מבוא

1. התובעת, ילידת 16.12.84 עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבעות לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל מעורבותה בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 10.6.08 והשנייה ביום 5.11.08.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי ביום 10.6.08 בשעות הבוקר נפגעה בתאונת דרכים שעה שמשאית סטתה למסלולה ובשל כך רכבה התנגש עם רכב צד ג' (להלן: "התאונה הראשונה"). לטענתה, ביום 5.11.08 בשעות הבוקר האופנוע עליו רכבה היה מעורב בהתנגשות עם רכב צד ג' (להלן: "התאונה השנייה"). לטענתה, עסקינן בתאונות דרכים כהגדרתן בחוק.
2. התובעת טוענת, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הראל") ביטחה את הרכב בו נהגה במועדים הרלוונטיים לתאונה הראשונה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "הפול") ביטחה את האופנוע במועדים הרלוונטיים לתאונה השנייה. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי על הנתבעות לפצותה בגין נזקיה.
3. התובעת טוענת, כי לאחר התאונה הראשונה, קיבלה טיפול רפואי בבית החולים תל השומר והיא סבלה מפגיעה בצוואר, בגב, באגן וברגליים ובבדיקתה אובחנו רגישות לכל אורך עמוד השדרה וכאבים בהנעת הברכיים והירכיים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למעקב בקופת חולים. בהמשך, החלה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות, בחילות, התעלפויות, מצב נפשי ירוד, חרדות ופחדים הקשורים לתאונה. התובעת ציינה, כי הופנתה לבדיקת CT מוח ועברה טיפולי פיזיותראפיה ולאחריהם מצבה נותר סטטי.
4. התובעת טוענת, כי בתאונה השנייה נפגעה בצוואר, בגב, בכף רגל ימין, בברך שמאל ובחגורת הכתפיים וכן החלה לחוש נימול בידיים. התובעת פנתה לבית החולים תל השומר ובבדיקתה אובחנה רגישות מותנית, רגישות בכף רגל ימין ובבסיס כפות הידיים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למעקב רופא מטפל. בקופת חולים אובחנו רגישות והגבלה בתנועות גב וצוואר. בנוסף, התובעת החלה לסבול מהפרעות שמיעה, לחץ באוזניים, צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה. התובעת הופנתה לבדיקת טומוגרפיה לעמוד שדרה צווארי ובמסגרת הבדיקה הודגמה היצרות גרמית בתעלה הפומילית המיני בגובה C3 – 4.
5. התובעת טוענת, כי מאז התאונות היא סובלת מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, הפרעות בשמיעה, לחץ באוזניים, כאבים בכף רגל ימין וברך שמאל, נימול בידיים, סחרחורות, כאבי ראש, חרדות, פחדים, לחץ נפשי, הפרעות בשינה ואי שקט.
6. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הפסד פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות שונות בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד וכאב וסבל.
7. הראל מכחישה את התרחשות התאונה הראשונה, את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. כן טוענת, כי הוצאותיה הרפואיות ו/או האחרות של התובעת מכוסות על ידי קופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי וכי מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק, יש לנכות סכום או טובת הנאה המגיעים לה לפי חוק.
8. הפול מכחישה את התרחשות התאונה השנייה ונסיבותיה. כמו כן, מכחישה את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה האמורה. הפול טוענת, כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים ואין להם אחיזה במציאות. לטענתה, עסקינן בתאונת עבודה ובידי התובעת למצות זכויותיה במוסד לביטוח לאומי. לטענתה, הוצאות התובעת מכוסות על ידי קופת החולים בה היא חברה ומכל סכום שייפסק לה, ככל שייפסק, יש לנכות סכום או טובת הנאה המגיעים לה לפי חוק.

הראיות

1. בדיון אשר נערך ביום 29.6.10 מונה ד"ר נמרוד רוזן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו קבע המומחה, כי בעקבות התאונות נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 16.3% בגין הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי בצורה קלה עד בינונית והגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני בצורה קלה זאת, לאחר ניכוי מצב קודם. המומחה ייחס שליש מהנכות לתאונה הראשונה ושני שליש ממנה לתאונה השנייה.
2. בדיון שנערך ביום 28.3.11 מונה פרופ' חנן מוניץ כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתו ציין המומחה, כי אבחן אצל התובעת תסמונת פוסט טראומטית וכי התפתחה תמונה של תסמונת כפייתית והחרפה של פוביות שכנראה היו קיימות לפני התאונות. הוא ציין, כי יש לייחס לתאונה הראשונה 75% מהנזק ולתאונה השנייה 25% ממנו. המומחה טען, כי מצבה של התובעת מתאים לסעיף 34ג של הביטוח הלאומי, קרי 20%, וציין, כי היות וההליך הטיפולי טרם הושלם הרי שיש להגביל את נכותה לשנתיים ממועד בדיקתו ובחלוף שנתיים יש לבדוק אותה בשנית.
3. לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל מר יניב בריגה (להלן: "בריגה")- בן זוגה של התובעת. המצהירים ופרופ' מוניץ נחקרו על האמור בתצהירים ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים בחרו שלא לחקור את ד"ר רוזן על חוות דעתו. בנוסף, הגישו הצדדים את ראיותיהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
   

