1. התובעת ליסקאר רם בע"מ הינה חברה בערבון מוגבל, העוסקת בעסקאות ליסינג (להלן "התובעת").

הנתבעת אדירים בטחון בע"מ הינה חברה בערבון מוגבל, העוסקת במתן שירותי ביטחון ושמירה, ומעסיקה עשרות עובדים (להלן "הנתבעת").

2. בשנים 2007 ו-2008 נחתמו בין התובעת לנתבעת הסכמי חכירה (מסגרת) אשר קבעו את התנאים הכלליים שיחולו על הצדדים בעסקאות ליסינג מימוני (נספחי א' לתצהיר התובעת ת/1) (להלן "הסכמי המסגרת"). מכח הסכמי המסגרת הנ"ל, נחתמו בין הצדדים ארבעה הסכמי ליסינג מימוני, לגבי רכבים שונים (להלן "הרכבים"), כמפורט להלן:

ביום 29.5.07 נחתם הסכם לגבי רכב סיטרואן ברלינגו, תוצרת שנת 2008, מ.ר 69-935-62.

ביום 11.7.07 נחתם הסכם לגבי רכב סובארו B - 4, שנת ייצור 2008, מ.ר 30-870-63.

ביום 11.7.07 נחתם הסכם לגבי רכב סובארו B – 4, שנת ייצור 2008, מ.ר 30-871-63.

ביום 1.4.08 נחתם הסכם לגבי רכב יונדאי גטס, שנת ייצור 2005, מ.ר 53-678-59.

הנתבעת חתמה על שטרי חוב להבטחת התחייבויותיה כלפי התובעת על פי ההסכמים הנ"ל.

נתבע מס' 2 שהינו בעל מניותיה ומנהלה של הנתבעת, ערב באופן אישי למילוי התחייבויותיה של הנתבעת כלפי התובעת.

3. ביום 16.7.09, לפני תום תקופת השכירות, החזירה הנתבעת מיוזמתה, את ארבעת כלי הרכב המפורטים בסעיף 2 לעיל לידי התובעת. בעקבות השבת הרכבים כאמור, שלחה התובעת לנתבעת ביום 28.7.09, דרישה לתשלום גמר חשבון בגין ארבעת כלי הרכב, בסכום כולל של 88,952 ₪ (נספחים ו',ז',ח' ו-ט' לתצהיר התובעת ת/1). בהתחשבנות הנ"ל זיכתה התובעת את הנתבעת בשווי הרכבים על פי הערכת שמאי מטעמה למימוש מהיר, בהתאם להוראת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.

כאן המקום לציין כי בנוסף לארבעת כלי הרכב נשוא המחלוקת, התקשרה הנתבעת עם התובעת בשני הסכמי מימון לרכישת שני רכבים נוספים, אולם רכבים אלה נרכשו על ידי הנתבעת בשלב יותר מאוחר, בפרעון מוקדם באמצעות צד ג' מטעמה, אשר שילם עבורם את יתר החיובים.

4. הנתבעים חלקו על שווי הרכבים כפי שנקבעו בגמר ההתחשבנות ולא פרעו את החוב, וביום 11.8.09, היינו כשבועיים מיום משלוח מסמך גמר ההתחשבנות, הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל, את השטרות לביצוע בסכום כולל של 85,668 ₪.

5. הנתבעים הגישו בקשת התנגדות שנתקבלה. בעקבות רשות שניתנה לה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן שהתייחס לעילה החוזית בנוסף לעילה השטרית.

6. מחומר הראיות ומסיכומי הצדדים התברר כי התובעת מכרה את הרכבים לאחר השבתם לידיה, לצדדי ג', במועדים שונים. שני הרכבים מדגם סובארו נמכרו לצדדי ג', באופן שהרכב הראשון מס' רישוי 30-871-63, נמכר ביום 5.11.09, היינו בחלוף כארבעה חודשים ממועד השבתו לידי התובעת במחיר של 101,000 ₪ (לעומת שווי המימוש שהוערך על ידי שמאי התובעת בסך של 82,755 ₪), והרכב השני מס' רישוי 30-870-63 נמכר ביום 9.8.10, היינו בחלוף כשנה ממועד השבתו לידי התובעת, במחיר של 103,000 ₪ (לעומת שווי המימוש המהיר שהוערך על ידי התובעת בסך של 89,068 ₪) (ראה נ/1-נ/3). בנוסף הרכב השלישי מדגם סיטרואן ברלינגו נמכר על ידי התובעת ביום 21.6.11, היינו בחלוף כשנתיים ממועד השבתו לידי התובעת, במחיר שלא הוברר גובהו (ראה סעיף 51 לסיכומי התובעת).

