התובע נפגע בשתי תאונות שלטענתו מהוות תאונות דרכים, האחת ביום 30.6.04 והשניה ביום 10.12.07.

לגבי התאונה השניה קיימת מחלוקת האם המדובר בתאונת דרכים ולכן נשמעו לגביה ראיות.

החלטה זו תתייחס לנסיבות תאונה זאת.

התובע ניסה לפתוח באמצעות הפעלת כוח, את דלת תא המטען של אוטובוס, לשם הוצאת כבלי התנעה. כתוצאה מהפעלת כוח רב נפגע ביד.

במסגרת פסק דין זה עלי להכריע האם מדובר בתאונת דרכים.

גרסת התובע

התובע הוא נהג של חברת אלומה שירותי אוטובוסים בע"מ (להלן: "החברה").

התובע עוסק בהסעת נוסעים לטיולים.

התובע קיבל סידור עבודה לפיו עליו לבצע נסיעה ביום 11.12.07 לכוון מצדה ובחזרה.

התובע נוהג לטפל באוטובוס יום לפני הנסיעה. הטיפול כולל נסיעה באוטובוס לצורך תדלוק, ניקיון האוטובוס במכון שטיפה ובדיקה כללית של האוטובוס.

ביום 10.12.07, יום לפני הנסיעה, ניסה התובע להניע את האוטובוס במטרה לנסוע לתחנת הדלק.

התובע ניסה לפתוח את דלת האוטובוס אולם מאחר ולא היה לחץ אויר, נאלץ לפתוח את דלת הכניסה בצורה ידנית.

התובע ניסה להניע את האוטובוס אולם המצבר התרוקן. התובע ניגש לפתוח את דלת תא המטען כדי להוציא את כבל ההתנעה, ובמקביל הודיע לחברה לשלוח אליו אוטובוס לצורך סיוע בהנעת האוטובוס באמצעות כבל התנעה.

דלת תא המטען לא נפתחה, מאחר שלא היה לחץ אויר באוטובוס, ולכן הפעיל התובע כוח חזק יותר.

תוך כדי ניסיון לפתוח את דלת תא המטען הרגיש כאבים ביד שמאל.

לטענת התובע מדובר בתאונת דרכים.

תצהיר נוסף שצורף מטעמו הוא תצהירו של יוסי אפרים ששימש כמנהל החברה.

על פי הרישומים המצויים בחברה, היה על התובע לבצע הסעה של נוסעים באוטובוס ביום 11.12.07.

ניתנה על ידו הוראה לנהגי החברה, כי לפני כל נסיעה באוטובוס לצורך הסעת נוסעים, יש לתדלק אותו יום קודם לכן, לשטוף אותו ולבצע בו בדיקה כללית.

כאשר לא ניתן היה להניע את האוטובוס, היה על הנהג להתקשר אליו כדי שישלח אוטובוס אחר, לצורך הנעתו באמצעות כבלים.

ההכרעה

אני מקבל את גרסת התובע לאופן בו ארעה התאונה.

קיים דו"ח שכותרתו "פירוט זיכויים לנהג לחודשים נובמבר – דצמבר 2007". מתוך דו"ח זה ניתן ללמוד כי התובע היה אמור לבצע נסיעה ביום 11.12.07.

מתקבל על הדעת כי התובע שלא נסע באוטובוס למשך שבועיים, הכין את האוטובוס יום לפני הנסיעה.

המעביד של התובע מר יוסי אפרים העיד שבעקבות הפניה של התובע ביקש מנהג אחר בשם ניר לעזור לו להניע את האוטובוס.

תאור האופן בו ארעה התאונה קיים בדיווח לביטוח הלאומי, טופס בל/250 שם נאמר: "ניסיתי לפתוח תא מטען הפעלתי כוח בלתי סביר ביד שמאל היות ולא היה לחץ אויר".

גרסה זאת מתיישבת עם ההסבר לפיו כאשר המנוע איננו מונע, המערכת ההידראולית שמאפשרת פתיחת דלת תא המטען בקלות אינה פועלת. (עמוד 5 שורות 20-25).

התובע והעד מטעמו עשו עלי רושם מהימן. עדותם משתלבת עם מכלול הנסיבות, לפיכך אני מקבל את גרסתם לגבי האופן בו ארעה התאונה.

