בפני תביעה לנזקי גוף.

בכתב התביעה, התובע טוען, בין היתר, כדלקמן:

1. כי הוא יליד 1997 (קטין במועד הגשת התביעה) ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היה תלמיד בי"ס תחת אחריותו של הנתבע.

2. כי הנתבעת 2 (שנמחקה) ביטחה את הנתבע ואת התובע בפוליסת ביטוח תלמידים ו/או כל פוליסה אחרת.

3. כי ביום 15.11.04 במהלך ההפסקה, שיחק התובע עם חבריו ולפתע נפל בחוזקה ובעוצמה ארצה ושבר את מרפק ידו הימינית (להלן – "התאונה").

4. כי הובהל אל בית החולים ואובחן לו שבר עם תזוזה. התובע אושפז לצורך טיפול, ניתוח וקיבוע פנימי של השבר.

5. כי ביום 18.11.04 בוצע לתובע ניתוח נוסף בהרדמה כללית וביום 19.11.04 שוחרר מביה"ח.

6. כי מומחה אשר בדק את התובע קבע כי נותרו לו 15% נכות לצמיתות בגין עיוות והפרעה בצמיחת העצם (ללא הגבלת תנועה במרפק) ו- 10% בגין צלקת מכוערת.

7. כי על הנתבעים לפצותו על נזקיו לאור רשלנות הנתבע.

הנתבע הגיש כתב הגנה הכולל הכחשות כלליות לכל רכיבי התביעה וטוען עוד כי האירוע ארע באופן פתאומי שלא ניתן היה לצפותו ו/או למונעו.

הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה בו טוענת בין היתר כדלקמן:

1. כי ביטחה את התובע בפוליסת ביטוח על פי עקרונות הביטוח הקבועים בפוליסה, כמסמך חוזי.

2. כי היא מכחישה את כל רכיבי התביעה וכופרת בהם.

3. כי התובע נבדק ע"י מומחה מטעמה אשר קבע כי לא נותרה לתובע מגבלה כלשהי ולא נותרה כל נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

הנתבע 1 (עירית רמלה) הגיש הודעת צד ג' כנגד מדינת ישראל/משרד החינוך (הנתבע 1 כיום), בעילת הרשלנות.

צד ג' הגיש כתב הגנה בו טוען לשיהוי אשר גרם לנזק ראייתי והכחיש את כל טענות התביעה וההודעה לצד ג'.

בדיון שהתקיים ביום 3.4.11 בפני כב' השופטת גלית ציגלר תוקן כתב התביעה כך שהנתבעת 1 שונתה לעיריית חדרה, והנתבעת 2, חברת הביטוח כלל נמחקה לאור הסדר אליו הגיעה עם התובע במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות.

בדיון שהתקיים בפני ביום 14.2.13 הובהר כי לאור הסדר בין הצדדים הנתבע היחיד שנותר בתביעה הוא הנתבע שבכותרת – משרד החינוך.

עוד הוחלט לפצל את הדיון כך ששאלת האחריות תוכרע תחילה.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 16.6.15 בה העידו בפני, התובע, מר יעקב פרץ והגב' מיכל מטה-כהן.

המשך הדיון נדחה לשמיעת עד נוסף שלא התייצב, אך לאחר מכן הודיעו הצדדים על ויתור על חקירתו ולפיכך ניתן צו לסיכומים.

הצדדים הגישו סיכומיהם.

הכרעה

החבות

התובע טוען כי במהלך הפסקה בין השיעורים בבית הספר, נדחף ע"י תלמיד אחר ב"משחק דחיפות" נפל ונחבל.

התובע טוען כי הנתבע התרשל בכך שלא דאג להעמיד מורה במקום אשר ימנע את משחק הדחיפות או יפסיקו לכשהחל.

הנתבע טוען להרחבת חזית וכי המסגרת הדיונית נקבעה בטענת התובע בסע' 6 לכתב התביעה וגם כי הגרסה החדשה המורחבת לא הוכחה.

סע' 6 לכתב התביעה מציין כדלקמן:

"ביום 15.11.04 במהלך ההפסקה שיחק התובע עם חבריו בבית הספר. לפתע נפל הקטין בחוזקה ובעוצמה ארצה וכתוצאה מכך שבר את מרפק ידו הימינית".

