זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "חוק פלת"ד"). הצדדים חלוקים באשר לעצם התרחשות האירוע, לסיווגו כתאונת דרכים ובאשר לנזק. לטענת התובע, ביום 31.5.09 הוא עסק בחיבור נגרר לרכב הג'יפ השייך לאביו, לפני שחזר לביתו מבית סבו. כדי להשלים את הפעולה, יש לגרור בכוח הגוף את הנגרר לעבר הרכב ולחבר את יצול העגלה ל"תפוח" המורכב על וו גרירה המחובר לג'יפ. לטענת התובע, תוך כדי פעולה, נחבל התובע מיצול העגלה ונגרמו לו נזקי גוף אשר יפורטו בהמשך. הנתבעת כופרת בעצם קרות התאונה אך היא מוסיפה וטוענת כי גם אילו התאונה אירעה כנטען, הרי שאין מדובר בתאונת דרכים. אין חולק שהנגרר בוטח בביטוח חובה בידי הנתבעת.

טענות הצדדים

לעניין החבות, טוען התובע כי מדובר בתאונת דרכים שנגרמו לו בעטיה נזקי גוף. לטענתו, הנתבעת ביטחה את הנגרר והדבר מעיד על הסכמתה להגדרתו כ"רכב מנועי". לטענתו, מאחר שהשימוש היחיד בנגרר שאינו כרוך בטבורו בשימוש ברכב הוא חיבורו כמתואר לעיל, אין אלא להסיק שהנתבעת הסכימה לבטח גם את החיבור שאלמלא כן, איזה שימוש אחר יהיה מבוטח. התובע הסתמך על האמור בת.א. 3581/02 לדרמן גיל נ' אליהו חברה לביטוח ועל האמור בת.א. 175154/09 אימבר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ. לענין הנזק, טוען התובע שנגרם לו שבר בבסיס עצם המסרק באצבע הרביעית בידו השמאלית.

הנתבעת טוענת שהתובע פעל בשטח חצריו הפרטיים וללא כוונת שימוש בנגרר לצרכים תחבורתיים. לטענתה, כל עוד הנגרר אינו מחובר, אין לראות בו "רכב מנועי" והביטוח מכסה רק נזקים שנגרמים על ידי הנגרר שעה שהוא מחובר. טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים מבלי שהדבר יתפרש כהסכמה לסיווג האירוע "כשימוש" ברכב מנועי. לענין הנזק, טוענת הנתבעת שמקורו לא ברור לאור שבר שסבל התובע באצבע 5 הסמוכה. יחד עם השבר באצבע 4 כתוצאה מהתאונה, נוצרה דפורמציה אך אלמלא השבר באצבע 5, לשבר באצבע 4 לא הייתה כל משמעות.

עובדות האירוע

עד התביעה היחיד היה התובע. עדותו הייתה עקבית ואמינה והוא סיפק הסבר מספק לכל אי בהירות שעלתה. התובע הצהיר כי ביום האירוע הוא ביקש לפנות חפצים ממקום מגוריו במושב למחסן של סבו. כשהגיע לבית סבו, הוא נאלץ להכניס למחסן את הנגרר ללא הג'יפ בשל מגבלות תנועה במחסן. אז פירק התובע את הנגרר יחד עם אחיו ובגמר הפריקה, נכנס אחיו לבית הסב להיפרד. התובע ניסה לחבר מחדש את הנגרר לג'יפ ותוך הניסיון לעשות כן, נפגע. הנתבעת הצביעה על כך שהתובע הוא עד יחיד המעוניין בתוצאות ההליך. לדעתה, יכול היה התובע להסתייע בעדות אחיו, שללא ספק היה עד לתוצאות התאונה מיד לאחריה גם אם לא לתאונה עצמה. במסמכים הרפואיים הראשוניים מצויין Accident NOS ולא mva כנהוג לאחר תאונות דרכים. לקופת החולים אינטרס מובהק לציין כי האירוע מהווה תאונת דרכים לאור ההבדל בגורם שמממן את הטיפול במקרה זה. עם זאת, אין מכנותו של התובע ומפשטות גרסתו, שנעדרה התחכמויות או ניסיונות לייפות. כאשר נשאל מדוע לא העיד את אחיו, ענה בפשטות "בעת האירוע הייתי לבדי. לא היה איתי אף אחד..." כשנשאל מה התכוון לעשות לאחר שרתם את הנגרר ענה "רק להגיד שלום ולצאת". בסופו של דבר, התובע אכן שב לביתו לאחר התאונה ופנה רק למחרת היום לקבלת טיפול לראשונה. העובדה שהתובע לא ציין בפני רופאי קופת חולים שהוא נפגע בתאונת דרכים יכולה להתפרש לחובתו רק במובן זה שבאותו זמן טרם זכה להתעמק בנפלאות פרשנות חוק פלת"ד וכנראה לא ידע ש"זכה" בעילת תביעה. בסופו של דבר לא מצאתי סיבה שלא להאמין לתובע שהוא נפגע בנסיבות שתיאר. הוא בחור נבון ומשכיל ואילו באמת רצה "להמציא" סיפור, יכול היה ללא קושי לבדות סיפור נח יותר. מטבען של תאונות, שחלק לא מבוטל מהן מתרחש בהעדר עדים וכל שנשאר בפני בית-המשפט היא ההתרשמות הבלתי אמצעית מהתובע. במקרה זה השאיר התובע רושם מצויין והוא ראוי לאמון.

