א. רקע כללי והשתלשלות ההליכים בתובענות שלפניי:

1. נתבעת 1, חברה בניהולו ובבעלותו של נתבע 2, השכירה לתובעת נכס (חנות) בכיכר דה שליט, ברח' חבצלת השרון 36 בהרצליה, בו הקימה התובעת בית קפה בשם "בולנז'רי" (להלן – הנכס ובית הקפה, בהתאמה. לעניין הגדרת הנכס ר' גם בפסקה 5 שלהלן). מדובר בשכירות משנה, שכן נתבעת 1 שכרה את הנכס מהבעלים, חברת תורג'י נכסים והשקעות בע"מ. בהמשך הדברים ובנסיבות שיובהרו להלן השכירה נתבעת 1 את בית הקפה לנתבע 3.
2. לפניי שלוש תובענות, הנובעות מיחסי השכירות האמורים, שהדיון בהן נשמע לפניי במאוחד: (א) התובענה העיקרית, שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בסכום כולל של 500,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מהשתלטות הנתבעים בכוח על בית הקפה, תובענה בה נתבקשו גם סעדים של צו מניעה קבוע וצו עשה; (ב) הודעה לצד שלישי שהגיש נתבע 3 נגד נתבעים 1 ו-2, באותו הסכום (סכום התובענה העיקרית); (ג) תובענה כספית ולפינוי וסילוק יד מהנכס, שהגישה נתבעת 1 נגד התובעת, בסכום כולל של 250,000 ₪, בטענה לאי תשלום דמי שכירות, מיסים עירוניים, דמי וועד ולגרימת נזקים לנכס (להלן – התובענה הנוספת). סכום התובענה הנוספת תוקן בהמשך הדברים בהסכמה, כך שהתווסף עליו סך נוסף של 210,500 ₪.
3. בסופו של דבר פינתה התובעת את הנכס, בחודש אוגוסט 2010. לפיכך נותר להכריע אך בסעדים הכספיים הנתבעים בתובענות שלפניי (בעניין זה ר' גם ההחלטה בפרוטוקול, עמ' 14).
4. הנכס הינו חנות בקומת קרקע בשטח של 40 מ"ר, אותה שכרה התובעת מנתבעת 1 לתקופה של שמונה שנים, החל מיום 1.9.06 (ר' הסכם השכירות ת/2; להלן – הסכם השכירות). התובעת הקימה בנכס את בית הקפה ולצורך כך השתמשה במטבח שהקימה בנכס נוסף אותו שכרה מהזוג אביבה ודוד אפל. ואולם, העירייה אסרה על הפעלת המטבח האמור וגם השכנים התנגדת להפעלת המטבח ופנו בבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד התובעת (ר' ת"א 2045-07-07 שטרן נ' בן שימול, לא פורסם; ר' ת/18). התובעת נאלצה אפוא להפסיק את פעילות המטבח ופתחה בהליכים משפטיים בבית המשפט לעניינים מנהליים נגד עיריית הרצליה, אשר הסתיימו במתן פסק דין שהורה לעיריית הרצליה להעניק לתובעת רישיון עסק לבית הקפה ולמטבח (ר' עת"מ (מנהלי ת"א) 1281/07 בן שימול נ' גרמן, לא פורסם, 26.02.2009, נספח ו' לבקשה מס' 8 בתובענה הנוספת).
5. במקביל להליכים המנהליים, ומתוך רצון להמשיך ולייצר מוצרי גורמה לבית הקפה במטבח שיעמוד בתנאים לקבלת רישיון עסק, שכרה התובעת מנתבעת 1 גם את קומת הגלריה, בשטח של כ-60 מ"ר, הצמודה לנכס (להלן – הגלריה), החל מיום 1.5.08; כל זאת בהתאם לנספח שנערך להסכם השכירות (ר' ת/2ב. להלן – הנספח להסכם השכירות. לשם נוחות יכונו להלן החנות והגלריה יחדיו – הנכס). על פי האמור בסעיף 2 בהתאם לנספח להסכם השכירות, הגלריה הושכרה לידי "אושרית בן שימול או גוף משפטי אחר מטעמה".
6. על פי האמור בהסכם השכירות ובתוספת לו, דמי השכירות החודשיים לחנות, החל מחודש ספטמבר 2008 ואילך, עמדו על סך של 7,392 ₪ בצירוף מע"מ, ודמי השכירות החודשיים לגלריה עמדו על סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ עד לחודש לתום חודש אפריל 2009, ולאחר מכן על סך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. לעניין שיעור דמי השכירות החודשיים של החנות יובהר, כי על פי הוראות סעיף 5 להסכם השכירות דמי השכירות לאלה עמדו על סך של 1,760 $ בתוספת מע"מ. בנוסף, על פי הוראות סעיף 9 לנספח להסכם השכירות שער הדולר לעניין הסכם השכירות "הוקפא", החל מיום 1.9.08, לשער של 4.2 ₪ לדולר.
7. סיכומו של דבר הוא, אפוא, כי דמי השכירות החודשיים בגין הנכס (החנות והגלריה יחדיו) עמדו, החל בחודש ספטמבר 2008 ועד לחודש אפריל 2009, על סך כולל של 10,892 ₪ בתוספת מע"מ, והחל מחודש מאי 2009 ועד תום תקופת השכירות בפועל, בחודש יולי 2009, עמדו על סך של 11,392 ₪ בתוספת מע"מ. עוד נקבע בהסכם השכירות, בסיפא לסעיף 4, כי בתחילת כל שנת שכירות, דהיינו בחודש ספטמבר, תפקיד התובעת 12 המחאות דחויות להבטחת תשלום דמי השכירות לאותה השנה.
8. לרקען של הוצאותיה ביקשה התובעת להכניס שותפים לעסק, ובחודש מרץ 2008 צירפה כשותפים את ה"ה סטיב בן שבת וחיים ויצמן לבית הקפה (להלן – השותפים), וסיכמה עימם כי תוקם חברה לניהול העסק שבה התובעת תהא בעלת 50% מהמניות ומר בן שבת ומר ויצמן בעלי ה-50% הנותרים (ר' גם בסעיף 13 לתצהיר התובעת). יוער, כי התובעת לא צירפה לתצהירה את הסכם השותפות והמסמכים הקשורים להקמת החברה, וכמסתבר הוקמו במקביל שתי חברות "א.י.ב בולנג'רי בע"מ" ו"א.י.ב. מלאך בע"מ" (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 2 ואילך).
9. בין התובעת לבין שותפיה נתגלעו חילוקי דעות קשים. לפיכך, בתחילת חודש אוגוסט 2008 סגרה התובעת את בית הקפה, לדבריה כדי לצמצם את נזקיה. הסכסוך בין התובעת לבין שותפיה הלך והסלים, והחל מהמועד האמור החליפו התובעת ושותפיה מנעולים בדלתות הכניסה לנכס השכם והערב.
10. כאמור, בהתאם להוראות הסכם השכירות היה על התובעת להפקיד בידי נתבעת 1, בחודש ספטמבר 2008, 12 המחאות דחויות להבטחת תשלום דמי השכירות לשנה הבאה. ואולם, התובעת יצאה לחו"ל ובמקום להפקיד המחאות כאמור היא הפקידה המחאה אחת בלבד, עבוד דמי השכירות של חודש ספטמבר 2008, בסך של 11,244 ₪ מחשבונה (ר' בסעיף 16 לתצהיר התובעת. יוער כי על אישור קבלת השיק רשם נתבע 2 "שיק חלקי בגין תשלום דמי שכירות" וכי הסכום לחיוב הינו 12,482 ₪; ר' נספח ד' לתצהיר נתבע 2).
11. דמי השכירות עבור חודש אוקטובר 2008 ואילך לא שולמו ולפיכך, ביום 13.10.08, חילטה נתבעת 1 את הערבות הבנקאית שהפקידה בידיה התובעת, בסך של 43,640 ₪ (ר' ת/7; להלן – הערבות הבנקאית).
12. ביום 23.10.08 שלחה התובעת לנתבע 2 מכתב, באמצעות בא כוחה, כלהלן:

1. בהתאם לבקשתך פניתי את מרשתי והנ"ל עדכנה אותי בפרטים כדלקמן.

2. מרשתי החליפה היום את הצילינדר בבית העסק על מנת למנוע מכל גורם שהוא להיכנס לנכס.

3. מרשתי מנסה בימים אלו לאתר שותפים חלופיים ותעדכנך מיד לאחר ביצוע המהלך הנ"ל.

4. כפי שעדכנה אותך מרשתי, שותפיה אינם משתפים פעולה ופניית שותפיה למשרד התיווך והחלפת הצילינדר מטעמם נעשה ללא אישור מטעמה.

5. לגבי פריצת נציגי אפל לנכס הרי שנעשתה פנייה בעניין זה לביהמ"ש השלום בהרצליה.

6. מרשתי טוענת כי הינך מצוי בסדר עדיפות גבוה מצידה ותדאג לעדכנך מיד לאחר ביצוע המהלך מטעמה.

7. יתרה מכך, מרשתי דאגה לתשלום דמי השכירות גם בעת היותה בחו"ל וכפי שהסבירה הרי שהקמת הגוף המשפטי החדש כמפורט בנספח להסכם השכירות מחייבת הוצאת דמי השכירות מן החשבון החדש אולם בשל העדר שיתוף הפעולה מצידה (צ"ל מצידם – ש.א.) הוציאה את דמי השכירות מכיסה ועדכנה אותך על כך.

8. לאור חילוט הערבות הבנקאית הרי שהנ"ל מצויה ביתרת זכות של כשלושה חודשים כאשר בתקופה הקרובה מיד עם התבהרות השותפים החדשים וכיו"ב תדאג לעדכנך ולהעביר המחאות דחויות מן הגוף החדש לידיך" (ר' המכתב ת/7א).

1. בו ביום השיב נתבע 2 לב"כ התובעת, על גבי נייר מכתבים של נתבעת 1, כלהלן:

1. מרשתך לא טרחה מעולם לעדכן אותי על שותפיה או זהותם, מעולם לא הוצגו בפני והם שם על דעתה ולבטח ללא הסכמתי.

2. יש כאן ניסיון ברור של יצירת עובדות וגם זה אינו לרוחי ולבטח ללא הסכמתי.

3. אכן, הפעולה בה נקטתי, ניסיון לתפוס חזקה בנכס, היה בשל העובדה כי מפתחות הנכס נתגלו בידיים זרות (משרד תיווך – כנראה מייצג את שותפיה) וכן בשל העובדה כי מיום 1.10.08 מרשתך הפרה הסכם ברגל גסה...

5. פירעון הערבות הבנקאית אינו בא להחליף תשלום שכר דירה, שכן חובותיה של מרשתך במהלך כל השנה... יוצגו בפניך בבוא העת. גם אי תשלום ארנונה מים ואגרת ביוב הם סעיף מרכזי המופר באורח קבע...

7. על מנת להקטין את הנזק למינימום, אני מציע כי מרשתך תעביר אליי את מפתחות הנכס, תוך פינוי מכל חפץ או לחילופין לנהוג בהגינות המתחייבת של שיתוף, טרם קביעת עובדות... (ר' המכתב נספח ת/18 לכתב התביעה).

1. בהיעדר תגובה, ביום 12.11.08 שלחה נתבעת 1, באמצעות משרד עורכי-דין, מכתב לב"כ התובעת, שבו פורטו כל הפרות הסכם השכירות הנטענות. בסיפא למכתב נכתב כלהלן:

...כאשר אלה פני הדברים, מודיעה מרשתי, כפי זכותה על פי דין והסכם, על ביטול הסכם השכירות. אנא הודע למרשתך עוד, כי התנהלותה עד עתה, ובכלל זה החלטתה לעשות דין עצמי בכל הקשור להחלפת מנעולי המושכר, הביאה את מרשתי לשכור חברת אבטחה על מנת להבטיח כי כף רגלה של מרשתך לא תדרוך במושכר... (ר' בסעיף 8 למכתב, נספח ת/19 לכתב התביעה).

