התובעת (העוסקת ביבוא ובמכירת מוצרי חשמל), מכרה מוצרי חשמל לנתבעת (בעלת חנות למכירת מוצרי חשמל).

לטענת התובעת, הנתבעת נותרה חייבת לה עבור המוצרים סך של 35,339 ₪ (זאת בנוסף לחוב בסך 27,517 ₪, בגין שקים של לקוחות של הנתבעת אשר נמסרו לתובעת ואשר חוללו, שבגינו מתנהל הליך שטרי בלשכת הוצל"פ בתל-אביב).

הנתבעת לא הכחישה, כי קיבלה את המוצרים הנזכרים בתביעה, אולם הכחישה את סכום החוב הרשום בכרטסת של התובעת, וטענה, כי התובעת סיפקה לה מוצרים פגומים, בעלות כוללת של 16,930 ₪, וכי נגרמו לה הוצאות בקשר עם המוצרים הפגומים (שינוע והחלפה בבית הלקוחות) בסך 3,750 ₪, אשר היא זכאית לקבל זיכוי בגינם. לטענתה הוסכם עם התובעת שתחליף את המוצרים או שהנתבעת תהיה זכאית לקזז את עלותם מיתרת החוב.

הוכחת החוב

להוכחת החוב מסתמכת התובעת על כרטסת הנתבעת המנוהלת בהנהלת החשבונות שלה, בה מפורט החוב הנתבע.

בסיכומיהם טענו הנתבעים, לראשונה, כנגד קבילות כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, בגין הגשתה שלא באמצעות מי שערך אותה.

במהלך ההליכים הנתבעים אמנם הכחישו את תוכן הכרטסת, אולם בשום שלב לא התנגדו להגשתה באמצעות מנהל התובעת ולא טענו כנגד קבילותה.

הנושא אף התעורר במהלך שמיעת הראיות. ב"כ התובעת התייחס להיות הכרטסת "רשומה מוסדית" ולאי התנגדות הנתבעת להגשתה, וב"כ הנתבעת לא הגיב לעניין זה (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 18 – 20).

בכך, הכשירו למעשה הנתבעים את הגשת הכרטסת ואינם יכולים לטעון לחוסר קבילותה מטעם זה.

לא זו בלבד, לגבי "רשומה מוסדית" יש לאי ההתנגדות משמעות נוספת, כאמור בדברי בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 595/97 מנולייף - מנורה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה ברכה (לא פורסם) (בקשת רשות ערעור נדחתה ברע"א 1104/99):

"במשפט אזרחי, ההלכה היא שכל מסמך שלא היתה התנגדות של הצד שכנגד להגשתו, יחשב כמוגש על כל מה שכלול בו, לרבות "הדילוג" על הוכחת תנאים וקבילותו (ע"א 2515/94עו"ד יוסף לוי נ' עיריית חיפה, פ"ד נ (1) 723).

כיום כל מה שכלול ברשומה מוסדית מהווה ראיה לאמיתות התוכן.

התוצאה המצטברת של שני דברים אלה, היא, שרשומה מוסדית שהוגשה ללא התנגדות, התמלאו התנאים המקדמיים להיותה בכלל רשומה מוסדית וגם הנתונים שבה הינם נכונים; צד שרוצה להזים נתונים אלה, הדרך בידו להוכיח את ההפכא מסתברא."

דהיינו הנטל לסתור את הרישומים בכרטסת הועבר אל כתפי הנתבעת.

הנתבעת לא ביקשה לזמן לחקירה נגדית עדים מטעם התובעת לשם הזמת תוכנה של הכרטסת, כפי שהיא זכאית לעשות על פי סעיף 36(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

ההתייחסות הספציפית היחידה של הנתבעת לכרטסת הייתה טענה בדבר שלוש חשבוניות זיכוי, שלטענת הנתבעת לא נרשמו בכרטסת. מנהל התובעת הפנה בתצהיר משלים מטעמו למקומות בכרטסת בהן מופיעות אותן שלוש חשבוניות זיכוי, והאמור בתצהירו לא נסתר במהלך עדותו. ניסיונות הנתבעת להטיל דופי במהימנותו לא צלחו, ולא היה בהם כדי לשנות את העובדה, שהזיכויים אשר הנתבעת טענה שלא נרשמו בכרטסת, כן נרשמו. ממצא זה מטיל ספק דווקא במהימנותו של מנהל הנתבעת, אשר הצהיר בניגוד לרישומים.

