עניינה של התביעה, סכסוך בין חברת מושב לבין האגודה השיתופית המנהלת את המושב (להלן: האגודה), בעניין חלוקת הקרקעות החקלאיות.

טענות התביעה:

1. התובעת הינה אחת ממייסדי הנתבעת וככזאת, קיבלה לחזקתה, זכויות חכירה "בתנאי נחלה" בשטחי קרקע בגודל של 30 דונם, שהיו בשימושה במשך 48 שנים.

התובעת טוענת, כי במסגרת חלוקה מחדש של קרקעות המושב שביצעה הנתבעת בשנת 2005, הוקטן שטח הקרקע "ההיסטורי" שהוחזק על ידה במשך השנים, בסמוך לביתה, בשטח של כ- 3 דונם. בנוסף גרעה האגודה מהתובעת שטחים חקלאיים נוספים בשטח של כ- 9 דונם.

1. הקרקע "ההיסטורית" שהייתה ברשות התובעת, היתה במקור קרקע בור, אשר התובעת השביחה אותה במהלך השנים, בהשקעה של הון עתק, והכשירה אותה לשימוש. ואילו לאחר החלוקה מחדש נמסרה לתובעת קרקע חליפית שהיא במצב בור ועם הפרשי גובה קרקע חריגים, שאיננה ראויה לעיבוד ודורשת השקעה רבה כדי שאפשר יהיה להשתמש בה.

בקרקע החליפית שקיבלה התובעת עוברת דרך ציבורית המקטינה את שטח הקרקע ומנתקת את הרצף הטריטוריאלי שהיה קיים בעבר בנחלת התובעת.

חלק נוסף ממקרקעי התובעת נלקח לטובת דרך גישה לחלקה מספר 9.

1. חלוקת הקרקעות מחדש בוצעה בניגוד להחלטה מפורשת של האגודה מיום 24/12/97, שלא לפגוע בחלקות ההיסטוריות, תוך פגיעה קשה בזכויות הקניין של התובעת, ללא אישור רשויות השלטון, ללא פרסום, ללא רישום, והיא חסרת תוקף ובטלה.
2. החלוקה מחדש בוצעה אף תוך אפליה וקיפוח של התובעת לעומת מייסדים אחרים של האגודה שזכויותיהם בקרקעות ההיסטוריות לא נפגעו כמו שנפגעה התובעת ונותרו בידם שטחים גדולים מאלה שנותרו בידי התובעת.
3. על פי הנחיות מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית גודל כל נחלה במושב אמור להיות 30 דונם ואילו לתובעת נותרו כיום 18 דונם בלבד.
4. נוכח כל הנ"ל עותרת התובעת להחזיר לה את מלוא הקרקע "ההיסטורית" שהחזיקה, או לחילופין, לקבל פיצוי כספי מלא עבור 12 דונם שנגרעו ממנה ופיצוי עבור סכומים שהשקיעה בהשבחת הקרקע ההיסטורית, או סכומים שיש להשקיע בקרקע החליפית שקיבלה לצורך הכשרתה, בסכום כולל של 621,180 ₪.
5. לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני למנוע מהנתבע להקים חוות לולים במסגרת הרפורמה בענף הלול, בקרבה לבית המגורים שלה, והגישה כתב תביעה מתוקן הכולל עובדות שונות בעניין זה. עם זאת, כתב התביעה המתוקן לא כולל בקשה למתן סעד של צו מניעה קבוע או סעד אופרטיבי אחר כלשהו בעניין זה.

טענות ההגנה:

1. מקרקעי המשבצת של המושב, ובינהם המקרקעין הנידונים, ניתנו לנתבעת בזכויות של בר רשות בלבד, מאת מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, שהיא בעלת זכויות שכירות במקרקעין, במסגרת חוזה משולש בניהם.
2. במקור תוכנן המושב על ידי מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות לכלול 87 נחלות בשטח של 30 דונם כל אחת וסה"כ 2,610 דונם. מאז הורחב המושב ל- 104 נחלות, ואילו השטחים שנמסרו להחזקת האגודה בפועל הם קטנים בהרבה.

במהלך השנים, גרע מנהל מקרקעי ישראל עוד שטחים נרחבים משטחי המשבצת של המושב, לצרכים שונים, לרבות הרחבת העיר מעלות-תרשיחא, הרחבת כביש 89 והנחת קו ביוב מאסף. כך, שנכון להיום, עומדים סך כל שטחי המשבצת המוחזקים על ידי הנתבעת על כ- 1,500 דונם בלבד.

שטחי משבצת המושב כוללים הן את שטחי הנחלות, המוחכרים על ידי המנהל ישירות לחברי האגודה והן שטחי ציבור, דרכים, מבני ציבור וכו', והשאר הוא כל מה שנותר בידי האגודה לחלק לחבריה.

כך, שלכל היותר, בחלוקה שווה בין החברים, זכאית כל נחלה להחזיק בסך הכל 1,500 דונם לחלק ל- 104 נחלות, שהם כ- 14 דונם ברוטו בלבד (לפני הפחתה לשטחי ציבור).

ובהתאם, לתובעת אין כל זכות לקבל מהנתבעת 30 דונם.

1. בשנת 1997, לאחר שנגרעו שטחים נרחבים משטח המשבצת, נאלצה האגודה לחלק מחדש בין החברים את השטחים שנותרו בידה, ושאינם שטחי נחלות המוחכרים ישירות לחברי אגודה, וכך הוחלט בשתי החלטות של האסיפה הכללית של האגודה השיתופית (מיום 13/8/97 ו- 24/6/98). בהתאם, בוצעה חלוקה מחדש של קרקעות המושב בשני שלבים, האחד בשנת 1997 והשני בשנת 2001. כאשר, הנתבעת הקצתה לתובעת שטחי קרקע שווים לאלה שהוקצו לחברים האחרים באגודה.

לשיטת הנתבעת, חלוקת הקרקעות מחדש נעשתה כדין, ואילו החלטת האסיפה הכללית מיום 24/12/97 אינה קובעת התחייבות שלא לפגוע בחלקות המייסדים, כפי שמפרשת התובעת.

