לפני תביעה לפיצוי כספי עקב פטירתו של המנוח יששכר ביניאשווילי ז"ל (להלן: "המנוח").

רקע מוסכם -

1. ביום 13.3.2005 הגיע המנוח, יליד שנת 1940, אל סניף חולון של הנתבע 1, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הסניף" ו-"המל"ל" בהתאמה) ביחד עם אשתו, הגב' מרגו ביניאשווילי (להלן: "אשת המנוח"). המנוח סבל באותה העת ממחלות שונות, לרבות אי ספיקת כליות.
2. ההתרחשויות בעת ביקורו של המנוח בסניף שנויות במחלוקת, אך אין חולק כי בשלב מסוים התפרץ המנוח אל עבר אחת מהפקידות בסניף, המאבטחים שבסניף התערבו ובמהלך "התערבות" המאבטחים, נפל המנוח ארצה ונגרמו לו נזקי גוף, לרבות שבר בפרק ירך ימין (להלן: "האירוע"). שני המאבטחים המעורבים (להלן ביחד: "המאבטחים"), היו מועסקים על ידי חברת שמירה בשם ש. ניר הצפון בע"מ (להלן: "חברת האבטחה"). יוער כבר עתה כי בכתבי בית הדין השונים היו כמה התייחסויות לשם של חברת האבטחה וקיימת אי בהירות לגבי נושא זה. מעיון בחוזה שבין המל"ל לבין חברת האבטחה עולה ששמה כמופיע בחוזה הינו ש. ניר הצפון בע"מ - ובהתאם, ההתיחסות אל החברה שהעסיקה את המאבטחים תהא כאמור והכוונה אל הנתבעות 5 ו-6 יחדיו (וראו כי השם המדויק של החברה שהעסיקה את המאבטחים לא היה במחלוקת בתיק ואינני צופה שיתעורר קושי בהיבט זה).
3. מסניף המל"ל הועבר המנוח לקבלת טיפול רפואי בבית החולים וולפסון (להלן: "וולפסון"), הנתבע 2, ולאחר מכן, לבקשתו, הועבר לבית החולים איכילוב (להלן: "איכילוב"), הנתבע 3. במהלך האישפוזים עבר המנוח ניתוח לאיחוי פרק הירך (להלן: "הניתוח") וכן דיאליזות, לאור מחלת הכליות ממנה סבל.
4. למרבה הצער, המנוח נפטר ביום 18.3.2005 בהיותו בן 65.
5. עוד מוסכם כי שני בתי החולים בבעלות המדינה, הנתבעת 4 (להלן: "המדינה"), ובהתאם - בהסכמת הצדדים, התביעה כנגד שני בתי החולים נדחתה בפסק דין חלקי מיום 14.11.2011, בכפוף לכך שכל חבות שתושת באשר להתנהלות באחד משני בתי החולים - תחול על המדינה.

טענות הצדדים –

1. התביעה הוגשה על ידי יורשתו של המנוח, בתו, הגב' תמרה טטרשווילי. לטענת התביעה, מותו של המנוח נגרם ראשית, עקב אלימות מצד המאבטחים בסניף אשר גרמו לנפילתו, ושנית, לאחר מכן, עקב טיפול רשלני באיכילוב ובוולפסון, שם טופל. בנוסף נטענה על ידי התביעה טענה של פגיעה באוטונומיה, ואולם טענה זו נזנחה בהמשך ההליך ואין צורך לדון בה עוד. התביעה הוגשה כנגד המל"ל, חברת האבטחה, בתי החולים והמדינה, בסך של 820,000 ₪.
2. המל"ל שולל כל אחריות לאירוע, טוען כי לא נפל כל רבב בהתנהלות עובדי הסניף וכי המנוח ברשלנותו התורמת גרם לנפילתו. לחילופין, טוען המל"ל, שככל שהיתה התנהלות לא נאותה מצד המאבטחים – אזי שיש להשית על חברת האבטחה את החבות. בהתאם - שלח המל"ל הודעה כלפי צד שלישי כנגד חברת האבטחה. עוד טוען המל"ל כי אף אם היתה רשלנות שגרמה לנפילה – היא "נבלעת" ברשלנותם של בתי החולים אשר כשלו במתן טיפול רפואי נאות למנוח וכי הרשלנות הרפואית היא אשר היתה הגורם לפטירתו. חברת האבטחה מכחישה את כל טענות התביעה ומצטרפת לטענת המל"ל, לרבות לגבי האשם התורם. המדינה, בשם שני בתי החולים, טוענת כי לא היתה כל רשלנות בטיפול שקיבל המנוח וכי מותו נגרם בשל התממשות של סיכונים הכרוכים במצבו הרפואי הקשה הכללי.

כל הנתבעים יחדיו מכחישים את גובה הנזק.

מסכת הראיות –

1. בפני העידו הבאים: אשת המנוח (לגבי תצהירה ת/1); מר עופר גולן, מנהל אגף ביטחון במל"ל (להלן: "גולן", לגבי תצהירו נ/1); מר יגאל מירקוס, אחד משני המאבטחים שהיו מעורבים באירוע (להלן: "מירקוס", לגבי תצהירו נ/2); מר מיכאל אלפסי, המאבטח השני שהיה מעורב באירוע (להלן: "אלפסי", לגבי תצהירו נ/3); ד"ר דניאל קושניר, מומחה מטעם התביעה (להלן: "ד"ר קושניר", לגבי חוות דעתו ת/2); פרופ' מרדכי רביד, מומחה מטעם המל"ל (להלן: "פרופ' רביד", לגבי שתי חוות דעת נ/4 ו-נ/5); ד"ר מיכל דרניצקי-אלהלל, מומחית מטעם המדינה (להלן: "ד"ר דרניצקי-אלהלל", לגבי שתי חוות דעת נ/11 ו-נ/12); וד"ר דורון שוורץ, מנהל המחלקה הנפרולוגית באיכילוב (להלן: "ד"ר שוורץ", לגבי תצהירו נ/13).
2. בנוסף, הוגשו בהסכמה כחלק מהראיות תמונות של המנוח, מסמכים רפואיים ותיק המשטרה שנפתח לגבי האירוע (להלן: "תיק המשטרה", עמ' 20 לפרוטוקול). ביו היתר, ניתן למצוא בתיק המשטרה את העדויות שנגבו משתי הפקידות שעבדו בעת האירוע בעמדת הקבלה בסניף, הגב' בתיה אשכנזי (להלן: "אשכנזי") והגב' פאינה שפיץ (להלן: "שפיץ", אשר בחלק מהעדויות מכונה גם "פאני"). עוד ניתן למצוא בתיק המשטרה את עדויותיהם של שני עדים נוספים לאירוע, הגב' שרונה שאולי, שכנה של המנוח שנכחה במקום באקראי (להלן: "שאולי") והאדון אלעד מנחם (להלן: "מנחם"), וכן את עדותה של השוטרת שהיתה מוצבת במועד האירוע בסניף, גב' אריאלה פלדינגר (להלן: "פלדינגר").

דיון והכרעה –

1. לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל כנגד כל הנתבעים (המל"ל, חברת האבטחה והמדינה), מחמת הטעמים שיפורטו להלן.

