מבוא

1. לפניי תביעת התובעת ילידת 1.1.51, נשואה ואם ל-5 ילדים בגירים, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בתאונה שארעה ביום 24.4.08 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1956 (להלן: "החוק").
2. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מגדל חברה לביטוח בע"מ שהינה מבטחת השימוש ברכב בו נסעה התובעת.
3. אין מחלוקת בשאלת החבות. המחלוקת הינה בשאלת שיעור הנזק.
4. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו בפני הראיות כדלקמן:

ראיות התובעת:

תצהיר עדויותיהם הראשיות של התובעת ושל בעלה מר אהרון איל (להלן: "הבעל"), מוצגיהם וחקירותיהם הנגדיות;

ראיות הנתבעת: תיעוד שהוגש מטעמה.

חוות דעתו מיום 31.12.10 של ד"ר יצחק קורן, אורתופד, שמונה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש וחקירתו הנגדית; חוות דעתו הראשונה של פרופ' מוניץ, פסיכיאטר, מיום 22.7.11 (להלן: "חווה"ד הראשונה") שמונה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש; שאלות ותשובות הבהרה וחוות דעתו הנוספת מיום 8.3.13 (להלן: "חווה"ד השניה") וחקירותיו הנגדיות בעקבות כל אחת מחוות הדעת; וכן חוות דעתו מיום 13.3.14, של ד"ר ז'ק אשרוב, מומחה לרופאה פנימית אשר מונה לבקשת הנתבעת על מנת לקבוע מה הן תחלואיה של התובעת שאינם קשורים לתאונה.

כן שמעתי את סיכומיהם בע"פ של באי כוח בעלי הדין.

1. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם ייאמר אחרת.

הכרעה

הנכות הרפואית

הנכות האורטופדית

1. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה החלה לסבול מכאבי צוואר ותחושת סחרחורת אולם לא פנתה לקבלת טיפול רפואי אלא לראשונה ביום 30.4.08 עת פנתה לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח. בבדיקתה התלוננה על כאבי צוואר הקורנים ליד ימין. בבדיקה הקלינית נמצאו רגישות צווארית, הגבלה ברגישות בכיפוף הצוואר, ביישור, הטיה לימין ותנועות צידוד. כן התלוננה התובעת על תחושה מופחתת ביד ימין. נמצאו כוח תקין והחזרים שווים.

התובעת המשיכה בטיפולים רפואיים ובמעקב רפואי.

1. ביום 9.7.10 נבדקה התובעת על ידי ד"ר קורן בפניו התלוננה על מגבלות בגין מצבה הרפואי שנגרם עקב התאונה, לרבות הצורך בעזרה בניקיון הבית; היעדר יכולת להרים ילדים במשפחתון, אותו סגרה; נפילת חפצים מיד שמאל; כאבים בצוואר.
2. ד"ר קורן סקר את מצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה ולאחריה. משנגרם לתובעת שבר בחוליה C6 מימין כמעט ללא תזוזה, ללא הגבלה בתנועות ע"ש צווארי וללא קיפוח נוירולוגי, קבע לה 5% נכות לפי סעיף 37 (8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") וזאת בגין שבר של גוף חוליה שהתרפא בלא תזוזה ניכרת ובלי הגבלת תנועה של ע"ש בקרבת החוליות.

ד"ר קורן קבע לתובעת 4 חודשי אי כושר מלאים, נכות זמנית בשיעור של 40% ל-4 חודשים נוספים, נכות זמנית בשיעור של 20% ל-4 חודשים נוספים ו-10% נכות זמנית ל-4 חודשים נוספים.

1. ד"ר קורן לא צפה שינוי במצבה של התובעת בגין התאונה והמליץ כי עליה להימנע מהרמת משאות כבדים. כן המליץ על שימוש במשככי כאבים וטיפולי פיזיותרפיה. לבקשת התובעת, נחקר ד"ר קורן על חוות דעתו, אולם נותר איתן בדעתו. לא מצאתי מקום לסטות מקביעותיו.

הנכות הפסיכיאטרית

1. ביום 17.7.11 נבדקה הנתבעת על ידי פרופ' מוניץ. לפני המומחה התלוננה התובעת בין היתר, על אובדן ביטחון עצמי; לא יוצאת את הבית לבד אלא רק בליווי; אינה מתפקדת בבית ובעבודה; סובלת ממצב רוח ירוד; מבלה במיטה 15-16 שעות ביום; לא מרוכזת.