בגין גריעת שטחים משטחי המשבצת אמור מנהל מקרקעי ישראל לפצות את האגודה בתשלום כספי וסכומים אלה אמורים להיות מחולקים בין החברים. בינתיים, העביר המנהל חלק מהפיצוי עבור גריעת הקרקע. התובעת קיבלה כבר 66,000 ₪ עבור חלקה בפיצויים שהתקבלו ואמורה לקבל עוד בעתיד. כך שלא יכולה לעמוד לתובעת טענה בדבר זכות לפיצויים עבור קרקע שנלקחה ממנה.

1. באסיפה כללית שהתקיימה ביום 24/6/98 הוצגה חלוקת הקרקעות מחדש. ביום 7/2/99 פנתה האגודה לבעלה המנוח של התובעת למסור את עמדתו להצעת החלוקה מחדש והודיעה לו על זכותו לערער על החלוקה, והתובעת ובעלה לא ערערו על החלוקה. משכך הנתבעת טוענת, כי הטענה שרק בשנת 2005 נודע לתובעת על החלוקה מחדש איננה נכונה והתביעה התיישנה לכל המאוחר בשנת 2006.

רוב החלקה "החדשה" שקבלה התובעת נמצאת בתחום החלקה "הישנה" שהייתה לה, שלא טופחה במשך שנים רבות ונטען כי התובעת מעולם לא השקיעה בחלקה "הישנה". עוד נטען שגם בחלקה "הישנה" עברה דרך שצמצמה את האפשרות להשתמש בה.

1. להבדיל מזכויות חכירה שיש לתובעת מול מנהל מקרקעי ישראל בנחלה א' של התובעת (חלקות הבית ומבני המשק), בשטח של כ- 6 דונם, הזכויות שיש לתובעת בשטחים שקבלה מאת הנתבעת הינן זכויות בר רשות של בר רשות, הכפופות להחלטות הסוכנות היהודית ומנהל מקרקעי ישראל. בשטחים אלה זכותה של הנתבעת לפעול כדין לפי החלטות האגודה, לרבות חלוקתם מחדש בין חברי האגודה ושינוי גבולות החלקות.
2. עוד הכחישה הנתבעת את טענות התובעת לגבי כמות הקרקעות שהיו בחזקתה ואת הטענות בדבר גריעת שטחים שנטענו בכתב התביעה.

דיון והכרעה:

1. מטעם התובעת העידו בנה, ארבעה חברים נוספים במושב ומומחה בתחום ההנדסי. התובעת עצמה בחרה שלא להעיד, למרות שלדברי בנה, על אף היותה כבת תשעים, היא צלולה ויכולה לענות לשאלות ולספק נתונים (עמ' 28 ש' 16 - 19).

מטעם הנתבעת העיד מזכיר האגודה ומומחה בתחום ההנדסי.

כמות הקרקע שנמסרה לתובעת

1. אומר כבר כעת, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי אי פעם, בשלב כלשהו, נמסרו לחזקתה או לשימושה שטחים בגודל כולל של 30 דונם.

טענה זאת נותרה בגדר של טענה סתמית ובלתי מבוססת של בן התובעת בלבד, שלא גובתה בראיות או עדויות נוספות. התובעת לא מסרה פרטים כלשהם לגבי המקרקעין שלטענתה היו ברשותה, היא לא הציגה רשימה של החלקות, מיקומן ושטחן ולא תסריט מודד או מפה המציגים אותם.

לא די בראיה כזאת כדי להוכיח קיומן של זכויות כלשהן במקרקעין. בוודאי שלא, כאשר היא אף סותרת ראיות אחרות, מוצקות, כמפורט להלן.

כמו כן לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא זכאית לקבל לחזקתה שטח בגודל זה מאת האגודה.

1. דומה כי התובעת כשלה להבין את ההבדל בין "תקן" נחלה, לפיו תכננו הגופים המייסדים את המושב, לבין כמות המקרקעין שנמסרו לשימוש האגודה וחבריה בפועל. העובדה שבמסמכים מסוימים של מנהל מקרקעי ישראל, שעליהם היא מנסה להסתמך (נספחים 1 ו- 2 להודעה מיום 14/8/11), נרשם: "תקן נחלה על פי הרשות לתכנון חקלאי 30 ד'", איננה מהווה הוכחה לטענה שמקרקעין בשטח זה נמסרו לתובעת בפועל אי פעם, או שהאגודה חייבת למסור לשימושה מקרקעין בשטח זה.
2. לגרסת העד מטעם הנתבעת, בסעיף 5 לתצהירו, סך כל המקרקעין אשר נותרו בידי האגודה, לאחר גריעת שטחים על ידי מנהל מקרקעי ישראל, מגיע לכדי 1,764 דונם בלבד. גרסה זאת לא נסתרה ואף אושרה על ידי בנה של התובעת בעדותו (עמ' 24 ש' 4 - 6):

"ש. אתה יודע כמה קרקע יש היום במעונה.

ת. כן, באופן כללי, לפי דבריך יש כ- 1,700 דונם פיזי. אני מסכים שזה סדר הגודל של כמות הקרקעות במעונה ושמגיע למעונה קרקעות נוספות."

1. העובדה שיש במושב 104 נחלות לא עמדה במחלוקת. עיקרון השוויון בחלוקת הקרקעות בין כל חברי המושב נישא בפי התובעת ונציגיה חזור ושנה.

לפיכך, לפי חישוב חלוקה שוויוני פשוט (1,764 דונם לחלק ל- 104 נחלות), כל מה שיש בידי האגודה לחלק לכל נחלה ונחלה, הוא שטח של כ- 17 דונם (ברוטו) לכל היותר (בהתחשב בכך שהשטחים כוללים שטחי ציבור שונים, לא מעטים, שאינם יכולים להיות מחולקים בין החברים).

דהיינו, אין בידי האגודה כמות קרקעות המאפשרת להקצות לכל נחלה 30 דונם.

1. גרסת הנתבעת כי אין בידיה כמות קרקע המאפשרת לחלק 30 דונם לכל נחלה אושרה גם בעדויות העדים מטעם התובעת. כך העיד העד רוני קליר (עמ' 19 ש' 15):

"מעונה מעולם לא היה לה מספיק קרקע חקלאית לחלק לוותיקים"

והעד יצחק בן דוד (עמ' 15 ש' 15 - 22):

"ש. האם אתה מסכים איתי כי אם מגיע לה 30 דונם קרקע מגיע כך גם לשאר התושבים.

ת. כן.

...

ש. התובעת מבקשת 30 דונם קרקע, אם יהיה לה 30 דונם קרקע אז לכולם מגיע 30 דונם.

