאחר תאונה נשוא חוות דעת זו."

בהמשך הבהיר המומחה כדלהלן:

"אחד השיקולים גם להענקת אחוזי נכות אני יכול לתת זמניים ולהמליץ על טיפול, אז אני אומר תשלמו לו כך וכך שנים לטובתו ולטובתכם מה שתשלמו יביא את אחוזי נכות זמניים להיות זמניים ולא לצמיתה. במקרה שלפנינו אין סיכוי לדבר אצל הבחור על טיפול, זאת אומרת שאני חייב להבין שלבנות על אחוזים זמניים ולהמליץ על טיפול שישפר את הנכות הצמיתה אין סיכוי לכן אני אומר וקובע במצב שלו זה מה שהיה וזה מה שיש וזה מה שיהיה ולכן זה צמית".

(ר' ע' 24 שו' 7-13 לפרו'; ע'25 שו' 12-16 לפרו').

45. הדברים מדברים בעד עצמם, והבהרותיו של המומחה בחקירתו הנגדית, מביאות אותי לכלל מסקנתי כי אין להתערב בממצאי חוות דעתו ויש לאמץ את מסקנותיו במלואן.

סיכום הנכות הרפואית:

46. הנה כי כן, משמצאתי שלא לקבל את טענות הצדדים באשר להתערבות בקביעות המומחים, שקלול הנכויות בשני התחומים האמורים, מביא את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה לשיעור של 35.02%.

הנכות התפקודית:

47. במקרה הנדון סובל התובע כאמור ממספר פגיעות, בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האורטופדי, וכאמור, תתכן החמרה במצבו של התובע ביחס לפגיעה בברכו.

48. לטענת התובע עד למועד התאונה, הוא היה בריא בגופו ונפשו ותפקד מצוין ללא כל מגבלות.

בשל מצבו הרפואי לאחר התאונה, התובע סובל מצליעה ואינו יציב בהליכה.

לטענתו, רגלו מתקפלת והוא מאבד את שיווי משקלו ונופל, כשרק בגלל בושה הוא לא נעזר במקל הליכה.

כן, טען כי הוא מתקשה בהליכה ובעמידה ממושכת ובעליה וירידה במדרגות. לטענת התובע לאור נכותו ומגבלותיו, וכן לאור נתוניו האישיים ותכניות התעסוקה שהיו ערב התאונה, נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית ויש להעמידה על 50% לכל הפחות.

49. הנתבעת טוענת מנגד כי נכותו של התובע אינה תפקודית במלואה ובוודאי שאינה מגעת עד כדי 50% כנטען.

כך לנכות בגין הצלקות אין כל משמעות תפקודית וכך גם לנכותו של התובע בגין הפגיעה באמה ובכף היד.

50. לאחר שעיינתי ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים המלומדים, אני סבורה כי יש תחילה לחזור ולהזכיר כי התובע היה בן כ-19.5 בקרות התאונה, והוא בן 25 כיום.

מעדותו ומהעדויות שלפניי עולה כי עיקר העבודות בהן עסק טרם התאונה היו עבודות מזדמנות.

גם כיום אין התובע מתמיד בעבודות, ועדיין לא גיבש את מסלול עתידו המקצועי ועוסק גם כיום בעבודות מזדמנות שונות.

כפי עברו התעסוקתי וגם כיום העבודות כוללות שליחויות, מכירה בחנות בגדים, מכירה בקיוסקים בפיצריה ועוד.

עוד יש לזכור כי התובע החל לצרוך קנאביס רפואי בשל כאביו, מה שגורם לו, לטענתו, "להרגיש הפוך" (עמ' 12 שו' 17 לפרו').

בעניין זה יש גם להזכיר כי המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, ד"ר לוינקופף, כי לחלק מהנפגעים הטיפול בקנאביס הינו טיפול מקובל בכאב.

"ש. היא המליצה לתובע בשל כאבים בברך להשתמש בקנאביס אשרה לו והוא משתמש שנתיים.

ת. בסדר, אין מניעה לחלק מאנשים זה מועיל.

ש. קיבל המלצה וזה מקובל.

ת .כן".

(עמ' 22 שו' 18-22 לפרו').

51. עוד יש לזכור כי נקבעה לתובע נכות אורטופדית בגין מגבלות תנועה ברגל השמאלית ובאמה וכף היד, נכויות שמעצם טיבן, הן נכויות תפקודיות.

