רקע כללי:

1. לפני תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע ועוולת שקר במפגיע, על סך 100,000 ₪.
2. התובע מכהן כגזבר מועצה מקומית מג'אר משנת 1990. הנתבע, עו"ד במקצועו, כיהן בזמנים הרלוונטיים כחבר המועצה המקומית מג'אר, וכן שימש כיו"ר ועדת הביקורת.
3. בבסיס התביעה עמד מכתב אשר נשלח על-ידי הנתבע ביום 21.7.09 (להלן: "המכתב" או "הפרסום"), למספר גורמים במועצה המקומית, במשרד הפנים ומשרד האוצר. המכתב נשא את הכותרת "אי קיום הוראות חוק יסודות התקציב בנוגע לפתיחת חשבון מיוחד", ותוכנו, אשר התפרש על פני שלושה עמודים, כלל האשמות רבות כלפי התובע בגין התנהלות בלתי תקינה ואף ייחוס ביצוע עבירה פלילית.

טענות הצדדים:

1. התובע טוען בכתב התביעה כי מטרת המכתב הייתה להכפישו ולפגוע בשמו הטוב, תוך הטלת דופי בעבודתו, הטלת אחריות עליו בכל הקשור למצבה הכלכלי של המועצה וכן ייחוס ביצוע עבירה פלילית.
2. עוד טוען התובע כי המכתב נשלח לגורמים רבים, כולל גורמים שאינם ממלאים תפקידים מקצועיים כלשהם, כמו כן לגורמים שאין להם סמכות לטפל בעניינים נשוא המכתב, והנתבע אף לא שלח את המכתב לגורמים אשר בידם הסמכות לטפל באותם נושאים אשר הועלו במכתב, מה שמעיד על חוסר תום לבו של הנתבע ועל הזדון שבפרסום.
3. התובע חולק על ההאשמות המועלות נגדו במכתב בדבר חובתו לפתוח חשבון בנק מיוחד. לטענתו כדי שיחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק יסודות התקציב (תיקון 31 והוראת שעה), התשס"ד-2004, בדבר פתיחת חשבון בנק מיוחד, היה על המועצה להודיע לשר הפנים בדבר כוונתה כי הוראות החוק יחולו עליה, כמתחייב מחוזר המנכ"ל בנושא. על כן, היות והמועצה לא ראתה לנכון להודיע לשר הפנים על רצונה בהחלת הוראות החוק עליה, לא הייתה חובה עליה לפתוח את אותו חשבון בנק.
4. התובע הדגיש את ניסיונו למזער את נזקיו על-ידי כך שפנה לנתבע לאחר פרסום המכתב וביקש ממנו לפעול לפרסום התנצלות, אך הנתבע דחה את בקשתו. עוד הדגיש התובע את העובדה כי הנתבע לא ביקש את תגובתו טרם פרסום המכתב כאינדיקציה נוספת לחוסר תום לבו של הנתבע.
5. עוד טען התובע כי הנתבע לא נקט באמצעים סבירים כדי לעמוד על דיוקם של דברים, וכי הנטל להוכיח את האמור בפרסום מוטל על הנתבע.
6. התובע הוסיף וטען בהרחבה לנזק שנגרם לו בעקבות הפרסום. לטענת התובע פנו אליו אנשים רבים אשר הטיחו בו האשמות בעקבות פרסום המכתב, ובכך נגרם נזק לתדמיתו כמי שאמון על כספי המועצה, הן בפני תושבי הכפר והן בפני הגורמים שהמכתב הובא בפניהם, כך שהנזק אינו רק חברתי, אלא גם מקצועי.
7. בסיכומיו, הדגיש התובע את מטרתו של הנתבע להכפיש את שמו הטוב, שבאה לידי ביטוי בקו החקירה בו נקט הנתבע.
8. לבסוף, טען התובע כי חודשים ספורים לפני הפרסום, הטיל התובע עיקולים על חשבון הבנק של הנתבע, בשל חובו של האחרון למועצה, על כן הנתבע שם לו מטרה לפגוע בתובע.
9. הנתבע טען בכתב הגנתו כי הוא נהנה מחסינות סטטוטורית, כקבוע בסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), היות ולטענתו, הוא נחשב "עובד ציבור", ומעשיו נעשו במסגרת תפקידו השלטוני כיו"ר ועדת הביקורת. בהמשך לכך טען הנתבע, כי היה על התובע לפעול בהתאם לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006, המורות על צירוף הודעה מתאימה ליועמ"ש של הרשות, במקביל להגשת התביעה לבית המשפט, על מנת שזו תוכל לבחון אם מתקיימים תנאי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. משלא עשה כן, חסם התובע בפני הרשות את האפשרות להיכנס בנעלי הנתבע.
10. הנתבע הוסיף וטען לתחולתו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), היות והפרסום חוסה תחת הגדרת "פרסום מותר" כהגדרתו של מונח זה בחוק. הנתבע טען כי תפקידו כיו"ר ועדת ביקורת חייבו לשלוח את אותו מכתב לממונים על התובע במשרד הפנים, תוך מתן דגש על הרציונאל העומד בבסיס סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
11. באשר לחובת פתיחת חשבון בנק מיוחד, הנתבע סומך ידו על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בד"מ 1213/06 עזאם נ' מועצה מקומית מג'אר (פורסם בנבו, 21.8.2006) (להלן: "החלטת בית הדין לעבודה"), בה בית הדין הביע תמיהה מדוע לא נפתח חשבון בנק מיוחד. עוד טוען הנתבע בהקשר זה, כי חוות דעתו של היועץ המשפטי של המועצה, מר שבאט, מנוסחת בצורה מעורפלת, אשר לא ניתן להסיק ממנה באופן חד משמעי כי לא הייתה מוטלת חובה על הגזבר לפתוח את חשבון הבנק המיוחד.
12. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען כי, המכתב כלל לא עונה על הגדרת לשון הרע, עם זאת, גם אם ייקבע כי הפרסום מהווה לשון הרע, הרי הוא מהווה פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, לאור העובדה כי הוא הסתמך על פרוטוקול בית הדין לעבודה אשר פתוח לעיני כל הציבור.
13. לחלופין, טען הנתבע להגנה של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וביקש להתגונן בטענה כי הפרסום היה אמת, וכי יש בו עניין ציבורי, נוכח היות התובע דמות ציבורית מכוח תפקידו, על כן קיימת הצדקה להגנה על ביטוי פוגעני המכוון כלפיו.
14. התובע הוסיף וטען לתחולתם של סעיפים 15(4), 15(5) ו- 15(8) לחוק איסור לשון הרע. לטענתו המכתב היה בגדר הבעת דעה על תפקידו של התובע שנושא בתפקיד ציבורי. כמו כן, טען הנתבע כי התובע היה עד בישיבה פומבית של דיון שהתקיים בבית הדין לעבודה. כן טען הנתבע כי, המכתב היה בגדר תלונה לממונים על התובע במשרד הפנים וגורמים נוספים במועצה המקומית. יתרה מכך, הנתבע טען כי חזקת תום הלב המהותי הקבועה בסעיף 16 חלה בעניינו ועל כן היא מחייבת את העברת נטל ההוכחה לנתבע, וכי התובע לא הצליח להוכיח כי הפרסום לא היה אמת, אדרבא, הוא הודה בכך במסגרת פרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה.