ת. היום אי אפשר לתת 30 דונם כי כבר פוצו וחלק מהקרקעות נלקחו."

1. התובעת טענה בכתב התביעה ובתצהירים מטעמה כי יש ברשותה היום קרקעות בשטח כולל של 18 דונם. משמע, בחלוקה שוויונית של הקרקעות, היא איננה זכאית לשטח נוסף ואין היא מופלית לרעה. ההיפך הוא הנכון, דווקא טענת התובעת לזכות לקבל שטח גדול יותר היא הפוגעת בעיקרון השוויון.

החלוקה החדשה

1. העד מטעם הנתבעת, מזכיר האגודה, פרט בתצהירו ובעדותו כיצד, במהלך השנים, גרע מנהל מקרקעי ישראל שטחי קרקע ניכרים ממשבצת האגודה, בהיקפים של מאות דונמים רבים, לטובת עניינים שונים. דבר שהותיר את משבצת האגודה בשטח של כ- 1,764 דונם כאמור, והצריך את האגודה לבצע חלוקה מחדש של השטחים החקלאיים לחברים.

לדבריו, במסגרת קרקעות המשבצת נמצאים שטחי הנחלות של החברים, המוחכרים להם ישירות על ידי מנהל מקרקעי ישראל. בשטחי הנחלות נכללים שטח בית המגורים ושטח מבני משק ומבנים חקלאיים הצמודים לבית המגורים.

שטחי הנחלות של החברים נותרו ברשותם והאגודה לא נגעה בהם (כולל שטח הנחלה של התובעת שעומד על כ- 6.5 דונם).

יתר שטחי המשבצת כוללים שטחי ציבור ושטחים חקלאיים. השטחים החקלאיים הם אלה שחולקו על ידי האגודה לתושבים, כבר רשות של בר רשות. והם אלה אשר לגביהם נערכה החלוקה מחדש, באופן שוויוני, ל- 104 הנחלות.

1. עדותו זאת של מזכיר האגודה לא נסתרה על ידי ראייה כלשהי ואף נתמכה בעדותם של עדי התובעת. כך למשל אמר העד יצחק בן דוד מטעם התובעת (עמ' 12 ש' 13 עד 15):

"יש שטחים נוספים ששייכים למושב מעונה, חלק נקראים הואדי, הזיתים וחלק נקראים האבוקדו, זה השטחים החקלאים, שהם לא צמודים לבית המגורים. חלקם קרובים מאוד אך לא כולם כאלו. השטחים האלו חולקו ל- 104 נחלות".

והעד יוסי בן חמו מטעם התובעת (עמ' 18 ש' 11 עד 28):

"היתה חלוקה ל- 104, נלקחו כל השטחים מחוץ לשטחים הצמודים לבית, אלא לשטחים החקלאיים, עשו חלוקה מחדש... כאשר חילקו את הקרקעות החקלאיות בעת הכפלת הנחלות ל- 104, חילקו פחות או יותר שווה בשווה.

...

יש קרקעות ליד הבית במשבצת של הבית, אני קורא לזה בנחלה. ויש את השטחים החקלאיים. לא יודע איך הם מוגדרים, אלו שטחים חקלאים בנוסף לאלו שצמודים לבית".

1. חלוקה הקרקעות החקלאיות מחדש בוצעה על פי החלטות של האסיפה הכללית של האגודה

השיתופית (מיום 13/8/97 ומיום 24/6/98). עיינתי בהחלטות אלו ונחה דעתי כי אכן האסיפה הכללית החליטה על חלוקה של הקרקעות החקלאיות כאמור.

1. בהתאם להחלטות האגודה בוצעה חלוקה מחדש של הקרקעות החקלאיות. החלוקה בוצעה בשני שלבים, על פי הרשום בטבלה מפורטת שצורפה לתצהיר מזכיר האגודה כנספח יח', באופן שכל נחלה זכתה לקבל שטח של כ- 4 דונם.
2. על פי חלוקה מחדש זאת, כמפורט בנספח יח' הנ"ל, קיבלו התובעת ובנה ביחד שטח של 3.929 דונם, באזור הנמצא בסמוך לנחלת התובעת, מצד מערב, שם היתה לתובעת בעבר חלקה חקלאית שהתובעת מכנה "היסטורית". ועוד שטח של 4.190 דונם באזור המכונה במושב "הזיתים".

בנה של התובעת אישר בעדותו, כי השטחים שנמסרו לו ולאמו הם השטחים המפורטים בטבלה (עמ' 23 ש' 19, 20). בהמשך הבהיר הבן, כי על פי הסדר בינו לבין אמו, השטח באזור "הזיתים" נמסר כולו לו והשטח שסמוך לנחלת אמו נשאר כולו שלה (עמ' 26 ש' 18, 19).

האם נגרע מהחלקה "ההיסטורית" של התובעת שטח של 3 דונם

1. כאמור, התובעת טענה, כי במסגרת החלוקה מחדש של אדמות האגודה, גרעה האגודה שטח של כ- 3 דונם מהחלקה "ההיסטורית" שלה, הממוקמת בסמוך לבית המגורים שלה.

התובעת לא פרטה בדיוק מהיכן נלקחו אותם 3 דונם. אולם, מהקשר הדברים וכלל הראיות שהובאו בפני ניתן להסיק, כי כוונתה היא, ששטח החלקה "ההיסטורית" שהייתה בחזקתה הוא כ- 5 דונם ואילו בחלוקה מחדש, הוקצו לה ולבנה ביחד שטח של כ- 4 דונם בלבד באותו אזור (במקום 5 דונם נותרו בידה 2 דונם בלבד).

אין בידי לקבל טענה זאת משתי סיבות.

1. כאמור לעיל, התובעת קיבלה בחלוקת הקרקעות, ביחד עם בנה, בסה"כ, שטחי קרקע של מעל 8 דונם (באזור שליד ביתה ובאזור "הזיתים"). כך שהשטח שנותר בידה על פי החלוקה מחדש הוא כ- 4 דונם ולא 2 דונם. וכאמור על פי ההסדר בין התובעת לבנה הוסכם שכל השטח שקיבלו ביחד באזור שליד ביתה, ששטחו כאמור 3.929 דונם, יישאר בחזקתה שלה.
2. ויתר על כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי שטח החלקה "ההיסטורית" שהייתה בחזקתה בעבר היה 5 דונם.

