לפני בקשת מדינת ישראל- משרד הבריאות לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה וקיומו של מעשה בית דין.

רקע וטענות הצדדים

1. התובעים הם עיזבון המנוחה תחייה בר אור (להלן: "המנוחה") אשר קיבלה בעבר הקרנות נגד מחלת הגזזת, והלכה לעולמה ביום 10.12.2001, לאחר שסבלה מגידול בראשה. בטרם פטירתה הגישה המנוחה ביום 19.7.2001 תביעה למשרד הבריאות לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: "החוק" או "חוק הגזזת"), ובטרם נדונה תביעתה הלכה המנוחה לעולמה והטיפול בתביעתה הופסק.

יורשיה של המנוחה, הם התובעים בענייננו, הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת מענקים ותשלומים שונים בהתאם לחוק הגזזת, לרבות מענק שאירים, ותביעתם נדחתה. ערעור שהגישו התובעים לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. התובעים לא הרימו ידיים, והגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק שנידונה במסגרת בג"ץ 1861/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (להלן: "בג"ץ בר אור") ועתירתם נדחתה לגופה. בין היתר נקבע כי המנוחה איננה עונה על המונח "נפגע" כהגדרתו בחוק הגזזת, וכי היורשים שלה אינם זכאים להיכנס בנעליה, ולהמשיך במקומה את התביעה לקבלת פיצוי בהתאם לחוק. בית המשפט הוסיף כי הזכות של "הנפגע" כהגדרתו בחוק היא זכות אישית ואיננה ניתנת להעברה. במסגרת אותו פסק דין נקבע כי "רק במקרים חריגים ומיוחדים בהם התמשך הטיפול בתביעת הנפגע לפי חוק הגזזת יתר על הסביר תהיה מנועה המדינה מלהפסיק את הטיפול בתביעת הנפגע ולסגורה". בית המשפט העליון בחן האם מתקיים החריג בעניינה של המנוחה, וקבע כי המדינה לא התרשלה בטיפול בתביעת המנוחה לפי חוק הגזזת, ועל כן אין מקום לאפשר לתובעים להמשיך בתביעה.

1. בתביעתם לפניי עותרים התובעים לקבלת פיצויי כספי בסך 363,000 ₪, בגין סכומים שונים שנמנע מהם לקבל בהתאם לחוק הגזזת בשל רשלנות המדינה. לטענתם, אילו המדינה "הייתה מיידעת את המנוחה בדבר קבלת טיפול הגזזת והסכנות הטמונות בו, וחובתה להיות במעקב רפואי מסודר, היו מגלים את הגידול מוקדם יותר, ובכך מונעים את מותה או שהדבר היה מביא להארכת חייה וכפועל יוצא מביא לבירור תביעתה בהתאם לחוק הגזזת, ולקבלת המענק שמגיע לה בהתאם לחוק הגזזת" (סעיף 26 לכתב התביעה מיום 16.4.2012). לאור האמור, סבורים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין "הפסד פיצוי חד פעמי לפי חוק הגזזת, והפסד קצבאות חודשיות לפי חוק הגזזת".
2. בבקשה דנן טוענת המדינה, כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף מחמת העדר עילה או מחמת מעשה בית דין. לגישתה, אומנם מדובר בתביעה נזיקית לכאורה, אולם הנזק הנתבע אינו מסוג הנזקים שהוכרו כנזקים ברי פיצוי בתביעת נזקי גוף, כפי שהכתירו אותה התובעים. לטענתה, הלכה למעשה, עילת התביעה היא קבלת פיצוי על פי חוק הגזזת, אותה עילה שנדחתה בהליכים המשפטיים הקודמים שהגישו התובעים, לרבות בבג"ץ. עוד נטען, כי בענייננו חל כלל השתק העילה, מכיוון שקיימת זהות בין הצדדים בהליך זה לבין ההליכים המשפטיים הקודמים. מדובר באותה עילה, תביעה כספית לקבלת פיצוי על פי חוק הגזזת, והתביעה הוכרעה לגופה בערכאות קודמות ובפרט בבג"ץ בר אור.
3. התובעים מתנגדים לבקשה זו. לטענתם, הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו התביעה תידון לגופה, ולפיכך מנועה המדינה מלהעלות טענות לסילוק תביעתם על הסף. התובעים טוענים, כי עילת תביעתם היא נזיקית בגין עוולת הרשלנות, ואינה עוסקת בפיצויים לפי חוק הגזזת. התובעים הפנו לע"א 9106/07 מדינת ישראל נ' חנה פז שבו נקבע, כי בפני התובעים עומדות עילות תביעה שונות לאו דווקא לפי חוק הגזזת.
4. בתשובה לתגובה טענה המדינה, כי היא קיימה את ההסדר הדיוני שנערך בין הצדדים, וכי הסדר זה אינו מונע ממנה להעלות טענות לסילוק התביעה על הסף. המדינה חזרה על טענתה, כי אין המדובר בתביעה על בסיס עוולת הרשלנות משום שלעוולה זו יש ראשי נזק ברי פיצויי, וקבלת פיצויי על פי חוק הגזזת אינו אחד מהם.