דיון והכרעה:

הערות מקדמיות:

1. התובע, בכתב התביעה, טען לקיומה של עילת "שקר מפגיע" לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין. עילה זו לא נזכרה כלל בסיכומיו. נראה כי התובע זנח טענה זו, ולפיכך, איני מוצא לנכון לדון בה.
2. מנגד, הנתבע טען להגנות נוספות בסיכומיו אשר לא הוזכרו כלל בכתב ההגנה. התובע לא הגיש בקשה ולא הביע התנגדות כלשהי להרחבת חזית, על כן, אין מנוס מלדן בטענות אלו.

האם הפרסום מהווה לשון הרע?

1. כהערת פתיחה אציין כי, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת הגדרת הפרסום, ומוסכם על ידי כל כי המכתב מהווה פרסום.
2. הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק מורכב מארבע חלופות:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

1. בהתייחסו לחלופות הנ"ל קבע בית משפט העליון בע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607, 616 (להלן: "עניין אפל"):

"הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת^-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי^-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)."

1. ראשית, יש לבחון האם הפרסום שנכלל במכתב מהווה לשון הרע. מדובר במכתב המתפרש על פני שלושה עמודים שכותרתו "אי קיום הוראות חוק יסודות התקציב בנוגע לפתיחת חשבון בנק מיוחד", ותוכנו מסתכם בתלונה נגד התובע בדבר מחדלו בפתיחת חשבון בנק מיוחד אשר לטענת הנתבע מהווה הפרה של חוק יסודות התקציב, ועל כן ייחס לתובע ביצוע עבירה פלילית, ובנוסף האשימו במצבה הכלכלי העגום של המועצה, אשר ממנו סובלים עובדי המועצה ותושביה.
2. המכתב התבסס והסתמך בעיקר על מספר הליכים אשר התנהלו בבית הדין לעבודה נגד המועצה המקומית אשר עניינם אי תשלום שכר לעובדים במשך תקופה ארוכה ובקשה לפיצויי הלנת שכר (להלן: "ההליך בבית הדין לעבודה"). הנתבע לא הסתפק בלצטט מפסק הדין בעניין אותו הליך, הוא אף צירף למכתב חלקים מסוימים מהחלטת בית הדין.
3. הנתבע חזר והדגיש לכל אורך המכתב את העובדה כי אי פתיחת חשבון בנק מיוחד, בהתאם להוראות חוק יסודות התקציב, מהווה עבירה פלילית. יתרה מכך, הנתבע כתב בסוף המכתב כי "אין עוררין על כך כי הגזבר עבר עבירה פלילית.." וביקש להפסיק את מחדלו ולהענישו על ביצוע העבירה.
4. סעיף 3(1) לחוק איסור לשון הרע קובע:

" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

.

.

• 1. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;"

"...גישת היסוד הראויה היא כי יש להעניק הגנה מוגברת לפרסומים המייחסים לנפגע חוסר מקצועיות, שעה שהנפגע ממלא תפקיד ציבורי על פי דין..." (ע"א 3199/93 קרואס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 864). בפסיקה נקבע רף נמוך יחסית ביחס לחומרת ההאשמות שנכנסות לגדרו של סעיף 3(1) לחוק איסור לשון הרע (כך לדוגמא שליחת מכתב ובו תלונות על התנהלות בלתי תקינה של עובד לחברה שעתידה להעסיקו, נחשב ללשון הרע [ת"א 22/66 זוהר נ' פריזנט, פ"מ ס"ד 344, 345]). במקרה דנן, המכתב כלל האשמות רבות ומגוונות בדבר תפקודו המקצועי של התובע, תוך ייחוס אחריות פלילית, והטלת אחריות בלעדית עליו בגין מצבה הכלכלי העגום של המועצה. לנוכח ניסוחו של המכתב ולשונו התקיפה, נראה כי הוא עונה על הגדרת לשון הרע. על כל זה יש להוסיף ולהדגיש את אופיו הרגיש של תפקיד התובע, כמי שאמון על כספי המועצה, והצורך בשמירה על אמון התושבים בו, על כן, ובצד החשיבות של חופש הביטוי ומתיחת ביקורת על דמויות ציבוריות, יש לנהוג בזהירות ביחס לאופי הביקורת והדרך בה היא מנוסחת.

בנוסף, לאחר שהנתבע ייחס לתובע ביצוע עבירה פלילית ולאחר שקבע כי בשל ביצוע אותה עבירה פלילית זו "הסיבה למצב הרשות דהיום" (סעיף 10 למכתב) ביקש בסעיף 13 למכתב להפסיק לתת אשראי למועצה "ע"מ להביא להפסקת החגיגה של הגזבר ושל הממונים עליו".