מה הוכח לגבי נסיבות האירוע בסניף -

1. לשיטתי, הוכח שהיה שימוש רשלני בכוח פיזי על ידי המאבטחים אשר הוביל לנפילתו של המנוח על הרצפה.
2. ראשית, מצאתי לאמץ את גרסת אשת המנוח כפי שפורטה בתצהירה, בעדותה במשטרה ובחקירה הנגדית בבהמ"ש. בתצהיר, אשת המנוח תיארה כיצד בתחילה המתין המנוח ברכב מחוץ לסניף והיא נכנסה אל הסניף לבדה. לאחר מכן, לאחר שלא ניתן לה אישור מסוים לגבי המנוח ונמסר לה שעל המנוח להגיע בעצמו על מנת לקבל את האישור, המנוח נכנס אף הוא לסניף ופנה אל עמדת הקבלה. לטענת אשת המנוח, בשלב זה המנוח "התמרמר" (כלשונה) על כך שנאלץ להיכנס לסניף והחל לצעוק, אך לא קילל (וזאת בניגוד לעדי ההגנה שטוענים שהוא קילל את הפקידה). בכל אופן, לא מצאתי כי יש חשיבות מכרעת לשאלת ה"קללות" שכן דומה שאין מחלוקת ממשית לגבי העובדה שהמנוח היה נסער מאוד והדבר התבטא בהתנהגות קולנית מצידו. עוד טענה אשת המנוח בתצהיר כי שני המאבטחים הגיעו אל המנוח מאחור, דחפו אותו והפילו אותו לרצפה (סעיפים 3-6 לת/1).
3. בחקירתה במשטרה מיום 17.3.2005 (כארבעה ימים לאחר האירוע) כאשר נשאלה האם המנוח נפל או שהפילו אותו, מסרה אשת המנוח כי: "הפילו אותו... [מילה בלתי קריאה]. הם לקחו אותו משני הצדדים ואז הוא נפל כי הם דחפו אותו" (שורות 12-13 לחקירה במשטרה). כאשר נשאלה האם המאבטחים עשו עוד משהו חוץ מלתפוס את המנוח בידיים מסרה אשת המנוח: "רק תפסו אותו ודחפו אותו ואז הוא נפל" (שורה 24 לחקירה במשטרה). בחקירה בבהמ"ש, חזרה אשת המנוח על עיקרי התצהיר והכחישה את טענת ההגנה לפיה המנוח הלם בזכוכית שבקדמת עמדת הקבלה (עמ' 13 שורות 19-20, 22-23). לטענתה בשלב זה, בעקבות צעקותיו של המנוח, הגיעו אליו המאבטחים, דחפו אותו והוא נפל על הרצפה. באשר לרגע הנפילה עצמו טענה אשת המנוח כי ראתה את רגע הנפילה (עמ' 13 שורות 30-31 ועמ' 20), ושבה והסבירה כי המאבטחים דחפו את המנוח, ובשל כך הוא נפל.
4. אמנם, בשלבים אחרים של החקירה ניתן למצוא אמירות מהן ניתן להבין כי אשת המנוח לא ראתה את רגע הנפילה עצמו, וכדוגמא: "פתאום הסתכלתי והוא היה על הריצפה" (עמ' 14 שורות 1-3); ובהמשך חקירתה: "זה קרה כל כך מהר, פתאום הסתובבתי והוא היה על הריצפה" (עמ' 16 שורה 28, עמ' 17 שורות 4-5, שורה 16 ושורות 26-27). עם זאת, והגם שיתכן שבשבריר השניה המדויק שבו נפל המנוח אל הרצפה, ראשה של אשתו היה מוסט לכיוון אחר, שוכנעתי כי אשת התובע ראתה את מכלול ההתנהלות שהובילה לנפילה, לרבות המגע הפיזי בין המנוח לבין המאבטחים אשר קדם לנפילה עצמה, ולטעמי אין ב"חוסר" הקיים כדי לגרוע משמעותית מעדותה באשר להתנהלות המאבטחים עובר לנפילה (ויש לראות כי אשת המנוח העידה כי עמדה מרחק עשרות סנטימטרים בודדים מהמנוח (עמ' 19 שורות 5-6)). אני מוצאת שעדות אשת המנוח בכל הנוגע להתרחשות עובר לנפילה היתה אמינה, לא נסתרה ותואמת לעדות שמסרה במשטרה. גרסה זו מהווה בסיס מרכזי לקביעות העובדתיות.
5. שנית, מצאתי חיזוקים לעדותה של אשת התובע אף בגרסאות שמסרו עדים אובייקטיבים נוספים במשטרה, ונתחיל עם עדותה של שאולי. בעדות שאולי מיום 20.3.2005, נמסרו הדברים הבאים: "ניגשתי למקום וראיתי 2 מאבטחים של הביטוח הלאומי דוחפים את האיש והוא נפל ברצפה" (עמ' 1 להודעה, שורות 8-9), ובהמשך: "בפירוש ראיתי את 2 המאבטחים דוחפים את האיש לרצפה ומפילים אותו. לא זרק את עצמו לרצפה ולא בעט לעבר המאבטחים. הוא כל הזמן צעק "פשיסטים, פשיסטים"" (עמ' 1, שורות 23-27); "2 המאבטחים תפסו את האיש כל הזמן שהוא עמד בדלפק וצעק וקילל אחד מהם תפס אותו בידיו מתחת לבית השחי, בזרוע היד, וניסו להזיזו מהדלפק בכוח ואז משכו אותו מהמקום בו עמד ודחפו אותו והוא נפל לרצפה, וכנראה קיבל מכה בראש, כי ראיתי שיורד לו דם מהראש." (עמ' 2, שורות 14-21).
6. שלישית, בעדותה של אשכנזי במשטרה היא מסרה את הדברים הבאים: "לאחר 10 דקות הגיע הבעל כועס צועק מקלל, ירק על הזכוכית של פאני, הוא קרא לה פאשיסטית ואז הגיעו השומרים וביקשו ממנו לפנות את העמדה הוא סרב, קילל גם אותם ברוסית זה נשמע כמו קללות ואז הגיע [כך במקור] שוטרת וראיתי שהוא מתנגד ושומרים גררו אותו ומשכו אותו לא ראיתי את הנפילה עצמה אבל ראיתי אותו יושב על הרצפה והיה לו זרזיף של דם ברקה..." (שורות 10-14). בהמשך נשאלה אם המאבטחים תקפו אותו והשיבה: "לא ראיתי שהם הפעילו כוח ורצו למשוך אותו החוצה ואחרי זה הוא נפל אבל לא ראיתי את הנפילה" (שורות 23-24, ואציין שבהעדר סימני פיסוק קשה לעמוד על כוונתה המדויקת של העדה). כאשר נשאלה האם המנוח תקף את המאבטחים השיבה: "הוא התנגד להם עם הידיים ניסה להשתחרר מהאחיזה שלהם" (שורה 28).
7. רביעית, בעדותו של מנחם במשטרה מיום 11.10.2005 (כשבעה חודשים לאחר האירוע) הוא מסר שהוא זוכר את האירוע, ציין שהאירוע היה לפני חצי שנה, ומסר את התיאור הבא: "הוא דחף את האנשים שעמדו בתור ... וכשהגיע לפקידה הוא צעק לה סרייה של קללות ברוסית ... באו שני שומרים בהתחלה ניסו להרגיע אותו והוא דחף עם היד את אחד מהאבטחים ואז השני בא לתפוס אותו שלא יתקוף את המאבטח הראשון ואז המנוח נפל על הרצפה על הגב ולא זז, המשיך לקלל את כל העולם סביבו" (שורות 11-17). בהמשך נשאל מנחם האם המנוח נפל או שהפילו אותו והשיב: "לא בדיוק יודע".
8. אני סבורה כי העדויות של שאולי, אשכנזי ומנחם מהוות חיזוק לגרסתה של אשת התובע באשר להתנהלות המאבטחים עובר לרגע הנפילה, והדברים מצטרפים למסקנה לגבי מהימנותה.
9. חמישית, מצאתי שבעדויות של שני המאבטחים נתגלו סתירות משמעותיות, בתוך העדויות עצמן, בין עדות האחד לשני, ובין עדויותיהם בבית המשפט לעומת עדותם במשטרה. ואפרט.
10. כאשר נשאל מירקוס כיצד הורחק המנוח מעמדת הקבלה, השיב כדלקמן:

"לא הרחקנו. אמרתי למיכאל שצריך ואז רצינו להרחיק אותו ועמדנו משני צדדיו ורצינו לתפוס את שתי ידיו ולהרחיק אותו אחורה ולפני שהספקתי לגעת בו הוא הדף את מיכאל, נתן לו מכה ותוך שניה או שתיים הוא היה על הריצפה. הוא ניסה לדחוף גם אותי. אני לא יודע להגיד מה הוא עשה או איך זה קרה" (עמ' 28 שורות 14-17).