מעבר לאמור, על אף שכרטסת התובעת מפורטת, וכל שורה בה כוללת הפניה לאסמכתאות ומספרי חשבוניות, טענתה של הנתבעת כנגד הכרטסת, וכך גם האמור בתצהירו של העד מטעמה, נותרה כללית וסתמית. היא לא התייחסה באופן ספציפי לאף חיוב או חשבונית שנרשמו בכרטסת, ולא טענה, כי מוצרים בגינם חויבה בכרטסת לא נתקבלו אצלה. אין בדברים כלליים וסתמיים אלה, אשר לא התבססו על אסמכתאות כלשהן, ואשר נאמרו כעדות יחיד מטעם בעל דין, כדי להרים את נטל הראיה.

יתר על כן, מנהל הנתבעת עצמו אישר בעדותו, כי הנהלת החשבונות שלהם פעלה בהסתמך על החשבוניות שקיבלו מהתובעת, וכי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה רשומות בהנהלת החשבונות של הנתבעת.

מעל לדרוש אציין גם, כי אין שוני משמעותי בין הכרטסות של שני הצדדים. שני הזיכויים האחרונים הרשומים בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת עצמה (סה"כ 61,381 ₪) הם בגין שקים של לקוחות אשר נמסרו כתשלום לתובעת. בהתייחס לזיכויים אלה אישר מנהל הנתבעת בעדותו, כי לעיתים קרובות היו השקים מחוללים, ואם חוללו, צריך לשוב ולחייב את הנתבעת בגינם והיא צריכה לשלמם. מנהל הנתבעת אישר בעדותו גם, כי הסכומים אשר הוא טוען שיש לקזז מהחוב (סה"כ 20,680 ₪) נרשמו כבר כזיכוי בהנהלת החשבונות שלהם בסוף שנת 2007. כאשר מנקים סכומים אלה מהזכות ומתחשבים בכך ששקים רבים מתוך הזיכויים האחרונים הנ"ל חזרו (כמפורט בכרטסת התובעת, נספח א' לכתב התביעה), מתברר, כי אין שוני רב בין טענות התובעת לבין הנהלת החשבונות של הנתבעת עצמה.

עדויות העדים מטעם התובעת (מנהל ואשת המכירות), אשר פרטו את שיטות העבודה של התובעת ובין הצדדים, תמכו במסירת המוצרים וברישומים בכרטסת, ועשו עלי רושם אמין ומשכנע, שלא כמו עדות מנהל הנתבעת.

נוכח כל האמור לעיל אני קובע, כי התובעת הוכיחה את סכום החוב של הנתבעת כלפיה ברמת ההוכחה הנדרשת ואף מעבר לכך.

הוכחת הזכות לזיכוי בגין מוצרים פגומים

טענות הנתבעת בדבר זכותה להזדכות בגין מוצרים פגומים והעלויות שנגרמו לה בקשר לכך, היא בעיקרה טענת קיזוז, אשר הנטל להוכיח אותה מוטל עליה.

להוכחת טענותיה בדבר הפגמים במוצרים, הביאה הנתבעת חוות דעת הנדסית של מומחה מטעמה. אלא, שחוות הדעת ועדותו של המומחה בבית המשפט ביססו טענה הפוכה דווקא. המומחה אישר, כי המוצרים שבדק היו תקינים בעיקרם, חוץ מתקלה ספציפית (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 2 - 3), וכי "בהחלט" ניתן היה לתקן את המוצרים במעבדת שירות (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 27 - 30) . כלומר המוצרים לא היו פגומים מיסודם.

מנהל הנתבעת טען בתצהירו ובעדותו, כי הנתבעת ולקוחותיה פנו לקבל שירות בגין התקלות במוצרים, בתוך תקופת האחריות, ולא נענו, ולכן נאלצה הנתבעת להחליף ללקוחות את המוצרים במוצרים אחרים.

הנתבעת לא הציגה אסמכתא כלשהיא לכך שאכן החליפה מוצרים, ומנהלה לא היה מסוגל לומר איזה מוצרים נמסרו במקום המוצרים ה"פגומים".