באמרה אחרונה זו יש רמז לכך שהתובע הינו אדם מושחת והוא מוצג כמי שחוגג על חשבון הקופה הציבורית. השימוש במילה "חגיגה" יש בה בהקשר הציבורי של מדינת ישראל משום רמיזה לכך שקיימת התפרעות והפקרות בכספי הציבור. לכן אמרה זו יש בה להטיל דופי בתובע. יש באמרה זו כדי לפגוע בתובע במשרתו ועל כן היא מקיימת אחר האמור בסעיף 1 (3) לחוק איסור לשון הרע.

1. בסעיף 3 לחוק נקבע כי, אין הבדל אם לשון הרע הובעה במישרין או אם היא משתמעת מהפרסום. נפסק כבר כי, גם פרסום שיש בו רמיזה למעשים לא כשרים יש בו משום לשון הרע. בעניין אפל נאמר:

"ככלל, על^-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית^-המשפט את הפרסום על^-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר."

1. בטרם חקיקת חוק איסור לשון הרע, הפסיקה הכירה בייחוס עבירה פלילית כפרסום המהווה לשון הרע (ראה ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553, 1558, שם נאמר כי אף הביטוי חשד לביצוע עבירה פלילית כגון רצח מהווה לשון הרע היות והפרסום עלול לגרום לרתיעה מהאדם ולפגיעה בשמו הטוב; ראה גם אורי שנהר דיני לשון הרע 128 (1997)). במקרה דנן התובע הנתבע לא הסתפק בפרסום חשדות או תלונות, אלא החליט להרשיע את תובע בביצוע עבירה פלילית עת השתמש בביטוי "ללא עוררין". ביטוי זה הוא כשלעצמו חמור. לפי שנהר, לאחר חקיקת חוק איסור לשון הרע והגדרת המעשים המהווים לשון הרע על ידי המחוקק, נראה כי לא כל ייחוס של עבירה יוגדר אוטומטית כלשון הרע, על כן נראה כי יש לבחון כל מקרה לגופו. דרך הבחינה היא להסתכל על הפרסום בכללותו, ולראות כיצד הוא מציג את הנתבע (ראה: תא (י-ם) 172/89 פלוני נ' אלמוני, פ"מ תשנ"ד(2) 397, 404). בהסתכלות על הפרסום בכללותו, ובמיוחד לאור העובדה כי הנתבע לא הסתפק בייחוס עבירה פלילית, אלא בחר להטיל אחריות בלעדית על התובע למצבה הכללי העגום של המועצה תוך שהוא רומז לכך שהתובע הינו מושחת, ובכך יצר לו תדמית של אדם משוחת.
2. על כן, ובשים לב לכל האמור לעיל, אני קובע כי הפרסום מהווה לשון הרע. כעת יש לעבור ולדון בהגנות הנטענות על ידי הנתבע.

שאלת חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין:

1. הנתבע התגונן תחילה בטענה כי הוא נהנה מהחסינות המעוגנת בסעיף 7א לפקודת הנזיקין, וכן כי היה על התובע לפעול בהתאם לפרוצדורה הקבועה בתקנות הנזיקין (אחריות עובד ציבור), התשס"ו-2006. אולם נראה כי הנתבע זנח טענתו זו נוכח העובדה כי היא לא עלתה בסיכומיו. עם זאת, ולגופה של טענה, לא ראיתי מקום לקבלה.
2. סעיף 7א לפקודת הנזיקין מנוסח כדלקמן:

"7 א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."

1. לצורך דיון בתחולת ההגנה, יש לדון האם הפעולה שביצע הנתבע היא בגדר מילוי תפקידו השלטוני. לדעתי, על מנת שהפעולה תהיה במסגרת התפקיד השלטוני של עובד הציבור על הנתבע להצביע על קיומה של סמכות ספציפית בחוק. הנתבע טען כי, המכתב אותו שלח נעשה תוך כדי ביצוע תפקידו השלטוני לא השתכנעתי שיש ממש בטענה זו. סמכויותיה של ועדת הביקורת מוגדרות בסעיף 149ג(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

"149ג. (א) המועצה תבחר מבין חבריה ועדה לענייני ביקורת שתפקידה לדון בכל דו"ח של מבקר המדינה ושל נציב תלונות הציבור על הביקורת בעיריה, בכל דו"ח של משרד הפנים על העיריה ובכל דו"ח של מבקר העיריה, ולעקוב אחרי תיקון הליקויים שהעלתה הביקורת, והיא רשאית לדון בכל דו"ח ביקורת אחר על העיריה שהוגש לפי דין; הועדה תגיש למועצה את סיכומיה והצעותיה."

1. סעיף 149ג לפקודת העיריות חל גם על מועצות מקומיות מכוח סעיף 13ב לפקודת המועצות המקומיות,
2. בנוסף לכך, סעיף 122א לצו המועצות המקומיות (א), השתי"א-1950, מסדיר גם כן את סמכויותיה של ועדת הביקורת:

122א. (א) אלה תפקידי ועדת הביקורת:

(1) לדון בכל דו"ח ביקורת של מבקר המדינה ושל נציב תלונות הציבור על המועצה;

(2) לדון בכל דו"ח של משרד הפנים על המועצה ובכל דו"ח של מבקר המועצה;

(3) לדון בכל דו"ח ביקורת אחר על המועצה שהוגש לפי כל דין;

(4) לעקוב אחר תיקון הליקויים שהעלתה הביקורת.

(ב) ועדת הביקורת תגיש למועצה את סיכומיה והצעותיה.

