עניינו של פסק דין זה בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים.

רקע כללי

התובעת, ילידת 1934, אלמנה ואם ל 11 ילדים בגירים.

ביום 7.4.08 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, בהיותה הולכת רגל.

התובעת פונתה לבית החולים, שם אובחן כי היא סובלת משבר במשטח הטביאלי בברך שמאל. כן אובחנה רגישות בעמוד השדרה, והיא אושפזה להמשך טיפול עד ליום 9.4.08.

ד"ר נורמן, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובעת נגרם שבר בפלטו הלטרלי של הברך השמאלית. על פי האמור, מאחר ומדובר בשבר עם דחיסה קלה, הוחלט על טיפול שמרני בסד sutter למשך חודשיים. המומחה קבע, כי בעקבות השבר קיימת הגבלה מזערית בתנועות הברך, וכי שבר זה גורם להפרעה להמשכיות הסחוס וכן גורם לכאבים.

המומחה העמיד את נכותה של התובעת על 10% בהתאם לסע' 35(ב)(1) לתקנות הביטוח הלאומי.

איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו.

אין מחלוקת אודות עצם האירוע או הכיסוי הביטוחי. המחלוקת הינה בשאלת הפיצוי בלבד. להלן אדרש לשאלה זו בהתאם לראשי הנזק השונים.

כאב וסבל

בהתחשב בנכות הרפואית שנותרה לתובעת כתוצאה מהתאונה, בימי האשפוז ובניכוי גילה, הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה הינו (במעוגל) 12,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

עיקר המחלוקת בין הצדדים סובב סביב רכיב זה, ושניהם סומכים טענותיהם, בין היתר, על הערכות התלות שביצע המוסד לביטוח לאומי לצורך מתן גמלת סיעוד לתובעת ויתר המסמכים מתוך תיק המל"ל, אשר הוגשו במסגרת שמיעת הראיות.

לטענת התובעת, עובר לתאונה היא תפקדה באורח מלא בניהול משק הבית ובהחזקתו, כולל קניות, ניקיון הבית, בישול ואירוח הילדים ומשפחותיהם. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, הפכה לחולה סיעודית הסובלת מכאבים, הפרעות, מגבלות ניכרות בתנועה וקושי בביצוע פעולות יומיומית פשוטות ביותר. התובעת טוענת כי היא נזקקת לעזרת בני המשפחה על מנת לתחזק את בית המגורים. בני משפחתה מסייעים לה בביצוע פעולות היום יום, ואחד מהם אף ישן בביתה בכל לילה, לרבות בסופי השבוע.

בשל התאונה נזקקת התובעת לגמלת סיעוד מלאה. אכן, התאונה לא גרמה ל – 100% נכות אלא ל – 10% בלבד, ואולם מדובר בנזק שהינו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". לפני התאונה הייתה התובעת עצמאית, לא נזקקה להליכון או לכיסא גלגלים, עבדה וביצעה את כל פעולות היום יום בלא תלות כלשהי. לאחריה הפכה התובעת לשבר כלי.

העזרה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי הינה למשך שעתיים ביום 5 ימים בשבוע, בעוד שהיא נזקקת לעזרה מרובה בהרבה מבני משפחתה.

התובעת עותרת לפסוק לה ברכיב זה פיצוי בשיעור של 45,000 ₪, כך שלאחר קיזוז סך של 15,000₪, שהינם אותו חלק מגמלת הסיעוד בו נשאה הנתבעת במסגרת תביעת השיבוב של הביטוח הלאומי, יוותר בידיה סך של 30,000 ₪.

מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעת נזקקה לעזרה עוד בטרם התאונה. התובעת סבלה ממספר מחלות רקע – סכרת, יתר לחץ דם, בעיות שמיעה וכאבי גב כרוניים. הנתבעים מפנים לחווה"ד של ד"ר נורמן, בגדרה נקבע כי לכאבי הגב מהם סובלת התובעת אין קשר לתאונה. בהקשר זה טוענים, כי את עדותה לפיה לא סבלה קודם לתאונה מכאבי גב יש לדחות. הנתבעים טוענים כי בשים לב לגילה של התובעת, שהינה בת 81 כיום, ולמצבה הרפואי קודם לתאונה, יש לקבוע כי התאונה לא פגעה פגיעה כלשהי בתפקודה.

בעקבות התאונה הוגשה על ידי התובעת תביעה לגמלת סיעוד. ממכלול הראיות, כפי שהן עולות מתיק המל"ל, הרי שכל העזרה לה נזקקת התובעת ממומנת על ידי המל"ל על דרך של גמלת סעוד. העזרה הניתנת על ידי בני המשפחה אינה חורגת מהיקף העזרה הרגילה לה נזקקה התובעת קודם לתאונה וללא זיקה אליה, ובנסיבות העניין אין מקום לפסוק לה פיצוי כלשהו בראש נזק זה.

