1. לפנינו תביעת התובע להכיר באירוע מיום 28.1.2009 כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן:"החוק").
2. המל"ל דחה את תביעת התובע להכיר באירוע כפגיעה בעבודה במכתבו מיום 3.8.2009.

מכאן, התביעה שלפנינו.

1. פסק דין זה ניתן לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים לעניין התשתית העובדתית.

גרסת התובע בהתאם לכתב תביעתו ולתצהירו:

1. התובע יליד 19.12.1968, נהג מקצועי במקצועו.
2. ביום 28.1.2009, עת נהג במשאית בכביש שבין תמרה לכאבול, הבחין התובע כי הברזנט אשר מכסה את ארגז המשאית אינו מסודר טוב ועל כן עצר את המשאית בסמוך למעקה בשולי הכביש, וירד על מנת לסדר את הברזנט.
3. התובע עלה על סולם המותקן בצד ימין של המשאית ותוך כדי זאת החליק, נפל על המעקה בשולי הכביש ונפל.
4. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי לראשונה ביום 31.1.2009.

גרסת התובע בחקירתו הנגדית:

1. התובע עצמאי.
2. בחקירתו הסביר התובע, כי באותה תקופה עבד באיזור של צומת כאבול (לפני תמרה), שם בוצעו עבודות הרחבה של הצומת. התובע עבד באותו איזור במשך כשנתיים כנהג משאית, כאשר עיקר תפקידו היה להעמיס עפר מהצומת לאתר פריקה.
3. לגרסת התובע, ביום 28.1.2009, קצת לפני השעה 12.00, סיימו להעמיס את המשאית בעפר בעזרת שופל, הוא כיסה את המשאית עם ברזנט ועלה על הכביש.
4. לאחר שנסע כחצי ק"מ- ק"מ הוא הסתכל במראה וראה שהברזנט זז לצד והחומר עף מהמשאית.

על כן, הוא עצר בצד ימין ליד המעקה, עלה לארגז וסידר את הברזנט, כאשר תוך כדי עליה הוא החליק ונפל בצד ימין. הוא קיבל מכה בבטן, בצד שמאל, מהמעקה של הכביש.

1. לגרסת התובע – הוא נשכב על הכביש והרגיש כאבים, ואז הגיעו שני חברים על מנת לעזור לו. הם נשארו איתו 5-10 דקות ואז הוא נשאר עוד קצת לנוח ואחרי פחות מחצי שעה עלה למשאית ונסע עד אתר אבוקדו, שם פרק את המשאית והמשיך לעבוד עד סוף יום העבודה.
2. כשהתובע נשאל לעניין ההבדל בין גרסתו בחקירתו אצל חוקר המל"ל לפיה לא סבל מכאבים לבין גרסתו בתצהיר כי הכאבים התגברו ועל כן – הוא הלך לרופא, ענה התובע "היו כאבים אך לא חזקים".
3. כשנשאל התובע לעניין כך שביום 31.1.2009 הוא מסר לרופאה, כי "נחבל במותן שמאלית מהיום בבוקר", וזאת על אף שלגרסתו פנה לרופאה 3 ימים אחרי האירוע, ענה התובע, שהוא לא אמר לרופאה מתי זה ארע, שכן "לא רציתי לעשות מזה עניין".
4. כשנשאל התובע מדוע לא הסביר בבית החולים בנצרת ביום 10.2.2009 כי הוא נחבל מנפילה במשאית, שוב הסביר התובע כי זה מאחר ו"לא רציתי לעשות מזה עניין".
5. כשנשאל התובע מדוע ביום 13.2.2009 ציין לראשונה שהארוע ארע בזמן העבודה, ענה התובע "ראיתי שהעניין הולך ומסתבך ואני צריך טיפול רפואי... אם זה חמור – אני הולך לשכב בבית החולים והמשאית שלי תעמוד ואני צריך מישהו שיפרנס את המשפחה שלי, אם אני לא עובד".