1. מכאן ניתן ללמוד כי סמכויותיה של ועדת הביקורת מצומצמות ועניינן דיון בדו"חות ביקורת, מעקב אחרי דוח"ות ביקורת והגשת סיכומים והצעות. כך בכל הנוגע לפעולת הנתבע, נראה כי היא אינה חוסה תחת המונח "מתוקף תפקידו השלטוני". הנתבע טען לאורך כל הדרך כי הוא פעל מתוך תחושת שליחות מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת הביקורת ודאגה לרווחתם של עובדי המועצה וכלל התושבים, אך לעניין הענקת החסינות מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין פעולתו, לא נחשבת כהפעלת תפקידו השלטוני, שכן הוא לא הפעיל סמכות מוגדרת.
2. בחקירתו הנגדית בבית משפט, נראה בבירור כי הנתבע היה מודע לסמכויותיו בתור יו"ר ועדת הביקורת:

"תפקידי כיו"ר יש לי סמכות לעיין בכל מסמך של הרשות. לפתוח את כל המסמכים ואם אני מוצא משהו שנראה לי לא נכון ולא תקין, זכותי לערער על זה ולהביא את זה לועדת הביקורת. תפקידי לבדוק גם דו"חות של גורמים חיצוניים. נכון להיום לא קיבלתי אף דו"ח ביקורת של המועצה."(עמ' 19 שורה 9 לפרוטוקול).

1. בעניין זה ניתן להסתייע בטבלת הופלד שנערכה על ידי המלומד סלמונד ולומר שרק סוג הזכות השלישי בטבלת הופלד העוסק בהפעלת כוח יזכה להגנת סעיף 7א לפקודת הנזיקין. על כן, יש לפרש את המושג "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני" המופיע בסעיף 7א האמור כהפעלת כוח. משלוח מכתב מכתב, שאינו במסגרת הפעלת אותו כוח, אלא מדובר בזכות שלילית אינה חוסה תחת אותו סעיף. זכות כזו אינה מיוחדת לעובד ציבור וכל אדם יכול לשלוח מכתב דומה בו הוא מלין על אי קיום הוראות חוק מסוים. לכן פעולה זו אינה צריכה לחסות תחת סעיף 7א לפקודת הנזיקין.
2. התובע טען כי המונח "עובד ציבור" אינו חל על נבחר ציבור. לא ראיתי מקום להרחיב את הדיון בטענה זו, היות וכבר קבעתי כי ההגנה לא חלה, עם זאת ראיתי מקום לציין כי אינני מקבל את הטענה. המונח עובד ציבור מוגדר בסעיף 7 לפקודת הנזיקין כ"עובד המדינה או עובד רשות ציבורית" כאשר המונח רשות ציבורית כולל בתוכו רשות מקומית בהתאם לסעיף 7 לפקודת הנזיקין. כבר הזדמן לי להביע את דעתי כי יש לתת הגדרה רחבה למושג "עובד ציבור" על מנת לאפשר לבעלי תפקידים הפועלים בד' אמותיה של הרשות המקומית מרחב פעולה בעת הפעילם את הסמכויות המוענקות להם על פי חוק (ראה גם את החלטתי בעניין ת"א (נצ') 6284/07 אשל נ' חייט (פורסם בנבו, 12.7.2010)).
3. בהלכה הפסוקה עף נקבע כי יש לתת למושגים מסוימים פרשנות בהתאם להקשר ולתכלית החקיקתי אשר במסגרתם הם מופיעים. עמד על כך בית משפט העליון באומרו:

"מבחינה עקרונית, כל ביטוי יש לו משמעות מיוחדת בהקשר מסוים, לפי אותו הקשר. לפיכך, המשמעות של אותו ביטוי עצמו עשויה להשתנות מהקשר להקשר, לפי הסביבה שבה הביטוי חי, לפי התכלית של החוק שבו הוא משובץ ולפי שיקולים פרשניים אחרים" (בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(2) 63).

1. לכן נקבע בדנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ''ד נב(4) 817 כי :

"מכאן, שבפרשנותו של דבר חקיקה, אנו שואלים את עצמנו מהי המטרה המונחת ביסודו. מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי מובנה המילוני של הלשון. ללשון יינתן אותו מובן אשר מגשים את המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בדומה, מובנו של החוק לא ייקבע אך על-פי המובן היוריספרודנטלי שניתן למושגים שבהם משתמש דבר החקיקה. מובנו של החוק ייקבע על-פי המטרה המונחת ביסודו. מבין המובנים הלשוניים השונים ייבחר אותו מובן לשוני אשר מגשים את התכלית שהחוק נועד להגשים (ראו: א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [32], בעמ' 81; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 395; בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה ואח' נ' בית המשפט לעניינים מקומיים ואח' [4], בעמ' 736). זו הפרשנות התכליתית המקובלת עלינו, והנגזרת מהתפיסה הכללית שהמשפט אינו גן עדן של מושגים אלא חיי יומיום של צרכים, אינטרסים וערכים, שאותם מבקשת חברה נתונה להגשים בזמן נתון."

1. התכלית של סעיף 7א היא לתת הגנה לעובדי ציבור באשר הם אשר מפעילים את הסמכויות המוענקות להם ללא חשש פאן יתבעו באופן אישי. לכן יש לתת כמור להגדרת "עובד ציבור" בין אם אלו כפופי להוראות מצד הממומנים מעליהם ובין אם אלו עצמאיים כאשר הם פועלים במסגרת הרשות (כגון מבקרי פנים) כל עוד הם מפעילים סמכויות על פי דין. לכן הייתי מסווג את חבר ועדת הביקורת כדוגמת הנתבע כעובד ציבור.
2. למעלה מן הצורך אוסיף כי לא שוכנעתי שפעולתו של הנתבע נעשתה בתום לב, כפי שיפורט בהמשך. לכן הנתבע לא היה נהנה מהגנת סעיף 7א לפקודת הנזיקין.
3. התעוררה בנוסף מחלוקת עובדתית בשאלה האם בעת שליחת המכתב, שימש הנתבע כיו"ר ועדת הביקורת בפועל, נוכח העובדה כי מינויו אושר סופית כחודשיים לאחר שליחת המכתב. מעדותו של הנתבע נראה כי הוא בעצמו לא היה בטוח שבאותה עת הוא כיהן בפועל כיו"ר (ראה: עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 18-21), אך אין חולק על כך כי מינויו אושר סופית כחודשיים לאחר מכן.
4. לסיכום, בשים לב לאמור לעיל, הנתבע אינו נהנה מחסינות "עובד ציבור" בהתאם סעיף 7א לפקודת הנזיקין.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע

1. הנתבע התגונן בטענה כי חל סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע שעניינו מתן חסינות לפרסום שנעשה מכוח חובה או רשות לעשותו. סעיף זה קובע:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

פרסומים

...