7. העדויות

מטעם התובעת העיד רואה חשבון מר אילן בנימין, אשר מילא תפקיד סמנכ"ל כספים בתובעת.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע ומר אברהם אורי אשר עבד בשירותה של הנתבעת. בנוסף הוגשו מסמכים באמצעות העדים ה"ה אפרים עופר ובנדל יגאל, אשר רכשו מהתובעת שניים מכלי הרכב נשוא המחלוקת, לאחר שהושבו לידיה על ידי הנתבעת כמתואר לעיל.

8. טענות הצדדים

התובעת טוענת כי הצדדים קבעו מנגנון אשר יחול עליהם במקרה של סיום מוקדם של עסקת החכירה. מנגנון זה פורט בסעיף 12 להסכמי המסגרת שנחתמו בין הצדדים. בסעיף זה פורטו הסכומים אשר יזקפו לחובתו של החוכר במקרה של סיום מוקדם של עסקת החכירה (יתרת פיגורים, יתרת תשלומי החכירה המהוונים, אופציית רכישה משוערכת, הוצאות המחכירה) (ראה סעיף 12.1.1), לעומת הסכומים אשר יזקפו לזכותו של החוכר ואשר פורטו בסעיף 12.1.2 להסכם. מפאת חשיבותו לענייננו, אצטט להלן את לשונו של סעיף 12.1.2 הנ"ל כדלקמן:

"הצדדים מסכימים כי בכל מקרה שבו תסתיים עיסקת חכירה של מכונית כלשהי לפני תום תקופת החכירה, בין אם בגין ביטול ההסכם עקב הפרתו ובין בהסכמת המחכירה לבקשת החוכר, תערך ביניהם התחשבנות בהתאם לתנאים המפורטים להלן:

....

12.1.2 לזכות החוכר יעמדו הסכומים הבאים שיחושבו נכון ליום הסיום המוקדם של העיסקה (להלן "יתרת הזכות"):

א. סכום שווי המכונית עפ"י הערכת שמאי (למימוש מהיר) אשר ימונה על ידי המחכירה, ובהפחתה של 15%. יובהר כי הערכת השמאי תבוצע תוך התחשבות במצב הרכב (מכאני, חיצוני, תאונות, ועוד כיו"ב), ובהפחתות הקבועות במחירון לוי יצחק (כגון מס' קילומטרים, מס' בעלים קודמים ועוד כיו"ב).

לטענת התובעת, המדובר במנגנון שנקבע בהסכמה לעריכת תחשיב גמר חשבון במקרה של סיום מוקדם של עסקת חכירה. מנגנון זה הינו בעל תוקף חוזי מחייב בין הצדדים, והנתבעים אינם יכולים לשנותו או להתנער ממנו, יהא מחיר המכירה בפועל של הרכבים אשר יהיה.

9. הנתבעים לעומתה טענו כי סעיף 12.1.2 הנ"ל, בכל הקשור להערכת שווי הרכבים לפי מימוש מהיר, מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד שיש לבטלה. לחילופין טענו כי התובעת השתמשה בזכות הנובעת מחוזה בחוסר תום לב, עת זיכתה אותם בשווי הרכבים לפי מימוש מהיר, במקום מחיר המכירה שלהם בפועל בשוק החופשי. עוד הוסיפו וטענו כי התובעת הסתירה מעיניהם את חוות דעת של השמאי מטעמה וגילתה אותם בשלב מאוחר ביותר, וכן נהגה עימם בחוסר תום לב עת התעלמה מפניותיהם להחזרת הרכבים, ועת הזדרזה והגישה את השטרות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כשבועיים בלבד מיום הפקת מסמך ההתחשבנות כמתואר בסעיף 4 לעיל.

10. דיון

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי התניה הקבועה בסעיף 12.1.2 הינה תניה חוזית תקפה המחייבת את הצדדים לכל דבר עניין, ככתבה וכלשונה. להלן נימוקיי:

11. תניה מקפחת בחוזה אחיד

לא יכולה להיות מחלוקת כי הסכמי המסגרת שנחתמו בין הצדדים הינם בבחינת חוזה אחיד כהגדרת מושג זה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982.

בסעיף 3 לחוק הנ"ל נקבע כי לבית המשפט סמכות לבטל או לשנות תנאי בחוזה אחיד שיש בו משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות, וזאת בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות. בסעיף 4 לחוק נקבעו חזקות שבהתקיים התנאים המפורטים בהם, יחשב תנאי בחוזה אחיד כתנאי מקפח.

