בשם המבקש: עו"ד איימן אבו ריא.

בשם המשיב: עו"ד טרביה אשרף.

1. המדובר בבקשה לביטול הסכם פשרה שסומן באות פ/1 ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 30/11/11.

2. בבקשה דנן טוען המבקש, כי הסכם הפשרה, הושג במרמה, בטעות ובהטעיה וכי המבקש שאינו יודע קרוא וכתוב חתם עליו מבלי שהוסבר לו מה תוכנו ומה משמעותו של ההסכם ותוך ניצול מצוקתו, מצבו הבריאותי וגילו המתקדם.

3. המבקש ציין כי חתימתו הן על הסכם המכר עליו התבססה התביעה נשוא הסכם הפשרה והן על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הושגה בטעות, במרמה והטעיה תוך ניצול מצוקתו, גילו המתקדם ומצבו הבריאותי הרעוע.

4. לטענת המבקש יש לבטל את הסכם הפשרה בשל הנסיבות בהן הושגה חתימתו של המבקש ובשל הוראותיו של פרק ב' לחוק החוזים המאפשרות ביטולו של הסכם עליו חתם צד לאחר שהוטעה בין אם ע"י הסתרת עובדות ובין אם ע"י מסירת עובדות לא נכונות.

ב"כ המשיב התנגד בתוקף לבקשה. ציין כי הבקשה חסרת כל טעם משפטי ו/או עובדתי ואינה עונה על דרישות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ואף אין לבית משפט הסמכות להיזקק לבקשה דנא.

לטענת המשיב, מאז פסק הדין שניתן בנוכחות המבקש ביום 30.11.11 עברו שנתיים וששה חודשים לפחות, על כן בית המשפט חסר סמכות לדון בבקשה בהעדר בקשה להארכת מועד מאחר ועברו יותר מ- 30 יום מאז שניתן פסק הדין ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות על הסף.

ב"כ המשיב הדגיש כי המבקש ידע על פסק הדין, חתם עליו באולם בית משפט ובנוכחות הצדדים ובעיקר בנוכחות עורך דינו סרחאן עאסלה ואף קבע בעצמו את מועדי התשלום.

לטענת ב"כ המשיב, המדובר בבקשה כללית, סתמית, בלתי מבוססת, לוקה בשיהוי חמור, חוסר תום לב ואינה נתמכת בראיות ונימוקיה אינם מהווים טעם מיוחד כבד משקל המצדיק קבלת הבקשה.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, נחה דעתי, כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים המפורטים להלן:נ

1. המבקש לא הצביע על כל עילה שבדין המצדיקה ביטול פסק הדין שאישר הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים וקבל תוקף משפטי.

אין המדובר בפסק דין אשר ניתן על פי צד אחד או שניתן בהעדר כתבי טענות, כמצוות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות").

פסק הדין נשוא בקשה זו, הוא בעצם פסק דין שבהסכמה ושניתן לפי תקנה 161 לתקנות.

כל כולו של פסה"ד נשען על ההסכם שהושג בין המתדיינים. עוד יש לציין, כי המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד .

למעשה מלאכתו של בית המשפט הייתה פורמלית ותפקידו היה להטביע על הסדר הפשרה, שהתגבש בין הצדדים, גושפנקה של פסק דין.

ראוי כאן לציין, כי ההבדל בין פסק הדין שניתן בהסכמה לבין פסק דין אחר, הוא בכך:ב

"מבחינה אחת לא הרי פסק דין שניתן בהסכמה כהרי פסק דין אחר; הראשון נשען כל כולו על ההסכם שבין הצדדים, אשר עליו הטביע אומנם השופט גושפנקה של פסק דין, כדי שישמש מניעות לעתיד לבוא, ויהא בר-הוצאה-לפועל כפסק דין אחר. אך אם הצדדים כלל לא הגיעו להסכם, או אם נפגם ההסכם וניתן לביטול, בעטיה של רמאות או טעות, הרי נשמט היסוד מתחת לפסק הדין, והוא נשאר תלוי על בלימה. מה שאין בפסק דין אחר הנשען על הכרעה שנפלה בפלוגתה, והוא עומד לעולם ועד". [ספרו של ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי,מהדורה שביעית (1995), 786 ].

