לפניי מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית צפת (להלן: "התובעת" או "העירייה") לחיוב הנתבע בתשלום סכום של 18,227 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) המגיע לה, לפי הנטען, בחזקת רשות מקומית על פי דין, כארנונה ו/או היטל ו/או אגרה ו/או דמי השתתפות.

תמצית טענות התובעת

בכתב התביעה נטען, שהנתבע היה רשום בספרי התובעת בתקופת החוב הרלוונטית לכתב התביעה (השנים 1996 - 1999) כמחזיק בשני נכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת. הנכס הראשון שוכן ברחוב ירושלים ומזוהה בספרי התובעת במספר 16800000 (להלן: "העסק בירושלים") וביחס אליו נצבר חוב עבור התקופה החל מיום 06.11.96 ועד ליום 03.06.99. הנכס השני מצוי ברחוב דוד אליעזר, מזוהה בספרי התובעת במספר 468500000 (להלן: "הדירה באליעזר") והחוב בגינו מתייחס לתקופה החל מיום 01.01.97 ועד ליום 18.02.98.

התובעת טוענת, כי שיגרה לנתבע הודעות תשלום ודרישות קנס כחוק בגין החיובים האמורים, אולם זה האחרון מיאן לשלם את החוב או חלקו ואף נמנע מלערער עליו בדרך החוקית והמקובלת של השגה וערר על השומה, שבמסגרתם אמורה להתברר טענתו של הנתבע בדבר עזיבת הנכסים לפני תחילת תקופות החיוב הרלוונטיות לתביעה דנן. משכך, ובהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות )ערר על קביעת ארנונה כללית ,(תשל"ו1976- , הפך החוב נשוא כתב התביעה לחוב חלוט ועל הנתבע לשלמו.

גם לאחר שקיבלה התובעת, לבקשתה, פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע ביום 08.05.2005, ישב האחרון בחיבוק ידיים ולא עשה דבר להסדרת החוב ורק ביום 09.08.2009, היינו כעבור 4 שנים ממועד מתן פסק הדין נגדו, הגיש הנתבע בקשה לביטולו וזאת לאחר שהוטל עיקול על חשבונו בבנק.

לתמיכה בתביעתה, צירפה התובעת עותק מפנקסיה הערוך כתדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב המגיעה לתובעת בגין החזקת שני הנכסים ע"י הנתבע בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה (להלן: "תדפיסי העירייה"). בהקשר זה, טוענת התובעת כי בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), בהעדר ראיות סותרות, פנקסי העירייה מהווים ראיה לכאורה לגבי נכונותם ולגבי החובות המגיעים לעירייה, כאשר הנטל לסתור את האמור בהם מוטל על כתפי הנתבע. לשיטתה, הנתבע לא הציג ולו בדל ראיה שיש בה כדי לסתור את אמיתות תדפיסי העירייה. בנוסף לכך, סעיף 36א לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 קובע, כי פנקסי העירייה מהווים רשומה מוסדית, ומשכך הינם ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם.

לטענת התובעת, הנתבע רשום בתדפיסי העירייה כמי שהחזיק בשני הנכסים בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה. הנתבע מעולם לא ביקש לשנות את שם המחזיק בפנקסי העירייה ולא דאג להודיע לעירייה על העברת החזקה מידיו לצד שלישי בשני הנכסים, כפי שטען.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי הוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות(נוסח חדש) מטילות חובה על המחזיק להודיע בכתב על שינוי זהות המחזיק בנכס, ומשלא עמד הנתבע בחובה זו, הרי שהחובות העירוניים רובצים לפתחו והעירייה רשאית להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מכיסו, אף שהוא אינו מחזיק בנכס בפועל, כטענתו. לגרסתה, הנתבע לא הראה כי פנה לעירייה ובקש לשנות את זהות המחזיק בשני הנכסים נשוא התביעה. על כן, משלא נמסרה כאמור הודעה בכתב בדבר שינוי זהות המחזיק בנכסים נשוא הדיון, הרי שהנתבע מוחזק על ידי העירייה כ"מחזיק על פי דין", וככזה הינו חייב לשאת בתשלומי הארנונה.

בהתייחס לטענת הנתבע, לפיה קיבל הבטחות והתחייבויות מגורמים בעירייה לבטל את החוב ולסגור את העניין, כלשונו, טוענת התובעת כי טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בהוכחה כלשהיא. יתרה מכך, הנתבע לא צירף מסמך בכתב אשר מעיד על קיומה של התחייבות שכזו מטעם העירייה ואף נמנע מלהזמין לעדות את הגורמים שעבדו בעירייה ונתנו לו, לטענתו, הבטחות אלה. לשיטת התובעת, כל הגנתו של הנתבע נסמכת על עדותו שלו שהינה בבחינת עדות של בעל דין יחידה שאין לה כל סיוע.

תמצית טענות הנתבע

כטענת מקדמית, טוען הנתבע כי דין התביעה נגדו להידחות על הסף מחמת התיישנותה, באשר החובות נשוא התביעה הינם בגין השנים 96'-99', היינו למעלה משבע שנים קודם למועד הגשת התובענה בשנת 2005.