בענייננו, אין מחלוקת, ואף לא נטען, כי התניה המדוברת נמנית על אחת החזקות שבסעיף 4 לחוק. על כן יש לבחון אם התניה המדוברת הינה תניה מקפחת על פי מבחן ההגינות והסבירות, על פי דברי כב' השופטת בן פורת (כתוארה אז) בע"א 764/76 אבנר שמעוני נ' מפעלי רכב שדוד (מ.ל.) בע"מ, פ"ד לא (3), 113.

בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"ד מו (2), 464, נפסק כי תנאי הוא מקפח "אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות. תנאי אינו מקפח, אם הוא "נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק"". הקיפוח הוא קיפוח הנוצר על רקע יחסי כוחות בלתי שווים בין הספק ללקוח "היוצרים מעין תלות או העדר ברירה בהיזקקותו של הלקוח אל ספק" (ראה דברי כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 764/76).

12. בענייננו, לא שוכנעתי כי שיטת חישוב שווי הרכבים בעת סיום מוקדם של עסקת החכירה, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 12.1.2 להסכם המסגרת, מגלמת בתוכה הגנה בלתי מידתית על אינטרס כלכלי של התובעת ו/או מעניקה לתובעת יתרון בלתי הוגן ו/או יש בה משום קיפוח לנתבעת. סיום חד צדדי של התקשרות חוזית בטרם עת, טומן בחובו, מטבע הדברים, שינוי לרעה במצבו של הצד שעליו נכפתה הפסקת ההתקשרות, המתבטא בין היתר, בהתארגנות מחדש, בהערכת סיכוני שוק מחדש ובהיערכות כספית מתאימה. הדבר נכון שבעתיים כשעסקינן בהתקשרות הנשענת על שוק רב משתנים, כגון שוק של סחר רכב כבענייננו. קביעת שווי הרכבים לפי מימוש מהיר, הינו אחד ההיבטים של הערכת סיכוני השוק מחדש, שהצדדים ראו לנגד עיניהם בעת כריתת ההסכם במקרה של סיום מוקדם של העסקה. מנגנון זה מבטא איזון הולם בין האינטרסים של שני הצדדים, שכן מחד, הוא נועד להגן על האינטרס הכלכלי של התובעת המתבטא בשיווק מהיר של הרכב במטרה למזער את נזקיה כתוצאה מביטולה החד צדדי של העסקה, ומאידך, להעמיד את הנתבעים בפני מצב וודאי של הערכת נזק, במקום להמתין עד למכירת הרכב בפועל על ידי התובעת לידי צדדים שלישיים והפחחת מחיר המכירה בפועל. שכן ממה נפשך?

משהושבו הרכבים לידיה של התובעת, עמדו בפניה, באופן תיאורטי, שלוש אפשרויות. האחת, זיכוי הנתבעים במחיר הרכבים בשוק החופשי נכון למועד ההשבה, על פי פרמטרים ומחירונים שיוסכמו בין הצדדים. אולם ברי הוא כי אופציה זו עלולה להסב לתובעת נזקים כלכליים ולפגוע באיתנותה הכלכלית. האפשרות השנייה היא זיכוי הנתבעים במחיר המכירה בפועל. ברם אופציה זו תלויה במשתנים רבים, ומגלמת בחובה תמריץ שלילי לתובעת למזעור נזקים, ועלולה להסב לנתבעים הפסד/נזק. האפשרות השלישית היא העמדת שווי הרכב על נוסחה מוסכמת שתבטא את האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים, ותעמיד אותם בפני הערכת נזק וודאית למקרה של הפסקת ההתקשרות. ואכן במקרה שבפנינו, עיצבו הצדדים את הנוסחה הנ"ל באופן שהשווי של הרכבים ייקבע לפי מימוש מהיר, ולא שוכנעתי כי יש בכך משום הענקת יתרון בלתי הולם ו/או הגנה מעבר לנדרש בסוג כזה של התקשרות, ומעבר לנהוג בתחום העסקי הנ"ל.

13. יתרה מכך, עסקינן בהתקשרות בין שני גופים מסחריים, בעלי כוחות מיקוח שווים, ושוק בעל משתתפים רבים. סברה הנתבעת כי ההסכם כלל תניות המעניקות לתובעת הגנה יתרה, מעבר לנדרש, על חשבון אינטרסים לגיטימיים שלה, עמדה בפניה האפשרות לנהל משא ומתן לקביעת תנאי ההסכם או להתקשר עם חברה אחרת, ובעניין זה הנני מפנה לעדותו של נציג התובעת מר בנימין שלפיה מסר כי לא מעט פעמים כדבריו, נערכים נספחים של שינויים להסכמים בעקבות משא ומתן שמתנהל בין הצדדים (ראה עדותו בעמ' 13 ש' 21-17), וכן לאמור בפסק דינו של כבוד השופט י. וגנר, סגן נשיא, בת.א 12959/03 דראל רם בע"מ נ' לזרח שלמה ואח', פסקה 10 (פורסם בנבו, 20.3.06).

