המדובר בתביעה כספית בסך 976,111 ₪, אשר הוגשה נגד הנתבעת בעילות של רשלנות, טעות והטעייה ועשיית עושר ולא במשפט, הנוגעים להתקשרות הצדדים בהסכם זיכיון להפעלת בית הקפה בסניף הנתבעת, (להלן: "ההסכם/הסכם הזיכיון ").

ביום 12.6.13 ניתן פסק הדין בתיק (להלן: "פסק הדין") במסגרתו קבעתי, כי הנתבעת לא הציגה בפני התובע מצגי שווא טרם התקשרותו בהסכם הזיכיון, וכי בהתאם לכך ביטול ההסכם ע"י התובע נעשה שלא כדין ומהווה הפרה יסודית של ההסכם. לאור זאת דחיתי את התביעה.

התובעים הגישו ערעור על פסק הדין, ע"א 388-09-13, כשבפסק דינו בערעור קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערב בפסיקתו של בית משפט בדבר העדרו של מצג שווא כלפי התובע משקביעה זו עוגנה היטב בראיות, כשנוכח קביעה זו התובע אכן הפר את הסכם הזיכיון, והנתבעת מצידה בטלה את ההסכם כדין.

בית המשפט של הערעור קבע עוד, כי נושא ההתחשבנות בין הצדדים לאור הביטול וחובת ההשבה ההדדית, מחד גיסא - השקעות התובעים בנכס ומאידך גיסא - טענות הקיזוז שנטענו על ידי הנתבעת, טעון הכרעה ולא נומק כראוי בפסק דיני.

לאור זאת, הוחזר התיק לבית משפט זה, התקיים דיון לפניי והוגשו סיכומים משלימים מטעם הצדדים על מנת להכריע בטענות הקשורות בהתחשבנות שבין הצדדים.

לאחר עיון חוזר בכלל הראיות המונחות בפניי ובסיכומים המשלימים מטעם הצדדים שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות.

בענייננו, מעבר לכך, כי התובעים לא הוכיחו בפניי את הסכום הנתבע על ידם ובשל כך בלבד יש לדחות את התביעה, הגם והייתי מקבלת את הסכום הנתבע על ידי התובעים שוכנעתי, כי הסכומים בהם התובע חב עקב הפרת ההסכם, הפרה שהוכרע בפסק דין של הערעור. כי נעשתה ע"י התובעים, עולים על שווי השקעותיהם בעסק ועל כן הנתבעת אינה חבה לתובע כספים בגין השקעותיו בעסק.

אפרט מסקנתי.

תחולת סעיף 22.5 להסכם הזכיון ;

לאור פסק הדין של הערעור הסיכומים המשלימים של התובעים נוגעים להשבה בגין השקעותיהם בציוד עבור העסק בלבד.

התובעים מתבססים בבקשתם על סעיף 22.5 להסכם הזיכיון.

סעיף 22.5 להסכם מעוגן תחת כותרת של "תוצאות הפסקת הסכם זה ו/או סיום תקופת הזכיון" וכך קובע:

"לחברה תהא הזכות להמשיך, בעצמה ו/או על ידי מי מטעמה, את הפעלת העסק החל ממועד הסיום, וזאת ללא כל תשלום לזכיין, למעט בגין השקעותיו בציוד העסק כאמור להלן, וללא שלזכיין תהיה זכות כלשהי במוניטין העסק ובכל הנילווה לו .

החליטה החברה להמשיך את הפעלת העסק כאמור, תשלם החברה לזכיין בגין השקעותיו בציוד העסק, כולן או חלקן, את ערך השקעות הזכיין בציוד כפי ערכן בספרי החשבונות של העסק, בניכוי פחת על בסיס אורך חיים של 5 שנים. בתום תקופה של 5 שנים יהיה ערך הציוד בסך השווה ל-15% ממחיר עלותו לזכיין.