הנתבע טוען, כי אין לחייבו לשאת בחיובי הארנונה הרשומים על שמו בפנקסי העירייה עבור שני הנכסים נשוא התביעה, כיוון שהנתבע לא החזיק בנכסים אלה בתקופות הרלוונטיות לחיובים הנטענים.

הנתבע התייחס באופן פרטני לכל אחד ואחד מהנכסים המאוזכרים בכתב התביעה.

באשר לעסק בירושלים, טוען הנתבע כי בשנת 1994 הושכר הנכס לחברת פי. סי. קום בע"מ, שהנתבע היה אחד מבעליה, וזאת עד סוף שנת 1995. הנתבע צירף אישור מחברת החשמל אשר מלמד, לטענתו, שהנכס הוחזק במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, ע"י חברת פי. סי. קום בע"מ, שהיא הנתבעת הנכונה בתיק דנן. לשיטת הנתבע, היה על התובעת להגיש את תביעתה נגד החברה הנ"ל, שהחזיקה בפועל בנכס בשנים הרלוונטיות לתביעה, ולא נגד הנתבע אישית. הנתבע מוסיף וטוען, כי בשנת 1996 הועבר העסק בירושלים בחזרה לחזקת בעליו, מר מאיר ביטון, ובשנת 2003 העביר האחרון את הבעלות בנכס לאשתו. הנתבע טוען, כי בשנת 1996 הגיע לעירייה יחד עם מר ביטון ורעייתו ומסר הודעה לעירייה על עזיבת הנכס האמור.

באשר לדירה באליעזר, טוען הנתבע שפונה מדירה זו בחודש מאי 1995 באמצעות צו של בית משפט שהוצא נגדו ומכוחו עברה הדירה לחזקתו של כונס הנכסים, אשר שילם את חוב הארנונה הרובץ על הדירה הנ"ל לעירייה. ביום 15.12.1997 מכר כונס הנכסים את הדירה באליעזר לצד שלישי, כפי שעולה מחוזה מכר שצירף הנתבע לכתב ההגנה. הנתבע טוען, כי מסר הודעה לעירייה על עזיבת הדירה באליעזר כבר בשנת 1995, אולם לא שמר לעצמו עותק מהודעת העזיבה.

בנוסף לכך, נטען כי אף שהתביעה דנן הוגשה בחודש פברואר 2005, לנתבע נודע, לראשונה, על קיומו של חוב הארנונה הנטען רק בחודש נובמבר 2006, עת הטילה התובעת עיקול על חשבונו בבנק. הנתבע טוען, כי מעולם לא קיבל לידיו דרישה לתשלום ו/או הודעת חיוב ו/או אזהרה בטרם נקטה התובעת בהליכי גבייה נגדו. דרישות התשלום עליהן נסמכת התובעת בתביעתה מתייחסות אך לדירה באליעזר והן נמסרו לנתבע רק בשנים 2006 2008 ו- 2009, אף שהחוב מתייחס לתקופות קדומות יותר. התובעת לא צירפה מכתבי התראה או דרישות תשלום המתייחסות לחוב הנטען בגין העסק בירושלים. על כן, מאחר שעסקינן בחוב שנוצר בגין השנים 1996- 1999, כך לטענת התובעת, הרי שחלפו להן למעלה משבע שנים בטרם ננקטו ע"י האחרונה הליכים לגביית החוב האמור.

הנתבע מוסיף וטוען, כי מיד עם היוודע קיומו של חוב ארנונה, פנה הנתבע לעירייה ולחברת הגבייה "מלגם" בצפת בכדי לברר את פשר החוב האמור. גורמים רלוונטיים מלשכת ראש העיר הודיעו לו, כי מדובר בטעות ומסרו בידיו מכתב מהעירייה המופנה לבנק בדבר ביטולו של העיקול שהוטל על חשבונו וסגירת התיק. חרף האמור, ביום 27.2.2008 הוצאה פקודת מאסר נגד הנתבע בשל חוב נטען לעירייה. הנתבע פנה בשנית לעירייה ושוב נאמר מלשכת ראש העירייה, כי נפלה טעות ופקודת המאסר נגדו בוטלה. על אף זאת, ביום 06.05.09 עוקל חשבונו של הנתבע פעם נוספת והוא פנה בשלישית אל ראש העיר החדש שכיהן דאז, גזבר העירייה והיועץ המשפטי של העירייה בדרישה לבטל את החוב, אולם כולם כאחד התנערו מההבטחות שניתנו ע"י ראש העיר הקודם לביטול החוב והתנו את סגירת התיק בתשלום סכום של 5,000 ₪. אחר שהנתבע סירב להצעה זו, הופנה עניינו של הנתבע ע"י היועץ המשפטי של העירייה לדיון בפני ועדת חריגים, אשר התכנסה ביום 07.08.2009 והחליטה שאין בסמכותה להכריע בענייננו של הנתבע והיפתה אותו לקבלת סעד מתאים מבית המשפט.