להוכחת טענתה בעניין זה הציגה התובעת תוכנית מדידה שצורפה כנספח ה' לתצהיר בנה (נ/6).

המודד שהכין את התוכנית לא זומן לעדות, כאשר הצדדים התנגדו "לכל עדות שמועה, סברה, מומחיות וכל עדות בלתי קבילה אחרת, מבלי שנצטרך להתנגד בנפרד בכל פעם" (עמ' 13 ש' 24). לפיכך תוכנית המדידה איננה יכולה לשמש ראיה קבילה בתיק ודי בכך כדי לקבוע שהטענה לא הוכחה.

1. למעלה מן הצורך אציין, כי על גבי תוכנית המדידה, בה סומן שטח החלקה "ההיסטורית" (מתוחם בסימון צהוב), רשם המודד: "שטח ההקצאה של המגרש לפי מפה משנת 1967 הינו כ- 5,150 מ"ר". כלומר, סימון החלקה "ההיסטורית" על גבי תוכנית המדידה (נ/6) וחישוב שטחה, נעשה לפי מפה קודמת משנת 1967.

המפה משנת 1967, שעליה הסתמך המודד, צורפה כנספח ח' לתצהיר בן התובעת (נ/5). על גבי מפה זו סומנו גבולות החלקה "ההיסטורית", שעליהם הסתמך המודד.

המפה (נ/5) שהוצגה בבית המשפט היתה העתק ולא היה בידי התובעת להציג מפה מקורית (עמ' 24 ש' 25, 26). אך לא זו בלבד, בחקירתו הנגדית של בן התובעת התברר, כי סימון גבולות החלקה "ההיסטורית" על גבי המפה משנת 1967, נעשה בעיפרון ולא היה במקור.

כאשר נשאל בן התובעת מי ביצע את הסימון התברר כי, ככל הנראה, הסימון בוצע על ידי המודד בהסתמך על דברים שמסר לו בנה של התובעת.

"ש. על המפה יש שרטוט שאתה טוען שהם הגבולות ההיסטוריים, אני רואה שהשרטוט הוא בעפרון - מפנה לקו שבית המשפט מדגיש אותו בצבע צהוב.

ת. אם תסתכל טוב, יש קו שהוא מקווקו שהוא לא בעפרון.

ש. מי שרטט את הקו בעיפרון.

ת. יתכן שזה המודד ששאל אותי מה גודל השטח שנמצא פה."

אציין, כי עיינתי היטב בנ/5 והתרשמתי כי רובו הגדול של גבול החלקה "ההיסטורית" סומן בעיפרון מבלי שהיו מסומנים על המפה קודם לכן גבולות של מקרקעין. חלקו עוקב אחרי קו מקווקו שלא ברור מה משמעותו ולא עוקב אחרי קווים מקווקווים אחרים שמסומנים שם.

ולא זו אף זו, כאשר נתבקש בנה של התובעת לפרט מהיכן קיבל את המידע שמסר למודד כיצד לסמן את גבולות החלקה, התברר כי קיבל אותו על דרך השמועה:

"בגלל שאני צריך להיות מעורה ישבתי עם מודד צעיר ועם זקן והם הסבירו לי מה היה אז ואיך מחלקים היום, מתוך כך אני מבין." (עמ' 25 ש' 17, 18).

דהיינו, חישוב שטח החלקה "ההיסטורית", על פי תוכנית המדידה נ/6, לא מבוסס על ממצאים אובייקטיביים או על תשריט מדידה שנערכו בעבר, אלא על סימונים סתמיים שבוצעו על גבי העתק של מפה ישנה, בהסתמך על דברי בנה של התובעת שהתקבלו מגורם שלישי.

1. טענת התובעת לשטח של 5 דונם בקרקע "ההיסטורית" עומד אף בניגוד לכתוב במפורש בכותרת המפה משנת 1967 (נ/5): "4 חלקות של שלחין לפי 4 ד'".
2. ויוזכר, כי התובעת עצמה, שיש להניח שהייתה יכולה למסור ממצאים עובדתיים לגבי גבולות חלקתה "ההיסטורית", לא התייצבה לעדות, למרות שבנה העיד כי היא צלולה ויכולה להשיב לשאלות ולספק נתונים, על כל המשתמע מכך.

ואם בכך לא די, עד התביעה מר איזנשטיין מסר בעדותו כי השטח "ההיסטורי" היה בגודל של 4 דונם, ולא 5 דונם (בעמ' 11 ש' 9 - 11 ):

"המגרש של התובעים מסומן ב X ... המגרש במקור היה 4 דונם."

1. כלומר, לפי הראיות שהוצגו בפני, היו לתובעת 4 דונם באזור החלקה "ההיסטורית", לאחר החלוקה מחדש נותרו לתובעת 4 דונם באותו אזור, ולא נגרע ממנה קרקע בשטח של 3 דונם.

הדרך שעוברת בקרקע שקיבלה התובעת בחלוקה מחדש

1. על פי הראיות שהובאו בפני, לא שונה מצבה של התובעת לרעה בגין הדרך שעוברת בקרקע שקיבלה בחלוקה מחדש כאמור.

עד התובעת, יצחק בן דוד העיד, כי "הדרך תמיד היתה שם" (עמ' 15 ש' 4).

בסעיף 66 לסיכומיה מודה התובעת עצמה שגם בחלקה "ההיסטורית" שלה עברו שתי דרכים.

כלומר, אין בדרכים העוברות בשטחי התובעת שינוי או פגיעה בזכויותיה.

1. ויוזכר, כי סימון החלקה "ההיסטורית" על המפה משנת 1967, אשר בו נמצאת הדרך מחוץ לתחום החלקה לא יכול להוות ראיה לגבולותיה של החלקה "ההיסטורית" בפועל. כאמור גבולות אלו סומנו לפי בחירת בנה של התובעת.

האם החליטה האסיפה הכללית שלא לפגוע בחלקות "ההיסטוריות"?

1. התובעת הרבתה לטעון בעניין החלטת האסיפה הכללית מיום 24/12/97, בה נקבע: "הוחלט שחלוקת הקרקעות תיעשה לפי החלקות ההיסטוריות...". לטענתה, בהתאם להחלטה זאת, המהווה התחייבות כלפי התובעת, אין לפגוע בחלקות "ההיסטוריות" של מייסדי המושב.