1. ביום 12.12.08 הגיעה התובעת לנכס עם רוכשים פוטנציאליים, מר שמעון ביטון ומר קובי בניזרי, והזמינה פורץ שיחליף את המנעולים, על מנת להיכנס לנכס עמם. נתבע 2 הגיע אף הוא למקום, לדבריו במקרה, וכדבריו: "עמדתי בכניסה ולא נתתי לה להיכנס כי הבנתי שיש סקנדל בינה לבין השותפים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 47 שורה 5 ואילך). משטרה שהוזמנה למקום הורתה לצדדים לסור לתחנת המשטרה, שם הוגשו תלונות הדדיות. ביום 14.12.08 פנה ב"כ התובעת למשטרה בבקשה ל"סיוע בפינוי פלישה טרייה" (ר' הנספח ת/13 לכתב התביעה), אך המשטרה לא סייעה בעדו.
2. ביום 16.12.08 או בסמוך לו השתלטה התובעת על הנכס ותפסה בו חזקה, תוך השארת מאבטחים אשר אבטחו את בית הקפה 24 שעות ביממה עד ליום 23.12.08. במשך תקופה זו הוציאה התובעת מהנכס את הציוד הכבד (מקררים, תנורים וכד') שהיה במקום.
3. משהופסקה השמירה על ידי המאבטחים שבה נתבעת 1 ותפסה חזקה בנכס וביום 1.1.09 שלח נתבע 2 לתובעת מכתב שנושאו "ביטול הסכם השכירות ופיצויי נזק" (ר' נספח ט' לתצהיר נתבע 2). ביום 2.1.09 פינה נתבע 2 מהנכס את הציוד הקל של התובעת (שולחנות, כסאות וכד') והעבירו למחסן בכפר מונאש (להלן – המחסן). התובעת, מצידה, הגישה תלונה במשטרה בגין גניבת הציוד האמור (ר' הנספח ת/8 לכתב התביעה). ביום 5.1.09 נופץ חלון הויטרינה של הנכס ונתבע 2 הגיש בגין כך תלונה במשטרה (ר' נספח ז' לתצהיר נתבע 2).
4. נתבע 2 פעל, במקביל, להשכרת הנכס לנתבע 3. בין נתבעת 1 לבין נתבע 3 נחתם הסכם שכירות, הנושא תאריך 11.12.08, אך דמי השכירות שולמו על ידי אביו של נתבע 3 רק ביום 8.1.09 ונתבע 3 תפס חזקה בנכס רק ביום 15.1.09 לערך; או אז החל בשיפוץ הנכס. ביום 25.1.09 לערך הגיעה התובעת לנכס, התעמתה עם אביו של נתבע 3 וטענה לזכויות במקום. לאחר מכן ניפצה התובעת, באמצעות פטיש, את הוויטרינה של הנכס.
5. ביום 25.1.09 הגישו נתבעים 1 ו-2 בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד התובעת (בש"א (שלום ת"א) 202792/09, שנמחקה בסופו של דבר). התובעת, מצידה, הגישה ביום 29.1.09 בקשה למתן צו מניעה זמני, בטרם הגשת תובענה, בו עתרה בין השאר להשבת החזקה בנכס לידיה (בש"א (שלום ת"א) 203485/09, שנדונה בפני כב' סגן הנשיאה, השופטת ז' אגי). בקשה אחרונה זו (להלן – הבקשה לצו המניעה) מהווה את החוליה הראשונה בהליכים המשפטיים הנדונים לפניי.
6. בבקשה לצו המניעה נערך דיון במעמד הצדדים ולאחריו, ביום 8.2.09, ניתנה החלטה מפורטת (להלן – ההחלטה בבקשה לצו המניעה), שבה נקבע כלהלן:

בפני בקשה למתן צו מניעה זמני... אשר יאסור על המשיבים (הנתבעים – ש.א.) להיכנס לבית הקפה... להימנע מלערוך בו שינויים, להימנע משימוש בציוד של המבקשת (התובעת – ש.א.) המצוי במקום, ולפגוע בתשתיות החשמל, המים והמערכות השונות של בית הקפה. כמו כן, התבקש בצו לאסור על המשיבים להחליף המנעולים בבית הקפה, כמו גם להתקרב לבית הקפה, לאיים על המבקשת ולהטריד אותה וליצור עמה כל קשר...

1. הרקע

...

9. ניתן, אפוא, לסכם את ההשתלשלות העובדתית כדלקמן:

המבקשת הייתה המחזיקה של בית הקפה מכוח הסכם שכירות שחתמה עם המשיבה 2.

בית הקפה נסגר על ידה ביום 1.8.08.

בין 1.8.08 ועד ליום 12.12.08 החזקה בבית הקפה עברה מיד ליד, בין המבקשת לשותפיה.

ביום 12.12.08 המצב העובדתי היה כי בית הקפה נתפס על ידי השותפים והמשיבה 2.

ביום 14.12.08 שבה המבקשת ותפסה את החזקה בבית הקפה. היא החזיקה בו באמצעות מאבטחים עד ליום 23.12.08.

ביום 23.12.08 הוציאה המבקשת מבית הקפה את הציוד הכבד.

ביום 1.1.09 שלחה המשיבה למבקשת מכתב על ביטול הסכם השכירות.

ביום 2.1.09 הוציאה המשיבה 2 את הציוד הקל מבית הקפה.

ביום 15.1.09 לערך, תפס המשיב 3 חזקה בבית הקפה.

ביום 25.1.09 נודע למבקשת לראשונה כי החזקה נתפסה על ידי המשיב 3 כשוכר חדש.

ביום 29.1.09 הוגשה הבקשה דנן לצו מניעה.

10. דיון

...לא יכול להיות חולק, כי המבקשת הייתה בעלת זכות החזקה בנכס, מתוקף הסכם השכירות שנכרת בינה לבין המשיבה 2, עד למועד ביטולו של הסכם השכירות, במכתב הביטול שיצא ביום 1.1.09, ונמסר למבקשת באמצעות באי כוחה ביום 12.1.09. עד לביטול ההסכם על ידי המשכירה, לאיש זולת המבקשת לא הייתה הזכות על פי דין להחזיק במושכר...

...בעלת זכות החזקה על פי הדין – מכוח הסכם השכירות – הייתה המבקשת, ופעולותיה להשבת החזקה לרשותה ביום 14.12.08 נעשו במסגרת הדין והפעלת זכותה לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין.

11. ביום 1.1.09 שלחה המשכירה למבקשת הודעה על ביטול הסכם השכירות. אין מקום במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני לברר את השאלה, אם הודעת הביטול נשלחה למבקשת כדין, אם הפרה המבקשת את ההסכם הפרה יסודית אשר זיכתה את המשיבה בביטול הסכם השכירות לאלתר או אם עסקינן בהפרה לא יסודית, שאז שומה היה על המשיבה לתת בידי המבקשת שהות לתקן את ההפרה בטרם יבוטל ההסכם. כך או כך, הודעת הביטול לא הקנתה למשיבה את הזכות לתפוס את החזקה במושכר. לאור הודעת הביטול, היה על המשיבה לדרוש מן המבקשת את פינוי המושכר, בהתאם להוראות הסכם השכירות, ואם הדבר לא היה נעשה בפרק הזמן הסביר, היה על המשיבה לפעול בדרך הקבועה בדין – קרי: הגשת תביעת פינוי נגד המבקשת. למשיבה לא הייתה כל זכות שבדין לעשות דין עצמי, ולתפוס את החזקה במושכר, לאחר הודעת הביטול. תפיסת החזקה, ומסירתה לידי המשיב 3 הייתה שלא כדין.

בנסיבות אלו, קמה למבקשת, מיד כשנודע לה על כך, הזכות לדרוש השבת החזקה לרשותה, בהתאם להוראות סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, והואיל וטרם חלפו 30 ימים מיום תפיסת החזקה על ידי המשיבה, ובוודאי שלא חלפו 30 ימים מאז תפס המשיב 3 את החזקה במושכר, הראתה המבקשת כי בידיה זכות תביעה טובה לכאורה כלפי כל המשיבים.

12. המשפט מעניק הגנה מיוחדת לחזקה במקרקעין, בין שהחזקה היא מכוח זכות ובין שאינה מכוח זכות כלל... אך מימוש הזכות למקרקעין תהיה על דרך של תביעה משפטית בערכאות המתאימות ולא על ידי עשיית דין עצמי. המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית לתפיסת החזקה, ועל הטוען לזכות במקרקעין להיזקק להליכים משפטיים, כדי לקבל את החזקה לידיו, למעט במקרים בהם התיר לו הדין עשיית דין עצמי, כמו בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין... לגבי "פלישה טרייה". המבקשת לא הייתה פולשת טרייה במקרקעין שהושכרו לה בהסכם שכירות תקף, אלא בעלת הזכות לממש את החזקה שמעניק לה הסכם השכירות. כל עוד לא בוטל הסכם השכירות, המבקשת הייתה בעלת הזכות הבלעדית לחזקה בבית הקפה...

.... 

14. באשר למאזן הנוחות, ברי כי אי מתן צו המניעה למבקשת יביא לנישולה המוחלט מן הנכס בו השקיעה ממון רב. מאידך, אם יינתן צו המניעה, ממילא הצו יהיה כפוף למילוי כל התחייבויותיה של המבקשת על פי הסכמי השכירות שבינה לבין המשיבה, ולפיכך למשיבה לכאורה לא ייגרם כל נזק. נזקו של המשיב 3, שטרם ביצע השקעות במושכר, הינו בדמי השכירות ששלם למשיבה 2, והוא נמוך לאין שיעור מנזקיה הצפויים של המבקשת.

15. מכל הטעמים הללו, מצאתי להיעתר לבקשה וליתן צו מניעה זמני, שתוקפו עד להחלטה אחרת, או עד להכרעה בתביעה העיקרית שתוגש על ידי המבקשת תוך 7 ימים ממתן צו זה, לפיו נאסר על המשיבים להיכנס לבית הקפה "בולנג'רי' שברחוב החבצלת 36 בהרצלייה, בקומת הקרקע ובקומה הראשונה, להימנע מעשיית כל שינויים בנכס וכן להימנע מהחלפת מנעולי הכניסה לבית הקפה, לפגוע בתשתיות החשמל והמים של הנכס, ולמעשה לאפשר למבקשת להיכנס למושכר. 

צו המניעה מותנה בהפקדת התחייבות עצמית של המבקשת, בלתי מוגבלת בסכום להבטחת פיצוי המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם באם יבוטל הצו או תדחה התביעה, וכן בהפקדת ערבות צד ג', שאינו תאגיד על סך 50,000 ₪ ופיקדון כספי במזומן או בערבות בנקאית על סך 50,000 ₪.

ניתנת למבקשת ארכה של 7 ימים להפקדת הערבויות. לא יופקדו הערבויות כאמור – יפקע הצו הזמני... (ר' בהחלטה בבקשה לצו המניעה. ההדגשה בפסקה 14 מופיעה במקור).

1. בעקבות ההחלטה בבקשה לצו המניעה הגישה התובעת, ביום 16.2.09, את תובענתה שלפניי. ואולם, הליכי הביניים בין הצדדים הלכו ונמשכו. הנתבעים פנו בבקשה דחופה להבהרת ההחלטה בבקשה לצו המניעה, בה טענו כי התובעת אינה ממלאת את תנאי הסכם השכירות (בש"א (שלום ת"א) 205860/09). בסיפא להחלטה שניתנה על ידי כב' סגן הנשיאה בבקשה זו, ביום 16.3.09, נקבע כלהלן:

...באם המשיבים סבורים כי המבקשת אינה מקיימת את תנאי הסכם השכירות, יפעלו בדרך הקבועה בחוק; אי מסירת המפתחות למבקשת לאחר שהופקדו הערבויות – עלולה לעלות כדי ביזיון בית המשפט.