אם בתוך 30 יום ממועד הסיום לא הודיעה החברה לזכיין על כוונתה להמשיך בהפעלת העסק ולשלם לו עבור השקעותיו באיזה חלק מהציוד כאמור לעיל, יהיה רשאי הזכיין , אך ורק לאחר שחלפו לפחות 10 ימים מהמועד בו נתן הזכיין לחברה הזדמנות נוספת בכתב לשלם לו עבור השקעותיו בציוד, למכור את הציוד לגביו לא הודיעה לו החברה כי תשלם לו בעבורו, לצד שלישי, תוך שתמורת אותו ציוד תיכנס לכיסו".

בענייננו, טענה הנתבעת, כי בנסיבות העניין ונוכח קביעות בית המשפט במסגרת פסק הדין, אין תחולה להוראות סעיף 22.5 להסכם הזיכיון. איני סבורה, כי יש לקבל טענה זו של הנתבעת.

הנתבעת ביקשה לבסס טענתה בין היתר על יסוד הוראותיו של סעיף 21.2 להסכם הקובע, כי במקרה בו נמנע הזכיין מלקיים את חיוביו לרבות במקרה של נטישת העסק כפי שלטענתה ארע בענייננו, רשאית הנתבעת להודיע לזכיין על קיצור תקופת הזיכיון למועד אשר ייקבע על ידה בהתאם לשיקול דעתה, ובו יועברו זכויות הזכיין לידיה ללא צורך בתשלום לכל גורם שהוא. לטעמי, סעיף זה עוסק בדמי הזכיינות, או כלשונו "זכויות הזכיין", ולא בהשקעות שהושקעו בעסק, ואשר ביחס אליהם ישנה התייחסות בסעיף מפורש במסגרת ההסכם, הוא סעיף 22.5.

אם לא תאמר כך, תימצא סתירה בי הסעיפים ששניהם עוסקים במקרה שבו הזכיין מפר את ההסכם, כמו שכבר נקבע בענייננו.

ניתן להיווכח כי סעיף 22.5 עליו מסתמכים התובעים הוא אשר רלוונטי למקרה שבפנינו. סעיף זה מצוי במסגרת סעיף 22 להסכם אשר כותרתו הינה "תוצאות הפסקת הסכם זה ו/או סיום תקופת הזכיון" כשסעיף 22.1 בו, קובע מפורשות כי המדובר בתתי סעיפים הרלוונטיים למקרים של סיום ההסכם ו/או תקופת הזיכיון מכל סיבה שהיא: "לרבות מחמת הפרת הסכם ו/או ביטולו טרם מועד סיומו".

אין באמירה של הנתבעת במכתב תגובה להודעת הביטול מיום 24.5.09 (נספח 21 לתצהירי התובעים) , כי במידה והתובע מאס בניהול הסניף מוזמן הוא להעביר את כל הזכויות בו לנתבעת מבלי לצפות לפיצוי כספי, כדי לאיין את חיובה בהתאם לס' 22.5 לשלם לזכיין בגין השקעותיו בציוד העסק בניכוי הפחת כאמור בסעיף. זאת להבדיל מדמי הזיכון עצמם שלא מוחזרים, על פי סעיף 21.

הנתבעת עצמה במכתב שנשלח כמה ימים לאחר הודעת הביטול ביום 27.5.09 כתבה, כי לאור הפרת ההסכם מצד התובעים שמורה לה הזכות ע"פ ההסכם להמשיך בהפעלת הסניף תוך תשלום של ערכו המופחת של הציוד (ראה נספח 24 לתצהירי התובעים). היינו הנתבעת עצמה התייחסה לזכותה ע"פ ס' 22.5 להסכם (אציין כי נראה כי בשל טעות במכתב עצמו על אף וההתייחסות הייתה לאמור בס' 22.5 צוין ס' 22.4 במקום ס' 22.5).

גם טענת הנתבעת, כי התובעים אינם יכולים להסתמך על סעיף 22.5 מאחר שלא קיימו את התנאים האמורים בגדרו אינה יכולה לעמוד. לדעתי, הפסקה השנייה במסגרת ס' 22.5 להסכם, העוסקת במקרה שבו החברה, הנתבעת, מחליטה להמשיך את הפעלת העסק, היא הרלוונטית בענייננו, ולא הפסקה השלישית המעגנת את זכותו של הזכיין בהעדר הודעת החברה בנוגע להמשך הפעלת העסק. בענייננו שעה שהנתבעת הודיעה חד משמעית, כי היא מעוניינת בהפעלת העסק והורתה לתובע להותיר בעסק את כל הציוד אשר שמשו אותו בהפעלת העסק, חל החל הרלוונטי בסעיף 22.5 העוסק בכך. (נספח 24 לתצהירי התובעים).

