1. המקרקעין נשוא כתבי התביעה הינם "מקרקעין מוסדרים" שבבעלות הקרן הקיימת לישראל, או רשות הפיתוח והתובע הוא אשר מנהל את המקרקעין על-פי החוק.
2. הנתבעים ו/או הוריהם התיישבו במושב בצרה בין השנים 1948 ועד לאמצע שנות ה-50, באמצעות חברת "רסקו" שפעלה במטרה לגייס הון במטבע זר מחוץ לארץ על-ידי מכירת נחלות חקלאיות.
3. במשך השנים נבנו על הנחלות מבנים שונים. בתביעות שבפני עותר התובע להורות לכל אחד מהנתבעים להפסיק את השימושים הלא חקלאיים בנחלה ובנוסף עותר התובע להורות על הריסת חלק מהמבנים.
4. בתחילה אדון בטענות המשותפות לנתבעים ובהמשך אתייחס בנפרד לכל אחד מהנתבעים.

טענות התובע

1. התובע מבסס את תביעתו על חובתו לנהל המקרקעין בשם ובעבור הבעלים, הקרן הקיימת לישראל או רשות הפיתוח (נסחים צורפו לכתב התביעה). לטענתו, הנתבעים מחזיקים בנחלותיהם כ"ברי רשות" של האגודה בה הם חברים, אשר שוכרת את מקרקעי המשבצת מהתובע בהתאם לחוזי שכירות שהתחדשו מפעם לפעם.
2. לטענת התובע, הנתבעים משתמשים במקרקעין לשימושים שאינם חקלאיים ושימוש זה אסור. התובע מפנה לשלושה מוקדים בהם מעוגנות ההגבלות על השימוש הלא חקלאי: הסכם המשבצת שנחתם בינו לבין האגודה בשנת 2002, החלטות מועצת מקרקעי ישראל וחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההתיישבות"). התובע מפנה להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל המאגדת, לשיטתו, את התנאים לפעילות לא חקלאית (להלן: "פל"ח") בחלק ממקרקעי חלקה א' של הנחלה, בכפוף לפסיקת בג"צ שפסל את ההוראה שהתירה השכרה של מבנים לפל"ח לצדדים שלישיים.

בהקשר זה מפרט התובע כי ניתן לקבל היתר לפל"ח באישור מראש שניתן על-ידו ובכפוף לתנאים וההגבלות הקבועים בהחלטה 1101. כך גם בניה בקרקע טעונה הסכמה בכתב ומראש של התובע וקבלת היתר כדין מרשויות התכנון. יחד עם זאת השכרת מבנים בנחלה, בין אם לשימוש פל"ח ובין למטרת מגורים, אסורה ללא כל סייג.

טענות הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין רסקו. הפעילות בנחלה תואמת הסכם זה. עוד לטענתם הפעילות בנחלה נעשית כדין הם אינם נזקקים לאישור התובע ואין במעשיהם משום הפרת הסכם המשבצת.
2. עוד טוענים הנתבעים כי השימוש הלא חקלאי בנחלות תואם את הוראות תכניות בנין עיר החלות על המקרקעין. תכניות אלו קיבלו את הסכמת הבעלים הרשום, הקק"ל, לשימוש שאינו חקלאי. לגישתם הסכמת הקק"ל להוראות התכנית גם היא מלמדת כי השימוש הלא חקלאי מוסכם על בעלי הקרקע ואינו אסור.

מעשה בית דין

1. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הם בעלי זכות החכירה לדורות בנחלה וזאת מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין "רסקו" בשנות ה-50. עוד ציינו כי הוגשה על ידם עתירה לבית המשפט המחוזי במסגרתה עתרו לקבוע כי הינם בעלי זכות החכירה לדורות.
2. עוד בטרם נשמעו ההוכחות בתיק זה, ניתן ביום 25/7/11 פסק הדין בעתירה הנ"ל (ת"א 1890/05, כב' השופטת רות רונן, להלן: "פסק הדין") בפסק הדין נקבע כי התובעים זכאים להתקשר עם המינהל בהסכמי חכירה אישיים ולאחר מכן יחשבו כחוכרים ולא כברי רשות (סעיפים 13-14 לפסק הדין). עוד נקבע כי התובעים לא הוכיחו כי הם רשאים להשתמש בקרקע שימושים שאינם חקלאיים, ועל כן נדחתה עתירתם לקבוע כי במסגרת הסכם החכירה יותר להם לעסוק בעיסוקים שאינם חקלאיים (סעיפים 15-23).
3. טענות הנתבעים בהליך שבפני בדבר זכותם להשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי מכוח ההסכם שנחתם בינם לבין "רסקו" נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין, וקיים "השתק פלוגתא" בשאלה זו.
4. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילת התביעה הראשונה (פסק דין קלוז'נר, עמ' 584).

אין מניעה להסיק קיומו של השתק פלוגתא כאשר תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין:

"הכלל הוא, כי העובדה שבעל הדין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין נשוא הערעור כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק יהווה מחסום דיוני בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו עומדים ותלויים הליכי ערעור על פסק הדין" (פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (תשנ"א-1991), עמ' 246).

1. ארבעה תנאים נדרשים לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא: "זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים; סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא של חוסר הוכחה; ... ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שאינה נדרשת לצורך פסק-הדין" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פד"י נח(4), 769, 796 (2004)).
2. לטעמי כל ארבעת התנאים הנ"ל מתקיימים במקרה הנוכחי: הצדדים להתדיינות הראשונה היו הנתבעים והתובע. בפסק הדין נדונה טענת הנתבעים כי תינתן להם הזכות "לעשות בנחלות שימושים שאינם שימושים חקלאיים, ובכלל זה בעיקר שימושים למלאכה, מסחר ותעשייה" (פסקה 12 לפסק הדין), וניתנה בה הכרעה מפורשת והכרעה זו חיונית לפסק הדין.
3. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הנתבעים וקבע בין היתר, כי אלו לא הוכיחו קיומה של הסכמה מוקדמת מכוחה הותר להם לעשות שימוש במשבצת הקרקע של היישוב לתעשייה ומסחר.

משנקבעו ממצאים פוזיטיביים על-ידי בית המשפט המחוזי אשר דן לגופם של דברים בטענות הנתבעים בענייננו (התובעים שם), בדבר אי זכאותם לעשיית שימוש בנחלות שאינו חקלאי - אין הנתבעים יכולים לעלות טענותיהם כנגד ממצאים אלה של בית המשפט המחוזי גם אם באמתחתם נימוקים חדשים אליהם לא נדרש במסגרת פסק הדין (השוו: פסק דין קלוזנר, עמ' 593).

הסכם המשבצת האחרון

1. התובע מפנה להוראות הסכם המשבצת אשר תוחם את השכירות ל"מטרה חקלאית בלבד" ומדגיש כי הנתבעים אינם רשאים להשתמש בקרקע לשימושים שאינם חקלאיים.
2. הנתבעים אינם חולקים כי השימושים המפורטים בכתב התביעה אינם חקלאיים, אך לטענתם התובע לא הוכיח כי הם צד להסכם המשבצת. לטענתם, רשימת הנחלות כלל לא צורפה לתיק בית המשפט. כמו כן לשיטת התובע נחלות המצויות בשטח ההרחבה אינן בתחום הסכם המשבצת. עוד לטענתם הסכם המשבצת האחרון פקע בשנת 2004 ונחתם מחדש "תחת מחאה" של האגודה השיתופית.
3. הנתבעים מפנים להסכם המשבצת בו צוין במפורש כי שטח המשבצת הינו כ-2,375,000 דונם "לפי התרשים או הרשימה המצורפים להסכם". הרשימה לא צורפה לכתב התביעה וגם עדי התובע לא ידעו לאשר כי הנחלות נשוא התביעה כלולות ברשימה זו. הנתבעים מפנים לעדותו של מר עמיר גילת אשר לא ידע להשיב היכן מצויים התרשים או הרשימה ואישר כי הוא לא ראה אותם (עמ' 26-27 לפרוטוקול). באופן דומה העידה גב' איריס גלעד כי לא ראתה את התרשים או הרשימה בתיק המינהל למרות שלדבריה מסמכים אלו היו צריכים להיות מצורפים להסכם (עמ' 37, שורות 16-17 לפרוטוקול).
4. טענה זו יש לדחות; הגב' גלעד העידה כי כל משק המוחזק על ידי הנתבעים מצוי בתחום המשבצת של המושב וגם בחקירתה הנגדית העידה כי קיומו של תיק מתיישב לכל אחד ואחד מהנתבעים מעיד כי הוא מצוי בתחום משבצת המושב (עמ' 40 לפרוטוקול). עדותה זו לא נסתרה בדרך כלשהיא.

זאת ועוד, אם נכונה טענת הנתבעים לפיה הנחלות אינן בתחום משבצת המושב הרי שלכאורה אין להם כל זכות להחזיק במקרקעין, או לפחות זכות זו כלל לא הוכחה.

לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו הנחלות אינן נמצאות בתחום שטח המשבצת של המושב.

