כמצוות הדין, אני מודיע בפתח הדברים על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

מהות האישום ותשובת הנאשם:

נגד הנאשם הוגש בספטמבר 2009 כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אותה ביצע לפי הנטען בחודש מארס 2005 (!):

הנאשם עבד כמנהל משרד נסיעות של חברת ר.פ.א. פורט פנורמה בע"מ בתל-אביב [להלן – החברה או המשרד, לפי העניין]. עקב מחלתה של מנהלת החשבונות במשרד קיבל הנאשם למשמורתו סכומי פדיון שהתקבלו בימים 27.3.05 עד 30.3.06, בסך 7,095 דולר ו-350 ₪.

לפי הנטען בכתב האישום, הנאשם לקח את הכסף שנמסר למשמורתו וכשנדרש להחזירו, התמהמה וביום 7.4.05 החזיר רק את חלקו – 2,521 דולר ו-350 ₪.

הנאשם מואשם אפוא בגניבת סך של 4,574 דולר, הסך שלא הושב.

הנאשם לא כפר כלל בעובדות, אלא טען שלא גנב את הכסף:

נטילת הכסף היתה ברשות ובתום לב, ולאחר מכן אבד הכסף. הנאשם עשה כל שביכולתו להשיב את הסך שנעלם, אך לא עלה בידו.

להשלמת התמונה, וכהסבר להתמשכות ההליכים:

רק בינואר 2011 נואש הנאשם מהאפשרות לממן סניגור והופנה לסניגוריה הציבורית. ביולי 2011 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה יבוטל כתב האישום אם יפקיד הנאשם לזכות החברה הנפגעת את הסך שהוסכם – 15,700 ₪. הנאשם התקשה מאוד לעמוד בכך והדיון נדחה מעת לעת כדי לאפשר לו לגייס את הסכום. לבסוף החלה שמיעת הראיות ביום 21.3.13, כשסוף דבר הפקיד הנאשם סך של 10,000 ₪ בלבד, שהועברו בהסכמתו לחברה הנפגעת.

ביום 18.11.13 הסתימה שמיעת התיק בסיכומים בעל-פה.

עמדת התביעה וראיותיה:

התביעה מסתמכת על עדותה של מנהלת החשבונות גב' שפרן, שהעידה כי בהיעדרה נטל הנאשם למשמרת את הפדיון שנגבה על-ידי פקידות המשרד עבור עסקאות שבוצעו. כששבה מחופשת המחלה ביקשה מהנאשם את הכסף שנטל לביתו, אך הנאשם טען בכל יום כי שכח את הכסף בבית ורק ביום 7.4.05 השיב סך חלקי של 2,521 דולר. לטענתו, שכח בבית את הסך הנותר – 4,574 דולר.

בימים 11-12 לאפריל 2005 שוב נעדרה גב' שפרן, והנאשם נטל לביתו למשמרת את הפדיון, אותו השיב במלואו לאחר מכן. ביום 14.4.05 סיפרה גב' שפרן על העניין למנכ"ל, היושב בחיפה, שדיבר טלפונית עם הנאשם ודרש ממנו שישיב את יתרת הכסף מיד. הנאשם יצא מהמשרד, לא חזר, והוגשה התלונה במשטרה.

מעדותה של גב' שפרן ומעדותה ומהודעתה של פקידת המשרד גב' סימן-טוב שהוגשה בהסכמה [ת/1], עלה שגב' שפרן סירבה למסור לעובדי המשרד את הקוד לכספת שהיתה בו או לאשר להם להפקיד כסף בבנק.

על-אף הכחשתה לעניין זה של גב' שפרן, הוברר מדברי גב' סימן-טוב שמשום כך נהוג היה, שבהעדרה של גב' שפרן, לוקח האחראי את הפדיון למשמרת בביתו "כי זה מסוכן להשאיר את הכסף במשרד". כך נהג הנאשם גם בפעם הנטענת, מבלי שהעניין עורר חשד מיוחד.

לציין, כי מדברי שתי העדות עולה ברורות כי הפדיון שהתקבל תועד היטב במערכת הממוחשבת של החברה [ת/4], כך שהיה רישום מדויק של כל מה שנמסר לנאשם, כפי שהדגישה גב' סימן טוב בהודעתה. כל סך שהתקבל היה מוכנס למעטפה, נרשם במערכת הממוחשבת ומוּצאת קבלה, והפקידות היו מוסרות את המעטפות למשמרת הנאשם.