סביר בעיני כי המאמץ שנדרש מהתובע לצורך פעולות יום יומיות, המחייבות שימוש הן ברגל והן ביד, כגון הליכה, כתיבה, הרמת ונשיאת משקל וכדומה, גובה ממנו מאמץ וכי ייתכנו קשיים מסוימים, לרבות עייפות וכאבים שעלולים להשפיע על כושר העבודה והתפקוד ומכאן שלא ניתן לשלול את האפשרות של הפחתה והשפעה בהיקף הפעילות.

בעניין זה יש להתחשב גם בדברי המומחה הרפואי כי "קיימת אפשרות בסבירות גבוהה להחמרה במצבו" והאפשרות הריאלית כי התובע יזדקק לניתוח להחלפת ברך בעתיד (ר' עדותו בע' 23 שו' 26-31 לפרו').

מאידך, יש להתחשב גם בדברי המומחה אשר ציין כי היציבות של הברך "בסך הכל לא רעה" וכן כי לא אמורה להיות מגבלה בכיפוף הברך (ר' עדותו בע' 24 שו' 18-27 לפרו').

52. עוד יש לזכור ולהזכיר כי התובע מנסה לפנות לאפיקים תעסוקתיים אחרים לנוכח מגבלותיו כתחום המחשבים.

אולם, אופציה זו כפי שהיא נלמדת מחומר הראיות, הינה בחיתוליה בלבד משהעידו התובע ואמו כי התובע זנח לעת עתה את המשך לימודיו לצורך השלמת תנאי מקדים והכרחי של לימודי אנגלית בטרם ישוב ללימודי המחשבים (ר' עדותו של התובע בעמ' 12 שו' 29-31 לפרו'; עדותו של אמו בעמ' 21 שו' 2-3 לפרו').

53. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה בפנייתו של התובע לאפיק תעסוקתי בתחום המחשבים, יש כדי לקבוע כי התובע יעסוק בעבודה בה לנכותו הרפואית תהיה השפעה נמוכה על תפקודו וכושר השתכרותו.

ראשית, כאמור, אפשרות זו טרם לא הגיעה לידי מימוש, שנית, ובעיקר, גם אם התובע אכן ישתלב תעסוקתית בתחום המחשבים, המומחה הבהיר בעדותו בבית המשפט כי לא מן הנמנע שהתובע יסבול מכאבים בברך לאחר ישיבה ממושכת (ר' עדותו של המומחה בעמ' 24 שו' 25-27 לפרו').

ובוודאי שלנכותו ביד תהיה השפעה על תפקודו.

54. אולם, מנגד, יש לזכור כי במסגרת הנכות הרפואית קיימת גם נכות שנקבעה בגין צלקת בשיעור של 10%.

לטענת התובע מדובר בצלקת גדולה ורגישה, והיא עדיין מפריעה לתובע בתפקודו.

איני סבורה כטענת ב"כ התובע לעניין זה.

על פניו פגיעתו של התובע בגין הצלקת אינה תפקודית, ולא היא זו שמשפיעה על תפקודו של התובע, ובעניין זה יש לקבל את טענת ב"כ הנתבעת.

55. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים האמורים ואת נתוני התובענה כפי שהונחו לפניי, אני קובעת כי שיעור נכותו התפקודית של התובע בכל הנוגע להשפעתה על כושרו לעבוד ולהשתכר בעתיד הוא בשיעור של כ- 28%.

ראשי הנזק

בסיס השכר והפסדי השתכרות לעתיד:

56. בסיכומיו טען התובע שיש לקבוע את בסיס השכר לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק של 9,489 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 67, וזאת לאור היותו צעיר בראשית דרכו. התובע עתר לפיצוי בסך של 1,280,046 על פי נכות תפקודית של 50% ולחילופין לפיצוי בסך 1,104,680 ₪ על פי נכות תפקודית השווה לנכות הרפואית.

57. הנתבעת טענה מנגד כי אמנם צודק התובע שרק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מן ההלכה הנוהגת בעניינם של קטינים וצעירים בראשית דרכם, אולם נראה שזהו המקרה המצדיק סטייה מן ההלכה; כך, נטען כי התובע אובחן עוד בילדותו כסובל המפרעות קשב וריכוז והפרעות אישיות; התובע לא שירת בצבא בשל עברו הפלילי; התובע לא השתלב עד לתאונה בעבודה כלשהי לאורך זמן. לאור נתוניו אלה של התובע, מבקשת הנתבעת לסטות מההלכה הנ"ל ולקבוע את בסיס השכר על סך של 5,500 ₪ לחודש בלבד.