1. לאחר מכן, הופנה מירקוס לעדות אשכנזי לפיה היא ראתה את המאבטחים גוררים ומושכים את המנוח - והוא הכחיש את טענתה ומסר כי הם לא גררו או משכו את המנוח, כי לא היה שום מגע פיזי בינו לבין המנוח וכי הוא עצמו לא תפס את המנוח ביד (עמ' 29 שורות 16-18, 20). מירקוס הוסיף כי כוונתם היתה לתפוס את המנוח משני צידיו ולהרחיקו מעט מעמדת הקבלה, אך המנוח הדף את הניסיון שלו לתפוס אותו על ידי זה ש"העיף" את ידו של מירקוס כך שמירקוס לא הספיק ליצור מגע פיזי עם המנוח (עמ' 34 שורות 7-8).
2. לעומת זאת, אלפסי העיד כי כן היה מגע פיזי בין המאבטחים למנוח במובן שלאחר ניסיונות מילוליים להרגיע את המנוח, הם אחזו במנוח בשתי כתפיו, אלפסי מצד ימין ומירקוס מצד שמאל (והוא אף הדגים מעל דוכן העדים כיצד הם אחזו את המנוח בזרועו ובאמתו - עמ' 37 שורות 22-23). עוד מסר אלפסי שבשלב זה נתן לו המנוח מכה בכתף שהדפה אותו מעט הצידה, ובזמן הזה מירקוס הוסיף לאחוז במנוח מצידו השני. לטענת אלפסי, האירוע עצמו ארך כשתי דקות, ובמהלכו המנוח ניסה להשתחרר מהאחיזה של המאבטחים. לטענת אלפסי בשלב מסוים, לבקשת הפקידה שפיץ שמסרה שתמשיך לתת למנוח שירות - הם שיחררו את אחיזתם במנוח ובשלב הזה הוא נפל (עמ' 38 שורות 1-12). אציין כבר עתה, כי בהמשך עדותו מסר אלפסי גרסה מעט שונה - כאשר העיד שברגע הנפילה שני המאבטחים לא אחזו במנוח אלא רק הניחו את ידיהם על שתי שכמותיו, ללא הפעלת כוח (עמ' 39 שורות 19-23).
3. משמע, שקיימת סתירה בין מירקוס לבין אלפסי בנקודה ה"קריטית" ביותר מבחינה עובדתית, שכן מירקוס טוען שלא היה כל מגע פיזי בינו לבין המנוח עובר לנפילה ולעומתו אלפסי אישר כי שניהם אחזו במנוח בזרועותיו טרם נפל ארצה, ואף הדגים בבית המשפט כיצד היה הדבר. לשיטתי המדובר בסתירה לגבי נתון עובדתי חיוני.
4. לגבי אלפסי, יש לציין עוד כי בתצהירו הופיעה גרסה "מפתיעה" ובלתי סבירה, לפיה המנוח "זרק את עצמו על הריצפה" (סעיף 6 ל-נ/3) – אלא שבחקירתו הוא חזר בו מגרסה זו ואישר שהמנוח לא "זרק את עצמו" על הריצפה אלא נפל (עמ' 43 שורות 16-20). ישנה חשיבות לנקודה זו שכן אם נעיין בתחקיר האירוע שבוצע במל"ל לאחר שהתברר שהמנוח נפטר (תחקיר מיום 21.3.2005 אשר צורף לתצהיר גולן), נראה כי נקודת המוצא של התחקיר היתה שהמנוח אכן "זרק עצמו לרצפה על מנת להקשות על המאבטחים להוציא אותו מהסניף", וזאת על בסיס הדברים שמסרו אלפסי ומירקוס. אלא ששעה שנשמט הבסיס תחת הטענה שהמנוח הפיל עצמו בכוונה - יתכן ויש לראות את הדברים אחרת, כולל את האמור באותו תחקיר פנימי.
5. בכל אופן, קשה לי אף לקבל טענה נוספת של אלפסי לפיה לאחר שהמנוח נפל – הוא בעט לכל עבר (סעיף 7 לתצהיר) ולא ברור לי כיצד אדם בן 64 שנפל ונשברה לו עצם הירך מסוגל, למרות הכאבים, לבעוט במאבטחים.
6. עוד יש לציין כי קיימות גם סתירות לגבי השאלה העובדתית מי מבין המאבטחים היה זה שהגיע ראשון למנוח ומי הזעיק את השני. מחקירתו של אלפסי עולה כי עמד בעמדת הבידוק בכניסה, וכי הגיע אל המנוח כמה שניות לאחר מירקוס, במהלך "הפוגה" בבידוק (עמ' 36 שורות 18-19). בהמשך חקירתו נשאל אלפסי מדוע ניגש למקום בו עמד המנוח והשיב: "לעזור ליגאל לראות מה קרה שם והיו צעקות" (עמ' 40 שורה 3). משמע, שמירקוס (יגאל) הגיע ראשון ואלפסי הגיע לעזרתו. גרסתו של מירקוס בתצהירו מתיישבת עם גרסת אלפסי, שכן בתצהיר הוא מסביר כי עובר לאירוע הוא היה ליד עמדת בידוק התיקים בכניסה לסניף ומשם שמע את הדפיקות על זכוכית עמדת הקבלה ואת הצעקות של המנוח. עקב כך הוא נכנס לתוך הסניף וראה את המנוח (סעיפים 5 ו-6 ל-נ/2) - כלומר, שעד כאן גרסתו תואמת את גרסת אלפסי. אלא שבחקירתו הנגדית טען מירקוס כי במקביל לכך ששמע את הדפיקות והצעקות מבחוץ, הוא קיבל קריאה בקשר מאלפסי להגיע למקום האירוע (עמ' 28 שורות 1-2). כלומר, שאלפסי הגיע ראשון ומירקוס שני. משמע, ששני המאבטחים סותרים עצמם באשר לשאלה מי הגיע ראשון למנוח ומי מהם קרא למי (מה גם שאם שניהם טוענים שלפני האירוע עמדו בחוץ - לא ברור מדוע היה צורך לקרוא אחד לשני בקשר, כפי שהעיד מירקוס).
7. יתרה מכך. יש עוד לראות כי נמצאו סתירות גם בין גרסות המאבטחים כפי שנמסרו בבית המשפט לבין גרסותיהם כפי שנמסרו במשטרה.
8. מירקוס נחקר במשטרה ביום 15.3.2005 ושם מסר את הדברים הבאים: "אני ומיכאל ניסינו לתפוס אותו בידיים כדי להוציאו והוא התנגד וניסה להדוף אותנו וניסה לתת למיכאל מכה [מילה לא קריאה] ואז הוא נפל ברצפה והמשיך לצעוק ולהשתולל..." (שורות 15-18), ובהמשך: "אני לא תקפתי את האיש המבוגר הזה ולא הפלתי אותו ברצפה, הוא נפל לבדו". עיון בכתוב מעלה לגבי התיאור שמסר מירקוס בבהמ"ש מלמד שהגרסאות אינן תואמות.
9. אלפסי מסר שתי הודעות במשטרה - הראשונה ביום 14.3.2005 והשניה ביום 4.4.2005 (להלן: "ההודעה הראשונה" ו-"ההודעה השניה" בהתאמה). בהודעה הראשונה מסר אלפסי כי במהלך האירוע הוא ומירקוס אחזו בשתי זרועותיו של המנוח על מנת להוציאו מהסניף. לשיטת אלפסי, אז, על מנת לסכל את הוצאתו מהסניף, המנוח "זרק עצמו על הרצפה ולא היה מוכן לקום..." (שורה 10 להודעה הראשונה). בהודעתו השנייה מסר אלפסי את הדברים הבאים: "...באנו להוציא אותו אני ואחראי שלי איך שבאנו לתפוס אותו בכתפיים הוא נפל לרצפה כנראה שהפיל את עצמו אפילו לא השתמשנו בכוח מינימלי" (שורות 9-11 להודעה השניה). כאמור לעיל, במהלך חקירתו חזר בו אלפסי מהגרסה לפיה המנוח "זרק את עצמו" על הרצפה בכוונה, אך החשוב עתה הוא שגם באשר לשאלה האם בעת הנפילה החזיקו המאבטחים במנוח, אם לאו, והאם הפעילו כוח - הרי שבשתי ההודעות שלו במשטרה, מוסר אלפסי גרסה שונה, ולפיכך - אחת מהגרסאות אינה מדוייקת ואינה זהה לגרסה שבבהמ"ש.

סיכום ביניים ראשוני -

1. מן האמור עולה כי יש לאמץ את גרסת אשת המנוח הנתמכת לפחות בשתי עדויות של עדי ראיה אוביקטיביים ולדחות את גרסת המאבטחים (ואומר שיתכן שעצם העובדה שהתגלו סתירות משמעותיות בין עדי ההגנה די בה כדי לחייב את דחיית הגרסה העובדתית של ההגנה).
2. מסיכום מכלול הנתונים שהובאו לעיל, עולות המסקנות העובדתיות הבאות - המנוח נכנס לסניף והתקרב לדלפק, היה נסער והרים את קולו, דפק על השמשה שמפרידה בינו לבין פקידת הקבלה וצעק. בשלב זה שני המאבטחים הגיעו אליו על מנת להרגיעו או להרחיקו מהעמדה. בשלב הראשוני המאבטחים פנו אל המנוח בעל-פה וניסו להרגיעו אך הוא המשיך לצעוק ואף ניסה להדוף את אלפסי בכך שנתן לו דחיפה בכתף (וראו כי לגבי נקודה זו העדויות של מירקוס ואלפסי תואמות). בנקודת זמן זו, שני המאבטחים תפסו את המנוח משני צידיו בזרועות והחלו לגרור אותו. בעשותם כן הפעילו המאבטחים כוח על המנוח - והפעלת הכח גרמה לנפילה. לא נעשו מאמצים מספיקים במטרה לשכנע בעל-פה את המנוח להרגע או לסור הצידה, וראו כי אף אחד מהעדים לא מתאר "שיחת שכנוע" ממושכת ואף המאבטחים עצמם לא סיפקו גרסה סדורה לגבי נסיון לדבר על לבו של המנוח, נסיון לרתום ל"מסע השכנוע" את מי משתי הפקידות שמאחורי הדלפק או את אשת המנוח – ולמעשה, הוכח שלא חלפו יותר מכמה שניות בודדות בין הגעת המאבטחים לבין גרירת המנוח בכח ונפילתו.

טענת הרשלנות המופנית כלפי חברת האבטחה –

1. משקבעתי את הממצאים העובדתיים מעלה - נשאלת השאלה אם יש בהם כדי ללמד על רשלנות מצד המאבטחים, ולשיטתי - התשובה חיובית.
2. המאבטחים התנהלו למול המנוח באגרסיביות שלא היתה הכרחית. אין לי ספק כי הם לא התכוונו לגרום לנפילתו ואינני מקבלת את טענת התקיפה שהועלתה מטעם התביעה, ובוודאי שאין לקבל כל טענה לגבי כוונה לגרימת נזק. אלא שנדמה לי שהתנהגותם של המאבטחים היתה בלתי סבירה ורשלנית, תוך שימוש בכח בלתי סביר - ובמיוחד יש לזכור כי המנוח לא "השתולל" פיזית אלא רק צעק ואולי קילל ודפק על השמשה של הדלפק. אין ספק כי התנהלות כאמור מפריעה לסדר ולשקט בסניף, אך המנוח לא היווה באף שלב גורם שסיכן את הפקידה או את שאר באי הסניף (ואזכיר כי שפיץ מסרה שהיא התכוונה להמשיך ולתת לו שירות למרות צעקותיו, ומכאן שהתנהלותו לא היתה כה חמורה או בוטה, לפחות בעיניה של שפיץ). לשיטתי, ההתנהלות אינה סבירה, חורגת מסטנדרט ההתנהגות המצופה והסביר; ומשכך - רשלנית.
3. אשר על כן, יש לראות בחברת האבטחה כאחראית לנפילה ולתוצאותיה, או לחלק מהן. אעיר כי למעשה הדיון דלעיל עוסק רק ברכיב ההתרשלות מתוך שלושת רכיבי עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין, אך לא מצאתי שיש צורך לדון בשאלת קיומן של חובות זהירות מושגיות וקונקרטיות או בשאלת הנזק והקשר הסיבתי לנזק. לגבי קיומן של חובות זהירות - הדברים ברורים (וראו אף את המודל החלופי שמציע כב' השופט עמית לבחינת רכיבי העוולה בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.07.2013)). בדומה, באשר לכך שנגרם נזק פיזי (השבר בירך) עקב הנפילה - אין צורך להרחיב, ולגבי השאלה האם גם המוות קשור לשבר - ארחיב בהמשך.

