לפניי תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין הידועים כחלקה 2 גוש 20001 מאדמות בני יהודה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת, קרן קיימת לישראל - מדינת ישראל, הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 2 גוש 20001 מאדמות בני יהודה (להלן: "המקרקעין").

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 9.9.93 נחתם חוזה הרשאה בין התובעת לבין הנתבע לפיו "הוקצו" המקרקעין לנתבע למטרת הקמת אורוות סוסים, כאשר תקופת ההרשאה נקבעה ל-60 חודשים, החל מיום אישור העסקה ועד ליום 29.5.98.

לטענת התובעת, עם תום תקופת ההרשאה, שלחה מכתב לנתבע והודיעה לו, כי ההרשאה לא תחודש לתקופה נוספת וכי המקרקעין דרושים לה לצורך השימוש למטרות אחרות. עוד נטען, כי מבדיקה שערך המפקח מטעם התובעת, לאחר תום תקופת ההרשאה, התברר, כי הנתבע מסיג את גבול המקרקעין ופולש למקרקעין שבבעלות התובעת באמצעות גידור המקרקעין וכי הוא משתמש בהם כאתר אחסון, חנייה ותדלוק ללא רשות או היתר מטעם התובעת.

לטענת התובעת, לנתבע נשלחו שני מכתבי התראה נוספים, האחד מיום 12.2.06 והשני מיום 28.12.08, בהם נדרש הנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין, אולם, פניות אלו לא הניבו פרי.

מכאן הוגשה תביעה זו לפינוי הנתבע מהמקרקעין.

2. מנגד טען הנתבע בכתב הגנתו, כי התובעת לא צירפה לכתב התביעה את כל הסכמי השכירות וחוזה ההרשאה שנחתמו עמו כבר מיום 25.10.85, ועל כן אין המדובר במחזיק אשר החזיק במקרקעין לתקופת הרשאה קצרה כפי שנטען בכתב התביעה. עוד נטען, כי המקרקעין הוקצו לו כחלק מהליך שיקומו כנכה צה"ל לצורך הקמת חוות סוסים. התובעת אף הציעה לו לרכוש את המקרקעין, כבר ביום 29.4.85, והוא קיבל את ההצעה וביקש מהתובעת להכין את כל האישורים לצורך ביצוע הליך הרכישה.

בעניין הקמת הגדר, טען הנתבע כי היא הוקמה כבר מלפני 20 שנה בידיעת ואישור התובעת. עוד נטען, כי החל משנת 1998 ועד לשנת 2006 לא נשלחה לנתבע כל הודעה או התראה מטעם התובעת ולא ברור לאיזה מטרות אחרות המקרקעין נדרשים לתובעת.

לחילופין, טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה משיקולים של צדק ובשל העובדה, כי הנתבע זקוק למקרקעין לצורך הליך שיקומו. מדובר בנתבע אשר למעלה מ-25 שנה, עשה שימוש במקרקעין והשקיע מיטב כספו ואין ספק כי פינויו יגרום לו נזק בלתי הפיך.

3. מטעם התובעת העיד: נמרוד כפרי, מפקח מטעם רשות מקרקעי ישראל. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו.

דיון

4. מהתשתית הראייתית שנפרסה בפניי מתקבלת התמונה העובדתית הבאה:

בין התובעת לנתבע נחתמו מספר חוזי שכירות/הרשאה כשהראשון נחתם ביום 9.11.84 בין התובעת לבין חמו של הנתבע, שמואל בכר, לפיו הושכרו המקרקעין למשך שנה שלמה.

עם תום תקופת השכירות הנ"ל, נחתם ביום 25.10.85, חוזה שיכרות נוסף בין התובעת לנתבע, לפיו הושכרו המקרקעין לנתבע לשנה נוספת, קרי, לתאריך 31.10.86. ושוב, ביום 14.10.86 נחתם חוזה שכירות לתקופה של שנה, עד לתאריך 31.10.87. בהמשך, ביום 29.8.88 נחתם בין הצדדים חוזה הרשאה עד לתאריך 25.6.90.

כאן המקום לציין, כי לגבי התקופה שבין 25.6.90 ל-9.9.93 לא הוצג חוזה כלשהו אולם, אין חולק בין הצדדים, כי המקרקעין הושכרו לנתבע בתקופה הנ"ל.

5. ביום 9.9.93 נחתם חוזה ההרשאה האחרון בין הצדדים לתקופה של 5 שנים. על פיו, תקופת ההרשאה תסתיים ביום 29.5.98.

ביום 1.6.98 שלחה התובעת לנתבע מכתב ובו היא הודיעה לו על סיום תקופה ההרשאה כשבאותו מכתב נרשם גם, כי במידה והנתבע מבקש לחדש את ההרשאה לתקופה נוספת עליו לפנות תוך 14 יום לתובעת (נ/1). לא הוצגה בפניי פנייה או תגובה כלשהי מטעם הנתבע להצעה הנ"ל ואין חולק, כי מיום 29.5.98 לא נחתם חוזה שכירות או הרשאה כלשהו.

