1. התובעת ילידת 1949 נפגעה בהתאם לנטען ביום 21.11.07 בתאונת עבודה בעת שירדה במדרגות במקום עבודתה אצל נתבעת 1 והחליקה לטענתה על מים שנזלו מהתקרה (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה פנתה התובעת לחדר מיון בבית חולים "השרון" והתלוננה על כאבים בכל הגוף. אובחנה פגיעה בשורש כף היד וטופלה על ידי גבס. התובעת לאחר מכן התלוננה בנוסף על כאבים בכפות הרגליים, בעיקר בשמאל.

נתבעת 1 - נאות השרון בע"מ הינה מרכז סיעודי בו עבדה התובעת כאם בית וכאחראית על עובדות הניקיון והמשק (להלן: "הנתבעת").

הנתבעות בכתב ההגנה הכחישו את טענות התובעת בדבר נסיבות התאונה וטענו כי אין להטיל עליהן כל אחריות ורשלנות וכי התאונה לא נגרמה עקב מים במדרגות.

1. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה של ד"ר שטיינברג שהעריך את נכותה, בשל הגבלה בתנועה בקרסול שמאל ונמק בשיעור של 20% לפי סעיף 49 (2) ו' לקובץ תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") ובשל הגבלה בתנועה בקרסול ימני ונמק בשיעור של 10% לפי סעיף מתואם 49 (2) ו' לתקנות.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של ד"ר ישראל קליר אשר קבע כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות. עוד, קבע המומחה כי לאור עברה האורתופדי מנגנון החבלה, בשורש היד ופרק הזמן הממושך בין החבלה הספציפית לתלונות אין קשר בין נכותה לתאונה.

מטעם בית המשפט מונה ד"ר ישראל דודקביץ' אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב שמאל ו- 5% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב ימין. ד"ר דודקביץ' העריך כי קיים קשר סיבתי בין הנכות בעקבים לבין התאונה. עוד, קבע כי החבלה ביד לא הותירה כל נכות צמיתה.

1. הצדדים חלוקים כאמור הן בשאלת החבות והן בשאלת הקשר הסיבתי בין נכותה של התובעת לבין התאונה. עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה נזקי התובעת כתוצאה מפגיעתה הנטענת.
2. התיק עבר אלי, לאחר שהחל להתנהל לפני כב' השופטת א. מני-גור. ביום 04.04.13 זומנו הצדדים לישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו התובעת, מר אברהם שוחט - מנהל נתבעת 1, הגב' רחלי שירי – אחות ראשית של נתבעת 1 ומומחה בית המשפט ד"ר דודקביץ. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ציטוטים שיובאו להלן הינם מפרוטוקול הדיון, הדגשות אלא אם צוין אינן במקור.

טיעוני הצדדים:

1. התובעת טוענת כי ביום 21.11.07 עם תחילת משמרת הבוקר, בעת שיצאה מאחת המחלקות ופנתה לרדת במדרגות שבין הקומה השישית לקומה החמישית, החליקה בגרם המדרגות שהיה רטוב, עקב דליפת מים מהתקרה. לטענתה, החליקה לאורך גרם המדרגות תוך שהיא מתגלגלת לאורך הקיר ונחבלת בכל חלקי גופה, בעיקר ביד שמאל וברגליה. לדבריה לא היו עדים לאירוע הנפילה.

לטענת התובעת, הגב' שירי חתמה על טופס ב.ל.250 ללא כל החרגה או הסתייגות ובחתימה זו, למעשה, אישרה הנתבעת את גרסתה. מר שוחט והגב' שירי לא היו עדים לאירוע ועדותם היא מפי השמועה. עוד, לטענתה הנתבעת נמנעה מלהביא את מנהל האחזקה לעדות, האחראי מטעמה לאחזקה כדי לסתור את טענתה כי הייתה נזילה במועד או כי תוקנה על ידו.

התובעת שבה לעבודה שלושה חודשים לאחר התאונה, במשרה חלקית, עד שפוטרה ביום 06.02.11 כאשר בתקופה האחרונה עבדה בעבודה פקידותית ולא הועסקה כאם בית.

1. לטענת הנתבעות, התובעת לא הצליחה להוכיח כי היה מפגע כלשהו במדרגות, לרבות רטיבות. עדותה של התובעת, באשר למעשיה ותחלואיה עובר לתאונה נגועים בסתירות רבות ומהותיות. התובעת נמנעה מהבאת עדים אשר היו יכולים לתמוך בגרסתה, לרבות מנהל התחזוקה וכן העובדים שפינו אותה מהמדרגות, לכן עדותה בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין הטעונה סיוע.

עוד, לטענת הנתבעות, עובר לתאונה סבלה התובעת מסחרחורות, בעיות נפשיות, כאבי ראש ובעיות ברכיים ומעדה לעיתים קרובות. לטענתה, גם האירוע נשוא תיק זה נגרם כתוצאה מבעיותיה הרפואיות של התובעת. לחילופין, נטען כי אם אכן התובעת החליקה כתוצאה מרטיבות, טענה המוכחשת, הרי שאין להטיל על הנתבעת אחריות לתאונה שכן התובעת היא שהייתה אחראית לאיתור מפגעים מעין אלו. התאונה התרחשה במהלך סריקה לאיתור מפגעים, שנערכה עם תחילת משמרת הבוקר, כאשר בסריקה הקודמת שנערכה על ידי התובעת בערב לא אותרה רטיבות. ככל שהייתה נזילה במשך הלילה לנתבעת לא הייתה כל אפשרות לאתרה ולתקנה עד למועד התאונה. כן טענו הנתבעות כי לאור מעמדה הבכיר של התובעת ומהות תפקידה אצל נתבעת 1, הרי שיש להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 100%.