בבדיקתה זו מסרה התובעת למומחה כי בשל כאבים בידיים התקשתה לעבוד היות ועבודתה כמפעילת משפחתון מצריכה הרמת ילדים ומשחשה כי אינה מסוגלת לבצע זאת, חדלה לעבוד כמפעילת משפחתון. לדבריה, רק כעבור כמחצית השנה הופיעה התסמונת המתוארת לעיל וכי מאז התאונה נמנעת מנהיגה, אך נוסעת תוך חרדה כשהבעל נוהג.

1. הוסיפה ומסרה התובעת לפרופ' מוניץ כי 7 חודשים לאחר התאונה פנתה לטיפול לד"ר פלופסקי, פסיכיאטר, אותו הכירה מטיפול קודם. ד"ר פלופסקי אבחן את מצבה כדיכאון ולדבריה הינה מבקרת אצלו אחת ל-3-4 חודשים. כן מסרה כי מטופלת בתרופות נוגדות דיכאון וכי ב- 2006 עקב גירושין של בנה היתה במצב דכאוני במשך כמחצית השנה וטופלה על ידי ד"ר פרופסקי. לדבריה, בתום תקופה זו חזרה לתפקוד מלא.
2. בבדיקתו את התובעת מצא פרופ' מוניץ כי התובעת "מסודרת בהופעה, מתמצאת בזמן ובמקום. האפקט דכאוני תואם, בוכה במהלך הבדיקה. מתארת אנהדוניה מלווה ברגשות חוסר ערך עצמי ורגשות אשם, אין הפרעות בפרספציה חוץ מהפרעה במימד הזמן. ישנם מחשבות אובדניות ללא תכנית לביצוע". (פרק "בבדיקה" בעמ' 2 לחוות הדעת הראשונה).
3. בפרק הדיון מצא פרופ' מוניץ לקבוע כי "מדובר באשה הסובלת מגל חוזר של דכאון ראשוני. גם לדבריה המצב הדכאוני החל כ-1/2 שנה לאחר התאונה. לאור פער הזמנים, חוסר תכנים הקשורים לתאונה אין כל סיבה לקשור בין מצבה הנפשי הנוכחי לבין התאונה. המצב פרץ לפחות חצי שנה לאחר התאונה וידוע על גל דכאוני קודם. אנו יודעים שדכאון הינה מחלה תקופתית וגלית. אמנם, מצבה מתאים לסעיף 34 ד 30% נכות וישנם סיכויים טובים שמצבה ישתפר עם הזמן, אך אין לקשור בין מצבה הנפשי הנוכחי לתאונת הדרכים".
4. התובעת חלקה על חוות דעתו של פרופ' מוניץ ועל כן בישיבת יום 15.11.12 נחקר פרופ' מוניץ על חוות דעתו. במהלך חקירתו הנגדית הוצגה למומחה פניה של התובעת לרופא המשפחה עוד ביום 30.4.08, כ-6 ימים לאחר התאונה, שם התלוננה כי "נמצאת בלחץ מאז התאונה, לא ישנה טוב, יש פחדים שנרדמת, מתעוררת הרבה פעמים", ניתן לה טיפול באלפרליד וכי הופנתה לטיפול פסיכיאטרי. כן צוין במסמך כי האבחנה היתה הפרעת חרדה.

הוצג לפרופ' מוניץ מסמך נוסף בדבר ביקור אצל ד"ר פלופסקי המעיד על ביקור אצלו ביום 26.6.08, כחודשיים לאחר התאונה. במסמך נרשם כי "...לדבריה, לפני כחצי שנה הופיעו שינויים במצבה הנפשי עם החמרה בחודשיים האחרונים לדבריה, לאחר שעברה תאונת דרכים".