מעבר לאמור בסע' 6 אין בכתב התביעה כל ציון עובדתי נוסף לקרות התאונה ובסע' 17 מצוין כדלקמן:

"התובעים יטען כי אינם יודעים ואין הם יכולים לדעת את הנסיבות הממשיות של אירוע התאונה וכי התאונה נגרמה בנכס, אשר היה בחזקתה ו/או בבעלותה ו/או בשליטתה ו/או בפיקוחה ו/או באחריותה ו/או בתחום דאגתה ושמירתה של הנתבעת ....".

כך, שמעבר לנטען בסע' 6 כי התובע נפל ללא ציון מה הגורם לנפילתו, בסע' 17 אומר התובע, כי הוא אינו יודע את הנסיבות הממשיות של אירוע התאונה.

אמנם, ניתן לטעון בכתב טענות, טענות משפטיות חלופיות, אך אסור לטעון טענות עובדתיות חלופיות ולבטח אסור לטעון טענות עובדתיות שאינן נכונות.

התובע אינו מציין מה הגורם לנפילה אלא מדגיש כי אינו יודע את הנסיבות שגרמו לנפילה.

לכן, כל הוספה מאוחרת: סע' 6 לתצהיר התובע מיום 25.12.14, הכולל תוספת של משחק הדחיפות, וכי נדחף ונפל, כפי שצוין גם בסע' 1 לתצהיר יעקב פרץ מיום 26.4.10, אינה מותרת ומהווה שינוי והרחבת חזית אסורים.

לכשראה התובע כי הגרסה אותה הוא מוסר אינה תואמת את הנטען בכתב התביעה, היה עליו לעתור לתיקון כתב התביעה על מנת לכלול את אותה תוספת כחלק מהשאלות שבמחלקות והדרושות בירור בביהמ"ש.

התובע לא עשה כן, לא עתר לתיקון כתב התביעה ולא תיקן את התביעה.

לפיכך לא ניתן להתייחס לטענות התובע לגבי התוספת ובנסיבות אלה דין התביעה להידחות.

מעבר לצורך אציין כי גם אם הייתי מתיר ומאפשר לתובע לכלול את הטענה בדבר משחק הדחיפות וכי נדחף ולו לאור העובדה שהנתבע צירף טופס תאונה שנרשם ביום התאונה בו צוין כי: "..תוך כדי משחק שקד נדחף על רחבת הדשא נפל ... הילדים שהפילו את שקד העידו על כך שדחפו אותו". גם במקרה זו, התובע לא הוכיח את טענותיו.

מטעם התובע העידו הוא בעצמו ואביו מר יעקב פרץ.

התובע העיד כי זוכר את משחק הדחיפות, כי נדחף וכי לא היה מורה בסביבה.

התובע מעיד כדלקמן:

"אני אגיד לך מה היה, הם שיחקו את המשחק הזה דחיפות, אני עמדתי בצד, הילד שדחף ילד דחף ילד ופגע בי ואני נפלתי ויצא מקרה שנשבר לי היד" (עמ' 11 לפרוטוקול בשורות 17-18).

מעבר לעדותו של התובע לא הוגשו כל ראיות ישירות ולא עדי ראיה אשר יכולים היו לתמוך בגרסתו המאוחרת של התובע.

התובע יכול היה להביא עדים שהיו במקום כדוגמת אותם ילדים שהיו מעורבים בתקרית ובמשחק הנטען אך הוא לא עשה כן.

סע' 54 לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;

...".

אין חולק כי מדובר בעדות של בעל דין ועל כן על מנת לקבלה כעדות יחידה ולפסוק לטובתו על פיה, היה על התובע לצרף ולהציג סיוע דבר אשר לא עשה.

לפיכך איני מקבל את טענותיו של התובע, אני קובע כי הוא לא הוכיח את תביעתו והיא נדחית.

מאחר שהוכח בפני שהתובע נפל ונחבל בבית הספר, גם אם לא הוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבע, לא מצאתי לחייבו בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ו, 30 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.