דיון והכרעה:

1. בפסק דין שיצא לאחרונה מלפני בית המשפט העליון הוצע מודל חלופי לדיון בעוולת הרשלנות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (מיום 15/7/2013) (להלן: "פס"ד פלוני"). על פי המודל המסורתי ניתוח עוולת הרשלנות ראשיתו בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ממשיך בבדיקה אם חובה זו הופרה ולבסוף נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההפרה לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין"). עמדת בית המשפט העליון בפס"ד פלוני לעיל:

"תמציתה של הביקורת היא: טשטוש הגבולות בין רכיב החובה (יצירת הסיכון הראשוני) לבין רכיב ההתרשלות (האמצעים שננקטו למניעת הסיכון); ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובה הקונקרטית מעלה קשיים מעשיים; ההבחנה אינה רצויה באשר היא יכולה להביא להצרת-יתר או הרחבת-יתר של גבולות האחריות; ההבחנה מיותרת פעמים רבות, והשאלה אם המזיק יכול היה לצפות אמורה להיבחן ממילא על רקע נסיבות מקרה קונקרטי.

זאת ועוד. על פי המודל המסורתי מושג הצפיות הוא משרתם של שלושה אדונים: אנו מוצאים את הצפיות הן ביסוד של חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית ובשני מובנים – יכולת לצפות וצורך לצפות), הן ביסוד ההתרשלות והן ביסוד הקשר הסיבתי, מה שגורם לעירוב ובלבול מושגים.,

(פס"ד פלוני, שם, בסעיף 12 לפס"ד של כבוד השופט י' עמית).

"חזקת החובה" הנזכרת בפס"ד פלוני היא אותו כלל יציר הפסיקה, שלפיו "מקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 130).

לכן, מוצע כיום, להקדים ולבחון את ההתנהגות שגרמה לנזק (היא ההתרשלות), ורק בסוף הדרך לבדוק קיומה של חובת זהירות – וזאת כ"מסננת" של שיקולי מדיניות השוללים אחריות חרף ההתרשלות:

"את מיקומה של חובת הזהירות אנו מעתיקים אפוא מתחילת הדרך אל סופה, ואף זאת, תוך שינוי פניה מ'חובת זהירות' לשיקולי מדיניות השוללים את הטלת האחריות מקום בו זו אינה רצויה. הקדמת ההתרשלות לחובה משמעה כי החובה הופכת למסננת של סוף הדרך, בעוד שעל פי המודל המסורתי, החובה היא שער הכניסה אל עוולת הרשלנות..."

(פלוני, שם, סעיף 13 לפס"ד של כב' הש' י. עמית)

אולם לדברי בית המשפט העליון בפס"ד פלוני, המודל המוצע מיועד בעיקר לאותם מקרים הנדונים באופן תדיר בפסיקה ושביחס אליהם התפתחה מעין חזקת חובה – כדוגמת יחסי רופא וחולה, מעביד ועובד וכיוצא באלה. לא מן הנמנע כי במקרים אחרים בכל זאת יהיה טעם להקדים את בחינת חובת הזהירות להתרשלות. בענייננו, נראה כי יש מקום ליישומו של המודל החדש.

1. באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרה זה. שאלה זו נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות. כך הוגדרה חובה זו בפסיקה:

"כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק".

(פס"ד ועקנין, לעיל).

חובת זהירות קונקרטית מתגבשת אך ורק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי רגיל ובלתי סביר. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד ל"ח (ו) 72, בעמ' 76, נקבע:

"חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והיא מוטלת רק בגין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. טיבה של הסכנה נבחן על פי שני קריטריונים: במהות הסכנה, שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה".

1. השאלה הטעונה הכרעה היא האם היה על הנתבעת, לצפות התרחשותו של נזק גוף בנסיבות שפורטו על ידי התובעת. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה ולא נקטה באמצעים לוודא קיום סביבה בטוחה ונהלי עבודה בטוחים. לא דאגה לתיקון הדליפה או למניעתה ולמניעת הרטיבות במדרגות כתוצאה ממנה, לא הזהירה את המשתמשים במדרגות או מנעה את מעבר העוברים ושבים בגרם המדרגות. ברם, לטענת הנתבעות לא הוכח כי התקיים האירוע הנטען ואם יוכח קיומו הרי שאחריותה של התובעת היה לגלות מפגעים מסוג זה וכן לא קיים קשר סיבתי בין אירוע התאונה לנטען לנזקי הגוף הנטענים.

שאלת קיומו של האירוע והמפגע

1. לנסיבות התאונה, טענה התובעת בתצהירה: "החלקתי מהמדרגה הראשונה בגרם המדרגות שהייתה רטובה מנזילת מים מתקרת המבנה" (סעיף 5 לתצהיר).

התובעת, בתצהירה מפרטת כי עבדה כאם בית אצל נתבעת 1 במשך חמש שנים. במסגרת תפקידה הייתה אחראית על עבודות הניקיון והסיעוד ועריכת ביקורות במבנה. התובעת פירטה לתפקידה:

"אני אחראית על עובדות הניקיון והמשק הכולל מכבסה, מטבח. היה מנהל תחזוקה שהיה אחראי על כל התחזוקה. לשאלת בית המשפט מי נותן הוראות למי להיכן לשלוח עובד כשיש מפגע אני משיבה, שאני שולחת עובד אם אני רואה איזשהו מפגע שקשור להחזקה, אני מדווחת למנהל האחזקה והוא שולח עובד. אם אני רואה מים על הרצפה אני שולחת עובדת ניקיון שתנקה. אם אני רואה נזילה אני מדווחת. אני עושה ביקורות פנימיות בלבד. במכבסה ובמטבח, מחוץ לבניין, או מדרגות – זה מנהל אחזקה. אני אחראית גם על המדרגות כולל הניקיון, סיפקו לי גם בגדי עבודה. לא סיפקו לי נעלי עבודה"

(עמוד 11 שורות 16-22 לפרוטוקול).

