1. האם הוכחו נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מצו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד, ומנע המשך עבודות להקמת רפת חדשה בנחלתם שבמושב, עד להחלטה על ביטולו בעקבות דיון במעמד שני הצדדים ? בסוגיה זו עוסק פסק דין זה.

רקע והליכים קודמים

2. התובעים הם בני זוג המתגוררים במשק הידוע כנחלה 16 במושב בית הלל, ובה מצויה רפת, והנתבעים הינם בני זוג המתגוררים במשק הידוע כנחלה 17 במושב וממוקם בשכנות לנחלת התובעים.

3. ביום 4.9.2007 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (להלן: הוועדה המקומית) תכנית מפורטת ג/15815 - הסדרת ייעודי וזכויות הקרקע במשק 16 בית הלל" (להלן: התכנית), שנועדה בין השאר להתאים את הרפת שבמשק התובעים לדרישות הרפורמה בענף הרפת. בהחלטת ועדת הערר מיום 15.10.2007 נדחה ערר שהגישו הנתבעים וניתן תוקף לתכנית. ביום 28.2.2008 פורסמה התכנית בילקוט הפרסומים. בתכנית המאושרת נקבע, בין השאר, כי "מרחקי ההצבה (של מבנים חקלאיים - א"ג) מגבול חלקה שכנה בין מבנים לרפת יהיו על-פי הנחיות משרד החקלאות ועל-פי טבלאות משרד החקלאות".

בעקבות זאת ניתן לתובעים על ידי הוועדה המקומית היתר בניה לביצוע עבודות שדרוג ושיפור של הרפת שבנחלתם. לשם ביצוע העבודות התקשרו התובעים בהסכמים עם שופני עבודות בניין ופיתוח בע"מ (להלן: הקבלן שופני או שופני) ועם הקבלן רזק יוסף אניס (להלן: הקבלן רזק או רזק). שני קבלנים אלו החלו בביצוע העבודות ברפת התובעים ביום 13.7.2008.

4. עבודות שדרוג הרפת בנחלתם של התובעים לא נשאו חן בעיני הנתבעים. ביום 15.7.2008 הגישו הנתבעים בבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת עתירה מינהלית (עת"מ 102/08) נגד התובעים והוועדה המקומית (להלן: העתירה המינהלית), בה ביקשו מספר סעדים: בין היתר, להעביר לעיונם את היתר הבנייה שניתן לתובעים על-פי התכנית, לאפשר להם להגיש התנגדות בפני הוועדה המקומית במידה ויימצא כי נפגעו בעקבות מתן היתר לתובעים לבניית רפת ולמצות הליכי ערר על-פי דיני התכנון והבנייה במידה וההתנגדות תידחה, להצהיר על המרחק המינימלי שעל-פיו רשאית הוועדה להתיר לתובעים בניית רפת על-פי הטבלה שפורסמה מטעם משרד החקלאות ביום 18.1.2007 ביחס למרחקי הצבה של מבנים חקלאיים וכן ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הקמת רפת בנחלת התובעים במידה והיא ממוקמת במרחק קטן מהמרחק שנקבע בפרסום האמור של משרד החקלאות כמרחק מינימאלי מגבול נחלה א' של התובעים.

5. כן הגישו הנתבעים, ביחד עם הגשת העתירה המינהלית, בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי במעמד צד אחד (בש"א 205/08) (להלן: הבקשה לסעד הזמני) נגד התובעים והוועדה המקומית, שיאסור על התובעים לבנות את הרפת עד למתן החלטה בעתירה. ביום 16.7.2008 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד (להלן: הצו הזמני או הצו במעמד צד אחד), אשר אסר על התובעים להתחיל בפעולות בנייה כלשהן עד למתן החלטה אחרת. נקבע כי הצו ייכנס לתוקפו לאחר שהנתבעים יפקידו בקופת בית המשפט סך 150,000 ₪ לשם הבטחת נזקים שייגרמו לתובעים, ונקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 6.8.2008. בהחלטה נפרדת הועמד סכום הפיקדון על סך 50,000 ₪.

6. לאחר הדיון במעמד שני הצדדים, ניתנה ביום 10.8.2008 החלטה שהורתה על ביטול הצו שניתן במעמד צד אחד (להלן: החלטת ביטול הצו). ביום 11.3.2009 דחה בית המשפט את העתירה המינהלית.