באשר לטענת הנתבעת, כי הטענה לתחולת סעיף 22.5 להסכם הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, בית המשפט של הערעור כבר אמר את דברו בנושא וקבע, כי המדובר בטענה משפטית המתייחסת לתשתית העובדתית שנפרשה בפני הערכאה הראשונה ועל כן, אין מניעה להעלותה במסגרת הסיכומים המשלימים כשהטענה תבחן ותוכרע לגופה (פרוטוקול דיון מיום 26.6.14 עמ' 7 שורות 4-6).

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי יש תחולה לס' 22.5 בענייננו המעגנת את זכותם של התובעים לקבל את שווי השקעותיהם בציוד עבור הפעלת העסק.

הסכום הנטען על ידי התובעים;

במסגרת הסיכומים המשלימים טוען התובע, כי עלות ריהוט וציוד נכון ליום 31.12.09 עמדה על סך של 316,125 ₪ כשבניכוי פחת של 26.66% (המורכב מפחת הנקוב בס' 22.5 להסכם במכפלת תקופת הפעלת בית הקפה על ידו משך שנה וארבעה חודשים) על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 231,846 ש"ח. סכום זה מתבסס על הדו"ח הכספי לשנת 2009 אשר נערך ע"י רו"ח אורי בארי (להלן: "רו"ח בארי") וצורף לתצהירו מטעם התובעים.

התובע מפנה בסיכומיו לדו"ח הכספי לשנת 2009 תחת "באור 4- רכוש קבוע נטו" עמ' 10 שם נקבע, כי עלות ריהוט וציוד לשנת 2009 עומד על סך של 316,125 ₪.

אלא שסכום זה מלבד שלא הוכח ע"י התובעים לא בא זכרו בשום מקום טרם מתן פסק הדין.

במסגרת כתב התביעה בגין מלוא השקעותיהם בסניף הנתבעת ו/או כל הוצאה למען הפעלת בית הקפה דרשו התובעים סך של 621,725 ₪ מבלי שנעשתה הפרדה לעניין הציוד, כשבמסגרת סיכומיהם טרם פסק הדין בהתאם לאותו דו"ח כספי של רו"ח בארי דרשו בגין השקעותיהם בציוד העסק סך של 494,778 ₪ ובניכוי פחת סך של 371,084 ₪.

בסיכומי התשובה המשלימים טענו התובעים לעניין זה, כי שעה וההליך צומצם במסגרת הערעור אך ורק לשאלת ההתחשבנות בנוגע לציוד שהושאר בעסק הסכום שונה.

אלא שלא ניתן לקבל טיעון זה.

הן הסכומים שנדרשו מכוח סיכומי התובעים לפסק הדין והן סיכומי התובעים במסגרת הסיכומים המשלימים שניהם מתבססים על האמור בדו"חות הכספיים במאזנים ובביאורים לדו"חות הכספיים שנערכו ע"י רו"ח בארי.

עיון בסעיף 35 לסיכומי הנתבעים, שהוגשו טרם מתן פסק הדין מגלה כי התובעים עתרו שביהמ"ש יחייב את הנתבעת על פי סעיף 22.5 בנוסף לרכוש הקבוע בתשלום גם: בעבור רכישת ציוד ממפעיל קודם, בעבור מכונת קפה, בעבור שילוט, בעבור ספרים, בבעור נגריה, בעבור שיפורים במושכר, בעבור כלים, בעבור צמחייה, בעבור נברשות, דרישות שאינן מופיעות במסגרת הסיכומים כיום, שגם הם מבוססים על אותו הסעיף, הוא סעיף 22.5 להסכם.

הפרשנות החדשה שהתובעים מבקשים כי ביהמ"ש ייאמץ, הינה, שעל יסוד סעיף 22.5 על הנתבעת לשלם להן את ההשקעות שהשקיעו בעסק, כפי שהן מופיעות בספרי העסק בלבד.

