בקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה").

אמארה סעיד (להלן: "המבקש") תושב הכפר זלפה ובעלים של חלק מחלקת אדמה בגוש 20399 חלקה 21 (להלן: "החלקה") - תת חלקה 21/1.

אמארה נסר תייסיר (להלן: "המשיב") הנו בן דודו של המבקש המתגורר באותה חלקה - תת חלקה 21/2.

ביום 28.6.10 ניתן על ידי פסק דין כנגד המשיב האוסר עליו ו/או על כל אדם אחר מטעמו, לבצע כל עבודת בנייה ו/או חפירה אשר לגביה אין היתר בנייה כחוק בחלקה.

לטענת המבקש, בחודש 8/12 החל המשיב לבצע עבודות בשטח החלקה, בנה קיר מבלוקים ומדרגות בטון ללא היתר בנייה. המבקש פנה למשטרה והמשיב התחייב מצדו שלא להמשיך את ביצוע העבודות בחלקה.

ההתחייבות לא החזיקה מעמד זמן רב, לגרסת התובע ובחודש 11/12 המשיך המשיב בביצוע עבודות חדשות בשטח הכוללות עבודות בנייה ופיתוח, תוך שינוי משמעותי של שטח החלקה ללא נקיטת אמצעי זהירות ובטיחות. המבקש פנה בכתב ביום 1.12.12 אל המבקש ודרש להפסיק את עבודות הבנייה לאלתר בשל הסיכון הממשי שהן יוצרות ואף נשלח באותו היום מכתב לוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון בעניין זה.

לטענת המבקש, המשיב עד היום מבצע עבודות בחלקה אך עושה זאת "לאט ובשקט ויוצר עבודות בשטח" (ס' 7 לבקשת הביזיון מיום 25.12.12).

המבקש צירף לבקשתו הנוכחית חוות דעת של מהנדס בניין, מר אגבריה זכי, לפיה המשיב ממשיך בהוספת כמויות גדולות של עפר לחומר החצוב ובמקום לתמוך את העפר המתרומם בקיר בטון הוא תמך אותו בלוחות עץ – דיקט, דבר המסכן חיי בני אדם. עוד קבע המהנדס כי עבודות מסוג זה טעונות היתר כדין מהרשויות טרם הביצוע ונקיטת אמצעים להבטחת העבודה וחיי האדם.

מנגד, טוען המשיב כי פנה למהנדס מוסמך, מר מחאמיד עלי, לצורך הגשת בקשה למתן היתר, ובקשה זו הוגשה לוועדה לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה") ביום 21.1.13 וכי בשלב זה ממתין המשיב להחלטת הוועדה לעניין קבלת היתר בנייה.

המשיב טוען כי ממידע שנתקבל מאת המהנדס מטעמו, אמורה הייתה הוועדה לקיים ישיבה בענייננו במהלך בחודש 4/13 וכי סיכוייו לקבלת היתר הנם גבוהים ביותר במיוחד לאור העובדה כי מעשיו לא גרמו לנזק כלשהי לשכנים ולמבקש בפרט.

המשיב טוען כי לא ביצע שינוי או עבודת בנייה באדמתו למעט נטיעת עצים, עבודה אשר לא מחייבת היתר בנייה.

זאת ועוד, המבקש פנה בתלונה לוועדה המקומית אשר הגישה כתב אישום כנגדו, דבר אשר מייתר את הצורך בהליך זה, שכן הלכה היא כי אין להיזקק להליכי הביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע הצו, וכי "אין מענישים פעמיים בגין אותו מעשה". המשיב סובר כי הגשת כתב אישום מהווה הדרך המרעה עמו פחות, מה גם שהמדובר בהליך העלול לחייבו בקנסות ואף בצו הריסה.

דיון והכרעה:

הליך לפי סעיף 6 לפקודה מצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד, באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך לא רק במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים, אלא גם במישור היחסים שבין המפר לבין הרשות השופטת (ראה לעניין זה: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק), פד"י נג(3) עמ' 373 בעמ' 346 מול האותיות ו-ז.

אכן, בדרך כלל הצו על פי פקודת ביזיון בית המשפט פניו צופות פני עתיד ואין מטרתו העיקרית ענישה לשמה למרות שיש בכך היבט עונשי (שם), אך יש מקרים קיצוניים וחריגים בהם השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי פקודת הביזיון (כדברי הש' ארבל באע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט נט 4, 49 בעמ': 61 (להלן: "פס"ד שרבט")).

עוד הוסיפה הש' ארבל בפס"ד שרבט כך (שם בעמ' 62):

"...צריך להתווסף שיקול חשוב ונוסף – שיקול הצדק, דהינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין".

בהמשך פסק הדין הדגישה השופטת ארבל כי זלזול בבית המשפט והחלטותיו אין להסכין עמו וכי התעלמות מפגעת ומתמשכת מצו שיפוטי חרף החלטותיו של בית המשפט, מצדיקה נקיטת צעדים על ידי בית המשפט ולבקשת הצד הנפגע, אשר יובילו לביצוע הצו (שם, בעמ' 64).