סיווג האירוע

הצדדים חלוקים באשר לסיווג האירוע כתאונת דרכים. המונח "תאונת דרכים" מוגדר בחוק כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הביטוי "למטרות תחבורה" התווסף ללשון החוק רק בשנת 1990 בתיקון מס' 8 ולו חשיבות מכרעת. "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". מקריאת שתי ההגדרות יחדיו, עולה שיהא השימוש שנעשה ברכב אשר יהא, כדי להכנס לגדרי החוק עליו להיעשות "למטרות תחבורה". זהו תמצית המבחן התעבורתי כפי שנקבע גם ברעא 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (להלן: "פרשת עוזר"). בעבר נעשה ניסיון להחריג שימושים מסוימים בנגררים מתחולת החוק על ידי ההגדרה "כלי נגרר או נתמך על ידי רכב אחר אינו רכב בפני עצמו, אולם אם הוא מחובר לרכב, דינו כחלק מאותו רכב". הצעה זו לא התקבלה ולמרות שהיא מתמקדת בהגדרת הנגרר ככלי רכב מנועי לצורך החוק, ניתן ללמוד מהשתלשלות ההיסטורית על כוונת המחוקק להכיר באפשרות תאונת דרכים תתרחש בנגרר כאשר הוא לא מחובר.

גם פסקי הדין המצוטטים על ידי התובע מחזקים את המסקנה לפיה לפחות במקרים מסוימים, יש לראות בחיבור נגרר לרכב פעולת שימוש לצורך סיווג נזקי גוף שאירעו כתוצאה ממנה כתאונת דרכים. השאלה הנשאלת, אם כן, היא רק האם התובע התכוון לעשות שימוש בנגרר לצרכים תחבורתיים לאחר גמר פעולות רתימתו לרכב ולחלופין, האם עצם גרירת הנגרר בכוח הגוף לעבר הרכב תוך כדי פעולת הרתימה, מהווה שימוש בנגרר למטרות תחבורה. התובע לא תבע את מבטחת הג'יפ וקשה מאוד לטעון שעצם הכוונה להשתמש בג'יפ למטרות תחבורה מצדיקה את הרחבת המונח "תאונת דרכים" גם על העגלה כאשר היא אינה מחוברת אליו. עם זאת, בנקל ניתן לראות בתוצאות דחיפת הנגרר או בגרירתו לעבר הג'יפ תאונת דרכים לאור ההגדרה שהובאה לעיל. משיכתו של הנגרר לעבר הג'יפ ותהליך הרתימה כולו מהווה שימוש טבעי בנגרר גם אם לא בג'יפ. במובן זה של השימוש, אין מקום לבחון את סמיכות הזמנים שבין הרתימה לבין הנסיעה עצמה בג'יפ ואין זה משנה מה התכוון התובע לעשות לאחר גמר פעולות הרתימה, לאן היו פניו מועדות וכמה זמן היה נדרש לו להיפרד מסבו. לאור כל זאת נקבע, שהתובע נפגע בזמן שימוש ברכב מנועי לצרכי תחבורה ויש לסווג את האירוע שבו נפצע כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פלת"ד.

הנזק

ד"ר בתיה יפה מונתה כמומחית מטעם בית-המשפט בתחום כירורגיית כף היד, והיא העריכה את מצבו של התובע. לדעתה, לתובע נותרה נכות בשיעור של 2% בגין "שינוי בציר של האצבע שיכול להגרם או על ידי השבר הזה, או על ידי הבעיה שהיתה לו בשבר שנגרם שנה קודם לכן, באצבע 5" (שורה 9, עמ' 13 לפרוטוקול). בהמשך, מציינת המומחית שישנה "רכיבה" של אצבע 4 על אצבע 5 בעת סגירת אגרוף כתוצאה משינוי בציר תנועת האצבעות ובכך מתבטאת כל נכותו של התובע. המומחית העריכה שיש סיכוי של "חצי חצי" שהמגבלה המתוארת נגרמה על ידי התאונה לאור מצבו הקודם של התאונה.