1. עוד טוענים הנתבעים כי שטח המשקים של הנתבעים פריז'ה, איבגי ופרץ וחלק ממשק דוברוב היוו את ההרחבה הראשונה של המושב, בהתאם לתכנית שגפ/1/81 משנת 1954. הנתבעים מציינים כי שטח ההרחבה אינו נכלל בשטח המשבצת ומפנים לעדותה של הגב' גלעד (עמ' 45 לפרוטוקול), לפיה שטחי ההרחבה נגרעים באופן אוטומטי מן ההסכם.
2. התובע מציין בסיכומיו כי גריעת ההרחבות ממשבצת היישוב עניינה הרחבות בנות ימינו בשל חתימת הסכמי פיתוח והסכמי חכירה ישירים עם בעלי הזכויות. העיקרון הוא כי על אותם מקרקעין לא יחולו שני הסכמים שונים - מחד הסכם המשבצת ומאידך הסכם חכירה או פיתוח, ומטעם זה נגרעים מגרשי ההרחבות מהמשבצת החקלאית. עוד ציין התובע כי הנתבעים לא טענו לקיומו של הסכם ישיר עם התובע שנועד להסדיר את החזקתו בנחלה מי מהנתבעים ואגב כך מביא להחרגת הנחלה מהמשבצת.
3. טענה זו יש לקבל; זכויות הנתבעים בנחלות אינן מרחפות בחלל ריק ואם אין בידם הסכם חכירה או פיתוח עצמאי אל מול המינהל, הרי הם נכללים במסגרת הסכם המשבצת. לא למותר לציין בעניין זה כי בהסכם שנחתם בין רסקו לבין המתיישבים התחייבה רסקו לפעול לחתימת הסכמי חכירה בין המתיישבים לבין קק"ל לחכירה חקלאית (סעיף 14 להסכם), כך שגם מכוח הסכם זה זכאים הנתבעים לכל היותר לחכירה חקלאית אל מול קק"ל (ובימינו מול המינהל כמנהל הקרקע) ואין להם זכויות עצמאיות.
4. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי תוקפו של הסכם המשבצת האחרון שנחתם בין התובע לאגודה פג בשנת 2004. התובע משיב כי הסכם המשבצת האחרון ממשיך לעמוד בתוקפו, שעה שאין בידי הנתבעים הסכמה אחרת המתירה להם שימוש במקרקעין בתנאים שונים מאלה הקבועים בהסכם. התובע סומך טענתו, בין היתר, על הוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, לפיו השכירות נמשכת כל עוד הצדדים לא הודיעו על רצונם לסיימה. כך גם מוצא התובע חיזוק בהתנהגות הצדדים להסכם אשר ממשיכים לפעול בהתאם להוראותיו, ובכלל זאת תשלום דמי החכירה לתובע על-ידי האגודה ופניות של מתיישבים לתובע בבקשות לקבלת אישורי זכויות, התחייבויות לרישום משכנתא והעברת זכויות. לכך הוסיף התובע כי טענת הנתבעים בדבר אי תקפות הסכם המשבצת הינה חרב פיפיות, שכן אם אין הסכם משבצת - היכן מעוגנת זכותם של הנתבעים להחזיק במקרקעין.

העובדה כי הנתבעים ממשיכים להחזיק בקרקע ולנהוג ע"פ ההסכם מלמדת כי הנתבעים בחרו להמשיך ולקיים את הסכם השכירות.

1. זאת ועוד, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים וקובעת כי הסכם המשבצת אינו תקף, עדיין אין בכך כדי לאפשר לנתבעים להמשיך ולהשתמש בקרקע שימוש שאינו חקלאי. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי במפורש כי הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הסכמה מוקדמת מכוחה הותר להם לעשות שימוש במשבצת הקרקע של המושב לתעשייה ומסחר.

בעניין זה הפנתה השופטת רונן להוראת הסכם "רסקו" לפיה "המתיישבים מתחייבים לא לעסוק בתחום המושבה בשום מלאכה מסחר או מקצוע מחוץ לעיבוד משקם כל עוד לא קבלו הסכמת רסקו והגוף הציבורי המקומי.... ידוע למתיישבים שמסירת יחידת המשק מחייבת אותם לגור במקום והם מצהירים שהם מקבלים את יחידת המשק כדי לעבדה, הם ובני משפחתם על מנת להתפרנס מעבודה חקלאית". בהסתמך על התחייבותם של המתיישבים המפורטת בהסכם עם רסקו שלא לעסוק במלאכה, מסחר או מקצוע שמחוץ לעיבוד משקם ללא הסכמת חברת רסקו והגוף הציבורי המקומי, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי ככל שציפיות המתיישבים ביחס לעיסוק בקרקע נובעות מההסכמים עם "רסקו", הרי המתיישבים לא יכלו אלא לצפות כי יותר להם לעסוק בקרקע בעבודה חקלאית (פסקאות 20-21 לפסק הדין).

1. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הסכם המשבצת האחרון נחתם "תחת מחאה". גם טענה זו בדומה לטענה הקודמת יש לדחות, שכן אותה מחאה אינה מכשירה שימוש לא חקלאי וזאת כמפורט לעיל.

יצוין כי ללא הסכמה להמשיך ולנהוג לפי הסכם המשבצת או לפי הוראות הסכם חכירה אחר, אין לנתבעים כל רשות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

צו הריסה - סמכות עניינית

1. התובע עותר כי יינתן צו להריסת מבנים שונים כמפורט בכתב התביעה מאחר ואלו נבנו ללא אישור התובע או ללא היתר בניה.
2. המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא "מבחן הסעד", והסעד הנתבע יקבע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך אם לאו (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא (3) ע"א 2846/03 אלדרמן עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529).
3. סמכותו של בית המשפט השלום מוגבלת לתביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין (סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט). המונח "שימוש במקרקעין" פורש בצמצום ונקבע כי הכוונה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס (ראה ע"א 37/59 שמש נ. מפעל המים, פ"ד י"ג (1) 834, ע"א 524/63 גולדמן נ. אלגרבלי, פ"ד יח (3) 74,ע"א 294/65 כיכר הרצל בע"מ נ. גולדברג, פ"ד יט(4) 107, רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ''ד נז(1) 337).
4. בת"א 348/03 הציע כב' השופט עמית לאבחן את ההלכה הנ"ל ולנקוט במבחן ה"סעד הדומיננטי" וכאשר צו ההריסה הוא טפל לסעד העיקרי עדיין יהיה בסמכותו של בית המשפט השלום לדון בו. אבחנה זו ישימה גם לענייננו התובע חפץ למנוע את השימושים הלא חקלאיים בנחלות ובסעד משני להרוס את אותם מבנים אשר נבנו ללא הרשאתו. מטרת ההריסה הינה הפסקת השימוש האסור ואלמלא אותו שימוש ספק אם הייתה מוגשת העתירה להריסת המבנים (ראה בעניין זה פסק דין בע"א 4339-09-07 (מחוזי מרכז) וההחלטה בבר"ע 507/00 (מחוזי באר שבע).

לאור האמור סעד ההריסה הינו בסמכותו של בית משפט זה.

צו הריסה - התיישנות

1. הנתבעים טוענים כי המבנים נבנו שנים רבות לפני הגשת התביעה ועל כן התביעה התיישנה. לטענתם, התובע סומך את תביעתו על הפרת ההוראה בהסכם המשבצת, התביעה הינה תביעה חוזית מובהקת ועל כן תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים.
2. אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים בלבד שכן אין מדובר בתובענה במקרקעין;

שאלת סיווג התביעה אם כתובענה במקרקעין ואם כתובענה שאיננה במקרקעין היא המשליכה על תקופת ההתיישנות .

בעא 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נקבע כדלקמן:

"תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות היא - "קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה".

החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום.

"תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין"."

1. איני סבורה כי ניתן להגדיר את זכויות התובע כזכויות אובליגטוריות עתירתו להרוס את הבניה שנבנתה ללא הרשאה נוגעת באופן מובהק לזכות הבעלות שלו. התובע מבקש לממש את זכות הבעלות שלו במקרקעין ולסלק את המבנים שהוקמו ללא הרשאתו. לפיכך, יש לסווג את תביעתו כתביעה שבמקרקעין וכפועל יוצא יש לדחות את הטענה כי התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים.

חוקיות השימושים מכוח הוראות תוכניות החלות על המקרקעין

1. לטענת הנתבעים, השימוש הלא חקלאי הנעשה על ידם תואם את הוראות תוכניות בניין עיר אשר חלות על המקרקעין. תכניות אלו הינן במעמד של חיקוק מחייב, ולכן התובע אינו יכול למנוע מהנתבעים להשתמש בקרקע באופן התואם את הוראות התוכניות. עוד לטענתם בעלת הקרקע, הקרן הקיימת לישראל, אישרה בחתימתה את אותן תוכניות, ומכך יש ללמוד על הסכמתה לשימוש התואם תוכניות אלו.

מנגד, סבור התובע כי דיני התכנון והבנייה אינם כופים עצמם על מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים, ולתובע אין כל חובה להרשות שימוש שכזה. לדידו, אין כל הכרח שתהיה חפיפה מלאה בין השימוש המותרים על-פי תוכניות המתאר לאלה אותם מתיר התובע במקרקעין המנוהלים על-ידו.

1. אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זה; העובדה כי הוראות התב"ע מתירות שימוש שאינו חקלאי כשלעצמה אין בה כדי לשנות את המערכת ההסכמית שבין הצדדים. רשאי בעל הקרקע להשכיר את המקרקעין לשימוש ספציפי ולדרוש מהשוכר כי שימושו בקרקע יוגבל למטרת השכירות המופיעה בהסכם. כמפורט לעיל, מטרת השכירות לשימוש חקלאי מופיעה הן בהסכם המשבצת והן בהסכם "רסקו". חתימת קק"ל על התוכניות אין משמעה כי היא מתירה כל שימוש התואם את התוכניות ללא כל תנאי וסייג. חתימת בעל הקרקע על התוכניות אינה שוללת ממנו את הפררוגטיבה מכוח דיני הקניין והחוזים לקבוע מה מבין השימושים והייעודים המותרים על-פי דיני התכנון והבנייה יהא בר מימוש במקרקעין ובאילו תנאים או מגבלות.

משלא הוכח כי התובע נתן הסכמתו ואישורו לשימושים שאינם חקלאיים בקרקע נשוא כתבי התביעה, ולא הוכח כי ניתן אישורו של הבעלים הרשום, הרי ששימוש זה אסור גם אם הוראות התכניות מאפשרות שימוש שאינו חקלאי.

הכרזת המקרקעין כקרקע חקלאית

1. הנתבעים טוענים כי המקרקעין הנדונים אינם מוכרזים עוד כקרקע חקלאית. כנגזרת מטענה זו מציינים הנתבעים כי תוכנית משמ/46 אינה חלה על המשקים של פריז'ה ואיבגי בעקבות ביטול ההכרזה על הקרקע כחקלאית, ומשכך לא הוכח כי ייעוד המקרקעין על פי התכניות הוא חקלאי.

התובע מתנגד לטענה זו תוך שהוא חולק על ממצאיו של המומחה בן ארי מטעם הנתבעים. לדעת התובע, המומחה בן ארי לא עמד בחוות דעתו על המשמעות שיש להכרזה זו לענייננו להבדיל מהשלכותיה בענייני התכנון והבניה.

1. גם בעניין זה אני סבורה כי הודעת ביטול ההכרזה כקרקע חקלאית איננה גורעת מזכותו של בעל המקרקעין להגביל את השימושים בקרקע. לא השתכנעתי כי השימוש החקלאי אינו עולה בקנה אחד עם התוכניות החלות על המקרקעין. לפיכך גם טענה זו של הנתבעים יש לדחות.

תחולת צו המניעה על כלל הנחלה והמבנים בה

1. הנתבעים העלו מספר השגות במהלך חקירותיהם הנגדיות על כך שנשאלו שאלות הנוגעות לאופי השימוש במבנים שלא מצאו אזכורם בכתבי התביעה, ומשכך מהווים לשיטתם הרחבת חזית אסורה.
2. התובע מציין כי הנתבעים עושים שימוש חורג בנחלתם לאורך תקופה, ולפיכך התביעה להפסקת השימושים החורגים חלה על כל הנחלה, על כל מבנה הקיים בה ועל כל שימוש חורג באשר הוא - בין כזה שנעשה בפועל כיום ובין אחר. רצונם של הנתבעים להגביל את הסעד המבוקש בכתבי התביעה אך ורק לשימושים חורגים מסוימים במבנים ספציפיים עליהם יש בידי התובע להצביע "בזמן אמת", איננה מקובלת על הדעת שעה שהיא מותירה לנתבעים לעשיית שימוש חורג אחר במבנה שונה כל עוד לא ייתבע בתביעה חדשה ונפרדת.
3. אני מקבלת טענה זו של התובע; בכתב התביעה עתר התובע במפורש למתן צו האוסר את השימושים הלא חקלאיים בנחלה והוא אינו מחויב לציין מהו השימוש החורג שנעשה בכל מבנה ומבנה.

התביעה נגד איבגי

1. איבגי יעקב ניסים וגלבלום אהובה הינם יורשי המנוח אברהם איבגי ז"ל, שהוכר כ"בר רשות" של האגודה במשק מס' 127 במושב בצרה הידועים כחלקה 101 בגוש 8975 (סעיפים 3, 10 ו-11 לכתב התביעה בתיק 19423-08-09).
2. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 19423-08-09, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי בני משפחת איבגי עושים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, כדלקמן: השכרת מבנה שסומן 8 במפה המצבית למגורים לצדדים שלישיים; הסבת מבנה שסומן 3 במפה המצבית מייעודו כמבנה חקלאי למגורים של צדדים שלישיים; הסבת מבנה שסומן 12 במפה המצבית מייעודו כמבנה חקלאי והשכרתו למגורים של צדדים שלישיים.

לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש הלא חקלאי במקרקעין.

1. לטענת התובע, בני משפחת איבגי אינם מתגוררים בנחלה מאז הלכה לעולמה אם המשפחה בשנת 2007, ולפיכך הם אינם זכאים להמשיך ולהחזיק בנחלה. עוד מציין התובע כי שימוש במבנים למטרת מגורים בנחלה של איבגי אינו תואם את הוראות תוכנית חש/11/10, בניגוד לאמור בחוות דעתו של המומחה בן ארי (סעיפים 3.7 ו- 4.3 לחוות הדעת). שכן, לשיטתו, מדובר בשלושה מבנים ולא בשניים, לא התגוררו במבנים שלושה דורות, לא התקבל אישור בעל הקרקע לבניית בית המגורים השני והשלישי ולא הוכח כי התקבלה חוות דעת וועד היישוב בעניין. בהקשר זה מפנה התובע לעדותו של המומחה בן ארי (עמ' 68, שורה 5 ועמ' 70, שורה 3 לפרוטוקול).
2. האפוטרופוס שמונה לנתבע, אחיו, מר איבגי רפאל, הגיש תצהיר מטעמו בו הוא מפרט את מצבו הרפואי הקשה של הנתבע. המצהיר מציין כי אביו אברהם איבגי ז"ל רכש את המקרקעין עוד כאשר התגורר במרוקו ושילם לחברת רסקו כסף רב בתמורה עבור המשק. בשנת 1956 הגיעו הוריהם לארץ והתיישבו ביישוב בצרה על-פי חוזה מיום 13.8.56 (נספח ו' לתצהיר של מר איבגי). עוד הוא מציין כי שלושת המבנים נשוא כתב התביעה נבנו בהיתר, השימושים אשר נעשים בהם היום מותרים על-פי התוכניות החלות על המקרקעין והמדובר בשימוש בהיקף קטן אשר פירותיו מיועדים לשכירת דירה עבור הנתבע מחוץ לבצרה, באשר אין לו מקור פרנסה אחר.

מעדותו של מר רפאל איבגי עולה כי לא נחתם עם התובע "הסכם בית שני" בנחלה (עמ' 108, שורות 19-20 לפרוטוקול), וכך גם לא הוצג היתר להסבה של המבנים החקלאיים שסומנו מבנים 3 ו- 12 במפה המצבית (עדותו של המומחה בן ארי עמ' 66, שורה 7 עד עמ' 67 שורה 19 לפרוטוקול).

גב' גלבלום הגישה תצהיר מטעמה בו חזרה על טענותיו של אחיה.

1. כאמור לעיל, עצם העובדה שהשימושים מותרים על-פי תוכניות המתאר החלות על המקרקעין אין בה כדי להכשיר שימוש שלא ניתנה לגביו הסכמה מאת התובע, או על-ידי הבעלים הרשום של הקרקע.

בנוסף לכך, סעיף 23 לחוזה עם רסקו, אליו מפנה מר איבגי בתצהירו, קובע כי "המתיישבים מתחייבים לא לעסוק בגבולות הכפר, שיחידת המשק מהווה חלק ממנו, בשום מלאכה, מסחר או מקצוע חוץ מעיבוד חקלאי של יחידת המשק, כל עוד לא יקבלו הסכמה לכך בכתב מאת רסקו או מגוף ציבור שיקום בכפר ושרסקו תמסור לו את זכות ההכרעה בשאלות אלו". מכאן, אפוא, שגם לפי החוזה עם רסקו לא הותר לבני משפחת איבגי לעשות שימוש לא חקלאי במקרקעין, תוך שצוין במפורש כי כל שימוש שאינו נועד לצורך עיבוד חקלאי של המשק טעון הסכמה בכתב של רסקו או מהגוף הציבורי שיוקם בכפר.

1. התובע הגיש חוות דעת מודד מטעמו ערוכה על-ידי המודד אביגדור מזור אליה צורף תשריט מדידה, בו מצוינים השימושים הלא חקלאיים. הנתבעים טוענים כי תשריט המדידה הינו פגום שכן אינו חתום ולא מצוין בו תאריך המדידה. עוד נטען כי התשריט מבוסס על תוכנית משמ/46 שבוטלה עם אישור התוכנית המאוחרת משמ/2/46.

