מבוא:

1. התובעת, ילידת 13.5.61, נפגעה ביום 11.1.08 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה") כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

3. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). לפיכך יעסוק פסק הדין בשאלת נזקיה של התובעת בלבד.

4. מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה. תצהירה של התובעת על כל נספחיו סומן ת/1 ואילו תצהירו של בעלה סומן ת/2.

5. מטעם הנתבעת לא העיד איש אך הוגשו מסמכים רפואיים שסומנו נ/1.

הנכות הרפואית:

6. בעקבות התאונה נפגעה התובעת בברך שמאל, בצוואר ובכתף.

7. בהיות התאונה תאונת עבודה, עמדה התובעת בפני וועדה רפואית של המל"ל שקבעה לה נכויות רפואיות כדלקמן:

א. מיום 12.1.08 ועד ליום 31.3.08 - נכות זמנית בשיעור 20%.

ב. מיום 1.4.08 ועד ליום 30.6.08 – נכות זמנית בשיעור 10%.

ג. מיום 1.7.08 - נכות צמיתה בשיעור 5% וזאת בגין הגבלה קלה ביותר בעמוד שדרה צווארי, בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

8. הצדדים לא העלו כל טענה כנגד קביעת המל"ל באשר לעצם קיומה של נכות רפואית. משכך אני מקבלת את קביעת הוועדה הרפואית ומעמידה את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה על 5%.

הנכות התפקודית:

9. בעוד התובעת ביקשה לקבוע כי לנכותה הרפואית השלכות תפקודיות ולכן, נכותה התפקודית גבוהה מזו הרפואית או למצער זהה לה, ביקשה הנתבעת לקבוע את ההיפך הגמור. לטענתה מדובר בנכות רפואית הנעדרת כל השפעה תפקודית וכל המגבלות מהן סובלת התובעת מקורן במצבה הרפואי הקודם כפי שהוא מתואר בהרחבה ב - נ/1. (ראה סיכומיה בעמוד 16 שורה 21).

10. לטענת התובעת, עובר לתאונה היא תפקדה באופן משביע רצון ואף ניהלה עסק מצליח ומשגשג. התאונה קטעה הצלחה זו שכן עקב היעדרויותיה הרבות נגרמו לה הפסדים עד שבסופו של יום היא נאלצה לסגור את העסק שהפסיק להיות רווחי , הפכה שוב לשכירה ושכרה פחת. (ראה עדותה בעמ' 7 לפרוטוקול משורה 27; עמ' 9 משורה 6 וכן עדות בעלה בעמוד 13 משורה 1 ואילך).

11. עדותה זו של התובעת בדבר היעדרויותיה כתוצאה ממגבלותיה מהתאונה וההפסדים שנגרמו לה עקב כך לא נתמכה בשום ראיה חיצונית, למעט עדות בעלה שבנסיבות העניין יש לראותה כעדות של "עד מעוניין".

כך למשל, לא זומנה להעיד מי שניהלה בפועל את החנות בעת היעדרותה. גם העובדות השכירות שעבדו לטענתה בחנות לא זומנו לעדות. עוד לא זומנו לעדות נציגים מרשת החנויות ML כדי שיתמכו בגרסתה לעניין הרחבת החנות עובר לתאונה ונסיבות סגירת החנות לאחר התאונה.

אי זימונם של עדים אלה אומרת דרשני ולאור הפסיקה הרווחת הרי שאין לי אלא להסיק כי לו היו מוזמנים להעיד היה בעדותם כדי לפעול לרעת התובעת. [ראה בעניין זה ע"א 548/78 שרון נגד לוי) פד"י לה(1)736,760; מצוטט בהסכמה בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נגד טלקר חברה בע"מ, פד"י מד(4)595, 602; וכן דברי כב' השופט קדמי בספרו 'על הראיות' (דיונון חלק ב') בעמ' 719].

12. זאת ועוד. התובעת כמו גם בעלה לא הצליחו בעדותם להסביר מדוע על אף שבמשך כל הזמן, לרבות בתקופות בהן נעדרה התובעת מהחנות עקב התאונה, עבדו בחנות לפחות 4 עובדות שכירות, עדיין לא נרשמו כל רווחים/הכנסות בשנת 2008.

13. האמור מקבל משנה תוקף שעה שהתובעת עצמה העידה כי בפועל בוצעו המכירות על ידי העובדות השכירות ועיקר עיסוקה בחנות היה ניהול (ראה עמ' 10 שורה 16-17 לפרוטוקול).

אם אכן כדבריה עיקר עיסוקה היה ניהול ולא מכירות, ואם אכן בכל אותה תקופה שהו בחנות 4 עובדות לפחות אזי, לא ברור מדוע לא בוצעו מכירות ולא היו הכנסות ומדוע, אם אכן נוכחותה בחנות הייתה נחוצה כדי שתבוצענה מכירות, לא בוצעו מכירות בתום שלושת החודשים מאז התאונה שאז שבה לחנות.