דיון והכרעה

1. דין הבקשה להתקבל ודין התביעה להימחק על הסף מחמת העדר עילה, הכל כפי שיפורט להלן.
2. תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט להורות על מחיקת תובענה על הסף אם אין היא מגלה עילה. בית המשפט עושה שימוש זהיר בסמכותו זו, וייעתר לבקשה למחיקה על הסף רק באם מתוך כתב התביעה "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז – ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 384, וכן ראה ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ. אגד, אגודה שיתופית לישראל בע"מ, תקדין עליון 2001(3)77). הדיון בבקשה למחיקת התביעה בהעדר עילה, אינו מצריך הכרעה בין טענות עובדתיות, שכן הנחת המוצא הינה שהתובעים יעמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת כל האמור בכתב התביעה. השאלה הינה האם כתב התביעה, בהנחה שכל האמור בו יוכח, מבסס את הסעדים המבוקשים בו (ראה בשא (ת"א) 7784/09 בית החולים על שם "רבקה זיו" נ' יוסף אדרי).
3. ראשית אתייחס לטענת התובעים, כי המדינה מנועה מלבקש סילוק התביעה על הסף נוכח קיומו של הסדר דיוני בין הצדדים. דין טענה זו להידחות. מעיון בהסדר הדיוני שהוגש עולה, כי הצדדים הסכימו שהתובעים יגישו כתב תביעה מתוקן הנוגע לנזק הנטען של אובדן פיצויים על פי חוק הגזזת מאחר ותביעה זו לא התיישנה. במסגרת ההסדר הדיוני מסרו הצדדים כי "ההסדר נועד לקדם את הדיון בתובענה, ויאפשר לקיים דיון ענייני לגופה של התביעה". אין באמור בהסדר זה משום וויתור מטעם המדינה על טענות לסילוק התביעה על הסף. ויתור על טענת ההתיישנות והסכמה על הסדר דיוני לצורך קיום דיון ענייני בתובענה, אינו חוסם את הדרך בפני המדינה להעלות טענות נוספות לסילוק התביעה על הסף, לרבות סילוק על הסף מחמת העדר עילה.

זאת ועוד, אין בידי המדינה להעלות טענות לסילוק התביעה על הסף בטרם קיבלה כתב התביעה המתוקן מטעם התובעים. המדינה אינה יכולה לדעת מהן העילות שיעמדו בבסיס כתב התביעה, ומהם הסעדים שיתבקשו במסגרתו. רק לאחר עיון בכתב התביעה המתוקן, ביכולת הנתבע להעלות טענות לסילוק התביעה שהוגשה נגדו.

1. לגופו של עניין, מעיון בכותרת כתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 16.4.2012 עולה, כי עילת התביעה הינה נזיקית, לתשלום הפסד מענק חד פעמי והפסד קצבאות חודשיות לפי חוק הגזזת. מדובר בראשי נזק שעמדו בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים בהליכים המשפטיים הקודמים הן בבית הדין לעבודה והן בבג"ץ, שעסקו בסוגיה האם התובעים זכאים לקבל במקום המנוחה מענק חד פעמי שהיה מגיע לה אם הייתה תביעתה מתבררת עד תום וועדה רפואית הייתה מכירה בה כ"נפגעת" גזזת בהתאם לחוק, והאם הם (התובעים) זכאים לקבל קצבה חודשית לפי חוק הגזזת במקומה. סוגיות אלו נדונו והוכרעו בבג"ץ בר אור. בית המשפט העליון קבע כי בהתאם לסעיף 1 לחוק הגזזת נפגע הוא "מי שועדת המומחים קבעה שניתן לו טיפול בהקרנה וועדה רפואית או ועדה רפואית לעררים קבעה שלקה במחלה והוא נמצא בישראל", משנפטרה המנוחה בטרם הוכרעה תביעתה בהתאם לחוק הגזזת, לא הכיר בית המשפט בה כ"נפגעת", ולפיכך לא היה מקום לפסיקת פיצוי למנוחה, ויורשיה אינם זכאים לקבל את התשלומים שהיו מגיעים לה אם וכאשר היו מכירים בה כנפגעת בהתאם לחוק הגזזת.