לעמדתם, הסכום של הנתבעת לשלם הינו הסכום המופיע בדוחות בכספיים, כפי שהובאו על ידי רו"ח בארי, המופיע בביאור מספר 4 "רכוש קבוע נטו". סכום של 316,125 ₪ בקיזוז הפחת כמפורט בסעיף 22.5 להסכם, 20% לשנה, במכפלה של 1.4 שנים, בסך של 26.6% מגיע לסכום של 231,846 ₪.

כלומר, בסיכומים המשלימים, הבסיס לחיוב הנתבעת, לעמדת התובעים, הינם ספרי הנהלת החשבונות של העסק בלבד.

לטעמי, קיים קושי להתבסס על ספרי הנהלת החשבונות של העסק בלבד, וזאת לנוכח עדותו של רו"ח בארי.

רו"ח בארי אישר בעדותו, כי ניכויים מסויימים כלל אינם שייכים לעסק, כגון, חיוב ספקים של שופרסל, כמעט חינם, יצרני ארנקים לגברות, (ראה למשל עמודים 3-4 לכרטסת הממוינת שצורפה לתצהירו של רו"ח בארי). או לדוגמא נוספת, תשלומים לרו"ח הרמולין יוסף, (עמוד 5 לכרטסת הממוינת שצורפה לתצהירו של רו"ח בארי). על העמסות כגון אלו לחיוביו של העסק העיד רו"ח בארי, כי אינו בודק את אמיתות החשבוניות אלא רק את סבירותם. (פרוטוקול דיון מיום 9.9.12 עמ' 19 שורות 1- 25).

במסגרת תצהירו אישר רו"ח בארי, כי כרטסות הנהלת החשבונות ומאזני הבוחן של החברה, אשר צורפו לתצהירו של התובע הנם מסמכים, אשר נערכו במשרדו ונשענים על נתונים שהתקבלו מהתובע, (ראה סעיף 2 לתצהיר רו"ח בארי).

כמו כן, ישנם רכיבים שנתבעו במסגרת הסיכומים הראשונים בכפל.

כך עיון בכרטסת החשבונות, אשר צורפה ע"י המשיב מגלה, כי במסגרת הרכוש הקבוע בכרטסת החשבונות לשנת 2008 נכללה אף פרגולה בסך 35,000 ₪. עיון בס' 41 לתצהיר התובע מגלה, כי התובע מבקש החזר עבור הוצאת הפרגולה בכפל בסעיף נפרד (ס' ו' לפירוט השקעותיו והוצאותיו) וכן במסגרת הרכוש הקבוע (ס' ח לפירוט השקעותיו והוצאותיו).

עיון בכרטסות, יגלה כי הוצאה זו מופיעה פעמיים, פעם בעמוד 10 לכרטסת הממוינת, שם נרשמה הפרגולה כהוצאה לספקים, "מועצה מקומית שוהם" , ופעם בעמוד 12 לאותה הכרטסת במסגרת רכוש קבוע. המדובר בסכום לא מבוטל של 35,000 ₪, שלכאורה יש מקום לקזזו מהסכום המבוקש בשל הכפילות, שהוכחה. יחד עם זאת, יש בכפילות כמפורט לעיל, כדי להשליך על המיהמנות של הדוחות ושל רשימות ההוצאות שהומציאו התובעים לטענתם.

עוד העיד רו"ח בארי, כי באשר לרכוש הקבוע של החברה, הרכוש בגינו מתבקשת ההשבה בענייננו, אמור להיות טופס יא' המרכז את כל הרכוש הקבוע, כשטופס זה לא הומצא בענייננו. משנשאל רו"ח בארי מדוע לא הומצא טופס יא השיב, כי לא נתבקש וכי יש בידו להמציא, אלא שעד היום טופס זה לא הומצא ולא הובא בפניי. (ראה עמוד 26 לפרוטוקול שורות 5-12).