אלא שטענת התובעת איננה הגיונית ואיננה מתיישבת עם המציאות. בנסיבות בהן מלאי הקרקעות שבידי האגודה מוגבל, הופחת במהלך השנים ומספר הנחלות גדל, דבר שהוביל לצורך לבצע את החלוקה מחדש, לא ניתן היה לשמור על החלוקה ההיסטורית באופן מדויק וגם לבצע חלוקה מחדש. לא ניתן לבצע חלוקה מחדש של כמות קרקע מופחתת ל- 104 נחלות, בדיוק לפי חלוקה היסטורית, שנעשתה כאשר היו בידי האגודה יותר קרקעות והיו במושב 51 נחלות בלבד. מדובר בפרשנות אבסורדית של החלטת האגודה.

דווקא ההסברים שנתנו העדים מטעם התובעת מבהירים את משמעות החלטת האגודה הנ"ל.

כך למשל אמר העד מר אייזנשטיין (עמ' 10 ש' 21, 22):

"השתדלו, כמה שאני זוכר, לחלק את זה לפי החלוקה ההיסטורית, אם זה מתאפשר..."

והעד יוסי בן חמו:

"היתה חלוקה ל- 104, נלקחו כל השטחים מחוץ לשטחים הצמודים לבית, אלא לשטחים החקלאיים, עשו חלוקה מחדש, הכוונה היתה להתחשב בשטחים ההיסטורים של האנשים ולהשתדל לפגוע בהם כמה שפחות (ההדגשה לא במקור – ע.ר)." (עמ' 18 ש' 11 - 14).

1. והנה, השטח שנמסר לתובעת בחלוקה מחדש, כאמור לעיל (וכפי שעולה מנ/6) נמצא בדיוק באותו אזור של החלקה "ההיסטורית", חופף אותו ברובו הגדול, ואף שטחו דומה מאוד לשטח שהיה בידה. עד כדי כך, שניתן לומר שמדובר, לכל היותר, בתיקון גבולות קל של החלקה "ההיסטורית".
2. מכל מקום, גם לו ניתן היה לפרש את החלטת האגודה הנ"ל כפי שמבקשת התובעת, לא מדובר החלטה בלתי הפיכה. הגוף שאסר רשאי גם להתיר. בשתי החלטות אחרות של האגודה מאותה התקופה (מיום 13/8/97 ומיום 24/6/98) הוחלט במפורש על ביצוע החלוקה מחדש כפי שבוצעה.

טענת התובעת לגריעת 12 דונם מהקרקעות שעמדו לרשותה

1. כזכור, סה"כ התובעת טענה, כי נלקחו ממנה שטחי קרקע בשטח של 12 דונם, שהיא עותרת לקבל בחזרה או לקבל פיצוי כספי תמורתם. אלא, שלא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה כאמור, אילו קרקעות היו ברשותה וכמה, היא לא הביאה כל ראיה לכך שנלקחו ממנה חלקות קרקע מסוימות כלשהן.

מלבד הטענה בעניין אותו שטח של 3 דונם ליד הבית, שלא הוכחה כאמור, לגבי יתר 9 הדונם שהתובעת טוענת שנלקחו ממנה, היא לא מסרה פרטים כלשהם, לא הציגה רשימה של החלקות, מיקומן ושטחן, ולא תסריט מודד או מפה המציגים אותם. כך שגם טענה זו נותרה בלתי מוכחת.

1. לא זו בלבד, התובעת אף לא הוכיחה את שווי הקרקעות שהיא מבקשת לקבל פיצויים עבורן.

בכתב התביעה המתוקן (סע' 47) טענה התובעת, כי בגין גריעת 12 דונם מנחלתה, היא זכאית לפיצוי כספי בסך 379,560 ₪, "ע"פ חישוב שעשה מנהל מקרקעי ישראל למקרקעין דומים שנגרעו מהנתבעת".

בתצהירים וביתר הראיות מטעם התובעת לא בא כל זכר להערכת שווי המקרקעין שלטענתה נלקחו ממנה. לא הוגשה חוות דעת מטעמה בעניין זה, ולא כל ראיה אחרת. אף בסיכומי התובעת לא באה התייחסות לסעד זה, ודומה כי נזנח.

1. למעלה מן הצורך אציין, כי הערכת שווי שבוצעה למקרקעין "דומים" איננה מהווה ראיה כדין לשווי מקרקעין ספציפיים. לא ניתן להעריך מחיר קרקע אלא על ידי חוות דעת כדין, אשר עליה להתייחס לכלל מאפייני המקרקעין המסוימים, המקום, סוג הקרקע, הזמן, סוג הזכויות וכדומה.
2. ואציין עוד בעניין זה, כי במהלך עדותו של בן התובעת התברר, כי דרישת סעד זה בכתב התביעה נעשתה למרות שהתובעת קיבלה כבר פיצויים בכסף עבור חלק מהמקרקעין שגרע מנהל מקרקעי ישראל מהנתבעת, ולא מגיע לתובעת פיצוי עבור כל השטח (עמ' 23 ש' 22 עד 26 ועמ' 24 ש' 1).

התובעת לא הזכירה בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמה כי קיבלה פיצוי על גריעת שטחים. ובסעיף 34 לתצהירו של בן התובעת אף נאמר: "מאז נלקחו המקרקעין מאימי, האגודה לא השיבה את המצב לקדמותו וגם לא שולם לה פיצוי כספי."

סוג הזכויות שיש לתובעת במקרקעין

1. בכתב התביעה ובתצהיר בנה של התובעת נטען כי היו לתובעת זכויות "חכירה של 30 ד' מקרקעין "בתנאי נחלה"".

הנתבעת טענה כאמור, כי זכויותיה שלה בכל שטחי משבצת המושב הן בגדר זכויות של בר רשות, מתוקף הסכם משולש מול מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. ואילו הזכויות שקיבלה התובעת מהנתבעת הן זכויות בר רשות של בר רשות, שהן הדירות.

התובעת לא הציגה אסמכתא כלשהי לקיומה של זכות חכירה בשטח כלשהו. טענה זאת נותרה כטענה מן הפה אל החוץ, שאין די בה כדי להוכיח זכויות במקרקעין.

לא זו בלבד, בסעיף 55 לסיכומי התובעת מתברר, כי היא מקבלת את טענת הנתבעת וחוזרת בה מהטענה לקיום זכויות חכירה: "מעמדם של חברי האגודה הוא מעמד של "ברי רשות", שהונחלה להם על ידי הסוכנות...".

