1. בפני תביעה לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") המורה להם להפסיק את השימושים החורגים במשק 63 בחלקה 43 גוש 8975 ובמשק 64 בחלקה 42 גוש 8975 במושב בצרה (להלן: "המקרקעין"). בנוסף עותר התובע להורות על הריסת חלק מן המבנים.
2. המקרקעין נשוא כתבי התביעה הינם "מקרקעין מוסדרים" שבבעלות הקרן הקיימת לישראל, והתובע הוא אשר מנהל את המקרקעין על-פי החוק. הנתבעת 1 מחזיקה במשק 63. מר אלכסנדר שפיץ ז"ל (להלן: "המנוח") החזיק במשק 64 ונפטר ביום 24/7/09, לאחר הגשת התביעה. בהתאם לצוואת המנוח, מר דני אונגר ירש את זכויותיו במקרקעין. בהתאם להחלטה מיום 15/6/11 צורף לתביעה מר אונגר במקומו של המנוח. הנתבעת 3 (להלן: "האגודה") חתמה על חוזה שכירות עם התובע (להלן: "חוזה המשבצת").
3. ביום 19/10/10 ניתן תוקף של פס"ד להסכם בין התובע לאגודה, ומכוחו נמחקה התביעה כנגד האגודה.

טענות התובע

1. התובע מבסס את תביעתו על זכותו לנהל את המקרקעין בעבור "הקרן הקיימת לישראל" (נסחים צורפו לתצהיר), כאשר הנתבעים מחזיקים בנחלותיהם כ"ברי רשות" של האגודה בה הם חברים. האגודה שוכרת את מקרקעי המשבצת מהתובע בהתאם לחוזי שכירות שהתחדשו מפעם לפעם.
2. לטענת התובע, הנתבעים משתמשים במקרקעין שימוש שאינו חקלאי וזאת בניגוד להוראות הסכם המשבצת, בניגוד להוראות החלטות מועצת מקרקעי ישראל ובניגוד להוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההתיישבות"). התובע מפנה להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל המאגדת, לשיטתו, את התנאים לפעילות לא חקלאית (להלן: "פל"ח"), תנאים בהם הנתבעים לא עמדו, וכן לפסיקת בג"צ אשר פסל את ההוראה שהתירה השכרה של מבנים לפל"ח לצדדים שלישיים.

בהקשר זה מפרט התובע כי ניתן להתיר פעילות שאינה חקלאית ובלבד שינתן לכך אישור מראש ובהתאם לתנאים הקבועים בהחלטותיו. יחד עם זאת השכרת מבנים בנחלה, בין אם לשימוש שאינו חקלאי ובין למטרת מגורים, אסורה ללא כל סייג.

1. התובע טוען כי האגודה חתמה על חוזה משבצת ועל פי הוראותיו הוגדרה מטרת השכירות במקרקעין לצורכי חקלאות בלבד; הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד; הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן; והקמת מבני ציבור ושימוש בהם. כאמור מטרת השכירות נקבעה בחוזה המשבצת והינה בעיקרה שימוש חקלאי.
2. התובע טוען כי הנתבעים משתמשים במקרקעין שימוש מסחרי בלתי חקלאי ואף בנו במקרקעין מבנים נוספים והכל ללא הסכמתו ובניגוד להוראות הסכם המשבצת.

טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין רסקו. הפעילות בנחלה תואמת הסכם זה. עוד לטענתם הפעילות בנחלה נעשית כדין הם אינם נזקקים לאישור התובע ואין במעשיהם משום הפרת הסכם המשבצת.
2. עוד לטענתם, הסכם המשבצת פקע ביום 30/9/04, ועל כן לא חלה עליהם כל מגבלה באשר לאופן השימוש במקרקעין.
3. עוד נטען כי התובע פעל בחוסר תום לב וכי יש לדחות את התביעה מטעמים של מניעות שיהוי והתיישנות.
4. בתחילה אדון בטענות המשותפות של הנתבעים ובהמשך אתייחס בנפרד לכל אחד מהנתבעים.