התובעת במסגרת ישיבת קד"מ העידה: "אני משיבה שהייתה תקלה ומנהל האחזקה, צבי, תיקן את התקלה באותו היום. כל הזמן נוזלים מים מהתקרה. אותו היום הייתה הצפה בקומה 7, היה גשם ואז הייתה דליפה ואי אפשר היה לראות, כשאני יצאתי מהמחלקה לרדת במדרגות אז החלקתי" (פרוטוקול דיון מיום 20 יוני 2012). התובעת גם העידה שאף אחד לא ראה אותה נופלת וכי היא התקשרה לגב' שירי מהמדרגות כי לא יכלה לקום. לטענת התובעת, גב' שירי שלחה ארבעה גברים כדי שירימו אותה מהמדרגות ולטענתה גם אחד מהם כמעט נפל. התובעת הוסיפה כי פנתה לאחר מכן למנהל התחזוקה צבי, והוא תיקן את הנזילה. התובעת לא זימנה את מנהל האחזקה צבי למתן עדות וכשנשאלה מדוע השיבה: "לא ביקשתי ממנו לתקן, אני לא מעסיקה אותו והוא לא באחריותי. מי שצריך להביא אותו זה מנהל המקום".

לטענת התובעת ביום התאונה ויום קודם לכן ירד גשם. לדבריה, יום לפני התאונה הייתה על הגג וביצעה ביקורת ולא ראתה מים. התובעת הבהירה שלא בדקה אם יש מים בקומה השביעית.

התובעת תיארה בעדותה את נסיבות התאונה: "רציתי לרדת מהקומה החמישית לשישית (כך בפרוטוקול- צ"ל מהשישית לחמישית), רציתי לעשות ביקורת תוך כדי ירידה, ביקורת ניקיון, ביקורת לתת הוראות ניקיון, סיימתי בקומה 6, איך שפתחתי הדלת היה מים במדרגה הראשונה. המים התחילו לרדת שתיים שלוש מדרגות, החלקתי ולא הייתה לי שליטה" (עמוד 11 שורה 27-29). התובעת העידה שהבחינה שיש דליפה מהגג ברגע שהסתכלה וראתה מים על התקרה מקומה שביעית וכי זו היתה הפעם הראשונה שנתקלה בדליפת המים הגם שכל יום היא יורדת מאותן מדרגות (עמוד 12 שורה 8-9). התובעת הבהירה בעדותה כי אינה מתחילה את הביקורת בקומה השביעית אלא בקומה השישית מאחר והיא מתחילה מהמחלקות המאוכלסות, ורק אחרי חלוקת האוכל מעלים את החולים לקומה השביעית, קומת הגג. בחקירתה, נשאלה אם המים היו ליד המדרגות או במעלית והשיבה: "מהמעלית יצאתי למחלקה ועשיתי סיור. המדרגות לא ליד המעלית, הרטיבות הייתה במדרגות. יוצאים מהמעלית, יוצאים מהמחלקה, עשיתי סיבוב, המדרגות קרובות למעלית רציתי לרדת לקומה חמישית דרך המדרגות, פתחתי הדלת ומיד החלקתי" (עמוד 20 שורה 23-26) ובהמשך נשאלה האם המדרגות צמודות לדלת ועל כך השיבה: "כן, לא רחוק, פסיעה אחת ומיד זה מדרגות" ולשאלה האם במשטח ליד הדלת היו מים: "יכול להיות. אחרי שנפלתי לא עליתי לראות מה היה שם, יצאתי ונפלתי" (עמוד 20 שורה 30). אחר כך תיקנה את עצמה ואמרה: "אם הייתי רואה לא הייתי נופלת. לא ראיתי. זה לא היה במשטח ליד הדלת, זה היה במדרגה הראשונה" (עמוד 20 שורה 1-2).

עוד, אין מחלוקת כי מייד בסמוך לתאונה מילאה התובעת טופס ב.ל. 250 שנחתם על ידי גב' שירי ובו נרשם "בחדר המדרגות בין שתי קומות בבניין כאשר ירדה במדרגות לאחר ביקורת במחלקות (קומה 6) היה דליפה של מים מהגג החליקה לאורך הקומה ונחבלה". בתיאור האיבר שנפגע נרשם "שורש כף יד (מילה לא ברורה – ס.ר.ז.) כתף בין תחתון לעליון ומרפק ימין".

1. התובעת נחקרה למצבה הבריאותי קודם לתאונה. בתחילה טענה שלא סבלה מאירועי התעלפות או נפילות, רק כשנשאלה בשנית הודתה שנפלה אצל הנתבעת בשנת 2006, גם בשל מפגע מים, אז נפלה אחורה על הראש. לאחר התאונה סבלה מכאבי ראש וסחרחורות. לדבריה פנתה למל"ל ונקבעו לה נכויות זמניות, אורתופדיות ונפשיות. בהמשך, "נזכרה" התובעת באירוע התעלפות נוסף בשנת 1993, בו איבדה את הכרתה תוך כדי עבודה. עוד, לאחר ריענון זיכרונה הודתה גם כי בשנת 1994, במסגרת עבודתה נפלה מכיסא, נזכרה באירוע נפילה נוסף בשנת 1999 ופגיעה בתאונת דרכים בשנת 1996. התובעת אישרה כי נטלה תרופות פסיכיאטריות לאחר שנת 1992 ולא לפני התאונה. התובעת נדרשה בחקירתה לאירוע נפילה נוסף, שלושה חודשים לפני התאונה, אותו לא זכרה (עמוד 17, שורות 11-12), גם כאשר הופנתה לביקור בקופת חולים ביום 29.08.2007 המתעד את אירוע הנפילה.

לטענת הנתבעת, אם הייתה מודעת לבעיות הנפשיות, כאבי הראש והסחרחורות מהן סבלה התובעת היא לא הייתה מאפשרת לה לעבוד כאחראית ניקיון הנדרשת לביקורות דחופות במבנה, לרבות עליה במדרגות.