1. נתבעים 1 ו-2 שבו והגישו "בקשה דחופה לעיון מחדש ולביטול צו מניעה זמני" (בש"א (שלום ת"א) 212592/09). בבקשה זו עתרו נתבעים 1 ו-2 לביטול ההחלטה בבקשה לצו המניעה בטענה כי התובעת לא נוטלת את החזקה בפועל בנכס, אינה מקיימת את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות ואינה משלמת את התשלומים הנדרשים ממנה, ואילו נתבעת 1 מנועה מלהיכנס לנכס ולהשכירו לאחר. בהחלטת ביניים בבקשה זו, מיום 11.5.09, ציינה כב' סגן הנשיאה "...לא ברור לי – אם טענת המבקשת נכונה כי המשיבה מפרה מזה תקופה ארוכה את הסכם השכירות – מדוע לא נוקטים המבקשים נגדה בתביעת פינוי?".
2. ביום 24.8.09 הגישה נתבעת 1 את התובענה הנוספת בה כזכור עתרה, בצד התובענה הכספית, לפינוי ולסילוק ידה של התובעת מהנכס, בין השאר בטענה לאי תשלום דמי שכירות ושאר התשלומים שנדרשו מהתובעת על פי הסכם השכירות. יוער כי בין לבין, ביום 31.5.09, ניתן פסק דין בהעדר הגנה בתובענה העיקרית. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין (בש"א (שלום ת"א) 217227/09) וביום 16.7.09, לאחר שנערך דיון בבקשה, פסק הדין האמור בוטל בכפוף לתשלום הוצאות התובעת.
3. ביום 23.7.09 הגישה התובעת בקשת ביניים נוספת, "בקשה למתן צו זמני במעמד צד אחד להחזרת מיטלטלין ובקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט" (בש"א (שלום ת"א) 221618/09; 221848/09), בה ביקשה להורות על החזרת הציוד שנתבע 2 פינה למחסן, ולהורות לנתבעים ולבעל המחסן לאפשר לתובעת לעשות כן. הדיון בבקשה זו, יחד עם הדיון בבקשה לעיון מחדש (בש"א (שלום ת"א) 212592/09), נקבע במאוחד לפני כב' השופטת ר' פינ'צוק-אלט.
4. בהחלטתה מיום 9.8.09 קבעה כב' השופטת פינצ'וק-אלט כלהלן:

בדיון שבו ועלו המחלוקות שבין הצדדים, שלגביהם קבעה כבוד השופטת אגי כי לא ניתן לפסוק בהן בשלב הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני וכי אם טוענת המשיבה (נתבעת 1 – ש.א.) כי המבקשת (נתבעת 1 – ש.א.) הפרה את חוזה השכירות וכי המשיבה רשאית לפנותה מהנכס, ולאחר שהמשיבה דרשה מהמבקשת לפנות את הנכס, רשאית המשיבה להגיש תביעת פינוי אך אינה רשאית לפנות את המבקשת מהמקום בכוח הזרוע ולא למנוע ממנה כניסה למקום.

שום דבר לא אירע מאז החלטת כבוד השופטת אגי ולפיכך, לא היה מקום להגיש את הבקשה לעיון מחדש.

...בדיון שב המצהיר (נתבע 2 – ש.א.) כי המבקשת לא ביקשה את המפתחות אלא שטענה זו נסתרה בדרישת המבקשת הן במהלך הדיון והן בדרישה בכתב של ב"כ המבקשת שהועברה לב"כ המשיבה. למעשה המשיבה מפרה בצורה בוטה את החלטות בית המשפט שניתנו מפי כב' השופטת אגי, תוך העלאת טענות מיתממות.

לפיכך אני דוחה את הבקשה לעיון מחדש.

אשר לציוד – מדובר בציוד השייך למבקשת... וודאי שהמבקשת הייתה רשאית בעקבות החלטת כבוד השופטת אגי לקבל את הציוד לידיה... לפיכך... רשאית המבקשת להגיע למחסן... וליטול משם את המיטלטלין השייכים לה...

לא מצאתי לנכון לדון בבקשת המבקשת להטיל על המשיבים קנס בשל אי קיום הצווים שניתנו על ידי כבוד השופטת אגי באשר מדובר בבקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט...

1. לאחר שהתובעת קיבלה לידה את המיטלטלין ותפסה חזקה בנכס, פנה נתבע 2 ביום 14.9.09 לעיריית הרצליה וביקש לנתק את אספקת המים לנכס, לטענתו משום שהתובעת נמנעה מלשלם דמי שכירות, ארנונה ומים מזה חודשים ארוכים. התובעת עתרה אפוא ביום 15.9.09 למתן צו מניעה זמני, אשר יורה לעירייה לחדש את אספקת המים לנכס (ר' בקשה מס' 10 בתובענה העיקרית).
2. בקשה זו הובאה לפני כב' השופטת חדווה וינבאום וולצקי, אשר הורתה לעירייה, בצו זמני ארעי, לחדש את אספקת המים לנכס (ר' בהחלטתה מיום 24.9.09). לאחר שנערך דיון בבקשה במעמד הצדדים החליטה כב' השופטת וינבאום וולצקי כלהלן:

...

11. החלטת כב' הש' אגי בעינה עומדת הן לעניין עילת תביעה לכאורה והן לעניין מאזן הנוחות. זאת לאחר שלא הוגשה בקשת רשות ערעור.

...

14. איני יושבת כערכאת ערעור על החלטת כב' הש' אגי. עובדות חדשות לא הוצגו בפניי. כבר למן מתן הצו בחודש פברואר 2009 – אין המבקשת עומדת בתשלום דמי השכירות הארנונה והמים.

15. בדיון הבעתי דעתי כי עמדת המבקשת, ולפיה היא עורכת קיזוז של הסכומים אותם היא חייבת למשיבה, הינה בעייתית...

16. יחד עם זאת, לאור ההחלטות הנוספות שניתנו על ידי כב' הש' אגי בהמשך ולפיהן לא ראתה לבטל את צו המניעה חרף טענות המשיבים כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הסכם השכירות – לא ראיתי לשנות מהחלטתה.

17. עוד ראיתי להוסיף שהמשיבים בחדלון מעשיהם הביאו לכך שניתן פסק דין בהעדר הגנה ושמיעת התביעה לגופה התעכבה... (ר' בהחלטתה מיום 15.10.09).

1. ביום 27.1.10 הוחלט על העברת התובענה העיקרית לבית משפט השלום בהרצליה ואיחוד הדיון בה עם התובענה הנוספת. לאחר חילופי מותבים נשמעו הראיות לפניי. יש לציין, כי הגם שהצדדים הרחיבו בהבאת ראיותיהם, מרבית עובדות האירועים כפי שתוארו לעיל, כמו גם המסמכים שנחתמו בין הצדדים, הלכה למעשה אינם שנויים במחלוקת של ממש ביניהם.

ב. עיקר ראיות התובעת:

1. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה. כמו כן העידו מר שמעון ביטון, שכאמור בפסקה 15 דלעיל התעניין ברכישת בית הקפה, וכן מר גרי מייזל, שהוביל את הציוד מהמחסן – בעקבות החלטת כב' השופטת פינצ'וק-אלט – בחזרה לבית הקפה.
2. התובעת תיארה בתצהירה את השתלשלות האירועים, לרבות ניסיונה ליצור בחודש מרץ 2008 שותפות עם השותפים (ה"ה בן שבת וויצמן) והסכסוך שנפל בינה לבין השותפים. לטענת התובעת, על רקע סכסוך זה היא החליטה לסגור את בית הקפה בחודש אוגוסט 2008 כדי לצמצם את נזקיה. התובעת יצאה לחו"ל צורך התאווררות, אך לטענתה בכל זאת שילמה מכספה הפרטי את דמי השכירות לחודש ספטמבר 2008.
3. לא למותר להעיר, כבר בשלב זה, כי גרסתה של התובעת באשר לתשלום דמי השכירות אינה ברורה ואינה עקבית. מחד גיסא טענה התובעת כי המשיכה לשלם את דמי השכירות לאחר חודש ספטמבר 2008 (ר' למשל בסעיף 17 לתצהירה), ובעדותה לפניי אף הגדילה וטענה כי המשיכה לשלם את דמי השכירות עד לחודש אוגוסט 2010, המועד בו פינתה את הנכס באופן סופי (ר' בפרוטוקול, עמ' 25 שורה 1 ואילך, שם היא מציינת "יש לי כאן את כל פנקסי השיקים"). מאידך גיסא, במקום אחר טענה התובעת כי חילוט הערבות הבנקאית על ידי נתבע 2 פטר אותה מתשלום דמי שכירות למשך שלושה וחצי חודשים (ר' בסעיף 19 לתצהירה) ולאחר מכן לא היתה אמורה להמשיך ולשלם את דמי השכירות, בין משום שהנתבעים מנעו ממנה את האפשרות להשתמש בנכס (ר' למשל בסעיף 57 לתצהירה) ובין משום שקיזזה חובות נטענים של הנתבעים כלפיה (ר' שם, בסעיף 80).
4. כך או כך, לא הוצגו לפניי ראיות על תשלום דמי השכירות בהמשך הדברים, וכפי שכבר ציינה כב' השופטת וינבאום וולצקי, בסעיף 14 להחלטתה מיום 15.10.09, מאז מתן ההחלטה בצו המניעה, בחודש פברואר 2009, לא עמדה התובעת בתשלום דמי השכירות, הארנונה והמים. יוער, כי בסיפא לתצהיר התובעת ישנה הודאה חלקית בקביעה זו, שכן נטען כי התובעת לא יכלה לשלם את תשלומי הארנונה והמים משום שנתבע 2 סירב להעביר את חיובי הארנונה על שמה ולא התקין שעון מים בנכס. לטענת התובעת, את דמי ועד הבית היא הפסיקה לשלם כאשר נתבע 2 הורה לה לעשות כן נוכח החלפת חברת הניהול, כאשר ממילא לא עשתה התובעת שימוש כלשהו ברכוש המשותף (ר' בסעיף 89 ואילך לתצהיר התובעת).
5. מכל מקום, גרסת התובעת היא כי יחסיה עם נתבע 2 היו תקינים עד ליום 5.11.08, מועד בו הופיעה – יחד עם בא כוחה – בבית משפט השלום בנתניה על מנת להעיד מטעמו של נתבע 2 בהליך משפטי כלשהו. לדבריה, רק לאחר מועד זה החל נתבע 2 בניסיונותיו לנשל אותה מזכויותיה, שהוקנו לה בהסכם השכירות ובנספח לו, ולסלקה מבית הקפה, תוך שהוא חובר עם שותפיה עימם היא כאמור הסתכסכה. לטענת התובעת, נתבע 2 השתמש בתירוצים שונים על מנת לטעון כי היא מפרה את ההסכמים ולאחר מכן עבר לנקיטת אמצעים ברוטאליים. לדבריה, גורמים עברייניים אף החלו לאיים עליה לבל תגיע לבית הקפה (ר' בסעיף 28 לתצהירה).
6. כך, למשל, אירע ביום 12.12.08, בו ביקשה התובעת להציג את בית הקפה בפני שני רוכשים פוטנציאליים, מר ביטון (שהציע לרכוש את בית הקפה תמורת סך של 300,00 ₪) ומר קובי בניזרי (שהציע לרכוש את בית הקפה תמורת סך של 400,00 ₪). ואולם, נתבע 2 הגיע למקום ומנע בכוח מהתובעת ומפורץ שהביאה – על מנת שיפתח את המנעולים שהושמו על ידי השותפים – להיכנס לבית הקפה. כל זאת, כך לשיטת התובעת, תוך שנתבע 2 נמצא בקשר עם השותפים. התובעת ביקשה את סיוע המשטרה, אך לטענתה המשטרה "בחרה שלא לסייע בידי תוך שהיא מציינת כי אין באפשרות המשטרה להתמודד עם גורמים עברייניים והמליצה לי לעזוב את המקום" (ר' בסעיף 27 לתצהירה).
7. התובעת נאלצה אפוא להשתלט מחדש עם מאבטחים על בית הקפה, מעשה אותו עשתה לדבריה ביום 16.12.08. עלות האבטחה חולקה שווה בשווה בינה לבין מר ביטון (בהקשר זה צירפה התובעת חשבונית על שמה על סך של 3,962 ₪; ר' ת/22). ואולם, נוכח האיומים והוצאות האבטחה החליט מר ביטון, לאחר מספר ימים, למשוך ידיו מהעסקה אותם החל לרקום עם התובעת.
8. מכל מקום, לדברי התובעת כשהיא נכנסה לבית הקפה חשכו עיניה, שכן נתבע 2 ניתק את החשמל ועקב כך כל הסחורה שהיתה במקום התקלקלה. לטענת התובעת, מדובר בראש נזק בסך של 100,000 ₪ (ר' בסעיף 33 לתצהירה. לתצהיר צורפה "רשימת סחורה", ת/23ב, על סך 113,710 ₪). בנוסף מצאה התובעת במקום כי מכתבים, הנוגעים למצבה הכלכלי והאישי, היו פתוחים ומפזורים ומכאן שהסגת גבולה על ידי הנתבעים הביאה גם לפגיעה בפרטיותה; ובהקשר זה תבעה סכום נוסף של 50,000 ₪.
9. לטענת התובעת, בשלב זה נודע לה ממשטרת ישראל כי ישנם איומים על חייה ואף הובהר לה כי הדברים עלולים להסתיים בשריפת בית הקפה. לפיכך בחרה התובעת להוציא את הציוד הכבד (מרדדת, מלוש, תנור אבן ומיקסר) שנותר בבית הקפה, על מנת להקטין נזקיה.
10. מספר ימים לפני הגשת הבקשה לצו מניעה נודע לתובעת, לטענתה, כי ישנם אנשים המסיירים בתוך בית הקפה ומבצעים בו בדיקות. משהגיעה לבית הקפה, נודע לה כי מדובר באביו של נתבע 3, אחד מלקוחותיה לשעבר אשר אשתו אף ביקשה בעבר מהתובעת למכור לה את בית הקפה. לגרסת התובעת, היא פנתה לאב בשאלות אודות זהותו והסכם השכירות של הנכס, אך הלה סירב להזדהות ולהשיב לשאלותיה.
11. לטענת התובעת, נתבע 3 – שהכיר את השותפים – היה מודע היטב לזכויותיה כשוכרת הנכס וכבעלת בית הקפה. חרף זאת חבר נתבע 3 לנתבעים 1 ו-2, הרס את בית הקפה והחריבו, והכל על מנת לקבוע עובדות בשטח ואף לאחר שניתן צו המניעה הזמני. בהקשר זה צירפה התובעת את התמונות ת/23א, המתעדות לדבריה את ההרס (ר' בפסקה 51 לתצהירה. יוער כי מדובר בפסקה 51 השנייה, שכן לאחר פסקה 57 מתחיל מספור כפול מפסקה 43. ר' גם בעדות התובעת בפרוטוקול, בעמ' 27).
12. לסברת התובעת דובר למעשה בעסקה בין נתבעים 1 ו-2 לבין נתבע 3, שמטרתה ניסיון להסוות את פעילות הוריו של נתבע 3, אשר מצידם פעלו בהתאם לפניית השותפים שביקשו לנשל את התובעת מבית הקפה (ר' בפסקה 43 לתצהירה ואילך). לטענת התובעת, הסכם השכירות בין נתבעים 1 ו-2 לבין נתבע 3 נערך בחופזה ונושא אותות מרמה ברורים. על פי האמור בהסכם, ההסכם נכרת ביום 11.12.08, יום לפני האירוע מיום 12.12.08 שתואר לעיל, ובשלב בו כל הציוד של התובעת עוד היה בנכס. ואולם, דמי השכירות מטעם נתבע 3 שולמו רק כחודש לאחר מכן ומכאן שההסכם נערך במועד מאוחר למועד הנ"ל. לא זו אף זו: דבר השכרת הנכס לנתבע 3 לא הובא מעולם לידיעת התובעת, אשר אך ביום 25.1.09 נודע לה כי נציגיו של נתבע 3 נמצאים בנכס.
13. לטענת התובעת, הנתבעים חברו יחדיו להריסת בית הקפה ולמניעת השימוש בנכס על ידיה, ועל כן הם אחראים יחדיו לנזקיה. בהקשר זה הדגישה התובעת כי הן נתבע 2 והן נתבע 3 סירבו להעביר את מפתחות הנכס לידיה, גם לאחר מתן ההחלטה בצו המניעה ועל אף פניותיו הרבות של בא כוחה (ר' בסעיף 56 (השני) לתצהירה). לא זו אף זו: כאשר לבסוף, לאחר פנייה נוספת לבית המשפט, קיבלה התובעת לידיה את המיטלטלין שהיו בבית הקפה ושנלקחו על ידי נתבע 2, הסתבר כי חלקם אבדו וחלקם הושחתו בשל אחסנה צפופה וקלוקלת.
14. לטענת התובעת היא השקיעה בבית הקפה, אשר עוצב בסגנון צרפתי, סכומי כסף נכבדים. התובעת צירפה לתצהירה את טופס י"א שהגישה לרשות המיסים בתום שנת המס 2006 (ר' ת/14), שלפיו שווי ה"ציוד" שנרכש על ידה בעבור בית לבית הקפה הינו בסך של 246,206 ₪ וההוצאות בגין "שיפורים במושכר" הן בסך של 84,141 ₪. כמו כן השקיעה התובעת בהליכי רישוי ארוכים ומייגעים.
15. לשיטת התובעת, לא זו בלבד שהריסת בית הקפה והשחתת הציוד שהיה בו מנעו ממנה את האפשרות להפעיל את בית הקפה ולמצות את הליכי מכירתו, אלא שנוכח רצונה למכור את בית הקפה במחיר ראוי, היא נאלצה ליטול הלוואה חוץ בנקאית בסך 500,000 ₪ לצורך ביצוע השיפוץ ורכישת ציוד חדש. לתמיכה בטענה אחרונה זו צירפה התובעת לתצהירה הסכם הלוואה (ת/45). בהסכם האמור פרטיו של המלווה מחוקים, והתובעת הסבירה בחקירתה הנגדית כי הדבר נעשה על מנת להגן על פרטיותו (ר' בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 9).
16. הוצאות התובעת בגין שיפוץ המקום ורכישת הציוד עלו לטענתה לכדי סך כולל של 236,000 ₪, לא כולל הוצאות שבגינן טרם קיבלה חשבוניות מקבלן שנעלם (ר' התחשיב שערכה ת/44). בהקשר זה צירפה התובעת חשבוניות על סך של 81,464 ₪ (ת/43). יש לציין, כי רוב רובן של החשבוניות שהציגה התובעת הינן של חברת א.י.ב מלאך בע"מ. בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי הגם שהחשבוניות הן החברה האמורה, התובעת היא זו שהלוותה כספים לחברה, מה גם שהנזק נגרם לפני שהחברה הוקמה (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 19 ואילך, עמ' 36 שורה 27 ואילך).
17. כאמור, התובענה העיקרית הוגשה על סך של 500,000 ₪ בלבד, מטעמי אגרה. התובעת ציינה בתצהירה כי הגם שצירפה, לבקשת הנתבעים, דוחות כספיים של חברת א.י.ב מלאך בע"מ ליום 31.12.09 (ר' ת/19), היא אינה מבקשת לתבוע בגין אובדן רווחים בתובענה דנא ובכוונתה לתבוע זאת בעתיד.
18. מטעם התובעת העידו, כאמור, גם מר ביטון ומר מייזל. מר ביטון תיאר את אירועי יום 12.12.08 והדגיש כי אמנם היה בדעתו לרכוש את בית הקפה ולצורך כך אף ביקש להקים עם התובעת חברה בע"מ (ר' הטיוטא שצורפה לתצהירו). יחד עם זאת, מגרסתו של מר ביטון עלה כי הצדדים לא הגיעו להסכמות סופיות, אפילו לא על סכום הרכישה, והיו ביניהם דיבורים כלליים בלבד ("דיברנו על סכומי רכישה בשיעור של בין 300 ל- 400 אלף ₪ במכירה מלאה או בעסקה של 100-200 אלף ₪ כדי לרכוש את מחצית הזכויות..." ר' בסעיף 14 לתצהירו).
19. לגרסת מר ביטון הוא פרש בסופו של דבר מהעסקה בשל אירועי יום 12.12.08 והאירועים שבאו בעקבותיו, לרקע הסכסוכים שפרצו בין התובעת לבין שותפיה ובין התובעת לבין נתבעים 1 ו-2. במהלך חקירתו הנגדית ציין מר ביטון, בהקשר זה, כלהלן:

ת. הבנתי שיש שם סכסוך בינה ובין השותפים שלה ובין הבעלים ובכל זאת ראיתי שם פוטנציאל עסקי במקום ואמרתי שאני מוכן לקחת סיכון מחושב, שאלתי את עו"ד רפאל אם יש צו פינוי, רישיון עסק, אם היא מחזיקה כחוק במקום, זה מה ששאלתי.

ש. הסתמכת על כל מה שאמר לך עו"ד רפאל בשם לקוחתו?

ת. נכון.

ש.  איך שהגעת בתאריך שאתה טוען שהגעת והמקום היה פתוח וקודם לא, לא שאלת איך זה שהמקום פתוח?

ת. המקום היה פתוח כשאני הגעתי למקום.. אחרי יום שישי הוחלט שהיא פותחת את המקום. יש חברת אבטחה שאני מכיר ואמרתי לה, לא נתנו לה לפתוח את המקום, שמו לה מנעולים, אני לא יודע מי. היא הזמינה פורץ.

ש. פרצתם את המנעולים?

ת. אני לא פרצתי דבר. היא פרצה, הבאתי חברת אבטחה לשמור על המקום.

ש. אתה מימן את חברת האבטחה?

ת. עזרתי בחלק מהמימון. זה עלה לי כ-3500 ₪, חב' אדי אבטחה, באו אנשים בזמן שחב' אבטחה היתה שם, סוג של איומים, אדי התקשר אליי כי היו איומים והוא אמר לי שאברח משם. התקשרתי לגב' ואמרתי שאני בחוץ ולא נכנס לבור שאני לא יודע איך לצאת.

ש. מה היה התפקיד של המאבטחים, המקום לא היה פתוח לציבור?

ת. המקום לא היה פתוח לציבור. היתה שם סיטואציה שהיא הביאה פורצים והבנתי שהשותפים שלה או הבעלים גם הביאו פורצים, פרצו, החליפו מנעולים, כל הזמן התחלפו שם מנעולים (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 23 ואילך).

1. מר מייזל תמך בטענת התובעת כי הציוד שאוחסן במחסן אוחסן בצורה לקויה, שבעטיה נגרם לו נזק והוא אף לא הוחזר במלואו. לדבריו, כאשר הגיע למחסן ראה כי "הציוד היה מאוחסן אחד על השני בתוך תא אחסון קטן בתנאים לא ראויים ולכן הוחזר במצבו. ביצענו התאמה מול רשימה שהוצגה לנו ולא הייתה התאמה שכזו" (ר' בסעיפים 8-7 לתצהירו). בחקירתו הנגדית טען מר מייזל כי היתה בידו רשימת רכוש כאמור, עליה הוא סימן מה חסר, אך לא זכר מי נתן לו את הרשימה, והרשימה אף לא צורפה לתצהירו (ר' בפרוטוקול, עמ' 43 שורה 7 ואילך).