על אף דבריו אלה של התובע, הסביר התובע שהמשאית לא נותרה עומדת, גם כשהפסיק לעבוד, אלא כי שכר שירותי נהג שינהג במשאית במקומו – נהג, קרוב משפחה, אשר מלא מקום אצלו באופן לא קבוע.

עדי התובע:

1. מטעם התובע הוגשו 2 תצהירים של 2 העדים אשר ראו אותו, לגרסתם, שוכב על הכביש, האחד – ראמז בוקעאי והשני – מוסא חג'יראת.
2. מר בוקעי בעדותו מיום 18.7.2011 העיד כי הוא שימש כסייר בחברת שמירה, וכי הוא היה באזור שכן היה אמור לבדוק דברים שונים באתר שבו סייר.

מר בוקעי העיד, כי הוא זכר את התאריך שבו קרה המקרה, מאחר ויש לו זכרון טוב והוא אף זוכר מספרי טלפון רבים.

כשנשאל האם הוא זוכר את מספר הטלפון של התובע – דיקלם העד מיידית את מספר הטלפון.

לעומת זאת – כשנשאל העד לגבי תאריכים בעלי חשיבות מבחינתו, כגון – מתי הפך ממנהל עבודה לסייר ומתי סיים לעבוד בחברת "קל בניין", העד לא זכר תאריכים אלו.

1. נציין, כי עדותו של העד לא היתה אמינה בענינו וזאת לאור זכרונו הסלקטיבי של העד, אשר זכר תאריכים שלא הייתה להם כל חשיבות מבחינתו, אך לא זכר תאריכים בעלי חשיבות מבחינתו. ענין זה מעלה חשד לעניין מהימנות גרסת העד.
2. העד השני, מר מוסא חוג'יראת, נחקר ביום 13.6.2012. העד הבהיר, כי הוא עובד בתור משגיח בעבודות עפר ועבד עם התובע פרק זמן.

לגרסת העד בחקירתו – "שמעתי צעקות, ואני ישר רצתי לכיוון שלו..."

העד הבהיר כי הוא היה הראשון שהגיע לתובע, נתן לו עזרה ראשונה, ואחרי 10-20 דקות כשראה שהוא מתאושש, הוא עלה למשאית להמשיך את העבודה.

נציין, כי גרסת העד בתצהירו היתה שונה מגרסתו בבית הדין, שכן בתצהירו הוא העיד "הבחנתי בתובע מר וליד שקיר מחנה את המשאית בה הוא נהג, בשול הכביש, ירד ממנה, וניגש אל הסולם המותקן בצד ימין של המשאית הנ"ל, וזאת על מנת לתקן את הברזנט אשר לא היה מסודר כראוי, לפתע שמעתי קול של חבטה, מיד ניגשתי לתובע וראיתי כי הוא שוכב על הכביש..." וזאת לעומת עדותו בבית הדין, כי שמע צעקות ואז ראה את התובע כשהוא שוכב על השוליים וישר רץ לכיוון שלו.

השוני בין העדות בתצהיר לבין העדות בבית הדין מעלה חשד גם לגבי עד זה לענין מהימנות גרסתו.

עיקר טענות התובע בסיכומיו:

1. מהות הנזק אשר ארע לתובע הינו קרע בטחול, וזה מתאים לתיאור התובע בנסיבות האירוע ומלמד על חבלה קשה שיש בה כדי לשלול כל אירוע טראומתי אחר אשר אינו קל באופיו.

נזק כזה אינו מחייב פנייה מיידית לקבלת טיפול רפואי וגם בכך יש לחזק את עמדת התובע.

1. רישום המילים "מהיום בבוקר" באישור הרפואי מיום 31.1.2009 הינו בבחינת טעות של הרופאה, וזאת במיוחד לאור העובדה שהתובע לא עבד ביום 31.1.2009.

החל מיום 13.2.2009 נרשם במסמכים הרפואים של התובע כי החבלה היתה בזמן עבודה ולאחר שנפל ממשאית.