הדיון המשפטי

התובע טוען בסיכומיו כי הפגיעה שלו ארעה כתוצאה משימוש באוטובוס למטרות תחבורה על פי הגדרתם בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

התובע מונה בסיכומיו שלוש דרכי השימוש המוזכרות בסעיף ההגדרות בחוק. נסיעה ברכב, כניסה לתוכו, תיקון דרך.

מרבית טיעוניו מתמקדים בשימוש מסוג נסיעה.

כפי שנקבע ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב פ"ד נ"ט (3) 541, כאשר ניתן לשייך אירוע אחד למספר קטגוריות בהגדרת השימוש כאשר על פי אחת מהן מהווה הפעולה "שימוש" ועל פי האחרת אינה מהווה שימוש תקום לנפגע זכאות על פי החוק (סיום סעיף 18 לפסק הדין).

התובע מצטט בהרחבה את רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ"ג (4) 145.

בפסק דין זה נאמר, כי יש להתייחס להגדרת השימוש באופן הגיוני וסביר ללא פרשנות פורמלית מלאכותית וצרה (סעיף 11 לפסק הדין).

הדיבור נסיעה ברכב הינו בעל רמת הפשטה גבוהה, באופן שניתן לכלול בתוכו מצבים רבים שעל פי המבחן התעבורתי יש לראותם כשימוש ברכב (סעיף 14 לפסק הדין).

ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) מגדיר בית המשפט מהי נסיעה ברכב.

המונח נסיעה ברכב הוא בעל רמת הפשטה גבוהה, באופן שהוא כולל מצבים רבים שעל פי המבחן התעבורתי יש לראותם כשימוש ברכב, למרות שאינם מהווים נסיעה בפועל.

לדוגמא, מונה בית המשפט את התנעת הרכב כ"נסיעה" למרות שאין מדובר בנסיעה בפועל.

בית המשפט מזכיר פסקי דין שהרחיבו את הגדרת הנסיעה ובין היתר את רע"א 5738/97 הנ"ל.

יחד עם זאת, לא כל פעולה שקשורה בקשר רחוק או קרוב לנסיעה, תחשב כנסיעה. (סעיף 6 לפסק הדין).

בית המשפט קובע, כי המקרים שנופלים בגדרה של הנסיעה, חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל.

הקשר צריך שיהיה לפעולת הנסיעה עצמה ולא רק לתוצאותיה.

הזיקה הפיזית בין הפעולה המתבצעת לבין הנסיעה מהווה תנאי הכרחי, אך לא בהכרח תנאי מספיק.

פעולות רבות שחיוניות לביצוע נסיעה מצויות על רצף פעולות שמסתיים בנסיעה ממש.

הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגראלי מהנסיעה עד שיש לראות בה נסיעה, אינה פשוטה.

יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, בכלל זה הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. (סעיף 8 לפסק הדין).

ב"כ התובעים ציטט חלקים נרחבים מרע"א 5738/97 הנ"ל.

כפי שנאמר קודם לכן בפסק דין זה, הורחבה הגדרת הנסיעה.

באותו פסק דין נאמר, כי הדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש לבין השימוש עצמו, היא באמצעות מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא, אם אותה פעולה היא חלק אינטגראלי וישיר מהשימוש או שמדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו.

מטרת החוק היא, שרק אותן פעולות אחרונות, או אותו שלב אחרון שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש, יכללו בהגדרה של שימוש ברכב.

עוד יש לבחון, האם השימוש שנעשה ברכב נמצא בתחום הסיכון שמכוסה בחוק על פי תכליתו, דהיינו הסיכון התחבורתי והאם הימצאות האדם מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו.

רק אם אלה הם פני הדברים מוכר השימוש כשימוש ברכב מנועי. (סעיף 16 לרע"א 5738/97 הנ"ל).

על רקע דברים אלה יש לראות את ההלכות שנקבעו באותו פסק דין.

יישום של עקרונות אלה למקרה שבפני מוביל אותי למסקנה כי אין מדובר בשימוש מסוג נסיעה.

מדובר כאמור בהפעלת כוח רב על דלת תא המטען לשם הוצאת כבלים.

לאחר שהיתה נפתחת דלת תא המטען, היה על התובע להוציא את הכבלים, להמתין לבואו של האוטובוס הנוסף, לחבר את הכבלים למצבר של האוטובוס שלו, לאחר מכן למצבר של האוטובוס המחלץ, להיכנס לכיסא הנהג ולהתניע את האוטובוס.