ככל שיפסק פיצוי כלשהו בגין עזרה כאמור, יש לנכות ממנו את תגמולי המל"ל בגין גמלת הסיעוד.

בהקשר זה טוענים הנתבעים, כי מתיק המוסד לביטוח לאומי עולה כי האחרון שילם לתובעת סכום מצטבר של 144,736 ₪ עד לשנת 2012. יש לנכות סך זה במלואו, נוכח העובדה כי גמלת הסעוד ניתנה בעקבות התאונה ובגינה. לחילופין, יש לנכות את הסכום אשר שולם בפועל על ידי הנתבעת 2 למוסד לביטוח לאומי, במסגרת דרישת שיבוב שנשלחה על ידו לנתבעת לפי סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי בסך של 15,000 ₪.

דיון והכרעה

אין מחלוקת כי התביעה לקבלת גמלת סיעוד הוגשה למוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה. ואולם, כפי שנטען בסיכומי הנתבעת ובניגוד לטענת התובעת בעדותה, מצבה הרפואי אינו קשור במלואו לאירוע התאונה.

בחוות דעתו קבע ד"ר נורמן, כי התובעת סובלת מסכרת ומכאבי הגב. מצבה זה של התובעת אינו קשור בתאונה. לדבריו בפרק המסקנות - "בהתייחס לקשר הסיבתי גב' דנינו בת 75 סובלת מכאבי גב כרוניים שאינם קשורים לתאונה הנדונה, שינויים ניווניים המתבטאים בקליטות פתולוגיות בשלד, למרות כל מחלותיה עדיין קיימת פגיעה אשר נגרמה בעטיה של התאונה הדרכים..." עוד נקבע כי "אין קשר סיבתי בין שאר הכאבים בגוף כולל כאבי הגב לבין תאונת הדרכים".

כמו כן, בהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש (נ/8), סבלה התובעת מבעיות בריאות נוספות לפני התאונה.

מנגד, מהתביעה לגמלת סיעוד (נ/4) שהוגשה בסמוך לאחר התאונה, עולה כי התובעת נזקקה לעזרה בהלבשה, ברחצה, בהכנת אוכל ובלקיחה לשירותים. לתובעת נערכו 3 דוחות הערכת התלות (נ/5  - נ/7) מיום 17.6.08 מיום 25.8.08 ומיום 26.1.09. עיון באלה מעלה, כי מיד בסמוך לתאונה נזקקה התובעת לעזרה רבה מבני משפחתה, כאשר בעלה ומי מילדיה שוהים עמה במשך כל שעות היום.  מבחינת פעולות היום יום, לצורך התניידות נזקקה לכסא גלגלים והליכון, נזקקה לעזרה רבה בהלבשה ולצורך הליכה לשירותים, וכן נזקקה לסיוע מועט באכילה לצורך חימום והגשה של האוכל. ילדיה ובעלה המנוח שהו עמה 24 שעות ביממה (נ/5).  מהדו"ח מיום 25.8.08 (נ/6) עולה, כי התובעת כבר ניידת בעזרת הליכון בלבד, אולם, עדיין זקוקה לעזרה רבה בהלבשה, לסיוע מועט ברחצה, לסיוע בהאכלה לצורך חימום והגשת המזון, וכן בהליכה לשירותים. עוד נכתב, כי בנוסף למטפלת למשך שעתיים ביום חמישה ימים בשבוע, בעלה של התובעת נמצא מרבית שעות היום בבית ובני משפחה נוספים נכנסים לעיתים קרובות במשך היום, וכי התובעת אינה נשארת לבד.

מסקנות דומות מצויות גם בדו"ח הסופי, אשר קבע כי לא צפוי עוד שינוי במצבה (דו"ח מיום 26.1.09 - נ/7).

כאמור, התובעת זכאית לגמלת סיעוד ובהתאם לדוחות מקבלת עזרה של מטפלת למשך שעתיים ביום, אך מהדו"ח עצמו עולה כי למעשה אין בכך די, שכן התובעת זקוקה לעזרה נוספת, הן בחימום הארוחות והגשתן, הן בהליכה לשירותים, בהלבשה ועוד.

התובעת ובתה העידו כי מידי לילה ישן בבית התובעת מי מבני משפחתה, וכי נטלו על עצמם את כל מלאכות הבית, לרבות קניות, ניקיון ועוד.

עדות זו מתיישבת עם דוחות הערכת התלות ומצבה הרפואי הנטען של התובעת, ולפיכך מצאתי לקבלה.