מכאן, שעה שעל פניו נראה, כי ישנם רכיבים שאינם קשורים עם העסק במסגרת הדו"חות ונראה, כי ישנם רכיבים שנדרשו בכפל כשרו"ח בארי העיד, כי לא בדק אמיתותם של החשבוניות, שעה שהתובעים לא צרפו את טופס יא' המפרט את הרכיבים הכלולים במסגרת הרכוש הקבוע בגינו מבקשים התובעים את החזר השקעותיהם, קיים קושי לקבוע את שוויו של הרכוש הקבוע .

בעניין זה חשוב לציין כי לאחר שהתיק חזר לפניי בשאלת ההתחשבנות בין הצדדים, ביום 26.6.14 בית המשפט הציע למנות מומחה אשר יבחן את שעור ההשקעות בעסק, כשביום 21.7.14 הודיע ב"כ התובעים, כי התובעים אינם מעוניינים במינוי מומחה וכי הדברים מפורטים דיים בראיות, אשר הוצגו בפני ביהמ"ש ושיוצגו בסיכומיהם המשלימים.

לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי די בראיות אלה, כדי לבסס את שיעור הסכום המתייחס לציוד וריהוט, ובכל מקרה לכל היותר המדובר בסכום של 206,177 ₪, (בקיזוז הסכום המפורט לעיל והנוגע לפרגולה), כשלא ברור לביהמ"ש, האם כל הסכומים שנכלללים במסגרת סכום זה מהימנים, אינם כפילות, ואינם קשורים להוצאות אחרות שיוחסו לצורכי מאזן לרכוש הקבוע.

פיצויים מוסכמים;

לעניין זה טענה הנתבעת כי ע"פ הסכם הזיכיון מגיע לה פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 241,900 ₪ (כולל מע"מ), היינו סכום אשר הינו גבוה מהסכום הנתבע ע"י התובעים.

מנגד טוענים התובעים, כי הנתבעת לא טענה ולו ברמז טענת קיזוז ביחס עם הסכום המוסכם, ועל כן איננה רשאית להעלות טענה זו במסגרת הסיכומים המשלימים. עוד טוענים התובעים כי הגם ויימצא כי היא רשאית להעלות טענה זו, הטענה אינה יכולה להתקבל לגופה לאור ס' 20.3 להסכם המגדיר רשימה סגורה וספציפית של מקרים, אשר ייכנסו בגדר הפרה יסודית חמורה בגינה זכאית הנתבעת לפיצוי המוסכם מכוח ההסכם.

יש לקבל את עמדת הנתבעת לעניין הפיצויים המוסכמים, ודין טענות התובעים לעניין זה להידחות.

לעניין הטענה הראשונה של התובעים ראשית, אין זה נכון כי טענת הפיצויים המוסכמים לא הועלתה ע"י הנתבעת טרם פסק הדין במסגרת טענת הקיזוז. ניתן להיווכח כי במסגרת ס' 98 לכתב ההגנה נכתב מפורשות:" בנוסף יש לציין כי הנזקים שגרם הזכיין לנתבעת לרבות ההפרות והפיצויים המוסכמים בהם הוא חב, עולים על ערך הציוד, וממילא התובעת טוענת טענת קיזוז".

עיננו הרואות, כי הנתבעת טענה מפורשות לפיצויים המוסכמים במסגרת טענת הקיזוז בכתב הגנתה.

מה גם כי שעה שבית המשפט של הערעור התיר לתובעים לטעון באשר לס' 22.5 להסכם וקבע ,כי אין מדובר בהרחבת חזית אסורה מהסיבה, כי המדובר בטענה משפטית המושתת על חומר עובדתי, אשר היה מונח בפני בית המשפט בערכאה הראשונה, הדבר נכון אף באשר לס' 20 המעגן את הפיצויים המוסכמים בעת הפרת ההסכם.

לעניין הטענה השנייה, ניתן להיווכח, כי למעשה הנתבעת טוענת לפיצויים המוסכמים בטענה, כי המדובר בהפרה יסודית חמורה כאמור בס' 20.2 להסכם. סעיף 20.3 להסכם מונה את המקרים בהם הפרה תחשב כהפרה חמורה.

סבורני כי ענייננו נכנס לגדר סעיף 20.3.1 המונה את המקרה של "ביטול חוזה השכירות בנוגע לעסק בגין הפרה יסודית מצד הזכיין".