הנתבעת לא הציגה כל רישום או דו"ח על פנייה לתחנת שירות שלא נענתה, ולא כל תרשומת בקשר עם אי טיפול בתקלות.

מנהל הנתבעת לא ידע למסור ולו שם של אחד הלקוחות אשר החזיר מוצר כלשהו. וזאת למרות שאישר, כי מדובר בלקוחות שפרטיהם רשומים אצל הנתבעת, וקיים אצלה תיעוד לגבי החלפת המוצרים.

הנתבעת בחרה שלא לזמן לעדות אף אחד מהלקוחות אשר להם החליפה מוצרים, ואשר היו יכולים לאשר טענותיה ולמסור פרטים לגבי מועדי הרכישה, תקופת האחריות, מועדי התרחשות התקלות, קיומה של התקנה מוסמכת וכו'. זאת למרות שמנהל הנתבעת אמר שביכולתו להביא את הלקוחות לעדות.

והלכה מימים ימימה, כי חזקה על צד למשפט אשר איננו מביא ראיות אשר באפשרותו להביא ואשר היו יכולות לתמוך בעמדתו, שהראיות אינן תומכות בעמדתו.

טענת הנתבעת ומנהלה, לפיה התובעת הסכימה להחליף את המוצרים או לזכות את הנתבעת בעלות רכישתם, אף היא לא גובתה באסמכתא כלשהי. לא היה בידה להציג כל מכתב או תרשומת מהזמנים הרלוונטיים בדבר קבלת מוצרים פגומים, הסכמה להחלפת מוצרים או הסכמה לזיכויי בגין עלותם.

כל הטענות הסתמכו על עדות יחיד של מנהלה והבעלים של הנתבעת המהווה עדות מטעם בעל דין ללא כל תמיכה, למרות שניתן היה לתמוך בעדותו כאמור. עדותו הייתה מתפתלת, מתחכמת, לא ישירה ולא אמינה. כן נתגלו בה סתירות, למשל, בסעיף 8 לתצהירו נאמר כי הפגמים במוצרים נתגלו בעת פתיחת אריזתם בבתי הלקוחות, ואילו מעדותו של המומחה מטעם הנתבעת התברר, כי נעשה שימוש במוצרים. הוא טען, כי מוצרים שהיה צריך להתקין בבית הלקוח באמצעות טכנאי מוסמך (כתנאי לתחולת האחריות) הותקנו על ידי טכנאי כזה, אבל לא היה בדיו למסור את שמו.

וככלל טענת הקיזוז העיקרית של הנתבעת לא מתקבלת על הדעת. כאשר מדובר במוצרים ברי תיקון, הטענה שהתובעת הייתה צריכה להחליף אותם, ואף הסכימה להחליפם או לזכות את הנתבעת בעלותם, איננה סבירה. מדוע היה עליה להסכים לעשות כן?

מצד שני, עדי התובעת אשר תיארו את הפרוצדורה המתקיימת בעת פנייה לתחנת שירות, ואת הרישומים המתקיימים בעניין, ואשר הצהירו והעידו, כי לא נרשמה בתחנות השירות כל פניה בקשר עם המוצרים הנידונים, עשו עלי רושם אמין. עדותם הייתה פשוטה, ישירה, מפורטת כנדרש והגיונית, גם למול חקירה נגדית נוקבת.

נוכח כל האמור לעיל אני קובע, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומה של זכות להחזיר או להחליף מוצרים ברי תיקון, היא לא הוכיחה כי פנתה לתובעת בבקשה לתקן את המוצרים ולא הוכיחה קיומה של הסכמה מצד התובעת לזכות אותה בעלותם.

הנתבעת אף לא הציגה ראיות להוכחת הנזקים שנגרמו לה לטענתה, בגין הובלות והזמנת טכנאים ללקוחות שקיבלו לידם מוצרים הפגומים הנטענים. לכן, אני דוחה גם טענות אלו.

לסיום

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 35,339 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (24.8.09) ועד תשלום מלוא החוב בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד והחזר הוצאות משפט בסכום כולל של 5,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ צדדים בדואר.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ג, 28 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.