באשר לגובה החוב הנטען, טוען הנתבע כי התובעת נמנעה מלציין פירוט החיוב בגין כל אחד מהנכסים בנפרד. תחת זאת, בחרה התובעת לציין סכום כללי של החוב הנטען עבור שני הנכסים, כאחד, ללא חישוב מדויק של החוב וללא פירוט התקופות אליהן מתייחס חיוב הארנונה.

הראיות

מטעם התובעת – הוגש תצהיר עדות ראשית ערוך ע"י מר דוד יהודה (להלן: "יהודה") ששימש כמנהל מחלקת הגבייה בעירייה בשנת 2005 ומשנת 2009 ועד מועד החקירה בביהמ"ש.

מטעם הנתבע – העיד הוא בעצמו.

גדר המחלוקת

למקרא כתבי הטענות ועדויות הצדדים, להלן השאלות המצריכות הכרעה בתיק דנן:

• האם הנתבע החזיק בנכסים נשוא התביעה בתקופות החיוב הרלוונטיות ;
• האם נמסרה לתובעת הודעה על שינוי זהות המחזיק בנכסים ;
• האם התביעה התיישנה ;
• מהו גובה חוב הארנונה שחב הנתבע לעירייה ;

נדון בשאלות שבמחלוקת על פי סדרן.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה חלקית, כפי שיפורט להלן.

המתווה הנורמטיבי

החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות") מגדיר 'מחזיק' כ- "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון". המחזיק הוגדר כמי שהינו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', ולכן שוכר המתגורר בנכס מחויב בארנונה ולא הבעלים הרשום. אולם, בהעדר שוכר וגם אם הנכס ריק, מחויב בתשלום הבעלים. עוד יצוין, כי בגין נכס ריק ניתן לבקש פטור מתשלום ארנונה לתקופה מוגבלת, אך הפטור מותנה בהגשת בקשה בזמן אמת.

סעיפים 325-326 לפקודת העיריות יוצרים שני חריגים לכלל הנ"ל הקשורים זה בזה. בהתאם לסעיפים אלה, מוטלת על בעלים או על מחזיק של נכס היוצא חובת הודעה בכתב לעירייה על הפסקת החזקה בנכס אשר נמצא בתחום שיפוטה. כל עוד לא נמסרה 'הודעה' יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס.

סעיף 325 לפקודת העיריות קובע, כי :

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחובתו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

וסעיף 326 לפקודת העיריות מורה, כי:

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, לא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם- ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו- למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

כאמור, פקודת העיריות מטילה על המחזיק היוצא את חובת ההודעה בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, והודעה בעל פה, ככלל, אינה עומדת בדרישות החוק, שכן הפסיקה קבעה כי דרישת הכתב היא מהותית. אולם, מקום שבו הוכח כי העירייה קיבלה הודעה פורמאלית בעל פה מהמחזיק על הפסקת החזקתו בנכס, כשבאותו מעמד, במשרדי העירייה, מציג המחזיק את חוזה השכירות החדש ומבקש להירשם כמחזיק באותו נכס, קמות הנסיבות המיוחדות והחריגות, ממין אלה שעליהן דיבר בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה בעניין בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ [פורסם במאגרים משפטיים ביום 17.04.08 - להלן: "עניין דור אנרגיה"], בהן קמה חובה על העירייה לפעול באורח אקטיבי כדי לעמוד בחובת ההגינות והסבירות הנדרשות ממנה כרשות מנהלית.

בעניין דור אנרגיה הנ"ל נפסק, כי "מטרתם של סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה". בעמ"נ (חי') 330/03 אברהם סבג נ' עירית חיפה (1.9.04) נפסק כי "ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר".

לעניין 'נטל ההוכחה' יש להפנות להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות הקובע כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו- בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". מן האמור בסעיף זה עולה, כי רישומי העירייה הינם ראיה לכאורה לחובו של הנתבע. לפיכך, מוטל הנטל על הנתבע להוכיח כי רישומיה של העירייה אינם תקינים. בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (15.11.06) נקבע, כי "הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי לצידן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות (החוקיות) המנהלית. נקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה".

בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.12) התייחס כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין לשאלת מעמדם הראייתי של תדפיסי החיוב ופסק כי: "סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' [...]. לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם [...]" [ראו והשוו: תא"מ 2118/10 עיריית י-ם נ' כרוף הייסם (פורסם במאגרים ביום 22.06.11)].

לא אחת נקבע בפסיקה, כי הסמכות לדון בטענה "איני מחזיק" של הנתבע נתונה למנהל הארנונה וערכאות הערעור עליו ולא במסגרת הגנה לתביעה כספית שהוגשה. אמנם, סעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי "על אף האמור בסעיפים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". סעיף 3(ג) הנ"ל מקנה לבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת להתיר את הטענה "איני מחזיק", שלא בדרך של השגה, ואולם נקבעו גדרי הרשות לכך, כאשר בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, לעומת זאת בנושאים עקרוניים ונושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל (6.2.2002) – להלן: "עניין טכנולוגיה" ; תא"מ 15920-11-09 עירית ראשון לציון נ' בשן (31.07.2012)). גדרי הרשות לכך, כפי שנפסקו בעניין טכנולוגיה הנ"ל, הינם "פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי השגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" [שם, בעמ' 779-780); ראו גם עע"ם 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים ביום 5.5.10)].