מהאמור לעיל עולה, שאף כי מצבה הרפואי ככלל אינו קשור בתאונה בלבד, הרי שלפחות חלקו הינו תוצאה שלה. בשים לב לאמור, וכן לגילה של התובעת ולמגבלות הרפואיות הנוספות, סבורני כי יש מקום לפסוק פיצוי נוסף בשל התאונה בגין עזרתם של בני המשפחה. זאת, מעבר לעזרה הניתנת לה על ידי המוסד לביטוח לאומי במסגרת גמלת הסעוד.

התובעת עתרה לפסוק לה ברכיב זה סך כולל של 30,000 ₪. סכום זה נראה בעיני סביר בנסיבות העניין, כסך של 20,000 ₪ לעבר (המשקף תוספת של כשעה וחצי עזרה נוספת בשבוע בעלות של 40 ₪ לשעה) וסך של כ – 10,000 ₪ לעתיד (בחישוב דומה).

נוכח קביעתי כי מדובר בעזרה נוספת, הנדרשת לתובעת בשל התאונה, איני מקזזת מהסך הנ"ל את התשלום ששילמה הנתבעת למוסד לביטוח לאומי (שאחרת היה מקום ממילא לפסוק לה חלק יחסי בעזרה הניתנת על ידי המל"ל ולהגדיל קודם את היקף הפיצוי שנפסק).  

הפסד שכר לעבר

התובעת עותרת לפסוק לה הפסד שכר לעבר. לטענתה, טרם התאונה עבדה יחד עם בעלה בחנות תבלינים שברשותם בבית שאן. מעדותה ומעדות בתה, עלה כי התובעת עבדה בעסק, ובעיקר סייעה לבעלה לקשור את שקיות התבלינים, כיוון שבעלה עצמו סבל מנכות בידו. לאחר התאונה לא יצאה עוד לעבוד עם בעלה, שאף הוא קרס מספר חודשים לאחר התאונה. אמנם, התובעת לא צירפה דוחות הכנסות מרו"ח או תלושי שכר, ואולם לשיטתה יש להעריך על דרך האומדנה את הכנסות החנות אשר פירנסה 11 נפשות בסך נטו של 6,000 ₪ לחודש ולגזור את הכנסתה מסכום זה, בסך של 2,000 ₪ לחודש.

בסה"כ עתרה לפסוק לה ברכיב זה 16,000 ₪.

הנתבעת מצדה מבקשת לדחות את הטענה. לטענתה, במהלך שמיעת הראיות לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענות בדבר השתכרות התובעת ערב התאונה. מהעדויות עלה, כי התובעת סבלה ממגבלות רפואיות ונזקקה לעזרה טרם האירוע. הטענה לקיומם של הפסדי שכר בהקשר זה הינה בבחינת "הנייר סובל הכל" .

לאחר עיון בטענות, סבורני כי אכן יש לדחות את הדרישה לפיצוי בגין ראש נזק זה, וזאת משלא הוכח.

אף שיכולה הייתה, לא הביאה לפני התובעת דוחות מס או מסמך אחר כלשהו מרו"ח שיכול היה ללמד על הכנסותיה מעסק זה, ולו לצורך אומדנה בלבד. הטיעון בדבר הכנסה אפשרית על דרך האומדן, הינו כללי ובעלמא.

גם הטיעון לפיו עבדה בחנות וסייעה לבעלה, לא היה בו די כדי לבסס טענתה כי נגרם לה הפסד כלשהו בגין היעדרות לכאורה מהמקום.

בהתאם לעדותה, בעלה הוסיף לעבוד בחנות אף לאחר שהיא נאלצה להיעדר ממנו בגין פגיעתה, ואין ראיה להפסדים כלשהם בתקופה זו.

על יסוד האמור לעיל, איני פוסקת פיצוי ברכיב זה.

הוצאות לעבר ולעתיד

התובעת הוכיחה כי נגרמו לה הוצאות שונות מאז התאונה ובשלה. ברכיב זה לא נחקרה התובעת כלל. סיכום הוצאותיה מגיע לסך של 3,908 ₪, בגין סאוטר (1,200 ₪), דוש למקלחת + צינור (130 ₪), הסעה באמבולנס ממקום התאונה (586 ₪) ונסיעות נוספות (1890 ₪), וכן הוצאות שונות נוספות (103 ₪). על דרך האומדנה ובהביאי בחשבון גם הוצאות עתידיות, אני פוסקת לתובעת ברכיב זה פיצוי בסך של 6,000 ₪.

לסיכום

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 48,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת את הוצאות התובעת ואת שכ"ט ב"כ בשיעור של 13% ומע"מ מסכום הפיצוי שנפסק.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.