בהמשך, וביום 24.6.98, שלחה התובעת מכתב לנתבע והודיעה לו כי ההרשאה לא תחודש לתקופה נוספת וכי המקרקעין דרושים לה למטרות אחרות. במסגרת אותו מכתב נדרש הנתבע לפנות את המקרקעין תוך 14 יום (נספח ג' לתצהיר כפרי ת/1). עוד עולה, כי מיום שליחת המכתב הנ"ל ועד ליום 12.2.06, לא נקטה התובעת בצעד כלשהו לצורך מימוש התראת פינוי הנתבע מהמקרקעין ולא נשלחו מכתבי התראה נוספים, וכי רק ביום 12.2.06 נשלח מכתב ההתראה השני שבמסגרתו דרשה התובעת פינויו מהמקרקעין תוך 60 יום (נספח ו' לתצהיר כפרי). כמו כן, ביום 28.12.08, נשלח מכתב התראה שלישי באותו עניין (נספח ד' לתצהיר כפרי).

6. עוד עולה, כי על אף מכתבי ההתראה, ועל אף שתקופת ההרשאה הסתיימה ולא נערכו חוזי הרשאה נוספים, הנתבע המשיך להחזיק במקרקעין עד לימים אלו, מבלי לשלם דמי שימוש.

השאלה המתבקשת כעת היא, האם עומדת לתובעת עילה משפטית המצדיקה את פינוי הנתבע מהמקרקעין?

7. בסיכומיה, מעלה התובעת בעניין זה מספר טענות:

א. סיום חוזה ההרשאה ותקופת ההרשאה.

ב. שינוי המטרה שלשמה הושכרו המקרקעין.

ג. אי תשלום דמי השימוש.

תחילה אדון בשאלת סיום חוזה ההרשאה ותום תקופת ההרשאה.

סיום חוזה ההרשאה

8. חוזה ההרשאה האחרון שנחתם בין הצדדים, נחתם ביום 9.9.93 (להלן: "החוזה"). בעמוד הראשון לחוזה נקבע, כי תקופת ההרשאה תסתיים ביום 29.5.98.

סעיף 11(א) לחוזה קובע, כי החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת ההרשאה ללא צורך בהודעה נוספת. בהמשך קובע סעיף 11(ג) לחוזה, כי עם סיום החוזה "יחולו הרואות סעיפים קטנים 10(א) ו-10(ב) לעיל".

סעיף 10(א) לחוזה קובע, בין היתר, כדלקמן:

"עם ביטול החוזה כאמור בסעיף 9 לעיל, יהיה המורשה חייב:-

(1) לפנות מיד את המגרש.

(2) להחזירו מיד למינהל כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם וחופשי מכל שיעבוד או זכות לצד שלישי."

למעשה עינינו הרואות, כי בהתאם להוראות החוזה עצמו אשר נחתם בין הצדדים, כשתמה תקופת ההרשאה, החוזה מגיע לסיומו, ללא כל צורך בשליחת הודעה נוספת וכי על הנתבע לפנות את המקרקעין כמפורט בתנאי החוזה.

9. בכך ניתן היה לסתום את הגולל ולקבוע, כי יש מקום לקבל את התביעה ולהורות על סילוק יד ופינוי הנתבע מהמקרקעין. אלא מה, לטענת הנתבע, על אף שהחוזה הסתיים ולא נחתם החוזה הרשאה נוסף, הוא המשיך להשתמש ולהחזיק במקרקעין במהלך כל השנים שעברו, ובפרט, משנת 1998 ועד לשנת 2006, וזאת מכוח רשות מכללא אשר ניתנה מבעל המקרקעין, קרי, מהתובעת, וזאת לאור "ההסכמה בשתיקה" שהייתה במהלך התקופה הנ"ל. הרי במהלך תקופה זו, התובעת שתקה ולא נקטה בצעד כלשהו, על כן, היא מושתקת מלדרוש את סילוקו. מה גם, ביטול רישיון כזה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט שעליו לפעול לפי שיקולי צדק.

האם אכן, לאור שתיקת התובעת ואי נקיטת צעד כלשהו כלפי הנתבע במהלך התקופה שעברה בין השנים 1998 לבין 2006, "קנה" הנתבע לעצמו רישיון מכללא? ואם כן, האם לתובעת קיימת זכות לבטל רישיון מעין זה?