מעשה בית דין

1. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין "רסקו" בשנות ה- 50. עוד ציינו כי הוגשה על ידם עתירה לבית המשפט המחוזי במסגרתה עתרו לקבוע כי הינם בעלי זכות החכירה לדורות.
2. עוד בטרם נשמעו ההוכחות בתיק זה, ניתן ביום 25/7/11 פסק הדין בעתירה הנ"ל (ת"א 1890/05, כב' השופטת רות רונן להלן "פסק הדין") בפסק הדין נקבע כי התובעים זכאים להתקשר עם התובע בהסכמי חכירה אישיים ולאחר מכן יחשבו כחוכרים ולא כ"ברי רשות" (סעיפים 13-14 לפסק הדין). עוד נקבע כי התובעים לא הוכיחו כי הם רשאים להשתמש בקרקע שימושים שאינם חקלאיים, ועל כן נדחתה עתירתם לקבוע כי במסגרת הסכם החכירה יותר להם לעסוק בעיסוקים שאינם חקלאיים (סעיפים 15-23).
3. טענות הנתבעים בהליך שבפני בדבר זכותם להשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין "רסקו" נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין, וקיים "השתק פלוגתא" בשאלה זו.
4. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילת התביעה הראשונה (פסק דין קלוז'נר, עמ' 584).

אין מניעה להסיק קיומו של השתק פלוגתא כאשר תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין:

"הכלל הוא, כי העובדה שבעל הדין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין נשוא הערעור כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק יהווה מחסום דיוני בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו עומדים ותלויים הליכי ערעור על פסק הדין"

(פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (תשנ"א-1991), עמ' 246).

1. ארבעה תנאים נדרשים לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא:

"זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים; סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא של חוסר הוכחה; ... ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שאינה נדרשת לצורך פסק-הדין"

(ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פד"י נח(4), 769, 796 (2004)).

1. לטעמי כל ארבעת התנאים הנ"ל מתקיימים במקרה הנוכחי: הצדדים להתדיינות הראשונה היו הנתבעים והתובע. בפסק הדין נדונה טענת הנתבעים כי תינתן להם הזכות "לעשות בנחלות שימושים שאינם שימושים חקלאיים, ובכלל זה בעיקר שימושים למלאכה, מסחר ותעשייה" (פסקה 12 לפסק הדין), וניתנה בה הכרעה מפורשת והכרעה זו חיונית לפסק הדין.
2. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנתבעים וקבע בין היתר, כי אלו לא הוכיחו קיומה של הסכמה מוקדמת מכוחה הותר להם לעשות שימוש במשבצת הקרקע של היישוב לתעשייה ומסחר.

משנקבעו ממצאים פוזיטיביים על-ידי בית המשפט המחוזי אשר דן לגופם של דברים בטענות הנתבעים בדבר זכאותם לעשיית שימוש בנחלות שאינו חקלאי אלא לתעשייה ולמסחר - אין הנתבעים יכולים לעלות טענותיהם כנגד ממצאים אלה (השוו: פסק דין קלוזנר, עמ' 593).

1. הנתבעים מציינים בסיכומים מטעמם כי בהתאם להוראות פסק הדין הם זכאים להתקשר ישירות בהסכם חכירה מול התובע, אך האחרון מתעלם מהוראות פסק הדין ומטרפד את החתימה על חוזה החכירה. גם אם הדברים נכונים אין בכך כדי לאפשר לתובעים שימוש שאינו חקלאי.