1. פרופ' מוניץ אישר כי המסמך מיום 26.6.08 לא עמד בפניו בעת הבדיקה וכי נסמך בחוות דעתו על דברי התובעת. המומחה שב וחזר על מסקנתו כי נכותה הכוללת של התובעת בתחום הנפשי הינה בשיעור של 30% ואישר בתשובה לשאלת ב"כ התובעת כי נכות זו מבטאת השפעה תפקודית חריפה.
2. בתשובה לשאלת ביהמ"ש האם לאור הנתונים שהובאו בפניו במהלך חקירתו הנגדית הינו סבור שיש מקום לחלוקה וקביעה אם בכלל, להחמרה בגין התאונה. בתשובה השיב המומחה: "...איך אתה מחלק לפני או אחרי – קשה לי לדעת. מתוך 30% הייתי מחלק חצי חצי, אבל לא אוכל לעגל (צ"ל "לעגן" – ה.י.) את זה לא לכאן ולא לכאן". ובהמשך: "כשאני אמרתי חצי חצי התכוונתי שזה המצב היום, שאני רואה אותה כמו שהיא היא 30%" (עמ' 13 לפרוטוקול).
3. יאמר כי המומחה הוסיף וציין כי מצב דכאוני אינו תמידי ועל כן יכול וחל שיפור במצבה של התובעת.
4. בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת לא חזר בו פרופ' מוניץ מעמדתו כי להערכתו יש לחלק את הנכות בחלקים שווים בין מצב קודם לבין החמרה בגין התאונה.
5. יאמר כי הנכות בשיעור של 30% נקבעה לפי סעיף 34 לתקנות העוסק ב"הפרעות במצב רוח (הפרעות אפקטיביות) הפרעות חרדה...". ס"ק 4 מקנה נכות בשיעור של 30% בגין "רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה".

סע' 34 (א)(2) מקנה 10% נכות בגין "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה".

סע' 34 (א)(3) מקנה 20% נכות בגין "רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

1. בתום חקירתו של המומחה עתרה ב"כ הנתבעת לבדיקתה החוזרת של התובעת על ידי המומחה, ב"כ התובעת התנגד לבקשה ובהחלטתי שניתנה במהלך הדיון נקבע כי:

"...התרשמותי הינה כי המומחה לא ניסה "להתחפר" אחר קביעותיו בחוות דעתו, ודעתו כי יש מקום לשוב ולבדוק את התובעת שכן יכול וחל שיפור במצבה בהתייחס למצבה במועד הבדיקה, עולה בקנה אחד עם אמירתו בחוות דעתו כי יכול ומצבה ישתפר.

אכן, ברי כי היענות לבקשת הנתבעת משמעה הארכת ההליכים לתקופה לא קצרה, מה גם שלכל אחד מהצדדים שמורה הזכות לשוב ולזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו המשלימה.

יחד עם זאת, על מנת שתונח בפני ביהמ"ש התשתית הראייתית המלאה בדבר מצבה הנפשי של התובעת – אין מנוס מלהיעתר לבקשה ויכול והייתי עושה כן אף מיוזמתי גם אלמלא בקשת הנתבעת..." (עמ' 25 לפרוטוקול ישיבת יום 25.11.12).

1. בנקודת זמן זו, על מנת לאפשר לצדדים לנסות ולסלק את התביעה בפשרה נתנה ארכה לצדדים לבוא בדברים ביניהם, אולם ניסיונותיהם לא צלחו.
2. ביום 5.3.13 נבדקה הנתבעת בשנית על ידי פרופ' מוניץ. בבדיקתה ע"י המומחה שבה וחזרה על תלונותיה, אולם הפעם ביתר פירוט. התובעת מסרה למומחה כי הסימפטומים הראשונים החלו להופיע כשנה לאחר התאונה בעוד שבבדיקתה הקודמת מסרה שהופיעו כחצי שנה לאחריה, אף שכאבי הראש הופיעו בסמוך לתאונה. פרופ' מוניץ סקר בחוות דעתו את התיעוד הרפואי שהוצג בפניו והגיע למסקנה כי התובעת אינה מדייקת בתאריכים.
3. בפרק הדיון מצא המומחה לקבוע: "אם כאמור לעיל מדובר בנבדקת שאיננה מדייקת בזמנים, לא נשאר אלא לקבל את הכתוב בתיק רופא המשפחה והפסיכיאטר המטפל ולשייך את תחילת הסמפטומים לזמן קצר לאחר התאונה. לכן, בניגוד למה שנכתב בחוות הדעת הקודמת יש לראות קשר בין התאונה והמצב הדכאוני. היות ומדובר בלמעלה מ-4 שנים יש להניח שמדובר במצב דכאוני כרוני. בהתאם לסעיפי הנכות החדשים של בטוח לאומי מפברואר 2012 מצבה מתאים לסעיף 34א(4) 30% נכות קבועים.
4. נוכח קביעתו זו של פרופ' מוניץ עתרה הנתבעת למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי. בהחלטתי מיום 20.11.13 נדחתה הבקשה, תוך שהובהר כי יכול ויהיה מקום לשוב ולהידרש לבקשה ככל שאתבקש לאחר חקירתו הנוספת של המומחה. (יאמר כי בקשה שכזו לא הוגשה).
5. ביום 28.1.14 נחקר פרופ' מוניץ על חוות דעתו ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת "מה קרה בבדיקה שזה הפך את דעתך שהכל מהתאונה?" השיב: "מצבה מתאים ל-30%, וחצי צריך להיות קשור לתאונה וחצי לא". בתשובה לשאלות הבהרה של ביהמ"ש בעקבות תשובתו זו שב וחזר על דעתו זו ואף הבהיר: "אני מסכים שאני לא השלמתי את זה בחוות הדעת החוזרת". (עמוד 32 לפרוטוקול).
6. בתשובה לשאלת ב"כ התובעת האם הינו "...יכול לעשות את המתמטיקה?" על מנת לחלק את הנכויות בין מצב קודם לבין התאונה השיב המומחה: "אני לא יכול. אין לי אפשרות. אני עושה הערכה כללית" ובתשובה לשאלה נוספת השיב: "אני אומר שוב שאין לי מתמטיקה קבועה, אני חושב שזה בערך חצי חצי" (עמוד 34 לפרוטוקול).
7. בסיכומיה עתרה התובעת לקבוע כי כל הנכות הנפשית נגרמה בגין התאונה. ברם, התובעת לא הצביעה על "כשלים" של ממש בקביעת המומחה בגינם על ביהמ"ש להתערב במסקנתו.