לפסק הדין שבהסכמה ישנם שני חלקים:ו החלק ההסכמי, שהוא הבסיס לפסק הדין; והחלק השיפוטי אשר מאשר את פסק הדין [ר' גם את ספרו של השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית מעודכנת (1999) , 253].

על פסק דין שבהסכמה ניתן להשיג בשתי דרכים, כאשר הבחירה בכל אחת מהן תלויה בעילה בה רצה בעל הדין להשיג על פסק הדין ולבטלו; בין אם זה החלק ההסכמי ובין אם זה החלק השיפוטי.

אם בעל הדין מצא פגם בחלק השיפוטי, תרופתו היא לערער על פסק הדין.

אולם, אם ההליך השיפוטי היה תקין, והחלק ההסכמי הוא אשר נפגם, תרופתו של בעל הדין היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו; יבוטל ההסכם יתבטל אוטומטית גם פסק הדין - [ראה ספרו של ד"ר זוסמן הנ"ל עמ' 786 – 789; ספרו של שופט גורן עמ' 253 - 254]. בהתייחס לסוגיה זו אמר מ"מ הנשיא שמגר (כתאורו אז) בע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי פ"ד לו (3), 179, 183 את הדברים הבאים:נ

"הסכם, אשר אושר לפי בקשת הצדדים על ידי בית המשפט, ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין, משולבות בו שתי תכונות מצטברות, היינו, הן זו של הסכם והן זו של פסק דין. לו היה המערער מגלה פגם בהליך השיפוטי, אשר בו נכרך האישור של ההסכם, יכול היה לערער בשעתו, בגבולות הזמן שנקבעו לכך, כדי לבקש ביטולו של פסק הדין.לו סבר המשיב, כי אמנם אין מקום להלין על ההליך השיפוטי, אשר במסגרתו אושר ההסכם, אך נפל פגם בהסכם, שהוא בגדר הפגמים אשר מאפשרים ביטולו של חוזה לפי הדין החל על כך, היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם, כאשר עילתה של התביעה היא הפגם שנתגלה בהסכם. אם בית המשפט היה נענה לבקשה לביטול ההסכם, היה מתבטל על ידי כך גם פסק הדין, שניתן לו תוקף" .

זוהי ההלכה המשפטית במקומותינו, זהו הכלל עפ"י נבחן את הבקשה דנא.

1. וכעת מן הכלל אל הפרט

בעניינו, המבקש טוען כי הסדר הפשרה ניתן ללא ידיעתו וללא הסכמתו ועורך דינו התפשר בתיק על חלקה מסויימת, אשר לא היתה לגביה כל מחלוקת בין הצדדים. מהאמור לעיל עולה, כי המבקש טוען לפגם בחלק ההסכמי של פסק הדין וטוען עוד כי הוא לא היה צד להסכם הפשרה שנעשה ע"י ב"כ הצדדים ללא הסכמתו.

על פי ההלכה של בית המשפט העליון, הדרך הנכונה והראויה לתקוף פגם בחלק ההסכמי של פסק הדין, היא הגשת תביעה עצמאית לביטול פסק הדין.

למעלה מן הנדרש, ומבלי להביע עמדה באשר לסיכויי התביעה אשר תוגש ע"י המבקש היה ויחליט להגיש תביעה כזו, הרי שהמבקש היה מיוצג בהליך הקודם ע"י עורך דין.

עורך דינו של המבקש הוסמך מתוקף יפויי כוח, לייצג את המבקש, להתפשר בשמו ולחתום במקומו על כל כתב בי- דין, לרבות הסכם פשרה.

זאת ועוד, המבקש נכח בהליכי המו"מ שהתנהלו בין הצדדים ובאי כוחם, באולם ביהמ"ש, טרם הגעה להסדר פשרה סופי.

ג. יתרה מזו, פסק הדין ניתן בנוכחות המבקש ביום 30.11.11 ומאז עברו כשנתיים וששה חודשים, והמבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד, ולכן מטעם זה, גם כן, היה מקום לדחות את הבקשה.

6. לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה, ומחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשיב בסכום של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום.

7. המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ד, 14 יולי 2014, בהעדר הצדדים.