אחריות המל"ל –

1. לאור הקביעה דלעיל, לשיטתי יש גם להשית אחריות מסויימת על המל"ל, אשר העסיק את חברת האבטחה. לא הוכח כי היו הוראות לגבי טיפול במקרים דומים או הנחיות לגבי הטיפול הראוי בקהל כגון המנוח. לטעמי, יש לראות במל"ל כמי שאחראי על קביעת מדיניות ראויה לגבי מקרים שכאלו, אחראי על ניסוח נוהלים מפורטים לגבי התנהלות במקרים דומים וכמי שאמון על אכיפת יישום המדיניות והנוהלים כאמור. סבורני שלא הוכח שכך היה ויש לראות אף במל"ל כאחראי לתוצאה. במיוחד יש לשים לב כי בחוזה שבין המל"ל לבין חברת האבטחה מצוין (בסעיף 15) כי חברת האבטחה תפעל בהתאם להנחיות של הממונה על הביטחון במל"ל – אשר יקבע מעת לעת הנחיות מתאימות. אלא שלא הוצגו כל ראיות מטעם המל"ל לגבי הנחיות שכאלו וראו כי גולן מטעם המל"ל כלל לא היה בתפקיד במועד הרלבנטי. בהקשר זה אפנה לכך שגולן בחקירתו אף הסביר כי תוכנית האבטחה היתה אמורה להערך על ידי המל"ל (עמ' 22 שורה 26) אך תוכנית שכזו לא הוכחה. עוד עולה מהחקירה, שקיים קב"ט "פנימי" של המל"ל שפועל במקביל לפועלה של חברת האבטחה (עמ' 23 שורות 8-12), ללמדך שיש למל"ל אחריות לגבי ההנחיות, הנוהלים והמדיניות – לצד אחריות חברת האבטחה. בנוסף, יש לראות כי בסעיף 16 לחוזה נקבע כי במקרה של נזק לצד שלישי, אשר נגרם בקשר עם משימות חברת האבטחה – היא ורק היא תישא בכל חבות, אלא שהדבר כפוף לקיומן של הנחיות מצד המל"ל כמתואר מעלה. לכן, לשיטתי יש לחלק את האחריות בין המל"ל לבין חברת האבטחה, כך שחברת האבטחה תישא באחריות בשיעור של 60% והמל"ל בשיעור של 40%.
2. אבקש להבהיר בשלב זה שאין לי ספק שכל עובדי המל"ל וכל עובדי חברת האבטחה עושים מדי יום ביומו מאמצים ניכרים ליתן שירות מיטבי בסניפי המל"ל, תוך שהם נאלצים להתמודד עם עומסים משמעותיים ועם קהל מבקרים שלעיתים נוהג בפראות, בחוסר נימוס ואף באלימות. די אם נעיין בכותרות העיתונים בעת האחרונה כדי ללמדנו על תקיפות כנגד עובדים בסניפי המל"ל (ואף במוסדות דומים אחרים) - וברי כי הדברים חמורים ויש להוקיעם. אבקש שקביעותי בתיק זה לא יתפרשו כמטילות דופי באופן כללי בפועלם של עובדי המל"ל או עובדי חברות השמירה. עם זאת, במקרה מיוחד זה - לשיטתי - היה כשל נקודתי שמקים אחריות.

אשם תורם של המנוח –

1. המל"ל וחברת האבטחה טוענים כי יש להשית על המנוח אשם תורם מכריע, בשיעור של 100%, בשל שהתנהלותו האלימה גרמה לתחילת שרשרת האירועים, להסלמתם ולנפילה.
2. לא אוכל לקבל טענה זו במלואה אך לשיטתי יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 40%, לא בשל התנהלותו בעת שהחל לצעוק על הפקידה ולחבוט על השמשה, אלא בשל שלא נענה לבקשת המאבטחים לחדול מהצעקות בשלב הראשוני, לא הפסיק את הצעקות שעה שראה שהוזעקו מאבטחים למקום ואף ניסה להדוף את אלפסי. אזכיר כי שוכנעתי כי היתה פניה בעל-פה מטעם המאבטחים, טרם החלו למשוך את המנוח בזרועותיו ואף קבעתי כי הפניה היתה ככל הנראה קצרה מידי וכי לא נעשו נסיונות משמעותיים לפתור את הבעיה ללא מגע פיזי. עמדתי זו אינה סותרת את הקביעה שהיה על המנוח לחדול מהתנהלותו בשלב שבו הגיעו המאבטחים ובכך תרומתו לתוצאה (ונקבע שכאשר הניזוק לא פעל כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה "תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית" לאחר שקילת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק אלו מול אלו, במטרת להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מחדליהם ומעשיהם של כל אחד מהם, ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר בע"מ (2.12.2009)).

הטיפול הרפואי לאחר הפינוי של המנוח לבית החולים –

1. אזכיר כי התובע הובהל תחילה לוולפסון ומיד לאחר מכן לאיכילוב, שם בוצע הניתוח לאיחוי פרק הירך (לעיל ולהלן: "הניתוח"). כפי שצוין, אין טענות לגבי רשלנות שכרוכה בביצוע הניתוח עצמו אלא רק טענות שעניינן אי מתן משקל הולם למצבו של המנוח לאור מחלת הכליות ממנה סבל, אי מתן טיפולי דיאליזה מספיקים ואי מתן טיפול תרופתי מתאים - אשר כולם יחדיו הביאו לפטירתו, כחמישה ימים לאחר אירוע הנפילה וכשלושה ימים לאחר הניתוח.

הערה מקדמית לגבי ההילך הדיוני בתיק בנוגע לרשלנות הרפואית הנטענת –

1. טרם נצלול לדיון בסוגיות הרפואיות, יש לתת את הדעת לטענת המדינה לגבי הרחבת החזית ולצורך כך להסביר בקצרה כיצד התפתחו הטענות במקרה זה.
2. כתב התביעה המקורי הוגש רק כנגד המל"ל ומדינת ישראל כאחראית על המל"ל. מטעם התביעה צורפה בשלב הזה חוות דעתו של ד"ר קושניר, אשר תכליתה היה להסביר שהנפילה בסניף גרמה לשבר בירך וכי האשפוז בבתי החולים לא היה נדרש לולא הנפילה בסניף, לאמור -שיש קשר סיבתי בין הנפילה לבין האשפוז ותוצאותיו, כלומר - מותו של המנוח. בחוות דעת זו אין טענות כלפי בתי החולים בכלל, ובוודאי שלא לגבי סוגית הדיאליזות. כאשר הוגש כתב ההגנה מטעם המל"ל - צורפה אליו חוות הדעת הראשונה של פרופ' רביד - שם הוא טען כי לא ניתנו לתובע בכלל טיפולי דיאליזה בבתי החולים - ולכן נפטר. או אז, לאחר קבלת רשות, הוגש כתב תביעה מתוקן - ובו נכללו טענות כלפי בתי החולים והמדינה בסוגית הדיאליזות. במקביל - הוגשה מטעם המדינה ובתי החולים חוות הדעת הראשונה של ד"ר דרניצקי-אלהלל ואליה צורפו מסמכים אשר מעידים כי כן בוצעו טיפולי דיאליזה מסויימים. בשלב זה - הוגשה חוות דעת משלימה של פרופ' רביד אשר התייחס למסמכים - וקבע שלמרות קיומם עמדתו נותרה כשהיתה, כלומר, שהיתה רשלנות בכל הנוגע לדיאליזות. מנגד - הוגשה חוות דעת משלימה של ד"ר דרניצקי-אלהלל, לפיה לא היתה כל רשלנות.
3. לטענת המדינה ובתי החולים, האמור מעלה מחייב לדחות על הסף את הטענות של התביעה כנגדם, שכן לתביעה מעולם לא היו טענות בסוגית הדיאליזה והטענות המופיעות כעת הינן למעשה הטענות של המל"ל אך מבחינת התביעה – הן בבחינת הרחבת ושינוי חזית.
4. לא אוכל לקבל את הטענה. אמנם, ההילך הדיוני במקרה זה אינו שגרתי, ואף היה מפתיע במידה מסויימת, אך שעה שהותר תיקון כתב התביעה, אין המדובר בהרחבת חזית. בדומה, אין כל פסול עקרוני בכך שתובע יתבסס על חוות דעת שהגיש צד אחר בתיק להוכחת טענותיו, אף אם המדובר בטענה שהוא לא טען בשלב הראשוני והעלה רק בשלב תיקון כתב התביעה. קל וחומר שעה שהטענות היו ידועות, כל צד קיבל אפשרות להגיש חוות דעת משלימות, המומחים אף נחקרו בבהמ"ש - ולא ניתן לומר שקופחה ההגנה של מי מהצדדים בשל המהלכים הדיוניים שתוארו מעלה.
5. לכן, הטענה המקדמית של המדינה ובתי החולים נדחית, ונעבור עתה לבחון את הטענות לגופן.

האם טיפולי הדיאליזה בוצעו כראוי והאם ניתן היה למנוע את פטירת המנוח?

1. המחלוקת בשלב זה נוגעת לשאלת איכות הטיפול הרפואי שניתן למנוח בתחום הנפרולוגי לרבות השאלה האם בוצעו ניתור ובדיקה מספקים של מצב המנוח עובר לטיפולים ולאחריהם, והאם בוצעו די טיפולי דיאליזה, בהתאם למצבו הרפואי של המנוח באותה העת. מקדמית, אתייחס לטענת התביעה לפיה יש להורות על היפוך נטל הראייה בשל נזק ראייתי שנגרם לה.