התרשמתי מכנותו של המומחה אשר לא נצמד לקביעותיו והיה פתוח ונכון לשמוע ולקבל השגות על קביעותיו, כפי שניתן היה להתרשם מחוות דעתו ומחקירותיו הנגדיות.

1. אוסיף ואציין, כפי שיפורט בהמשך, כי קביעת המומחה בדבר חלוקה נעשתה מתוך הערכה כללית ותוך קושי לכמת את נכותה של התובעת לפני התאונה ביחס לנכותה לאחר התאונה. הנני תמים דעים עימו כי אכן לא ניתן היה לקבוע אחרת. זאת ועוד, חלק ניכר מקביעות המומחה נסמך על דבריה של התובעת אשר נמצאו כלא מדויקים והם שהביאו את המומחה לקביעה בחוות דעתו הראשונה כי עסקינן במצב קודם בלבד. המומחה סטה מקביעתו זו בחוות דעתו השנייה ובחקירתו הנגדית בהסתמך על תיעוד רפואי נוסף שעמד לפניו ועל דברי התובעת כפי שנמסרו לו במהלך בדיקתה השנייה. כפי שיובהר בהמשך, התובעת ובעלה לא נצמדו לאמת בכל הנוגע לתפקודה של התובעת לפני התאונה ולאחריה ועל כן יש לקבל בהסתייגות את תלונות התובעת בפני המומחה.
2. לסיכום: מצאתי לאמץ את קביעת המומחה כי נכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי בגין התאונה הינה בשיעור של 15% וכי עקב התאונה החמירה נכותה הנפשית מ-15% ל-30%. נכותה הרפואית המשוכללת של התובעת בגין התאונה בתחום הפסיכיאטרי והאורטופדי הינה בשיעור של 19%.