ובחזרה לענייננו

כבר עמדנו על כך, שטענת ההגנה המרכזית שבפיו של הנתבע, הינה כי חדל מלהחזיק בשני הנכסים נשוא הדיון בתקופות החיוב הרלוונטיות לתביעה.

בהקשר זה יצוין, כי הנתבע מלין כבר מתחילת ההליך על כך, שהתובעת לא ציינה בכתב התביעה את תקופות החיוב הרלוונטיות אשר בגינן לא שולמו, לטענתה, מיסי ארנונה. כן נמנעה התובעת מלפרט גובה החוב הנטען בגין כל נכס בנפרד.

באשר לנכס בירושלים - בעדותו בפניי מסר יהודה כי תקופת החיוב הנטענת ביחס לנכס בירושלים הינה החל מיום 06.11.1996 ועד ליום 03.03.1999 (עמ' 9, ש' 12-13).

לעניין הדירה בדוד אליעזר- מסר יהודה בעדותו, כי החוב הנטען מתייחס לתקופה החל מיום 10.10.1994 ועד ליום 18.02.1998 (שם, ש' 14-15).

עדותו זו של יהודה באשר לתקופות החזקה נסמכת על רישום מועדי החזקה, כפי שמופיע בתדפיסי העירייה (ת/1 ו- ת/2).

באשר לשיעור החיובים הנטענים בגין שני הנכסים נשוא דיוננו, העיד יהודה במהלך חקירתו הנגדית כי החוב בגין שני הנכסים נכון למועד הגשת התביעה (25.01.2005) עומד ע"ס 18,227.29 ₪ (שם, ש' 18-20).

כפי שכבר צוין לעיל, השאלה הראשונה המצריכה הכרעה בענייננו, הינה האם הנתבע החזיק בנכסים נשוא התביעה במועדי החיוב הנטענים, כאמור.

ראשית יצוין, כי הנתבע הודה בפה מלא במהלך חקירתו הנגדית, כי אכן החזיק בעבר בשני הנכסים נשוא התובענה, אולם על-פי גרסתו הוא חדל מלהחזיק בהם לפני מועד היווצרות חיובי הארנונה הנטענים (ראו עדות הנתבע בעמ' 14, ש' 21-27). בנוסף לכך, טוען הנתבע כי הודעה על הפסקת החזקה בשני הנכסים האמורים נמסרה על ידו לעירייה בסמוך למועד עזיבתו את הנכסים הנ"ל (שם, ש' 28-30).

הנכס בירושלים

עיון בתדפיסי העירייה שצורפו לתביעה מעלה, כי הנתבע היה רשום "כמחזיק" בשני הנכסים נשוא הדיון בתקופות החיוב הנטענות. עיון בתדפיס העירייה ת/1 מעלה כי הנתבע, הידוע בתדפיס תחת קוד זיהוי מספר 4685000, נרשם בספרי העירייה כמחזיק הנכס בירושלים המזוהה בספרי העירייה במספר 16800000 החל מיום 06.11.1996 (ראה עמוד 11 ב- ת/2). חזקת הנתבע בנכס בירושלים נמשכה עד ליום 03.03.1999 (ראה עמ' 10 ב- ת/2 שם נערך שינוי מחזיק בעמודות "ערך ישן" ו- "ערך חדש" והחזקה הושבה לבעלים של הנכס, מר ביטון מאיר, שמזוהה בספרי העירייה בקוד זיהוי מספר 5143401).

כבר עמדנו על כך, שעל-פי סעיף 318 לפקודת העיריות, פנקסי העירייה מהווים ראיה לכאורה לגבי נכונותם ולגבי שיעור החובות המגיעים לעירייה, בהיעדר ראיות סותרות. משכך, מוטל העול על כתפי הנתבע להביא ראיות הסותרות את הרשום בפנקסי העירייה על מנת להוכיח את גרסתו בדבר אי החזקתו בנכסים במועדי החיוב הנטענים.

דומני, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, כשל הנתבע מלעמוד בנטל זה.

מלבד עדותו, לא הניח הנתבע תשתית ראייתית הסותרת את הרישום בפנקסי העירייה וטענותיו בדבר מסירת הודעה לעירייה על עזיבת הנכס בירושלים נטענו בעלמא ללא תימוכין בראיות כלשהן.

הנתבע טען במהלך חקירתו הנגדית, כי בשלהי שנת 1996 הגיע לעירייה יחד עם בעל הנכס בירושלים, מר מאיר ביטון, ושניהם מסרו הודעה לעירייה על השבת החזקה בנכס האמור לידי הבעלים (עמ' 15, ש' 6-8). גרסתו זו של הנתבע הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה ללא סיוע, על כל המשתמע מכך, באשר הנתבע נמנע מלהזמין לעדות את ביטון על מנת שזה האחרון יתמוך בגרסתו של הנתבע אודות מסירה הודעה על שינוי זהות המחזיק בנכס בירושלים בסוף שנת 1996. מדובר בעד חיוני שהיה, לפי הנטען, שותף למסירת ההודעה על שינוי זהות המחזיק, כך שעדותו רלוונטית לנושא מרכזי העומד לדיון בתיק דנן. בנסיבות אלה, יש להחיל את ההלכה הפסוקה בנושא זה, לפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיות היכולות לתמוך בגרסתו מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת, ראוי כי תיזקף לחובתו.