כתב התביעה

7. בכתב התביעה הנוכחי נטען כי הבקשה לסעד הזמני, שהביאה למתן הצו במעמד צד אחד, שעמד בתוקפו במשך 25 ימים, מהם 21 ימי עבודה, נעדרה עילה אמיתית, כללה שקרים שהוצגו כעובדות, הייתה נגועה בשיהוי, והוגשה ברשלנות ובחוסר תום לב ונועדה אך ורק לגרום נזק לתובעים. התובעים ציינו כי תצהירו של הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), שהוגש בתמיכה לבקשה לסעד הזמני, היה שיקרי וכלל בידוי ראיות.

8. עוד נטען כי עם מתן הצו במעמד צד אחד ביום 16.7.2008 הקפיאו התובעים את עבודות הקמת הרפת בנחלתם, וכי העתק ההחלטה מיום 10.8.2008 בדבר ביטול הצו הומצא להם ביום 15.8.2008, דבר שאיפשר את חידוש העבודות של שני הקבלנים רק ביום 19.8.2008.

9. נטען אף כי בגין רשלנות הנתבעים שהביאה להוצאת הצו הזמני וכתוצאה מכך לעיכוב בביצוע עבודות הקבלנים והפסקת גידול העגלים ברפת בתקופה שבין מתן הצו הזמני ועד למועד בו הומצאה לידיהם ההחלטה על ביטולו (להלן: תקופת העיכוב), נגרמו לתובעים נזקים אשר הפיצוי בגינם הינו הסעד המבוקש בתביעה זו, כמפורט להלן:

* פיצוי בסך 11,550 ₪ ששולם לקבלן רזק בגין העיכוב;

* פיצוי בסך 25,630 ₪ ששולם לקבלן שפוני בגין העיכוב;

* הפסד רווח המופק מגידול עגלים בתקופת העיכוב בסך 4,125 ₪;

* הוצאות נוספות שהוצאו בתקופת העיכוב ובגללו בסך 3,000 ₪;

* נזק בלתי ממוני (עגמת נפש) בסך 10,000 ₪.

כתב ההגנה

10. בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי הבקשה לסעד הזמני הייתה סבירה, והוגשה לאחר שהתברר לנתבעים ביום 7.7.2008 כי בנחלת התובעים מתבצעות מדידות "ביחס לבניית רפת שבעבר הופסקה עבודת הקמתו בצו", לאחר שביום 9.7.2008 מסרה להם הוועדה כי התובעים קיבלו היתר בנייה להקמת הרפת באותו מקום ולאחר שביום 14.7.2008 הם הבחינו כי התובעים החלו בהכנות לביצוע עבודות בניה והקמת הרפת. עוד נאמר בכתב ההגנה כי החלטת ביטול הצו ודחיית העתירה המינהלית היו טעויות שנבעו ממסע הטעיה של התובעים, כי בהחלטות אלו חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות התובעים וכי על הוועדה, כמי שגרמה לנזקים הנטענים, ולא על הנתבעים, לשאת בהם.

הנתבעים כפרו בנזקים בגינם נתבע פיצוי, וטענו כי הקבלנים לא דרשו ולא קיבלו פיצוי מהתובעים וכי מדובר בראיות שאינן רלוונטיות לתביעה וכאלו ש"יוצרו" אך ורק לצורך התביעה.

11. אף ששאלת אחריות לנזקים תפסה חלק נכבד מחקירות נגדיות של העדים, דומני כי אין שאלה זו טעונה הכרעה. מהחלטת ביטול הצו עולה כי לא היה לו מקום מלכתחילה. די בכך כדי לקבוע כי ככל שנגרם לתובעים והוכח קיומו של נזק כתוצאה מהצו הזמני - על הנתבעים לפצות את התובעים בגינו.

הוכחת נזקים - המישור הנורמטיבי

12. בטרם אדון בשאלה אם עלה בידי התובעים להוכיח את נזקיהם הנטענים בתקופת העיכוב, אזכיר שתי דוקטרינות ושלושה עקרונות של פיצוי בגין נזק:

דוקטרינת הקשר הסיבתי קובעת כי חייב שיתקיים קשר סיבתי בין מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לבין נזק שנגרם לנפגע ואשר בגינו תובע הוא פיצוי (סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)).