במסגרת ההסכם עצמו בס' 20.5.3 מוגדרת הפרה יסודית של ההסכם כהפסקת פעילות העסק ללא הצדק סביר וללא קבלת אישור החברה מראש.

בעניינו נקבע, כי התובע בהודעתו בטרם עת על סיומו של ההסכם הפר את ההסכם כשעקב ההפרה בוטל ההסכם בין הצדדים.

סבורני כי הנתבעת זכאית לפיצויים המוסכמים בגין הפרה יסודית חמורה וביטול ההסכם לאור ההפרה.

לאור התוצאה אליה הגעתי הפיצויים המוסכמים בגובה של 50,000 $ בצירוף מע"מ הינם גבוהים יותר מגובה הסכומים, אשר נתבעו ע"י התובעים במסגרת הסיכומים המשלימים. מכאן כי אף אם היו מוכיחים את תביעתם לא היו זכאית לקבל דבר לאור קיזוז הפיצויים המוסכמים במסגרת ההסכם.

קיזוז;

למרות מסקנותיי דלעיל, על פי כל אחת מהן לבדה, דין התביעה להידחות, אתייחס בקצרה ליתר טענות הקיזוז אשר נטענו ע"י הנתבעת.

דמי זיכיון בשיעור מופחת;

סבורני כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה לעניין זה.

לטענת הנתבעת במקום לקבל מזכיין חדש דמי זיכיון בשיעור הנוהג והמקובל ברשת באותה העת, 55,000$ בצירוף מע"מ, נאלצה הנתבעת להסכים על דמי זיכיון בשיעור מופחת אשר עמד בניכוי דמי התיווך ששולמו על ידה בסך 91,000 ₪, היינו שניזוקה בסך כולל של 161,700 ₪ כולל מע"מ.

הנתבעת לא צרפה כל מסמכים, אשר יעידו כי אכן השיעור הנוהג והמקובל ברשת באותה העת היה 55,000$ כשמידע זה מצוי בידיה ויכולה להמציאו בנקל. אציין כי הגם ומדובר בהסכמים עם זכיינים אחרים ניתן היה למחוק את כל הפרטים למעט ההסכם על גובה דמי הזיכיון. בעניין זה ניתן להיווכח כי הגב' יואלה סלם, מנהלת החשבונות של הנתבעת (להלן: "הגב' סלם") העידה בחקירתה הנגדית, כי אינה זוכרת מהו סכום דמי זיכיון מלאים, אינה זוכרת סכום ספציפי מאחר שאין מדובר בדמי זיכיון קבועים. (פרוטוקול מיום 30.1.13 עמוד 57 שורות 13-20).

בכל מקרה לא הוכח בפניי מהו שיעור דמי הזיכיון שגובה הרשת, מהם דמי הזיכיון בכל סניף וסניף וכי בענייננו, נגבה סכום בגין דמי זיכיון בגובה שונה.

דמי תיווך;

בעניין זה צרפה הנתבעת את תצהירה של הגב' סלם. במסגרת ס' 3 לתצהירה הצהירה הגב' סלם, כי ביום 31.5.09 נתבקשה ע"י מר נמני אשר נמנה עם בעלי הרשת, לשלם סך 140,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ 161,7000 ש"ח עבור דמי תיווך, (כולל מע"מ) אשר ניתנו לרשת ע"י חברת פ.י. ניהול איילון בע"מ, בקשר עם איתור זכיין חלופי לסניף הנתבעת בשהם, הוא הסניף שבענייננו, (שם, עמוד 54 שורות 16-31).

בנוסף הצהיר מר נמני בתצהירו, כי הנתבעת נאלצה לשלם עבור דמי תיווך, שנגרעו מדמי הזיכיון עקב מעשי התובע, סכום בסך של 161,700 ₪ (כולל מע"מ).

בחקירתו, העיד, כי מדמי הזיכיון שהזכיין החדש אמור היה לשלם, נגרעו כמעט 60%, (ראה חקירתו בפרוטוקול מיום 30.12.12 עמוד 48 שורות 18-19).