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת באשר לנכותה של התובעת ולקיומו של קשר סיבתי בינה לבין כל אחת משתי התאונות נשוא התובענה.
2. כאמור לעיל, בחוות דעתו קבע המומחה בתחום הנפשי, כי לתובעת נכות בשיעור של 20% לתקופה של שנתיים מיום הבדיקה. המומחה ציין, כי יש להגביל את נכותה של התובעת לתקופה האמורה שכן ההליך הטיפולי טרם הסתיים וכי בנסיבות אלו בחלוף שנתיים יש לבדוק אותה בשנית. התובעת העידה, כי אינה מקבלת טיפול כלשהו כעת. לטענתה, עברה טיפול נפשי לאחר התאונה והקביעה הייתה שאין דרך לעזור לה (עמ' 36 ש' 7-8).
3. פרופ' מוניץ העיד, כי בדק את התובעת בשנת 2011, כשלוש שנים אחרי התאונות (עמ' 13 ש' 18-19). הוא נשאל מהו בדרך כלל השלב שבו מתגבש הנזק לאחר סיום הטיפול והשיב, כי יש שני אלמנטים- המהלך הטבעי של המחלה ללא קשר לטפולים ואלמנט טיפולי. פרופ' מוניץ טען, כי השאלה היא מה הסיכוי שהטיפול יעזור ובאיזה טיפול מדובר. לטענתו, יש לשקול את הדברים האמורים בכדי לדעת האם הטיפול מוצה (עמ' 13 ש' 23-29).
4. פרופ' מוניץ העיד, כי הוא מסתמך על החומר המצוי בתיקו הרפואי של הנבדק וכן על הבדיקה שעורך. הוא נשאל, האם במידה שהצוות הרפואי סבור שהטיפול הפסיכולוגי פסיכיאטרי הסתיים ועוברים לטיפולים של שימור באמצעות כדורים האם יסכים לזה והשיב, כי היה בודק היטב האם יש טיפולים שלא מוצו ואם הכל מוצה הוא מקבל את זה (עמ' 14 ש' 1-7).
5. פרופ' מוניץ אישר, כי במועד בדיקת התובעת העריך שנכותה הינה בשיעור של 20%. הוא נשאל, האם הייתה לתובעת אותה נכות לאחר הטיפולים שקיבלה והשיב, כי חשב שהיא עומדת לקבל טיפול מודרני ולכן נתן לה שנתיים נוספות. נטען בפניו, כי בדק את התובעת לאחר שלוש שנים בהן קיבלה טיפול רפואי וטיפול של כדורים ובתגובה טען, כי היא לא קיבלה את הטיפול אשר כיום ידוע שהוא ברמת הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. המומחה טען, כי התרשם שיש ליתן צ'אנס לטיפול האמור ועל כן קבע שיש לראותה שוב לאחר הטיפול (עמ' 14 ש' 16-30).
6. בהמשך עדותו נשאל פרופ' מוניץ מה ההבדל בין שני הטיפולים אליהם התייחס בחוות דעתו והשיב, כי CBT הוא טיפול יעיל מאוד במיוחד במקרים של דיכאון ופחות יעיל לטיפול ב- PTSD. לטענתו, PE הוא טיפול עם אחוזי הצלחה גבוהים יותר (עמ' 15 ש' 14-19). הוא נשאל היכן למד מהחומר הרפואי שהתובעת לא עברה טיפול CBT והשיב, כי זה לא מוזכר וכי הוא מניח שאם היא הייתה עוברת את הטיפול האמור הרי שזה היה מוזכר (עמ' 15 ש' 20-21). פרופ' מוניץ נשאל, האם במידה שהתובעת הייתה עוברת טיפול CBT שנה או שנתיים לפני שהוא בדק אותה האם היה בידו להעריך באופן סופי את מצבה הרפואי שלוש שנים לאחר התאונה והשיב, כי עדיין היה חושב שרצוי שהיא תקבל טיפול PE. המומחה העיד, כי אם הייתה עוברת גם טיפול PE הוא היה אומר שאין טיפולים נוספים שניתן להציע לתובעת וכי המצב סופי (עמ' 15 ש' 22-26).
7. בעת עדותו הוצג לפרופ' מוניץ מסמך מיולי 2010 לפיו התובעת עברה טיפול PE וטיפול CBT ללא הצלחה. בתגובה טען, כי לא ראה את זה. נטען בפניו, כי זה היה בערך שנה לפני שבדק את התובעת והוא השיב, כי לא ראה את המסמך וכי חשב שהתובעת לא עברה טיפול PE (עמ' 15 ש' 27-32). פרופ' מוניץ נשאל, האם הוא מסכים, כי לאור המסמך האמור הרי שניתן לקבוע, כי במועד בו בדק את התובעת הייתה לה נכות צמיתה בשיעור 20% והשיב, כי חלקית. הוא טען, כי יש שני קריטריונים של ארבע שנים וטיפול נאות. נטען בפניו, כי הפסיכיאטרית ציינה במסמך, כי הטיפול הסתיים ללא שיפור והוא נשאל האם במקרה של טיפול נאות כאשר הוא קובע 20% לאורך כל התקופה האם ניתן לקבוע שזו הנכות והשיב, כי עקרונית הוא היה אומר שצריך לחכות ארבע שנים אולם אינו יודע אם היה עומד על זה בכל תוקף שכן התובעת עברה טיפול (עמ' 16 ש' 1-11).
8. בהמשך עדותו נטען בפניו, כי התובעת עברה בתל השומר שלושה טיפולים פסיכיאטריים בשנת 2009 ופעמיים בשנת 2010 והוא השיב, כי מהמסמך שהראו לו עולה, כי היא עברה 9 טיפולי PE אצל ד"ר נקש בתל השומר. נטען בפניו, כי המסמך האמור הוא סיכום אולם אין תיעוד על הביקורים עצמם אלא רק לגבי חמשת הטיפולים המפורטים לעיל. בתגובה טען, כי הוא מאמין למסמך אשר הוצג לו (עמ' 17 27-33).
9. בעת עדותו נטען בפני פרופ' מוניץ, כי בתחילת דבריו הביע אכזבה מהטיפול שהתובעת קיבלה בתל השומר והוא טען, כי זה משום שחשב שהיא צריכה לקבל טיפול PE. הוא טען, כי ראה שהיא קיבלה טיפול PE שנכשל ולכן היא הייתה מועמדת לטיפול CBT אשר הינו פחות יעיל אולם עדיין שווה ניסיון. הוא הוסיף, כי עכשיו ראה שהיא עברה את הטיפול האמור (עמ' 21 ש' 22-28). נטען בפניו, כי הוא אמר שהטיפול האופטימאלי הוא PE והוא אישר טענה זו והוסיף, כי הטיפול לא הצליח (עמ' 21 ש' 29-30). פרופ' מוניץ אישר, כי רק לאחר שהוצג לו המסמך מיום 30.5.10 הוא הבין שהתובעת קיבלה את שני הטיפולים (עמ' 22 ש' 1-2).
10. פרופ' מוניץ ציין, כי לגבי תסמונת PTSD יודעים שיש הבראה ספונטאנית וההשפעות הופכות להיות שוליות ולא חשובות (עמ' 13 ש 26-27). הוא נשאל, האם מדובר באבחנה כרונית והשיב בשלילה. לטענתו, במקרים רבים יש הבראה ספונטאנית ויש מקרים שהופכים לכרוניים (עמ' 14 ש' 14-15). בהמשך עדותו פרופ' מוניץ נשאל אילו שינויים הוא היה מצפה למצוא במצב התובעת ככל שהיה בודק אותה היום ונטען בפניו, כי הוא אמר שהזמן עושה את שלו. בתגובה טען, כי אמר שבחלק מהמקרים יש הבראה ספונטאנית. הוא נשאל מה היה מחפש לראות שהשתנה אם היה בודק את התובעת היום והשיב, כי היה עובר על כל הסימנים לתסמונת ושואל אותה על התנהגות הימנעות וכי היה בודק אם יש לה תסמונות נלוות כגון דיכאון, חרדה ופאניקה ואיך היא מרגישה באופן כללי.