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

משהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא פעל בהתאם לסמכות שהוקנתה לו על פי חוק, אזי אין ספק כי הרישא של הסעיף אינה חלה בעניינו של הנתבע. השאלה אם כן היא האם היה לנתבע היתר של רשות לפעול כאמור? סבורני כי התשובה היא לא, הנתבע לא טען זאת, וממילא לא הוכיח שהיה בידו היתר כאמור.

לאור האמור לעיל, סבורני כי אין להעניק לנתבע את החסינות המעוגנת בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

1. לעניין החלופה של טענת פרסום חוזר שבסעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע, במסגרתה טען הנתבע כי המכתב מהווה חזרה על מה שנאמר בהחלטת בית הדין לעובד, לא ראיתי מקום לקבלה. בעיון בהחלטת בית הדין לעבודה, ניתן לראות כי בית הדין הביע תמיהה וביקורת מסוימת כלפי הגזבר בנושא אי פתיחת חשבון עבור כספים יעודיים, עם זאת, קשה לראות איך המכתב מהווה חזרה על האמור בהחלטה נוכח ההאשמות הרבות אותן הטיח הנתבע בתובע, כאשר בית הדין לא נקט בלשון תקיפה, כמו שעשה הנתבע, ולא כלל בהחלטתו את אותן האשמות כגון "חגיגה" או האשמות לפי המב הכלכיל של המועצה רעוע בגין אי פתיחת החשבון.
2. לכן, הנתבע אינו נהנה מההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:

1. שני התנאים לתחולת הגנת אמת בפרסום הם שהפרסום הוא אמת, ושקיים עניין ציבורי בפרסום. אין חולק על כי הגזבר ממלא תפקיד ציבורי, וכל פרסום בנוגע להתנהלותו או תפקודו יש בו עניין ציבורי. הקושי בביסוס הגנה זו הוא התנאי של אמת בפרסום.
2. הנטל להוכיח כי הפרסום הוא אמת נופל לחיקו של הנתבע, ועליו להוכיח כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (ראה: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (לא פורסם, 12.12.2006)). לאחר עיון במערך הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע נכשל להוכיח את הגנתו, ולהלן נימוקיי.
3. הנתבע התמקד בהחלטת בית הדין לעבודה בו התובע הודה כי לא נפתח חשבון בנק מיוחד, והתמקד גם בביקורת שהופנתה כלפי הגזבר מצד בית הדין לעבודה, יחד עם זאת הנתבע זנח את השאלה העיקרית- האם בכלל הייתה חובה על הגזבר לפתוח חשבון בנק מיוחד? יש לזכור כי החלטת בית הדין לעבודה, אליה אתייחס בהמשך, אינה מחייבת את התובע ועל הנתבע להוכיח טענה זו.
4. סעיף 31 לחוק יסודות התקציב קובע כי על גזבר המועצה, הנכללת בהוראת השעה, לפתוח בחשבון בנק מיוחד (ראה סעיף 31ח לחוק יסודות התקציב, כנוסחו אז). בנוסף קובע החוק כי מועצה מקומית המעוניינת שהוראות החוק יחולו עליה, בכללן ההוראה לפתוח חשבון בנק מיוחד, עליה להודיע זאת למשרד הפנים. הנתבע טען בסיכומיו כי בפרוטוקולים של ישיבות המועצה אותם צירף הוחלט על פתיחת חשבון בנק מיוחד. לא ראיתי ממש בטענה זו, נוכח העובדה כי הוראות החוק קבועות באופן מפורש שעל מנת שהוראות החוק יחולו על הרשות המקומית, להודיע על כך לשר הפנים (ראה סעיף 31ו(א)(3) לחוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראות שעה), כנוסחו אז, וכן ראה את חוזר המנכ"ל (נספח ז' לת/6) ובו מפורטים התנאים שעל הרשות לעמוד בהם בשביל שהוראות החוק יחולו עליה), על כן אין די בהחלטה שהתקבלה בישיבת המועצה ועל הרשות לבקש באופן פוזיטיבי ממשרד הפנים להיכלל בתוכנית ההבראה.
5. יתרה מכך, מר עידו צ'פניק, הממונה על חיוב אישי במשרד הפנים, העיד כי לאחר מספר בדיקות שהוא ערך, התברר כי לא הייתה חובה לפתוח את חשבון הבנק המיוחד. וכך העיד:

"אני כתבתי במכתבי מיום 10.1.2010 כי לפי תיקון 31 של הרשויות הוא פירט את שמות הרשויות שחייבות לפתוח חשבון, הרשימה אומרת שכל אלו בתכנית ההבראה, ומצד מגאר לא מופיע. יש לא מעט רשויות בתוכנית ההבראה שעשו את התיקון ורוצות לזכות בהטבות, לצורך כך הם היו צריכים לעבור דרך מספר קריטריונים ובקשה משר הפנים והסכמה לחשב. המועצה לא הגישה בקשה כזו." (ראה עמ' 9 לפרוטוקול).