אין בידי לקבל את גרסת הנתבע, לפיה החברה שבבעלותו היא זו ששכרה את הנכס בירושלים, כיוון שטענה זו כלל לא הוכחה. גם בנושא זה, עומדת עדותו של הנתבע לבדה, ללא שהונחה תשתית ראייתית לביסוסה. כך למשל, לא הציג הנתבע את חוזה השכירות שנערך בין החברה לבין הבעלים של הנכס בירושלים על מנת להראות את זהות השוכר בנכס. הנתבע אף לא הזמין את הבעלים של הנכס בירושלים על מנת להוכיח, כי שכירת הנכס נעשתה ע"י החברה ולא ע"י הנתבע עצמו.

לאור האמור לעיל, משלא הוכחו בפניי מועדי חזקה שונים מן הרשום בספרי העירייה ביחס לנכס בירושלים, ומשלא השכיל הנתבע להוכיח כי מסר הודעה בכתב על עזיבת הנכס בירושלים ושינוי זהות המחזיק במועד השונה מן המופיע בספרי העירייה, כמתחייב מכוח הוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות, רשאית הייתה העירייה לחייבו במיסי הארנונה עבור הנכס האמור בגין תקופת החזקה הנטענת החל מיום 06.11.1996 ועד ליום 03.03.1999, זאת בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר אל נכס זה עפ"י רישומי העירייה, אף אם הוא לא החזיק בפועל בנכס האמור במועדים הנטענים (ולא כך הוכח).

הדירה בדוד אליעזר

כבר צוין לעיל, כי הנתבע טוען שפונה מהדירה האמורה בשנת 1995 במסגרת הליך של כינוס נכסים וכי הדירה הנ"ל נמכרה ע"י כונס הנכסים לצד שלישי בשנת 1997.

עוד מסר הנתבע במהלך חקירתו הנגדית, כי הונחה ע"י כונס הנכסים לפנות לעירייה ולהודיע כי חדל מלהחזיק בדירה, וכך הוא עשה במועד הפינוי שארע בחודש מאי 1995, עת מסר לעירייה מכתב בדבר פינוי הדירה במסגרת הליך הכינוס (עמ' 15, ש' 1-2 ועמ' 16, ש' 12-13).

למיותר לציין, כי מכתב ההודעה על פינוי הנכס בדוד אליעזר, כטענת הנתבע, כלל לא הוצג בפני בית המשפט.

לביסוס ראיותיו, נסמך הנתבע על חוזה המכירה של הדירה בדוד אליעזר לצד שלישי במסגרת הליך הכינוס מיום 15.12.1997 (נספח א' לתצהיר העדות הראשית), וכן מכתבו של מנהל מחלקת הגביה בעירייה, מר מולי אופיר, מיום 08.09.1998 (נספח ב' לתצהיר העדות הראשית) הממוען אל כונס הנכסים, עו"ד אלכסנדר ליבוביץ, והמאשר קבלת סכום חוב הארנונה מאת הכונס ואשר בגינו מסרה העירייה לאחרון קבלה בדבר התשלום.

מנגד, מפנה העירייה לפנקסיה מהם עולה, כי רק ביום 18.02.1998 נערך שינוי בשם המחזיק בדירה בדוד אליעזר (ראו עדות יהודה בעמ' 12, ש' 29-30 ובעמ' 13, ש' 26-31; וכן עמ' 14-15 ב- ת/2, שם ניתן לראות כי תחילת החזקה הרשומה ע"ש הנתבע בדירה הנ"ל הינה ביום 10.10.1994 ואילו שינוי החזקה הבא נערך ביום 18.02.1998 ).

בכל הנוגע למועד שינוי שם המחזיק ומשך תקופת החזקה ביחס לדירה בדוד אליעזר, אני מעדיפה את גרסת העירייה על פני גרסתו של הנתבע, כפי שיבואר להלן.

השאלה העומדת לדיון בקשר לדירה בדוד אליעזר היא, מה דין החיוב שמוטל על מחזיק מקרקעין כאשר ממונה 'כונס נכסים'.

בהתאם לסעיף 54(א) לחוק ההוצל"פ, משהתמנה כונס נכסים הרי שהוא בא במקום החייב ובלשון הסעיף, "וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב". סעיף 54(א) לחוק מורה לכונס הנכסים לקחת לרשותו את הנכס ולנהלו. משכך, כונס הנכסים הינו המחזיק של הנכס גם אם לא תפס חזקה בפועל ולמעשה בנכס, שכן יש לראותו בתור בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ומכוח חזקה זו חייב בתשלום ארנונה, כחלק מהוצאות הכינוס.