עולה, אם כן, כי הסעד המבוקש היום, שעניינו תשלום פיצוי בגין אובדן מענק חד פעמי בהתאם לחוק הגזזת, הוא אותו סעד שנתבקש בהליכים הקודמים בבית המשפט העליון לפסיקת מענק בהתאם לחוק הגזזת. הגשת תביעה אזרחית לקבלת כספים בהתאם לחוק הגזזת משמעה עקיפת הוראות חוק הגזזת והענקת זכות ליורשים בדלת האחורית מקום שהחוק שביקש להעניק את הזכות שלל אותה. גישה זו לא ניתן לקבל, שכן היא מרוקנת מתוכן את הוראות חוק הגזזת אשר הגביל את חוג הזכאים על פיו. ההכרה בזכות התביעה במקרה דנן מאפשרת לכל מי שלא עמד בתנאי חוק הגזזת להגיש תביעה אזרחית לקבלת כספים שהחוק ביקש שלא להעניק לו.

1. ב"כ התובעים הפנה לפסק הדין שניתן בע"א 9106/07 מדינת ישראל נגד חנה פז שהוא לעיל, וביקש להקיש ממנו לענייננו. לטענתו, בפסק הדין שניתן בפרשת חנה פז הוכרה זכאותם של נפגעים מטיפולי הגזזת להגיש תביעת נזיקין רגילה שלא בהתאם לחוק הגזזת. על כן, כך נטען, אין מקום לחסום את דרכם של התובעים להגיש את תביעתם דנן שהיא תביעה נזיקית רגילה המבוססת על פקודת הנזיקין ועוולת הרשלנות.

דין הטענה להידחות. בפרשת חנה פז, התביעה הייתה לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב הטיפול במחלת הגזזת, בשל רשלנותה של המדינה בידוע התובעת בדבר השלכות הטיפול. תביעה כזו היא אפשרית, שכן היא לא מבוססת על הוראות חוק הגזזת, הפיצוי הנתבע אינו נגזרת של הסכומים שחוק הגזזת מעניק ובעצם אין שום קשר בין התביעה לבין חוק הגגזת. ברם, בענייננו, התביעה כולה מבוססת על חוק הגזזת ומהותה היא לאפשר לתובעים לקבל את הסכומים שחוק הגזזת ביקש להעניק, על אף שהם אינם עומדים בקריטריונים שנקבעו על פיו. התביעה בענייננו מהווה, אם כן, ניסיון לעקוף את הוראות חוק הגזזת.

1. משנקבעה בחוק דרך מיוחדת להגשת תביעה לפסיקת פיצויי בהתאם לחוק הגזזת ודרך הערער עליה, מנועים התובעים מהגשת תביעה רגילה באותה עילה על דרך אובדן הקצבאות והמענק. כך למשל נפסק בע"א 2801/06 עטרה מואטי נ' פקיד שומה תל אביב 4 (מדינת ישראל) אשר עסק בהוראות פקודת המסים לצורך דיון באשר למס ששולם ביתר:

"עיננו הרואות, כי הפקודה מתווה מסלול ברור להעלאת טענות באשר למס ששולם ביתר. תחילה, נדרש הנישום לפנות בדרך של השגה לפקיד השומה בבקשה לקבלת החזר מס. ובהמשך, נישום הרואה עצמו מקופח על ידי החלטת פקיד השומה רשאי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בשורה של פסקי דין עמד בית משפט זה על העקרון הכללי לפיו כאשר המחוקק מתווה מסלול ברור לבחינת קביעת חבותו של נישום בדמות הליכי השגה ייחודיים בפני גופי ערר, אין הוא יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים (ראו ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדאן, פ"ד לב(2) 673, 675-674; ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס, פ"ג לג(1) 496, 499; ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 778, 782; רע"א 1327/93 מנהל מס שבח ירושלים נ' עו"ד בסט (לא פורסם); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492 (להלן: פרשת עיריית רעננה)). במקרים רבים פסעו בתי המשפט לאורו של עקרון זה ונמנעו מלדון באותם נושאים שבמחלוקת, אף אם הם היו עשויים להיכלל במסגרת סמכותם הכללית. זאת, בטענה כי לבעל הדין נמצא סעד חלופי בדרך של הגשת השגה וערר בפני הגופים שהחוק הפקיד בידם את הסמכות ללבן סוגיות אלו (ע"א 367/85 מנהל מס שבח נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398; ע"א 512/87 בן דרור נ' פקיד שומה נתניה (לא פורסם); פרשת עיריית רעננה, עמ' 492 והאסמכתאות המופיעות שם). יחד עם זאת, במקרים חריגים המעוררים שאלות בעלות חשיבות עקרונית, נשמרה לנישום האפשרות לפנות ישירות לבית המשפט הרגיל או לבג"ץ, גם כאשר הנושאים נתונים להליך של השגה וערר.