1. בנוסף, מכתבו של היועמ"ש של המועצה, מר ופיק שבאט (ראה נספח ה' לת/6), אף הוא תומך במסקנה כי לא הייתה חובה על הגזבר לפתוח חשבון בנק מיוחד.
2. אמנם על פי החלטת בית הדין לעבודה נקבע כי הרשות פעלה שלא כדין, זאת בהסתמך על הוראות חוק יסודות התקציב (תיקון 31 והוראת שעה). בית הדין לעבודה הסתמך על עדות התובע אשר לפיה נטען כי הוא הודה כי היה על המועצה לפתוח חשבון נפרד. אולם עיון בעדות התובע בפני בית הדין לעבודה, אליה הפנה בית הדין בפסק דינו, מלמד כי תשובתו של התובע בנושא זה הייתה כללית ולא התייחסה ספציפית למועצה מקומית מג'אר. וכך נרשמו הדברים בעמ' 18 ש' 25 לפרוטוקול בית הדין:

"ש. מיגון הכספים לתשלום משכורות, הייתה הנחיה בחוק יסודות התקציב שאומר שעל הנתבעת לפתוח חשבון נפרד לתשלום משכורות עובדים. ידוע לך על החוק הזה.

ת. כן.

ש. האם ידוע לך על הנחיות או הסדר או חוזר מנכל"ים שאומר שצריך לפתוח חשבון מיוחד לגבי משכורות העובדים.

ת. כן, במסגרת חוק ההסדרים תיקון 31 על הרשויות שבהבראה לפתוח חשבון מוגן לתקופה של 6 חודשים ועם אופציה להארכה לעוד 6 חודשים נוספים, לקבל את החשבונות האלה את ההעברות ממשרד הפנים ולשלם את ההוצאות החיוניות שנקבעו בחוק.

ש. האם זה נעשה בפועל

ת. אנחנו לא עשינו את זה."

ברי כי מתשובותיו של התובע הוא התייחס להסדר הכללי של רשויות בהבראה. אין חולק כי המועצה לא פתחה חשבון בנק נפרד אך לא הייתה כל שאלה מדוע היא לא עשתה כן. השאלות כפי שהוצגו לעיל היו שאלות כלליות על מועצה בהבראה לא הייתה התייחסות קונקרטית למועצה מקומית מג'אר. עם כל הכבוד הראוי לבית הדין לעבודה לבוא ולומר כי התובע הודה שלא יושמו הוראת החוק על המועצה לא הייתה מדויקת.

1. יתרה מכך, ובהתאם לאמור לעיל הנתבע אינו יכול להסתפק בהפניה להחלטת בית הדין, אלא עליו להוכיח פוזיטיבית כי הפרסום היה אמת, ובזה הוא נכשל. החלטת בית הדין לא יצרה השתק פלוגתא וככזו הנתבע לא יכל להסתמך עליה לבדה והיה עליו להוכיח את טענתו בראיות אחרות.
2. הנתבע בעצמו הודה בחקירתו הנגדית כי לא הייתה בקשה מצד המועצה למשרד הפנים להחיל עליה הוראות תיקון 31 לחוק יסודות התקציב. וכך העיד בעמ' 25 ש' 26 – 27 :

"המועצה לא ביקשה וזה מה שאמרו לי. אמרתי מי צריך להגיש בקשה וגיליתי שאלו בעלי החתימה, ראש המועצה והגזבר."

1. אדגיש עוד כי לא די היה שהנתבע יוכיח כי אמת אמר עת טען כי על המועצה והגזבר הייתה החובה לפתוח חשבון בנק. עליו היה להוכיח כטענתו במכתב כי התובע "חגג" וכי ידיו היו נגועות בשחיתות כפי שרמז במכתבו וכפי שקבעתי לעיל. על כך לא הביא שום ראיה או הוכחה.
2. לפיכך, נראה כי הנתבע כשל בלהוכיח את התנאי של "אמת הפרסום". הוכח אף שהמועצה לא מחויבת לפתוח חשבון בנק יעודי ולא עלה בידי הנתבע להוכיח כי דבק במעשי התובע מעשי שחיתות. על כן, לנתבע לא עומדת ההגנה של אמת בפרסום.

טענות ההגנה בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע

1. הנתבע טען באריכות לתחולתם של חלופות שונות בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, וכן טען כי חלה בעניינו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, ומשכך נטל ההוכחה עובר לתובע. לאחר בחינת הראיות הנני סבור כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי פעל התום לב. להלן אבאר את דבריי.
2. הדרישה בסעיף 15 הינה לתום לב מהותי (ראה שנהר, עמ' 255), כאשר בצדן קיימות החזקות של סעיף 16. הנתבע טען כי מתקיימות בעניינו חזקת תום הלב המהותי בהתאם לסעיף 16(א), היות והוא מקיים את החלופות של סעיף 15.

הבעת דעה

1. הנתבע טוען כי חלות בענייננו הוראות סעיף 15 (4) ו- 5 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לנתבע תהיה הגנה אם:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

1. הבעת דעה יכולה להתייחס לנושאים שנוגעים לטעמו של מביע הדעה ולא תמיד לבחון אותם במשקפי אמת או שקר. יחד עם זאת, הבעת דעה יכולה להתייחס לעניינים אובייקטיבים ולתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כהבעת דעה (ראה: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 353, להלן: "עניין חברת החשמל").
2. מלאכת סיווג הפרסום כהבעת דעה או הצגת עובדות אינה פשוטה (ראה: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ. ספירו, פ"ד מו(3) 48,55). האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון. בית משפט יקבע אם מדובר בהבעת דעה אם לפי מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום כפי שאדם רגיל היה מבין אותו (ראה: עניין חברת החשמל עמ' 300).
3. אולם הגנת הבעת דעה מותנית בכך שהפרסום אינו מכיל ערבוביה של דעות ועובדות. יתרה מכך, על מביע הדעה להביא בפני הקורא את מלוא העובדות הרלוונטיות ורק אז תעמוד לו ההגנה גם אם המסקנה הינה כוזבת.
4. בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, ו-3 אח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ''ד לא(2) 281 נפסק:

"דרישה שניה, מחוייבת ההגיון, היא שיובהר בפרסום במידה מספקת מה נטען כעובדה ומה מהווה הבעת דעה. אכן, אם הנושא לבקורת הוא ספר, יצירה אמנותית, עתון וכדומה - כי אז בהיותם בהישג ידו של הקורא מעוניין, די אם הפרסום מפנה לאותו מקור ואין לצפות שיביא את היצירה עצמה."