דוקטרינת הפיצוי קובעת כי פיצוי יינתן רק בגין נזקים הנובעים באופן טבעי ובמישרין ממעשה העוולה (סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין) (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פסקאות 36-35 לפסק דינו של השופט חשין (פורסם בנבו, 11.8.2003));

עקרון פיצוי ראשון משמיענו "שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 395 (2001)).

עקרון פיצוי שני קובע כי "תורת הפיצויים אינה תורה מדויקת. אין היא דורשת דיוק מתמטי, ואין היא מבוססת על ודאות מוחלטת... עם זאת, אין להתחשב בספקולציות גרידא, שאין להן כל בסיס" (ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 381 (1991); ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (פורסם בנבו, 6.2.2006)).

עקרון נוסף הינו עקרון הקטנת הנזק. עקרון זה זכה לעיגון סטטוטורי בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, אשר לפיו החייב החוזי אינו חייב בפיצויים על נזק שהיה הנפגע החוזי יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים. חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין, הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 (1991); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות (פורסם בנבו, 7.3.2005); עמוס הרמן, מבוא לדיני הנזיקין 400-396 (2006)).

הוכחת הנזקים בתובענה הנוכחית

13. על-פי העדויות ושאר החומר הראייתי שהוגש בבית המשפט, ולאחר שבחנתי כל ראש נזק בנפרד, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את נזקיהם.

(א) פיצוי לקבלן רזק

14. מגרסת התובעים עולה כי על אף שחלפו קרוב לשש שנים ממועד מתן הצו הזמני, סוגיית הפיצוי אותו דרש הקבלן רזק טרם הסתיימה. בכתב התביעה שהוגש ביום 7.9.2009 צוין כי התובעים מצויים עם רזק בוויכוח ובינתיים שילמו לו 11,550 ₪. כעבור כשנה וחצי, בתצהירו מיום 11.1.2011, נאמר על ידי התובע כי רזק דרש פיצוי של 3,500 ₪ ליום, ו"אנחנו מצויים במו"מ עם הנ"ל בניסיון להקטין דרישתו". בסיכומים שהוגשו ביום 6.1.2014 ציין בא-כוח התובעים כי הם מצויים עמו במחלוקת וכי שילמו לו "בינתיים", ביום 24.10.2008, סך 11,550 ₪.

15. לא הובאה ראיה אודות פרטי העבודות שהיה על רזק לבצע בנחלת התובעים, היקפן, מועדי ביצוען והתמורה המוסכמת. בחקירתו הנגדית ביום 15.7.2013 ציין התובע כי לא היה לו הסכם בכתב עם רזק (עמ' 18). הוא לא מסר כל מידע על תוכן ההסכם בעל-פה שנכרת ביניהם. לא הוצגו אסמכתאות המעידות על תשלום כלשהו ששילמו התובעים לרזק. הוצג העתק חשבונית מס שרזק הוציא, בסכום של 11,550 ₪, הנושאת תאריך 24.10.2008, ובה נרשם "על חשבון פיצוי כספי בגין עיקוב בעבודות צו בית משפט". לא הוצגה קבלה או אסמכתא אחרת לפיה הסכום שננקב בחשבונית המס אכן שולם בפועל, וכי הוא תשלום נפרד ושונה מהתשלומים עבור התמורה בגין ביצוע העבודות.

16. כאסמכתא לדרישת הפיצוי צירף התובע כנספח ח' לתצהירו העתק מכתבו של רזק מיום 28.7.2008 ובו דרישה לתשלום 3,500 ₪ עבור כל יום עיכוב בעבודות. אולם דרישה זו נעשתה 12 יום לאחר מתן הצו הזמני ובטרם הוא בוטל. היא הועלתה בתנאים של חוסר וודאות ומבלי שהוצג הסבר מניח את הדעת לגובהה.

17. בתצהירו של רזק נאמר כי פועליו וכלי עבודתו נשארו בנחלת התובעים, ונמנע ממנו לעבוד (במקומות אחרים). התובע, לעומתו, לא ציין כי הפועלים נשארו בשטח, אלא רק כי רזק השאיר בשטח טרקטור אופני, רתכות וכלים (עמ' 21).