הנתבע טוען לפטור מתשלום מסי העירייה מחמת נקיטת הליכי כינוס ונסמך, בהקשר זה, על הודעה בדבר פינוי הדירה שמסר, לטענתו, לעירייה כבר במועד הפינוי בחודש מאי 1995, וכן חוזה המכירה של הדירה לצד ג' במסגרת הליך הכינוס מיום 15.12.1997. ברם, אין במסמכים אלה בכדי להראות כי העירייה הייתה מודעת באותם מועדים רלוונטיים (השנים 1995 ו- 1997) לכך, שהנכס נמצא בהליכי כינוס נכסים, כאשר לא הוכח בפניי כי הנתבע או כונס הנכסים מסרו הודעה בכתב על כך לעירייה.

הלכה פסוקה היא, כי ארנונות, היטלים ומסים שהוטלו על נכס בתקופת הכינוס או הפירוק, הם בגדר הוצאות הכינוס (ע"א 353/62 ר. הכט נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד יז(1) 495; רע"א 6754/93 עו"ד יהושוע באום, כמפרק האחים גולדשטיין, חב' לשיכון ופיתוח בע"מ (בפרוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ (3.12.96). נפסק כי: "תשלום הארנונה המגיעה לתקופה שלאחר מתן הצו, דרוש כדי לממש את המקרקעין, לבצע את הסכם המכר, להעביר את הנכס על שם הרוכש ולהעביר את כספי התמורה לקופת החברה לטובת כל הנושים על פי סדר העדיפויות ביניהם ..." (ראו והשוו: ע"א 2669/08 ש. ובר, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים נ' עיריית חולון (22.3.09); בר"ע (ת"א) 20092/98 עו"ד שלמה ורטהיים, כונס נכסים נ' עיריית נתניה (25.2.1999); בר"ע (ת"א) 22059/99 'משכן' בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' בוחבוט (28.8.01)).

כונס הנכסים ו/או המחזיק (הלא הוא הנתבע), הם שהיו אמורים להודיע על החלפת מחזיקים ולבצע מקופת הכינוס את תשלומי הארנונה והמים לתקופת הכינוס, באם הנכס היה ריק, כל זאת מרגע שכונס הנכסים קיבל לידיו את החזקה בנכס. ולכן, כל עוד לא הוכח כי ניתנה הודעה לעירייה בדבר הימצאות הנכס בכינוס, הרי שזכותה להמשיך ולראות בבעלים או המחזיק הרשום בספריה, כנישום הנכון לחיוב הארנונה.

מלבד עדותו, לא הביא הנתבע ראיות חיצוניות התומכות בגרסתו אודות מועד מסירת ההודעה על פינוי הנכס ומכירתו במסגרת הליך הכינוס, וטענותיו בעניין זה נשארו טענות בעלמא ללא תימוכין בתשתית ראייתית כלשהיא.

יצוין בהקשר זה, כי אין במכתבו של מולי אופיר המופנה לכנ"ר מיום 08.09.1998 כדי להושיע לנתבע, מכיוון שמועד שינוי החזקה בדירה בתאריך 18.02.1998, כפי שרשום בספרי העירייה, הינו מוקדם ממועד הוצאת המכתב הנ"ל.

במקרה שלפנינו, משלא הוכיח הנתבע כי הודעה בכתב על פינוי הדירה נמסרה לעירייה במועד הפינוי עצמו, קרי בחודש מאי 1995, ומשלא הוכח בפניי כי מכירת הדירה במסגרת הליך הכינוס הובאה לידיעת העירייה בזמן אמת, היינו לאחר מועד עריכת החוזה ביום 15.12.1997, הרי שלא נסתר הרישום הקבוע בספריה של העירייה אודות שינוי החזקה בדירה ביום 18.02.1998.

לסיכום פרק זה -

הנתבע לא סתר את מועדי החזקה המופיעים בספרי העירייה, ומשכך מועדים אלה מחייבים לצורך עריכת סכומי החיוב ביחס לשני הנכסים נשוא התובענה.

בנסיבות העניין שלפנינו, לא התקיימו נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות הטלת אחריות על העירייה לבדוק את זהות המחזיק בנכסים נשוא הדיון. למיותר לציין, כי הטלת החובה על רשות מקומית לערוך בדיקה, הינה החריג לכלל, שלפיו חובת ההודעה נופלת על כתפי המחזיק בנכס והיא תידרש רק במקרים מיוחדים ובהתקיים נסיבות קיצוניות, זאת מאחר שהרחבת חובתה של העירייה לערוך בדיקה תוביל להכבדה במילוי תפקידה ותפגע בתכלית החוק וכוונת המחוקק, כפי שנאמר לעיל. במקרה דנן, לא הוכח שהתקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל האמור. על כן, אין מקום לקבוע כי העירייה התרשלה במילוי תפקידה.

המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל, היא שהנתבע הפר את חובתו כאשר לא פעל להודיע בכתב על עזיבת הנכסים ושינוי זהות המחזיק בהם וכתוצאה מכך, הינו חייב לשאת בתשלומי הארנונה עבור התקופה שבה היה רשום כמחזיק בשני הנכסים, במידה ויוכחו.