רישיון מכללא וזכות הבעלים של המקרקעין לבטלו

10. משאין חולק, כי עם סיום חוזה ההרשאה, הנתבע המשיך להחזיק ולהשתמש במקרקעין, ללא כל התנגדות מטעם התובעת ומבלי ששילם או נדרש לשלם דמי שימוש או דמי שימוש כלשהם, אזי, עסקינן במתן רשות מכללא להחזקת המקרקעין, רשות שהינה רשות חינם. הרי שלשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בכריתת הסכם מפורש בכתב, וכפי שנקבע בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977):

"מספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא ... שלא היה קיים מלכתחילה"

משקבענו, כי הנתבע החזיק והשתמש במקרקעין בתקופה שבין השנים 1998 לבין 2006, מכוח אותו רישיון מכללא שניתן לו דרך התנהגות הבעלים, התובעת, ששתקה ולא נקטה בצעד כלשהו במהלך התקופה הנ"ל, עולה השאלה, האם מדובר ברשות שהינה בלתי הדירה או שמא הדבר תלוי אך ורק ברצון בעל המקרקעין שיכול לבטלה בכל עת?

11. בעניין זה חשוב להפנות להלכה הפסוקה אשר קבעה באופן נחרץ, כי הכלל הוא שרישיון במקרקעין, המוסק משתיקת הבעלים וניתן ללא תמורה, הינו רישיון הדיר שבידי הבעלים לבטלו בכל עת (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3)439 (1977) ו-ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מדינת ישראל (21.3.07)).

"אין צורך להדגיש שרישיון מכללא שכזה הינו רישיון חינם גרידא ... לתקופה בלתי-מוגדרת שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת" (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977))

זכות זו אינה מותנית, כפי שניסה הנתבע לטעון, בקיומן של מטרות כלשהן שלשמן דורש בעל המקרקעין, התובעת, את ביטול הרישיון שניתן והחזרתם לידיה.

עצם העובדה שהנתבע החזיק במקרקעין מכוח אותו רישיון מכללא שניתן לו ע"י הבעלים, אינה יוצרת בידו זכות במקרקעין או הגנה כנגד תביעת פינוי. בהקשר זה עמד בית המשפט העליון על החשיבות בשמירה על מקרקעי הציבור גם אם הרשויות התמהמהו בנקיטת פעולות הפינוי. יפים הדברים שנאמרו ע"י כבוד השופט רובינשטיין בעניין זה:

"העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי" (רע"א 11889/04 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.6.05))

ודבריו ברע"א 11427/05 עיריית תל אביב יפו נ' לוי (6.3.06):

"אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה לדעתי להיות מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור".

יש לציין ולהדגיש, כי רישיון מכללא אינו יכול להקנות זכויות רבות יותר מאלה המוקנות למי שזכה להסכמה מעיקרו. רישיון זה אינו מעניק לבעליו זכות במקרקעין (נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב, עמ' 43).

האם בכל זאת קיימים מקרים המונעים מבעל המקרקעין שהעניק את רישיון מכללא, לבטלו – שיקולי צדק? ואם כן, האם הוכיח הנתבע כי המקרה שלפנינו נמנה בגדר מקרים אלו?

שיקולי צדק

12. אפתח בדברים אשר נאמרו בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337 (1985):

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק"

למעשה, רק במקרים חריגים וקיצוניים, יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר ולא ניתן לביטול ע"י בעל המקרקעין (שם).

13. בענייננו, מדובר בנתבע, נכה צה"ל, אשר כחלק משיקומו הוסכם להשכיר לו את המקרקעין לצורך גידול בעלי החיים, ובפרט, הקמת אורוות סוסים (נספח א' לתצהיר הנתבע נ/5). המקרקעין שהושכרו לנתבע, כפי שעולה גם מהחוזים השונים שנכרתו, הושכרו כשעליהם היו קיימים 2 חדרים.

14. עם זאת איני רואה בנסיבות אלו, כשלעצמן, כדי למנוע מהתובעת, בעלת המקרקעין, מלממש את זכותה הקניינית ולקבל בחזרה את החזקה במקרקעין.

נוסף על כן, בסיכומיו אומנם טען הנתבע לקיומם של שיקולים מהצדק שיש בהם כדי להצדיק אי ביטול הרישיון מכללא שניתן לו, אולם למעט אמירתו הכללית, כי ביטול הרישיון יפגע באינטרס ההסתמכות, "לאחר שהשקיע כספים והשביח את הנכס, פינה אותו מערימות זבל ... טיפל בו והשקיע בו" (סעיף 41 לסיכומי הנתבע), הנתבע אינו מפרט מהן אותן השקעות שהשקיע וההשבחות שנעשו, והסתפק בחקירתו לציין, כי הוא זה שבנה בעצמו מרבית המבנים הקיימים (עמ' 18, ש' 17). כל זאת, מבלי להגיש חוות דעת מקצועית בעניין.

