פתח דבר

התובעים (להלן – וייץ) חוכרים מהנתבע (להלן – המינהל) משק עזר בשטח של כ-4.5 דונם, מס' 7 במושב גיבתון (להלן – המשק), המצוי במקרקעין הידועים כחלקה 23 בגוש 3657. את זכויות החכירה במשק רכשו וייץ באוקטובר 1997 מעמוס ספן ועליזה חומש (להלן - המוכרים), שהיו החוכרים הרשומים בלשכת רישום המקרקעין על פי חוזה חכירה מיום 23.8.1988 לתקופה המסתיימת ב- 31.3.2033 (להלן – חוזה החכירה). בעקבות העברת זכות החכירה מהמוכרים לוייץ עדכן המינהל את דמי החכירה השנתיים (להלן – דח"ש) והעלה את סכום התשלום באופן קיצוני. לטענת וייץ, עדכון שכזה לא בוצע לשאר המשקים במושב גיבתון. בתובענה שבפנינו עותרים וייץ לחייב את המינהל להשוות את גובה דמי החכירה, שהוטלו עליהם, לדמי החכירה, שמשלמים שאר המשקים, ולהשיב את הסכומים ששולמו ביתר בסך 83,740 ₪, דמי החכיר השנתיים, שהעבירו וייץ למינהל בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

טענות וייץ

בחוזה החכירה (נספח ת2 לתצהיר עדותו של התובע 1) נאמר:

"'דמי חכירה שנתיים': (1) סך של 71.62 שקל לשנת החכירה שבה נחתם חוזה זה, שישולמו מראש. הסכום הנ"ל של דמי החכירה השנתיים מבוסס על אחד מאלה:

1. מחירון הצמוד למחירון נחלה חקלאית
2. ____________
3. ____________

(מחק את הבלתי מתאים)" (המחיקות במקור – נ"ש)

בשטר העברת זכות שכירות (נספח ת1 לתצהיר עדותו של התובע 1), אשר נחתם על ידי הצדדים ביום 24.12.1997 ואושר בידי המינהל ביום 19.11.1998 נכתב כדלקמן:

"מקבלי ההעברה מסכימים בזה כי משך תקופת השכירות ופרטי המושכר המפורטים ב'חוזה השכירות' המקורי ישארו בעינם ומצהירים כי דמי השכירות שהם חייבים בתשלום עפ"י 'חוזה השכירות' הם __________ ש"ח לשנה, נכון לתאריך_________ .

התשלומים החלים עפ"י 'חוזה השכירות' לרבות דמי חכירה שנתיים, צמודים למדד יוקר המחיה, ועל החוכר לשלמם בתוספת מס ערך מוסף".

לטענת וייץ, הם נכנסו בנעלי המוכרים, ועל המינהל להמשיך לגבות מהם דמי שכירות זהים לאלו שנגבו מהמוכרים. לטענתם, נגבו מהם דח"ש בגובה של כ-16,000 ₪ לשנה, כאשר משאר בעלי המשקים במושב נגבה סך של כ-600 ₪ לשנה.

וייץ דוחים את טענת המינהל לפיה עדכון הדח"ש התבצע בהתאם להחלטה 205 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 15.8.1978, ולפיה דמי החכירה יחושבו כאחוז מערך הקרקע, כפי שתוערך למועד רכישת הזכויות. וייץ טוענים, כי משלא עדכן המינהל את הדח"ש לרוכשי משקים אחרים במושב גבתון ובחר להתעלם מהחלטה 205 הנ"ל במשך כעשר שנים, הרי שזנח ביצוע החלטה זו ואינו יכול להסתמך עליה רק ביחס לוייץ. כראיה לטענה זו מציגים וייץ את ההסכם, שנחתם עימם כעשר שנים לאחר קבלת החלטה 205 הנ"ל. שם אין איזכור של החלטה 205. בהסכם זה ננקב במפורש סכום ספציפי של דמי החכירה, הנמוך לאין ערוך מהסכום שהיה אמור להתקבל על פי החלטה 205.

טענה נוספת אותה מעלים וייץ היא טענת האפליה. לטענתם, התנהלותו של המינהל עולה כדי אפליה פסולה, שעה שהחליט לעדכן את דמי החכירה של וייץ ולהגדילם באלפי אחוזים, בעוד הוא ממשיך לגבות דמי חכירה בסכומים זניחים מכל המשקים האחרים במושב גיבתון, ובכלל זה משקים נוספים, שזכויות החכירה בהם נמכרו לאחר שהתקבלה החלטה 205.

בכתב התביעה המקורי תבעו וייץ סכום של 185,000 ₪ בשל גביית עודפת של דח"ש במשך 12 שנים. לאחר שהוברר בדיון הראשון מיום 9.2.2011, שבשל מגבלות התיישנות ניתן לתבוע רק החזר של תשלומים, שבוצעו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, הגישו וייץ כתב תביעה מתוקן, שהסעד הכספי הנקוב בו עומד על סך 112,000 ₪ בלבד. בכתב סיכום טענותיהם העמידו וייץ את סכום התביעה על 83,740 ₪ בלבד.