1. בסעיפים 74 עד 85 לסיכומיה טענה התובעת, כי בעקבות שימוש שעשתה במקרקעין מאז שנת 1948, היא רכשה זיקת הנאה במקרקעין שאיננה מוגבלת בזמן.

התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבעת לא הכחישה טענה זאת, אשר נטענה בסעיף 31 לכתב התביעה המתוקן. עיון בסעיף 36 לכתב ההגנה המתוקן מגלה כי טענה זו של התובעת כן הוכחשה, באופן מפורש וברור.

גם טענתה זו של התובעת לא מתיישבת עם הדין ולא עם העובדות.

מי שעשה שימוש במקרקעין מכוח רשות שקיבל לעשות כך, איננו יכול לטעון כי רכש זיקת הנאה במקרקעין. שכן, השימוש במקרקעין נעשה בכפוף לרשות שנתנה ולתנאיה.

התובעת טוענת לזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם באופן בלעדי. זכויות מסוג זה, אינן באות בגדר הזכויות הבאות בגדר זיקת הנאה.

כאמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח מהם בדיוק המקרקעין אשר לגביהם היא טוענת את טענותיה.

יתר על כן, התובעת לא הביאה ראיה לכך שעשתה שימוש רצוף במקרקעין במשך תקופה של שלושים שנים, כנדרש בסעיף 94(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

התובעת עצמה כאמור, לא נתנה תצהיר ולא התייצבה לעדות, על אף שהיא צלולה ומסוגלת לענות לשאלות.

בן התובעת עצמו לא היה מסוגל להעיד שנעשה שימוש כלשהו בשטח במהלך השנים האחרונות:

"ת. ... זה היה שטח של הורי, הורי גידלו שם טבק בזמנו, לפני שיישרו את השטח.

ש. משנת 82 לא עשיתם כלום.

ת. לא יודע, הייתי בצבא והייתי עסוק בלימודים. אבי התעסק בזה ואני לא יודע". (עמ' 28 ש' 7 - 10)

בנוסף, עדויות העדים האחרים מטעם התובעת לא תמכו בטענה זאת. ההיפך, העד מר אייזנשטיין, חבר אגודה מאז שנת 1959, מי שבמשך שנים ארוכות היה חבר וועד ואף מזכיר האגודה, ומי שהחזיק את החלקה הסמוכה לחלקת התובעת העיד:

"אני זוכר את זה תמיד כמשטח. אינני זוכר שאי פעם נעשה שימוש חקלאי בכל השטח שסימנתי כשייך לתובעת." (עמ' 11 ש' 18, 19)

דהיינו, גם דינה של טענה זאת להידחות.

האם הופלתה התובעת לרעה בחלוקת הקרקעות?

1. התובעת טענה כי חברים אחרים באגודה מחזיקים בשטחים העולים על שלה ולכן היא מופלית לרעה.

עיון בטבלת חלוקת הקרקעות החקלאיות, נספח יח' לתצהיר מטעם הנתבעת, מגלה כי הרוב הגדול של חברי האגודה קבלו קרקעות בשטחים של 4 דונם בערך, כפי שקיבלה גם התובעת.

ניתן למצוא בנספח יח' הנ"ל דוגמאות לסטיות קלות מעבר לשטח של 4 דונם לנחלה בהיקפים של עד מאות מ"ר בודדים. מזכיר האגודה הסביר הבדלים אלה (בסעיף 13 לתצהירו), באילוצים של תוואי קרקע, גבולות המשבצת, מובלעות דרכים וכדומה, שלא אפשרו לחלק חלקות מסוימות לחלקות קטנות יותר, וכן בצורך לקיים את החלטת האגודה להקצות שטחים קרוב ככל האפשר לחלוקה "ההיסטורית". הסברים אלה הגיוניים וסבירים. ומכל מקום, הסטיות הקיימות אינן רבות, הן קלות באופן יחסי ואינן מצביעות על קיומה של אפליה.

מזכיר האגודה התייחס לשני מקרים של חברי אגודה המחזיקים בשטחים גדולים יותר מאשר אחרים והסביר כי מדובר במקרים של פלישה ולא בחלוקת קרקעות על ידי האגודה. שני המקרים נמצאים בטיפול בשלבים כאלה ואחרים (ראה עמ' 33 ש' 4 - 6, 12 - 23 וכן עמ' 34 ש' 8 - 11).

זאת ועוד, בעדותו בבית המשפט הבהיר מזכיר האגודה, כי הליך החלוקה עדיין נמצא בעיצומו (בין השאר בשל תביעות הנמצאות בבירור), וכי האסיפה הכללית של האגודה החליטה לערוך איזון כספי או קרקעי לקראת תום תהליך החלוקה (עמ' 33 ש' 7 - 9).

מי שערך את נספח יח' הנ"ל הוא מזכיר האגודה, אשר העיד מטעמה ואימת את נכונותה בעדותו בבית המשפט. עדותו היתה אמינה עלי לגמרי, ולא הוצגה בפני כל ראיה לכך שטבלת חלוקת הקרקעות איננה משקפת את חלוקת הקרקעות בפועל.

1. בסעיף 49 לסיכומיה הפנתה התובעת לרשימה של משקים המופיעים בנספח יח' אשר קיבלו שטחים גדולים יותר משלה. עיינתי היטב בנספח יח' ולא מצאתי מתוך המקרים אליהם הפנתה התובעת, שיש מצב בו שני משקים (מייסד ובן ממשיך) קיבלו כמות העולה באופן משמעותי על 8 דונם, כפי שקיבלו התובעת ובנה.
2. בסעיף 44 לסיכומיה מנסה התובעת להסתמך על הרשום בטבלה יח' הנ"ל כדי להראות שלהבדיל ממנה, שקבלה שטח של 8 דונם בלבד, לאחרים יש שטחים גדולים הרבה יותר. טענה זאת מטעה. הובהר היטב, כי הטבלה מתייחסת לשטחי השלחין בלבד, ואילו לתובעת יש קרקעות נוספות בשטחי הנחלה (אזור המגורים והאזור המשקי בשטח של כ 6.5 דונם) ובמטעי האבוקדו ( 4 - 5 דונם), שלא נכללים בטבלה.
3. העדים מטעמה של התובעת העידו על חוסר שוויון בחלוקת הקרקעות אולם דבריהם נאמרו בעל פה בלבד, מבלי לציין מקרים מסוימים, ומבלי להתייחס לכמויות. הטענות נותרו סתמיות, בלתי מסוימות, הן לא נתמכו באסמכתאות ולא ניתן לברר את אמיתותן, או לתת להן הסברים. כמו כן לא נאמר על ידי העדים, האם השטחים שמחזיקה התובעת קטנים משטחים אלה.
4. מכל מקום, גם אם קיימים חברי אגודה אחרים המופלים לטובה, אין הדבר מקנה לתובעת זכות לדרוש להיות מופלית לטובה. בשורה התחתונה, כפי שראינו, חלוקה שוויונית בין החברים אמורה להסתכם בשטח של כ- 17 דונם (ברוטו) לכל משק ואילו התובעת מחזיקה בשטח של כ- 18 דונם (נטו), והרי היא מופלית לטובה ולא לרעה.