לפני שנעבור לדיון בשאלת ההתיישנות, עליי להידרש לטענת הנתבע, לפיה מעולם לא נמסרה לו הודעה כדין על חיובי הארנונה הנטענים, באשר הודעות העירייה בדבר חובות אלה נשלחו לכתובתו הישנה ברח' מנחם בגין 534/5 על אף ידיעת העירייה על עזיבתו את הנכס שבכתובת זו.

אין בידי לקבל טענה זו, באשר הנתבע עצמו הודה במהלך הדיון מיום 25.10.2010, כי כתובתו הרשומה במשרד הפנים הינה רח' מנחם בגין 534/5 וכי בשל מצבו הרפואי הקשה נבצר ממנו לעדכן את כתובתו הנ"ל. משלא עדכן הנתבע את כתובתו הרשומה במשרד הפנים, הייתה מוטלת עליו חובה כפולה לבדוק את הדואר אשר מגיע לכתובתו הרשומה במשרד הפנים. משלא עשה כן, הרי שהוא מוחזק כמי שקיבל את הודעת החיוב כדין (ראו והשוו: רע"פ 9811/09 סמימי נ' מ"י, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 29.12.09).

גם אם אניח, כי הודעה כאמור לא נמסרה לנתבע, כטענתו, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו מתשלום חוב הארנונה. מדובר בחיוב עפ"י דין ואין באי משלוח הודעות חיוב או דרישות תשלום כדי לפטור את החייב מן התשלום.

התיישנות חוב הארנונה

כבר עמדנו על כך, שהנתבע טוען כי חוב הארנונה הנטען בתביעה ביחס לשני הנכסים נשוא הדיון התיישן, כיוון שחלפו להן למעלה משבע שנים ממועד היווצרות החוב ועד שהעירייה נקטה בהליכי גביה ביחס אליו.

תביעת ארנונה, ככל תביעה כספית אחרת, מתיישנת בתום שבע שנים מיום הולדת עילת התביעה (ראו: סעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958). בית המשפט העליון דן בהרחבה בנושא התיישנותם של חובות ארנונה ב- רע"א 187/05 נסייר נ'עיריית נצרת עילית (פורסם באתר נבו, 20/6/10) (להלן: "הלכת נסייר"). בהלכת נסייר נפסק, כי בתביעות בענייני ארנונה עומד לרשות העירייה פרק זמן של 7 שנים לממש את תביעתה, כך שבחלוף אותה תקופה, היא אינה רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו ולא ייחשף עוד הנישום לתביעה לתשלום חיובי הארנונה שהצטברו על שמו. עוד נקבע, כי הליכי גביה מנהליים שבהם נוקטת העירייה לשם גביית הארנונה, באים בגדר המונח "תביעה לקיום זכות" שבסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ולכן ניתן לטעון טענת התיישנות נגד הליכים כאלו. הפועל היוצא של הלכה זו הינו, שמרוץ ההתיישנות בגין חוב ארנונה נעצר מקום בו ננקטו הליכים מנהליים לשם גביית החוב, בדיוק כפי שמרוץ ההתיישנות נעצר כאשר מוגשת לבית המשפט תובענה בגין חוב ארנונה.

מן הכלל אל הפרט -

עיינתי היטב בסיכומי התובעת, אך לא מצאתי בהם התייחסות פרטנית וספציפית לנושא ההתיישנות.

העירייה לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים כנגד הנתבע טרם הגשת התובענה דנן.

אמנם, הוטל עיקול על חשבונו של הנתבע בבנק בשל חוב הארנונה הנטען, ואולם הדבר נעשה לאחר שניטל פסק דין בהעדר כנגד הנתבע במסגרת התביעה דנן ולא במועד קודם לכך.

אף מעיון במסמכי העירייה, לא מצאתי דרישות תשלום או התראות שקדמו למועד הגשת התביעה דנן. ההתראות שצורפו ע"י העירייה מתייחסות לשנת 2009 ולחובות מים וביוב, וככאלה אין בכוחן לעצור את מרוץ ההתיישנות (ראו דף 5 ל- ת/2).

לפיכך, לא הוכח בפניי שהעירייה נקטה בהליכי גבייה מנהליים טרם פתיחת ההליך דנן ואשר עוצרים את מרוץ ההתיישנות. בטרם הוטל עיקול על חשבונו של הנתבע, כאמור, הגישה העירייה את התביעה דנן בתאריך 01.02.2005 בגין חוב ארנונה שנצבר על שמו של הנתבע עבור שני הנכסים נשוא הדיון. משכך, הגשת תביעה זו הינה בבחינת פעולה משפטית אשר עוצרת את מרוץ ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, מועד הגשת התביעה דנן הינו המועד הקובע לצורך חישוב ההתיישנות על חוב הארנונה הנטען.

לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי כל חובות הארנונה שהצטברו לחובת הנתבע בגין התקופה הקודמת ליום 01.02.1998 התיישנו, מאחר שחלפו להן למעלה משבע שנים ממועד התגבשותו של חוב הארנונה ועד למועד הגשת התביעה דנן.

משכך, תקופת החיוב הרלוונטית בנוגע לנכס בירושלים אשר לא התיישן, הינה מיום 01.02.1998 ועד ליום 03.06.1999.