1. התובע הינו איש פשוט, תם לב ועל כן לא ניתן לדרוש ממנו לציין את כל הנתונים.
2. במידה והיו סתירות בין גרסת התובע לגרסת עדיו, הרי שניתן לייחס זאת למשך הזמן שחלף מאז האירוע ועד החקירה (3 שנים).

עיקר טענות הנתבע בסיכומיו:

1. התובע לא הפסיק לעבוד לאחר התאונה הנטענת ופנה לראשונה לקופת חולים לאחר 3 ימים, שאז מסר שנחבל "מהיום בבוקר". לא רק שהוא התלונן על חבלה שארעה באותו יום, התובע גם לא הזכיר תאונה ונפילה כלשהי. יתרה מכך, גם בהתאם לבדיקה שנערכה לתובע באותו יום, לא נמצאו ממצאים פתלוגיים.
2. עדות התובע התגלתה כבלתי מהימנה והיו סתירות בין עדותו בפני חוקר המל"ל לבין עדותו בבית הדין והמסקנה העולה מעדותו כי אזכור הארוע בעבודה נועד לצרכי תביעה בלבד.
3. עדי התובע התגלו כבלתי מהימנים, כאשר קיימות סתירות בין גרסותיהם לגבי משך הזמן שהיו עם התובע בשטח, האם עזבו את השטח ביחד, ומי עזב לפני מי.
4. עדות התובע לא היתה אמינה ועל כן – יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

1. התביעה שבפנינו בשלב זה הינה במישור העובדתי, ועלינו לפסוק האם אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין אירועי יום 28.1.2009, אם לאו.
2. לאחר ששקלנו את כל הראיות שהובאו בפנינו, אנו קובעים כי גרסאות התובע והעדים מטעמו לא היו מהימנות ואף היו מלאות סתירות, ועל כן – איננו מקבלים את גרסתו של התובע, הכל כפי שנפרט להלן.
3. בפסיקה^[1] נקבע כי - "יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון".

כפי שפורט לעיל - מהאמנזה הרפואית הראשונה עולה, כי לא רק שהתובע לא הזכיר אירוע תאונתי בעבודה במשך שבועיים לאחר האירוע הנטען, אלא אף טען בהתחלה כי האירוע ארע ביום 31.1.2009 – יום שבו לא עבד.

1. הסברי התובע מדוע לא פנה לרופא לאחר האירוע ומדוע לא סיפר לרופאים על האירוע בעבודה – תמוהים בעיננו. יוזכר, כי התובע היה עובד עצמאי ואף היה לו נהג מחליף אשר היה מחליף אותו לפי הצורך ועל כן – לא היתה כל סיבה לתובע לא לפנות לרופא לאחר האירוע ו/או לא לספר לרופא לגבי אירועי יום 28.1.2009.
2. באשר לעדים אשר העידו בתיק מטעם התובע – כפי שפורט לעיל – היו סתירות בעדויות של עדים אלו, עד כדי כך, שעלה אצלנו חשש לעניין תיאום עדויות לפני הדיון.

מאחר שעדותם של עדי התובע היתה בלתי מהימנה – הרי שלא ניתן להתבסס עליהם על מנת לחזק את גרסת התובע ועדותם אף מחלישה את גרסתו, שאיננה מבוססת ראייתית מלכתחילה.

1. מכל המפורט לעיל – היות וגרסת התובע אינה נתמכת באנמנזה רפואית ו/או ראיות אובייקטיביות ולאור העובדה שהן התובע והן העדים שהעידו בפנינו לא היו אמינים – אין מקום לקבל את גרסתו של התובע לעניין אירועי 28.1.2009 ועל כן – התביעה נדחית.
2. לאור קביעתנו כמפורט לעיל, ובמיוחד לענין חוסר אמינותו של התובע ושל העדים מטעמו – התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 2,000 ₪.
3. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ‏כ"ה כסלו תשע"ג, ‏09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. עב"ל 368/99 שלמה יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי.

     ↑