השקעות במקרקעין

1. התובעת טענה כי השקיעה סכומי עתק בהכשרת החלקה "ההיסטורית" שהייתה ברשותה, ביישור השטח והקמת משטח ישר, כולל עבודת חפירה וחציבה ועבודות מילוי קרקע, וכי כעת עליה להשקיע מחדש להכשיר את הקרקע החליפית שקבלה בחלוקה מחדש.
2. התובעת לא הביאה ראיות ישירות כלשהן לעבודות שבוצעו בחלקה "ההיסטורית", או לסכומים שהושקעו בביצוען, ואף לא התייצבה, כאמור, להעיד מידיעה אישית מה נעשה שם. הראיה היחידה שהגישה לצורך זה היה כתב כמויות שנערך על ידי המהנדס גדבאן שריף.
3. כתב הכמויות לא נערך כחוות דעת מומחה כדין. ב"כ הנתבעת התנגד לתוקפו כראיה וחקר את המומחה בעניינו למען הזהירות בלבד.

במהלך עדותו של מר גדבאן התברר, כי הערכת הכמויות של העבודות שבוצעו בחלקה "ההיסטורית" נעשה בהתבסס על מפת המדידה נ/6, שהיא עצמה נערכה כאמור, על בסיס דברים שמסר למודד בנה של התובעת ולא על בסיס נתונים רשמיים.

1. מכל מקום, כפי שעלה מעדות מר גדבאן, לא ניתן לדעת ממפת המדידה עליה הסתמך מה היה המצב הקודם בשטח, לפני שבוצעו העבודות הנטענות (חפירה וחציבה מחד ומילוי מאידך). הערכותיו לגבי המצב לפני ביצוע העבודות התבססו על אומדן והערכה בלבד (עמ' 42 ש' 18). כאשר לדבריו, הערכת המצב הטופוגרפי הקודם בחלקה יכול להיות רק בגדר "ניחוש" (עמ' 44 ש' 6 - 9).

עוד התברר מעדותו כי כאשר ביקר בשטח ראה כי השטח מיושר אולם הוא התקשה להבדיל בין המצב הטבעי של הקרקע לבין המצב הקיים (עמ' 44 ש' 3, 4). כלומר, לא היה ביכולתו להעריך מה מתוך המצב הקיים בשטח היום הוא המצב הטבעי ומה נובע מעבודות שבוצעו.

מר גדבאן אישר כי עבודות מסוג זה הן עבודות טעונות היתר, כי לא הוצג בפניו היתר והוא אף לא ביקש לראותו (עמ' 43 ש' 2- 23).

דהיינו, לא ניתן לדעת אל נכון, איזה כמויות אדמה הובאו לשטח ואיזה כמויות אדמה נחצבו או נחפרו.

1. בנוסף על האמור, לא רק שלא ניתן היה לסמוך על חישובי הכמויות של מר גדבאן כראיה, התברר מביקור שערך בית המשפט בשטח ומדברים שמסר בנה של התובעת, כי בפועל כלל לא בוצע במקום מילוי של הקרקע על ידי הנחת מצעים והידוק, אשר הם אלה שמהווים את חלק הארי של תחשיב הכמויות שערך מר גדבאן.

כפי שהתרשמתי במו עיניי ונרשם בפרוטוקול הביקור:

"חלק מהחלקה, המסומן על גבי התשריט נ/6 באות F, מוגבה מעל פני השטח מסביבו כבמה. פני שטח הבמה עשויים אדמה, ללא מצעים, לא מהודקים ולא ממש מיושרים, מכוסים בעשבייה. ניתן לראות על פני הקרקע תילים רבים של חולד, במקומות רבים, מה שמצביע על כך שמדובר אכן באדמה רכה גם עמוק יותר מפני השטח, ולא במצעים קשים. פה ושם, מפוזרת פסולת בנין . לכל אורך הדופן המערבית של הבמה (מצפון לדרום), יש כמויות גדולות של פסולת בניין ואספלט. לא ניתן לדעת אם הפסולת מהווה חלק מחומר המילוי שנועד להקים את הבמה או שנשפכה במקום לאחר מכן, אולם כיום היא מהווה חלק מהצד המערבי של הבמה... בדופן הדרומית של הבמה ובחלק מהדופן המזרחית ניתן לראות בולדרים מעורבים באדמה. מה שמצביע על הרכב המילוי של הבמה, שאיננו עשוי מחומר מילוי מבורר."

במעמד הביקור בשטח אישר בנה של התובעת:

"לא דיברנו על מצעים, אין מצעים".

אל מול עובדות ברורות אלה, העיד מר גדבאן בבית המשפט, כי הובא לשטח חומר מבורר למרות שלא בדק זאת (עמ' 45 ש' 15- 20), וחישב בכתב הכמויות שהכין, מילוי מצעים מחומר מבורר, לפי דרישות המפרט הכללי, בנפח של 3,000 מ"ק, בסכום של 213,000 ₪.

על אף שלא הונחו מצעים ובביקור נמצא כי פני השטח לא היו מהודקות ולא מיושרות, "העריך" מר גדבאן, בהסתמך על מה שהוא ראה בשטח, שכן נעשה הידוק (עמ' 45 ש' 1, 2) וחישב את שווי העבודות ב- 14,000 ₪.