הסכם המשבצת

1. לטענת הנתבעים הסכם המשבצת האחרון הסתיים ב- 30/9/04 ומאז לא מוטלת עליהם כל מגבלה באשר לאופן השימוש במקרקעין. התובע משיב כי הסכם המשבצת האחרון ממשיך לעמוד בתוקפו, שעה שאין בידי הנתבעים הסכמה אחרת המתירה להם שימוש במקרקעין בתנאים שונים מאלה הקבועים בהסכם. התובע סומך טענתו, בין היתר, על הוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, לפיו השכירות נמשכת כל עוד הצדדים לא הודיעו על רצונם לסיימה. כך גם מוצא התובע חיזוק בהתנהגות הצדדים להסכם אשר ממשיכים לפעול בהתאם להוראותיו, ובכלל זאת תשלום דמי החכירה לתובע על-ידי האגודה ופניות של מתיישבים לתובע בבקשות לקבלת אישורי זכויות, התחייבויות לרישום משכנתא והעברת זכויות. לכך הוסיף התובע כי טענת הנתבעים בדבר אי תקפות הסכם המשבצת הינה חרב פיפיות, שכן בהעדרו אין לנתבעים כל זכות להחזיק במקרקעין.
2. העובדה כי הנתבעים ממשיכים להחזיק בקרקע ולנהוג ע"פ ההסכם מלמדת כי הנתבעים בחרו להמשיך ולקיים את הסכם השכירות.

זאת ועוד, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים וקובעת כי הסכם המשבצת אינו תקף, עדיין אין בכך כדי לאפשר לנתבעים להמשיך ולהשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי במפורש כי הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הסכמה מוקדמת מכוחה הותר להם לעשות שימוש במשבצת הקרקע של המושב לתעשייה ומסחר. בעניין זה הפנתה השופטת רונן להוראת הסכם "רסקו" לפיה "המתיישבים מתחייבים לא לעסוק בתחום המושבה בשום מלאכה מסחר או מקצוע מחוץ לעיבוד משקם כל עוד לא קבלו הסכמת רסקו והגוף הציבורי המקומי.... ידוע למתיישבים שמסירת יחידת המשק מחייבת אותם לגור במקום והם מצהירים שהם מקבלים את יחידת המשק כדי לעבדה, הם ובני משפחתם על מנת להתפרנס מעבודה חקלאית".

בהסתמך על התחייבותם של המתיישבים המפורטת בהסכם עם רסקו שלא לעסוק במלאכה, מסחר או מקצוע שמחוץ לעיבוד משקם ללא הסכמת חברת רסקו והגוף הציבורי המקומי, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי ככל שציפיות המתיישבים ביחס לעיסוק בקרקע נובעות מההסכמים עם "רסקו", הרי המתיישבים לא יכלו אלא לצפות כי יותר להם לעסוק בקרקע בעבודה חקלאית (פסקאות 20-21 לפסק הדין).

1. יצוין כי ללא הסכמה להמשיך ולנהוג לפי הסכם המשבצת או לפי הוראות הסכם חכירה אחר, אין לנתבעים כל רשות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

צו הריסה - סמכות עניינית

1. התובע עותר כי יינתן צו להריסת מבנים שונים כמפורט בכתבי התביעה מאחר ואלו נבנו ללא אישור התובע או ללא היתר בניה.
2. המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא "מבחן הסעד", והסעד הנתבע יקבע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך אם לאו (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא (3) ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529).
3. סמכותו של בית המשפט השלום מוגבלת לתביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין (סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט). המונח "שימוש במקרקעין" פורש בצמצום ונקבע כי הכוונה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס (ראה ע"א 37/59 שמש נ. מפעל המים, פ"ד י"ג (1) 834 ,ע"א 524/63 גולדמן נ. אלגרבלי, פ"ד יח (3) 74,ע"א 294/65 כיכר הרצל בע"מ נ. גולדברג, פ"ד יט(4) 107, רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ''ד נז(1) 337).
4. בת"א 348/03 הציע כב' השופט עמית לאבחן את ההלכה הנ"ל ולנקוט במבחן ה"סעד הדומיננטי" וכאשר צו ההריסה הוא טפל לסעד העיקרי עדיין יהיה בסמכותו של בית המשפט השלום לדון בו. אבחנה זו ישימה גם לענייננו התובע חפץ למנוע את השימושים הלא חקלאיים בנחלות ובסעד משני להרוס את אותם מבנים אשר נבנו ללא הרשאתו. מטרת ההריסה הינה הפסקת השימוש האסור ואלמלא אותו שימוש ספק אם הייתה מוגשת העתירה להריסת המבנים (ראה בעניין זה פסק הדין בע"א 4339-09-07 (מחוזי מרכז) וההחלטה בבר"ע 507/00 (מחוזי באר שבע).