מר אביגדור מזור הגיש חוות דעת בה הוא מציין כי הכין את תשריט המדידה בעבור התובע. בחקירתו הנגדית הסביר כי הכין בעבור התובע תשריט מדידה ולא מפה מצבית, ועל כן לא מופיעה חתימתו על גבי המפה וגם תאריך המדידה לא נרשם. איני סבורה כי העדר החתימה או העדר התאריך יש בו כדי לאיין את טענת התובע בדבר השימושים הלא חקלאיים; מר מזור אישר בחוות דעתו כי המפה נערכה על-ידו, אישר כי הוא ביקר במקום ועל כן לטעמי אין כל ספק כי המפה תואמת את מצב הדברים בחלקה. כאמור, הנתבעים אינם חולקים על הטענה כי המבנים מושכרים לאחר לצורכי מגורים, ועל כן טענת הנתבעים כאילו העדרה של החתימה על חוות הדעת פוגם בתוקפה ובתוכנה של חוות הדעת - נדחית.

1. עוד מציינים הנתבעים כי לא צורף לתצהירו של המפקח עמיר גילת דו"ח הפיקוח, או תמונות שצולמו בעת ביקור במקום. מר עמיר גילת העיד בחקירתו כי ערך ביקורת במקרקעין בשנת 2008 או 2009, אך לדבריו הוא לא צירף דו"ח פיקוח במועד הבדיקה (עמ' 27, שורות 20-25 עד עמ' 28, שורות 1-2 לפרוטוקול). גם גב' גלעד אישרה בחקירתה כי תצהירה מבוסס על ביקורות שבוצעו במקרקעין, אך היא עצמה לא ביקרה במקום (עמ' 46, שורות 24-25 לפרוטוקול).
2. אכן, מן הראוי היה כי יצורף לתצהירו של המפקח עמיר גילת דו"ח פיקוח שנערך במהלך או בעקבות הביקורת שערך במקום, וזאת בעיקר בשל העובדה שכתב התביעה מבוסס על סמך גרסתו ותיאוריו כפי שהתרשם במו עיניו בשנת 2008 או 2009. יחד עם זאת התרשמתי מעדותו של עמיר גילת כי זכורים לו התיאורים המפורטים בכתב התביעה המייחסים לנתבעים שימוש לא חקלאי במבנים ספציפיים, וניתן לסמוך על גרסתו. גרסה זו נתמכת בעדותו של מר איבגי עצמו שאישר כי קיימים בנחלה שלושה מבנים המשמשים למגורים (סומנו 3, 8 ו-12) וכי מבנים אלו הושכרו לצדדים שלישיים בסמוך לפטירת אימו (עמ' 105, שורה 5, עמ' 106, שורות 19-27 לפרוטוקול). כך גם בנוגע להסבת המבנים החקלאיים, השיב מר איבגי בעדותו "יכול להיות, זה אבי עשה את הדברים האלה, הוא שינה את המבנים", ובהמשך אישר כי לא צירף היתרים להסבת המבנים (עמ' 107, שורות 8-9, 14 לפרוטוקול). התובע הוכיח את טענתו כי במשק איבגי נעשים שימושים לא חקלאיים אשר לא ניתנה להם הסכמת התובע. לפיכך יש לקבל את עתירת התובע ולאסור על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 8, ו-12 לשימושים שאינם חקלאים וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 127 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת.
3. הנתבעים מציינים כי ניתן להסדיר את השימושים הלא חקלאיים במשק איבגי על-ידי חיבור המבנים נשוא כתב התביעה לבית אחד. בעניין זה יש להשיב כי כל עוד לא ניתן היתר לפעולה זו, לא ניתן להמשיך את השימוש הלא חקלאי.

התביעה נגד נויבאור

1. גב' נויבאור חנה הינה אלמנתו של מר יוסף נויבאור ז"ל, שהוכר כבר רשות של האגודה במשק מספר 33 במושב בצרה הידועים כחלקה 22 בגוש 8976 (סעיפים 3, 10 ו-11 לכתב התביעה בתיק 19439-08-09).
2. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 19439-08-09, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי גב' נויבאור עושה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, ללא הסכמת התובע, ובנוסף בנתה במקרקעין באופן בלתי חוקי, והכל כמתואר כדלקמן: שני מבנים יבילים (קרוואנים) שהושכרו למגורים של צדדים שלישיים (מסומנים 1 ו-5 במפה המצבית); מבנה יביל (קרוואן) ומבנה נוסף שהושכרו לקוסמטיקאית כקליניקה (מסומנים 9 ו-10 במפה המצבית); הסבת מבנה ששימש כלול למבנה תעשייה שהושכר לצד שלישי לשימוש בית מלאכה (מסומן 6 במפה המצבית); הקמת מבנה שהושכר לצד שלישי לשימוש כבית מלאכה (מסומן 8 במפה המצבית); הרחבת והסבת מבנה ששימש כלול למבנה מסחרי והשכרתו לצדדים שלישיים למטרת אחסון וחנות רהיטים (מסומן 7 במפה המצבית).
3. לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש החורגים במקרקעין, לצו פינוי מהמקרקעין של המבנים היבילים (קרוואנים) ולהריסת המבנים שמסומנים 8 ו-10 במפה המצבית, ובנוסף לצו עשה המורה על החזרת המבנים שהוסבו ומסומנים 6 ו-7 במפה המצבית לייעודם המקורי כמבנים חקלאיים.
4. התובע ציין בסיכומיו כי המבנה שסומן 9 במפה המצבית אינו קיים עוד והסעד המבוקש לגבי אינו רלוונטי. משכך, אינני מוצאת טעם לדון ברכיב זה של כתב התביעה והתביעה לגביו נדחית.
5. גב' נויבאור עלתה ארצה והתיישבה בבצרה בשנת 1949 לאחר שעברה את מוראות השואה. לטענתה ביום 13.4.1951 הודיעה הקרן הקיימת לישראל כי מסיבות שאינן תלויות בה לא נחתם הסכם חכירה. עוד היא טוענת כי בשנת 1951 היא התקשרה בהסכם הלוואה מול קרן היסוד בע"מ ומהסכם זה עולה כי במועד זה היא החזיקה בנחלה "לפי חוזה חכירה עם קרן קיימת לישראל". הסכם זה, כמו גם תוספות להסכם משנת 1956 ומשנת 1963, מלמדות לטענתה כי נחתם חוזה אישי בינה לבין הקרן הקיימת לישראל עוד בשנת 1950. עוד היא טוענת כי התביעה באשר להריסת המבנים התיישנה וכי המבנים נשוא התביעה נבנו על-פי היתר או שהם מצויים בהליכי אישור בוועדה המקומית. עוד היא מציינת כי מבנה 10 הוקם בהיתר בניה מיום 21.4.1971 ומבנים 6 ו-7 מופיעים בתצלום אוויר עוד משנת 1965.

גב' נויבאור לא הגישה לתיק בית המשפט את הסכם חכירה שנחתם בינה לבין הקרן הקיימת לישראל.

1. התובע טוען בסיכומיו כי חמשת המבנים שמסומנים 1, 5, 6, 8 ו-10 במפה המצבית, במצבם הנוכחי, אינם תואמים את ההיתרים ואת הוראות תוכניות המתאר חש/11/10 ו-חש/15/10. עוד הוא מציין כי מעדותה של כלנית שמר עולה שלא ניתן להכשיר את שני הקרוואנים המשמשים כמבני מגורים נפרדים (עמ' 48, שורות 15-18 ועמ' 49, שורות 2-9 לפרוטוקול), וכך גם לא ניתן להכשיר את שלושת המבנים שסומנו 6, 7 ו-8 במפה המצבית לנוכח המגבלות של החלטה 1101 ותוכנית חש/15/10 (ראו עדותה של כלנית שמר בעמ' 50, שורות 1-4 לפרוטוקול).

אשר למבנה שסומן 8 במפה המצבית מציין התובע כי לא הוצג לגביו היתר להסבת המבנה מייעוד חקלאי לשימוש מסחרי, וגב' רותי הופר לא ידעה להשיב אם ניתן אי פעם היתר לבנייתו. לגבי המבנה שסומן 10 במפה המצבית טוען התובע כי חרף הצהרתה של גב' הופר בסעיף 5 לתצהירה כי המבנה נבנה על-פי היתר משנת 1971 הרי שעיון בתשריט מלמד שסככת הטרקטור המופיעה בהיתר ממוקמת במקום אחר מזה בו ניצב המבנה היום.

1. הנתבעים טוענים כי גב' כלנית שמר מטפלת בבקשה להיתרים והסדרת השימושים ומעדותה עולה כי הליכי הרישוי לגבי מבנים 1 ו-5 נמצאים בשלבים מתקדמים (עמ' 49, שורות 8-11, 25-26 ועמ' 50, שורות 3-4 לפרוטוקול). ברם, אין די בהגשת הבקשה לקבלת היתר מרשויות התכנון על מנת להכשיר שימושים חורגים במקרקעין.