ראה גם תא"מ 2694-05-08 סלטי נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, שם הוגשה תביעה נזיקית, בגין נזק שנגרם לקטנוע של התובע בעקבות פעולה שביצע חבלן מטעם משרד הביטחון. התובע הגיש תביעה בהתאם לתקנות מס רכוש ופקיד השומה פסק לו פיצוי בסכום של 500 ₪. התובע לא היה שבע רצון מסכום זה, ועל כן הגיש שוב תביעת נזקין בגין אותו נזק. בית המשפט סילק את התביעה על הסף וקבע:

"1. הלכה היא שהכתה שורשים זה מכבר, לפיה בעל דין אינו רשאי לפנות לערכאות כל עוד המחוקק ראה ליחד ולהתוות דרך להליכי השגה וערר כנגד הנתבעת.

2. גם אם התובע היה רשאי לברור ולבחור בין שתי הדרכים, ואיני סבור כך, הרי מעצם העובדה שהתובע ראה לפנות ולהגיש תביעה לרשות המיסים ועוד לקבל פיצוי מעבר לזה שנתבע על ידו, יוזמה זו מסכלת כליל את זכותו להגשת תביעה מקבילה לבית המשפט, לנוכח לשונה המפורשת של תקנה 11 (א), המפנה את הנפגע להליכי השגה מיוחדים.

בענייננו, התובעים מיצו את אפשרויות התביעה שלהם בהתאם לחוק הגזזת, ותביעתם נדחתה בכל הערכאות האפשריות, לאחר שנקבע, כי חוק הגזזת אינו מקנה להם זכות תביעה על פיו. בנסיבות אלה, אין התובעים יכולים לתבוע את הקצבאות והמענקים שהחוק מקנה בדרך האחורית על ידי הגשת תביעה אזרחית. כאמור, גישה זו מרוקנת מתוכן את הוראות חוק הגזזת שבאו להגביל את חוג הזכאים על פיו.

1. נוכח כל האמור, הנני סבור כי אין התובעים רשאים להגיש תביעתם דנן ועל כן, דין התביעה להימחק על הסף.
2. מעבר לנדרש אוסיף, כי טענות התובעים אינן יכולות להתקבל גם במישור דיני הנזיקין וגם אם הייתי מגיע למסקנה, כי עקרונית עומדת להם זכות להגיש תביעה שעניינה פסיקת פיצוי בגין זכות שאבדה על פי חוק הגזזת.

במה דברים אמורים?

כזכור, התובעים אינם טוענים, כי המדינה התרשלה בטיפול בתביעה שהגישה המנוחה על פי חוק הגזזת ולפיכך יש לחייבה בסכום שהייתה מקבלת לולא ההתרשלות. טענות אלה נידונו ע"י בית הדין האזורי לעבודה ובבג"צ, שם נקבע כי לא הייתה התרשלות מטעם המדינה בטיפול בתביעה. טענת התובעים היום היא שאילו המדינה הייתה מיידעת את המנוחה בהשלכות הטיפול בגזזת ובצורך להיות במעקב רפואי מתמיד, מחלת הסרטן הייתה מתגלה בשלב מוקדם מהשלב בו התגלתה, באופן שהיה מאפשר למנוחה למצות את זכויותיה עפ"י החוק. נראה כי במבחנים של דיני הנזיקים – מדובר בנזק רחוק שהמזיק אינו יכול ואינו צריך לצפות. אינני סבור כי ניתן לקבל את הטענה שהמדינה יכולה וצריכה, כעניין שבמדיניות שיפוטית ראויה ובהתחשב בכללים של ריחוק הנזק, לצפות שאם לא תיידע את הניזוק בהשלכות הטיפול במחלות הגגזת, הוא יחלה בסרטן וגילוי הסרטן יתאפשר רק בשלב שבו הוא (הניזוק) לא יכול למצות את זכויותיו על פי חוק הגזזת. מדובר בנזק רחוק, שאינו יכול להיות קשור, מבחינה משפטית, להתרשלות המיוחסת למדינה.

1. אשר על כן, הנני מקבל את הבקשה ומורה על מחיקת התובענה על הסף. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ג, 16 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.