לאור האמור סעד ההריסה הינו בסמכותו של בית משפט זה.

צו הריסה - התיישנות

1. הנתבעים טוענים כי המבנים נבנו שנים רבות לפני הגשת התביעה ועל כן התביעה התיישנה .

שאלת סיווג התביעה אם כתובענה במקרקעין ואם כתובענה שאיננה במקרקעין היא המשליכה על תקופת ההתיישנות .

בע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ( פד"י ) נקבע כדלקמן:

"תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות היא - "קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה".

החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום.

"תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". "

1. איני סבורה כי ניתן להגדיר את זכויות התובע כזכויות אובליגטוריות. עתירתו להרוס את הבניה שנבנתה ללא הרשאה נוגעת באופן מובהק לזכות הבעלות שלו. התובע מבקש לממש את זכות הבעלות שלו במקרקעין ולסלק את המבנים שהוקמו ללא הרשאתו. לפיכך יש לסווג את תביעתו כתביעה שבמקרקעין, וכפועל יוצא יש לדחות את הטענה כי התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים.

התיישנות ומניעות

1. הנתבעים טוענים כי המבנים נבנו לפני שנים רבות והשימושים הנטענים במקרקעין נעשים במושב בצרה עשרות שנים, בידיעת התובע ובהסכמתו שבשתיקה או בהתנהגות כאשר בפרק זמן ארוך זה "ישב בחיבוק ידיים" ולא עשה דבר.
2. כאמור, התביעה להריסה במקרקעין מוסדרים אינה מתיישנת ואולם עדיין מתעוררת השאלה האם שתיקתו של התובע במשך כל אותם שנים ובחירתו להעלים עין ממבנה שהוקם על המקרקעין משמעה כי הוא זנח את זכויותיו לדרוש את הריסתו מכוח דיני ההשתק והמניעות. ביחד עם שאלה זו יש לבחון האם הנתבעים הסתמכו על התנהגות זו של התובע ושינו בעקבותיה מצבם לרעה. הלכה היא כי "ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכך, ה"השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות, לכאורה, על ידי הדין" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 447-448).
3. כאשר מדובר בטענת השתק המועלית כנגד זכות קניינית, יש לנקוט גישה זהירה יותר, אך יחד עם זאת נפסק כי יתכנו מקרים בהם תוגבל אפשרות המימוש של הבעלות ואף תוגבל זכות הבעלים לקבלת סעדים במקרה של פגיעה בזכותו, מכוח עיקרון תום הלב שבדיני החוזים, כמו גם מכוח הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין והוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין (ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 19.2.12) פסקאות 11-15; ת"א (ת"א) 1268/08 אילה הדרי נ' מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.3.12), פסקאות 38-40).

התביעה נגד אונגר עליזה

1. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 19399-08-09, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי הנתבעת 1 עושה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, כדלקמן: הנתבעת 1 הציבה חמישה קראוונים (המסומנים 1,3,5,17,19) המשמשים למגורים ומושכרים לצדדים שלישים; הנתבעת 1 הקימה על המקרקעין את המבנים המסומנים 9 (בגודל 378 מ"ר), 12 (בגודל 160 מ"ר), 14 (בגודל 169 מ"ר) ו-21 (בגודל 723 מ"ר) המשמשים לאחסנה ומושכרים לצדדים שלישיים; הנתבעת 1 הציבה שתי מכולות (מסומנות 15 ו-25) שמשמשות את הצדדים השלישיים.

לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימושים החורגים, צו המורה לפנות ממשק 63 את הקראוונים (מסומנים 1,3,5,17,19) וצו הריסה למבנים (מסומנים 9,12,14,21).