11. פרופ' מוניץ נשאל, האם הוא סבור שבדיקה כאמור הינה מיותרת כיום ובתגובה טען, כי השאלה היא עד כמה להיות עקשן. הוא הוסיף, כי הוא חושב שזה קצת להיות עקשן מידי לבדוק את התובעת עוד שנה וכי אם רוצים להיות מאוד מדויקים יכול להיות שצריך לבדוק אותה עוד פעם כעת. המומחה העיד, כי השתכנע שהתובעת עברה טיפולים וכי הוא חושב שזה לסרבל ולקחת את הסיכוי הקטן שהיא בין אלה שיש שיפור אצלם בין שנה שלישית לרביעית. לטענתו, הסיכוי שהיה שיפור שלא היה בשלוש השנים האחרונות הוא 5-6 אחוז (עמ' 20 ש' 30-32, עמ' 21 ש' 1-15). פרופ' מוניץ נשאל מה מידת השיפור, בהנחה שיהיה שיפור והשיב, כי לא ניתן לדעת וכי יכולה להיות גם הרעה (עמ' 21 ש' 16-17).
12. הנה כי כן, מחוות הדעת ומעדותו של פרופ' מוניץ עולה בבירור, כי הוא לא היה מודע לכך שהתובעת עברה את שני הטיפולים הרלוונטיים ובנסיבות אלו סבר, כי יש לבדוק אותה בשנית כעבור שנתיים. הוא העיד, כי אם התובעת הייתה עוברת גם טיפול PE הוא היה אומר שאין טיפולים נוספים שניתן להציע לתובעת וכי המצב סופי. לאחר שהוצג לו מסמך לפיו התובעת עברה את הטיפול האמור הוא טען, כי עקרונית היה אומר שיש להמתין ארבע שנים אולם העיד, כי אינו יודע אם היה מתעקש על כך. הוא טען, כי מדובר בעקשנות גדולה מידי וכי הסיכוי שיהיה שיפור הוא קטן. התרשמתי, כי במידה שבעת כתיבת חוות הדעת המומחה היה מודע לכך שהתובעת עברה את הטיפולים האמורים הרי שהיה קובע, כי נכותה הינה נכות צמיתה.
13. נטען בפני פרופ' מוניץ, כי קבע נכות לפי סעיף 34ג' אשר מדבר על סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה וכי בבדיקה הקלינית של התובעת לא היו סימנים אובייקטיביים. פרופ' מוניץ אישר טענה זו והוסיף, כי היו סימנים אובייקטיבים במסמכים (עמ' 16 ש' 18-21). הוא העיד, כי לא רואים פלאשבקים אלא אם זה קורה בזמן הבדיקה (עמ' 16 ש' 16-17).
14. אציין, כי בסיכומיה טענה הנתבעת מס' 1 כי המומחה בתחום הנפשי טעה טעות משפטית שעה שקבע את נכות התובעת לפי סעיף 34ג' שבוטל וטענה, כי התובעת אינה עומדת בתנאיו של סעיף 34(ב)(3) בנוסחו החדש ומצבה מתאים, לכל היותר, לסעיף 34(ב)(2) המקנה 10% נכות. אינני מקבלת טענה זו. בסיכומיה טענה הנתבעת מס' 1 כי סעיף 34ג' בוטל בתיקון משנת 2012. המומחה בתחום הנפשי בדק את התובעת בחודש מאי 2011 וחוות דעתו הוגשה לתיק בית המשפט בחודש אוגוסט אותה שנה. מכאן שבמועד בו נקבעה נכותה של התובעת על ידי המומחה טרם בוטל סעיף 34ג' ועל כן לא נפלה טעות משפטית בחוות דעתו.
15. עוד טענה הנתבעת מס' 1 בסיכומיה, כי לא מתקיימים התנאים שהיו קבועים בסעיף 34ג' שכן הסעיף דרש קיומם של סימנים אובייקטיבים בולטים להפרעה תפקודית. התובעת נשאלה מדוע נושא הלימודים שלה בבית ברל לא מוזכר בתצהירה והשיבה, כי אינה יודעת (עמ' 32 ש' 15-16). נטען בפני פרופ' מוניץ, כי הוא ציין שבמועד הבדיקה התובעת למדה קרימינולוגיה בבית ברל והייתה בשנה שנייה ושהיא עברה עד אז את הבחינות ובמקביל גם עבדה ונשאל האם המעבר של הבחינות במקביל לעבודה מעיד על יכולות של התמדה, ריכוז וזיכרון והשיב בחיוב. המומחה הוסיף, כי יש לתובעת נכות בשיעור 20% ולא 100% (עמ' 16 ש' 22-26). פרופ' מוניץ נשאל, האם בתפקוד התובעת בעבודה ולימודים אין סימנים אובייקטים בולטים להפרעה תפקודית והשיב, כי אין (עמ' 16 ש' 27-29). אין בעובדה שבתפקוד התובעת בלימודים ובעבודה אין סימנים אובייקטיבים בולטים להפרעה תפקודית כדי ללמד, כי לא קיימים סימנים כאמור, שבאים לידי ביטוי שלא במסגרת תפקודה בעבודה ובלימודים. לא עלה בידי הנתבעות להוכיח, כי הנכות שקבע המומחה, בהתאם לסעיף אשר היה בתוקף במועד האמור, אינה תואמת את מצבה של התובעת.
16. בהמשך עדותו של פרופ' מוניץ נטען בפניו, פעם נוספת, כי התובעת מתפקדת והיא לומדת, עובדת והתחתנה והשיב, כי לא קיבלה 50 או 80 אחוזי נכות (עמ' 18 ש' 24-26). המומחה העיד, כי הוא חושב שכל מה שקורה לתובעת מגביל באופן בולט את החיים שלה וכי זה שהיא מצליחה להתמודד לא מלמד שאין לה מגבלה. לטענתו, אם היא לא הייתה מתמודדת היו נקבעים לה אחוזי נכות גבוהים יותר (עמ' 18 ש' 30-32). עוד נטען בפניו, כי הוא העיד שנכות פסיכיאטרית קובעים לפי מצב תפקודי והוא נשאל באיזה מישור של התפקוד של התובעת הנכות באה לידי ביטוי והעיד, כי במישור החברתי, תפקודי וגם בעבודה. המומחה טען, כי כאשר התובעת הולכת לעבוד היא עושה את זה תוך קשיים. לטענתו, רמת התפקוד שלה היא לא כמו שהייתה (עמ' 19 ש' 1-4).
17. התובעת העידה, כי לקחה כדורים עד שנכנסה להריון ואז הפסיקה לקחת אותם וכי היום היא מניקה ומשתמשת רק בדברים טבעיים (עמ' 36 ש' 8-9). פרופ' מוניץ נשאל, האם התובעת קיבלה טיפול תרופתי והשיב, כי אינו זוכר. הוא טען, כי לא ראה מסמך כאמור ואישר, כי אם היה דבר כזה אז הוא היה מציין זאת בחוות דעתו. פרופ' מוניץ העיד, כי הוא אינו מסכים להנחת היסוד לפיה כאשר אדם סובל סבל אמיתי ומשמעותי הוא יטה יותר לקבל טיפול תרופתי ולרופאים תהיה יותר נטייה ליתן לו טיפול כאמור. הוא טען, כי לא היה עושה קשר ישיר לחומרה (עמ' 18 ש' 1-10). נטען בפניו, כי במסמך של ד"ר נקש כתוב "מוכנה כיום לטיפולי תרופתי" וכי בהנחה שכל הטיפולים הקוגניטיביים לא עזרו אז מקובל לתת טיפול תרופתי כדי לשמר את המצב. בתגובה טען, כי ב- PTSD טיפול תרופתי יעיל ברמה מאוד מוגבלת, אלא אם יש תסמונות נלוות כמו דיכאון והתקפי פאניקה. לטענתו, ל-PTSD טהור זה לא יעיל. נטען בפניו, כי ללא קשר ליעילות הרי שאם מצבה של התובעת כל כך קשה אז הגיוני שהיא תקבל את הטיפול התרופתי עליו המליצו לה הרופאים ובתגובה טען, כי אסור לטפל ללא אבחנה ואסור לאבחן לפי טיפול. הוא טען שהטיפולים מאוד לא ספציפיים ולכן לא ניתן להגיע לאבחנה (עמ' 18 ש' 11-21). מקובלת עליי עמדתו של המומחה לפיה אין בעובדה שהתובעת אינה מקבלת טיפול תרופתי בכדי ללמד, כי מצבה טוב יותר ממה שקבע המומחה בחוות דעתו.