טענות המשיבה

על פי סעיף 13 להחלטה 205 של מועצת מקרקעי ישראל, יש לעדכן את הדח"ש בעת העברת זכויות, ולהעמידם על 1% משווי הקרקע. במהלך נובמבר 1997, התקבלה פניית וייץ והמוכרים למינהל, להעברת זכויות החכירה במשק. ביום 30.12.1997 נתקבלה השומה של השמאי המחוזי, ולפיה הוערכו המקרקעין בשלמותם (כל המשק בשטח של כ-4.5 דונם) בשווי 1,600,000 ₪, כאשר סכום זה כולל מע"מ, והינו נכון ליום עריכת השומה.

לאחר קבלת השומה, נשלח ביום 3.2.1998 מכתב לב"כ התובעים (נספח נ/3 לתצהיר המינהל), ובו נאמר:

"בעקבות העברת הזכות הנ"ל נקבעו דמי חכירה שנתיים, לתאריך החשבון בסכום 15,947.92 ₪ (כולל מע"מ). דמי החכירה השנתיים הם בשעור של 1% מערך הקרקע.

...

תוקף הודעה זו הוא ל-30 יום בלבד מתאריך מכתבנו זה לאחר מועד זה יקבעו דמי הסכמה חדשים עפ"י שומה חדשה. או תתוסף לדמי ההסכמה רבית בשעור שיקבע ע"י החשב הכללי. המעביר יחויב בסכום הגבוה מבין השנים

...

ניתן להגיש תוך 30 יום מתאריך מכתבנו זה השגה על גובה השומה שנקבעה לצורך חישוב דמי הסכמה ו/או דמי החכירה השנתיים".

התובעים לא הגישו כל השגה על גובה השומה שנקבעה לצורך חישוב דמי ההסכמה השנתיים. ביום 10.6.1998 הוכנה שומה נוספת לחלק המיועד למגורים בלבד בשטח של 2,100 מ"ר. השמאי הממשלתי העריך את שווי המקרקעין האמורים ב-1,282,000 ₪ בלבד (נספח נ/6 לתצהיר המינהל). בפועל, נקבעו דח"ש בסך 11,258 ₪ לשנה, דהיינו 1% אחוז משומת חלקת המגורים בלבד, בצרוף מע"מ. לטענת המינהל, לא רק שלא נגבו דח"ש ביתר, אלא אף נעשה עם וייץ חסד בכך שנדרשו לאורך השנים לשלם דח"ש רק בגין החלק המיועד למגורים ולא על החלקה בשלמותה.

העולה מהמכתב דלעיל הוא, שלוייץ נודע על שיעור הדח"ש עוד טרם העברת זכויות החכירה. כך גם עולה משטר העברת זכות השכירות מיום 19.11.1998, בו הצהירו וייץ שקראו את חוזה השכירות ומקבלים עליהם את כל תנאיו, חובותיו וזכויותיו.

המינהל דוחה את טענת האפליה מכל וכל. למעלה מן הצורך טוען המינהל, שגם אם יקבע, שהייתה אפליה של וייץ ביחס לחוכרים אחרים במושב גיבתון, הרי שטענת אפליה יכול שתישמע לעניין חיוב המינהל לממש את זכותו מול אחרים, אך אין בכוחה לסייע למבקש עצמו להנציח טעות היסטורית ולהעניק לו זכויות שלא על פי דין.

דיון והכרעה

בסעיף 13 להחלטה 205 הנ"ל נאמר:

"דמי חכירה למשקי עזר

13.1 בתקון להחלטת המועצה בישיבתה מס' 76 מיום 26.2.68, מחליטה המועצה:

13.1.1 הרוכש זכויות חכירה של משק עזר ישלם דמי חכירה בשעור 1% לשנה מערך הקרקע, כפי שתוערך למועד רכישת הזכויות על ידו, והחל מאותו המועד.

13.1.2 דמי החכירה הנ"ל יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.

13.1.3 החלטה זו תחול על מי שירכוש זכויות חכירה כנ"ל לאחר 30 יום מפרסום החלטה זו לציבור".

מלשונה של ההחלטה עולה, כי עדכון הדח"ש על ידי המינהל בנוגע למשק נעשתה, לכאורה, כדין. חרף לשון ההחלטה, וייץ טוענים, שהיות והמינהל נמנע מיישומה של ההחלטה במשך למעלה מעשר שנים, מנוע הוא מליישמה עתה באופן סלקטיבי ביחס לוייץ בלבד.

דין טענה זו להידחות. וייץ לא הצביעו על שום בסיס חוקי לטענתם זו. משהתקבלה החלטה כדין על ידי מועצת מקרקעי ישראל, תוקפה עומד בעינו כל עוד לא בוטלה כדין. וייץ אינם טוענים דבר נגד חוקיות קבלת החלטה 205, ואף מאשרים את חוקיותה של ההחלטה, כפי שאמר ב"כ התובעים בדיון בפני ביום 12.12.2011 (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 7):

"אנו לא תוקפים את החלטת המועצה עצמה אלא את הדרך שבה המינהל מיישם אותה"

למעלה מן הצורך נוסיף, כי גם עצם הטענה לפיה החלטה זו לא יושמה, לא הוכחה על ידי וייץ. לטענת המינהל, בשלושה מקרים אחרים של העברת זכויות חכירה במושב גנתון, בוצע עדכון של הדח"ש. וייץ לא הפריכו טענה זו.