1. עליזה אונגר הינה אלמנתו של מר דב אונגר ז"ל. בהיותה נערה בת 14 עברה את מוראות השואה ולאחר מכן התחתנה עם דוב אונגר ועלתה עימו ארצה בחוסר כל. בעקבות המלצת קק"ל ו"רסקו" רכשו בני הזוג את הנחלה ב"בצרה", והחלו לבסס במשק לול תרנגולות ורפת. בהמשך דרכם, עם אובדן מכסות הביצים, קרס ענף הלול ולאחר מכן נאלצו בני הזוג לחדול מגידול הבקר. לדבריה, היא ובעלה הגיעו לפת לחם ואז החלו להשכיר את המבנים במשק.
2. הנתבעת מודה כי אכן הוצבו מבנים במקום וכי הם מושכרים לצד ג'. הנתבעת טוענת כי התובע פועל בחוסר תום לב, כאשר הוא מתעלם מן העובדה כי לא ניתן להשתמש במקרקעין לשימוש חקלאי. עוד היא טוענת כי יש לאפשר לה להמשיך ולהשכיר את המבנים, לצורך פרנסתה. לחלופין, עותרת הנתבעת כי אם תתקבל עתירת המינהל לקבלת צו מניעה קבוע להפסקת השימושים החורגים, ידחה ביצוע הצו עד לאחרית ימיה.
3. מעדותה של הנתבעת 1 עולה כי גם ילדיה, חיה ודני, מתפרנסים מהשכרת חלק מהמבנים; הקראוונים (מסומנים 1,3,5,17,19) מושכרים לצדדים שלישים והנהנים מהשכרתם הם חיה ודני (פרוטוקול מיום 7/3/12, ע"מ 17 שורות 16-32, ע"מ 18 שורות 1-3). המכולות (מסומנות 5,25), משמשות את בתה חיה (פרוטוקול, ע"מ 17 שורות 11-13).
4. איני מתעלמת ממצוקתה הכלכלית של הנתבעת אך עם כל ההבנה לטענה זו לא ניתן לקבלה כאשר השימוש הלא חקלאי נאסר הן מכוח הוראות הסכם המשבצת, הן מכוח הסכם "רסקו" והן מכוח שינוי החלטה 1101 והאיסור שנקבע להשכרת המבנים לצדדי ג'.
5. כאמור התובע עותר לחייב את הנתבעת לפנות את הקראוונים (מסומנים 1,3,5,17,19). מעדות הנתבעת עולה כי הקראוונים מספר 1,3,5,17,19 הוצבו במשק לאחר פטירת בעלה ולאחר שהתובע שלח מכתב התראה בו דרש את הפסקת השימושים הלא חקלאיים. בנסיבות אלו הצבת קראוונים אלו אינה נסמכת על שתיקתו או העדר מחאה של התובע (להבדיל מן המבנים האחרים). לפיכך אני מקבלת את עתירת המינהל ומחייבת את הנתבעת לפנות את קראוונים מספר 1,3,5,17,19.
6. התובע עותר להורות על הריסת חלק מן המבנים (מסומנים 9,12,14,21). הנתבעת מעידה כי מבנה 21 שימש בעבר כרפת (פרוטוקול ע"מ 22, שורות 9-11), מבנה 9 היה בעבר לול (פרוטוקול ע"מ 22, שורות 25-26), מבנה 12 היה בעבר מבנה חקלאי (פרוטוקול ע"מ 22, שורות 5-6). עדותה זו שכנעה אותי כי המבנים נבנו לפני שנים רבות וליעוד חקלאי, ועל כן אין מקום להורות על הריסתם ודי בצו לאיסור שימוש שאינו חקלאי.

התביעה נגד דני אונגר

1. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 2640-07, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי הנתבע 2 עושה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, כדלקמן: הנתבע 2 הקים מבנה חד קומתי המשמש למגורים (מסומן 1); הנתבע 2 הקים מבנה המושכר לחב' אוטוגרפיק (מסומן 2); הנתבע 2 הקים מבנה עם גג אסבסט המשמש כמחסן (מסומן 3); הנתבע 2 הקים סככה המשמשת כמחסן משק (מסומן 4); בנוסף נמצאות בשטח חמש מכולות (אינן מופיעות בתשריט).

לאור ממצאים אלו עתר המינהל להורות על הפסקת השימושים הלא חקלאיים וכן צו להריסת המבנים הבלתי חוקיים.