14. אוסיף עוד כי מעיון בסעיף 2 לעיל עולה כי הסכמי החכירה עם התובעת נחתמו בפרקי זמן שונים, ומשכך, עמדה בפני הנתבעים האפשרות לבחון את תנאיה של כל עסקה ועסקה בנפרד, ולהעלות את הסתייגויותיהם בעניין ככל שחפצו בכך. משלא עשו כן, בין אם מחמת מחדל ובין אם מחמת שיקול דעת מוטעה, אין הם יכולים היום לחסות בטענת קיפוח.

15. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהנני דוחה את טענת הנתבעים שלפיה התניה המגולמת בסעיף 12.1.2 להסכם המסגרת והמתייחסת לקביעת שווי הרכבים, מהווה תניה מקפחת.

16. בשולי פרק זה אציין כי מעיון בסעיף 12.3 להסכם המסגרת עולה כי הצדדים הגדירו את "יום הסיום המוקדם" "היום בו נחתמה עסקה חדשה בגין המכונית בין המחכירה לבין צד שלישי כלשהו". למרות שהצדדים לא פעלו על פי הגדרה זו שכן ההתחשבנות ביניהם נערכה נכון ליום השבת הרכבים ולא נכון ליום חתימת עסקה חדשה כאמור (ואף ייתכן כי אם פעלו בדרך זו, הדבר היה מרע את מצבם של הנתבעים), הגדרה זו מלמדת כי נתון זה, היינו מכירת הרכבים לידי צדדים שלישיים, עמד בפני הצדדים בעת החתימה על ההסכם, ולמרות זאת, סוכם בסעיף 12.1.2 כי שווי הרכבים ייערך לפי מימוש מהיר, והדבר מדבר בעד עצמו.

17. שימוש בזכות חוזית בחוסר תום לב

הנתבעים טענו עוד כי קביעת שווי הרכבים בחשבון הסופי לפי מימוש מהיר ולא לפי מחיר המכירה בפועל, מהווה שימוש בזכות חוזית בחוסר תום לב על ידי התובעת, תוך הפנייה להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

אין בידי לקבל טענה זו.

כבר נפסק כי עמידה על זכות חוזית אין בו כדי להוות חוסר תום לב, וכי העדר תום לב בהפעלתה של זכות כאמור, מתבטא בעשיית מעשה על ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה (ראה ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטח ואח', פ"ד לו (4), 793, ע"א 2896/90 יוסף טרוצקי ואח' נ' אלפונסו דיין ואח', פ"ד מו (5), 454).

בענייננו, התובעת פעלה על פי מנגנון שהוסכם עליו בין הצדדים, ולא ניתן לראות בכך משום התנהגות בחוסר תום לב. בנוסף הוכח כי התובעת לא מימשה את זכותה בהפחתה נוספת של 15% כקבוע בסעיף 12.1.2 להסכם, וגם לא ניכתה הוצאות תקורה כגון עלויות תיקון, שיווק, אחסנה וכו', על פי הזכות המוקנית לה בסעיף 9.9 להסכם. זאת ועוד, במסמך גמר החשבון, אפשרה התובעת לנתבעים לפרוע את העסקאות בפירעון מוקדם ולרכוש את הרכבים כנגד תשלום יתרות החובה כפי שפורטו במסמכי גמר החשבון וזאת "על מנת להימנע מטענות לגבי זיכוי בגין שווי הרכב" כפי שנכתב במסמכים הנ"ל, אולם הנתבעים נמנעו מלממש זכות זו.

במצב דברים זה לא שוכנעתי כי התובעת פעלה בחוסר תום לב במימוש זכותה החוזית המגולמת בהסכם שנכרת בין הצדדים.

18. הנתבעים טענו עוד כי התובעת נהגה עימם בחוסר תום לב עת לא אפשרה מיצוי המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים, והזדרזה והגישה את השטרות לביצוע, כשבועיים לאחר משלוח מסמך גמר ההתחשבנות.