18. בחקירתו הנגדית פירט רזק נתונים מספריים שנועדו לבסס את נזקו האמיתי:

"אני עובד עם צוות של חמישה ששה פועלים ויש לי ציוד. אם אני לוקח חשבון הפועלים שזה 2,200 ₪ ויש לי עוד ציוד עלות 600-500 ₪ ורווח שלי ועוד נסיעות וסולר" (עמ' 32).

19. בהנחה שתקופת העיכוב הביאה לדחיית מועד גמר העבודות אצל התובעים מעבר למועד המקורי לסיומן, הרי נזקו האמיתי של רזק הינו תוצאה של דחייה או ביטול של עבודות אחרות שהמתינו לו מיד לאחר המועד המקורי לסיום העבודות אצל התובעים. כדי להוכיח זאת היה על התובעים להציג נתונים עובדתיים ברורים, המוכיחים מה הייתה התקופה הנוספת בה רזק המשיך לעבוד בנחלתם לאחר מועד הסיום המקורי ואילו הזמנות של עבודות אצל אחרים הוא הפסיד עקב כך. נתונים אלו לא הוצגו. למעט האמירה של רזק בתצהירו כי נגרם איחור במועד סיום עבודתו אצל התובעים, לא הוכח כי פרק הזמן הנוסף שנדרש לגמר העבודות היה זהה לתקופת העיכוב. לא הובאה ראיה המאפשרת לזהות את נזקו האמיתי.

20. נזקם האמיתי של התובעים אינו זהה לנזקו האמיתי של רזק. אפילו שילמו התובעים לרזק מעבר לנזקו האמיתי (על בסיס דרישה מופרזת שלו, החורגת מהיקף הנזק שנגרם לו), עדיין הסכום אותו הם שילמו לו כפיצוי, על-פי דרישתו, מבטא את נזקם האמיתי. האם ניתן לומר כי על הנתבעים לשאת בנזקם האמיתי של התובעים, דהיינו בפיצוי בגובה התשלום ששילמו התובעים לרזק, אפילו אם אין הוא משקף את נזקו האמיתי של רזק? כאן באים לעזרתנו הדוקטרינות והעקרונות שתוארו בפסקה 12 לעיל. מכוח עקרון הקטנת הנזק היה על התובעים לשאת רק בנזקו האמיתי של רזק ולא בסכום שהוא נקב, יהא גובהו אשר יהא. אין הם רשאים להיפרע מהנתבעים סכומים אותו הסכימו לשלם לרזק זמן רב לאחר שסיים את ביצוע העבודות בנחלתם, אף אם סכום זה אינו משקף את נזקו של רזק.

ניתן להגיע לאותה תוצאה תוך שימוש בדוקטרינת הקשר הסיבתי. לאמור, דרישתו הבלתי מבוססת של רזק לתשלום שאינו משקף את נזקו האמיתי מנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדלם של הנתבעים לבין נזקם של התובעים.

(ב) פיצוי לקבלן שופני

21. האמור לעיל לגבי נזק שנגרם לתובעים בגין תשלום ששילמו לקבלן רזק תקף ביתר שאת לגבי תשלום שנדרשו לשלם לקבלן שופני. חשבונית המס מיום 3.7.2009 שהוצאה על-ידי "שופני עבודות בניין ופיתוח בע"מ" בסך 25,630 ש"ח, בה נרשם "פיצוי בגין הפסקת עבודה לפי צו בית משפט חודש ימים", והעתקה צורף כנספח ט' לתצהיר התובע, אינה מעידה על נזקו האמיתי של שופני. ההסכם בין התובעים לבין שופני לא הוצג, על אף שבחקירתו הנגדית אישר התובע כי קיים הסכם כזה בכתב (עמ' 18). שופני עצמו לא הובא לעדות, לא הוצגה קבלה או אסמכתא אחרת המעידה כי התובעים שילמו לו את הסכום הנקוב בחשבונית המס. הקשר בין סכום זה לנזקו האמיתי של שופני לא בואר, למעט האמירה בתצהיר כי שולמו לקבלן שופני 25,630 ₪ "לאחר ויכוחים מרים ואיומים". אי חקירתו הנגדית של התובע אודות מה שהחסיר בתצהירו אינה פועלת לחובת הנתבעים ואינה משלימה את החסר הראייתי של התובעים.