1. הנתבע טוען כי כתב התביעה מכיל טענה סתמית לשימושים חורגים, אך אינו מפרט את השימושים החורגים. עוד לטענתו התובע היה מודע לשימושים שנעשו בפועל לאורך השנים. הנתבע מציין כי ניתן היתר לבית המגורים ולמחסנים וכי המבנים הוקמו עוד לפני שנת 1965. לחלופין, במידה ועתירת המינהל לקבלת צו מניעה קבוע להפסקת השימושים החורגים תינתן, הנתבע עותר ליתן לו אורכה משמעותית של 5 שנים.
2. הנתבע 2 טוען בסיכומיו כי על פי הודעת התובע (נספח ג לתצהיר הנתבע) מתייתר הדיון לגבי המבנים 1,3,4, מבנים אלו חוקיים ולא נעשה בהם שימוש חורג. טענה זו יש לדחות; בהודעת התובע נאמר כי אם אכן ימציא הנתבע את אישורי היתרי הבניה יתייתר הדיון במבנים 1,3,4. לא הוצגו היתרים לכל אחד מהבנים (כפי שיפורט בהמשך), ועל כן יש לדון בטענות התובע באשר לכלל המבנים המפורטים בתביעתו.
3. מר אמיר גילת מטעם התובע העיד כי ביום 24/2/10 ערך ביקורת במקרקעין ומצא כי במקרקעין קיים מבנה מגורים שלא נמצא לגביו היתר בתיק המינהל (סעיף 7 לתצהיר). בדו"ח הפיקוח (נספח 2 לתצהירו) נכתב כי "בית המגורים נראה מקורי". הנתבע מצידו טרח והשיג העתק מרישיון מס' 559 משנת 1961 להרחבת בית המגורים (נספח ה' לתצהירו). על גבי הרישיון מופיעה גם חתימת בעלי הקרקע, הקרן הקיימת לישראל. הרישיון הנ"ל מוביל ל- 2 מסקנות האחת כי בית המגורים נבנה כמעט יובל שנים לפני הגשת התביעה, והשנייה כי אם אושרה תוספת כנראה שגם הבית המקורי נבנה באישור והשימוש בו למגורים מותר הן על פי דיני התכנון והבניה והן על פי הסכמת הבעלים. לא למותר לציין כי על פי נספח ז' לכתב התביעה אין במשק בית מגורים נוסף. לפיכך, עתירת התובע בעניין בית המגורים נדחית והיה על התובע להימנע מלהגיש תביעה שכזו.
4. עוד העיד מר אמיר גילת כי מצא בביקורו מיום 24/2/10 כי מבנה מס' 2 עומד ריק (בעוד שבמועד הגשת התביעה הושכר מבנה זה לחב' "אוטוגרפים"). עוד מצא כי מבנה 3 משמש לאחסנה מסחרית ומבנה 4 משמש לאחסנה ביתית (במועד הגשת התביעה שימש כמחסן משק). מאידך הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי חב' "אוטוגרפיק" עדיין שוכרת מבנה במקום.
5. משנמצא כי נעשה שימוש שאינו חקלאי באחד מן המבנים יש מקום ליתן צו מניעה ביחס לשלושת המבנים האוסר שימוש שאינו חקלאי .
6. התובע עותר להורות על הריסת המבנים הבלתי חוקיים. הנתבע העיד כי המבנים נבנו לפני שנים רבות וניצבו במקום עוד בילדותו. האמנתי לעדותו זו של הנתבע ועל כן הדרישה להרוס את המבנים לוקה בשיהוי ממושך ואין מקום לקבלה.
7. מצוקתו הכלכלית של הנתבע אינה מצדיקה ואינה מכשירה שימוש האסור על פי הוראות ההסכם.

סוף דבר

תיק 19399-08-09

1. א. ניתן צו האוסר על הנתבעת להשתמש במקרקעין שימוש שאינו חקלאי, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

ב. ניתן צו לפינוי הקרוואנים (המסומנים בתשריט כמבנים 1,3,5,17,19) משטח המקרקעין וזאת תוך 60 יום.

תיק 2640-07

1. ניתן צו האוסר על הנתבע להשתמש במקרקעין שימוש שאינו חקלאי, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.
2. ניתן היתר לפיצול סעדים ע"פ עתירת התובע בכתבי התביעה.
3. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ג, 18 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.