58. הפסיקה קבעה כי נקודת המוצא הצריכה לעניינם של קטינים וצעירים שסיפור חייהם התעסוקתי טרם החל, הינה שחישוב רמת שכרם יהא על פי השכר הממוצע במשק. סטייה מנקודת מוצא זו צריכה להישען על אינדיקציות כבדות-משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה:

"זיהוי המקרים החריגים נעוץ בהבדל שבין חריג הנסמך על סיפור חיים תיאורטי לבין זה הנסמך על סיפור חיים שיש לו חיות. כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים – אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד – יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשתכרות המוענק לו" (ר' ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו [פורסם במאגרים משפטיים, 2009].

59. התובע היה כאמור בן כ-19.5, בעת קרות התאונה בטרם החל "לכתוב" את סיפור חייו התעסוקתיים.

אמנם התובע השלים רק 11 שנות לימוד וכבר הספיק, לדאבונו, לצבור עבר פלילי כזה או אחר אשר הביא לאי שירותו בצה"ל (ר' עדותו בע' 13 שו' 26-32 לפרו'), אך אני סבורה כי גם אם ניתן להגדיר את נתוני 'הפתיחה' של התובע כלא הכי אידאליים לנכונות וליכולת לרכוש השכלה אקדמית בעתיד, לא שוכנעתי כי ישנה הצדקה לסטות מן הכלל ולהעמיד את השתכרותו הצפויה על סכום הנמוך מהשכר הממוצע במשק, כפי שעותרת הנתבעת.

מציאות וניסיון החיים מלמדים, כי רכישת השכלה אקדמאית הינה רצויה מאוד, אולם אינה בהכרח ערובה להשתכרות השכר הממוצע במשק.

אותה מציאות גם מלמדת כי מן העבר השני, בעלי מקצועות שונים, הנעדרים השכלה פורמאלית, מגיעים לכדי שכר ממוצע במשק ואף מעבר לו (ראה לדוגמא אביו של התובע), מה גם שנוכח גילו הצעיר של התובע, עדיין פתוחה בפניו הדרך לרכישת השכלה מקצועית.

לא למיותר לציין בהקשר זה את דבריו של התובע לפיהן מגבלותיו הפיזיות והקושי במציאת עבודה הכרוכה במאמצים פיזיים, הביאו אותו לחפש עבודות משרדיות, וזה אף היה הרקע לרישומו לאחרונה ללימודים בתחום המחשבים כאמור (ר' עדותו בע' 12 לפרו').

עוד יש לציין בהקשר זה כי התובע מנסה למצוא עבודות שיתאימו למגבלותיו וכי הוא מנסה לפנות ולשנות את מצבו האקדמאי.

60. לפיכך, בשים לב לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו אותו קבעתי דלעיל (28%) ולשכר הממוצע במשק העומד על סך של 9,123 ש"ח (ברוטו) נכון לחודש 1/2015, ובהיוון מתאים עד גיל 67, יעמוד הפיצוי בראש נזק זה על-סך של 674,500 ₪.

הפסד השתכרות בעבר:

61. בהתאם לחוות דעת מומחה בית משפט בתחום האורתופדי, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של תשעה חודשים באופן מצטבר (שמונה חודשים לאחר התאונה ולאחר הניתוח ביום 16.2.10). המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע אף הוא כאמור נכות זמנית של 10% וזאת למשך שנה ממועד התאונה.

62. מדו"ח רציפות הביטוח מיום 10.8.14 (בתיק המוצגים) עולה כי עבד בין 3-8/2007 בעיר השעשועים בע"מ שם עמד שכרו הממוצע על כ-1,280 ₪.

כמו כן, התובע צרף לתצהירו מספר תלושי שכר ביחס לתקופה שלפני התאונה; 4 תלושי שכר של פיצריה בה עבד בחודשים 8-11/2008 כשכרו הממוצע עמד על כ-1,000 ₪; שני תלושי שכר של מעסיק אחר אצלו עבד בחודשים 11-12/2008, שם ממוצע שכרו של התובע בגין חודשים אלה עמד על סך של 6,200 ₪ נטו.

מהתקופה שלאחר התאונה ישנו תיעוד בדו"ח רציפות הביטוח על עבודה מדווחת בחודש אחד בודד – 5/2012 בו השתכר התובע סך של 649 ₪.