כעקרון, ניתן היה להתחשב בטענה זו בעת פסיקת ההוצאות בהליך זה, לוּ הוכח בפניי כי הנתבעים שילמו לתובעת את החוב שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים בסך של כ-39,000 ₪. אולם התברר כי הנתבעים לא שילמו חוב זה למרות שבין הצדדים התקיימו פגישות לאחר שיגור החשבון הסופי לידי הנתבעים, ובחקירתו הנגדית של הנתבע, לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת להימנעות זו.

על כן, לא שוכנעתי כי הגשת השטרות לביצוע על ידי התובעת, בנסיבות שתוארו לעיל, נעשה בחוסר תום לב.

19. פיצוי מוסכם

למסקנה כי עסקינן בתניה (סעיף 12.1.2) מחייבת בין הצדדים ככתבה וכלשונה, הנעדרת כל השפעה ממחיר המכירה של הרכבים לצדדים שלישיים, ניתן להגיע על ידי בחינת מהותה של התניה הנ"ל.

בסעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 נקבע כדלקמן:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק ..."

בענייננו, ניתן להתייחס לקביעת שווי הרכבים לפי מימוש מהיר (להבדיל ממחיר בשוק חופשי), כאל פיצוי אשר שיעורו נקבע בהסכמה בין הצדדים, ובכגון דא נפסק כי כל עוד מתקיים יחס סביר כלשהו, ולו גם בדוחק, בין הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם לגובה הנזק שהיה ניתן לראותו מראש, לא יתערב בית המשפט בשיעור הפיצוי הנ"ל (ראה ע"א 300/77 דליה רוזנר ואח' נ' בניני ט.ל.מ חברה לבניו ופיתוח בע"מ, פ"מ לב (3), 682). עוד נפסק כי שיעור הנזק שנגרם בפועל אינו מהווה שיקול להפחתת פיצוי מוסכם, והנני מפנה לדברים שנאמרו בע"א 126/84 דוד יצחקי ואח' נ' משה שור ואח', פ"ד לח (3), 620, והיפים לענייננו כדלקמן:

"המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל"

בענייננו כאמור, לא ניתן לומר כי לא מתקיים יחס סביר בין שיטת קביעת שווי הרכבים בעת סיום מוקדם של עסקת חכירה, לבין גובה הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכמים, והנני מפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו בסעיף 12 לעיל, משכך, אין מקום להתערבות בית המשפט בסכום הפיצוי הנ"ל, יהא מחיר המכירה של הרכבים בפועל אשר יהא.

20. מומחים

הנתבעים העלו טענות שונות לגבי שיטת חישוב שווי הרכבים על ידי שמאי התובעת, לרבות בעניין שיעור ההפחתה שנלקח על ידו לפי מימוש מהיר, והגישו חוות דעת נגדית מטעמם שלפיה הוערכו הרכבים בסכום כולל של 349,362 ₪. יובהר כי שמאי התובעת העריך את שווי הרכבים הנ"ל במימוש מהיר בסכום כולל של 246,324 ₪.

בשל מחלוקת זו, מונה מומחה מטעם בית משפט אשר העריך את שווי הרכבים בסכום כולל של 244,296 ₪.

מומחה בית המשפט לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים, ומשכך, ניתן לראות בקביעותיו, כקביעות אשר לא נסתרו. יחד עם זאת, לאור ההפרש הזניח בין הערכתו של מומחה בית המשפט לבין הערכת שמאי התובעת, ומאחר והערכת שמאי התובעת מיטיבה עם הנתבעים לעומת הערכת מומחה בית המשפט, לא ראיתי לנכון להתערב בחישוב שנערך על ידי התובעת בכל הקשור לאומדן שווי הרכבים על פי חוות דעת השמאי מטעמה.

21. לסיכום

בפנינו הסכמה על מנגנון להערכת שווי רכבים בעת סיום מוקדם של עסקת חכירה. ההסכמה הזו עוצבה בין שני גופים בעלי כוחות שווים כמצוין לעיל, הפועלים משיקולים עסקיים ומעורים ברחשי השוק. רצו הצדדים שמחיר המכירה בפועל, יהווה פקטור בקביעת שווי הרכבים, עמדה בפניהם האפשרות לבטא זאת בכתב בהסכמים שנחתמו ביניהם. משלא עשו כן, מוחזקים הם כמי שהסכימו למנגנון הקבוע בסעיף 12.1.2 להסכם המסגרת, ואינם יכולים להישמע בטענה שעסקינן בתניה מקפחת ו/או בשימוש בזכות חוזית בחוסר תום לב.

22. אשר על כן, הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 88,952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.7.09 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט, ככל שולמה, בשערוך ליום תשלומה בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות עדים, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.