ומן הכלל אל הפרט:

סעיפים 204-206 בחוק התכנון והבניה המצויינים בכתב האישום שהוגש כנגד המשיב, עוסקים באלה המשתמשים במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר, אשר הורשעו בגין פעולות אלה, וקובעים את סמכות בת המשפט ליתן צו להריסת מבנים שהוקמו ללא היתר כאמור. העובדה שהוגש כתב אישום כנגד המשיב לפי סעיפים אלה, אין בה כדי לסכל את בקשת המבקש לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.

מטרתו ותכליתו של סעיף 6 לפקודה אינה כאמור להעניש אלא לכוף אדם לציית לכל צו שניתן על-ידי בית-משפט ולכן אין זה מעלה ואין זה מוריד כי הוגש כתב אישום כנגד המשיב בגין עבירות תכנון ובניה (פרט כמובן לעניין העונש).

זאת ועוד, סעיף 255 לחוק התכנון והבנייה קובע כך:

בזיון בית המשפט

255. שום דבר בפרק זה לא יתפרש כאילו בא לגרוע מסמכותו של בית המשפט,

לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובצווים של בית המשפט העירוני יהיו לבית

משפט השלום כל הסמכויות לפי הפקודה האמורה כאילו ניתנו צווים אלה

על ידי בית משפט השלום; אך לא ישא אדם באחריות גם לפי חוק זה וגם

לפי פקודת בזיון בית המשפט.

אם כן, בית המשפט דנן מוסמך על פי דין, לפעול לפי פקודת ביזיון בית המשפט, הגם שמתקיים הליך פלילי מתוקף חוק התכנון והבניה.

חוות הדעת של הועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון- ואעדי עארה אשר הוגשה לבית המשפט עוד ביום 19.4.2010 קובעת, לאחר התייעצות עם מהנדס הועדה, כי המבנה שנבנה על ידי המשיב טעון היתר וכי על המשיב להגיש בקשה לעבודות מצומצמות.

בדיון שהתקיים בפני ביום 13.1.13, העיד מר ג'בארין מוחמד, יו"ר וועדה לתכנון ובניה עירון כי נכון ליום 7.1.13 המשיב לא הגיש לוועדה בקשה לקבלת היתר בנייה.

המשיב טען, מבלי להוכיח טענתו בראיות, כי לא ביצע שינוי או עבודה באדמתו מלבד נטיעת עצים אלא שמתוך חוות הדעת ההנדסית שהוגשה על ידי המבקש וכן מכתב האישום שהוגש כנגד המשיב ביום 17.3.13 בבית המשפט לעניינים מקומיים חדרה, עולה כי המשיב המשיך וממשיך בעבודות הפיתוח והבנייה ללא קבלת היתר כדין ובניגוד מוחלט לפסק דיני מיום 28.6.10 המורה לו להימנע מלבצע כל עבודת בנייה וחפירה אשר אין לגביה היתר בנייה כחוק.

בהחלטתי מיום 3.1.2013 הוריתי למשיב כי כל עוד אין לו היתר בנייה עליו להפסיק מיד את העבודות וכי "בגין כל יום שהוא או מי מטעמו מפרים את הצו ואת פסק הדין וממשיכים בעבודות כמפורט בבקשה, ישלם קנס בסך 1,500 ₪".

אלא שהמשיב התעלם פעם אחר פעם מהחלטה זו, מצו המניעה שניתן בפסק-הדין מיום 28.6.10 ומהוראות בית-המשפט בעניינו והמשיך בביצוע עבודות הבנייה. התנהלות זו גובלת בחוסר תום-לב וזלזול מעין זה בבית-המשפט ובהחלטותיו, פעם אחר פעם אין להשלים עמו.

אני סבורה כי במקרה דנן "גדשה הסאה" וזו בלשון עדינה. המשיב בעזות מצח ובזלזול מופגן הן כלפי המבקש והן כלפי בית המשפט הפר את פסק הדין והחלטות בית המשפט והתעלם במפגיע מהתראת בית המשפט מיום 3.1.13 ואין להשלים עם כך. אין כל דרך אחרת פרט להפעלת פקודת בזיון בית המשפט ומקרה זה הוא בין המקרים החריגים שיש הצדקה לעשות כן.

משכך אני משיתה על המשיב קנס כספי בגין כל יום שהפר את הצו החל מיום 3.1.13 (מתן ההחלטה המתרה במשיב כי באים ימשיך להפר את הצו ישלם קנס של 1,500 ₪) ועד להיום, בסך כולל של: 247,500 ₪ לקופת אוצר המדינה.

יובהר למשיב כי בגין כל יום שהוא או מי מטעמו ימשיכו להפר את הצו ואת פסק הדין וימשיכו בעבודות הבנייה, ישלם קנס בסך 1,500 ₪.

בנוסף הנני מוצאת לנכון לחייב את המשיב בהוצאות המבקש בסך של 8,000 ₪ (כולל מע"מ).

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ג, 19 יוני 2013, בהעדר הצדדים.