14. התובעת הוסיפה וטענה כי עקב הפיכתה מעצמאית לשכירה נפגע שכרה. בעוד שעובר לתאונה עמד שכרה החודשי הממוצע על כ – 12,000 ₪ וכלל גם החזר הלוואה בגין הרחבת העסק בסך של 7,000 ₪ לחודש ששולמו מהחשבון העסקי, הרי שכיום עומד שכרה כשכירה על כ- 9,000 ₪ לחודש.

הנתבעת מאידך טענה כי לא כך הם פני הדברים, שכן מהנתונים שהוצגו כלל לא ברור שאכן מדובר בהלוואה שנלקחה לצרכי הרחבת ופיתוח העסק. לדידה לו אכן היה מדובר בהלוואה עסקית הרי שגם ההלוואה וגם ההחזר החודשי צריכים היו להופיע בדוחות השומה, כמו גם בדוחות רווח והפסד, ולא היא.

משעה שלא התובעת ולא בעלה הצליחו להסביר מדוע לא בא זכרה של ההלוואה, אשר לטענתם הייתה הלוואה עסקית, בדוחות השומה או בדוחות רווח והפסד (ראה עדותה בעמ' 10 ש' 3 ואילך וכן עדות בעלה בעמ' 12 ש' 19-18) הרי שאין בידי לקבל את גרסתה בעניין זה ולפיה בעקבות סגירת החנות והפיכתה מעצמאית לשכירה פחת שכרה.

15. בהעדר כל ראיה חיצונית או סיוע אודות קיומו של קשר בין פגיעותיה של התובעת בתאונה לבין ההפסדים שנגרמו לה לטענתה ואשר הובילו לסגירת החנות, הרי שעדותה הינה בבחינת 'עדות בעל דין יחידה' ויש להחיל את סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), לפיו באין סיוע לעדות התובע, חייב בית המשפט לפרט "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו." [ראה: י. קדמי על הראיות (דיונון, 1991, חלק 1) 131-142; ע"א (ת.א.) 147/84 ברגר ואח' נ' זכאי פס"מ תשמ"ה (א); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פד"י כז(1) 771; ע"א 69/75 פלונית נ' אלמונית, פד"י לא(1) 212].

16. גם לו הייתי מתעלמת מהעובדה כי העד היחיד שהוזמן לעדות מטעם התובעת היה בעלה, שעדותו כאמור היא בבחינת עדות של 'עד מעוניין', עדיין ולאור כל האמור לעיל אני סבורה כי בנסיבות התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כנדרש עפ"י החוק והפסיקה קיומו של 'סיוע' בכדי שניתן יהיה לקבל את עדותה היחידה.

17. בהינתן כל האמור, בבואי לקבוע האם נכותה של התובעת הינה תפקודית כטענתה, או רפואית כטענת הנתבעת, עדיפה עלי יותר עמדת הנתבעת.

לטעמי, גם אם לנכות הרפואית שנקבעה השפעה כלשהי על תפקוד התובעת הרי שמדובר בהשפעה מזערית שלא מצאתי לכמת אותה במספר.

דיון בראשי הנזק:

הפסד השתכרות בעבר:

18. לטענת התובעת היא נעדרה כשנה מעבודתה בחנות כאשר ב-3 החודשים הראשונים לא הגיעה כלל לחנות ואילו בשאר הזמן היא הגיעה באופן חלקי.

19. בהתחשב בטיב הפגיעות כמו גם בקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל לפיה נותרו לתובעת נכויות זמניות, אני מוכנה להניח כי אכן התובעת נעדרה באופן מלא מעבודתה לזמן מה.

באשר למשך זמן ההיעדרות - בהיעדר אישורי מחלה ובהתחשב בעובדה שהועדה הרפואית בפניה עמדה התובעת לא מצאה לקבוע לה נכות מלאה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה, אלא העמידה את הנכות בתקופה זו על 20% בלבד, אין באפשרותי לקבוע את משך היעדרותה המלא אלא על דרך של אומדנה.

לאחר ששקלתי ולאור התרשמותי הכוללת מעדות התובעת אני מעמידה את תקופת היעדרותה המלאה על חודש וחצי.

20. באשר לשיעור הפיצוי בתקופת ההיעדרות - כעולה מדוחות השומה לשנת 2007 עמדה הכנסתה השנתית החייבת של התובעת על 57,057 ₪ נומינלי, ואילו בשנת 2006 על 78,665 ₪.