גרסת התובעת ובעלה

1. בתצהיר עדותה הראשית מיום 25.1.12 הצהירה התובעת כי עד לתאונה עבדה ללא שום מגבלה או בעיה, בצעה את כל עבודות הבית ובמשך כ-12 שנים עבדה כעצמאית בטיפול בתינוקות במשפחתון פרטי, וזמן קצר לפני התאונה עבדה גם כשכירה במעדניה. לטענת התובעת, עבודתה במשפחתון כללה טיפול בילדים וכן בישול וכדבריה "...הייתי גם מבשלת, רצה אחרי ילדים. הייתי מאד שמחה בעבודתי. מאז התאונה אין לי שמחת חיים. בגלל הפגיעות שנגרמו לי בתאונה, נאלצתי לסגור את הפעוטון שהפעלתי... (סע' 9 -10 לתצהיר).
2. באשר לתפקודה בביתה הצהירה התובעת: "יש לי כיום שתי עוזרות בית כיוון שאני לא מסוגלת לעשות בעצמי את עבודות הבית. לדוגמא, כשאני מנסה לקלף תפוחי אדמה או ירקות אחרים, מתכווצות לי הידיים באמצע ואני מתייאשת ובוכה ומשאירה את העבודות לבעלי או לעוזרות כשהן באות. העוזרות באות פעמיים בשבוע (כל פעם פעם מישהי אחרת), למשך שעתיים – שלוש כל פעם. אני משלמת להם 50 ₪ לשעה + נסיעות" (סע' 15 לתצהיר).
3. בתצהירו תמך הבעל בגרסת התובעת וכדבריו "...אני זוכר שלפני התאונה הנ"ל רחל היתה בסדר גמור מבחינה רפואית. רחל עבדה בפעוטון שנים רבות וניהלה משק בית למופת. כיום רחל אינה עובדת בשל הכאבים וההגבלות הרבים שנגרמו לה בעקבות התאונה... החיים שלנו הפכו לקשים יותר כיוון שיש בינינו מתחים רבים. למשל, אם רחל כבר מצליחה לעשות משהו בבית, היא משאירה לי את כל הכלים, ואנחנו מתחילים לריב על זה. אנו מעסיקים כיום שתי עוזרות בית כיוון שרחל אינה מסוגלת לעשות את עבודות הבית. העוזרות באות פעמיים בשבוע...". (סע' 5, 10, 11 לתצהיר עדותו הראשית מיום 25.1.12).
4. במהלך שמיעת הראיות הוברר כי אין בסיס לגרסת התובעת והבעל בדבר מצבה הבריאותי התקין של התובעת עובר לתאונה. גרסתם עומדת בסתירה לראיות לפיהן עוד קודם לתאונה פנתה למל"ל בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית וכי נקבעו לה נכויות בגין ע"ש צווארי, לחץ דם וסכרת. עוד יצוין כי התובעת הגישה תביעתה למל"ל כחודשיים ימים לפני קרות התאונה והצהירה כי חדלה לעבוד ביום 15.8.07 בשל "בעיות בחוליות הגב וביד ימין" (עמ' 3 לטופס התביעה).
5. לבקשת הנתבעת מונה כאמור פרופ' ז'ק אשרוב על מנת שיחווה דעתו בדבר מצבה הרפואי של התובעת שאינו קשור לתאונה. מחוות הדעת עולה כי התובעת סובלת מסכרת לא מאוזנת המטופלת בזריקות אינסולין, מיתר לחץ דם וממדיסליפידמיה שהיו תחת טיפול והיו מאוזנים. בגין מחלת הסכרת מצא המומחה לקבוע לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 40%. ד"ר אשרוב צפה כי שלושת מחלותיה אלו יחמירו בעתיד אך כי אינן קשורות לתאונה. כן מצא כי תוחלת חייה לא תתקצר בגינן.
6. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי סגרה את המשפחתון חודשים רבים לפני התאונה אולם טענה כי "כל גננת יוצאת שנה לחופשה. רציתי לצאת ולנסות משהו אחר" (עמ' 35 לפרוטוקול). התובעת החלה לעבוד בשופרסל בחודש דצמבר ועד לחודש מרץ 2008 מועד בו התפטרה מעבודתה. בתקופה זו השתכרה התובעת סך כולל של 6,100 ₪ בלבד.
7. בחקירתו הנגדית נשאל הבעל אודות מחלותיה ותפקודה של התובעת לפני התאונה. בתחילה הכחישה הטענה כי התובעת סגרה את הפעוטון עוד קודם לתאונה על אף שנמסר לו כי כך העידה התובעת קודם לכן. רק בהמשך התרצה ואישר כי לא סגרה את הפעוטון בגין התאונה, אך הוסיף ואמר "...אבל אחר כך בגלל התאונה היא לא יכלה לעבוד יותר" (עמ' 43 לפרוטוקול). ברם, מיד לאחר מכן משטען כי לא זכור לו שהתובעת סגרה את הפעוטון כשנה לפני התאונה, נשאל האם לדעתו יכול שסגרה את הפעוטון בגין התאונה והוא השיב: "כן, זה בטוח מאה אחוז". הבעל עמד על טענתו זו גם בתשובה לשאלות ביהמ"ש (עמ' 44 לפרוטוקול).