63. בעדותו של התובע הוא ציין כי לאחר התאונה התובע הוא עובד "פה ושם", ובין היתר, בשמירה על פועלים והבאת אוכל וציוד אצל קבלן (שהינו אביו של חברו), בבית קולנוע ובקיוסקים.

64. בנסיבות אלו ובשים לב לתקופת אי הכושר המלא, כשתקופת אי הכושר החלקי שקבע המומחה בתחום הפסיכיאטריה חופפת במרביתה את תקופת אי הכושר המלא שנקבעה על ידי המומחה האורתופדי; אי שובו של התובע למעגל העבודה באופן תדיר ועיסוקו בעבודות מזדמנות; אי היכולת לקבוע כי אי השתלבותו במקום עבודה במהלך השנים שלאחר התאונה הינו אך בשל נכותו הרפואית בעקבות התאונה כנטען על ידו – אני פוסקת לתובע בגין הפסד לעבר מתום תקופת אי הכושר ועד היום, את הסך של 150,000 ₪ (על מנת לסבר את האוזן, חישוב אריתמטי של 9 * 5,300 ₪ (שכר ממוצע משוערך ערב התאונה, על אף שחודשיים לפני התאונה היה שכרו הממוצע של התובע גבוה מהסכום האמור, אך לפני כן שכרו היה נמוך בהרבה) = 47,700 ₪ בצירוף ריבית ממחצית התקופה מביא ל- 51,517 ₪ + 65 חודשים * 5,300 ₪ * 28% = 96,460 ₪ בצירוף ריבית ממחצית התקופה 99,458 ₪ וזאת אף מבלי להידרש להפסדיו המלאים של התובע לנוכח חובת הקטנת הנזק).

פנסיה:

65. לנוכח קביעותיי ביחס להפסדי שכר לעבר ולעתיד, יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12% מהפסדי ההשתכרות (שיעור הפרשת המעסיק לתנאים סוציאליים לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה, ר' ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, [פורסם במאגרים משפטיים, 2014]. סכום זה מגיע לכדי סך 99,000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל:

66. לתובע כאמור נכות רפואית משוקללת בשיעור של 35.02%. בנוסף הוא אושפז בבית החולים למשך 16 ימים. על כן ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),תשל"ו-1976 מסתכם הפיצוי בצירוף הפרשי ריבית ממועד התאונה בסך של 72,264 ₪.

עזרת צד ג':

67. התובע טען כי בשל פגיעותיו והניתוחים להם הזדקק הוא היה במשך תקופה ארוכה מוגבל באופן מוחלט, וברובה של תקופת אי הכושר נאסר עליו לדרוך על הרגל ובגין האמור נזקק לעזרה וסיעוד של בני המשפחה וחברים, ובעיקר של אמו. עזרה זו באה לידי ביטוי בסיוע יום יומי לתובע והסעתו לטיפולים השונים להם נזקק בעקבות הפגיעה וטיפול בו. בגין האמור עותר התובע לפיצוי בסך 30,000 ₪.

68. בנוסף, התובע עותר לפיצוי בגין עזרה בעתיד (אותה הגדיר כ"עזרה בעבודות משק הבית הקשות"). בעניין זה נטען כי לאחר שהתובע יקים משפחה בעתיד (כיום עדיין רווק), הוא יתקשה בעתיד לסייע לרעייתו בעבודות משק הבית הקשות וכן בעזרה בקניות. בנסיבות אלה, עותר התובע לפיצוי בסך 280,708 ₪ על פי חישוב של עזרה אחת לשבועיים.

69. לטענת הנתבעת, לעניין העבר התובע לא העסיק עזרה בשכר לאחר התאונה והינו מתגורר עם אמו כיום ולא נזקק לעזרה. בנסיבות אלה הפיצוי שהוצע עמד על סך של 10,000 ₪ לעבר.

70. באשר לעתיד, נטען על ידי הנתבעת כי מאז התאונה חלפו כשש שנים והתובע לא נזקק לכל עזרה בשכר, כן נטען כי לאור נכותו התפקודית של התובע שנמוכה מנכותו הרפואית, יש לפצותו בסך גלובאלי של 15,000 ₪ לעתיד.

71. לגבי עזרת קרובי משפחה נשתרשה ההלכה כי:

"כבר נפסק לא אחת שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא חייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, [פורסם באתר משפטי] (1997)].