הנזק הראייתי –

1. הוכח, ולמעשה לא היתה לגבי נושא זה מחלוקת, כי לא קיים כל תיעוד או רישום שנערך על ידי רופא נפרולוג, בהתייחס לטיפולי הדיאליזה שבוצעו למנוח או לגבי מצבו הרפואי של המנוח עובר ולאחר אותם טיפולים. קיימים רק כמה גליונות סיעודיים של המחלקה הנפרולוגית, מהם ניתן ללמוד על ביצוע דיאליזות, וראו שאף במסמכים אלו קיימים חוסרים ואי דיוקים (כגון שבאחד לא מופיע תאריך, באחרים מופיע תאריך שגוי ובאף אחד מהם אין רישום של מדדים חיוניים למעט לחץ דם). מעבר לגליונות הסיעודיים, אין תיעוד מהמחלקה הנפרולוגית, אלא רק תיעוד חלקי לגבי מהלך הטיפול והניתוח במחלקה האורטופדית שעליו חתום רופא כללי.
2. זאת ועוד. מטעם המדינה הוגש תצהירו של מנהל המחלקה הנפרולוגית באיכילוב, ד"ר שוורץ, אשר מפרט את הטיפולים שנעשו ומסביר מדוע לשיטתו הם היו מספקים וראויים, אלא שאף לתצהירו לא צירף ד"ר שוורץ מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בהסבריו. הדברים חמורים במיוחד לאור כך שבחקירתו מסר ד"ר שוורץ כי לכל חולה דיאליזה המאושפז בבית החולים מכינים תוכנית דיאליזה, באחריות המחלקה הנפרולוגית, והוסיף והסביר כי אחד מהרופאים של המחלה הנפרולוגית אמור לבדוק את החולה כל יום ולהחליט על הצורך בדיאליזות. משמע, שחייבים היינו לראות תיעוד של ביקורים יומיים שעשו רופאי המחלקה הנפרולוגית אצל המנוח, מיום הגעתו לאיכילוב ועד פטירתו, ובהם הנחיות לטיפול וכיוצ"ב הערות - ובמיוחד יום לפני הניתוח ויומיים לאחריו. ד"ר שוורץ בהגינותו התייחס לחוסר במסמכים וציין שאף הוא לא הצליח למצוא את המסמכים בהם תועדו הוראות הטיפול שהיו אמורות להינתן על ידי רופאי המחלקה והעיד כי: "לכל מטופל יש הוראות שניתנות בכל דיאליזה בנפרד. היה אמור להיות תיעוד לגבי כל טיפול בנפרד, אבל לא הצלחתי לאתר את זה" (עמ' 66 שורות 1-6). בהמשך חקירתו, כאשר נשאל האם יש לו אינדיקציה שמלמדת על המעקב של הרופא הנפרולוג אחר מצבו של המנוח בימי האשפוז השיב בשלילה והודה שאין בידיו כל תיעוד בכתב על כך שרופא עבר על החומר הרפואי ובדק את המנוח בימיו האחרונים (עמ' 67 שורות 21-25), ויצוין, כי אף ד"ר דרניצקי-אלהלל מסרה בחקירתה כי ביקשה לקבל לידיה את התיעוד של המחלקה הנפרולוגית לצורך הכנת חוות דעתה וכי תיעוד שכזה לא אותר (עמ' 63).
3. אין צורך להכביר מילים באשר לכך שעל מוסד רפואי חלה חובה לקיים רישום מפורט ומדויק של מהלך הטיפול על פי שגרת הנוהל הרפואי. החובה עוגנה זה מכבר בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 ועוד קודם לכן בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 535, 542 (2004); ע"א 1/01 מרדכי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד נו(5) 502, 507 (2002); ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (9.8.2006)). בנוסף, הלכה היא כי הפרת החובה כאמור גוררת בעקבותיה את העברת נטל השכנוע אל כתפי המוסד הרפואי, לגבי העובדות השנויות במחלוקת ואשר ניתן היה לבררן אילו היה מצוי בפנינו הרישום הרפואי החסר (ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו,  פ"ד נה(3) 117, 124 (2001); ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הלל יפה, פ"ד נב(1) 145, 156 (1998)). עוד נפסק כי טענה בדבר נזק ראייתי צריכה להצביע על סבירות לכך שכתוצאה מהיעדר הרישום נפגעה יכולתו של הניזוק להוכיח את ההתרשלות הנטענת (ע"א 6768/01 רגב נ' מ"י, פ"ד נט(4) 625, 633 (2004)).
4. לטעמי, במקרה זה, שעה שעולות טענות לגבי טיב ודיות הדיאליזה ולגבי המעקב אחר ערכי האשלגן וערכים נוספים לאחר הטיפולים, ושעה שקיימות טענות לגבי השאלה אם הקפידו על בדיקת מצבו של המנוח לאחר הניתוח בהיבט הנפרולוגי והאם היה מקום לבצע טיפולים נוספים או אחרים - לא יכול להיות ספק שהעדר המסמכים כאמור גרם לנזק ראייתי לתביעה, לגבי עובדות שניתן היה ללמוד מהתיעוד החסר ושבסיוען ניתן היה להוכיח את הרשלנות הנטענת.
5. המשמעות הינה העברת הנטל לכתפי המדינה - במובן שעליה להוכיח שניתנו טיפולים מספקים ומספיקים וכי מצבו של המנוח בהיבט הנפרולוגי נבדק ונשקל באופן רציף.

האם הוכיחה המדינה שהטיפולים היו מספקים ושהמעקב הנפרולוגי היה מיטבי?