משמצאנו, שעדכון הדח"ש נעשה בהתאם לנהלים ולהחלטות המינהל, נותר לדון בשאלת קיומה של אפליה פסולה ביישום החלטה 205 במושב גבתון.

אני מקבל את טענת המינהל, כי גם במידה ותוכח אפליה כנגד וייץ, לא יוכלו התובעים להיבנות מכך. כל שיוכלו לתבוע הוא מתן הוראה למינהל לבצע עדכון דמי חכירה גם במשקים אחרים במושב גיבתון, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". בפסיקה נקבע, שגם אם רשות מנהלית פעלה בניגוד לדין במקרים אחדים, לא יכוף אותה בית המשפט לפעול בניגוד לדין גם במקרים אחרים. זאת, גם אם ההטבות שניתנו בניגוד לדין יוצרות אפליה כנגד המבקשים.

כך נאמר בעניין זה בבג"ץ 637/89, חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, מו(1)191, 203:

"עם זאת, אין בכוח ביטולה של ההפליה כדי להעניק לפלוני זכות שהדין אינו מאפשר להעניק לו. בית המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה - להעניק לפלוני זכות - אשר עומד בניגוד לחוק".

כן ראה האמור בבג"ץ 305/69, שמילביץ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פד"י כו(1)302, 305:

"לא כן הדבר כאשר מה שהאזרח מבקש להשיג איננו מגיע לו בזכות, או שאיננו צודק לגופו, או שעשוי להזיק לזולת. במקרה כזה לא תעמוד לאזרח טענה של אפליה אך ורק משום שמה שהוא מבקש כעת, או משהו דומה לו, הותר לפנים לאזרח אחר. שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה".

כך גם בבג"ץ 2908/05, סלמה אלסנע נ' מנהל מקרקעי ישראל ע"י המנהלה לקידום הבדואים בנגב, סעיף 11 לפסה"ד:

"העותרים מוסיפים וטוענים, כי אי עריכת הסדר פשרה עמם מפלה אותם לרעה ביחס לאחרים אשר עמם הגיע המינהל להסדר פשרה, על אף שהיה מדובר בתביעת בעלות על קרקע הרשומה על שם המדינה. אף טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא יורה לרשות המינהלית להמשיך ולפעול שלא כדין משנתגלה כי פעלה כך בעבר (ראו: בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 203-202 (1991); בג"ץ 332/98 המועצה המקומית תל מונד נ' ועדת המשנה למעקב ובקרה על תמ"א/31, פ"ד נה(1) 649, 654-653 (1999)).

עמד על כך השופט י' זמיר בבג"ץ 221/99 חליפה נ' משרד התחבורה, פ"ד נג(5) 567 (1999), בעמ' 575:

'הכלל הוא, כי אם מתברר שרשות מינהלית פעלה בניגוד לדין במקרה אחד או במקרים אחדים, אין בכך יסוד לחייב אותה לפעול בניגוד לדין במקרים נוספים. בית-המשפט לא יצווה על הרשות לשוב ולהפר את הדין, אפילו אם מתברר כי הפרת הדין בעבר גרמה הפליה'.

דברים אלה יפים גם לענייננו, שבו אמנם לא שוכנעו כי המשיבים פעלו 'בניגוד לדין' בעניינו של בן דודם של העותרים; הגם שבאותו מקרה הם אמנם סטו מההחלטה הרלוונטית של המועצה בנוגע לתנאי הסדר הפשרה, בלא שהתקיימה הצדקה עניינית וסבירה לכך. בנסיבות אלה אין לראות בהעדר הנכונות של המשיבים לסטות פעם נוספת מהחלטת המועצה ובעמידתם על קיום התנאי הקבוע בהחלטה בדבר אי רישום הקרקע על שם המדינה, שעליו לא השיגו העותרים בעתירה דנן, משום הפליה פסולה של העותרים. לפיכך, אין מקום שבית-משפט זה יחייב את המשיבים לחזור ולפעול שלא בהתאם להחלטות המועצה להן הם כפופים".

נראה, כי הדברים שנאמרו בבג"ץ 2908/05 כאילו נאמרו ישירות על המקרה דנן. גם אם סטה המינהל בעבר מהוראות החלטה 205 ולא יישם אותה ביחס לשאר המשקים במושב גיבתון, לא ניתן לחייב את המינהל לשוב ולסטות מההחלטה גם ביחס למשק אותו רכשו וייץ.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעים יישאו בשכר טרחת ב"כ הנתבעת בסך 12,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ד, 21 מאי 2014, בהעדר הצדדים.