פתיחת תא המטען, היא פעולה רחוקה ביותר מאותו שלב אחרון שהוא ניסיון ההתנעה.

גם על פי רע"א 5738/97 הנ"ל, לא היתה כל כוונה להרחיב את גבולות השימוש לפעולות שנמצאות הרחק מאחור, על רצף הפעולות שסופן התנעת הרכב.

הניסיון לראות בפתיחת דלת תא המטען כחלק מפעולת ההתנעה, שניתן לראותה כנסיעה הוא ניסיון מלאכותי, ויש בו בכדי להרחיב את גבולות השימוש, הרבה מעבר למה שהתכוון המחוקק.

אינני מקבל את הניסיון לטעון, כי פעולת הנסיעה התחילה עם כניסתו של התובע לאוטובוס, והידיעה שאין אפשרות להניע את האוטובוס, שכן המצבר איננו מניע את האוטובוס.

לטענת התובע, מרגע זה ואילך כל פעולה שיעשה תחשב כפעולה שמבוצעת במהלך נסיעה.

כפי שנאמר בפסקי דין רבים, צריכים לקרב את מושגי החוק למושגי היום יום. הכניסה לאוטובוס כאשר האוטובוס איננו יכול להניע, אינה יכולה לשמש בשום אופן כתחילת נסיעה, הפעולות שמטרתן לאפשר בשלב מאוחר יותר את הנעת האוטובוס אינן יכולות להיחשב כפעולות שמתבצעות במהלך הנסיעה.

לפיכך לא ניתן לראות את התובע כמי שנפגע בעקבות נסיעה באוטובוס.

בכל הנוגע לשימוש מסוג כניסה לרכב, הרי שהתובע היה מחוץ לרכב וניסה לפתוח את תא המטען. בוודאי שלא היה במהלך כניסה לאוטובוס.

טענה נוספת שנטענת על ידי התובע היא, שמדובר בתיקון דרך.

התובע אף מצטט בסיכומיו פסקי דין, בין היתר של ערכאות נמוכות, שקבעו כי תיקון דרך יכול להתבצע גם בחצרים של התובע.

הפסיקה בנושא הגדרת תאונת דרכים מתפתחת ממקרה למקרה, יש לבחון מקרים נתונים על רקע פסיקה מאוחרת של ערכאות גבוהות.

התובע טען בסיכומיו, כי האוטובוס היה במרחק ממקום מגוריו ולא בסמוך לו, לפיכך ניתן לראות את ניסיון התיקון כתיקון דרך.

ברע"א 5099/08 הנ"ל, נקבעו במפורש התנאים בהם יוכר תיקון דרך.

לאחר סקירת המבחנים השונים קובע בית המשפט, כי הפירוש הפשוט של המושג "טיפול דרך" הוא טיפול הנעשה במהלך הדרך, לאחר תחילת הנסיעה ולאחר היציאה לדרך, ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב, טרם היציאה לדרך.

טיפול דרך כשמו כן הוא, טיפול הנעשה במהלך הדרך, כשם שתאונת דרכים היא תאונה שמתרחשת במהלך הדרך או במהלך הנסיעה. (סעיף 13 לפסק הדין).

לא ניתן איפוא לראות את התובע כמי שנפגע כתוצאה מתיקון דרך שבוצע באוטובוס.

נקודת התורפה המובהקת בטעוניו של התובע היא, שעל פי ההגדרה המרחיבה של שימוש, ניתן לכלול כל תיקון דרך שאיננו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לשימוש מסוג תיקון דרך, תחת ההגדרה של נסיעה.

בסופו של דבר, הפעולה שביצע התובע היא פעולה שמטרתה "לתקן" את האוטובוס באמצעות הנעתו, תיקון שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו בחוק לתיקון דרך.

בע"א 7984/99 רע"א 7987/99 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' נאסרה זאהי בוחן בית המשפט את רכיבי הגדרת תאונת דרכים.

בית המשפט מוסיף ומציין בסופו של פסק הדין:

" אולם מעבר לבחינה זו, מתחייבת ראיה כוללת של נסיבות האירוע, על רקע תכליות חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש להגשים.