ג. עיקר ראיות נתבעים 1 ו-2:

1. מטעם נתבעים 1 ו-2 העיד נתבע 2 בלבד. יוער כי נתבע 2 ניהל תחילה בעצמו את ההליכים מטעם נתבעים 1 ו-2, לטענתו בשל חסרון כיס עד לשלב שבו הבעלים הסכים לדחות את קבלת דמי השכירות ממנו (ר' בפרוטוקול, עמ' 45 שורה 18).
2. נתבע 2 שב וטען כי התובעת הפרה את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית בכך שלא הפקידה המחאות בגין דמי השכירות, לא שילמה את דמי השכירות ואף את יתר התשלומים השוטפים שנדרשו ממנה; והכל חרף התראות מצידו. לטענתו, התובעת הפרה את הסכם השכירות גם בכך שהכניסה למקום שותפים שלא על דעתו.
3. בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 2 בעניין אחרון זה, והשיב כלהלן:

ש. נכון שכתוב בהסכם זה שהיא יכולה להסב את הזכויות לתאגיד בו היא בעלים?

ת. זה התרגיל שעשית. אין לה את זה בהסכם הראשי, עשית את זה בתוספת. זו התרמית שעשית.

ש. ז"א שעל פי הסכם זה אם היא פותחת חברה עם שותפים...?

ת. היא יכולה להשכיר להם רק את החלק העליון לא התחתון. איתך ההסכם נעשה רק על החלק העליון (ר' בפרוטוקול, עמ' 53 שורה 6 ואילך).

1. לגרסת נתבע 2, התובעת הפרה את הסכם השכירות החל מיום 1.9.08, בו היתה אמורה להפקיד בידיו 12 המחאות מעותדות על חשבון דמי השכירות, אך במקום זאת הפקידה רק המחאה אחת שלא כללה את מלוא דמי השכירות לחודש ספטמבר 2008. יתר על כן, התובעת יצאה לחו"ל ולא ניתן היה ליצור קשר עימה, החובות בגין הנכס הלכו והאמירו והתובעת אף גרמה לנזקים לנכס בכך שערכה שיפוץ ולא השלימה אותו.
2. לפיכך נאלץ נתבע 2, לכך גרסתו, לחלט את הערבות הבנקאית (ר' בסעיף 10 ואילך לתצהירו). בנוסף, על רקע זה – ומשסבר נתבע 2 כי התובעת נטשה את הנכס – הוא גם פנה בסופו של דבר למשא ומתן עם נתבע 3, על מנת להשכיר לו את הנכס.
3. נתבע 2 הודה כי ביום 12.12.08 הוא אמנם ראה את התובעת מנסה להיכנס לנכס, ואף ידע כי לאחר מכן השתלטה התובעת מחדש על הנכס, אך הסביר את טענתו הנ"ל בדבר נטישה כלהלן:

ש. האם נכון שראית שהשתלטה על המקום עם צוות אבטחה?

ת. כן. פינתה את הכל, זרעה הרס, מנופים הוציאו את הדברים הכבדים, ניפצו הכל, לא היו שמשות ולא אלומיניום, כך הוציאה את הציוד הכבד.

ש. אם ראית שב-12.12 הגיעה למקום ומנסה להראות לאנשים ומשתלטת עם חב' אבטחה וראית מקררים ודלפק וציוד, את מה הביא אותך לחשוב שהיא נטשה את המושכר?

ת. השתלטה על המקום. החזיקה מאבטחים כנראה בעקבות הסכסוך עם שותפיה כי היא לקחה את כל הציוד של בית הקפה והשאירה דברים חסרי ערך ולכן היה לי ברור כשהכל פרוץ שהיא נוטשת ולא חוזרת למקום... (ר' בפרוטוקול, עמ' 51 שורה 12 ואילך).

1. נתבע 2 טען כי ביום 12.12.08 נקלע למקום במקרה. נתבע 2 הכחיש את טענות התובעת בדבר איומים וכיוצ"ב וטען כי דווקא התובעת היא זו שלוותה בשני "בחורים אלימים", הגם שהודה כי מנע מהתובעת להיכנס לנכס (ר' בפרוטוקול, עמ' 47 שורה 5 ואילך). לשיטת נתבע 2, כי הצד שנהג בבריונות הוא התובעת אשר ניפצה פעמיים את חלון הראווה של הנכס (שם, עמ' 52 שורה 30).
2. לטענת נתבע 2, על פי ייעוץ משפטי שקיבל התובעת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית ועל כן היה "אפשר לפנות אותה בסעד עצמי לאור סעיף שכתוב בהסכם" (ר' פרוטוקול הדיון בבש"א 217227/09, בעמ' 8; ת/36. הכוונה ככל הנראה לסעיף 17(ב) להסכם השכירות. ר' גם בפסקה 78 שלהלן). לפיכך פינה נתבע 2 את הציוד שנותר בנכס ואחסן אותו, כפי שמפורט ברשימה שצורפה כנספח ט"ז לתצהירו. לשיטת נתבע 2, בהשכרת הנכס לנתבע 3 הוא פעל הן להקטנת נזקיו והן להקטנת נזקי התובעת, נוכח נטישתה את הנכס מחד ואי עמידתה בתשלומים מכוח הסכם השכירות והנספח לו מאידך.
3. נתבע 2 הכחיש את טענת התובעת לפיה החזקה בנכס לא נמסרה לידיה חרף ההחלטה בבקשה לצו המניעה. לגרסתו, מפתחות הנכס היו בידי נתבע 3, שפינה את הנכס, והתובעת היתה יכולה לקבלם או לתפוס את החזקה בדרך אחרת, כפי שעשתה – לפי טענתה-היא – כשפרצה לנכס בחודש יולי 2009 בכדי לשפצו (ר' בסעיף 33 ואילך לתצהירו).
4. נתבע 2 חזר וטען כי התובעת גרמה לו לנזקים רבים; וכדבריו:

...נעשה לי נזק, 40 שנה לא הגעתי למצב כזה של אי תשלום. יש לי שיק לעיריית הרצליה של 120,000 ₪ על סכום שהיא חייבת לעירייה והעירייה לא יכולה להעביר את ההסכם על שמה של שוכרת משנית ולכן זה על שמי. ועד בית עמדתי לדין ושילמתי, את המים שלה אני חייב עד היום ועוד לא שילמתי. שכ"ד אני חייב לבעלים, את החלק שהיא לא שילמה. לאילן לא היה מקום שיינזק, בא בתום לב, רצה לשכור את המקום ביושר, חיכה עד שאין שום דבר, נשארו שם רק פרטי רהוט קטנים ואחסנתי ולאחר מכן הוא נכנס בהסכם זמני. אין סיבה שהוא ייפגע. במשך 7 שנים יש לי דיירים ששילמו הכל בזמן. רק איתה זה היה סרט בלהות. אני אשם כי בטבעי אני דוחף צעירים לפתוח עסק, כך התנהגתי אליה, היא היתה צעירה וביקשה עזרה, פיניתי לה שטח שלי בתום לב כדי לקדם אותה, כלום לא עזר. עוד השכרתי לה את החלק העליון כשהוא לקח אותי למשרד להשכיר לה למעלה כי היא היתה חייבת את המקום למעלה (ר' בפרוטוקול, עמ' 45 שורה 23 ואילך).

1. עוד יש לציין, כי בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 2 מר גבעתי מדוע המתין זמן כה ממושך עד הגשת תביעת הפינוי, היא התובענה הנוספת, והשיב: "אין לי מושג איך דברים מתנהלים בבית המשפט, התייעצתי ניסיתי לעשות את הדברים לבד ואח"כ העו"ד אמר שאני צריך להגיש תביעת פינוי וכך עשיתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 48 שורה 9 ואילך).
2. באשר לסכומי הכסף אותם תובעת נתבעת 1 מהתובעת טען נתבע 2 בתצהירו כלהלן:

(א) על התובעת לשלם את דמי השכירות המגיעים לנתבעת 1 לפי הסכם השכירות והנספח לו, בגין התקופה שבין חודש אוקטובר 2008 לבין חודש יולי 2010, בתוספת ההפרש על חודש ספטמבר 2008, ובסך הכל 378,388 ₪ (ר' בסעיפים 59 ו-63 לתצהירו).

(ב) על התובעת לשלם לנתבעת 1 סך של 108,324 ₪, בהתאם למכתב חשבון יתרות חוב של עיריית הרצליה לנכס בגין אגרת ביוב, מים, שמירה, ארנונה, הוצאות גביה ושכ"ט עו"ד (ראה נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), ובתוספת ריבית והצמדה כפי שמחייבת העירייה, וכן סך של 4,803 ₪ בגין יתרת חוב בגין מים לתאגיד "מי הרצליה בע"מ" , ב (נספח כ"ד לתצהיר נתבע 2).

(ג) על התובעת לשלם לנתבעת 1 סך של 7,600 ₪ בגין אי תשלום ועד בית, וזאת לפי דמי ועד בסך של 200 ₪ בחודש כאמור במכתב חברת הניהול (נספח ו' לתצהיר נתבע 2). בעניין זה צירף נתבע 2 את מכתב ב"כ חב' תורג'י נכסים מיום 30.8.2010 הכולל בו דרישה להחזר תשלום בגין דמי הועד, בין היתר, עבור בית הקפה, לתקופה שבין השנים 2007 ועד 2009, בהם היא נשאה מכוח פסק דין שניתן כנגדה, בתוספות הוצאות משפט בסך של 1,121 ₪ (נספח כ"א לתצהיר נתבע 2).

(ד) על התובעת לשלם לנתבעת 1 פיצויים בסך של 9,815 ₪ בגין נזקים שונים שגרמה לנתבעת, הכוללים ניפוץ חלון הראווה של הנכס ודמי אחסון הציוד של התובעת במחסן.

ד. עיקר ראיות נתבע 3:

1. מטעם נתבע 3 העיד הוא עצמו בלבד. על פי גרסתו, הוא מתגורר בקרבת הנכס ובמהלך שנת 2008 ישב בבית הקפה מספר פעמים. בית הקפה נסגר בחודש אוגוסט או ספטמבר 2008 ובחודש נובמבר או דצמבר 2008 הופיע על חלון בית הקפה שלט "להשכרה" עם מספר טלפון (ר' בסעיפים 4 ו-6 לתצהירו).
2. באותה התקופה היה נתבע 3 כבן 27 שנים, חיפש תעסוקה וסבר כי יוכל להקים ולנהל בית קפה, ולפיכך התקשר למספר הטלפון האמור. לדבריו הוא הגיע לאחד השותפים, מר בן שבת, והלה הסביר לו כי בית הקפה נסגר וכי הם מעוניינים למכור את הציוד. נתבע 3 לא היה מעוניין בציוד ולעניין השכרת הנכס הפנה אותו מר בן שבת לבעלים.
3. נתבע 3 השיג לדבריו את מספר הטלפון של נתבע 2 ממתווך. נתבע 3 פנה לנתבע 2 אשר אישר כי הנכס עומד להשכרה, יחד עם קומת הגלריה. לטענת נתבע 3, נתבע 2 הוסיף וציין כי השוכרים הקודמים אינם משלמים דמי שכירות והם מפנים את המקום, ולא מסר על כל בעיה שהייתה עם התובעת או שיש לה טענות לגבי החזקה במקום.
4. ביום 11.12.08 נחתם הסכם שכירות בין נתבע 3 לבין נתבעת 1, הסכם שאפשר לנתבע 3 לערוך שיפוצים במקום על מנת להתאימו לצרכיו. לדברי נתבע 3, באותו המועד היה אביו, שמימן את העסקה, בחו"ל, ולפיכך התשלום בוצע רק בחודש ינואר 2009, כשאביו שב ארצה.
5. בחקירתו הנגדית ציין נתבע 3, בהקשר זה, כי:

נתתי לו (לנתבע 2 – ש.א.) שיק בטחון על מנת לסגור את העסקה. אבא שלי לא היה בארץ, חיכיתי שיחזור כדי לתת לו שיק על כל הסכום (דמי שכירות למחצית שנה – ש.א.) ולסגור את החוזה כמו שצריך אבל שלא ילך לחפש שוכר אחר (ר' פרוטוקול, עמ' 56 שורה 6 ואילך).