1. בענייננו הדברים כפי שהוצגו על ידי הנתבע לא היוו הבעת דעה. הנתבע כתב במכתבו שאין עוררין כי התובע עבר עבירה פלילית. אופן הצגת הדברים כעובדה מוגמרת אינו מותיר לקרוא הסביר לחשוב שמדובר בהבעת דעה אלא כהצגת עובדות. יתרה מכך, גם אם היה מדובר בהבעת דעה הנתבע הציג את העבודות שבבסיס טענתו ואת דעתו בערבוביה אשר לא מותירה בידי הקורא הסביר את האפשרות להבין כי מדובר בהבעת דעה.
2. אם לא די בכך, הרמיזה כי התובע הינו מושחת החוגג על חשבון הקופה הציבורית לא הייתה הבעת דעה אלא הכפשה נטולת כל הוכחה אשר לא נסמכת על שום מסד עובדתי שהובא באותו מכתב או בראיות אחרות לפני. נפסק כי "אדם הנשען על 'הבעת דעה בתום – לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך" (דברי השופטת בן פורת בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ. חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 319).
3. יתרה מכך העובדות אשר על המפרסם להביא ועל סמכן הביע את דעתו חייבות להיות אמת (ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856), זאת בניגוד למסקנה המוסקות מהן אשר יכולה להיות שגויה או מוטעית (עניין ספירו לעיל).
4. בשים לב לכך הנתבע אינו נהנה מהגנה של הבעת דעה לפי סעיף 15 (4).
5. סעיף 15 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי למפרסם תהיה הגנה אם:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

1. הנתבע אינו חוסה תחת הגנת סעיף זה. הנתבע לא הביע א תדעתו כאמור לעיל ככל שעסקנו בסעיף 15 (4). יתרה מכך הנתבע לא הביע את דעתו על התנהגות התובע כעד בבית הדין לעבודה. שנהר סבור בספרו, בהסתמך על פסיקה כי, דברים הנוגעים לצדדים בהליך משפטי, שהתרחשו מחוץ לכותלי בית המשפט, לא יהיו מוגנים (שם בעמ' 323). הנתבע התייחס לדברים שאירוע מחוץ לכולי בית המשפט ולא לעדות התובע. בפסק הדין בבית הדין לעבודה לא הייתה התעסקות כלל בשאלה אם במעשי התובע דבק חשד לשחיתות כפי שרמז הנתבע כאמור לעיל.
2. ראשית, לדעתי הנתבע אינו מקיים את החלופות של סעיף 15 עליהן התבסס. אין המדובר על הפרסום המהווה "הבעת דעה" נוכח העובדה כי הנתבע ייחס למשיב ביצוע עבירה פלילית, ואף קבע כי ביצע אותה. בנוסף לכך, אין המדובר בהגשת תלונה, נוכח העבודה כי המכתב הופנה לגורמים רבים, שאינם בגר ממונים על התובע. שנית, החלופה הקבועה בסעיף 15(5)(ב) אינה מתקיימת שכן אין המדובר במעשים שהיו במסגרת חקירה או במסגרת ועדת חקירה.

הפרסום כתלונה

1. סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה למפרסם במידה ו-:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

1. ברי כי הגנה זו אינה מתקיימת בענייננו. לפי שנהר ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) תותנה בכך שהתלונה תופנה אך ורק לממונה של הנפגע (שם עמ' 303). הנתבע הפנה את מכתבו לא רק למשרד הפנים, שהוא הממונה על פי דין על התובע, אלא גם אל יו"ר ועד העובדים במועצה מקומית מג'אר. ברי כי הלה אינו ממונה על התובע ועל כן "תלונת" הנתבע לא מוענה רק לגורמים הממונים על התובע.
2. בשים לב לכך, הנתבע אינו נהנה מהגנת סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.