1. לשיטתי, התשובה שלילית, דהיינו - שהמדינה לא הרימה את הנטל שעל שכמה.
2. ראשית, עצם העובדה שאין בנמצא כל מסמך שמלמד על ביקורת שביצע רופא נפרולוג מוסמך לגבי מצב המנוח במשך ששת הימים ששהה בבית החולים ואין בנמצא תיעוד לגבי תכנון מראש של רופא מוסמך לגבי מועדי הדיאליזות - מחייבת את העובדה שהנטל לא הורם.
3. שנית, לא הוכח שבוצעו מספיק טיפולים ולא הוכח שמצבו של המנוח מבחינה נפרולוגית נבדק או נשקל כראוי, והכל כפי שעולה מהמסמכים לגבי טיפולי הדיאליזה, כדלקמן:
4. טיפול ראשון בוצע ביום 13.3: טיפול זה מתועד חלקית במוצג נ/6 - שהינו גיליון סיעודי של המחלקה הנפרולוגית מיום 13.3 (יום האירוע), חתום על ידי האחות המוסמכת שושקה מידה. מהמסמך עולה כי בעת שהיה המנוח עדיין במיון, הועבר למחלקה הנפרולוגית לצורך ביצוע דיאליזה, כי בוצעה דיאליזה במשך שעתיים, וכי המנוח סירב להמשיך את הדיאליזה וחזר לחדר המיון. עוד מצוין על גבי הגיליון כי לחץ הדם בתחילת הדיאליזה היה 144/83. אין מידע נוסף לגבי מדדים רלבנטיים או הנחיות להמשך הטיפול או המועד לטיפול הבא או הנחיות לגבי טיפול תרופתי או באשר למשמעות עזיבתו של המנוח את הטיפול טרם השלמתו.
5. טיפול שני בוצע ביום 14.3 או 15.3: טיפול זה מתועד חלקית במוצג נ/7 – שאף הוא גיליון סיעודי של המחלקה הנפרולוגית, חתום על ידי סבן שמחה, אשר אינו נושא תאריך. בגיליון מצוין כי נעשתה דיאליזה במשך 3 שעות, כי נלקחו בדיקות דם לפני הדיאליזה ואחרי 3 שעות, וכי המנוח עשה דיאליזה ללא HEPAR (כאשר ד"ר דרניצקי-אלהלל מסבירה כי הכוונה לכך שהטיפול בוצע ללא תרופת הפרין (נ/11 עמ' 2) והדבר מלמד על כך שהמדובר בטיפול שבוצע בסמוך לפני הניתוח ביום 15.3). עוד מצוין על גבי הגיליון כי לחץ הדם בסיום הדיאליזה היה 134/106. בנוסף, הוגש במסגרת נ/7 גיליון הוראות רפואיות ודווח סיעודי הכולל רישומים מיום 15.3 (יום הניתוח), שם מצוין ברישום של השעה 10:00 בבוקר כי המנוח ירד לחדר ניתוח. בשעה 19:00 נרשם כי המנוח טרם חזר מהניתוח, ובשעה 22:00 נרשם: "חזר מח. ניתוח ... פצע חבוש, הפרשה דמית מקומית ישנו עירוי פמורלי, מקבל נוזלים... חולה דיאליזה נעשה דיאליזה בטרם הניתוח". בהמשך המסמך נרשמה הערה בשעה 05:00 (אם כי התאריך הרשום לגביה הוא עדיין 15.3 ולא 16.3 - ככל הנראה בטעות), לגבי רמת הסוכר של המנוח בשעה 24:00 וצוין: "ממשיך עם נוזלים". כמו כן הוגש מסמך נ/8 - גיליון מהלך המחלה - הכולל רישומים מיום 14.3 ומיום 16.3, כאשר ברישום מיום 14.3 צוין בשתי השורות האחרונות: "מחר יבצע דיאליזה. ... " – ואדגיש שוב כי אין המדובר במסמכים שהוכנו על ידי רופא.
6. בהעדר תאריך על גבי נ/7 - נשאלת השאלה מתי בוצע הטיפול השני – 14.3 או 15.3, אך אניח כי הטיפול בוצע ביום 15.3 (כיון שזו הפרשנות הסבירה יותר של המסמכים שנסקרו). בכל אופן, המדובר בטיפול אחד שלא ברור מתי בוצע בייחס לשעת הניתוח, לא ברור מה היו תוצאותיו או מה היו המדדים של המנוח לאחריו, לא הוכח שהיה אישור של נפרולוג לבצע את הניתוח, לא הוכח שנפרולוג בדק את המנוח אחרי הניתוח ואף לא הוכח שהרופא שביצע את הניתוח קיבל עדכון לגבי הטיפול או לגבי המצב לאחריו או לגבי השלכות אפשריות של הטיפול על הניתוח.
7. טיפול שלישי בוצע ביום 16.3: טיפול זה מתועד חלקית ב-נ/7, ומצוין ברישום מיום 16.3 כך: "יום 1 חש בטוב. ... פצע נחבש. נקז הוצא. נלקחו בדיקות ...". בנוסף, הוגש מסמך נ/9 - גיליון סיעודי של המחלקה הנפרולוגית מיום 16.3, ממנו עולה כי בוצעה ביום זה דיאליזה במשך 3.5 שעות וכי המנוח לא יציב המודינמית, השתמש בחמצן 35% במהלך הדיאליזה ונלקחו בדיקות דם. עוד צוין כי לחץ הדם עובר לטיפול היה 85/34 וכי תוך כדי הדיאליזה ניתנה התרופה HEPARIN. עוד הוגש במסגרת נ/9 גיליון הוראות רפואיות ודווח סיעודי הכולל רישומים מיום 16.3. במסמך זה מצוין ברישום משעות הערב ביום 16.3: "בתחילת המשמרת ירד לדיאליזה... בהמשך חזר בשעה 22:00 מדיאליזה ישנוני אבל מגיב לקריאת שמו לכאב, מחובר למסיכת חמצן 40%...". בהמשך אותו דף קיים רישום נוסף, ללא ציון שעה: "לחולה ל.ד. 81/30 ... שתן לא ניתן (אתמול היה בדיאליזה). לא משתף פעולה בשינוי תנוחות. החולה בהכרה מעורפלת, לא ברור האם מתמצא...". בהמשך מצוין כי בשעה 06:30 (בבוקר יום 17.3) קיבל אופטלגין.
8. לגבי יום 17.3 - אין כל תיעוד לגבי המצב מבחינה נפרולוגית, אין תיעוד לגבי התייעצות עם רופא מהמחלקה ביום 17.3 לאור הממצאים דלמעלה מיום 16.3, אין תיעוד לגבי תוצאות בדיקות הדם שנלקחו ביום 16.3 ולגבי כך שגורם מוסמך ניתח את התוצאות ושקל מה ניתן לעשות – והכל, למרות שניכר שלמרות הדיאליזה ביום 16.3, המנוח היה במצב קשה הדורש הפעלת שיקול דעת והתייעצות. מעבר לכך – מוסכם כי ביום 17.3 לא בוצעה דיאליזה.
9. מבחינת המסמכים של המחלקה האורטופדית בה בוצע הניתוח - בגיליון מהלך המחלה מיום 17.3 מצוין ברישום הראשון שנעשה על ידי ד"ר אופיר (ללא ציון שעה), בשורה התחתונה: "מהלך תקין אחרי ניתוח עד עתה", ואין ברישום התייחסות לנושא הטיפול הדיאליטי. ברישום נוסף מיום 17.3 בשעה 14:25 שבוצע על ידי ד"ר קובזנצב, ישנה התיחסות לכך כי המנוח מועמד לניתוח לפתיחת הסתימה שנוצרה בדלף העורקי ורדי (דרכו מבוצעת הדיאליזה), ובהמשך הדף נרשם על ידי ד"ר אופיר (ללא ציון תאריך או שעה): "ביום א' מועמד לטרומבקטומיה זרוע שמאל לפתיחת shunt לדיאליזה בתאום מול מחלקת כלי דם". משמע, שהיתה סתימה בדלף (פיסטולה) שדרכו מתבצעת הדיאליזה, אם כי לא ברור אם הסתימה היתה הסיבה לאי ביצוע דיאליזה ביום 17.3 או שהוחלט שאין צורך בביצוע דיאליזה ביום זה.
10. התחלת טיפול רביעי - ביום 18.3: אין חולק כי בשלב מסוים ביום זה התפתח אצל המנוח קוצר נשימה ובשעות הערב החלו בביצוע טיפול דיאליזה נוסף "דחוף". למרבה הצער, טרם השלמת הטיפול, חלה הרעה נוספת במצב הנשימה והמנוח נפטר בעיצומה של הדיאליזה סמוך לחצות.
11. מהסקירה דלעיל עולה לשיטתי שהמדינה לא הוכיחה שהטיפול היה מיטבי.
12. אמנם, ד"ר קושניר, סבר כי הטיפול הדיאליטי שניתן למנוח היה מספק ולא נפל בו כל פגם (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 2-5, 11-15, 31-32 ועמ' 50 שורה 1) - אך הוא לא נימק את הסבריו.
13. ד"ר דרניצקי-אלהלל סבורה כי מאחר ובוצעו 4 טיפולי דיאליזה במהלך תקופה של חמישה ימים, לא ניתן לטעון כי לא בוצעו די טיפולי דיאליזה, וזאת כאשר עובר לאשפוז היה נוהג המנוח לעבור כארבעה טיפולים במהלך שבוע. אלא שהממוצע השבועי אינו בר השוואה שכן לא ניתן להשוות בין מצבו של המנוח בימים כתיקונם (הגם שתמיד סבל ממחלות רבות נוספות מעבר לאי ספיקת הכליות) לבין מצבו לאחר הניתוח. עוד יש לראות כי למעשה הדיאליזה הרביעית בוצעה כהליך חירום, אחרי 48 שעות בהם לא היה טיפול, והיא לא היתה מתוכננת. דהיינו, שלולא ההחמרה במצבו של המנוח, התכנון היה לבצע את הדיאליזה הרביעית רק ביום 20.3, לאחר תיקון הדלף, לאחר חלוף 4 ימים מאז הטיפול ביום 16.3 לכל המוקדם. משמע, שעיקר טענתה של ד"ר דרניצקי-אלהלל לגבי דיות הטיפול סומכת על מספר הטיפולים שבוצעו במשך פרק זמן נתון, אלא שלא רק שהניתוח המספרי אינו מדויק אלא שאין די בניתוח כמותי והיה צורך להוכיח את טיב הטיפול מבחינה איכותית-מהותית.
14. פרופ' רביד לעומתם טוען כי היה כשל בפיקוח על הליכי הדיאליזה, כי הטיפולים לא הצליחו ברמה מספקת וכי היה צריך לבצע טיפול גם ביום 17.3 ולא להמתין עד הערב ביום 18.3, שאז – בוצע טיפול חירום שלצערנו לא היה בו די. עמדתי היא כי אכן לא הוכח שהיה די בטיפולים שבוצעו, במיוחד לאור כך שלא הוכח מה היתה התוצאה שלהם ובמיוחד שלא הוכח שרופא מוסמך שקל אם הם מצליחים או אם יש לבצע עוד טיפול במהלך מרווח הזמן שבין הטיפול ביום 16.3 בשעות הערב לבין הטיפול העוקב המתוכנן ביום 20.3 אחרי תיקון הדלף.
15. נקודה אחרונה בהקשר זה הינה שלא נסתרה עמדתו של פרופ' רביד לגבי כך שערכי האשלגן הגבוהים שנמדדו מעידים על כך שטיפולי הדיאליזה שבוצעו לא הניבו את התוצאה המיוחלת - ולא הוכח שנתון זה נשקל או קיבל התייחסות.
16. לכן, מצאתי כי המדינה לא הרימה את נטל ההוכחה אשר הועבר אל שכמה ולא שוכנעתי כי ניתן לתובע טיפול מיטבי בכל הנוגע להיבט הנפרולוגי. אעיר שוב כי יתכן ולו היו מובאים מסמכים לגבי מהלך הטיפול ולגבי הפיקוח, המסקנה היתה שונה - אך בהעדר מסמכים, הנזק הראייתי יפעל לחובת המדינה והמשמעות הינה שהוכחה ההתרשלות הנטענת.
17. עתה יש לעבור לבחינת השאלה אם הוכח הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הפטירה – וזאת על רקע העובדה שיתכן ומותו של המנוח נגרם עקב כמה גורמים שחברו להם יחדיו.

מה היה הגורם לפטירת המנוח?