1. נתבע 3 החל בשיפוץ הנכס בחודש ינואר 2009 ולשם כך שכר בעלי מקצוע שונים ורכש ציוד (ר' המוצגים נספח ג' לתצהירו). לטענתו, במועד בו התחיל בשיפוצים הנכס היה כמעט ריק לחלוטין, למעט שולחן נירוסטה ורמקול על הקיר, ובמצב "די הרוס" (ר' בסעיף 19 לתצהירו וכן בפרוטוקול, עמ' 57 שורה 3).
2. לגרסת נתבע 3, בסמוך לאחר תחילת השיפוצים – כשהיה בנכס יחד עם אביו, אדריכלית ושיפוצניק – הגיעה למקום התובעת וטענה כי היא השוכרת החוקית במקום. התובעת עזבה בזעם, חזרה עם פטיש וריסקה את הוויטרינה, לתדהמת כל הנוכחים. לדבריו, לאחר האירוע "התקשרתי לגבעתי ואמרתי לו מה קרה והוא אמר שידאג לזה. זה עניין בין השוכרת הקודמת לבין גבעתי..." (ר' בפרוטוקול, עמ' 59 שורה 26). זאת ועוד, גם לאחר שפנתה התובעת בבקשה לצו המניעה שב נתבע 2 והודיע לנתבע 3 כי לתובעת אין כל זכות במקום וכי הוא ידאג לייצוג משפטי בכל הנוגע לבקשה, כפי שאכן היה (ר' בסעיף 22 לתצהיר נתבע 3).
3. נתבע 3 הדגיש כי מרגע שקיבל לידיו את ההחלטה בבקשה לצו המניעה הוא עזב את הנכס ולא שב אליו יותר. באשר לשאלה אם אמנם החזיר את מפתחות הנכס לנתבע 2 העיד נתבע 3, בחקירתו הנגדית, כלהלן: "...שהחזרתי או לא החזרתי מפתח אני לא זוכר אבל מה שנכון שלמקום הזה לא חזרתי אחרי שקיבלתי צו. את הפרט של המפתח אני לא זוכר" (ר' בפרוטוקול, עמ' 59 שורה 1 ואילך).
4. לשיטת נתבע 3, טענות התובעת בדבר אי מסירת החזקה בנכס לאחר מתן צו המניעה הינן טענות כוזבות ומקוממות. גם אם מפתחות הנכס לא היו ברשותה של התובעת, היא ידעה היטב כיצד לפרוץ לבית הקפה, כפי שעשתה אף בטרם היה צו בידיה. מכל מקום, משהבין נתבע 3 כי נתבע 2 אינו מצליח לפנות את התובעת הוא הודיע לנתבע 2 על ביטול ההסכם שערך עם נתבעת 1 ודרש לקבל בחזרה את דמי השכירות. ואולם, נתבע 2, הגם שלא התכחש לחובו, השיב לנתבע 3 את כספו רק לאחר הגשת תביעה משפטית (ת"א (שלום ת"א) 1638-11-09 עטר נ' גבעתי תוצאות בע"מ, לא פורסם מיום 17.2.2010, ר' ת/52).
5. כך או כך, לשיטת נתבע 3 התובענה נגדו הינה חסרת כל בסיס, כאשר התובעת תובעת אותו אף בגין מעשים שהיא עצמה מייחסת לנתבע 2, כגון הוצאת ציוד מהמושכר או ניתוק המים והחשמל. גם הפסדיה הנטענים של התובעת בשל אי הבשלת המשא ומתן שערכה עם מר ביטון אינם קשורים באופן כלשהו לנתבע 3.
6. נתבע 3 הוסיף וטען כי לא עיין בדברי דואר כלשהם שהגיעו לתובעת. יתר על כן, דובר בבית עסק שדברי הדואר המגיעים אליו הם מטעם הדברים חשבונות שונים. מכאן, שטענת התובעת בדבר פגיעה בפרטיותה נטענה בעלמא ורק לצורך העצמת התובענה.
7. נתבע 3 עתר אפוא לדחיית התובענה נגדו. יחד עם זאת ולחילופין ביקש נתבע 3 כי, היה ובית המשפט יקבל טענה מטענות התובעת, נתבעים 1 ו-2 יחויבו להשיב לו כל תשלום שיושת עליו, בהתאם להודעה לצד שלישי שהגיש נגדם. בהקשר זה הדגיש נתבע 3 כי נתבע 2 הודה, בהגינותו, שנתבע 3 שכר את הנכס בתום לב מבלי שידע על טענותיה של התובעת, ומכאן שמדובר בהודאה בהודעה לצד שלישי.

ה. דיון והכרעה:

(1) כללי:

1. השאלה המשפטית הראשונה הטעונה הכרעה בתובענות דנא היא השאלה אם התובעת הפרה את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית – הפרה שאפשרה לנתבעת 1 לבטל את החוזה – והתשובה הברורה לכך הינה בחיוב. כזכור, בניגוד להתחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ביום 1.9.08 לא הפקידה התובעת 12 המחאות מעותדות על חשבון דמי השכירות, ומסרה לנתבע 2 המחאה אחת שכללה תשלום לא מלא בעבור חודש ספטמבר 2008 בלבד. גם אם תאמר שהפרה זו – דהיינו: אי הפקדת ההמחאות המעותדות והתשלום הלא מלא בעבור חודש ספטמבר – לא היתה הפרה יסודית, הרי שמשהפסיקה התובעת לשלם כליל את דמי השכירות והתשלומים השוטפים, החל מחודש אוקטובר 2008, היא הפרה את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית.
2. ככלל, הפרת התנאי של תשלום דמי שכירות הינה בגדר הפרה יסודית של חוזה שכירות – קל וחומר כאשר מתלווית לה הימנעות מתשלומים שוטפים המוטלים על השוכר – ובהסכם השכירות דנא אף נקבע מפורשות, בסעיף 17(א), כי אם השוכר (התובעת) לא ישלם בפועל את דמי השכירות יהא המשכיר (נתבעת 1) רשאי לבטל את השכירות. אמנם יש לקבל את טענת התובעת, לפיה סגירת בית הקפה ונסיעתה לחו"ל לא היוו נטישה של הנכס כסברת נתבע 2, אך לעניין הפרת ההסכם בגין אי תשלום דמי השכירות אין בכך כדי להעלות או להוריד: משלא נטשה התובעת את הנכס פשיטא שהיה עליה להמשיך ולשלם את דמי השכירות והתשלומים השוטפים בגינו.
3. בהקשר זה יש להעיר, כי טענת התובעת בדבר תשלום דמי השכירות על דרך קיזוז נזקיה הועלתה רק בשלב מאוחר בהרבה של השתלשלות העניינים – בהליכים לפני כב' השופטת וינבאום וולצקי – וגם לא הוצגה לפניי הודעת הקיזוז הנדרשת לפי הוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. יתר על כן, מתוך מכתב ב"כ התובעת לנתבע 2 מיום 23.10.08 כלל לא עולה שאי תשלום דמי השכירות נעשה כביכול על רקע טענת קיזוז, ולמעשה ההיפך הוא הנכון.
4. במכתב האמור צוין – ובאופן תמוה למדי – כי התובעת "טוענת כי הינך מצוי בסדר עדיפות גבוה מצידה ותדאג לעדכנך מיד לאחר ביצוע המהלך מטעמה" (ר' בפסקה 12 דלעיל). מטענה זו נראה כי התובעת סברה שמרגע שניסתה להפעיל את בית הקפה יחד עם השותפים היא אינה חייבת באופן אישי בתשלום דמי השכירות, ללא כל קשר לשאלת נזקים שנגרמו לבית הקפה על ידי מי מהנתבעים. ואולם, ברי כי לסברה שכזו אין כל יסוד בדין או בהסכם השכירות, והתובעת גם אינה רשאית לאחוז במקל משני קצותיו: מחד גיסא לטעון כי נתבעים 1 ו-2 אינם רשאים לסלקה מהנכס תוך שימוש במפתחות שקיבלו מהשותפים משום שלאיש זולתה אין זכות להחזיק בנכס (ר' גם בפסקה 10 להחלטה בצו המניעה), ומאידך גיסא לטעון או לסבור כי על השותפים לשלם את דמי השכירות או למצער את חלקם.
5. התובעת הפרה אפוא את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית, הפרה אשר הקנתה לנתבעת 1 את הזכות לבטל את ההסכמים לפי הוראות סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. ואכן, כאמור בפרק הכללי דלעיל, נשלחו לב"כ התובעת מכתבי ביטול ביום 12.11.08 וביום 1.1.09.
6. דא עקא, שבמקום לפעול בדרכים המשפטיות המקובלות, לשם לסילוק ידה של התובעת מהנכס, בחר נתבע 2 על דעת עצמו להשתמש בסעדים עצמיים, לדבריו משום ש"יותר מעו"ד אחד אמר לי שאפשר לפנות אותה בסעד עצמי לאור סעיף שכתוב בהסכם" (ר' פרוטוקול הדיון בבש"א 217227/09, עמ' 8; ת/36. הכוונה כנראה לסעיף 17(ב) להסכם השכירות). ואולם, אף לדברים אלה אין יסוד בדין, ואין בסעיף 17(ב) להסכם השכירות כדי לאפשר פעולה כוחנית מטעם המשכיר. בסעיף האמור אמנם נכתב כי במקרה שבו השוכר לא משלם את דמי השכירות "השוכר (צ"ל המשכיר – ש.א.) יוכל להיכנס לחנות... ולחזור ולתפוס בה חזקה בלעדית", אך אין בכך היתר לפעולה כוחנית כאמור.
7. המשפט מסתייג באופן ברור מעשיית דין עצמית לצורך תפיסת מקרקעין, שכן חשש בתי המשפט מערעור הסדר הציבורי, בעטיה של עשיית דין עצמית כאמור, גובר על הזכות להגנה על הקניין של בעלי המקרקעין "...מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי והיא עלולה לגרור למעשה אלימות בין בעלי דין יריבים; היא נותנת בידי בעל-דין את הכוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה" (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח (1) 827, 838). אף ההיתר לסילוק "פולש טרי", הקבוע בהוראות סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, פורש על דרך הצמצום והוגבל רק לגבי מי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מהחזקתו. מכאן, שגם בעל זכות חזקה כדין במקרקעין, שאינו מחזיק בהם בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו כדי לתפוס מחדש את החזקה ועליו לפנות לבית המשפט לקבלת סעד, תוך שמירה על זכותו הדיונית של המחזיק בפועל להתגונן בבית המשפט ולהביא את טענותיו.
8. בהקשר זה יש להדגיש, כי גם אם בתחילה יכול היה נתבע 2 להניח שהנכס ננטש בשל סגירת בית הקפה, אי הפקדת ההמחאות לתשלום דמי השכירות ויציאת התובעת את הארץ, הרי שמכתב ב"כ התובעת מיום 23.10.08 הבהיר לנתבע 2 הבהר היטב שהתובעת עומדת על זכותה להחזיק בנכס (ר' בפסקה 12 דלעיל). יתר על כן, באירוע מיום 12.12.08, בו כזכור ביקשה התובעת להיכנס לנכס ונתבע 2 מנע זאת בעדה, היה כדי להבהיר עניין זה שוב וביתר שאת. על רקע ההלכה האמורה נדרש אפוא נתבע 2, בשלב זה, לאפשר לתובעת להיכנס לנכס ולפעול בדרכים הקבועות בדין לפינויה, גם אם ניתן להבין את תסכולו נוכח העובדה שדמי השכירות בגין הנכס לא שולמו והחובות בגינו האמירו.
9. כאמור, נתבע 2 לא פעל בדרך חוקית זו, וגם לאחר שהתובעת נכנסה לנכס והעמידה עליו שמירה, הוא שב ותפס את החזקה לאחר שהשמירה הוסרה. לא זו אף זו: נתבע 2 השכיר את הנכס לצד שלישי, דהיינו: לנתבע 3, והכל מבלי ליידע את התובעת ולכאורה על מנת "לקבוע עובדות בשטח", תוך סילוק ציוד שהותירה התובעת בנכס. בכך השתלט נתבע 2 שלא כדין על הנכס ועל התוצאות הנובעות מכך נעמוד להלן.
10. בסיום חלק כללי זה יש מקום להתייחס עוד לטענת ב"כ נתבעים 1 ו-2, שלפיהן במקרה דנא אין להטיל אחריות אישית על נתבע 2 בשל אי התקיימות התנאים ל"הרמת מסך" המנויים בהוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. ואולם, במקרה דנא לא מדובר ב"הרמת מסך" אלא במקרה מובהק של אחריות אישית. הלכה למעשה, בכל האירועים נשוא התובענות דנא פעל נתבע 2 באופן אישי, לעיתים אף מבלי להזכיר כלל את נתבעת 1, שכל פעילותה בוצעה באמצעות נתבע 2. כך, למשל, על מכתב הביטול מיום 1.1.09 – מסמך בעל חשיבות ראשונה במעלה במקרה דנא – חתם נתבע 2 בשמו, ואף ניסח את המכתב באופן שניתן ללמוד ממנו כי הסכם השכירות נערך בין התובעת לבינו, הגם שפורמאלית המשכיר היה כמובן נתבעת 1. גם את מעשי ההשתלטות שלא כדין על הנכס עשה נתבע 2 בעצמו. מדובר אפוא כאמור במקרה מובהק של אחריות אישית ונתבע 2 אינו יכול לטעון להיעדר אחריות (להבדלים שבין אחריות אישית לבין "הרמת מסך" ר' ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, 700).