1. מר שוחט, טען בתצהירו כי התובעת שימשה "אם בית" אצל הנתבעת. במסגרת תפקידה היתה המנהלת והאחראית על הניקיון בבית האבות. מר שוחט העיד שהעריך מאוד את התובעת וחרף מצבה הבריאותי נהנה לעבוד איתה. גם לדבריו לא היו עדים לתאונה, לכן אינו יודע אם התובעת מעדה ומה היו הסיבות למעידתה. הוא שלל אפשרות של נזילת מים מהתקרה בקומה שישית מאחר שמדובר במבנה בעל שבע קומות ומאחר שתקרת הקומה השישית אינה חשופה לפגעי מזג אוויר. כמו כן, בסעיף 9 לתצהירו ציין: "מעולם לא הבחנתי בנזילת מים כלשהי מתקרת הקומה השישית ולא דווח לי מעולם על נזילה מהתקרה הנ"ל". לטענתו התאונה אירעה באור יום, גרם המדרגות רחב ומואר, קיים מעקה תקין ולא היה כל מפגע. מר שוחט, בחקירתו הנגדית אישר כי בעבר היו נזילות מים, גם מהקומה השביעית, אבל לא למדרגות: "אני גם מסתובב בבניין, דרך אגב יש נזילה מהקומה השביעית לא למדרגות אלא באזור אחר. זה דבר שהייתי מעורב בו והייתי מודע והדבר טופל, מהקמת המוסד לקח לנו כ 5 שנים לטפל עד שנת 2003 או 2004 או 2002". כשנדרש להסביר, את הסתירה העולה מהתצהיר בו הצהיר כי מעולם לא הבחין בנזילת מים מהתקרה, השיב: "מהתקרה הנ"ל. התקרה הזאת היא קומה נוספת מעבר לקומה השביעית. זו תקרה מכסה גם את המעליות, התקרה הזאת מגיעה לקומה שמינית. מעל המקום הנטען לנזילה בו נפלה התובעת יש גם תקרה של קומה שמינית". מר שוחט אישר שהקומה השביעית היא בעצם גג ופרגולה וברובה חשופה.

מר שוחט הודה שהנתבעת מעסיקה מנהל אחזקה, שתפקידו לתקן את כל הליקויים במבנה לרבות ברזי מים, חשמל ומיזוג אוויר. לדבריו, אירועים של נזילת מים לא מובאים לידיעתו כמנהל המקום. בהמשך תיקן את גרסתו וטען כי לגבי נזילה מהתקרה היה מעודכן (עמוד 26 שורות 1-4). מר שוחט השיב כי אין לו ספר או יומן תקלות וכי אינו מנהל רישום של נפילות או פגיעות של העובדים, והודה כי את אירוע נפילתה של התובעת לא תיחקר. על אף הכחשת אירוע התאונה, אישר מר שוחט בחקירתו הנגדית כי שמע (ולא מהתובעת) שהיו מים במדרגות: "כששאלתי אמרו לי שהיו מים במדרגות והיא החליקה. לא זוכר את מי שאלתי, היה צוות רפואי שטיפל בה אמר שהיא החליקה על מים במדרגות. לא זוכר שהיה משהו מעבר לזה".

1. הגב' שירי בתצהירה טענה שבמסגרת תפקידה מילאה את טופס ב.ל. 250 (תעודת נפגע עבודה לביטוח לאומי) ביום התאונה במשרדה של התובעת: "כל הכתוב בטופס הנ"ל, לרבות מה שנכתב בשורת 'תיאור התאונה', נכתב בהתאם לדברים ולפרטים שנאמרו לי באותה עת על ידי התובעת ואין לי כל ידיעה אישית מעבר לדברים שנאמרו לי על ידי התובעת, אודות עצם התרחשותה של התאונה הנטענת או אודות נסיבות התרחשותה". (סעיף 4 לתצהיר)

בעדותה הוסיפה כי לאחר הסיבוב במחלקות מישהו מהעובדים אמר לה שהתובעת נפלה והיא נכנסה לחדרה והציעה לה למלא את הטופס. כמו כן, ציינה שהיא היחידה שממלאת את טופס התביעה. כשנשאלה האם התובעת סיפרה לה שהייתה דליפה של מים מהגג וכי החליקה לאורך הקומה ונחבלה, השיבה: "מה שכתוב זה מה שהיא אמרה לי". לשאלת בית המשפט האם היא לא רצתה לראות איפה נפלה התובעת, השיבה: "לא חשבתי שאני צריכה לעשות את זה באותו רגע" (עמוד 29 שורות 22-24). גב' שירי הוסיפה שלא דיווחה שיש מים במדרגות לאיש מכיוון שזה היה תפקידה של התובעת. בהתייחס לנטען בסעיף 5 לתצהירה, הבהירה: "אני רוצה לציין כי בשיחה אישית שקיימתי עם התובעת מאוחר יותר אודות התאונה היא טענה בפניי כי אינה יודעת מה גרם למעידתה ונפילתה במדרגות". כשנשאלה מדוע לא מילאה את טופס ב.ל 250 בתיאור תאונה אחר, היא הבהירה: "אני משיבה שזה שני דברים נפרדים. הסיבה לנפילה, השאלה שלי הייתה מכוונת לזה שאם היא הרגישה לא טוב באותו זמן, אם הייתה לה סחרחורות, אם היא מעדה, לזה התכוונתי כששאלתי אותה". (עמוד 30, שורות 11-13)