(ג) הפסד רווח המופק מגידול עגלים בתקופת העיכוב

22. התובעים טענו כי בתקופת העיכוב העגלים במשקם לא שהו ברפת אלא במכלאה שאינה מתאימה לצרכי גידולם, ולפיכך נוצרו פיגור בגידולם ודחייה בשיווקם. בתצהירו ציין התובע כי ברפת שבנחלתו גדלים בממוצע 250 עגלים, וכי בתקופת העיכוב הוצאו מהרפת 150 מהם, הופסק גידולם ואבדה היכולת לשווקם ולקלוט עגלים חדשים. בחקירתו הנגדית התברר כי הפסקת הגידול של העגלים התרחשה עקב צפיפות יתר. התובע ציין כי בתקופת בניית הרפת החדשה הוא צופף את העגלים, וכי "הם בצפיפות לא גדלים" (עמ' 26). לטענת התובעים, הנזק בסך 4,125 ₪ משקף הפסד רווח המופק מגידול עגלים בתקופת העיכוב, והינו מכפלה של 150 (מספר העגלים) ב-1.1 ₪ (הרווח הנקי לפני מס המופק מעגל אחד בגין כל יום גידול) וב-25 (מספר ימי העיכוב). הם ביססו טענה זו על דו"ח משרד החקלאות, המוכיח כי ברפת של התובעים מגדלים 150 עגלים, ועל מסמך של משרד החקלאות הקובע את דרך חישוב ההכנסה מעגל לפיטום, אשר לפי התחשיב שבו עולה כי כל יום עיכוב בגידול עגל גורם להפסד של 1.11 ₪.

23. מספר העגלים אינו נתון שהוכח מדו"ח לחקלאי (דין וחשבון על המשק החקלאי בשנת המס 2007) (נספח ה' לתצהיר התובע ת/1). מדו"ח זה עולה כי בשנת 2007 היו 277 ראשי בקר, אולם בחקירתו הנגדית הודה התובע כי דו"ח זה משותף למשק שלו ולמשק 19 (עמ' 24).

24. על מנת להוכיח כי נגרם הפסד רווח נקי לפני מס המופק מכל עגל בגין כל יום גידול, צירף התובע לתצהירו את מכתבו אל דרור קורלנדר של ד"ר מאורי רוזן מהמחלקה לבקר במשרד החקלאות (נספח ז' לתצהיר התובע) (להלן: מכתב רוזן). במכתב רוזן, שכאמור אינו ממוען למי מהתובעים, ושכותרתו "הערכת ההכנסה מפיטום עגל שחור לבן מרפת החלב במפטמה סטנדרטית", ואשר נפתח במילים: "על פי בקשתך רצ"ב תחשיב רווחיות פיטום עגל מרפת החלב", מצויים נתונים אודות מחיר קניה, משקל קניה, מחיר שיווק, משקל שיווק ק"ג, תוספת יומית, אחוז תמותה, מחיר המזון, אחוז ריבית חודשית, אחוז העמסה מעבר למזון, קניה, מכירה, ימי שהיה, משקל ממוצע, מזון יומי, הוצאות מזון, הוצאות אחרות, הפסדי תמותה, ריבית, נקודת איזון, מחיר קניה מכסימלי, הוצאות ללא ריבית, מקדם ריבית, ממוצע מחירים, מספר חודשי פיטום ומחיר קניה. בסופו של המכתב מצויה המסקנה אליה הגיע אורי רוזן (ההדגשות הוספו - א"ג):

"אם ברשותך מפטמה הראויה לפיטום עגלים כאלה הרי אי פיטומם של העגלים יביא למניעת הכנסה של כ-408 ₪ לעגל לשנה".

בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי חלוקה של המספר 408 במספר הימים בשנה מביאה לתוצאה של 1.11, אשר, אליבא דגרסתו, משקף מניעת הכנסה של 1.11 ₪ לעגל ליום (עמ' 28).