18. התובעת העידה, כי נבדקה על ידי פרופ' מוניץ ב- 17.5.11 וכי התחתנה ביום 23.5.11. היא נשאלה, האם סיפרה למומחה שהיא מתחתנת באותו שבוע והשיבה, כי היא מאמינה שסיפרה מההתרגשות אולם אינה זוכרת (עמ' 29 ש' 31-32, עמ' 30 ש' 1-2). נטען בפני המומחה, כי התובעת התחתנה עם מי שהיה החבר שלה בעת הבדיקה והוא טען, כי לא לומדים מזה כלום על מצבה הנפשי וכי זה לא אינדיקציה לכלום (עמ' 16 ש' 30-32, עמ' 17 ש' 1-7). הנה כי כן, מעדות המומחה עולה, כי אין בעובדה שהתובעת נישאה בכדי ללמד על מצבה הנפשי ובכדי להוות אינדיקציה בנוגע לנכות אשר נותרה לה בעקבות התאונות. עמדתו האמורה של המומחה סבירה בעיניי ומקובלת עליי.
19. נטען בפני פרופ' מוניץ, כי בחומר מתל השומר יש כל מיני התייחסויות לבעיות של התובעת מגיל צעיר וכתוב שם שהיא נוטלת ואבן מאז שהייתה ילדה, שהיא שוחררה מצה"ל על רקע חוסר הסתגלות ועל פגיעה שהייתה בה בגיל 6. הוא נשאל היכן התייחס לדברים האמורים והאם אין מקום לנכות מצב קודם ובתגובה הפנה לפרק הדיון בחוות דעתו. נטען בפניו, כי התובעת נטלה ואבן מגיל צעיר והוא השיב, כי זה קשור לחרדה. המומחה העיד, כי חרדה זה מצב וכאשר נשאל האם זה מצב אשר מהווה נכות השיב, כי זה תלוי בחרדה (עמ' 19 ש' 6-17). פרופ' מוניץ נשאל, האם הייתה לתובעת נכות לפני התאונה והאם לאור הנתונים המפורטים לא מוצדק לנכות על רקע מצב קודם והשיב, כי המצב הנפשי שלה בבדיקה היה בגלל תסמונת PTSD. הוא הוסיף, כי יודעים שכאלה שיש להם בעיות קודמות של חרדה והפרעת אישיות זו קבוצת סיכון לכך שתתפתח תסמונת PTSD וכי בדרך כלל אלה לא הולכים עם נכות. הוא טען, שהוא לא מצא נכות (עמ' 19 ש' 18-22).
20. בחוות הדעת ציין המומחה, כי התובעת מסרה לו שהשלימה שרות צבאי מלא וכי בתיק בתל השומר נאמר שהיא שוחררה עקב אי התאמה. פרופ' מוניץ העיד, כי הוא לא מודע לזה שהתובעת יצאה מהצבא וכי בחוות הדעת ציין מפיה, כי היא סיימה שירות צבאי מלא. לאחר שנטען בפניו, כי בתצהיר תשובות לשאלון היא השיבה כי שוחררה מצה"ל בשל קשיי הסתגלות השיב, כי אינו יודע על כך (עמ' 19 ש' 22-28). הוא נשאל האם במחשבה שנייה הוא אינו סבור שיש לתת לזה משקל רב יותר והשיב, כי זה שהתובעת לא דייקה זו לא סיבה להגיד שיש לה נכות בעבר. נטען בפניו, כי יכול להיות שהיא לא דייקה בפרט הזה וגם הפריזה בפרטים אחרים והוא השיב, כי זה אפשרי וכי הוא לא התרשם שזה המצב (עמ' 19 ש' 29-32, עמ' 20 ש' 1). המומחה העיד, כי לרוב האנשים שסובלים מחרדה אין נכות ורובם לא בטיפול (עמ' 20 ש' 1-2). הוא נשאל לגבי מקרים שיש בעיות תפקודיות והשיב, כי זה המיעוט יוצא הדופן. נטען בפניו, כי זה המקרה פה וכי התובעת לא סיימה שירות צבאי בגלל קשיי הסתגלות והוא השיב, כי זה לא רלוונטי (עמ' 20 ש' 3-6).
21. התרשמתי, כי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הינה אמינה ומהימנה ולא הוכח, כי יש מקום לסטות ממנה. מקובלת עליי קביעתו באשר להשלכות התאונות על מצבה ותפקודה של התובעת. כפי שעולה מעדות המומחה, אין בעובדה שהתובעת אינה מקבלת טיפול תרופתי בכדי ללמד על נכותה בעקבות התאונה. המומחה התייחס למלוא הנתונים הרלוונטיים וטענתו, כי נתונים מסוימים אינם רלוונטיים לענייננו לא הופרכה. מקובלת עליי קביעתו באשר לנכות התובעת. כאמור, מצאתי, כי יש לקבוע את נכותה הצמיתה בהתאם לאמור בחוות הדעת זאת, מאחר והטיפולים הרפואיים מוצו, כפי שעולה מעדות המומחה. מקובלת עליי קביעת המומחה לפיה הנכות נובעת מהתאונות נשוא התובענה. לא עלה בידי הנתבעות להוכיח, כי יש לנכות מהנכות בגין מצב עבר. קביעת המומחה בעניין זה מקובלת עליי.
22. פרופ' מוניץ אישר שהתובעת פנתה לטיפול פסיכיאטרי רק אחרי התאונה השנייה (עמ' 17 ש' 8-10). נטען בפניו, כי קבע שהחלק הארי של הנכות הוא בעקבות התאונה הראשונה וכי חלק מהסימפטומים של התסמונת זה הימנעות מכניסה למצבים שיכולים לגרום לחרדות ולחצים ובמקרה בו עסקינן הלחץ והחרדה נגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים והתובעת חזרה לנהוג ובכל זאת הוא בחר להטיל את החלק המשמעותי על התאונה הראשונה. בתגובה טען, כי הסיבה לכך היא שעיקר החוויות החודרניות קשורות לתאונה הראשונה. הוא הוסיף, כי לפעמים התאונה הראשונה היא די קשה ואחר כך בא איזה דבר קטן, ללא פרופורציה, וגורם להתפרצות של כל התופעות. לטענתו, אמת המידה החשובה היא לראות מה התכנים החודרניים (עמ' 17 ש' 15-24).
23. בהמשך נטען בפני פרופ' מוניץ, כי הוא והמומחה בתחום האורטופדי ציינו שהתאונה השנייה הייתה יותר קשה מבחינה פיזית, שבתאונה הראשונה לא הייתה חבלה ראש ובשנייה כן ושהתאונה הראשונה הייתה ברכב פרטי והשנייה בקטנוע והוא נשאל האם היה צפוי יותר, בהתעלם מהתיאור הסובייקטיבי של התובעת, שהתאונה השנייה תגרום להשפעה המשמעותית יותר. המומחה השיב, כי אין לדבר על צפוי והגיוני וכי הדרך לדעת מה הדבר המשמעותי זה להסתכל על החוויות החודרניות. הוא נשאל האם הגיוני שהחוויות החודרניות מתאונה יותר קלה יהיו חזקות יותר מאשר החוויות החודרניות מהתאונה הקשה יותר והשיב, כי זה מה שקורה לעיתים קרובות (עמ' 20 ש' 7-16).
24. נטען בפני פרופ' מוניץ, כי בין התאונות היה פער זמן של חמישה חודשים וכי בעת התאונה השנייה התובעת נהגה על אופנוע. עוד נטען בפניו, כי מישהו שנפגע בתאונה ברכב פרטי ונכנס לחרדות ול- PTSD לא ירכב על אופנוע, שזה הרבה יותר מסוכן. בתגובה טען, כי ההימנעות של תסמונת PTSD קשורה למה שקשור לתסמונת עצמה. לטענתו, הוא יכול להבין מישהו שלא יכול לנהוג באוטו וכן באופנוע (עמ' 20 ש' 17-23). המומחה נשאל האם לא יחס לתאונה הראשונה משקל רב מידי לאור הנתונים האובייקטיבים באשר להבדלים בין התאונות, לנזק האורטופדי השונה אשר נגרם בהן ולעובדה שלאחר התאונה הראשונה התובעת עברה לרכוב על אופנוע והאם אין לייחס לשתי התאונות לפחות משקל שווה והשיב בשלילה (עמ' 20 ש' 25-29).
25. הסברו של המומחה באשר לנסיבות בהן ייחס לכל אחת מהתאונות חלק מסוים מהנכות הנפשית סביר בעיניי. לא עלה בידי הראל להוכיח, כי יש לייחס לתאונה הראשונה חלק קטן יותר מהנזק בתחום הנפשי.