יוצא אפוא כי הכנסתה החודשית הממוצעת לשנים 2006-7 עמדה על 5,655 ₪. סך זה כשהוא משוערך להיום (ריבית מאמצע התקופה – 1.1.07) עומד על 5,915 ₪ ובמעוגל כלפי מעלה על 6,000 ₪.

21. לפיכך זכאית התובעת בגין היעדרותה בתקופת אי הכושר המלא לפיצוי בסך של 9,000 ₪ .

22. באשר לתקופה שמתום אי הכושר המלא ועד למועד פסק הדין - כפי שציינתי לעיל, איני סבורה שנכותה כתוצאה מהתאונה היא זו שהובילה לסגירת החנות ולהפיכתה מעצמאית לשכירה.

בכל מקרה לא הוכח, כפי שהוסבר לעיל כי שכרה עובר לתאונה כעצמאית היה גבוה משכרה כיום.

23. במצב דברים זה אני קובעת שהתובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי ביחס לתקופה שמתום אי הכושר המלא ועד היום נגרמו לה הפסדי שכר בעטיים היא זכאית לפיצוי.

הפסדי השתכרות לעתיד:

24. לאור קביעותיי עד כאן ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על דרך של אומדן גלובלי, ואני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה ע"ס של 37,000 ₪ .

הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד:

25. ביחס לעבר: מדובר 'בנזק מיוחד' שהכללים להוכחתו ברורים וידועים לכל ואיני רואה כל צורך לחזור עליהם (ראה בעניין זה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע פד"י לה(2) עמ' 809, 800; ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נגד מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח' פד"י מה(1), 1010.

26. למעט קבלה על ייעוץ הומאופטי, אישור על השתתפות בתשלום רבעון לקופת החולים ואישור על תשלום למד"א בגין פיצוי לא צרפה התובעת קבלות על הוצאות שנגרמו לה.

יחד עם זאת אני מוכנה להניח כי בכל זאת נגרמו לתובעת הוצאות רפואיות בגין רכישת משככי כאבים וכן הוצאות נסיעה לטיפולים השונים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר.

משכך אני סבורה כי העמדת הפיצוי בגין אב נזק זה (הוצאות רפואיות ונסיעות) ע"ס של 3,000 ₪ סבירה בנסיבות העניין.

לסך האמור יש להוסיף גם את עלות הפינוי באמבולנס בהתאם לחשבונית שצורפה. סך זה כשהוא משוערך (ממועד התשלום בפועל ועד למועד פסק הדין) עומד על 606 ₪.

סה"כ כל הוצאות העבר - 3,606 ₪.

27. ביחס לעתיד - בהיעדר כל נתונים על כך שהתובעת תזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים או לעזרים אורתופדיים, או כי ככל שתזדקק לטיפולים רפואיים או עזרים אורתופדיים כאמור, הם אינם מכוסים במסגרת סל הבריאות והביטוח המשלים, הרי שלא מצאתי לפסוק לה פיצוי בגין אב נזק זה.

עזרת זולת בעבר:

28. בהתחשב בתקופת היעדרותה של התובעת ובנכויות הזמניות שנקבעו לה, ראיתי לפסוק פיצוי על דרך האומדנה ואני מעמידה אותו ע"ס של 5,000 ₪.

עזרת זולת בעתיד:

29. לאור קביעותיי באשר לנכות התפקודית של התובעת אינני סבורה שיש לראות בנכות זו, נכות שבעטיה היא תזקק בעתיד לעזרה של ממש בשכר. משכך לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין אב נזק זה.

כאב וסבל:

30. בהתאם לסמכותי ולשיקול דעתי ובהתחשב במכלול הראיות שהוצגו בפניי אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה ע"ס של 15,000 ₪.

ניכויים:

31. כאמור, לטענת הנתבעת, יש לבצע ניכוי רעיוני של כל אותם תגמולי מל"ל אותם הייתה התובעת זכאית לקבל מהמל"ל לו פנתה במועד. התובעת מתנגדת. לטענתה משעה שהתובעת לא קיבלה כל פיצוי מהמל"ל הרי שהנתבעת אינה חשופה לתביעת שיבוב ומשכך אין היא זכאית לבצע ניכוי רעיוני.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין אליהם הפנתה אותי ב"כ התובעת, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ולאור הקבוע בפסיקה כאמור, דין טענותיה של התובעת להתקבל ואין לבצע ניכוי רעיוני כאמור.

סוף דבר:

32. א. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 69,606 ₪.

ב. על סכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%.

ג. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט על פי קבלות, לרבות אגרת בית משפט. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל.

33. הסכומים האמורים כמפורט לעיל בסעיף 31 ישולמו בתוך 30 יום מיום התקבל פסק הדין אצל הצדדים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

34. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום, כמקובל.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ג, 10 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.