1. הנתבעת טוענת שאין לקבל גרסת התובעת בהיותה עדות בעל דין יחידה וללא סיוע. איני מקבלת טענה זו. הלכה פסוקה היא שרואים בטופס הדיווח למל"ל על ידי המעביד הודאת בעל דין (ע"א 497/60, מקורות בע"מ נ' זכריש ואח', פד"י טו 1657). אך אין מדובר בחזקה חלוטה ובנסיבות מתאימות מאפשרים למעביד לסתור אותה. מקום בו אישר מעביד את אופן קרות התאונה, לא מידיעתו אלא לפי מה שסיפר לו העובד ומתוך הנחה שגרסתו אמת, אך התברר בדיעבד שאינה משקפת את אופן קרות התאונה, ולמעשה הוטעה על ידי העובד, אין הוא "נתפס" על הודאתו (ע"א 685/87, אלבז נ' פסקל (תאריך פסה"ד אינו ידוע, ראו במאגרים) וע"א (מחוזי חיפה) 1116/00 חמיס נ' עוף בני ברק והגולן בע"מ, (מיום 22.10.06). התובעת היחידה שהיתה עדה למקרה, אולם עובדי הנתבעת הוזעקו למקום כדי לעזור לה לקום. איש מהם לא הובא לעדות. עוד, הנתבעת, באמצעות מנהלה, מודה כי איש מעובדיו לא ביצע "תחקיר", לא נעשתה בדיקה של המקום מייד ובסמוך לאירוע וכמובן שלא הובא לעדות איש האחזקה. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לזקוף מחדל זה לחובת התובעת. אין להתעלם מכך שאיש האחזקה עובד אצל הנתבעת, עדותו בוודאי היתה מושפעת מכך, במיוחד כאשר מיוחס לו מחדל. בכל אלו, אני מוצאת כי לעדותה של התובעת יש כאמור סיוע הן בטופס הדיווח על התאונה, הן בעדותם של מר שוחט וגב' שירי שאישרו חלקים מעדותה של התובעת והן במחדל לזמן עדים רלבנטיים להזמת גרסתה כאמור.
2. מן המקובץ, מעדויות כל ה"מעורבים" שוכנעתי כי אירוע התאונה התרחש בהתאם לגרסת התובעת. שוכנעתי כי התובעת אכן מעדה כתוצאה מהימצאותם של מים בעת ירידתה בגרם המדרגות, בין הקומה השישית לחמישית. לא שוכנעתי שהתובעת מעדה כתוצאה מסחרחורות או בעיה רפואית אחרת. גב' שירי, לאחר שהתובעת ציינה בפניה כי נפלה על שלולית מים במדרגות לא הלכה ובדקה את מקום הנפילה. אין בסיס לטענת הנתבעות כי אירוע זה מעולם לא קרה. גם בעדותו של מנהל הנתבעת מצאתי סתירות לגבי קיומן של נזילות קודמות, אף מאותה תקרה. כמו כן, לא הוכח על ידי הנתבעת כי מעל מקום הנזילה הנטען קיימת תקרה ולא פרגולה עם גג חשוף. לא הוצג בפניי תשריט של המבנה שבנקל היה ניתן בו כדי להוכיח טענה זו, ככל שהיא נכונה.
3. המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמה עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה. התגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק (מושגית וקונקרטית); האם הפר את אותה חובת זהירות; והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (פס"ד ועקנין).

חובתו המושגית של המעביד כלפי עובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לאמצעי עבודה בטוחים ותקינים, לשיטות עבודה נאותות ובטיחותיות, להדרכת העובדים תוך מתן הנחיות והבטחתם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ופיקוח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות פ"ד נה 823; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים.

1. הנתבעת, כאמור, צירפה את תצהירו של מנהל הנתבעת ולא צירפה תצהיר של מנהל האחזקה, הממונה על הליקויים הקיימים במבנה שיעיד כי לא היה כל ליקוי לנזילה במועד הנטען וכי לא בוצע תיקון כנטען על ידי התובעת. אני קובעת שהמפגע הנטען הוכח. עוד, אני מקבלת את גרסת התובעת כי פנתה לאיש האחזקה בתלונה בעניין זה. בעת שלא תוקן המפגע, הופרה חובתו של המעביד לדאוג למקום עבודה בטוח ותקין. חובת הזהירות הופרה והפרת החובה היא שגרמה לנזק.
2. הנתבעת טוענת כי יש להטיל אשם תורם נכבד על התובעת נוכח מהות תפקידה ואחריותה לאיתור מפגעים. התובעת הודתה בתפקיד המיוחס לה. ברם, טענה כי פנתה בעניין זה לאנשי התחזוקה הרלבנטיים. תפקידה של התובעת לאתר ולהתריע אולם אין זה מאחריותה לתקן או למנוע.
3. הלכה היא שיש להכביד עם המעביד והוא זה הנושא בחובות הזהירות, עליו להביא בחשבון שהעובד עלול להתרשל, בין היתר על מנת לרצותו ועליו להגן על העובד מפני תוצאות התרשלותו (ע"א 662/89, מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה (2) 593, ע"א 435/85, מחמור נ' אטדגי, פד"י מא (4) 524). ההקפדה עם המעביד מבוססת על תכלית הרתעתית מתוך כוונה שישומה יביא למניעה או להפחתה בתאונות. הרתעה אין בה כדי לבטל את אחריות העובד ואשמו התורם כאמור, בפרט כאשר הניזוק היה עובד מנוסה, ידע או היה עליו לדעת על הסיכון (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72). מאידך, כאשר עובד פועל בצורה שגרתית ומונוטונית אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, אפילו הוא עובד ותיק ומיומן, זאת בתנאי שבהתנהגותו אינו נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים.
4. בענייננו, התובעת מתפקדת כ"אם הבית", אחראית על עובדי התחזוקה והעידה על כך כי חלק מתפקידיה הם איתור מפגעים ודיווח עליהם לגורמים הרלבנטיים. מאידך, היא אינה אחראית לבטיחות במקום וגם לא לתיקון הליקויים עליהם היא מדווחת, ואינה קובעת את סדרי ושיטות העבודה. סבורני, כי בנסיבות אלו, בשים לב לעובדה כי האירוע התרחש במדרגות, באור יום כאשר לגבי ירידה במדרגות נפסק זה מכבר כי על העולה ויורד בהם לנקוט משנה זהירות, עוד בשים לב לעובדה כי התובעת העידה כי היתה מודעת לנזילה אפשרית במיוחד כאשר יום קודם היתה על גג הבנין וגם העידה על ליקויים של נזילות עליהם דיווחה בעבר, היה עליה לנקוט במשנה זהירות. בנוסף, התובעת הבהירה כי היא זו שעושה את הבדיקה הראשונית מידי בוקר ומאתרת את המפגעים. לכן, אני קובעת ששיעור של 20% באשם תורם הולם את נסיבות האירוע.