שאלת הנזק

כאב וסבל

1. כאמור, המומחה בתחום הנפשי קבע, כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 20% בעקבות התאונות וכי יש לייחס 75% לתאונה הראשונה ו-25% לתאונה השנייה. המומחה בתחום האורטופדי קבע, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 16.3% בעקבות התאונות וכי יש לייחס שליש ממנה לתאונה הראשונה ושני שליש לתאונה השנייה. כלומר, בעקבות התאונה הראשונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 15% בתחום הנפשי ונכות בשיעור 5.43% בתחום האורטופדי. נכותה המשוקללת של התובעת בעקבות התאונה הראשונה הינה בשיעור 19.62%. בעקבות התאונה השנייה נגרמה לתובעת נכות נפשית בשיעור 5% ונכות אורטופדית בשיעור 10.86%. נכותה המשוקללת של התובעת בעקבות התאונה השנייה הינה בשיעור של 15.32%.
2. הנה כי כן, בעקבות התאונה הראשונה נגרם לתובעת נזק בראש הנזק שבכותרת משוערך להיום בסך של 37,540 ₪. בעקבות התאונה השנייה נגרם לתובעת נזק בראש הנזק שבכותרת משוערך להיום בסך של 28,965 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. כאמור המומחים קבעו, כי לתובעת נכות נפשית בשיעור 20% ונכות אורטופדית בשיעור 16.3%. כמו כן קבעו, כי יש לייחס 75% אחוז מהנכות הנפשית לתאונה הראשונה ו- 25% ממנה לשנייה וכי יש לייחס 1/3 מהנכות האורטופדית לתאונה הראשונה ו- 2/3 ממנה לתאונה השנייה. לאחר ששמעתי את עדות התובעת, התרשמתי מהנכויות השונות שנקבעו לה ושקלתי טענות הצדדים לרבות התנהלות התובעת בחתונתה ומנגד הנתבעות בחרו שלא לחקור את המומחה בתחום האורתופדי בעת שמיעת הראיות בתיק וכן לקחתי בחשבון את מצבה הרפואי האורתופדי של התובעת עובר לתאונה וללא כל קשר אליה ובנוסף, לקחתי בחשבון את העובדה שעל פי הנתונים שהוצגו לי לכל הפחות בעת עבודת התובעת בחברת פלאפון כשלוש שנים לאחר התאונה לא הוכח ששכרה נפגע בעקבותיה מצאתי לקבוע, כי נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונות הינה בשיעור של 25% וכי יש לייחס 60% מנכותה לתאונה הראשונה ו- 40% ממנה לתאונה השנייה.
2. התובעת אישרה, כי בתקופה בה אירעה התאונה הראשונה עבדה כמלצרית וטענה, כי מדובר היה בעבודת סטודנטים שכן התחילה ללמוד (עמ' 27 ש' 11-12) . היא העידה, כי אין לה ממקום העבודה האמור תלושי שכר, טופס 106 או מכתב פיטורים וטענה, כי לא קיבלה תלושי שכר או מכתב פיטורים (עמ' 27 ש' 14-21). התובעת נשאלה עד מתי עבדה שם והשיבה, כי שבועיים אחרי התאונה הייתה בבית ולא הייתה יכולה לתפקד וציינה, כי מדובר בעבודה פיזית. היא טענה, כי לא יכלה לחזור לעבודתה כמלצרית ולכן עזבה (עמ' 27 ש' 22-25).
3. התובעת לא הגישה ראיה כלשהי לשם הוכחת טענתה באשר להשתכרותה טרם התאונה הראשונה. אף אם טענתה, כי לא קיבלה תלושי שכר, טופס 106 ומכתב פיטורים תתקבל הרי שהיה בידה להוכיח את טענתה, כי עבדה במועד האמור באמצעים אחרים. התובעת לא המציאה ראיה כלשהי ולא זימנה לעדות עד כלשהו התומכים בגרסתה בעניין זה. התובעת לא הוכיחה, כי עבדה במועד בו ארעה התאונה הראשונה או מה היה שיעור השתכרותה. לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי נגרם לה הפסד השתכרות בתקופה הרלוונטית. אציין, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת לפיה טרם התאונה הראשונה עבדה כמלצרית ואף אם הייתה מתקבלת טענתה, כי יש לחשב את הפסד השתכרותה לתקופה האמורה לפי שכר חודשי בשיעור של 4,000 ₪ הרי שהתובעת לא הוכיחה, כי לא היה בידה לשוב למעגל העבודה עד אשר התחילה לעבוד בחברת פלאפון ביום 11.8.08, כחודשיים לאחר התאונה. על כן, לא היה מקום לפסוק לה הפסד שכר מלא לתקופה האמורה, כפי שנטען על ידה בסיכומיה. אי לכך, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הפסד השכר שנגרם לה לאחר התאונה הראשונה ועד שהחלה את עבודתה בחברת פלאפון. מדובר בנזק מיוחד שעל התובעת הנטל להוכיחו.
4. בחודש אוגוסט 2008 החלה התובעת לעבוד בחברת פלאפון ובמקביל למדה. התובעת לא הוכיחה, כי אלמלא התאונה הראשונה הייתה משתכרת שכר גבוה יותר בתקופה האמורה. התובעת לא טענה, כי אלמלא התאונה הראשונה הייתה עובדת בעבודה אחרת ולא הוכיחה, כי עובדים אחרים במעמדה השתכרו שכר גבוה ממנה. התובעת לא הוכיחה, כי בשל נכותה בעקבות התאונה הראשונה השתכרה בתקופה האמורה שכר נמוך מזה שהייתה משתכרת אלמלא התאונה. לפיכך, לא עלה בידה להוכיח, כי נגרם לה הפסד השתכרות מהמועד בו החלה לעבודה בחברת פלאפון ועד להתרחשות התאונה השנייה כחודשיים לאחר מכן.
5. ביום 5.11.08 התובעת הייתה מעורבת בתאונה השנייה. פרופ' מוניץ ציין, כי לאחר התאונה השנייה התובעת נשארה בבית במשך כעשרה חודשים עקב תלונות על כאבים מפוזרים אך למעשה עקב מצב חרדתי. בחודשיים טרם התאונה השנייה השתכרה התובעת סך של 3,371 ₪ בממוצע לחודש במסגרת עבודתה בחברת פלאפון. סכום זה בצירוף הצמדה בלבד עומד על סך של 3,787 ₪.
6. כאמור, התובעת לא עבדה במשך עשרה חודשים לאחר התאונה השנייה. מצאתי, כי יש לייחס את ההפסד האמור לשתי התאונות על אף שאירע לאחר התאונה השנייה ולכאורה בעקבותיה וזאת על פי החלוקה לעיל. קביעתי האמורה הינה בשים לב לקביעת המומחה, כי התובעת נשארה בבית עקב מצב חרדתי ולאור קביעתו באשר לייחוס נכותה הנפשית לשתי התאונות. בתקופת אי הכושר נגרם לתובעת הפסד השתכרות בסך 37,870 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 40,536 ₪.
7. בעת עדותה, התובעת הופנתה לסעיף 25 לתצהירה במסגרתו טענה, כי אחרי שנעדרה מהעבודה בפלאפון חזרה לעבודה באותו תפקיד אבל בשעות פחותות ואישרה את האמור. נטען בפניה, כי למומחה בתחום האורטופדי אמרה שחזרה לאותו תפקיד ואותו היקף משרה. בתגובה טענה, כי הייתה רשומה למשמרת כמו כולם אולם המנהל האישי וכל הצוות הניהולי שהיה מעליה ידעו שהיא לא מסוגלת לשבת במקום סגור כל כך הרבה שעות וטענה שזה היה מאד קשה. התובעת טענה, כי תמיד הייתה צריכה למצוא נציגים שיחליפו אותה מוקדם יותר. לטענתה, שש שעות זה המקסימום שהיא יכולה הייתה לשבת. נטען בפניה, כי היקף המשרה שלה לא פחת והיא שללה טענה זו. היא טענה, כי עבדה לפי שעה והחליפו אותה. לטענתה, לא הרוויחה את אותה משכורת שהייתה צריכה להרוויח (עמ' 28 ש' 21-32). התובעת לא הוכיחה טענה זו. תלושי השכר שהגישה התובעת אינם תומכים בטענתה באשר להפסד השתכרות בתקופה האמורה.
