1. בפניי בקשת המבקש לחישוב תקופת הפסילה אשר הוטלה עליו במסגרת תיק זה ביום 17.12.2012. המשיבה הגישה התנגדותה לבקשה והמבקש הגיש תגובה להתנגדותה.

העובדות הרלבנטיות לבקשה

1. ביום 9.2.2010 הוטלה על המבקש פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במסגרת תיק זה למשך 5 שנים מיום גמר ריצוי עונש המאסר.
2. ביום 17.12.2012 שוחרר המבקש ממאסרו, לא הפקיד את רישיונו וגם לא הפקיד תצהיר המעיד על אבדן רישיון או העדר רישיון נהיגה ועל כן לא החלה להימנות תקופת הפסילה.

הבקשה, התגובה והתגובה לתגובה

1. המבקש בבקשתו טען כי החל מיום 17.12.2012, עת שוחרר ממאסרו, לא פעל על מנת להנפיק רישיון ולא החזיק ברישיון נהיגה כי סבר שתקופת הפסילה שהוטלה בגזר הדין טרם הסתיימה, ורק היום לאחר שחלפו כמעט 7 שנים ללא רישיון נהיגה, פנה למשרד הרישוי לצורך הנפקת רישיון נהיגה וגילה כי אפשרות זאת חסומה בפניו בשל כך כי לא הונפק לו אישור הפקדה בתיק זה וכי חבה עליו חובה לעבור קורס ריענון נהיגה. על כן ביקש המבקש להיעתר לבקשתו.
2. המשיבה התנגדה לבקשתו וטענה כי מאז שחרורו של המבקש ממאסרו לא פעל המבקש בהתאם לסעיפים 556 ו-557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן- תקנות התעבורה), ואף לא פעל לפי הפסיקה המחייבת לפיה קיימת חובה על מי שנגזר עליו עונש פסילה להפקיד את רישיונו בבית המשפט שהורה על הפסילה או לבצע תחליף הפקדה, כאשר חובה זו איננה מתבטלת בשל כך שהמבקש הפקיד את רישיונו קודם לכן בהליך אחר, טענה אשר אפילו לא נטענה בהליך זה. עוד טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף למעלה מ-6.5 שנים ממועד שחרור המבקש ממאסרו, מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת.
3. בתגובת המבקש לתגובת המשיבה ציין המבקש כי לא הפקיד את רישיונו מחוסר ידיעה בלבד, הוא היה מיוצג על ידי עורך דין וסבר כי לא מוטלת על כתפו חובה לפעול בכל הנוגע לפסילה האמורה כי סבר כי הפסילה החלה להימנות באופן אוטומטי, ועל כן פנה למשרד הרישוי לשם הנפקת רישיון נהיגה רק כשהסתיימו להן 5 השנים הנקובות בגזר הדין, כאשר לפי בדיקה ברישום הפלילי אודות המבקש ניתן להתרשם כי לא היו לו עבירות של נהיגה בפסילה או כל עבירת תנועה אחרת.

עוד טען כי התחתן לאחרונה והוא מבקש שיוכל להתנייד עם אשתו, במיוחד עת הוא מתגורר ביישוב ערבי שאין בו תחבורה ציבורית עירונית, וטען כי דחיית בקשתו תביא לתוצאה של עיוות דין וגרימת נזק עצום. עוד ציין כי סיים בהצלחה קורס ריענון נהיגה.

דיון

1. טרם דיון בטענות המבקש, יש לדון בשאלה האם יש לבית משפט זה סמכות לחשב את תקופת הפסילה או שמא סמכות זאת נתונה לגוף אחר.

בבש"פ 4840/14 נברו נ' מדינת ישראל (30.7.2014) נקבע כדלקמן:

"בע"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.2014) נפסק כי הסמכות לחישוב מניין ימי הפסילה על-פי גזר דין נתונה לרשות הרישוי. כנגד החלטת הרשות ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, באשר הוא מוסמך לפי פרט 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, לדון ב"החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים". משכך, לא קמה לעורר זכות ערר".

1. בהתאם לאמור לעיל, הסמכות לדון בבקשתו של המבקש נתונה לרשות הרישוי בהיותה הגורם המקצועי אשר המומחיות, הניסיון, והחומר הרלוונטי מצוי אצלה, כאשר על החלטתה הנ"ל קיימת כאמור הזכות להגיש עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים.

בהתאם לאמור לעיל דין הבקשה להידחות.

1. למעלה מן הצורך, גם בבחינת הבקשה לגופה, הרי שיש לדחותה.

הפקדת רישיון אינה עניין טכני וחוסר ידיעה על הצורך בהפקדת רישיון אינה מועילה למנין תקופת הפסילה בתיק. על מנת שתקופת הפסילה תמנה, על המבקש להפקיד את רישיונו או תצהיר כנדרש ולפנות בבקשה מתאימה לרשות אשר מוסמכת לטפל בבקשה (לעניין זה ראו ברע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (8.2.2011) וע"פ 2990/11 פלוני נ' מדינת ישראל (18.4.2011) שאומנם עוסקים בדחיית בקשה של מבקש אשר טען כי לא ידע שעליו להפקיד את רישיונו כי הפקיד את רישיונו בתיק אחר, אולם הקביעה בפסקי הדין מתאימה גם לענייננו בו עקב חוסר ידיעה בכלל לא בוצעה הפקדה של הרישיון).

נוכח האמור לעיל, הבקשה נידחת.

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.