נזקי התובעת:

נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת:

1. התובעת פנתה להיבדק בבית החולים "השרון" לאחר נפילתה והתלוננה על כאבים בכל גופה. אובחנה חבלה בשורש כף יד בלבד התובעת לא דיווחה על חבלה ספציפית בקרסול. כעולה מחוות דעתו של ד"ר שטיינברג, מומחה התובעת, נערך לתובעת מיפוי עצמות ביום 04.12.07, נמצאה קליטה מוגברת באצבעות כפות הרגליים, ובהתאם לחוות דעתו של ד"ר שטיינברג נמצא חשד לשבר בעצם העקב השמאלי, חשד לנזק ברצועה הפנימית של הקרסול ושינויים פוסט טראומטיים במפרק דו צדדי. בשל כאבים בעקב ובקרסוליים עברה התובעת סדרת בדיקות אשר הדגימו נמק. בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת מיום 22.03.09 נמצא דורבן בעצם העקב השמאלית ושינויים ניווניים בשני העקבים. לפיכך, קבע ד"ר שטיינברג את נכותה של התובעת הן בקרסול שמאל והן בקרסול הימני בשיעור של 28%.

ד"ר ישראל קליר, מומחה הנתבעות, קבע כי לאור עברה האורתופדי של התובעת ומנגנון החבלה, בשורש היד ונוכח פרק הזמן הממושך בין החבלה לתלונות אין קשר לתאונה. ד"ר קליר ציין בחוות דעתו כי התובעת הייתה במעקב אורתופדי בקופת חולים ואצל ד"ר פרידלנדר בפניו התלוננה על כאבים בכל הגוף ללא ממצאים "אובייקטיביים" ולכן הופנתה לבדיקת מיפוי עצמות (כל גופי). הבדיקה בוצעה ביום 23.11.07, ולא נמצאה פתולוגיה כלשהיא למעט קליטה דיפוזית המתאימה לשינויים ניווניים בעמוד השדרה ובברכיים. לפיכך, התובעת הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה וטופלה בעיקר בשורש יד שמאל ובכתפיים. ד"ר קליר התייחס בחוות דעתו לבדיקת מיפוי עצמות נוספת מיום 04.12.07 אשר הדגימה קליטה המתאימה לחבלות באצבעות כפות שתי הידיים, חשד לשבר עצם עקב ונזק ברצועת קרסול שמאל. לטענתו, רק משלהי שנת 2008 החלה להתלונן על כאב בכפות רגליים וקרסוליים (שמאל). ד"ר קליר בחוות דעתו התייחס לכך שביולי 2001 נבדקה בחדר מיון בגלל כאב ואודם קרסול רגל ימין ואובחן צלוליטיס, ביום 31.01.2001 פנייה מיון בבית החולים "השרון" בשל כאבים בכף רגל ימין ללא חבלה, בינואר 2004 עברה ניתוח ארטרוסקופי בברך ימין, בינואר 2004 הגישה תביעה לנכות כללית עבור ברך ימין והכירו ב- 10% נכות צמיתה, בשנת 2006 הייתה במעקב וטיפול אורתופדי בגלל כאב גב תחתון וכאב בכף רגל ימין ואובחן "דורבן" וטופלה על ידי תרופות ומדרסים תואמים (27.09.2006). שלושה חודשים לפני התאונה נפלה והחליקה ונחבלה בראש, ביד ובירך. לטענתו, התובעת הצהירה בפניו כי טרם התאונה סבלה רק מכאב גב תחתון. עוד, בחוות הדעת ציין כי ישנה פנייה לחדר מיון בינואר 2008 בעקבות כאב ברך וכף רגל ימין וביום 17.01.2008 בוצע צילום קרסול וכף רגל, אשר פוענח כתקין ובמיפוי עצמות נמצא קליטת חומר בעקב שמאל.

ד"ר קליר טוען בחוות דעתו כי ד"ר שטיינברג לא התייחס לעבר הרפואי, האורתופדי בפרט, של התובעת וכי יש רישום של חבלות חוזרות, תאונות עבודה חוזרות, כולל נפילות וחבלות בגפיים תחתונות. לכן, הסיק שאין קשר בין אירוע התאונה לבין הממצאים שנמצאו בשתי כפות הרגליים וכי מדובר במצב התפתחותי. זאת ועוד, לטענתו, אף אם ניתן לקשור את הפגיעה לאירוע חבלתי, הרי שישנן חבלות קודמות שהיו עשויות להיות הגורם במידה דומה.

1. מומחה ביהמ"ש, ד"ר דודקביץ' העריך כי קיים קשר סיבתי בין הנכות בעקבים לבין התאונה. המומחה הפנה לתשובת מיפוי העצמות (כלל גופי ומכוון לכפות הרגליים) מיום 04.12.2007 ובהשוואה לבדיקה קודמת מיום 21.12.2006 לגביה נרשם כי בגפיים התחתונות הודגמה קליטת יתר ולא ניתן לשלול שבר. בכף רגל ימין הודגמה קליטה פתולוגית ניכרת באספקט התחתון. לאחר מכן נעשו בדיקות נוספות, בין היתר בדיקות MRI בקרסוליים בשנת 2008 ו – 2009. ד"ר דודקביץ' בסיכום חוות דעתו ציין כי לתובעת קיים תיעוד לגבי תאונות וחבלות קודמות וכן תלונות אורתופדיות מרובות, אך קבע כי אלו אינן קשורות במישרין לתלונות בגין התאונה. המומחה ציין כי לגבי הרגליים אין תיעוד בחדר המיון, אך הוסיף כי בוצע מיפוי עצמות ביום 04.12.2007 כשסיבת ההפניה, כפי שרשומה במיפוי, היא כלל גופי וספציפי לכפות הרגליים ובתשובה לאותו מיפוי נצפתה בשתי הרגליים קליטה משמעותית וחדשה שלא נצפתה במיפוי הקודם מיום 21.12.2006 שהחשידה כי נגרמה חבלה חדשה בעצמות העקב.