על יסוד עדויותיהם של הגב' סלם ומר נמני, החשבוניות שצורפו, ואשר לא נסתרו, ומתוך העניין עצמו, היינו, ההסבר, כי לאור נטישת התובע את העסק, נאלצה הנתבעת לחפש במהירות זכיין אחר חלופי שייכנס בנעליו של התובע, הוכח כי הנתבעת נדרשה לשלם דמי תיווך.

לאור זאת אני קובעת, כי הוכח בפניי, שהנתבעת נאלצה לשאת בסכום של 161,700 ₪, וכי הוכיחה סכום זה כנזק שנגרם לה בשל הפרת ההסכם.

דמי פינוי;

טוענת הנתבעת, כי במקרים בהם זכיין מקבל סניף מוכן הוא משלם לנתבעת דמי זיכיון ואת עלות בניית הסניף ואבזורו, כאשר אם זכיין נכנס בנעלי זכיין יוצא אזי הוא משלם "דמי פינוי". אלא שבנסיבות העניין לא נמצא זכיין המוכן לשלם את הסכומים כאמור כשהתובע הוא אשר אחראי למצב זה.

אלא שגם בעניין זה הנתבעת לא הוכיחה בפניי, כי נגרעו ממנה דמי הפינוי הנטענים.

הנתבעת טוענת הן בכתב ההגנה (ס' 57.2) והן במסגרת הסיכומים המשלימים שבפניי, כי למעשה שווי דמי הפינוי, אשר נגרע ממנה הוא זה הנתבע ע"י התובע בכתב תביעתו ובכלל זה הסכום הנתבע בגין השקעותיו בעסק בסך של 621,725 ₪.

הנתבעת טוענת, כי, לו היה התובע פועל בתום לב ובמסגרת ההסכם, ונותן לנתבעת שהות מספקת בטרם נטש את העסק, יכולה הייתה הנתבעת לאתר זכיין חדש, שאמור היה לשלם שניים: אחד את דמי הזיכיון לנתבעת, ושניים, את ההשקעות שהשקיע התובע בעסק.

בשל התנהלות התובע, ואופן הפרת ההסכם, והצורך באיתור זכיין בבהילות, נמנעה ממנה האפשרות להביא זכיין, שיסכים לשאת גם בהשקעות הקיימות וגם בדמי הזיכיון.

לטעמי טענה זו, לא הוכחה.

ייתכן ואכן נגרם לנתבעת נזק מהסוג הנטען על ידה, אלא שברגיל, שיעור דמי הזיכיון, ותשלום בעבור השקעה, הינם חלק מהמשא ומתן בין שני גורמים עסקיים. בענייננו, לא הובאו בפניי ראיות הנוגעות למשא ומתן שבין הנתבעת לבין הזכיין החדש, שנכנס בנעלי התובע. לא הובא הזכיין החדש להעיד על מנת לבסס את הטענה, כי קיימת אפשרות לשלם הן דמי זיכיון בשיעור ששולם, והן סכום בגין השקעות, כולן או חלקן. עוד לא ברור האם כאשר זכיין משלם עבור השקעות, דמי הזיכיון נותרים במלואם בסכום ששולם בפועל או שבמקרה כזה דמי הזיכיוןן מופחתים, בכל מקרה הנתונים העובדתיים לא הוכחו, ולא ניתן לקבוע, כי קיים זכיין שהיה מוכן לשלם גם את דמי הזיכיון בגובה הסכום הנטען, וגם את שווי ההשקעות.

לפיכך, אני סבורה כי רכיב זה לא הוכח.

אובדן ימי עבודה;

בסיכומיה המשלימים טוענת הנתבעת, כי הינה זכאית לפיצוי בסך 40,335 ₪ בגין תרומתו של מר נימני מניסיונו מקצועיותו קשריו ועל חשבון זמנו למען התובע והפעלת הסניף בשהם כאמור בס' 51.3.2 לתצהירו של מר נמני, וכן סך של 7,681 ₪ בגין הפסד ימי עבודתו של מנכ"ל הרשת דאז מר אבינועם בן מוחה ,ע"פ תחשיב נזק כספי שבצע רו"ח בארי (מכתב אשר צורף כנספח 5 לתצהירו של מר נמני).