(2) התובענה העיקרית וההודעה לצדדים שלישיים:

1. העולה מן המקובץ הוא שכניסתו של נתבע 2 לנכס ותפיסת החזקה בו – בשם נתבעת 1 – נעשו שלא כדין ובעוולה, ועל כן יש לחייב את נתבעים 1 ו-2 בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב המעשים האמורים. בהדבק דברים זה ייאמר מיד, כי על פני הדברים התובענה נגד נתבע 3 לא הוכחה. ב"כ הצדדים אמנם הרחיבו בטענותיהם – כל אחד כשיטתו – אודות המועד ה"אמיתי" בו נחתם הסכם השכירות בין נתבעת 1 לבין נתבע 3 ואודות השאלה אם נתבע 3 פעל בתום לב. ואולם, בנסיבות המקרה דנא מדובר בשאלות שאינן מהותיות, שכן אין להטיל על נתבע 3 אחריות לנזקיה הנטענים של התובעת.
2. גרסת נתבע 3 באשר לדברים שנמסרו לו על ידי נתבע 2 והשלט "להשכרה" שתלו השותפים לא נסתרה. אין מחלוקת כי בית הקפה אמנם נסגר בפועל בחודש אוגוסט 2008, ובנסיבות אלה גרסת נתבע 3 לפיה סבר שהמקום עומד להשכרה הינה סבירה על פניה, בפרט נוכח השלט האמור.
3. בנוסף, גם גרסת נתבע 3 כי לאחר שהומצאה לו ההחלטה בצו המניעה הוא משך ידיו מהנכס לא נסתרה. לפיכך – אף אם המועד המופיע על הסכם השכירות בין נתבע 3 לבין נתבעת 1 (11.12.08) מעורר תהיות נוכח המועד בו בוצע תשלום דמי השכירות, כחודש לאחר מכן, ואף אם על רקע זה ניתן להניח כי היתה לנתבע 3 ידיעה כלשהי על קיומן של בעיות בין נתבע 2 לבין השוכרת הקודמת (התובעת) – אין מקום להטיל עליו אחריות לנזקיה הנטענים של התובעת.
4. זאת ועוד: התובעת תובעת מנתבע 3 פיצויים גם בגין נזקים שלפי גרסתה-היא נגרמו על ידי נתבע 2 ללא קשר לנתבע 3 – למשל באירוע מיום 12.12.08 – ועל כן כריכתו של נתבע 3, בכתב התביעה בתובענה העיקרית, "יחד ולחוד" עם נתבעים 1 ו-2, הינה על פני הדברים שלא במקומה. הנה כי כן, המסקנה התבקשת היא כי יש לדחות את התובענה נגד נתבע 3 וכפועל יוצא מכך גם את ההודעה לצדדים שלישיים שהגיש.
5. בעניין התובענה (העיקרית) נגד נתבעים 1 ו-2 יש להבחין בין שני סוגי הנזק אשר נגרמו לתובעת לטענתה. הסוג האחד הוא הנזקים הישירים, דהיינו: נזקים שנגרמו לטענת התובעת עקב השחתת סחורה, ציוד, פגיעה בפרטיות ועגמת נפש. הסוג השני הוא הנזקים העקיפים, דהיינו: נזקים שנגרמו לטענת התובעת עקב אובדן הזדמנויות למכור את העסק בדרך רווחית. בהקשר אחרון זה יוער כי התובעת ציינה מפורשות שאינה תובעת, במסגרת התובענה העיקרית, הפסדים בגין אבדן רווחים (ר' בסעיף 57 לתצהירה).
6. באשר לנזקים העקיפים טענות התובעת לא הוכחו כלל. התובעת אמנם זימנה לעדות את מר ביטון, אך מגרסתו הסתבר כי השניים לא הגיעו לסיכומים סופיים, אף לא לגבי סכום העסקה, ובפועל מכרה התובעת, בסופו של דבר, את זכויותיה בבית הקפה בסכום נמוך בהרבה – 230,000 ₪, כאמור בהסכם שנערך בין התובעת לבין מר קובי חיים (ר' העתק ההסכם האמור, נספח לבקשה מס' 34 בתובענה העיקרית; לגרסת מר ביטון ר' בפסקאות 46 ו-47 דלעיל). יתר על כן, מעדותו של מר ביטון אף עלה כי הימנעותו מלרכוש את זכויות התובעת בבית הקפה, או את חלקן, היתה גם לרקע הסכסוך שפרץ בין זו האחרונה לבין שותפיה. ברי, אפוא, כי נזקיה העקיפים של התובעת לא הוכחו ויש לדחות את תובענתה בגינם.
7. באשר לנזקים הישירים גרסתה של התובעת לוקה עד מאוד בתשתיתה הראייתית ובחלקה אף אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון. בהקשר זה ראוי להזכיר, תחילה, את גרסת התובעת בגין נזק לסחורה, לטענתה בסך של 100,000 ₪. גרסה זו נשענת על רשימה שערכה התובעת עצמה, ללא כל אסמכתאות (ר' ת/23ב; להלן – רשימת הסחורה). על פי רשימת הסחורה, הסחורה שהושחתה כללה, בין היתר, 100-120 עוגות מוס אישיות, 80-100 פאי אישי, 1,400 יחידות של מיני מאפה וגבינות בשווי של 2,000 ₪.
8. ואולם, אין לקבל את גרסת התובעת בעניין זה. ראשית, התובעת עתרה לפיצוי לפי מחיר מכירה, כאשר מחיר הייצור או הרכישה של התובעת – שהוא שיעור הנזק שנגרם לה – הינו נמוך בהרבה (השווה בהקשר זה רשימת הסחורה לחוות הדעת ת/16, חוות דעת שנערכה מטעם התובעת, הגם שלא לצרכי התובענה דנא). שנית, אין זה ברור כלל כיצד בחודש דצמבר 2008 נשארה בבית הקפה סחורה, כאשר אין חולק שהתובעת סגרה את בית הקפה בחודש אוגוסט 2008. גם אם תאמר שהסחורה היתה בקירור, הסחורה הנ"ל אינה סחורה המתאימה לאחסון ארוך טווח, קל וחומר בכמויות שצוינו ברשימת הסחורה. שלישית, טענת התובעת כי הסחורה התקלקלה משום שנתבע 2 ניתק את זרם החשמל למקום, כפי שגילתה במהלך חודש דצמבר 2008, הינה בגדר השערה גרידא, בפרט כאשר באותה תקופה היה הסכסוך בין התובעת לבין השותפים בעיצומו, והצדדים החליפו מנעולים בעסק לסירוגין. לא ניתן אפוא לקבוע, בנסיבות אלה, כי נתבע 2 הוא שניתק את זרם החשמל כנטען.
9. התובעת טענה לנזקים ישירים נוספים בסך 300,000 ₪ בגין ציוד שנלקח מבית הקפה על ידי הנתבעים ולא הוחזר, ובסך 150,000 ₪ בגין ההרס שנגרם לבית הקפה (ר' סעיפים 61 ו-64 לכתב התביעה בתובענה העיקרית). ואולם, התובעת לא צירפה אסמכתאות רלוואנטיות ממשיות לטענות אלה, ואף לא הביאה חוות דעת שמאית באשר לשיעור ההרס שנגרם לטענתה לבית הקפה.
10. באשר לציוד צירפה התובעת טופס י"א לשנת המס 2006 (ר' בפסקה 42 דלעיל), אך לא זו בלבד שהסכום המופיע בטופס זה הוא נמוך מהסך הנתבע של 300,000 ₪, אלא שאין בו כל ראייה למצב הציוד בבית הקפה ולערכו במחצית השנייה של שנת 2008. יתר על כן, אין כל מחלוקת כי הציוד הכבד, וממילא בעל הערך, שהיה בבית הקפה, הוצא על ידי התובעת עצמה ביום 16.12.08 או בסמוך לו (ר' בין השאר בפסקה 37 דלעיל).
11. להבדיל, הציוד שהוצא על ידי נתבע 2 והועבר למחסן, ביום 2.1.09, היה ציוד קל בלבד והוא הושב לתובעת. אמנם מר מייזל טען, כזכור, כי חלק מהציוד שהופיע ברשימה שקיבל היה חסר, אך הוא נמנע מליתן פרטים מדויקים באשר לנזק שנגרם ולציוד החסר, לא צירף את הרשימה האמורה לתצהירו ואף לא ידע לומר מי נתן לו את הרשימה (ר' בפסקה 48 דלעיל). ברי, אפוא, כי הטענה בגין נזקים שנגרמו בגין לקיחת ציוד על ידי הנתבעים לא הוכחה, למעט תשלום סך של 5,050 ₪ בגין אחסון הציוד הקל במחסן והובלתו בחזרה לבית הקפה (ר' ת/42).
12. באשר להרס הנטען של בית הקפה, התובעת כאמור לא צירפה חוות דעת מקצועית האומדת את שיעור הנזק, חוות דעת המתבקשת בנסיבות העניין. בנוסף, התובעת לא הביאה ראיות ממשיות כלשהן, או אפילו צילומים, שניתן ללמוד מהם אודות מצבו של בית הקפה עובר לסגירתו היזומה על ידי התובעת בחודש אוגוסט 2008. חלף זאת צירפה התובעת אסופה של חשבוניות (ת/43), בצירוף תחשיב לקוני שערכה בעצמה (ת/44), וצילומים של השיפוצים שהחל נתבע 3 לערוך במקום בשלב מאוחר יותר (ת/23א).
13. פשיטא, אפוא, כי לא הונחו לפני בית המשפט ראיות המאפשרות לקבוע ממצאים שיפוטיים באשר לנזק האמור הנטען. באשר לאסופת החשבוניות (ת/43) יש להדגיש, כי מעבר לכך שהאסופה הינה בסכום הנמוך במידה ניכרת מהסכום הנתבע בהקשר דנא (ר' בפסקה 44 דלעיל), הרי שלא ניתן ללמוד מהחשבוניות – שאינן מלוות בהסברים פרטניים – דבר. ואם לא די בכך הרי שאסופת החשבוניות כוללת – רובה ככולה – חשבוניות על שם אחת משתי החברות שהקימה התובעת עם שותפיה. ברי, כי לא ניתן לבצע מעין "הרמת מסך הפוכה" ולאפשר לתובעת לתבוע הוצאות שהוצאו על ידי חברה, כאשר אותה חברה אינה צד להליך. התובעת אמנם טענה כי הלוותה כספים לחברה המדוברת, כאשר הנזק נגרם לפני הקמתה, אך אין בדברים אלה כדי לשנות מהמסקנה האמורה. בהקשר זה לא למותר לציין עוד, כי טענות התובעת בדבר מתן הלוואות לחברה נטענו בעלמא וללא כל אסמכתא. בנסיבות אלה יש לדחות את טענות התובעת גם בראש נזק זה.
14. התובעת תבעה סכום נוסף, של 50,000 ₪, בגין הסגת גבולה ופגיעה בפרטיותה, מעצם ההשתלטות שלא כדין על בית הקפה על ידי הנתבעים ופתיחתם של מכתבים שמוענו אליה אישית. כפי שנקבע לעיל, נתבעים 1 ו-2 אכן השתלטו על בית הקפה שלא כדין, הגם שלפחות מיום 12.12.08 ידעו היטב כי התובעת לא ויתרה על החזקה בנכס, ובכך פעלו בכוחניות, הסיגו את גבולה של התובעת ופגעו בפרטיותה.
15. גם אם המכתבים, שלטענת התובעת נפתחו, לא הכילו פרטים אישיים מיוחדים, מעצם ההשתלטות האמורה נגרמה לתובעת פגיעה בפרטיות ועוגמת נפש מרובה. התובעת נאלצה לפנות לבית המשפט, מספר פעמים, עד שקיבלה לידיה חזרה את מיטלטליה ואת החזקה בנכס. נתבע 2 יצר אפוא, במעשיו החד צדדיים, מצב דברים בו הופקעה החזקה בנכס מהתובעת שלא בהסכמתה ונשללה ממנה היכולת לפעול באופן עצמאי בו. בנסיבות אלה, ותוך התחשבות בכך שהתובעת תרמה ליצירת מצב הדברים בכך שלא שילמה את דמי השכירות והתשלומים השוטפים שנדרשו ממנה לפי הסכם השכירות והנספח לו, אני מעמיד את הפיצוי, בראש נזק זה, על סך של 30,000 ₪, בתוספת הסך של 3,962 ₪ שהוציאה התובעת בעבור אבטחה לאחר שנתבע 2 לא אפשר לה להיכנס לנכס ביום 12.12.08 (ר' בפסקה 35 דלעיל).
16. התובענה העיקרית מתקבלת, אם כן, באופן חלקי, נגד נתבעים 1 ו-2 בלבד, בסכום של 39,012 ₪.