לאור עדותה של המומחית ולאור האמור בחוות דעתה, הערכת נכותו של התובע מהווה אתגר כשלעצמו. דומה שתהא זו שגיאה לקבוע שנכותו של התובע בשיעור 2% ניתנה בשל מצב בשתי אצבעות, לחלק את הנכות ולקבוע שהתאונה אחראית לנכות בשיעור של 1% - וראוי לציין שהמומחית לא גרסה כן. כעולה מחקירת המומחית, נכותו של התובע בגין מכלול התסמינים הינה בשיעור 2%. כל הנכות עשויה להיות כתוצאה מהשבר באצבע 4 (בתאונה) או מהשבר באצבע 5 (שנגרם בלי קשר לתאונה). סבירות כל תסריט הוערכה במחצית. במצב עניינים זה, לאחר שבדנא 4693/05, בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול נקבע ששאלת הקשר הסיבתי נבחנת במאזן ההסתברויות הרגיל בשיטת הכול או לא כלום, לא ניתן לקבוע שלתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. כפי שיפורט להלן, ובשים לב לכך שממילא מדובר בנכות מזערית, איני סבור שיש לדבר משמעות ממשית באשר להערכת סכומי הפיצוי.

הפסדי שכר לעבר: התובע טוען שהוא נעדר מעבודתו משך כחודשיים על פי אישורי מחלה אולם ד"ר יפה אישרה רק העדרות של חודש וחצי. התובע טוען שבפועל הוא באמת לא נכח בעבודתו אולם לאור קביעתה של ד"ר יפה, נראה שיש בכך משום אי עמידה בחובת הקטנת הנזק. התובע עבד אותה עת בתעשייה האווירית בתפקיד משרדי ובעבודה שאינה דורשת הפעלת היד במאמץ יוצא דופן. על פי טופס 106 לשנת 2008 שהומצא לבית המשפט, עמד שכרו החודשי של התובע, לטענתו, על כ- 6,000 ₪ והנתבעת לא טענה לענין זה. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע בגין הפגיעה בכושר עבודתו בעבר 10,000 ₪ (כערכם ליום פסק-הדין).

הפסד כושר השתכרות לעתיד: התובע בשלבי סיום לימודי הנדסה, ובעת שנפצע עבד כמתכנן מטוסים. לטענתו, המגבלה שממנה הוא סובל תתבטא בעת אחיזה בעכבר המחשב או כשיקליד שעות ארוכות. דומה שלענין זה לא היה כל הבדל בהערכת הנזק, בין אם היה התובע מוכיח שנגרמה לו נכות רפואית מזערית ובין אם לא. לא שוכנעתי שהוא סובל ממגבלה ממשית שבגינה צפוי שכרו בעתיד להפגע.

כאב וסבל: התובע טוען כי זהו המקרה המתאים לפיצוי בגובה 10% מגובה הפיצוי המירבי שבסמכות בית המשפט לפסוק. הנתבעת טוענת שהתובע לא פנה לקבלת טיפול רפואי אלא רק למחרת היום ונראה שלמרות שהוא סבל מכאבים, הם לא היו מאוד קשים – וגם לא נמשכו זמן רב. נראה כי פיצוי בסך 7,000 ₪ ישקף את הנזק בראש נזק זה באופן מאוזן יותר.

הוצאות טיפול: התובע טוען שנזקק להוצאות רבות לצרכי טיפול וריפוי. הנתבעת מצביעה על העובדה שהתובע הציג קבלות בסך 79 ₪ בלבד. לטענתה הוכחו רק שני טיפולים (קיבוע השבר וביקורת) ולמרות שהתובע טוען לטיפול פיזיותרפיה, לא הומצאו אסמכתאות לטיפול. כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, אין לצפות מתובע לשמור על כל הקבלות והאסמכתאות ואין די בקושי בהערכת הנזק כדי לשלול את הפיצוי לחלוטין. אני מעריך את נזקי התובע בראש נזק זה על דרך האומדן בסך 500 ₪.

עזרת צד ג': התובע העיד שבני משפחתו סייעו לו בפעולות יום-יומיות כגון רחצה ולבוש אולם הוא לא העיד איש מהם. אכן, בהתקיים תנאים מסוימים, ניתן להכיר גם בעזרת קרובי משפחה כעזרת צד ג' אולם פיצוי עבור עזרתם של בני המשפחה יינתן רק אם העזרה ניתנה בהיקף העולה על ההיקף הרגיל הנהוג בין בני משפחה. בנסיבות העניין, כאשר בבירור הפציעה היתה קלה וההגבלה שגרמה הפריעה רק במקצת פעולות היומיום, התובע לא הוכיח שניתנה לו עזרה בהיקף שיצדיק פיצוי בראש נזק זה.

התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 17,500 ₪ בתוספת 13% שכ"ט עו"ד ואגרת המשפט. נוכח הדו-משמעות בעמדת המומחית, תשיב הנתבעת לתובע מחצית משכרה ששילם.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.