במסגרת זו ראוי להציב את השאלה האם אדם סביר, בהפעילו שכל ישר וביישמו מושגים הנקוטים בחיי יומיום, היה מסווג אירוע פלוני כתאונת דרכים.

נכון הוא שבבחינה משפטית של יסודות ההגדרה גלומה מדיניות משפטית וחברתית שאינה תמיד גלויה לעין בראיה ראשונה. אולם, גם כך נדרשת קורלציה הדוקה בין מושגי החוק לבין מושגי החיים, וקיום קשר זה מתיישב בסופו של דבר עם כוונת החוק ותכליתו".

ברע"א 883/11 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' אבראהים מוחמד (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמר:

"אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי. סיווג אותה פעולה ממש, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלולה להוביל ליצירת אבחנות דקיקות בין מצבים אשר למעשה הם דומים מאוד זה לזה. אבחנות מעין אלה מרחיקות את המושג תאונת דרכים ממשמעותו הפשוטה והיום-יומית, באופן המנוגד לתכליתו של תיקון 9 לחוק הפיצויים (ראו בהרחבה ענין נביל פס' 13).

רצוי, ככל הניתן, להימנע מאבחנות דקיקות המבוססות בעיקר על כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע ופחות על אופיה האובייקטיבי של הפעולה."

יישום עקרונות אלה על המקרה שבפני מוביל למסקנה לפיה התאונה בה נפגע התובע אינה תאונת דרכים.

קשה לקבל תוצאה לפיה אילו היה התובע מנסה לפתוח את דלת תא המטען לצורך הוצאת חפץ שאינו דרוש להתנעת הרכב, לא היה האירוע מוגדר כתאונת דרכים וכאשר הוא מבקש להוציא חפץ לצורך התנעת הרכב, תהווה הפעולה תאונת דרכים.

אני ער להלכה שנקבעה ברע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (פורסם במאגרים המשפטיים). שם נקבע כי, גם כאשר המדובר בשימוש על פי הגדרתו בחוק, הוא צריך להתבצע למטרות תחבורה. הבחינה נעשתה באופן סובייקטיבי.

במקרה שבפני השאלה היא לסווג את הפעולה שאינה נכללת ברשימת השימושים כשימוש אינטרגרלי מסוג נסיעה.

באותו מקרה, היתה הפעולה המבוצעת אחת מדרכי השימוש שמוגדרות בחוק שלא כמו במקרה שבפני.

הקשר הסיבתי

אחת מדרישות ההגדרה הבסיסית היא שהנזק נגרם עקב השימוש.

דרישה זאת משקפת את הקשר הסיבתי הנדרש בין השימוש ברכב לבין התוצאה.

בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי פ,ד נ(3), 661 נקבע, כי מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי, גם לאחר תיקון מס' 8.

(סעיף 14 לפסק הדין).

על פי מבחן זה יש לבחון אם נזק הגוף נופל במסגרת של סיכון שהשימוש ברכב למטרות תחבורה יוצר. (סעיף 16 לפסק הדין).

יש לבחון האם הנזק הוא בתחום הסיכון הרלבנטי שהפעילות ברכב יצרה אשר בגינה ביקש המחוקק להטיל אחריות. (ראו אליעזר ריבלין "תאונת הדרכים" מהדורה 4 עמ' 259).

אני סבור שהאפשרות לפיה ייפגע אדם תוך כדי הפעלת מאמץ לצורך פתיחת דלת תא המטען, אינה נופלת במסגרת הסיכון שגורם השימוש למטרות תחבורה. אין בפעולה זאת משום סיכון תחבורתי.

העובדה שהמטרה בפתיחת דלת תא המטען היתה לצורך הוצאת כבלים, אינה הופכת את הפעולה לשימוש למטרות תחבורה.

הנזק במקרה זה נגרם כתוצאה מהפעלת כוח רב ולא כתוצאה משימוש כלשהו ברכב מנועי.

בנסיבות אלה לא מתקיימת הדרישה לקיום קשר סיבתי בין השימוש, אילו היה מדובר בשימוש, לבין הפגיעה.

סוף דבר:

התאונה השניה אינה מהווה תאונת דרכים.

נקבע לישיבת קדם משפט לגבי הפיצוי שמגיע לתובע בגין התאונה הראשונה, ליום 27.12.12 שעה 09.30.

אתייחס לשאלת ההוצאות בנוגע להליך זה במסגרת פסק הדין הסופי.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.