72. אין חולק כי במקרה הנדון פגיעתו המורכבת של התובע בברך השמאלית הביאה אותו להגבלה בניידותו למשך תקופה לא מבוטלת. לעניין זה קבע המומחה האורתופדי לתובע כאמור נכות זמנית בשיעור של 100% ל-9 חודשים (מצטבר). בנסיבות אלו, ולאור מהות הפגיעה, טענותיו של התובע, אשר נתמכו בעדותה של אמו, להיזקקות לעזרה מוגברת היא סבירה והגיונית.

כמו כן, אני קובעת כי לנכותו וכן לצפי של המומחה האורתופדי אודות ההחמרה במצבו וכן בניתוח הנוסף לו ייזקק (להחלפת ברך), עשויה להיות השלכה על יכולתו לבצע עבודות שונות בתחזוקת ומשק הבית.

לאחר בחינת מכלול השיקולים כאמור, אני פוסקת לתובע באב הנזק של עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, סך של 120,000 ₪. (אשר לעתיד, חישוב אריתמטי של עזרה מינימלית של שעתיים בעלות של 50 ₪ לתוחלת חייו של התובע מגיל 35 מביאה לתוצאה של כ- 92,000 ₪ וחישוב אריתמטי מינימלי של 9 חודשים * 1,000 ₪ לחודש (כולל ריבית) + 65 חודשים * 350 ₪ (כולל ריבית) לחודש 31,750 ₪).

הוצאות רפואיות:

73. בהתייחס להוצאות רפואיות בעבר טוען התובע, בין היתר, כי לכל ניתוח לו נזקק בעקבות התאונה, הוא פונה באמבולנס פרטי על חשבונו ונזקק לטיפולי פיזיותרפיה רבים שרובם התקיימו בבית.

כן, נטען כי עד היום הוא ממשיך בקבלת טיפולים כולל טיפולים דרך רפואה משלימה ובמרפאת כאב, וכן נזקק לרכישת אביזרים אורתופדיים יקרים (מקבע לברך, סד, נעלי אפוס) ולמשככי כאבים. התובע עתר בנוסף לפיצוי עבור טיפול פסיכולוגי (אצל דר' היילפרין – עלות של למעלה מ- 15,000 ₪) לו נזקק בעקבות התדרדרות מצבו הנפשי עקב התאונה, וכן להוצאות בגין מנוי לחדר כושר כפי שהומלץ לו על ידי הרופאה המטפלת (דר' הורוביץ) לצורך חיזוק ואיזון שריר הירך בעקבות הפגיעה בתאונה.

74. באשר לעתיד, טען התובע כי נוכח מגבלותיו ונכותו הגבוהה וכן לאור התחלואה הצפויה בברך עם חלוף השנים, אין ספק כי הוא ייזקק לטיפולים רפואיים שונים, רכישת אביזרים ותרופות, המשך הטיפול הפסיכולוגי והמשך רכישת המנוי בחדר הכושר.

75. הוצאה נוספת לה עותר התובע, הן לתקופת העבר והן לתקופת העתיד, הינה בגין היזקקותו לקנביס הרפואי שהומלץ לו על ידי הרופאה המטפלת במרפאת הכאב. התובע טוען כי הרישיון מטעם משרד הבריאות לשימוש בתרופה מוארך מעת לעת והעלות החודשית של תרופה זו מסתכמת בסך של 370 ₪ לחודש.

76. לטענת הנתבעת, יש לפצות את התובע, לכל היותר, בגין הקבלות שצורפו על ידו באשר להשתתפות במתן טיפול רפואי והוצאות רפואיות.

באשר לעתיד נטען כי לא צפויות לתובע כל הוצאות, ומכל מקום הוא זכאי לקבל את הטיפולים, לרבות אלה הנפשיים במסגרת הרפואה הציבורית. לעניין חדר הכושר נטען כי הפעלת הברך לה נזקק וייזקק התובע, יכולה להיעשות במסגרת פיזיותרפיה במסגרת קופת החולים.

77. לעניין ההוצאות בגין רכישת הקנאביס, מפנה הנתבעת לתגובתה (מיום 21.1.15 במסגרת בקשה 60), בה התנגדה לבקשת התובע ככל שבקשתו של התובע בעניין זה צורפה בתום שמיעת הראיות על אף שאין המדובר בראיות שלא היו ברשותו עד למועד הגשת בקשתו, אלא בראיות אשר התובע, מסיבות השמורות עמו, בחר שלא להגיש.