כלנית שמר אישרה בחקירתה כי אף אחד מהמבנים נשוא כתב התביעה אינו תואם את היתר הבניה שניתן לבנייתו (עמ' 52 שורות 12-14 לפרוטוקול). כן ציינה כי לבית המגורים יש היתר באופן חלקי מאחר ונעשו בו שינויים עם השנים, "כנראה" ללא היתר כדין. עוד הוסיפה כי קיים היתר לסככת טרקטור אך "יכול להיות" שהיא הוסבה היום למבנה אחר (עמ' 51, שורה 14 עד עמ' 52 שורה 2 לפרוטוקול). בהמשך ציינה כלנית שמר "המבנה 7 יכול להיות שהוא בית אימון סככה ומחסן כקומפלקס אחד שאולי גדל אח"כ, ומספר 6 הייתי מניחה שהוא שווה ערך ללול" (עמ' 52 שורות 3-5 לפרוטוקול).

1. גב' רותי הופר, בתה של גב' נויבאור, הגישה תצהירה מטעמה. בעדותה אישרה כי קיימים בנחלה קרוואנים המושכרים לצדדים שלישיים (עמ' 116, שורות 13-23 לפרוטוקול). כן הוסיפה כי מבנה 7 במפה המצבית משמש כמחסן לריהוט גן ואיננה יודעת האם הסבת המבנה לשימוש לא חקלאי נעשתה בהיתר (עמ' 116 שורה 24 עד עמ' 117, שורה 14). לגבי מבנה 6 במפה המצבית השיבה גב' הופר כי המבנה מושכר כמחסן למכונות שטיפה, ולגבי מבנה 8 במפה המצבית אינה יודעת אם קיים היתר (עמ' 117, שורות 15-21, 29 עד עמ' 118 שורה 1 לפרוטוקול). בהמשך ציינה גב' הופר כי המבנים של הלול ובית האימון "כנראה" משמשים היום דברים אחרים (עמ' 118, שורות 20-21 לפרוטוקול).

עוד עולה מעדותה כי לפני כשלוש שנים הם החלו לפעול להכשרת הבניה והשימושים, בעקבות הוצאת צווי הריסה לקרוואנים שמועד ביצועם נדחה (עמ' 118, שורות 2-13 לפרוטוקול).

1. הנתבעים טוענים כי תשריט המדידה אינו חתום ולא צוין בו תאריך המדידה. יש לדחות טענה זו לאחר שהשתכנעתי כי המודד מזור אכן ביקר בשטח והמפה מטעמו תואמת את המצב בשטח.
2. לאור האמור שוכנעתי כי נעשים שימושים לא חקלאיים בחמשת המבנים שמסומנים 1, 5, 6, 8 ו-10 כמפורט בכתב התביעה. לפיכך יש לקבל את עתירת התובע ולאסור על הנתבעת להשתמש במבנים 1, 5, 6, 8, ו-10 לשימושים שאינם חקלאים וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 33 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת.

1. כאמור, התובע עותר בכתב התביעה להורות על הריסת מבנים 8 ו-10 מאחר ואלו נבנו ללא היתר בניה. הנתבעים טוענים כי מבנים אלו הוקמו שנים רבות לפני הגשת התביעה ועל כן אין מקום להורות על הריסתם.

גב' הופר בתצהירה מציינת כי ניתן לראות את כל המבנים הקיימים בנחלה בתצלום אוויר מתאריך 10.12.1999. מבנה 10 הוקם בהיתר בנייה מיום 21.4.1971 ומבנים 6 ו-7 מופיעים בתצלום אוויר עוד משנת 1965. כאמור העתירה להריסת המבנים מתייחסת למבנים 8 ו- 10 בלבד, ועל כן יש לדון בטענת הנתבעת כי מבנים אלו הוקמו עוד לפני שנת 1999 וכי למבנה 10 ניתן היתר בניה ביום 21.4.1971.

1. באשר למבנה 10 צירפה הנתבעת היתר בניה מיום 21.4.1971 לפיו הותרה הקמת סככת טרקטור. בנסיבות אלה, נסתרה טענת התובע כי המבנה הוקם ללא היתר. בכתב התביעה טען התובע כי הוא פנה במכתב התראה לנתבעת בו דרש להרוס את הבניה הלא חוקית במקרקעין, ובסעיף 25.3 לכתב התביעה עתר להורות לנתבעת להרוס את המבנים המסומנים 8 ו-10. הדבק הדברים מלמד כי דרישת התובע להרוס את מבנה 10 מבוססת על הנחתו כי מבנה זו נבנה ללא היתר. טענה זו לא הוכחה על-ידו, ועל כן עתירתו נדחית.
2. באשר למבנה 8 אישר מר עמיר גילת בחקירתו כי במפת התמורה מס' 2 משנת 1990 מופיעים מבנים בחלקה (עמ' 31, שורות 10-13 לפרוטוקול) וכי הוא רואה מבנים בתצלום האוויר משנת 1999. באופן דומה אישר המודד מזור קיומם של מבנים במפת התמורה מס' 2, שנמדדה בשנת 1988 ונחתמה בשנת 1990 (עמ' 22, שורות 15-20 לפרוטוקול). עדויות אלו של עדי התביעה מאששות ומחזקות את גרסת הנתבעת כי המבנים בנחלה נבנו לפני שנת 1990.
3. התביעה להריסה במקרקעין מוסדרים אינה מתיישנת ואולם עדיין מתעוררת השאלה האם שתיקתו של התובע במשך כל אותם שנים ובחירתו להעלים עין ממבנה 8 שהוקם על המקרקעין משמעה כי הוא זנח את זכויותיו לדרוש את הריסתם מכוח דיני ההשתק והמניעות. ביחד עם שאלה זו יש לבחון האם הנתבעים הסתמכו על התנהגות זו של התובע ושינו בעקבותיה מצבם לרעה.

הלכה היא כי "ההשתק מכח מצג מונע מאדם להתכחש למצג שהציג בפני אחר, מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה; וכך, אם נמנע תובע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכך, ה"השתק נועד למנוע תוצאות שאינן צודקות, המתחייבות, לכאורה, על ידי הדין" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 447-448).

1. כאשר מדובר בטענת השתק המועלית כנגד זכות קניינית, יש לנקוט גישה זהירה יותר, אך יחד עם זאת נפסק כי יתכנו מקרים בהם תוגבל אפשרות המימוש של הבעלות ואף תוגבל זכות הבעלים לקבלת סעדים במקרה של פגיעה בזכותו, מכוח עיקרון תום הלב שבדיני החוזים, כמו גם מכוח הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין והוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין (ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 19.2.12) פסקאות 11-15; ת"א (ת"א) 1268/08 אילה הדרי נ' מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.3.12), פסקאות 38-40). בעניין רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 עמ' 279-281, נקבע לעניין הסעד של הריסה שיש להביא בחשבון את נכונותו של הפוגע לפצות בכסף את הבעלים הנפגע והאם הפגיעה ניתנת לפיצוי כספי.
2. בענייננו, שוכנעתי כי אין מקום להעניק לתובע סעד של הריסה נגד הנתבעת. התובע הציג כלפי הנתבעת מצג, במשך תקופה לא מבוטלת משנת 1990 לכל הפחות, כי הוא מסכים להקמת מבנה 8 במקרקעין. הנתבעת הסתמכה על שתיקתו זו של התובע, ובכך יש בהתנהגות זו כדי ויתור על זכותו לדרוש את הריסת אותם המבנים. התובע שתק תקופה ארוכה ולא דרש את סילוק הבניה, או בכל בדרך אחרת המגלה את רצונו להריסת המבנה. התנהגות מעין זו עשויה להתפרש על-ידי הנתבעת כויתור לעניין זה. ניתן גם לשער כי הנתבעת הסתמכה על התנהגות זו, ובין היתר לטענתה נקטה פעולות מול רשויות התכנון לצורך הכשרת המבנה, וכן הכינה את המבנה לשם השכרתו לצדדים שלישיים על מנת שישמש בידי הנתבעת מקור לפרנסתה ולקיום מחייתה.

התביעה נגד דוברוב

1. ה"ה דוברוב אריה ואסתר מחזיקים במשק מס' 16 במושב בצרה, הידועים כחלקה 74 בגוש 8976 וחלקה 83 בגוש 7659, מכוח היותם ברי רשות של האגודה (סעיפים 3 ו-10 לכתב התביעה בתיק 18725-08-09).
2. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 18725-08-09, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי בני משפחת דוברוב עושים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, ללא הסכמת התובע, ובנו בהם באופן בלתי חוקי, כמתואר כדלקמן: השכרת מבנה שכולל שתי יחידות דיור למגורים של צדדים שלישיים (מסומן 3 במפה המצבית); השכרת חלק ממבנה לצד שלישי שעוסק בשירותי מוזיקה (מסומן 13 במפה המצבית); השכרת מבנה לצד שלישי למטרת אחסנה (מסומן 15 במפה המצבית).

לטענת התובע, המבנים המסומנים 3 ו-13 במפה המצבית נבנו ללא היתר כדין, וייעדו להריסה על-פי היתר הבניה הקיים אך לא נהרסו בפועל.

1. לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש החורגים במקרקעין, ובנוסף לצו הריסה של המבנים המסומנים 3 ו- 13 במפה המצבית.
2. מר דוברוב העיד כי הוא יליד פלשתינה - א"י (שנת 1923), אשר למד בנעוריו בכפר הנוער בן שמן. בשנת 1947 התקשר עם רסקו על מנת להתיישב בבצרה ובתמורה שילם דמי התיישבות בסכום כולל של 500 לא"י. התנאי להתיישבות היה הקניית הזכות לחכירה לדורות וזכות לקבלת הלוואות לפיתוח מקרן היסוד למשך חמישים שנה.

עוד ציין בתצהירו כי בשנת 1951 התקשר ביחד עם אשתו בחוזה אישי מול קרן היסוד בע"מ ממנו עולה כי המתיישב מחזיק בחלקת קרקע "לפי חוזה חכירה עם קרן קיימת לישראל". יחד עם זאת, הנתבעים לא הציגו בפני חוזה חכירה שנחתם בינם לבין הקרן הקיימת לישראל וטענתם לקיומו של חוזה שכזה - לא הוכחה.

1. מר דוברוב אישר בחקירתו כי מעולם לא ביקש היתרים, לא היה לו קשר ישיר עם המינהל והוא מעולם לא חתם עם המינהל על "הסכם בית שני" (עמ' 94, שורות 20-22 לפרוטוקול). עוד ציין בחקירתו כי מבנה 3 נבנה בזמן המנדט ושימש כמבנה חקלאי של בית אימון, ולאחר זמן קצר הוסב לשימוש למטרת מגורים (עמ' 88, שורות 18-27 ועמ' 89, שורות 13-20 לפרוטוקול). לגבי מבנה 13 במפת המדידה של המודד מזור, ציין מר דוברוב כי הוא נבנה לפני שנת 1965 וחלק מהמבנה מושכר לחברה שעוסקת בשירותי מוזיקה (עמ' 89, שורה 25 עד עמ' 90, שורה 4 לפרוטוקול). מעדותו של המומחה בן ארי הוברר כי מבנה זה שימש כרפת (עמ' 70, שורות 16-18 לפרוטוקול). לשיטת מר דוברוב, ניתן לאשרו באמצעות פל"ח.
2. אשר למבנה 15 במפת המדידה העיד מר דוברוב כי הוא שימש כ"לול", וכיום מושכר לצורכי אחסנה שאינה חקלאית (עמ' 90, שורות 5-12 לפרוטוקול). עוד ציין כי מבנים 13 ו- 15 הוסבו ממבנים חקלאיים למבנים המשמשים לאחסנה שאינה חקלאית ללא היתר לכך (עמ' 90, שורה 24 עד עמ' 91, שורה 4 לפרוטוקול). המומחה בן ארי אישר בעדותו כי מבנה 15 הוצא מתשריט המשבצת משום שנבנה בשטח ההרחבה, על-פי הבנתו (עמ' 84, שורות 20-25 לפרוטוקול). לטענת מר דוברוב, לא ניתן עוד להשתמש במבנה כ"לול", בשל הצמידות לבתי המגורים בהרחבת היישוב והמטרדים הסביבתיים הקשורים לכך.
3. כאמור הסכם חכירה מול הקרן הקיימת לישראל לא הוצג בפני, על כן המסקנה היא שמכוח הוראות הסכם המשבצת נאסר על הנתבעים להשתמש במבנים לשימוש שאינו חקלאי, וזאת כמפורט לעיל. העובדה ששימושים אלו תואמים את תכניות בניין עיר החלות על המקרקעין אין בה כדי לשנות מתניות הסכם המשבצת.
4. הנתבעים טוענים כי תשריט המדידה אינו חתום ולא צוין בו תאריך המדידה. יש לדחות טענה זו לאחר שהשתכנעתי כי המודד מזור אכן ביקר בשטח ומפת המדידה תואמת את המצב במקום.
5. עוד טוענים הנתבעים כי לא צורף דו"ח פיקוח או תמונות לתצהירו של מר עמיר גילת. גם טענה זו יש לדחות. מר גילת ציין בתצהירו כי בעת ביקורו במקרקעין התברר כי מתקיימים בקרקע שימושים שאינם חקלאיים. בחקירתו הנגדית אישר כי ביקר במקום וראה את השימושים הלא חקלאיים. כאמור, מן הראוי היה כי יצורף לתצהירו של המפקח עמיר גילת דו"ח פיקוח, אך יחד עם זאת התרשמתי מעדותו כי זכורים לו הפרטים עליהם הצהיר בחקירתו באופן שניתן לסמוך על גרסתו. גרסה זו נתמכת בעדותו של מר דוברוב עצמו שאישר את השימושים שלא חקלאיים שנעשים במקרקעין. לפיכך, הוכיח התובע טענתו כי במשק דוברוב נעשים שימושים לא חקלאיים אשר לא ניתנה להם הסכמת התובע.
6. מן המקובץ עולה כי יש לקבל את עתירת התובע לאסור על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 13 ו- 15 לשימושים שאינם חקלאיים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 16 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת.
7. התובע עותר להריסת מבנים 3 ו- 13 מאחר ואין למבנים אלו היתר בניה כדין. לטענת הנתבעים התובע זנח עתירה זו בסיכומיו. טענה זו יש לדחות, שכן חלק נכבד מהסיכומים מייחד התובע לצו ההריסה הנתבע על ידו.
8. הנתבעים טוענים כי מבנים 3 ו-13 מופיעים בתצלום האוויר מתאריך 17.10.1964 (נספח ח' לתצהירו של דוברוב) ומבנה 3 מופיע גם במסגרת בקשה להיתר משנת 1961 כמבנה במצב קיים (נספח ט' לתצהיר דוברוב). הנתבע אף העיד כי מבנה 3 נבנה עוד בזמן המנדט הבריטי (עמ' 88-89 לפרוטוקול) ועדותו לא נסתרה.

טענת הנתבעים כי המבנים הוקמו עוד קודם לשנת 1964 לא נסתרה בדרך כלשהי, ועל כן אינני מוצאת מקום להיעתר לעתירה להריסת וזאת נוכח הנימוקים המפורטים בסעיפים 54-56. במיוחד אמורים הדברים באשר למבנה 3 אשר הוקם עוד לפני הקמת המדינה, כמפורט בעדותו של הנתבע.

התביעה נגד פריזה

1. ה"ה פריזה שמעון וענת (חנה) מחזיקים במשק מספר 130 במושב בצרה, הידועים כחלק מחלקה 102 בגוש 8976, מכוח היותם ברי רשות של האגודה (סעיפים 3 ו-8 לכתב התביעה בתיק 10540/06).
2. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 10540/06, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי פריזה עושים במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, ללא הסכמת התובע, כמתואר כדלקמן: השכרת מבנה לצדדים שלישים לצורך אחסון גופי תאורה, רהיטים ואבזרים לתינוקות (מסומן 3 במפה המצבית); השכרת מבנה נוסף לצד שלישי, שלמיטב ידיעת התובע עושה שימוש מסחרי במבנה (מסומן 4 במפה המצבית).

לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש החורגים במקרקעין.

1. מר פריזה מפרט בתצהירו כי הוא מחזיק בפועל במקרקעין מאז הגיעו ארצה בשנת 1955 מכוח הסכם שנחתם בזמנו עם דודו, מר יעקב קדוש ז"ל, לבין חברת רסקו, כאשר תמורת רכישת המשק שולמה עוד במרוקו. לאחר מות דודו הועבר המשק על שמו של מר פריזה. בעדותו חזר מר פריזה על גרסתו המפורטת בתצהיר (עמ' 114, שורות 15-22 לפרוטוקול).

לכך הוסיף כי ברשותו מסמך שהוצא ביום 3.7.66 מהאגף להתיישבות המעמד הבינוני (הסוכנות היהודית) שהופנה אל התובע, ובו נכתב כי המשק נשוא כתב התביעה הוחזק בידי משפחת קדוש וכי מר פריזה שילם 50% מסך רכישת המשק. עוד נאמר במכתב זה כי מר פריזה מתגורר במשק מאז הגיעו ארצה וכי הסכם הרכישה נמצא בידי הסוכנות.

1. הנתבעים טוענים כי הודאת הסוכנות בדבר תשלום 50% מרכישת המשק על-ידי מר פריזה בצירוף העובדה שמר פריזה אומץ כבנו של מר קדוש עוד בחוץ לארץ, מחייבת את הסוכנות למסור למר פריזה את הזכויות במשק הנדון. תמיכה לטענה זו מוצאים הנתבעים בעדותה של איריס גלעד שאישרה כי אם היה מינוי של בן ממשיך בסוכנות שלא בוטל הרי שהוא תקף (עמ' 45, שורות 1-2 לפרוטוקול). כל אלה לטעמו מוכיחים כי נחתם הסכם רכישה בינו לבין הסוכנות.

יחד עם זאת, לא הוצג בפני אותו הסכם רכישה, ועל כן יש לקבוע כי הסכם המשבצת חל בעניינם של הנתבעים, או לכל הפחות חל בעניינם הסכם רסקו. בסעיף 85, 86 לסיכומיו טוען הנתבע כי הסוכנות מחויבת למסור לו את הזכויות במשק בהתאם לסעיף 19.7 להסכם המשבצת. גם טענה זו יש לדחות. ככל שעומדות לנתבע זכויות של בן ממשיך עדיין הוא נכנס בנעליו של דודו והוא מחויב לאיסור השימוש הלא חקלאי הקבוע בהסכם המשבצת.