אומנם, בכתב הגנה הנתבע ביקש לאפשר לו להגיש חוות דעת לעניין הנזק, אולם, הדבר לא נדרש על ידו במהלך ניהול התביעה וחוות דעת כאמור לא הוגשה.

15. נוסף על כן, בכל הנוגע לפגיעה באינטרס ההסתמכות, איני רואה בכך, בנסיבות העניין, כשיקול שיש בו כדי להצדיק המשך החזקת הנתבע במקרקעין. ברור הוא, כי קיימת פגיעה מסוימת באינטרס ההסתמכות, אולם, לא ניתן להתעלם מכך, כי לכל אורך התקופה שבין 1998-2006, לא נחתם כל חוזה עמו והוא אף לא נדרש לשלם דמי שימוש כלשהם, כל זאת, תוך שהנתבע יושב בחיבוק ידיים מבלי לפנות לתובעת כדי לנסות ולברר מה פשר הסכמתה זו של התובעת ואם היא מתכוונת לממש את זכותה כבעלת המקרקעין ולקבל את החזקה בהם. הרי, למרות שהתובעת לא מיצתה את זכויותיה באופן מידי, עם תום חוזה ההרשאה, עדיין מתקשה אני לקבל את עמדת הנתבע כי ציפה בתום לב להכרה בו כבר רשות מכוח "שתיקת הבעלים", צפייה שלטענתו מקימה עילה לקבלת סעד מן הצדק.

16. לגבי המכתב מיום 29.4.85, שבאמצעותו פנתה התובעת לנתבע, באמצעות חמו, בהצעה לקנות את המקרקעין, בסכום אשר מהווה 50% משווים (נספח ט' לתצהיר הנתבע). אומנם, הנתבע וכתגובה לכך, השיב שהוא מקבל את הצעת הרכישה (סע' 14 לתצהיר נ/3). אולם, אין בכך כדי להוכיח פגיעה כלשהי באינטרס ההסתמכות, שכן, מדובר במכתבים שהוצאו טרם מתן רישיון מכללא. מה גם, על אף "קבלת" הצעת הרכישה, הנתבע מצא לנכון להמשיך ולחתום על חוזי שכירות והרשאה מבלי למצוא לנכון, להעלות סוגיה זו לדיון.

17. לאור האמור לעיל, לא מצאתי נסיבות מיוחדות, לא משפטיות ולא אנושיות, שיש בהן כדי להצדיק אי ביטול הרישיון מכללא שניתן לו.

18. לפיכך, משלא הוכח, כי הנתבע מחזיק במקרקעין, מכח חוזה המעיד על זכאותו להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש, ומשנקבע, כי מעמדו של הנתבע הינו, לכל היותר, של בר רשות מכללא להחזקת המקרקעין, ומשלא הוכח קיומם של שיקולי צדק כלשהם שמונעים מהתובעת ביטול רשות זו, הרי שמעת שהרשות בוטלה והודעה על כך ניתנה לנתבע, גם בדרך הגשת תביעה זו, דין התביעה לפינוי וסילוק יד להתקבל.

19. באשר לטענת הפיצויים שהועלתה דווקא ע"י התובעת, יודגש כי עיון בסיכומי הנתבע מגלה, כי לא נדרשו פיצוים כלשהם למקרה ובית המשפט יורה על סילוק הנתבע מהמקרקעין. הנתבע התייחס באופן כללי אך ורק לעניין הנזק שייגרם לו בתור שיקול משיקולי הצדק שיש בהם כדי למנוע מהתובעת ביטול הרשות שניתנה לו. הרי הן בכתב ההגנה והן בסיכומיו לא נדרש סעד כספי כלשהו של פיצויים בעקבות סילוקו מהמקרקעין.

עם זאת, אם לגישת הנתבע מגיע לו פיצוי כלשהו בגין ההשבחות, אם היו כאלו שנעשו במקרקעין, רשאי הוא להגיש תביעה נפרדת וחדשה בעניין (ע"א 1414/00 דן גת בע"מ נ' יוסף (4.12.01)).

20. לאור התוצאה שאליה הגעתי מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו ע"י הצדדים.

סיכום

21. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, דיו התביעה להתקבל.

אני מורה על פינוי הנתבע מהמקרקעין הידועים כחלקה 2 גוש 20001 מאדמות בני יהודה, כשהם נקיים מכל אדם וחפץ.

בהתחשב בכך שבענייננו מדובר בנכה צה"ל המחזיק במקרקעין מסוף שנות השמונים, ראיתי לנכון ליתן ארכה לביצוע הפינוי עד ליום 1.6.2015.

לאור התוצאה שאליה הגעתי בדבר פינוי הנתבע מהמקרקעין ומשזנחה התובעת בסיכומיה את הסעד של צו מניעה קבוע, אין כל טעם במתן סעד זה.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 (כולל מע"מ כחוק) אשר ישולמו תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ה, 16 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.