1. בהעדר תיעוד כגון הודעת פטירה או דו"ח ניתוח שלאחר המוות – קיים למעשה רק מסמך בודד ממנו ניתן ללמוד על מהלך השעות האחרונות לחייו של המנוח. כל אשר עמד בפני כל המומחים הינו גליון סיכום המחלה שנרשם ביום 20.3, יומיים אחרי הפטירה, שם בעמ' 2, בחתימתו של ד"ר אורי, מצוין כי ביום השלישי לאחר הניתוח חלה החמרה במצבו של המנוח עם הופעת קוצר נשימה, כי בוצעה בדיקה קלינית וצילום רנטגן אשר הראה על גודש ריאתי. עקב כך הועבר המנוח לקבלת טיפול דיאליזה דחוף, אך במהלך הטיפול היתה הרעה נוספת עד כדי התפתחות אי ספיקה נשימתית שחייבה אינטובציה ובהמשך - התדרדרות נוספת והופעת אסיסטולה, ומאמצי החייאה שלא צלחו.
2. כל המומחים מסכימים כי בצילום שבוצע למנוח ביום 18.3 (יום הפטירה) נצפה גודש בריאות (לעיל ולהלן: "הגודש"), וכולם אף מסכימים כי במידה ומתגלה גודש בריאות אצל חולים שסובלים מאי-ספיקה של הכליות – חייבים לבצע דיאליזה דחופה מיידית.
3. עם זאת, המומחים חלוקים באשר לסיבת הפטירה, במובן שעולה השאלה האם הגודש מלמד בהכרח על כשל בטיפולי הדיאליזה ועל תת-דיאליזה, או שיתכן שהוא מלמד על תהליכים אחרים שהובילו או תרמו למוות. המומחים אף חלוקים לגבי השאלה אם כשל זה או אחר בדיאליזה, אף אם היה, הוא זה אשר גרם להרעה במצבו של המנוח, לאור גורמים נוספים אשר יכולים להסביר את ההחמרה ואת הפטירה.
4. לשיטתי, הוכח הקשר הסיבתי בין ההתרשלות בכל הנוגע לטיפולי הדיאליזה לבין הפטירה, ויתרה מכך – אף אם לא הוכח שזהו הגורם היחידי, אזי שהוא היה הגורם הדומיננטי והמדינה לא הוכיחה את שיעור תרומתם של שאר הגורמים האפשריים. ואפרט.
5. ההסבר הראשון האפשרי לתהליך פטירתו של המנוח הוצע על ידי ד"ר קושניר וד"ר דרניצקי-אלהלל, ולפיו הפטירה ארעה בשל תסחיף ריאתי. לטענת ד"ר קושניר, המדובר ב"תסביך מוכר וידוע לאחר ניתוח כגון הניתוח שעבר המנוח", ואין לכך קשר לחוסר איזון של הנוזלים בגופו של המנוח. לדעתו של ד"ר קושניר, אם אותו גודש בריאות היה נובע מעודף נוזלים (כתוצאה מאי מתן דיאליזות מספיקות), הרי שטיפול הדיאליזה שבוצע ביום 18.3 היה אמור לשפר את המצב ולאזן את כמות הנוזלים בגופו של המנוח. לכן, לשיטתו, העובדה שלמרות הטיפול כן נמצא הגודש בריאות – מלמדת על כך שהגודש לא נגרם עקב חוסר בדיאליזות וסביר להניח שהוא נגרם עקב תסחיף ריאתי (אותו לא ניתן היה למנוע). לגבי סברה זו אומר שלא שוכנעתי שיש אינדיקציות בתיעוד הרפואי לתסחיף שכזה, ואני לא מסכימה עם ההנחה שאי הצלחת טיפול הדיאליזה הרביעי ה"דחוף" מלמדת על העדר קשר בין הצטברת נוזלים לבין הגודש שנחזה לבין המוות. הסיבה היא, בין היתר, שלא הוכח כמה זמן בוצע הטיפול הרביעי עד שהחל הליך ההתדרדרות שהוביל לפטירה. שהרי אם הטיפול הדחוף החל "מאוחר מדי", וארך פרק זמן קצר בלבד - אי הצלחתו אינה יכולה ללמדנו דבר באשר לקשר הסיבתי בין טיפולי הדיאליזה לבין הפטירה ואינה יכולה לתמוך בסבירות האפשרות שהמוות נגרם עקב תסחיף ריאתי. כלומר, שהסבירות לתרחיש זה אינה גבוהה.
6. ההסבר השני שמציעים ד"ר קושניר וד"ר דרניצקי-אלהלל הינו אירוע לבבי איסכמי חריף. בהקשר זה, יש לראות כי התובע היה ידוע כמי שסובל מיתר לחץ דם במשך שנים רבות וכי בעת שאושפז נצפה בהדמיה כי "הלב מוגדל". אלא שאין ברישום דיווחים על כאבים בחזה או שינויים ב-ECG, וד"ר קושניר בחקירתו מסכים כי תרחיש זה אינו מסתבר. בנוסף, יש לציין כי לו הרופאים שטיפלו במנוח ב"זמן אמת" היו סבורים כי הוא נקלע למצוקה קרדיולוגית – היינו מצפים לראות בתיעוד הרפואי התייחסות לנסיונות הצלה בהיבט זה. לא כך היה, ולכן, גם סיבה זו פחות מסתברת.
7. ההסבר השלישי לגבי הגורם המיידי למוות מובא על ידי ד"ר דרניצקי-אלהלל, הטוענת כי הסיבה היתה תהליך זיהומי. חיזוק לסברה בדבר הליך זיהומי, כגון דלקת ראיות, מוצאת ד"ר דרניצקי-אלהלל בעובדה כי בבוקרו של יום 18.3 היה למנוח חום של 38 מעלות צלזיוס וכן כי נמצאה עלייה בספירת הכדוריות הלבנות בדמו. לגבי הסבר זה אעיר כי העובדה שלמנוח היה חום בבוקר (38 מעלות) ואף העובדה שהיתה עליה ברמת הכדוריות הלבנות – אינן מספיקות כדי להסביר את הפטירה, כיון שלא סביר שהליך זיהומי שהחל לתת אותותיו רק בבוקר ואשר בעטיו החום עלה רק ל-°38 היה גורם לפטירה באותו היום. סביר שאכן החל הליך שכזה, אך לא היה בו בלבד כדי להביא להדרדרות החריפה עד כדי הפטירה באותו הלילה (מה גם שאם היה חשד להליך זיהומי – מדוע אין רישום לגבי טיפול מתאים, לרבות אנטיביוטיקה?).
8. ההסבר הרביעי מובא על ידי פרופ' רביד, הטוען כי הגודש בריאות מלמד על בצקת בריאות שנובעת מהצטברות נוזלים עקב אי מתן טיפולי דיאליזה מספיקים והולמים. פרופ' רביד מפנה בתמיכה לטענתו לכך שבבוקר של יום 18.3 היו ערכי האשלגן של המנוח גבוהים ביותר והדבר מלמד על תת-דיאליזה. לשיטתי קיימות אינדיקציות רבות לכך שסיבה זו הינה המסתברת מבין האפשרויות, ובמיוחד לאור כך שהעובדה שהרופאים "בשטח" הבהילו את המנוח לתהליך של דיאליזה דחופה בנסיון למנוע את החרפת המצב. הדיאליזה הדחופה בנסיון להציל את המנוח מלמדת על קשר בין חוסר דיאליזה לבין מצבו הקשה. בנוסף, יש לראות כי ד"ר דרניצקי-אלהלל טוענת כי לא מסתבר שהיה למנוח עודף נוזלים בריאות עד כדי שהדבר יביא למותו, נוכח העובדה כי בשלוש הדיאליזות שבוצעו הוצאו כמויות משמעותיות של נוזלים ומנגד - המנוח בקושי שתה או אכל באופן עצמאי ולא קיבל נוזלים בעירוי אחרי הטיפול השלישי ביום 16.3. לכן, לשיטתה לא יתכן שהצטברו נוזלים עודפים כנטען. לגבי טענה זו אעיר כי אין תיעוד לגבי קורותיו של המנוח ביום 17.3 ואולי ביום זה הוא כן קיבל נוזלים. בנוסף, לא הובאו נתונים מדוייקים לגבי כמויות שעשויות להצטבר ולא נסתרה האפשרות שבמשך פרק הזמן שבין הדיאליזה ביום 16.3 ועד ערב 18.3 הצטברו נוזלים אשר הביאו לאותו גודש, שלגבי קיומו אין מחלוקת. עוד אעיר כי ד"ר דרניצקי-אלהלל וד"ר שוורץ אינם מספקים הסבר לרמות האשלגן הגבוהות שאליהן התייחס פרופ' רביד.
9. לכן, שוכנעתי על פי מאזן ההסתברויות שהעדר דיאליזה מספקת היה הגורם הדומננטי, אף אם לא הבלעדי, להדרדרות שהובילה לפטירה. לכן, קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.
10. עוד אעיר כי כל המומחים מסכימים שהמנוח סבל ממחלת ריאות קודמת על רקע של עישון כבד במשך שנים, לרבות התקפים לסרוגין, אך יש לראות כי במועד קבלתו לאיכילוב צוין כי היה "במצב כללי טוב. ללא קוצר נשימה או סימני מצוקה .. כניסת אוויר טובה לשתי הריאות, נשימה ללא חרחורים" ובצילום הרנטגן מצוין "שדות הריאה ללא עדות לגודש תסנין או תפליט". לכן, עסקינן במי שכבר היו לו בעבר בעיות נשימה – אך לא ברורה תרומת המצב הקודם להליך הפטירה. הוא הדין לגבי העובדה, המוסכמת, שהמנוח היה גם חולה סכרת מזה שנים ועם לחץ דם גבוה. שני נתונים מצטברים נוספים אלו ככל הנראה השפיעו אף הם על עצם תחילת הליך ההדרדרות ובוודאי שעל מהותו ועל התוצאה הסופית המצערת, אך לא הוכח שמי מהם היה מכריע ואף לא הוכח שיעור התרומה של כל אחד מהגורמים לתוצאה "הסופית".
11. במצב כזה, אף אם נניח שכמה משתנים חברו להם יחדיו וגרמו לפטירה, ואף אם הייתי קובעת שלא ניתן להוכיח מהו שיעור תרומתו המדויק של כל גורם לנזק (הגם שאולי כן ניתן היה לנסות ולספק נתונים קצת יותר מדוייקים) – אזי שהיה מקום להשית את מלוא האחריות על המדינה, שכן הנטל להוכחת שיעור התרומה היחסי רובץ אף הוא על שכמה, בנסיבות שכאלו. אפנה כאן לע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004) ולסיכום ההלכה בהקשר זה כפי שמובאת במאמרו של גיא שני "אובדן סיכוי החלמה, נזק ראייתי והטיה נשנית: נקודות המפגש ואתרי ההתנצחות שבין המודלים לפתרון בעיית הסיבתיות העמומה" ספר שלמה לוין 395 (2013), בעמ' 404, לאמור:

"עינינו הרואות: נטל השכנוע עבר לנתבעים במצב של סיבתיות עמומה שבו ידוע כי הייתה התרשלות אך קיימת אי-ודאות אם ההתרשלות גרמה לנזק. העמימות לא נבעה ממחדל ראייתי עצמאי כגון תיעוד רפואי כושל, אלא היתה נעוצה ב"עצם טיבה של הסיטואציה אליה נקלע הניזוק" – סיטואציה שבה הידע הרפואי אינו יכול ליתן תשובה אם במקרה הספציפי הגורם לנזק הוא עוולתי או שמא אינו עוולתי. הנזק הראייתי במקרה כזה טמון בעצם העבודה שאלמלא ההתרשלות חידת הקשר הסיבתי הייתה נפתרת, דהיינו היה מתברר אם המקרה משתייך לקבוצת הניזוקים-מחמת-ההתרשלות או שמא לקבוצת הניזוקים-ממילא.