(3) התובענה הנוספת:

1. כאמור לעיל, התובעת הפרה את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית בכך שלא עמדה בתשלום דמי השכירות והתשלומים השוטפים, ועל כן דין התובענה הנוספת להתקבל, בכפוף לאמור להלן. לא למותר להעיר – נוכח העובדה כי בהקשר זה הרחיבו ב"כ הצדדים בטענותיהם בסוגיית הקיזוז – כי בתובענות דנא אין צורך להיזקק לסוגיית הקיזוז מעבר לאמור בפסקאות 75 ו-76 דלעיל. הטעם לכך הוא שבמקרה דנא עסקינן במצב דברים בו שני הצדדים הגישו תובענות, האחד כנגד משנהו, ולכן אין צורך להיזקק לשאלה אם מי מהצדדים יכול להתגונן בטענת קיזוז.
2. השאלה הטעונה הכרעה בתובענה הנוספת הינה אפוא בגין איזו תקופה יש לחייב את התובעת ובאילו תשלומים. כזכור, התובעת שילמה חלק מדמי השכירות בעבור חודש ספטמבר 2008, והחל מחודש אוקטובר 2008 ואילך לא שילמה יותר דמי שכירות. כמו כן, התובעת לא שילמה את התשלומים השוטפים החלים עליה – ארנונה, מים וועד בית – ואף צברה חובות עבר בגין חלק מתשלומים אלה.
3. נתבעת 1 תובעת מהתובעת – בתובענה הנוספת – את מלוא דמי השכירות, כמו גם תשלומים אחרים שנשאה בהם, מהמועד הנ"ל ועד לחודש יולי 2010, בו פינתה התובעת את הנכס. ואולם, אין לקבל תובענה זו במלואה. אכן, החזקה בנכס היתה בידי התובעת עד לחודש דצמבר 2008, אך ביום 12.12.08 מנע נתבע 2 מהתובעת להיכנס לנכס ולאחר שהתובעת שבה והשתלטה על הנכס לפרק זמן מסוים, חזר והשתלט עליו בסוף אותו החודש. הבקשה למתן צו מניעה הוגשה בסוף חודש ינואר 2009 וההחלטה בבקשה ניתנה בחודש פברואר 2009. יחד עם זאת, החזקה בפועל בנכס חזרה אל הנתבעת רק בסוף חודש יולי 2009.
4. לטענת הנתבעים, כפי שהתובעת השתמשה בפורץ על מנת להשתלט על הנכס בחודש דצמבר 2008, וכפי שגם עשתה בסופו של דבר בחודש יולי 2009 (ר' בסעיף 58 לתצהיר התובעת), היא יכולה היתה לעשות כן מיד לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לצו המניעה ועל כן אין לקבל את טענותיה כי נמנעה מכך משום שלא קיבלה מהנתבעים את מפתחות הנכס. ואולם, אין לקבל טענה זו. לאורך כל התקופה הנ"ל מיאן נתבע 2 למסור לתובעת את מפתחות הנכס בטענה שהיא אינה מקיימת את תנאי ההחלטה בבקשה לצו המניעה, ואף פעל על מנת להכשיל את החזקתה בנכס, בין באמצעות אי השבת הציוד שהעביר למחסן ובין באמצעות ניתוק זרם המים אף לאחר שהתובעת שבה ותפסה חזקה בנכס. בנסיבות אלה יש אפוא לזקוף את אי החזקת הנכס על ידי התובעת, עד לחודש אוגוסט 2009, לחובתם של נתבעים 1 ו-2.
5. המסקנות המתבקשות לרקע האמור הן, אם כן, כלהלן. באשר לתקופה שבין חודש ספטמבר 2008 ועד לחודש יולי 2009, התובעת החזיקה בנכס רק במשך זמן קצר יחסית, כאשר המשך ההחזקה בנכס נמנע ממנה בשל התנהלותם הפסולה של נתבעים 1 ו-2.
6. בנסיבות אלה, כאשר מצד אחד לא ניתן לקבוע במדויק את משך הזמן – בתוך התקופה האמורה – בו החזיקה התובעת בנכס, ופשיטא שאין לחייב את התובעת בתשלומים כלשהם לנתבעת 1 בגין התקופה בה נמנע ממנה השימוש כאמור (ר' גם בהוראות סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971); וכאשר מצד שני בחודש אוקטובר 2008 חילט נתבע 2 את הערבות הבנקאית, אשר בחישוב גס יש בה כדי לכסות את חובותיה של התובעת בגין התקופה בה החזיקה בנכס, הן באשר לדמי השכירות והן באשר לתשלומים השוטפים הנוספים, המסקנה היא שיש לדחות את התובענה הנוספת ככל שהיא מתייחסת לתקופה זו.
7. בהקשר אחרון זה לא למותר להוסיף ולציין, כי יש לדחות את טענות נתבע 2 שלפיהן הוא חילט את הערבות הבנקאית בשל נזקים שונים שגרמה התובעת לנכס. נתבעים 1 ו-2 לא הציגו ראיות ואסמכתאות לעניין נזקים נטענים אלה ויש לדחות את טענותיהם בנושא זה נגד התובעת. בנוסף, כפי שמובהר בפסקה 107 שלהלן, ראיות נתבעת 1 באשר לשיעור החוב הרלוואנטי בגין המיסים העירוניים (ארנונה), ובפרט בגין חשבון המים, הינן חסרות ולקויות.
8. להבדיל, בתקופה שבין חודש אוגוסט 2009 ועד חודש יולי 2010 (תקופה בת 12 חודשים) החזיקה התובעת בפועל בנכס ואף השתמשה בו. לפיכך יש לחייבה לשלם לנתבעת 1, בגין תקופה זו, הן את דמי השכירות והן את התשלומים השוטפים הנוספים שחלו עליה לפי הסכם השכירות והנספח לו ושנתבעת 1 נאלצה לשלמם במקומה.
9. על התובעת לשלם אפוא לנתבעת 1, בגין התקופה בת 12 חודשים, שמיום 1.8.09 ועד ליום 31.7.10, את התשלומים הבאים (את הריבית וההצמדה יש לקבוע מאמצע התקופה, דהיינו: מיום 1.2.10):

(א) בגין דמי שכירות – דמי שכירות חודשיים בסך 11,392 ₪ בצירוף מע"מ, ובסך הכל, בגין התקופה בת 12 חודשים, 136,704 ₪ בצירוף מע"מ.

(ב) בגין ארנונה – לבקשה לתיקון כתב התביעה בתובענה הנוספת צירפה נתבעת 1 דרישת חוב מעיריית הרצלייה בסך של 108,334.10 ₪, אך בדרישה זו אין כל פירוט באשר לתקופות שבגינן נצבר החוב. התובעת טענה כי סכום הארנונה הכולל היה בסך של 4,300 ₪ לחודשיים (ר' בסעיף 117 לתצהירה), אך האסמכתאות הבודדות שצירפה הן משנת 2007. בנסיבות אלה יש לקבל את סכום חיוב הארנונה הנטען בסעיף 37 לכתב התביעה בתובענה הנוספת – סך של 5,333 ₪ לחודשיים – הנשען על הדרישה המופיעה בנספח י"ג לתצהיר נתבע 2. על התובעת לשלם אפוא לנתבעת 1, בגין התקופה בת 12 חודשים, סך של 31,998 ₪.

(ג) בגין מים – בסעיף 38 לכתב התביעה בתובענה הנוסף נתבע בהקשר זה "שימוש משוער", אך בהשערות לא סגי. נתבע 2 צירף לתצהירו, בהקשר זה, דרישת חוב על סך 4,803.30 ₪, אך בדרישה זו – כמו בדרישה שאוזכרה בס"ק (א) דלעיל – אין כל פירוט באשר לתקופות שבגינן נצבר החוב. בנסיבות אלה לא הוכיחה נתבעת 1 את חוב המים של התובעת ויש לדחות את תביעתה בעניין זה.

(ד) דמי ועד – בסך 200 ₪ לחודש ובגין התקופה האמורה, בת 12 חודשים, בסך כולל של 2,400 ₪.

ו. סוף דבר:

1. אשר על כן ולאור כל המקובץ אני פוסק כלהלן:

(א) התובענה העיקרית שהגישה התובעת נגד נתבע 3 נדחית. ממילא נדחית ההודעה לצדדים שלישיים שהגיש נתבע 3 נגד נתבעים 1 ו-2.

(ב) התובענה העיקרית שהגישה התובעת נגד נתבעים 1 ו-2 מתקבלת באופן חלקי. נתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך של 39,012 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה בתובענה העיקרית ועד ליום התשלום בפועל.

(ג) התובענה הנוספת שהגישה נתבעת 1 נגד התובעת מתקבלת באופן חלקי. התובעת תשלם לנתבעת 1 את הסכומים הבאים:

(1) סך של 136,704 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף מע"מ.

(2) סך של 34,398 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.

כל התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

1. בנסיבות העניין, הפיקדון במזומן או בערבות בנקאית אותו הפקידה התובעת בהתאם להחלטות בבקשה לצו המניעה וביתר בקשות הביניים, יחולט לטובת חוב התובעת לנתבעת 1 כאמור בהכרעה דלעיל בתובענה הנוספת.
2. בהתחשב במכלול נסיבות העניין – לרבות העובדה ששתי התובענות התקבלו באופן חלקי בלבד, כמו גם התנהלותם של כל הצדדים בכל שלבי ההליך – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏יום ראשון ו' ניסן תשע"ד, ‏06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.