תום ליבו של הנתבע

1. למעלה מהצורך אף הגעתי למסקנה כי הנתבע פעל בחוסר תום לב ועל כן נשללות ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אשר תנאי מוקדם להן הוא, שהמםפרסם פעל בתום לב.
2. אפתח בכך כי לנתבע לא עומדת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע. על מנת שהנתבע ייהנה מחזקה זו עליו להוכיח כי נמלא בעניינו אחת מהחלופות של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
3. יתרה מכך שוכנעתי כי מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע הקובעת חזקה של חוסר תום לב.
4. כוונתי לחלופות הקבועות בסעיף 16(ב)(2) או (3). כפי שקבעתי הפרסום לא היה אמת בשני מובנים: התובע לא עבר עבירה פלילית ושנית הייתה רמיזה לשחיתות מצד התובע אשר לא הוכחה על ידי הנתבע.
5. סעיף 16 (ב) (2) קובע חזקה של חוסר תום לב במידה והדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. הנתבע הסתמך על החלטת בית הדין לעבודה בלבד ולא בדק באופן עצמאי אם מתקיימים תנאי תיקון 31 לחוק יסודות התקציב. הנתבע הינו עו"ד וחזקה עליו כי הוא יודע מהן התנאים שיש לקיים. הנתבע אף הודה לבסוף שלא הייתה בקשה של המועצה להיכלל במסגרת התיקון. יתרה מכך, הנתבע לא פירט איזה בדיקות עשה על מנת להוכיח את רמיזתו לפיה התובע מושחת.
6. סעיף 16 (ב)(3) קובע חזקת חוסר תום לב במידה והנתבע התכוון לפגוע בפרסום במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. נוכחתי כי במקרה זה אכן הייתה כוונה כזו. על כך אני למד מניסוח המכתב אשר לא היה זהיר אלא קבע באופן נחרץ כי התובע עבר עבירה פלילית. הנתבע תיבל זאת ברמיזה למעשים בלתי אחראיים מצד התובע אשר נטען כי הוא "חוגג". יתרה מכך, הנתבע הפנה את מכתבו למספר רב של גורמים ולא הסתפק להפנות את המכתב לגורם אחד מוסמך במשרד הפנים או להגיש תלונה למשטרת ישראל, שעד היום לא טרח להגישה.
7. הנתבע לא הצליח אף לסתור חזקה זו. ראשית, הנתבע לא טרח לפנות לתובע טרם הפרסום ולקבל את תגובתו. שנית, תמוהה בעיני העובדה כי הנתבע המשיך לשלוח מכתבי תלונות לגורמים שונים, ובכל מכתב, אף אם לא היה קשור במישרין לעבודתו של התובע, הוא הקפיד להזכיר בו את טענתו להתנהלות בלתי תקינה של התובע. שלישית, זהותם של חלק הגורמים אליהם נשלח המכתב מעידה באופן חד על רצונו של התובע בפרסום התלונה ולא בפתרון הבעיה. כך למשל, לא מן הנמנע לתהות מדוע הנתבע לא הסתפק בשליחת המכתב ליו"ר ועד העובדים אלא גם לחברי הועד, למרות שהן היו"ר והן העובדים אינם מוסמכים לטפל בתלונה.
8. לבסוף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי חודשים ספורים טרם פרסום המכתב, התובע, מתוקף תפקידו, הטיל עיקול על כספי הנתבע בשל חוב לעירייה. הנתבע הודה בכך בחקירה נגדית אך הכחיש כי קיים קשר בין המכתב לבין הטלת אותם עיקולים. אולם הנתבע הודה כי נבחר כחבר מועצה מקומית מג'אר ביום 11.11.2008 (ראה תצהיר תשובות לשאלון ת/7 שאלה מס' 1). בהתאם לחקירה הנגדית התובע הטיל עיקול על חשבון הבנק של הנתבע בגין חוב למועצה ביום 20.12.2008 (ראה נספחים לתצהיר התובע). פסקי הדין בבית הדין לעבודה ניתנו ביום 21.8.2006 וביום 3.11.2008. אולם הנתבע לא מצא לנכון לכתוב את תלונתו מיד לאחר מתן פסק הדין. רק לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלו נזכר ביום 21.7.2009 לשלוח את המכתב נשוא התביעה. סמיכות זמנים זו מעלה סימן שאלה על תום ליבו של הנתבע. הכחשתו לפני שאין קשר בין הדברים אינה אמינה. הנתבע טען בתחילה כי היה יו"ר ועדת הביקורת בזמן משלוח המכתב אולם התברר כי עדות זו לא הייתה אמת אלא הוא מונה חודשיים לאחר מכן.
9. על כן, אני קובע כי הנתבע לא היה תם לב ועל כן לא עומדת לו שום הגנה בפני התביעה.

הנזק

1. בית המשפט העליון התייחס, לא אחת, לשיעור הפיצויים שנפסקים למי שנפגע מפרסום לשון הרע, ולשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פד"י נח (5), 510, 524, שם נקבע:

" בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. .... בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. ... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravatedבשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. "

1. בנוסף נקבע בפסק הדין בעניין אמר הנ"ל כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים וכי לצורך כך אין להסתפק בפיצוי סמלי. עוד נקבע כי פיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע, וכדברי כב' הנשיא ברק:

" הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. ... הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). ... על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו(835 ,827 (3). " (ההדגשה שלי – א.כ.)

1. בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה (2), 489, 493, עמד כב' השופט ד' לוין על תכליתו של הפיצוי הנפסק בגין פרסום לשון הרע, בקובעו:

" חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר פעמים שכל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית - ליתן סיפוק לנפגע - הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'" (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2), 244 225, הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 82,78/80 ,670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 205). " (ההדגשה שלי – א.כ.)

1. התובע בסיכומיו דורש פיצויים על סך 100,000 שאף הוכפלו בסיכומיו, היות ולטענתו הנתבע לא התנצל והמשיך להשפילו במהלך המשפט. עוד טען התובע כי התובע טען כי בעקבות הפרסום הוא קיבל פניות רבות מקרב התושבים, מה שגרם לו לנזק חברתי ותדמיתי.
2. התובע לא הוכיח נזק ממשי שנגרם לו. משלא העלה בידי התובע להוכיח את נזקו, אני מוצא לנכון להפעיל את סעיף 7א(א) ולפסוק לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק.
3. בפסיקת הפיצוי אתחשב בכך שהנתבע חזר על הפרסום בהזדמנות אחרת לאחר שידע כי המועצה אינו נופלת למסגרת תיקון 31 לחוק יסודות התקציב. כאמור הנתבע שלח את המכתב הראשוני ביום 21.7.2009. ביום 9.8.2009 השיבו בא כח התובע וטען לפניו כי החוק אינו מחייב פתיחת חשבון נפרד. בנוסף קיבל הנתבע תשובת משרד הפנים מיום 10.12.2009 לפיה המועצה מקומית מג'אר אינה נמנית עם המועצות עליהן חל תיקון 31 לחוק יסודות התקציב. למרות זאת שב הנתבע וכתב למשרד הפנים ביום 1.1.2010 מכתב ובין היתר כתב בסעיף 6 למכתב: "המסקנה המתחייבת הינה כי גזבר המועצה המקומית עבר עברה פלילית בניגוד להוראות החוק.." ואף ציין בסעיף 8 למכתב כי המכתב מופץ לכל המכותבים במכתב מיום 21.7.2009.
4. אדיקותו של הנתבע ליחס לתובע עבירה פלילית על אף שהועמד על האפשרות כי הדברים אינם כך ואי נקיטת ניסוח זהיר מצידו מלמד על כוונת הנתבע לפגוע.
5. מאידך התובע לא הביא עדים נוספים על מנת להוכיח את מידת פרסום והיקפו.
6. בשים לב לכל הנ"ל, אני מחייב את הנתבע לשלם פיצויים לתובע בסך 20,000 ₪.
7. בנוסף אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בגין ניהול ההליך בסך של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ב, 04 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.