בחקירתו, אישר ד"ר דודקביץ' כי לא ראה את טופס ההפניה למיפוי העצמות אבל הניח שאם בוצעה כזאת בדיקה ספציפית, הייתה הפניה ספציפית והוסיף: "גם הבדיקה וגם הכותרת מצביעים על בדיקה מכוונת ומדוקדקת בכפות הרגליים". (עמוד 22 שורה 4-8). ד"ר דודקביץ' התבסס על הפיענוח משנת 2007 והבהיר כי כאשר קיימת מחלת AVN היא לא בהכרח תוצאה משבר, ככל שהחבלה קשה יותר הסיכוי לפגיעה בכלי הדם גדול יותר. בפיענוח בדיקת העצמות נמצאה אינדיקציה לחבלה חדשה, טרייה ולא ל AVN ורק לאחר שביצעו את ה MRI, כשנה לאחר החבלה, נתגלתה המחלה.

ד"ר דודקביץ' השיב בשלילה לשאלה האם יכול להיות שמאחר והתובעת נפגעה בתאונה נוספת בספטמבר 2006, במנגנון נפילה דומה לחבלה זו התפתח הנזק בהדרגה ולכן המיפוי בדצמבר 2006 לא הדגים את המחלה (עמוד 23 שורה 28-30). המומחה נשאל גם על אירוע הנפילה ביום 23.08.2007, שלושה חודשים לפני האירוע, האם הוא קשור לפגיעה ועל כך השיב: "באוגוסט 2007 לא דיווחה על פגיעה בעקבים וגם לא ראיתי תיעוד על פגיעה כזאת. אם היו עושים מיפוי שלושה חודשים קודם יכולתי לראות אבל מיפוי של שלושה חודשים אחרי תאונה מדבר 'אחרת' ממיפוי של שבועיים אחרי התאונה" (עמוד 24 שורה 1-5). ד"ר דודקביץ' סיכם: "הקליטה הינה תוצאה של פגיעה טרייה, הינו שבועיים להבדיל של שלושה חודשים. קרוב לוודאי שכן, לא במאה אחוז".

ד"ר דודקביץ' התייחס לכך שהתובעת לא התלוננה על כאבים ברגליים סמוך לתאונה והסביר כי רוב האנשים מתלוננים אחרי פרק זמן קצר יותר וככל שכואב למישהו הוא מתלונן יותר, אולם AVN לא מתפתח בבת אחת. מדובר בחבלת בלימה וככל שמתפתחת אותה בצקת מתגברות התלונות (עמוד 24 שורה 18-24). לשאלה האם ייתכן שבעקבות כל התאונות היה נזק מצטבר שגרם לחלק מהמצב שהודגם במיפוי השיב: "חלק מזה יכול להיות, תיאורתית כן. האם סביר – אני לא חושב, בסוף אני מסתכל על המיפוי ועל ה MRI אני מתייחס לכך שקרה איזשהו משהו. עברתי על כל המסמכים" (עמוד 24 שורה 27-28).

ד"ר דודקביץ', כאמור, בחוות דעתו העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב שמאל, 5% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב ימין. כמו כן הוסיף כי החבלה ביד לא הותירה כל נכות צמיתה.

לנכויות הזמניות, אימץ את המלצת הרופאים המטפלים והעריך את תקופת אי הכושר הזמנית המלאה ל- 3 חודשים ובשיעור של 30% ל- 9 חודשים נוספים.

1. בעדותה התובעת טענה כי הסיבה למעבר שלה לתפקיד אחר אצל הנתבעת, נעוץ בכך שלא יכלה להמשיך לתפקד בעבודתה הקודמת. התובעת בעדותה התייחסה להיקפי אחוזי המשרה הנמוכים בשנת 2007, גם לפני התאונה והשיבה: "אולי הייתי חולה. אולי הייתה סיבה" (עמוד 19 שורה 18) וייחסה בהגינותה את הירידה באחוזי המשרה גם לתאונות קודמות. רשמית, העידה כי עבדה 4 שעות ביום אולם היו ימים שנשארה לשעות נוספות ושולמה לה תוספת שכר. יצויין כי לאחר חזרתה של התובעת לעבודה היו תקופות שעבדה עם קביים וכיסא גלגלים (עמוד 28 שורה 10), (עמוד 19 שורה 10).
2. בשנת 2011 בגיל 62 התובעת פוטרה מעבודתה. הסיבה לפיטוריה, לטענת מר שוחט: "מאוד הערכתי את אתי, הגיעה למצב שאי אפשר לנהל את הסקטור שלה במצב שלה, בגלל הבעיות הרפואיות שלה. מבחינת משמעת לא היו בעיות איתה" (עמוד 28 שורה 19-20). התובעת העידה שקיבלה אבטלה במשך חצי שנה, כ 2,000 ₪. (עמוד 20 שורה 1). מאז לא שבה לעבוד.
3. מהאמור לעיל, מחוות הדעת המומחים, מחקירתו של מומחה בית המשפט ומראיות הצדדים, איני מוצאת לסטות מהנכות הרפואית שקבע ד"ר דודקביץ' בחוות דעתו. אני מאמצת את חוות דעתו של ד"ר דודקביץ' לפיה קיים קשר סיבתי בין נכותה של התובעת בעקבים לבין התאונה, על אף שלתובעת היו אירועים תאונתיים קודמים ותלונות אורתופדיות מרובות. התובעת ב"מומיה" הרבים שימשה ותפקדה כ"אם בית" לאורך שנים. תפקידה היה להסתובב בין המחלקות, לנוע ואף לעלות במדרגות על מנת לבצע את הבדיקות כפי שנדרשה. עולה כי לאחר התאונה לא יכלה להמשיך לתפקד ונאלצה לעבור לעבודה משרדית, גם אם הפגיעה המאוחרת התווספה לכל תחלואיה הרי שהמדובר לכל היותר בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" וב"גולגולת דקה". התובעת במסגרת סיכומיה טענה כי נכותה התפקודית הינה בשיעור נכותה הרפואית. אני סבורה כי נכותה התפקודית של התובעת היא לפחות בשיעור נכותה הרפואית.