סבורני, כי גם רכיב זה לא הוכח ע"י הנתבעת.

באשר למר נמני מעיון בתצהירו עולה, כי תחשיב הנזק הכספי בגין אובדן ימי העבודה נעשה חישוב הרווח ליום עבודה ע"פ שיעור הרווח לשנת 2009 לחלק במספר ימי העבודה הרשמיים בשנה. מר נמני הצהיר, כי החליט לנכס לעצמו 50% מהרווח ביום ולהכפילו רק בשלושה ימי עבודה.

באשר למר אבינועם בן מוחה חישוב הנזק הכספי חושב משך כשבוע ימים כנגזרת מעלות העסקתו.

סבורני כי טענה זו לא בוססה כראוי כשלא ניתן להסתפק במכתב מטעמו של רו"ח בארי בלבד ועל הערכה של מר נמני עצמו לכמות עבודתו, מבלי שניתן כל פירוט ראוי לביסוס טענה זו, ומבלי לבאר, מדוע מר נמני לא היה אמור להשקיע את אותן השעות בסיוע לתובע בהפעלת העסק למשל.

במסגרת ההסכם נקבע, כי הזכיין צריך לשאת בחודש הראשון להפעלת העסק בעלות של 2500$ + מע"מ בגין הכשרת צוות העובדים ומנהלי העסק , כשאין מחלוקת בין הצדדים כי וויתרו לתובע על סכום זה.

לאור זאת, סבורני כי לכל היותר יכלה הנתבעת לטעון לעניין סכום זה. אלא שבסיכומיה המשלימים לא אזכרה סכום זה.

מוניטין;

הנתבעת טענה, כי התנהלות התובע בסניף אל מול הרשויות והפרסום בעיתונות פגעו במותג במוניטין וברשת כשהכתבות השליליות שפורסמו על הנתבעת לא היו באות לעולם ללא שיתוף הפעולה של התובע עם כתבי העיתונות בניסיון לגרום לה נזק תדמיתי ו/או פגיעה אחרת.

על מנת לבסס טענתה צרפה הנתבעת לתצהיריה העתק צילומים של הכתבות בעיתון, "כלכליסט" ועיתון ידיעות אחרונות והעתקים של דירוג הרשת במדד המותגים של גלובס משנת 2009 ו-2010 כשהעריכה את הנזק לכל הפחות בסך של 750,000 ₪ (נספחים 7- 10 לתצהירו של מר נמני).

מר נמני הצהיר (ס' 51 לתצהירו) כי מבדיקה שערך אצל רו"ח שלו למד כי ניתן לייחס מחצית מירידת השיווי לכתבות העוסקות בהליכים משפטיים כנגד הרשת.

אלא שמלבד הראיות כמפורט הנתבעת לא הביאה כל ראייה, אשר תתמוך באמור בתצהירו של מר נמני ולא הביאה כל אסמכתא חשבונאית, אם מאזנים כספיים אם דו"חות חשבונאיים, אשר יש בהם כדי לקשור בין מעשי התובעים לבין הירידה הכספית במצבה הכספי של הנתבעת כפי שנטענה על ידה.

בחקירתו הנגדית העיד מר נמני, כי הכתבות עשו נזק תדמיתי עצום לרשת, אשר הצריך משאבים כספיים ואנושיים רבים על מנת לשקם את הנזקים כבשל כך אף שלם כסף לאנשי שיווק יחסי ציבור ופרסום. אלא שלא הובא כל תיעוד על מנת להוכיח טענה זו ששמר נמני לא ידע להשיב בחקירתו מדוע לא צורף תיעוד זה (פרוטוקול דיון מיום 30.12.12 עמ' 50 שורות 26- 32, עמ' 51 שורות 1- 4).

לפיכך, אני סבורה כי אף רכיב זה לא הוכח.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, משהתובעים לא הוכיחו תביעתם ולאור גובה הפיצויים המוסכמים כאמור בהסכם הזיכיון העולה על הסכום הנתבע ע"י התובעים במסגרת סיכומיהם המשלימים, התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לידי הנתבעת הוצאות התביעה ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.