1. עוד טוענים הנתבעים כי השימושים שנעשים בנחלה מותרים מכוח התוכניות שהקרן הקיימת לישראל אישרה וחתמה עליהן, הכוללות את תוכנית ההרחבה הראשונה שגפ/1/81, שלגרסתם שינתה את ייעוד המקרקעין מאזור חקלאי לאזור מגורים. טענה זו יש לדחות מהנימוקים המפורטים בסעיף 22 לעיל.
2. מעדותו של מר פריזה עולה כי מבנה 5 משמש עבור נכדו למגורים ובחלקו האחר מושכר כמחסן לשימוש שאינו חקלאי לתוצרת של נגריה (עמ' 11, שורות 13-23 לפרוטוקול). לטענת התובע, השימוש למגורים שעושה נכדו בנחלה טעון הסכמתו אך לא נחתם עימו "הסכם בית שלישי" כאשר, לגישתו, קיים קושי להכשיר שימוש שכזה במיקומו הנוכחי של המבנה. לגבי מבנה 4 העיד מר פריזה כי הוא עומד ריק מזה חמש או שש שנים (עמ' 112, שורות 6-11 לפרוטוקול).

מר פריזה אישר בחקירתו כי הסבתם של המבנים 3, 4 ו-5 ממבנים חקלאיים לשימושם הנוכחי נעשתה ללא היתר (עמ' 115, שורות 14-17 לפרוטוקול) ואף המומחה בן ארי ציין כי לא ראה היתרים למגורים, אחסנה, או לפל"ח ביחס למבנים 3, 4 ו- 5 (עמ' 76, שורות 15-19 לפרוטוקול).

1. ביחס למבנה 8 ציין מר פריזה כי מדובר במבנה שהיה חקלאי אך כיום הוא משמש עבור בנו כנגריה (עמ' 113, שורות 5-11 לפרוטוקול) אך בהמשך תיקן את דבריו והעיד כי מבנה 8 משמש כבית אריזה ומבנה 9 הוא נגריה (עמ' 113, שורות 12-17 לפרוטוקול). לטענת התובע, שימוש במבנה כנגריה הינה בגדר פל"ח ובעניין זה לא נסתרה טענת התובע, כי מר פריזה לא הציג אישור להסדרת השימוש הלא חקלאי שנעשה במבנה 9.
2. עדותו של הנתבע מאששת את טענת התובע כי נעשים בנחלה שימושים שאינם חקלאיים. לפיכך ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 4, 5, 8, ו-9 במשק 130 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 130 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת.
3. גם בעניינם של פריזה הועלתה טענה לקיומם של פגמים בתרשים המדידה, שכן לא צויינה התוכנית שלפיה בוצעה המדידה ולא צוינה חתימת המינהל. טענה זו יש לדחות לאחר שהשתכנעתי כי המודד זרפשני ביקר במקום והמפה תואמת את מצב הדברים. הנתבעים טוענים כי התמונות שצילם הפקח עמיר גילת במקרקעין אינן ברורות, והתאריך הצילום שמופיע עליהן הינו 1.1.2002 בעוד שהפקח ביקר במקום בשנת 2007. גם טענה זו יש לדחות לאחר שהשתכנעתי מעדותו של מר גילת כי אכן ביקר במקום במועד עריכת הדו"ח וצילם במועד זה את התמונות.
4. הנתבעים טוענים כי כתב התביעה המתוקן התייחס רק לסעד של הפסקת השימוש במבנים 3 ו-4, ובמסגרת סיכומיו הרחיב את חזית התביעה גם למבנה 8. טענה זו יש לדחות; בכתב התביעה עתר התובע להורות על הפסקת השימושים החורגים במשק 130 שלא בהתאם לתנאי הסכם המשבצת, סעד זה כולל את כל המבנים שבמשק.

התביעה נגד פרץ

1. מר פרץ מחזיק במשק מספר 141 במושב בצרה, הידועים כחלקה 11 בגוש 8975, מכוח היותו בר רשות של האגודה (סעיפים 3 ו- 10 לכתב התביעה בתיק 19409-08-09).
2. על-פי הנטען בכתב התביעה בתיק 19409-08-09, בביקורת שנערכה במקרקעין על-ידי מפקח מטעם התובע התברר כי מר פרץ עושה במקרקעין שימוש מסחרי לא חקלאי, ללא הסכמת התובע, ואף בנה בהם באופן בלתי חוקי, כמפורט להלן: הקמת מבנה ללא היתר מהתובע והשכרתו לצדדים שלישיים לשימוש לא חקלאי כמוסך, משרדים ולמטרת אחסון (מסומן 4 במפה המצבית); הקמת מבנה נוסף ללא היתר מהתובע והשכרתו לצדדים שלישיים לשימוש לא חקלאי כמשרדים (מסומן 6 במפה המצבית); הסבת מבנה חקלאי והשכרתו לצדדים שלישיים לשימוש לא חקלאי למטרת אחסון ומשרדים (מסומן 12 במפה המצבית); הקמת מבנה ללא היתר מהתובע והשכרתו לצדדים שלישיים לשימוש לא חקלאי למטרת אחסנה (מסומן 13 במפה המצבית); הגדלה והסבה ללא היתר מהתובע של מבנה חקלאי למבנה מגורים (מסומן 5 במפה המצבית); הסבת מבנה ללא היתר מהתובע ממבנה חקלאי למבנה מגורים (מסומן 11 במפה המצבית).
3. לאור ממצאים אלו עתר התובע לצו מניעה קבוע להפסקת השימוש החורגים במקרקעין, בנוסף לצו עשה המורה על החזרת המבנים המסומנים 5, 11 ו-12 למבנים חקלאיים, וכן להורות על הריסת המבנים 4, 6 ו- 13 או כל חלק מהם שנבנה שלא על-פי היתר כדין.
4. תצהיר העדות הראשית מטעם מר יצחק פרץ הוגש על-ידי בנו, מר מרדכי פרץ, מפאת גילו המבוגר של אביו ובשל מצבו הבריאותי הקשה שאינו מאפשר לו למסור תצהיר כנדרש (סעיפים 1-2 לתצהיר). במהלך הדיונים נפטר מר יצחק פרץ והתביעה המשיכה להתברר כנגד בנו מרדכי פרץ.

מר מרדכי פרץ הצהיר כי הוא התגורר במשק לצד אביו כ"בן ממשיך", עוד ציין כי הוריו התיישבו בבצרה בנחלה שנרכשה על-ידי מר עבדאללה יום טוב בשנות ה-50 והועברה להוריו לאחר ששילמו תמורתה בשנת 1958. לדידו, הסוכנות היהודית הכירה בנחלה כרכושו של מר יום טוב במסגרת מסמך מהמדור להתיישבות המעמד הבינוני (הסוכנות היהודית) מיום 13.4.1951 בו הובהר כי המתיישבים ירשמו משכנתא על רכושם בגושים 7743 ו- 7737 כביטחון.