הפסד שכר לעבר ולעתיד

1. אין מחלוקת כי התובעת נעדרה ממקום עבודתה עד ליום 21 פברואר 2008. עוד, טוענת התובעת כי היתה באי כושר חלקי עד ליום 21 יולי 2010. הנתבעת מנגד טוענת כי בתקופת אי הכושר עבדה התובעת בהיקף של 75% משרה, בהתאם לעולה מתלושי השכר ועדותה. התובעת במסגרת סיכומיה עתרה לפיצוי בגין תקופת ההיעדרות של שלושת החודשים, סך של 29,580 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) ל-9 חודשי אי הכושר הנוספים עתרה לפיצוי בגובה 30%, בסך כולל של 26,068 ₪. כן עתרה התובעת לפיצוי בשיעור של 15,000 ₪ בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות לעבר. התובעת לא עתרה לפיצוי לעבר, עד למועד הגשת התביעה. במסגרת סיכומיה עתרה לפיצוי, ממועד הגשת התביעה ולמשך 7 שנים (עד הגיעה לגיל 67) בשיעור של 51,000 ₪ (כולל הפסדי פנסיה).
2. שכרה הממוצע של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 7,816 ₪ בשנת 2007 (נכון להיום 9,436 ₪ צמוד למדד בלבד). מתלושי השכר לשנת 2008, עולה כי שבה לעבודתה לאחר שלושה חודשי מחלה, במרץ 2008. שכרה הממוצע החודשי לשנת 2008 עמד על סך של 5,334 ₪ (נכון להיום, מדד בלבד, 6,149 ₪ בלבד). התובעת הוכיחה כי בתקופת אי הכושר נגרם לה הפסד השכר הנטען ולפיכך אני מקבלת את תביעתה לפיצוי בגין תקופת אי הכושר המלא בסך של 28,308 ₪, בצירוף ריבית מחצית תקופה הינו סך של 29,481 ₪. בגין תקופת אי כושר החלקי, סך של 25,477 ₪, בצירוף ריבית מחצית תקופה הינו סך של 26,449 ₪. סך הפסדי הפנסיה לתקופה זו הינו סך של 6,700 ₪.
3. התובעת ילידת 1949, כיום בת 64. לטענתה הפסיקה לעבוד בשנת 2011. מעיון בתלושי השכר אכן עולה כי בשנת 2011 עבדה באופן חלקי מאד. מאז ועד היום לא עבדה התובעת. ב"כ הנתבעת לא התייחס לדרישה זו, אולם טען כי מכל סכום שייפסק יש לנכות את דמי האבטלה בשיעור של 2,000 ₪ שקיבלה התובעת במשך 6 חודשים. נוכח נכותה של התובעת, גילה והעובדה כי אינה עובדת מזה שנים, לנוכח רמת שכרה עד הפציעה, ובהתחשב בדמי האבטלה שקבלה כאמור, אני מעריכה את נזקיה לחמש שנות עבודה, בגין התאונה לפחות בגובה הפיצוי הנדרש בסיכומיה בשיעור של 51,000 ₪ (כולל הפסדי פנסיה).

עזרת זולת

1. התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי בגין רכיב זה בשיעור של 16,000 ₪. נוכח תקופת אי הכושר המלא והחלקי ונכותה התפקודית של התובעת, אני סבורה כי נזקיה הינם לפחות בשיעור הפיצוי הנתבע על ידה בשיעור זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובעת עתרה לפיצוי בגין רכיב זה בשיעור של 20,000 ₪. לטענתה כתוצאה מהפגיעה נפגע כושר ניידותה ולכן היא נדרשת להוצאות מוגברות לצורך טיפולים וכיוצ"ב. עוד, נטען על ידי התובעת כי נאלצה לשאת בהוצאות רפואיות לצורך טיפולים, תרופות ורופאים מומחים. הנתבעת בסיכומיה לא התייחסה כלל לדרישת התובעת ולא טענה לעניין זה. לעבר ולעתיד מצאתי דרישתה של התובעת בהחלט סבירה ואני פוסקת לה בגין רכיב זה סך של 20,000 ₪.

כאב וסבל

1. התובעת עתרה לפיצוי בגין רכיב זה בשיעור של 90 אלף ₪. אני סבורה כי נוכח פציעתה של התובעת, תקופת אי הכושר וההשלכה שהיתה לפגיעה על כל מהלך חייה, פיצוי בשיעור של 70,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

סיכום

1. סך נזקיה של התובעת הינם לפיכך, 219,630 ₪. יש לנכות תגמולי מל"ל, אשר בהתאם לטענת ב"כ הנתבעת, אשר לא נסתרה הינם בשיעור של 24,651 ₪, נכון להיום, וכן לנכות אשם תורם בשיעור של 20% כפי שנקבע על ידי. סך הפיצוי שאני פוסקת לתובעת הינו בסך של 155,983 ₪. כן ישאו הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%, הוצאות המומחים בהם נשאה התובעת ואגרה.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.