8. התובעת אישרה, כי פוטרה מהעבודה בפלאפון ביוני 2011, אחרי שעבדה שם כשלוש שנים. היא נשאלה האם עד 2011 היא הסתדרה שם והייתה מסוגלת לבצע את העבודה והשיבה בשלילה. התובעת טענה, כי פוטרה משום שלא תפקדה. היא נשאלה מתי החלה לא לתפקד והשיבה, כי אחרי התאונה היא לא יכלה לתפקד, לא יכלה לשבת, סבלה מכאבים מאד חזקים, היו לה התפרצויות כלפי המנהל שלה, נציגים שעבדו עמה וכלפי הלקוחות (עמ' 29 ש' 1-10). היא נשאלה האם אין לה מכתב פיטורין עם סיבת הפיטורין והשיבה בחיוב וטענה, כי המכתב צורף לחומר. התובעת נשאלה האם יש לה אישור מהמעביד שלא היה מרוצה ממנה, שהיא לא תפקדה, שהשכר שלה נפגע, שחברים החליפו אותה או דבר מה שיסייע להבין מה הייתה הסיבה שהיא הפסיקה לעבוד בפלאפון וטענה, כי פיטרו אותה וכי עורך הדין יכול לברר עם ההנהלה מדוע פיטרו אותה (עמ' 29 ש' 11-16). התובעת העידה, כי התחתנה ב- 23.5.11 וכי פוטרה בחודש יוני 2011. היא נשאלה האם מופרך לחשוב שיש קשר בין החתונה והפיטורים והשיבה בחיוב. לטענתה, גם לאחר החתונה הייתה זקוקה לכסף ולא הייתה עוזבת עבודה עם תנאים כל כך מעולים. התובעת הוסיפה, כי לא עזבה אלא פוטרה (עמ' 29 ש' 17-26).
9. התובעת העידה, כי מיולי 2011 היא מתגוררת בחולון (עמ' 29 ש' 27-30). לאחר פיטוריה מחברת פלאפון עבדה התובעת במשך כארבעה חודשים בגן של נעמת. התובעת אישרה, כי בספטמבר 2011 החלה לעבוד כסייעת בגן ילדים ואישרה שזה היה אחרי שסבלה מכאבי גב בעת עבודתה בפלאפון. התובעת נשאלה היכן היה הגן והשיבה, כי היה בחולון וטענה, כי עד היום כואב לה הגב. לטענתה, העבודה הייתה קרובה לבית (עמ' 30 ש' 11-19).
10. אכן, סמיכות הזמנים בין המועד בו הפסיקה התובעת לעבוד בחברת פלאפון והמועד בו התחתנה וכן העובדה, כי בסמוך לאחר חתונתה עברה לגור בעיר אחרת תומכות, לכאורה, בטענה שהתובעת עזבה את מקום עבודתה בשל נסיבות אישיות וללא קשר לנכותה בעקבות התאונות. עם זאת, התובעת הגישה מכתב פיטורים ממנו עולה, כי פוטרה מעבודתה בחברת פלאפון ולא התפטרה. במסגרת המכתב אין פירוט באשר לנסיבות פיטוריה של התובעת ולא עלה בידה להוכיח את הנסיבות בגינן פוטרה. לאור נכות התובעת סבירה בעיניי טענתה, כי התקשתה בביצוע עבודתה ולכן פוטרה. אמנם התובעת עבדה במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה השנייה אך אין בכך בכדי ללמד, כי לא התקשתה בביצוע עבודתה וכי בשל הקושי האמור פוטרה. כמו כן, מצאתי, כי אף אם התובעת פוטרה בנסיבות אחרות וללא קשר לנכותה הרי שלנכותה לאחר התאונות הייתה השפעה על יכולתה להשתלב במעגל העבודה לאחר פיטוריה ועל שכרה.
11. כאמור, לאחר פיטוריה מחברת פלאפון עבדה התובעת בגן של נעמת. התובעת העידה, כי עבדה שם שלושה חודשים והוסיפה, כי את רובם העבירה בבית (עמ' 30 ש' 20-21). התובעת העידה, כי מאז שחתמה על התצהיר היא ניסתה לחזור לעבודה ולחפש עבודה אחרת משום שהיא לא יכלה לחזור לעבודה שהיא עבדה קודם לכן בטפול בילדים. היא טענה שהיא מנסה לחזור למה שהייתה לסיים את הלימודים, למצוא עבודה ולגדל את בנה (עמ' 26 ש' 22-26).
12. נטען בפני התובעת, כי היא טענה שהיא לא מצאה עבודה אחרת שיכולה הייתה להתאים לה ובתגובה טענה שקשה לה מאד להתקבל לתוך מסגרת בלי ההתפרצויות, בלי חרדות ובלי לחץ (עמ' 30 ש' 24-25). התובעת העידה, כי חיפשה עבודה לאחר שסיימה לעבוד בגן (עמ' 30 ש' 27-29). התובעת נשאלה, האם חיפשה עבודה שלא כרוכה במאמץ פיזי והשיבה בחיוב. היא טענה, כי חיפשה עבודה שהיא תוכל להשתלב בה (עמ' 31 ש' 3-4). התובעת העידה שהפנו אותה להיות מתדלקת וכי היא הלכה ולא הייתה מסוגלת לבצע את העבודה. היא טענה שזו עבודה פיזית קשה וכי היא לא החלה לעבוד אלא הייתה בראיון והראו לה את העבודה (עמ' 31 ש' 8-11). עוד טענה, כי בנוסף הציעו לה לעבוד במפעל כאורזת. לטענתה, זה היה הסגנון של העבודות ומדובר בעבודות פיזיות קשות (עמ' 31 ש' 19-20). התובעת נשאלה, האם ניסתה לחפש עבודה לא פיזית והשיבה, כי שלחה קורות חיים לאורנג' והתברר לה שאסור לה לעבודה שם משום שעבדה בפלאפון ויש איסור לעבוד בחברה מתחרה במשך תקופה. היא הוסיפה, כי קשה לה להיכנס למסגרת וכי עם הלקוחות של פלאפון היו הרבה מאוד התפרצויות (עמ' 31 ש' 21-26). התובעת טענה, כי חיפשה עבודה בתור מטפלת של ילד ולא הצליחה. היא הוסיפה, כי בגלל הגב היה לה קשה להרים ילדים (עמ' 31 ש' 26-28).
13. בהמשך העידה, כי ילדה בספטמבר 2012 וכי הייתה בהריון מחודש ינואר 2012. היא אישרה, כי הדבר נלקח בחשבון במקומות העבודה שהיא חיפשה ואישרה, כי באותה תקופה גם למדה. התובעת נשאלה האם ההיריון והלימודים הם נתונים שהיא לקחה בחשבון ביכולת שלה להשתלב בעבודות והשיבה, כי חיפשה עבודה שמתאימה לסטודנטים (עמ' 31 ש' 31-32, עמ' 32 ש' 1-9).
14. התובעת אישרה, כי ניתן לעבוד וללמוד באותו זמן. היא נשאלה, האם ניסתה לעבוד במקביל והשיבה, כי לא מצאה עבודה שקיבלה אותה. היא טענה שחיפשה עבודה לפני ואחרי התאונה השנייה (עמ' 33 ש' 12-19). התובעת אישרה, כי אז היא הייתה סטודנטית טרייה. התובעת נשאלה לגבי השנים 2009 ו-2010 והשיבה, כי שלחה קורות חיים. היא נשאלה מדוע לא חזרו אליה והשיבה, כי גם אם ענו זה היה במקום שלא היה בידה להגיע אליו וטענה שהיא אינה נוהגת משום שהיא מפחדת ושצריך שמישהו ייקח ויחזיר אותה (עמ' 33 ש' 20-27).
15. כאמור, לתובעת נכות רפואית גבוהה וקבעתי, כי נכותה התפקודית הינה בשיעור 25%. עסקינן בנכות תפקודית משמעותית. כאמור, פרופ' מוניץ העיד, כי כל מה שקורה לתובעת מגביל באופן בולט את החיים שלה וכי הנכות באה לידי ביטוי במישור החברתי, תפקודי וגם בעבודה וציין שרמת התפקוד שלה היא לא כמו שהייתה. לא שוכנעתי, כי אין בידי התובעת להשתלב במעגל העבודה בשל נכותה אולם שוכנעתי, כי לנכותה יש השפעה על יכולת השתכרותה.
16. ממכתב הפיטורים עולה, כי התובעת פוטרה מעבודתה בחברת פלאפון ביום 14.6.11. ממסמכי המל"ל עולה, כי שכרה הרבע שנתי של התובעת עמד על סך של 12,677 ₪. קרי, משכורתה החודשית הייתה 4,226 ₪. סכום זה משוערך להיום בתוספת הצמדה בלבד השכר הינו 4,405 ₪. מהמועד האמור נגרם לתובעת הפסד השתכרות כדלקמן:

29,734= 27 חודשים X 25% X 4,405

סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך של 30,073 ₪.

1. הנה כי כן, בעקבות התאונות נגרם לתובעת הפסד השתכרות לעבר בסך של 70,609 ₪.

אובדו כושר השתכרות לעתיד

1. התובעת אישרה, כי החלה את לימודיה במקביל לעבודה בפלאפון וטענה, כי זו משרת סטודנטית. היא טענה, כי הלימודים הם יום בשבוע וכי לא עבדה ביום בו למדה (עמ' 28 ש' 16-20).
2. התובעת נשאלה מה התוכניות שלה כאשר תסיים את הלימודים והשיבה, כי זה קשה. היא טענה שהחלום היה לעבוד עם בני נוער בכלא אופק וכי היא מאד רוצה למצוא מסגרת שהיא תוכל להשתלב בה בקשר לשיקום בני נוער. היא העידה, כי נראה לה שזה קצת קשה ושצריך כוח פיזי וגם נפשי (עמ' 32 ש' 22-25). נטען בפניה, כי בעבודה עם בני נוער לא צריך להרים את הנער אלא לכוון אותו ולעזור לו ולתמוך בו והיא השיבה, כי בגדול זה נכון וכי זו עבודה בשיחות. היא נשאלה למה התכוונה כשטענה שזה קשה לה מבחינה פיזית והשיבה, כי מחברים שלמדו איתה ועסקו עם בני נוער היא הבינה שאמנם העבודה היא בשיחות אבל הרבה פעמים מגיעים למצבים של עימותים עם בני הנוער (עמ' 32 ש' 27-31, עמ' 33 ש' 1-2). לאחר שסיפרה על מקרה עליו שמעה ואשר הגיע לעימות פיזי נטען בפניה, כי זה החריג ולא הכלל, כי יש מאבטחים ועוד עובדים וכי לא מחייב שהיא בעצמה תחזיק את הנער והיא נשאלה איפה ההיבט הפיזי והאם לא תעבוד בזה ושבה וטענה, כי היא מקווה שתוכל למצוא מסגרת ולהשתלב בה (עמ' 33 ש' 5-10).
3. התובעת העידה ששלחה קורות חיים למשטרה לאחרונה וכי קודם לכן היה עליה לסיים את לימודי הקרימינולוגיה. היא נשאלה היכן מקום העבודה הצפוי במשטרה במידה ותתקבל והשיבה, כי אינה יודעת וטענה, כי ממה ששמעה שוטר מתחיל באיזה תפקיד שצריך (עמ' 34 ש' 29-32, עמ' 35 ש' 1). היא נשאלה האם אופי העבודה פקידותי ובתגובה שאלה האם הכוונה למה שהיא רוצה או מה שיתנו לה. היא נשאלה לגבי מסלול העבודה והשיבה, כי כמעט כל שוטר למד קרימינולוגיה וכי היא רוצה לעבוד בכלא אופק. התובעת נשאלה לגבי אופי העבודה שם, בהנחה שתתקבל, והשיבה, כי העבודה תתבצע בשיחות בכלא עצמו (עמ' 35 ש' 3-10). היא נשאלה, האם יש מבחנים לשם קליטה במשטרה והשיבה, כי עד כמה שידוע לה אמורים לעבור קורס במשך כחודש. לטענתה, ממה ששמעה הקורס הוא מאין טירונות ובמהלכו יש לסחוב דברים, להרים ולהיכנס לכושר (עמ' 35 ש' 29-31).
4. התובעת העידה, כי מלחיץ אותה להיות במקום סגור וקשה לה עם זה מבחינה נפשית (עמ' 34 ש' 1-3). היא נשאלה האם מבחינה פיזית אין לה בעיה לשבת עכשיו והשיבה, כי אין לה בעיה אולם עם הרבה אנשים היא בלחץ (עמ' 34 ש' 4-5). היא טענה שהיא עברה תאונת דרכים שמאד שינתה לה את החיים. לטענתה, היא מאד רוצה ומאד מנסה להמשיך את החיים וכי כמה שנים התאונות עצרו אותה לגמרי מבחינה פיזית ונפשית (עמ' 36 ש' 1-3). היא העידה, כי היא מקווה שעם כל המגבלות היא תצליח למצוא את המסגרת המושלמת בשבילה ושהחיים לא יפסקו בגלל שעברה תאונה (עמ' 36 ש' 3-6).
5. התובעת לומדת לימודי קרימינולוגיה ובמקביל אף עבדה. התרשמתי, כי בידה להשתלב במעגל העבודה. התובעת רוכשת השכלה ומחפשת עבודה אשר תתאים למצבה ויכולותיה. סבירה בעיניי טענת התובעת באשר לקשיים בהם היא נתקלת, בעקבות נכותה, בניסיונותיה להשתלב במעגל העבודה. הדבר עולה בקנה אחד עם נכותה המשמעותית של התובעת וכן עם דבריו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, כמפורט לעיל.
6. בעת התאונה הראשונה הייתה התובעת בת כעשרים ושלוש וחצי ובעת התאונה השנייה הייתה בת 23 ו-11 חודשים. בתקופה שבין התאונה הראשונה לשנייה החלה התובעת את לימודי הקרימינולוגיה. מצאתי, כי אין לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת לעתיד בהתאם למשכורת אשר השתכרה בחברת פלאפון בטרם רכשה מקצוע ובטרם התגבש שכרה. בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי, כי יש לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת לפי שכר חודשי נטו בסך 7,000 ₪. בקביעת השכר האמור הבאתי בחשבון הן את העובדה ששכרה ועתידה המקצועי של התובעת טרם התגבשו במועד בו אירעו התאונות, את הנכות הקודמת בתחום האורטופדי, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, את המסלול המקצועי בו בחרה התובעת ואת העובדה שהתובעת לא טענה ולא הוכיחה, כי הייתה בוחרת במסלול אחר אלמלא התאונות. מצאתי לערוך את החישוב לעתיד בהתאם לגיל פרישה של 65, על אף שכיום גיל פרישה לנשים שונה וזאת לאור השנים הרבות שנותרו לתובעת לעבוד עד צאתה לגימלאות.
7. לפיכך, הפסד השתכרותה של התובעת לעתיד הינו כדלקמן:

463,739= 264.9936 X 25% X 7,000

הפסד תנאים סוציאלים ופנסיה

1. כאמור לעיל, מצאתי, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי הכנסה אשר עלולים להיגרם לה בשל פגיעתה. בהתאמה לגריעה בשכרה יפגעו אף ההפרשות בעבור תנאים סוציאליים ופנסיה אשר המעביד של התובעת יהיה חייב להפריש על פי חוק. אני מעריכה את הפסדה של התובעת בגין ראש נזק זה בשיעור 10% מהפיצוי בגין אובדן השתכרות לעתיד, כמפורט לעיל, ובסך הכל 46,374 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות

1. התובעת טוענת, כי נגרמו ויגרמו לה הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק).
2. באשר לעבר, התובעת צירפה מספר קבלות לשם הוכחת הוצאותיה. רוב הקבלות היו על סכומים נמוכים סביב 13 עד 25 ₪. לגבי התקופה שלאחר התאונה הראשונה וטרם התאונה השנייה צירפה התובעת 2 קבלות על סך 13 ₪ וקבלה אחת על סך 25 ₪ ולפיכך קובעת שהתובעת זכאית לפיצוי בסך 100 ₪ בגין הוצאות אלו אשר נגרמו בעקבות התאונה הראשונה.
3. כמו כן, התובעת צירפה קבלה אחת על סך 590 ₪ מיום התאונה השנייה. התאונה השנייה הוכרה כתאונת עבודה ולפיכך הרי שהוצאות התובעת בגינה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לגבי חלק מהקבלות לא ברור האם הן קשורות לתאונות הדרכים ולאילו מהתאונות הן קשורות.
4. באשר לעתיד, לא הוכח לי, כי התובעת צפויה לעבור טיפולים רפואיים בעתיד וכן התובעת לא הוכיחה, כי ככל שתזדקק לטיפולים בעתיד הרי שמדובר בטיפולים שאינם נכללים בסל שירותי הבריאות. כאמור, בתחום הנפשי לכאורה מוצה הטיפול. לא הוכח לי, כי התובעת תידרש להוצאות עתידיות בעקבות התאונה. באשר להוצאות הנסיעה בעבר ולעתיד, אמנם לתובעת חרדות מנהיגה ברכב ונעזרת לשם כך בבני משפחה אולם עניין זה נלקח בחשבון במסגרת הפיצוי בגין עזרת צד ג'. באשר לטענתה לשימוש בתחבורה ציבורית, אזי ממילא נדרשת התובעת לנסיעות למקומות שונים ועל כן אלמלא התאונה הייתה עושה שימוש ברכבה ולא בהכרח, כי הוצאותיה היו פחותות. לא הוכח לי שהתובעת נדרשת לנסיעות מוגברות בשל התאונה מלבד לקבלת טיפולים רפואיים בעבר ואולי טיפולים נוספים שתיזקק להם בעתיד. על דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובעת בראש נזק זה בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסך 10,000₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. בריגה העיד, כי כאשר הכיר את התובעת היא עבדה בפלאפון וכי הייתה מגיעה לעבודה עם אחיה אשר אף הוא עבד שם. הוא טען, כי כאשר הכירו היה לתובעת קטנוע אולם היא לא השתמשה בו. לטענתו, היא מכרה את הקטנוע כחודשיים- שלושה לאחר שהכירו (עמ' 24 ש' 30, עמ' 25 ש' 1-7). התובעת העידה, כי כאשר עבדה בפלאפון היא התגוררה אצל הוריה באור יהודה וכי הייתה מגיעה לעבודה בגבעתיים יחד עם אחיה שעבד עמה והתגורר אצל הוריהם (עמ' 27 ש' 28-32, עמ' 28 ש' 1-3). התובעת אישרה, כי באותה תקופה למדה במכללת בית ברל וכי היא עדיין לומדת שם. היא נשאלה כיצד היא מגיעה ללימודים והשיבה, כי עם חברה ללימודים, או עם בעלה או אחיה (עמ' 28 ש' 6-11).
2. התובעת נשאלה מה היה סדר יום טיפוסי שלה אחרי שסיימה לעבוד ולפני הלידה והשיבה, כי רוב היום למדה בבית (עמ' 34 ש' 7-9). היא העידה, כי בעלה עובד מ- 5:30-5:45 ועד ל- 18:30 בערך. עוד טענה, כי במהלך היום היה קופץ הביתה וכי אם הייתה צריכה להגיע למקום מסוים היה מקפיץ אותה (עמ' 34 ש' 10-13). התובעת אישרה שהיו פעמים שהיא הייתה לבד בבית במשך כמה שעות וטענה, כי לא היו הרבה פעמים כאלו. היא טענה שחברות באו ללמוד איתה וכי חברות היו באות אליה משום שהיא מפחדת להיות לבד בבית (עמ' 34 ש' 14-16). בהמשך טענה, כי בודדות הפעמים שהייתה לבד וכי לפעמים אמא שלה הייתה באה להיות איתה (עמ' 34 ש' 17-18). התובעת נשאלה האם אמא שלה עוזרת לה עם בנה והשיבה, כי נכון לימים אלו לא. היא נשאלה האם היא מסתדרת לבד עם התינוק והשיבה, כי בעלה עוזר לה המון (עמ' 34 ש' 21-24).
3. במסגרת תצהירו טען אמסילי, כי התובעת סובלת מכאבים והגבלה בתנועות וכי הוא עוזר לה בניהול הבית. כן טען, כי בשל חששה של התובעת לנהוג הוא צריך להסיע אותה ממקום למקום.
4. לאור נכותה התפקודית של התובעת מקובלת עליי טענתה לפיה נזקקה ועתידה להיזקק לעזרת צד ג' בעקבות התאונות. אציין, כי טענתה באשר להימנעותה מנהיגה אמינה בעיניי ונתמכת בעדותם של אמסילי ושל המומחה בתחום הנפשי. על דרך האומדנא מעריכה את נזקיה של התובעת בראש הנזק שבכותרת לעבר ולעתיד בסך של 90,000 ₪.

התוצאה

1. הנה כי כן, בעקבות התאונה הראשונה נגרם לתובעת נזק בסך 37,540 ₪ בגין כאב וסבל ובגין התאונה השנייה נגרם לה נזק בסך 28,965 ₪ בראש הנזק האמור. בנוסף, נגרמו לתובעת הוצאות רפואיות בסך 100 ₪ אותן יש לייחס לתאונה הראשונה. כמו כן, נגרמו ועתידים להיגרם לתובעת הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בסך 680,722 ₪. כמפורט לעיל, מצאתי לייחס 60% מנכותה התפקודית של התובעת לתאונה הראשונה ו- 40% ממנה לתאונה השנייה. מצאתי, כי את נזקיה של התובעת יש לייחס בהתאם. לתובעת שולמה גמלת נכות מעבודה בסך 9,918 ₪ בעקבות התאונה השנייה. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 10,026 ₪. את הסכום האמור יש לנכות מחלקה של הנתבעת מס' 2. בנוסף, מאחר והתובעת לא פנתה בתביעה לנכות מהמל"ל, יש לנכות ניכוי רעיוני נוסף בסך 10,000 ₪ מהפיצוי בגין התאונה השנייה.
2. לפיכך, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת מס' 1 לפצות את התובעת בסך של 446,073 ₪. כמו כן, מחייבת את הנתבעת מס' 2 לפצות את התובעת לאחר ניכוי תגמולי מל"ל בסך של 281,228 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעות בשכר טירחת עו"ד בשיעור 13% מהסכומים האמורים בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה משוערכת להיום על פי חלקיהם היחסיים. הנתבעות יישאו על פי אותה חלוקה גם ביתרת האגרה החלה בתיק. החיובים הינם נפרדים מאחר ונובעים משתי תאונות נפרדות.
3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.