עוד יצויין כי בחקירה הנגדית התגלתה סתירה בין הבעל לתובעת בשאלה אחת לכמה זמן הועסקה עוזרת על ידם עובר לתאונה.

הנכות התפקודית

1. לטענת התובעת, נכותה התפקודית מגיעה ל- 100% בעוד שלטענת הנתבעת נכותה התפקודית חסרת כל משמעות בין היתר, נוכח תחלואיה הנוספים שאינם קשורים לתאונה והעובדה כי חדלה לעבוד עוד קודם לתאונה.
2. הוכח כי התובעת סגרה את הפעוטון עוד קודם לתאונה ועל כן נסתרה טענתה כי עשתה כן בעקבות התאונה. יחד עם זאת, התובעת עבדה במשך מספר חודשים בשופרסל עד לסמוך לפני התאונה והתפטרה ככל הנראה בשל בעיית כשרות ערב חג הפסח.
3. אמנם התובעת והבעל נמצאו כמי שאינם אמינים בכל הנוגע לתיאור מגבלותיה ועיסוקיה של התובעת לפני ולאחר התאונה, אולם אין די בכך על מנת לקבוע כי נכויותיה של התובעת, ובעיקר נכותה הנפשית הינן חסרות כל משמעות. יש לזכור כי הנכות הנפשית החמירה מ- 15% ל- 30% וכי נכות זו הינה בעלת משמעות
4. מהתיעוד שהוגש עולה כי בשנים 2004-2005 בעת שהתובעת הפעילה את הפעוטון הכנסותיה הסתכמו בסך של כ-11,000 ₪ לשנה נומינלי בלבד. יוזכר כי התובעת סגרה את הפעוטון עוד קודם לתאונה ובעקבות זאת וטרם התאונה הגישה תביעה לגמלת נכות כללית בה הצהירה כי נאלצה לסגור את הפעוטון בגין תחלואיה.

כן יוזכר כי התובעת החלה לעבוד בחודש דצמבר 2007, דהיינו כ-5 חודשים לאחר שסגרה את הפעוטון בשופרסל והשתכרה בממוצע סך של כ- 1,500 ₪ לחודש. התובעת התפטרה מעבודתה מסיבות שאינן קשורות למצבה הרפואי, ועד לתאונה שארעה כ- 5 חודשים לאחר מכן לא שבה למעגל העבודה.

1. מהאמור לעיל עולה כי התובעת השתכרה בעבודתה בשופרסל שכר הגבוה מהשכר שהשתכרה בעת שהפעילה את הפעוטון. התובעת לא מסרה מדוע השתכרה שכר כה נמוך בשופרסל וכמה שעות עבדה במקום עבודה זה. כן לא ניתן הסבר של ממש מדוע לא שבה למעגל העבודה מאז חודש מרץ 2008.
2. בנסיבות המפורטות לעיל מצאתי כי יהיה זה נכון לקבוע, בהתחשב בהחמרת הנכות הפסיכיאטרית ובשילוב הנכות האורתופדית, כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור של 20%. כן מצאתי לקבוע כי בסיס השכר על פיו יש לחשב את בסיס שכרה של התובעת עובר לתאונה הינו 1,300 ₪ לפי ערכו נכון למועד התאונה וזאת בהתחשב בהכנסתה בפעוטון, שכרה בעת עבודתה בשופרסל ומנגד עבודתה הלא רצופה עובר לתאונה. סכום זה בצרוף הפרשי הצמדה לפי ערכו נכון למועד פסה"ד מסתכם בסכום של 1,500 ₪ במעוגל.

הפסד שכר לעבר

1. כזכור, ד"ר קורן מצא לקבוע לתובעת נכויות זמניות משתנות לפרק זמן כולל של שנה ו-4 חודשים. בארבעת החודשים הראשונים נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% ובארבעת החודשים הבאים 40%. כן יש להביא בחשבון את הנכות בתחום הנפשי.

בנסיבות העניין ומשהתובעת לא עבדה עובר לתאונה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי על דרך של אומדנה בגין תקופת אי הכושר המלאה והחלקית שהסתיימה ביום 23.12.09 סך כולל של 10,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד התאונה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית כחוק ממחצית התקופה בסך כולל של 2,546 ₪ וסך כל הפיצוי 12,546 ₪. .

1. בגין התקופה שמיום 23.12.09 ועד ליום 31.3.14 מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 260 ₪ לחודש וסה"כ סך של 13,338 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית ממחצית התקופה בסכום כולל של 2,835 ₪ וסה"כ 16,173 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין.