בנוסף, נטען כי הרישיון לשימוש בקנאביס לא ניתן לתובע לצמיתות אלא לתקופה מוגבלת אשר פגה ביום 15.2.15, וככל שהוא אינו אובחן כסובל מכאבים כרוניים ואין ראיה לכך שהוא יזקק בעתיד לקנאביס, הרי שעצם ההמלצה לשימוש בקנאביס אינה יכולה להתקבל בתיק זה התנהל לפי חוק הפיצויים.

78. לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים, אני סבורה שהתובע לא זכאי לסכום הפיצוי הגבוה הנדרש על ידו, בין היתר, בהעדר תמיכת הטענה (לכל הפחות לעבר) על הוצאות רפואיות בפועל (צורפו קבלות חלקיות), ובהינתן העובדה, שמכלול הטיפולים העתידיים להם ייזקק התובע בעתיד, מכוסות רובן במסגרת בביטוח רפואי ממלכתי.

יחד עם זאת, אין להתעלם מנכויותיו הגבוהות יחסית של התובע, אשר סביר ביותר להניח שהוא נזקק בעבר ויזקק גם בעתיד לביקורים אצל רופאים ולרכישת תרופות כאלה או אחרות, וכן לטיפולים על מנת להקל במכאוביו; עוד יש לקחת בחשבון כי ככל הנראה, על פי עדות המומחה, התובע כנראה יאלץ לעבור ניתוח נוסף להחלפת ברך; כלל אלה יהיו לבטח כרוכים בהוצאות אשר אינן מכוסות על ידי סל הבריאות, לרבות תשלומי השתתפות עצמית שונים.

79. לעניין ההוצאה הנטענת (בעבר ובעתיד) בגין מנוי חדר הכושר; מקובלת עלי טענת הנתבעת אשר נסמכת על דבריו של מומחה בית המשפט בעדותו, כי הפעלת הברך אינה חייבת בהכרח להתבצע בחדר הכושר, כי אם יכולה להיעשות באמצעות טיפולי פיזיותרפיה שאין חולק כי הינן מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ר' עדות המומחה בע' 25 שו' 13-14 לפרו').

80. לעניין סוגיית הקנביס הרפואי; כל שעתר התובע לצרף במסגרת בקשתו להבאת ראיות, הינן 4 קבלות בגין רכישת הקנביס הרפואי בסך כולל של 1,500 ₪, כאשר נושא זה של צריכת הקנביס הרפואי עלה עוד בתצהירו המשלים של התובע שאליו צורף רישיון לשימוש בקנביס מיום 13.2.14 עד ליום 13.8.14.

עוד יצוין כי שלוש מהקבלות שצורפו במסגרת הבקשה לצירוף ראיות מתייחסות לתקופת תוקפו של רישיון זה.

אני סבורה כי אין להחמיר עם התובע בצירופן של הקבלות במועד שהוגשו, ככל שיש לראותן למעשה כראיות משלימות ולא כראיות חדשות.

זאת ועוד, המומחה בתחום האורטופדי נחקר לעניין זה ואישר כי שימוש בקנאביס רפואי שמאושר לשימוש על ידי רופא (כפי שבענייננו) יכול שייטיב עם הנפגע.

אשר לפסיקת הוצאות בגין צריכת קנביס לעתיד, יש להסכים עם טענתה העקרונית של הנתבעת שהרישיון שניתן לתובע אינו ניתן לצמיתות, אלא כרישיון מתחדש, אך יש להתחשב גם באפשרות הוצאות אלו.

81. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים האמורים, ובנסיבות אלה, בהתחשב בכל רכיבי ההוצאות האמורים לרבות בהוצאות לעניין הוצאות הקנאביס הרפואי, ובהוצאות שהוציא התובע בעבר, בהתחשב בנכותו, בטיפולים שקיבל לרבות טיפולים פסיכולוגיים (כשלעבר אישר המומחה בתחום הפסיכיאטרי שעזרו לתובע, אך כשלעתיד ציין כי ככל הנראה לא יעזרו למצבו טיפולים אלו), בתרופות שנטל, ובשים לב לקבלות שצירף התובע, יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין מכלול הוצאותיו כאמור לעיל, לעבר בסך מינימלי של 20,000 ₪ (מינימלי מאחר שהטיפולים הפסיכולוגיים עלו למעלה מ – 15,000 ₪ אך יש להתחשב גם בחובת הקטנת הנזק ואפשרות טיול במסגרת ציבורית) ולעתיד בסך של 45,000 ₪.