באשר לדירה בדוד אליעזר, משך תקופת החיוב הרלוונטית שלא התיישנה, הינה מיום 01.02.1998 ועד ליום 18.02.1998.

האם חוב הארנונה הנטען הוכח כדבעי

העירייה טוענת, כי החוב הכולל בגין שני הנכסים נכון למועד הגשת התובענה ביחס לתקופות החיוב הנטענות עומד ע"ס 18,227 ₪.

הנתבעת לא ערכה בכתב התביעה חיוב נפרד לכל אחד מהנכסים נשוא הדיון ולא ציינה מהו גובה חוב הארנונה ביחס לכל אחד ואחד מהנכסים נשוא הדיון.

בהתייחס לדירה בדוד אליעזר –

עיון ב- ת/1 (עמודים 5-7) מעלה, כי חוב הארנונה המצטבר בגין נכס זה עמד נכון ליום 31.12.1998 ע"ס 22,105.20 ₪. עוד עיון ב- ת/1 מעלה, כי חוב זה שולם במלואו ע"י כונס הנכסים. תמיכה למסקנה זו אני מוצאת הן במכתבו של מולי אופיר מיום 08.09.1998 שנשלח לכונס הנכסים והמאשר קבלת סכום הארנונה הקיים על הדירה הנ"ל, והן בעדותו של יהודה במהלך החקירה הנגדית, שאישר כי התקבל תשלום ע"ס של 22,105 ₪ מכונס הנכסים בגין חוב הארנונה שרבץ על הדירה הנ"ל (עמ' 10, ש' 9-16).

עיון ב- ת/1 (עמודים 8- 14) מגלה, כי החל משנת 1999 לא רבץ חוב ארנונה על הדירה בדוד אליעזר לחובת הנתבע. אמנם, רבצו על הדירה הנ"ל חובות מים וביוב ע"ש הנתבע והודעה על כך נמסרה לכונס הנכסים במסגרת מכתבו של מולי אופיר מיום 08.09.1998 המתריע בפני הכונס אודות קיומם של חובות מים וביוב שטרם שולמו בגין הדירה הנ"ל. ואולם, החל משנת 1999 ניתן לראות כי ברישומי העירייה אין ציון לחובות ארנונה ע"ש הנתבע ביחס לדירה בדוד אליעזר.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת הנתבע וקובעת, כי חוב הארנונה שרבץ על הדירה בדוד אליעזר נכון לשנת 1998 בכלל, ובפרט בתקופת החזקה של הנתבע בדירה האמורה, שולם במלואו ע"י הכונס. כפועל יוצא מכך, יש לדחות את התביעה, חלקית, כנגד הנתבע בגין חוב נטען זה.

בהתייחס לנכס בירושלים -

כפועל יוצא מקבלת טענת ההתיישנות, יש להפחית את תקופת החזקה הנטענת בנכס הנ"ל ולהקטין את גובה חוב הארנונה בהתאם. ואולם, תדפיסי העירייה אינם מראים את גובה חוב הארנונה בגין תקופת החיוב הנטענת בכתב התביעה, לא כל שכן בגין תקופת החיוב המצומצמת עקב קבלת טענת ההתיישנות, כאמור לעיל.

לפיכך, ומשאין מחלוקת אודות קיומו של חוב ארנונה בגין הנכס בירושלים עבור התקופה שלא התיישנה החל מיום 01.02.1998 עד 03.06.1999, אני מורה לעירייה להגיש תצהיר מטעם מנהל מחלקת הארנונה המפרט את גובה חוב הארנונה בגין תקופה זו.

לא אוכל לסיים פרק זה מבלי להתייחס לטענת הנתבע אודות הבטחות שקיבל מגורמים שונים בעירייה לביטול חוב הארנונה הרשום על שמו בגין שני הנכסים נשוא התובענה. מדובר בטענה בעלמא ללא כל תימוכין בראיות כלשהן. הנתבע לא נקב בשמות האנשים שהתחייבו בפניו לבטל את חוב הארנונה, ואין בידו שום מסמך בכתב אשר מלמד על הבטחה שכזו מטעם העירייה. בנוסף לכך, לא טרח הנתבע להזמין לעדות את הגורמים בעירייה, שלטענתו, הבטיחו לו לבטל את חוב הארנונה. בהקשר זה יצוין, כי אין די בצירוף בקשות העירייה לביטול ההליכים ופקודות המאסר שננקטו כנגד הנתבע במסגרת תיק ההוצל"פ, כדי להוכיח קיומה של הבטחה שלטונית למחיקת חוב הארנונה ע"ש הנתבע.

סוף דבר

לאור כל המקובץ לעיל, ניתן בזאת פסק דין חלקי על יסוד המפורט דלעיל.

לצורך חישוב סכום חוב הארנונה המדויק בגין הנכס בירושלים עבור התקופה החל מיום 01.02.1998 עד 03.06.1999, אני מורה לעירייה להגיש תצהיר ע"י מנהל מחלקת הארנונה ערוך ומאושר כדבעי, בצירוף אסמכתאות מתאימות, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

התיק לעיוני ביום 20.09.14.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשע"ד, 16 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.