לדברי גב' סימן טוב בהודעתה, טען הנאשם בתחילה כי שכח את הכסף בבית אך לבסוף הודה כי איבד אותו.

התביעה מבקשת אפוא לדחות עובדתית את טענת הנאשם, בשל שינויי הגרסאות. גם אם לא היתה לנאשם כוונת גניבה בעת לקיחת הכסף, הרי משנמנע מלהשיבו – שלח בו יד ובכך הושלמה העבירה (וראו הגדרות סעיף 383(א)(2) לחוק הנ"ל והחלופה המצוינת בסעיף 391, "... או שהגיע לידי העובד בשביל מעבידו").

עמדת ההגנה וראיותיה:

בהודעתו מיום 8.2.06 [ת/6], שנגבתה חודשים ארוכים לאחר המקרה והתלונה, סיפר הנאשם שקיבל את המעטפות ובהן התקבולים מהפקידות ונטל אותן לביתו למשמרת. כשגב' שפרן חזרה, מסר לה הנאשם את המעטפות, הרישומים נבדקו, ואז התגלה החוסר. הנאשם התקשר בבכי למנכ"ל וסיפר לו שאיבד את הכסף והמנכ"ל הרגיע אותו ואמר לו להמתין להשלמת הבירור. בשיחה שנערכה לאחר זמן מה עם המנכ"ל, הוסכם שהנאשם ישיב את הכסף, אך עקב מצוקתו הכלכלית לא הצליח הנאשם לעשות זאת.

בעדותו תאר הנאשם, בדומה לעדות התביעה, כיצד קיבל את המעטפות ובהן התקבולים למשמרת. היה זה יום חמישי בשבוע, וכמה ימים לאחר שובה של גב' שפרן למשרד נמצא הזמן לפגישה והנאשם העביר לה את המעטפות. אז התגלה החוסר. הנאשם חיפש בביתו את הכסף החסר ולא מצא אותו, ומאז הוא נתון בקשיים כלכליים שלא אפשרו לו להשיב את הכסף.

דיון ומסקנות:

מחד גיסא, לכאורה מחשיד את הנאשם השינוי בגרסאותיו – האם שכח את הכסף, או איבד אותו?

מאידך גיסא, עומדות לזכות הנאשם הנקודות הבאות:

א. הנאשם ידע היטב שמסירת הכסף לידיו מתועדת כהלכה, ומידיו ידרשוהו. מוזר אפוא שהנאשם גנב-לכאורה כסף, כשהחשד יופנה מיד אליו והוא יידרש להשיבו;

ב. השוני בגרסאות הנאשם אינו מעורר כלשעצמו חשד, בנסיבות העניין – תחילה סבר הנאשם שהכסף מצוי היכנשהו בביתו, אך לבסוף (מקץ מספר ימים) נאלץ להודות בכך שאינו מוצא אותו;

ג. אף שמההודעות שבתיק החקירה עולה כי בידיעת המנכ"ל, מר רפפורט, היו עובדות נחוצות (שכן שוחח עם הנאשם מספר פעמים בתקופה הרלוונטית), לא נחקר המנכ"ל. כך, לא יכולה התביעה לסתור את טענת הנאשם, לפיה שיתף את המנכ"ל בעובדת האבדן עוד טרם היתה עוּבדה זו בידיעת יתר עוֹבדות המשרד. אם כך הדבר, ודאי שמשמעות השינוי בגרסאות (משכחה לאבדן) פחותת-ערך אף יותר;

אני מוצא אפוא כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי נטילת הכסף או אי-השבתו לוו בכוונה הפלילית הנדרשת, וכי ההסבר שנתן הנאשם לכך – אבדן הכסף – הינו סביר בנסיבות העניין.

כיון שכך אני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

בנסיבות העניין, תישלח הכרעת הדין לצדדים והנאשם לא יאלץ להמתין לדיון לשימועה.

להסרת ספק, בתיק לא חל איסור פרסום.

זכות ערעור תוך 45 יום מיום קבלת הכרעת הדין.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשע"ד , 29 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.