ועוד, בביקור בשטח נמצא כי בוצעה בחלקו הצפוני, מצפון לדרך עפר העוברת בו, חציבה בשטח קטן מאוד יחסית, הכוללת סלע חצוב באורך של כ- 4 עד 5 מ' וגובה בין 30 - 70 ס"מ. ולמרות ההיקף הקטן ביותר של שטח זה, העריך מר גדבאן עבודות חפירה וחציבה בהיקף של 500 מ"ק. לא ברור מהיכן שאב מר גדבאן כמויות אלה. אציין גם, כי מטרת החציבה שבוצעה לא ברורה, שכן אין היא מהווה חלק בלתי נפרד מהשטח המוגבה שמדרום לדרך העפר, ואף שבנה של התובעת ציין כי מדובר בהכשרה להקמת דיר, לא ברור מי עשה זאת, מתי ולאיזה צורך.

1. נוכח כל האמור התרשמתי מעדותו של מר גדבאן שלא היתה אמינה, לא מקצועית, לא התייחסה לעובדות בשטח ולא ניתן להסתמך עליה, וזאת אפילו לו ניתן היה להתייחס אליה כאל ראיה קבילה בהיעדר חוות דעת כדין.

בהתחשב בכך שפרט לעדותו לא הובאו ראיות מטעם התובעת לעבודות שבצעה ולסכומים שהשקיעה אני קובע כי טענתה זו לא הוכחה, אף לא במקצת.

1. הנתבעת הביאה חוות דעת של מהנדס מטעמה, אשר אף העיד בבית המשפט. עיקר חוות דעתו והעדות התייחסו לעובדה שלא בוצעו בחלקה "ההיסטורית" עבודות כפי שנטען על יד התובעת. העדות הייתה הגיונית וסבירה, התיישבה עם הממצאים שראיתי בשטח, ואף עם דברי בנה של התובעת כאמור.
2. משלא הוכיחה התובעת שביצעה בחלקה "ההיסטורית" עבודות כלשהן, ולא שהשקיעה בה סכומי כסף כלשהם, נשמט הבסיס תחת הטענה, שהיא זכאית לקבל פיצוי עבור עבודות הנדרשות כדי להביא את מצבה של החלקה החדשה למצב החלקה "ההיסטורית".

1. למעלה מן הצורך אומר, כי לא עלה בידי התובעת אף להוכיח את טענותיה בעניין העבודות שיש לבצע בחלקה החדשה, כמותן ועלויותיהן.

אף בעניין זה הסתמכה התובעת על עדותו של מר שריף גדבאן, אשר בעניין זה כבר הכין חוות דעת כדין. בנוסף על כך שעדותו לא עשתה עלי רושם אמין ומקצועי כאמור, במהלך עדותו בעניין זה התברר, כי לא היה בידו להציג את חישובי הכמויות שעליהם הסתמך (עמ' 46 ש' 7, 8); הוא לא ראה תוכניות בניה לביצוע העבודות (עמ' 46 ש' 14, 15); הוא לא זכר את הכניסה למגרש ולא את השיפוע שלו (עמ' 46 ש' 24, 25); ובכלל חשב שחוות הדעת מיועדת לצרכי מו"מ ולא להגיע לבית משפט (עמ' 46 ש' 25), על אף הצהרה בחוות הדעת שעדותו כעדות בבית משפט.

עוד התברר, כי הערכת הכמויות ליישור החלקה החדשה בוצעה לפי תחשיב מלא של שטח החלקה, מבלי להתייחס לכך שחלק משמעותי ממנה נכלל בשטח החלקה "ההיסטורית" וחופף אותה.

התיישנות

1. הנתבעת טענה כבר בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה.

העד מטעם הנתבעת מסר בתצהיר שהגיש, כי החלוקה מחדש שבמסגרתה שונו גבולות החלקה "ההיסטורית" של התובעת בוצעה על פי החלטה של אסיפת האגודה מיום 13/8/97 שאושררה בהחלטת האסיפה כללית מיום 24/6/98, במהלכה הוצגה חלוקת הקרקעות.

ביום 30/6/98 פנה וועד האגודה לבעלה של התובעת וזימן אותו לישיבת ועד כדי לדון ביישום החלטת האסיפה הכללית בעניין חלוקת הקרקעות. וביום 7/2/99 פנה וועד האגודה לבעלה של התובעת במכתב נוסף, בו והודיע לו על האפשרות לערער על החלטת האסיפה הכללית מיום 24/6/98, וכי אם לא ימסור כל הודעה ייחשב הדבר כהסכמה לחלוקה עליה החליטה האסיפה הכללית.

כלומר, עילת התביעה נולדה כבר ביום 24/6/98 והיא היתה אמורה להיות ידועה לתובעת כבר ביום 7/2/99 או בסמוך לכך. משמע, עילת התביעה התיישנה 7 שנים לאחר מכן בחודש פברואר 2006. מכיוון שהתביעה הוגשה בשנת 2009, היה זה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

התובעת לא התייחסה לטענה זאת בכלל ולא הביאה ראיות מצדה בעניין זה.

לא זו בלבד, המצהיר מטעם הנתבעת לא נחקר על העובדות הנ"ל שמסר במהלך חקירתו הנגדית. משכך יש להתייחס לעובדות אלה כעובדות שלא היו שנויות במחלוקת.

לכך יש להוסיף, כי כאמור לעיל, עדותו של העד מטעם הנתבעת עשתה עלי רושם אמין, חסר פניות וחסר אינטרס אישי.

אשר על כן, דינה של התביעה להידחות אף מחמת התיישנות.

שונות

1. התובעת טענה לא מעט בעניין כוונת האגודה להקים לולים על הקרקע שנלקחה ממנה, במסגרת הרפורמה בענף הלול. הנתבעת הכחישה טענה זאת וטענה כי מדובר ביוזמה של מוסדות המדינה השונים. מכיוון שבכתב התביעה המתוקן לא נתבקש כל סעד בקשר לכך, ומכיוון שלא מצאתי צורך לדון ולהכריע בעובדות בעניין זה לצורך הכרעה בתובענה, לא אדרש לטענות שנטענו בעניין זה.

לסיכום

אני דוחה את התביעה על כל חלקיה.

בהתחשב עם כמות ההליכים ומשכם, עם כמות הטענות שנטענו ומהותן ועם התנהלות הצדדים במהלך ההליכים, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הצווים הזמניים שניתנו בתיק מבוטלים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ד, 02 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.