ניידות:

82. לטענת התובע, בעקבות מגבלותיו עקב התאונה לרבות ההגבלה בטווח התנועות בברך וכאבים באזור פיקת הברך, הוא נאלץ להתנייד בעזרת מוניות או רכב המשפחה בהגעה אל טיפולים כשהוריו נושאים בעלויות הדלק. בנוסף, התובע הגיש חוות דעת מטעמו של מר משה קצין לגבי עלויות אחזקת רכב אוטומטי ולחילופין עלויות נסיעה במוניות.

83. הנתבעת מלינה על הנוהג שהשתרש אצל תובעים לאחרונה להגיש חוות דעת לא רלבנטית ומיותרת בתחום הניידות בכל תיק בו נקבעת נכות כזו או אחרת, לרבות בנסיבות המקרה דנן.

לטענתה, חוות דעתו של מר קצין אינה יכולה לסייע לתובע בנסיבות המקרה, שכן המדובר בחוות דעת סטנדרטית אשר אינה מתייחסת לנפגע ספציפי אלא לנפגע לו נכות רפואית דומה לזו שנקבעה לתובע. כן, נטען כי התובע נוהג כיום ללא מגבלה, והעריכה ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

התובע השיב בסיכומי התשובה, כי חוות דעתו של מר קצין, רלבנטית לתיק זה ולנסיבותיו, וכי מר קצין טען בתשובותיו בחקירה כי הסתמך על נתונים שנמסרו לו על נכותו של התובע.

84. בהתאם לפסיקה זכותו של נפגע בתאונת דרכים היא אך ורק לפיצוי בגין הוצאות יתרות שנגרמו לו בעקבות התאונה. הוא הדין באשר לגבי פיצוי בגין ניידות, כשהתובע זכאי לפיצוי רק בגין הגדלת ההוצאות על ניידות כתוצאה מהתאונה (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, 833-834). אף בעניין זה יש לבחון את נחיצות ההוצאה וסבירותה.

85. אני מסכימה עם טענת הנתבעת כי לא הוצגה כל ראיה מצד התובע כי הוא אינו יכול לשוב ולרכב על אופנוע באופן מוחלט, וכן כי חוות הדעת של מר קצין, אינה מעלה או מורידה לעצם קביעת הצורך של התובע בשימוש בסוג כלי רכב כזה או אחר.

בנוסף, חוות הדעת של מר קצין יכולה לספק רק הערכה כללית באשר לעלויות בעניין הוצאות אחזקת רכב ועלות השימוש בו, ללא קשר ישיר לעלויות הנסיעה המוגברות שנגרמו וייגרמו לתובע עקב התאונה.

86. התובע הודה בחקירתו כי כיום הוא מחזיק ברישיון נהיגה לאופנוע ולרכב (ר' עדותו בע' 13 שו' 11-12 לפרו'). התובע העיד כי לאחר שנשלל רישיונו לאופנוע על ידי הוועדה הרפואית לבטיחות בדרכים, הוא רכש באותה תקופה בה נפסל רישיונו אופניים חשמליות באמצעותם התנייד (ר' עדותו בע' 14 שו' 25-28 לפרו'). כן, נלמד כי התובע עושה שימוש לרוב ברכבו הפרטי של אביו ולפעמים באמצעות מוניות (ר' ע' 15 שו' 3 לפרו').

87. נוכח האמור, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח שלא יוכל לעולם להשתמש בכלי רכב מסוג אופנוע כאמצעי לניידתו. גם חישוביו של המומחה מטעם התובע לעניין עלות השימוש במוניות בהיקף של 500 ק"מ או 1,000 ק"מ לחודש, אין בהם כל אינדיקציה ממשית לנזק שנגרם לתובע עצמו.

בנוסף, גם אם המומחה בתחום האורתופדי הצביע על קושי כזה או אחר בעליה במדרגות, הרי שאין בכל כדי לשלול לחלוטין מהתובע לעשות שימוש בתחבורה ציבורית מסוג אוטובוס/מונית שירות.

88. יחד עם זאת, אין בעיני ספק כי פגיעתו של התובע אשר באה לידי ביטוי בעיקר בהגבלה משמעותית בהשפעה בינונית בתנועה אכן הגבילה ותגביל אותו בניידותו, כפי טענת ב"כ המלומד של התובע, ועל כן ייגרמו לו בעתיד הוצאות ניידות מוגברות, לא רק לצרכי קבלת טיפולים רפואיים.