1. לטענת התובע, מר פרץ אישר בחקירתו כי כיום ישנם בנחלה שלושה בתי מגורים המושכרים לצדדים שלישיים, מבלי שנחתם "הסכם בית שני" עם התובע. כך, מפרט התובע כי מבנה 7 מושכר כבית מגורים לצד שלישי, מבנה 11 הוקם במקור כמבנה חקלאי (בית אימון) והוסב ללא הסכמת התובע וללא היתר כדין למגורים, ומבנה 5 נבנה אף הוא כמבנה חקלאי, אך הוא הוסב למגורים ללא היתר ומבלי לקבל הסכמת התובע. עוד מציין התובע כי הבקשה להיתר בניה שהוגשה לגבי מבנה 4 מתייחסת לסככה חקלאית ומזה שנים מדובר במבנה סגור המשמש למלאכה, מסחר ולמטרת אחסנה לא חקלאית ובחלקו אף הושכר לעסקים של מיזוג אוויר ומשאבות מים. כך גם בנוגע למבנה 6, לגביו התייחסה הבקשה להיתר בניה כסככה חקלאית, ומזה שנים מדובר במבנה סגור שכ- 2/3 מהמבנה מושכרים לצד שלישי כמחסן ומשרד. לגבי מבנה 12 טוען התובע כי מדובר במבנה חקלאי שנבנה כלול והוסב למבנה שהושכר כמחסן ומשרדים לחברת רוגל מחשבים. בהתייחס למבנה 13 טוען התובע כי מדובר במבנה שהוקם ללא הסכמתו ומושכר כמחסן.
2. הנתבעים טוענים כי השימושים שנעשים בנחלה מותרים מכוח התוכניות החלות על המקרקעין וביניהן תוכנית שגפ/1/81 ששינתה את ייעוד הקרקע מחקלאי לאזור פיתוח כחלק מההרחבה של היישוב בצרה. עוד לגרסתם, התובע לא הוכיח מתי החלו השימושים הנטענים וכמה זמן נמשכו, במיוחד כאשר הנתבע אישר שחלק מהמבנים משמשים אותו וחלקם אף ריקים. הנתבעים מוספים כי התובע עתר בכתב התביעה להריסת המבנים 4, 6 ו- 14 ולהפסקת השימושים הלא חקלאיים במבנים 4, 6, 12, 13, 5 ו-11, אך ניסה להרחיב את החזית גם למבנים 7 ו-8 לגביהם התבקש סעד של הפסקת השימוש.
3. מר פרץ העיד בחקירתו כי הוא ומשפחתו מתגוררים במבנה 5, ולאחר פטירת אביו החל להשכיר את מבנה 7 שבו התגורר אביו (עמ' 95, שורות 23-25, עמ' 96, שורות 1-3 לפרוטוקול). כך גם אישר כי מבנה 11 מושכר כיום (עמ' 96, שורות 10-11 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו ציין מר פרץ כי קיימים בנחלה שלושה בתי מגורים המסומנים 5, 7 ו- 11, אך לא נחתם עם התובע "הסכם בית שני" או "הסכם בית שלישי" (עמ' 97 שורות 13-16 לפרוטוקול). בהקשר זה העיד המומחה בן ארי כי הוא לא ראה היתר בניה של מבנה 5 (עמ' 71 שורה 23 לפרוטוקול).
4. אשר למבנה 4 העיד מר פרץ כי הבקשה להיתר בניה בנוגע למבנה זה התייחסה לסככה חקלאית, אך כיום מדובר במבנה סגור שאינו סככה. לכך הוסיף כי הוריו טיפלו בנושא ההסבה של המבנה, ולכן אינו יודע אם התבקש היתר להסבה (עמ' 98, שורות 6-8, ועמ' 99, שורות 8-9 לפרוטוקול). המומחה בן ארי העיד בחקירתו כי לא ראה היתר בניה התואם את המבנה במצבו הנוכחי (עמ' 74, שורה 27 עד עמ' 75, שורה 12 לפרוטוקול).
5. באופן דומה אישר מר פרץ כי הבקשה להיתר בניה בנוגע למבנה 6 התייחסה לסככה חקלאית. לדבריו, הוריו טיפלו גם בנושא ההיתרים של מבנה 6, ולכן אינו יודע אם התבקש היתר להסבה (עמ' 100, שורות 8-18 לפרוטוקול). המומחה בן ארי אישר בחקירתו כי לא ראה היתר בניה התואם את המבנה במצבו הנוכחי וכי מבנה זה נמצא מחוץ ל- 2.5 דונם של חלקת המגורים. לדידו, בשל מיקומו של המבנה לא ניתן לאשר בו פל"ח לפי המגבלות הקבועות בהחלטה 1101 (עמ' 73, שורות 9-14 לפרוטוקול).
6. בהמשך חקירתו אישר מר פרץ כי מבנה 12 הוקם במטרה לשמש כלול, אך המבנה עבר הסבה והושכר לחברת רוגל מחשבים (עמ' 101, שורות 1-2, 11-12 לפרוטוקול). לגבי מבנה 13 ציין כי המבנה מושכר לצדדים שלישיים (עמ' 101, שורות 13-18 לפרוטוקול). לפיכך ניתן צו האוסר על הנתבע להשתמש במבנים 4, 5, 6, 11, 12 ו-13 במשק 141 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 141 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת.
7. עדותו של מר פרץ תומכת בטענתו של התובע לפיה נעשים במבנים הנ"ל שימושים לא חקלאיים. אשר על כן וכפי שפורט לעיל, גם אם שימוש זה תואם את התוכניות החלות על השטח עדיין הוא מנוגד להסכם המשבצת או להוראות להסכם רסקו, והוראות הסכמים אלה מחייבות את הנתבע.
8. לטענת הנתבע, מבנה 5 הוסב למגורים בהתאם להוראת שעה מכוח תקנות התכנון והבניה (פטור מהיתר לעבודה או שימוש במבני מגורים זמניים באזורים כפריים), התשנ"א-1991, והחלטה 480 של מועצת מקרקעי ישראל. התובע משיב לטענה זו כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בעדותו של מר פרץ. לגופו של עניין טוען התובע כי עם פקיעת הוראת השעה לפני שנים היה על הנתבע להשיב את המצב לקדמותו, או לקבלת היתר בניה כדין. מר פרץ אישר בעדותו כי המבנה הורחב מבלי שהוצא היתר לאותה הרחבה, וגם המומחה בן ארי העיד בחקירתו כי לא ראה היתר בניה למבנה המגורים האמור. אני מקבלת את טענות התובע; משפקעה הוראת השעה ומשהודיע התובע לנתבע כי הוא דורש את הפסקת השימוש הלא חקלאי בשנת 2005, היה על הנתבע לפעול על-פי דרישת התובע.
9. הנתבעים טוענים כי תשריט המדידה שצורף לא חתום ולא צוין בו תאריך המדידה המדויק, ובנוסף לא צוין למה משמשים המבנים. המודד אביגדור מזור אישר בחקירתו כי אין חתימה על התשריט ולעניין התאריך השיב "בסביבות התאריך שרשום. כמה ימים קודם". עוד העיד כי המדידה לא בוצעה על ידו, אך הוא היה אחראי לה" (עמ' 20, שורות 8, 14-15 לפרוטוקול). האמנתי לעדותו כי ביקר במקום וכי פיקח על המדידה, ועל כן אין משמעות לטעמי להעדר החתימה.

הנתבעים מוסיפים כי עמיר גילת הודה בהגינותו כי שני דוחות הפיקוח שצירף לתצהירו משנת 2005 לא נערכו על ידו אלא על-ידי פקח אחר (עמ' 29, שורות 22-24 לפרוטוקול), ומכאן כי מדובר בעדות שמועה. כך גם איריס גלעד הצהירה בעדותה כי לא הייתה בבצרה ובתצהירה היא מפנה לראיות שנעשו על-ידי אחרים. לעניין זה יצוין כי הנתבע אישר בעדותו כי נעשים במשק שימושים שאינם חקלאיים ודי בעדותו כדי לקבוע כי נכונה טענת התובע בעניין השימוש החורג.

1. לאור האמור יש לקבל את עתירת התובע להורות על הפסקת השימוש הלא חקלאי במבנים הנ"ל, וכן להורות לנתבע להפסיק את השימושים החורגים הנעשים במשק 141.
2. התובע עותר להורות על הריסת מבנים 4, 6 ו- 13 אשר נבנו שלא כדין. לטענת הנתבעים, חלק מהמבנים מופיעים בתצלומי אוויר משנת 1965 וחלקם האחר נבנה בהתאם להיתרי בניה, כאשר כל המבנים מופיעים בשלמותם בתצלום האוויר משנת 2003.
3. הנתבע צירף לתצהירו היתר בניה מיום 23.3.1970 להקמת סככת לול בשטח של 108 מ"ר, ובקשה נוספת לבניית 350 מ"ר למטרת סככה חקלאית חתומה על-ידי התובע. לטענת הנתבע, מסמכים אלו מתייחסים למבנה 4 - טענה זו לא נסתרה בדרך כלשהי על-ידי התובע. ממסמכים אלו אני למדה כי ניתן היתר בנייה לבניית 108 מ"ר מתוך מבנה 4 ובהמשך אישר התובע בעצמו הרחבת המבנה והקמת 350 מ"ר נוספים. לאור האמור, עתירת התובע להריסת מבנה זה נדחית.
4. הנתבע צירף לתצהירו היתר בניה מיום 2.11.1964 להקמת סככה בשטח של 180 מ"ר, ולטענתו היתר זה מתייחס למבנה 6. התובע לא סתר בדרך כלשהי את טענת הנתבע, ולכן יש לדחות את עתירת התובע באשר למבנה 6.
5. באשר למבנה 13 טען הנתבע בכתב הגנתו כי הוא קיים לפחות משנת 2003. לא הוצג בפני היתר בניה או כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי המבנה הוקם בשנות ה-90 או קודם לכן. התובע פנה לנתבע בדרישה להרוס את המבנה עוד בשנת 2005, והתביעה הוגשה בשנת 2009. בנסיבות אלה אני מקבלת את עתירת התובע להורות על הריסת מבנה זה.

סוף דבר

תיק 19423-08-09

1. ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 8 ו-12 במשק 127 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 127 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

תיק 19439-08-09

1. ניתן צו האוסר על הנתבעת להשתמש במבנים 1, 5, 6, 8, ו-10 במשק 33 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 33 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

תיק 18725-08-09

1. בתיק ת"א 18725-08-09 ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 13 ו-15 במשק 16 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 16שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

תיק 10540-06

1. ניתן צו האוסר על הנתבעים להשתמש במבנים 3, 4, 5, 8, ו-9 במשק 130 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 130 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

תיק 19409-08-09

1. א. ניתן צו האוסר על הנתבע להשתמש במבנים 4, 5, 6, 11, 12 ו-13 במשק 141 לשימושים שאינם חקלאים, וכן נאסר כל שימוש שאינו חקלאי במשק 141 שלא בהתאם להוראות הסכם המשבצת, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

ב. ניתן צו המורה לנתבע להרוס את מבנה 13 במשק 141, הצו יכנס לתוקפו תוך 6 חודשים.

1. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.