מכתב רוזן אינו יכול לשמש ראיה לגובה הרווחים שנשללו מהתובעים כתוצאה משהותם של 150 עגלים בתנאי צפיפות שאין הם מורגלים להם, במהלך תקופת העיכוב, מהטעמים הבאים: אין מדובר בחוות דעת מומחה; מסקנת אורי רוזן מותנית בכך שהעגלים לא פוטמו, אולם לא נטען ולא הוכח כי כך התרחש במקרה דנן; ממכתב רוזן לא ברור כיצד הגיע הכותב למסקנתו מתוך שפע הנתונים הכלולים בו; ועיקר העיקרים - אורי רוזן לא התייצב לחקירה על מכתבו. משלא עברה ראיה זו את כור ההיתוך של החקירה הנגדית - משקלה הינו אפסי.

(ד) הוצאות נוספות בתקופת העיכוב

25. אמנם בא-כוח התובעים טען בסיכומיו כי עקב הצו הזמני "נדרשו התובעים להתחנן בפני הקבלנים, בעיות לוגיסטיקה עם העגלים, הציוד, מבנים בלתי גמורים וכו'", וכי "התובעים העריכו כל אלה בסה"כ ב-3,000.00 ₪" (עמ' 10 לסיכומים), אולם מאומה מכל אלו לא הוכח באמצעות ראיות.

(ה) נזק בלתי ממוני

26. בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2004) נאמר:

"קביעת "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו".

27. בסיכומיו ציין בא-כוח התובעים כי עם מתן הצו הזמני ראו התובעים כיצד מפעל חייהם מתמוטט לנגד עיניהם, וכי נגרמו להם חרדות ושינה הודרה מעיניהם: "מי יודע באמת? מי יוכל לשאר (לשער - א"ג) בכמה ימים קוצרו חיי התובעים עקב מצב זה? מה קרה לבריאותם? אלו דברים שלעולם לא נוכל לדעת - אבל הם קרו!" (עמ' 10 לסיכומים).

האמנם קרו (והוכחו) כל אלה ?

28. התובע ציין בתצהירו כי עקב צו המניעה נגרמה לתובעים עגמת נפש קשה וצער רב עקב אי הוודאות אליה הוכנסו, בשעה שפרנסת הבית הועמדה בסיכון עצום לזמן בלתי ידוע. אולם בחקירתו הנגדית אמר התובע כי העריך שעצירת הבניה לא תימשך זמן רב (עמ' 18). כך אף רזק, בחקירתו הנגדית, אישר כי "ברגע האמת" לא חש התובע כמי שעולמו נחרב אלא העריך כי מדובר בעיכוב לתקופה קצרה:

"לא הצלחתי לקבל עבודה בתקופה הזו. הכלים שלי נשארו שם. גם כשבאתי להחזיר את הכלים טומי אמר לי שזה לא ייקח הרבה זמן, אז החזיק אותי שם" (עמ' 35).

לא הובאה כל ראיה לגבי נזקה הבלתי ממוני של התובעת מס' 2.

29. אין להפריז בחומרתה של אי הודאות שנגרמה לתובעים עקב מתן הצו במעמד צד אחד, אשר לפי האמור בתצהיר התובע הומצא לידיו ביום 21.7.2008. בגוף הצו במעמד צד אחד נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 6.8.2008. במועד זה התקיים הדיון, ובו היו התובעים מיוצגים. כעבור ארבעה ימים ניתנה החלטת ביטול הצו, אשר הומצאה לידי התובע ביום 15.8.2008.

עולה מכך כי ביום 21.7.2008 ידעו התובעים כי עתיד להתקיים דיון במעמד הצדדים, ולפיכך פנו לקבלת ייצוג משפטי. בתקופה שבין 21.7.2008 עד 15.8.2008 הם חיו באי וודאות באשר לגורל הצו הזמני, אולם הערכת התובע, שהוכחה כנכונה, הייתה כי "זה לא ייקח הרבה זמן". מסתמא, שהן מהבחינה האובייקטיבית (משך תקופת העיכוב) והן מהבחינה הסובייקטיבית (הערכת התובע אודות משך תקופת העיכוב) אין לומר כי נגרמה לתובע עגמת נפש בת-פיצוי. בוודאי שלא הוכח נזק בלתי ממוני, ואף נפשי-בריאותי, בסגנון שתואר בסיכומי בא-כוחם של התובעים.

התוצאה

30. משלא הוכיחו התובעים את נזקיהם, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:

(א) התביעה נדחית.

(ב) התובעים ישלמו לנתבעים שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.