סך כל הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר 28,719 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. התובעת הינה כיום כבת 63 ועד להגיעה לגיל הפרישה בגיל 67 נותרו לה 3 שנים ו-9 חודשים. על בסיס שכר בשיעור של 1,500 ₪ לחודש ונכות תפקודית בשיעור של 20%, הפסד כושר ההשתכרות הינו בשיעור של 300 ₪ לחודש.
2. לאור האמור לעיל הנני פוסק לתובעת בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד סך כולל של 12,753 ₪.

הפסד הפרשות לפנסיה

1. הפסדי השכר לעבר המסתכמים בסך כולל של 28,719 ₪. על כן הנני פוסק לתובעת סך של 3,000 ₪ בגין אובדן הפרשות מעביד לקרן הפנסיה בגין הפסדי השכר לעבר. בגין הפסדי השכר לעתיד המסתכמים בסכום של 12,753 ₪ הנני פוסק לתובעת סך של 1,500 ₪ עבור אובדן הפרשות מעביד לקרן הפנסיה.

סה"כ הפיצוי הנפסק לתובעת בגין אובדן הפרשות המעביד לקרן הפנסיה מסתכם ב-4,500 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

1. הוכח כי עובר לתאונה התובעת העסיקה עוזרת פעם בשבוע. לטענת התובעת ובעלה, לאחר התאונה העזרה הוגברה לפעמיים בשבוע וזאת לתקופה של כ-4 חודשים ובהמשך הופחתה העזרה לפעם אחת בשבוע כפי שהיה נהוג עובר לתאונה.
2. יש להניח כי התובעת אכן נעזרה בעזרת צד שלישי מוגברת לאחר התאונה, כמו גם בבעלה וזאת על רקע פגיעתה האורתופדית וכן מגבלותיה כתוצאה מהחמרת מצבה הנפשי, שהביאו לירידה ביכולת תפקודה של התובעת בניהול משק הבית. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי התובעת לא המציאה כל תיעוד תומך בטענותיה וכן את הסתירות המשמעותיות שהתגלעו במהלך חקירותיהם הנגדיות של התובעת והבעל בהשוואה לטענותיהם בתצהירי עדות ראשית, כמו גם לתשובותיהם הסותרות בחקירותיהם הנגדיות. זאת ועוד, יש להביא בחשבון את תחלואיה הנוספים של התובעת שאינם קשורים לתאונה וכן את ההחמרה הצפויה בגינם ואשר יש להניח כי בעטיים נדרשה ותידרש לעזרת צד שלישי.
3. לאור כל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 6,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעבר, לרבות בגין עזרת הבעל ובני המשפחה וזאת לפי ערכו נכון למועד פסק הדין.
4. התובעת הינה כיום כבת 63. תוחלת חייה הינה עד לגיל 85 לערך. לאור כל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעתיד.

הוצאות לטיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

1. התובעת נזקקת להוצאות רפואיות בגין תרופות ובתקופה שלאחר התאונה נדרשה לטיפולים פיזיוטרפיה וכן קבלה טיפולי כירופרקטיקה. התובעת הגישה קבלות על סך של כ- 4,000 ₪ שמרביתן הינן בגין טיפולי הכירופרקטיקה. קיימת מחלוקת בין הצדדים האם התובעת פעלה בהתאם להמלצת רופאיה – דעתי כדעת התובעת אשר נתמכת בתיעוד רפואי.

1. מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 8,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים אלו לפי ערכו נכון למועד פסק הדין.

נזק לא ממוני

1. בגין 19% ולאחר ניכוי גיל הנני פוסק לתובעת בפריט זה פיצוי בסך של 27,648 ₪.

סיכום

1. להלן פירוט נזקי התובעת:

הפסד שכר לעבר - 28,719 ₪

הפסד השתכרות לעתיד - 12,753 ₪

הפסד הפרשות לפנסיה - 4,500 ₪

עזרת הזולת לעבר - 6,000 ₪

עזרת הזולת לעתיד - 20,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות - 8,000 ₪

נזק לא ממוני - 27,648 ₪

סה"כ - 107,620 ₪

סוף דבר

1. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 107,620 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% בתוספת אגרה. אין מקום להחזר בגין הוצאות חקירתו הנגדית של ד"ר קורן. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.