יש להניח כי גם למקומות שאליהם יכול היה התובע, לולא התאונה, להגיע בהליכה ברגל, הוא יידרש להוצאות מוגברות בגין שימוש ברכב, מוניות וחניות.

89. בהתחשב במידת המוגבלות ממנה סובל התובע, גילו ותוחלת חייו, אני מעריכה את הוצאות הניידות המוגברות שנגרמו וייגרמו לתובע עקב התאונה, בסכום גלובאלי של 100,000 ₪, נכון להיום (על בסיס של 250 ₪ לחודש לעבר ולעתיד עד תוחלת החיים).

התאמת דיור:

90. לעניין זה טען התובע כי לאור נכותו בתחום האורתופדי, הוא מתקשה מאוד בעליה וירידה במדרגות ולאור הצפי של החמרה במצב הברך בעתיד, הוא ייזקק למעלית בבניין המגורים שבו ירכוש דירה בעתיד.

התובע מפנה בעניין זה לחוות הדעת שנערכה על ידי המהנדס והשמאי מיכאל קרבצ'יק אשר מצא כי תוספת שווי של מעלית לדירה בסביבת המגורים הנוכחית של הורי התובע, עומד על סך של 350,000 ₪.

91. הנתבעת מנגד שבה וטוענת כי גם במקרה זה , המדובר בחוות דעת סטנדרטית, לא רלבנטית ופיקטיבית. התובע עושה כל שיכולתו להאדיר את נזקיו. כן, נטען כי נכותו הרפואית של התובע אינה מצדיקה כל פיצוי בראש נזק זה. התובע לא הוכיח כל צורך רפואי בהתאמת דיור או בכך שייזקק לדירה עם מעלית. עצם העובדה שלתובע יכאב מעליית מדרגות, אין בה כשלעצה כדי להצדיק פיצוי בגין התאמת דיור.

הנתבעת צירפה מטעמה חוות דעת של המהנדס והשמאי דן ברלינר, בה צוין כי ככל שישנו צורך שהתובע ירכוש דירה שאין בה מדרגות, הרי שניתן לרכוש דירה בקומת קרקע שעלותה זהה לדירה ממוצעת ללא מעלית.

92. לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים לעניין זה ועיינתי בחוות דעת הצדדים, אני סבורה כי אין להעניק לתובע פיצוי בגין רכיב נטען זה.

המומחה של התובע התייחס לשווי דירת מגורים בסביבה של דירת הוריו של התובע (דירה ללא מעלית). מדובר בספקולציה עתידית, לא ברור האם התובע היה מבקש להמשיך להתגורר בסמוך להוריו, מעדות המומחה עולה כי לא ייגרם כל נזק לתובע מעלייה במדרגות וכי הדבר דומה לאימון אותו התובע מבצע בחדר הכושר, כך גם לא ברור מה סף המדרגות הנדרשות לעלות עד שהתובע "יחוש את הכאב" (כהגדרת המומחה בחקירתו), ועוד שאלות שעולות ביחס להתאמת דיור בכלל וביחס למקרה שלפנינו בפרט.

סוף-דבר:

93. לאור האמור לעיל, יש לפסוק לתובע את הפיצויים בסכומים הבאים:

א. הפסד השתכרות לעתיד........ 674,500 ₪;

ב. הפסד השתכרות לעבר.......... 150,000 ₪;

ג. הפסדי פנסיה ..................... 99,000 ₪ ;

ד. כאב וסבל........................... 72,264 ₪ ;

ה. עזרת צד ג'......................... 120,000 ₪;

ו. הוצאות רפואיות................. 65,000 ₪ ;

ז. ניידות............................... 100,000 ₪.

--------------------------------------------------------------

סך הכל: 1,280,764 ₪ .

94. אשר על-כן, סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 1,280,764 ₪.

מסך כולל זה יש להפחית את התשלום התכוף ששולם לתובע כשהוא משוערך להיום (ריבית + הצמדה).

95. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 7,500 ₪ ; בשכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% מהסכום הנ"ל לאחר הפחתת התשלום התכוף; ובמחצית השנייה של האגרה.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום והחל מאותו מועד יישאו ריבית והפרשי הצמדה, עד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ה, 09 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.