הפסיקה אימצה אל חיקה את כלל העברת הנטל שהותווה בעניין מאיר ויישמה אותו בעיקר בתביעות רשלנות רפואית, אך גם בתביעות אחרות שבהן נתגלתה בעיה של סיבתיות עמומה (חוסר ידיעה כיצד העניינים היו משתלשלים בתרחיש היפותטי נטול ההתרשלות).

נראה כי הגיונה של ההלכה מושתת על כך שבהתקיים קושי אינהרטי להוכיח את הקשר הסיבתי, הנתבע שהתרשל צריך לשאת במחיר העמימות שהוא עצמו יצר.

אפשר לומר כי המשמעות של הכלל היא שבמצבים שבהם הוא חל, בית המשפט מסתפק בהוכחת קשר סיבתי פוטנציאלי בין התרשלותו של הנתבע לבין נזקו של התובע; בכל הנוגע לקשר הסיבתי הספציפי, נטל השכנוע עובר אל כתפיו של הנתבע, ואין לצפות כי יוכל להרימו שהרי מגבלות הידע האנושי (היוצרות את הסיבתיות העמומה) הן גם מגבלותיו שלו."

וראו אף את מאמרו של אריאל פורת "אחריות הסתברותית לאחר פסק דין מלול" ספר שלמה לוין 386-385, 390-389 (2013); ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אבידן (20.7.2011); ורע"א 2146/08 עזבון המנוח בושוויק ז"ל נ' מרכז רפואי בני ציון (12.1.2011).

1. לפיכך, מצאתי לחייב את המדינה לפצות את התובע בגין נזקיו.

חלוקת האחריות בין המל"ל וחברת האבטחה לבין המדינה -

1. הינה כי כן מצאתי כי המל"ל וחברת האבטחה אחראים בשיעור של 60% לכך שהמנוח נפל (לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 40%) ומצאתי שהמדינה אחראית בשיעור של 100% לכך שהוא נפטר עקב הטיפול הרפואי. עתה נשאל, כיצד יש לחלק את האחריות בין הגורמים השונים? שהרי המל"ל וחברת האבטחה טוענים שאף אם הם "אשמים" בקרות הנפילה – הם לא אחראיים לפטירתו של המנוח ולו היה מקבל טיפול רפואי הולם לא היה נפטר אלא מחלים מהפציעה ושב לביתו. מנגד, המדינה טוענת כי ה"אשמים" היחידים הם אלו שגרמו לנפילה וכי התוצאה הסופית המצערת הינה תולדה בלתי נמנעת של הנפילה.
2. אף כאן יש לחלק את האחריות. המל"ל וחברת האבטחה אחראיים לכך שהמנוח נפגע משמעותית – ואף אם הוא לא היה נפטר, הוא היה נותר עם נכות משמעותית עקב השבר – והיה עליהם לפצותו לגבי ההפסדים הכרוכים בנכות זו (X הפסדים). לכן, לא ניתן לפטור את המל"ל וחברת האבטחה מהחובה לשאת בחלק מהפיצוי לאור הקביעות באשר לבתי החולים. בדומה, לא ניתן אף לפטור את המדינה מלשאת בחלק מהפיצוי לאור הקביעות דלעיל לגבי ההתרשלות והקשר שלה למוות, משמע – שניתן היה למנוע את הנזקים העודפים, מעבר ל-X.
3. קשה עד מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלק במדויק את האחריות בין הגורמים השונים, במקרה זה. השיקולים סומכים, בין היתר, על גורמים סיבתיים עמומים שלא ניתן להעריך במדויק ואף על שיקולים שעניינם חלוקה מוסרית של האחריות בין המעוולים השונים (וזאת בזיקה לשנאמר בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003) אם כי כאן אין עסקינן בכמה מעוולים שאחראיים לאותו מעשה או מחדל, אלא שכל אחד אחראי למעשה אחר ולנזק שונה בחלקו). מכלול השיקולים הביאני לקבוע כי מן הראוי לחלק את האחריות בין המל"ל וחברת האבטחה לבין המדינה בחלקים שווים (וזאת, בין היתר, לאור מהותם של ראשי הנזק שהוכחו, כפי שאבאר להלן).

גובה הנזק –

1. נעבור לדון בראשי הנזק הנתבעים על פי סדר הופעתם בסיכומי התביעה (כאשר נקודת המוצא הינה שיש לדון במשותף בטענות העזבון וטענת התובעת 2, היורשת – וראו כי לא הועלו כל טענות מטעם ההגנה לגבי סוגיה זו).
2. כאב וסבל – התבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין כל יום אשפוז, וסך הכל 300,000 ₪. לשיטתי, יש לקחת בחשבון פיצוי בסך 140,000 ₪.
3. פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים – הדרישה הועמדה על סך 300,000 ₪, וזאת בזיקה לצפי לתוחלת חיים "רגילה" ועל בסיס הטענה שהמנוח היה צפוי לחיות עד גיל 80 לפחות. בנקודה זו לא אוכל לקבל את עמדת התביעה ואני מאמצת את קביעתם של המומחים לגבי כך שהמנוח לא היה צפוי לתוחלת חיים של שנים רבות, לאור מחלת הכליות הסופנית, ויש לזכור כי היא היתה משולבת עם סוכרת ויתר לחץ דם (וראו את קביעתו של ד"ר שוורץ לגבי כך שהמנוח למעשה עבר את תוחלת החיים המקובלת ביחס לשנה בה החל לסבול מאי ספיקת הכליות הכרונית הסופנית – סעיף 15 לחוות דעתו, את קביעתה של ד"ר דרניצקי-אלהלל לפיה תוחלת חייו היתה 2-3 שנים נוספת לכל היותר אף אלמלא השבר בירך – פסקה אחרונה של חוות דעתה, ואת קביעתו הזהה של פרופ' רביד לגבי תוחלת חיים של 2-3 שנים – עמ' 5 לחוות דעתו הראשונה). מצאתי כי הפיצוי הראוי יהא כ-50,000 ₪ בראש נזק זה.
4. הפסד הכנסות לפי הלכת השנים האבודות – לטענת התביעה, יש לפסוק לזכות העזבון פיצוי בגין הפסד השתכרות עתידי, המבוסס על הפסד חודשי של 3,000 ₪ לחודש, לגבי 4 ידות (היות והמנוח התגורר רק עם אשתו בעת הרלבנטית) – והתבקש פיצוי גלובלי, עד גיל 80, לעבר ולעתיד בסך 200,000 ₪. דרישה זו לא הוכחה (מעבר לאמור לעיל לגבי תוחלת החיים). המנוח היה בן 65 במועד האירוע, לא עבד בארץ בכלל מאז עלייתו בשנת 2002, והתבסס למחיתו מאז הגיע לארץ אך ורק על קיצבת נכות כללית מהמל"ל, אשר היתה בסך 3,200 ₪ לערך. אף אשת המנוח חיה מקצבאות דומות אך לא כללה בתצהירה הסבר לגבי שיעור התקבולים שהיא קיבלה ולא צרפה מסמכים רלבנטיים. בהעדר מסמכים שכאלו, לא ניתן לבחון אם יש סיכוי סביר להניח שהמנוח חסך מהתקבולים סכום זה או אחר ולא ניתן לקבוע כי התקבולים שהוא קיבל שימשו את אשת המנוח לפרנסתה – היות ולא ניתן לדעת מי מהשניים תרם לתא המשפחתי יותר ומה היו הסכומים המדוייקים המאפשרים חישוב. בנוסף, לא הוגשו נתונים באשר לגמלאות נוספות שאולי מקבלת אשת המנוח לאחר הפטירה מהמל"ל. אלו נתונים שהיה על התובעים לספק – ובהעדרם, דין הדרישה לפיצוי בראש זה זה להדחות.
5. הוצאות קבורה – התבקש פיצוי בסך 20,000 ₪, אם כי לא הוצגו קבלות רלבנטיות. אעמיד את הפיצוי על סך של 10,000 ₪.

סיכום –

1. אשר על כן, סך הנזק הינו 140,000 + 50,000 + 10,000 = 200,000 ₪. מתוך סכום זה, חלקה של המדינה הינו 50% = 100,000 ₪. חלקם של המל"ל וחברת האבטחה ביחד הינו 100,000 ₪, אך לגביהם מצאתי להפחית מהפיצוי בשל אשם תורם בשיעור של 40%, כך שהמדובר ב-60,000 ₪. בהתאם לחלוקה שבין חברת האבטחה לבין המל"ל (60% למול 40%) – על חברת האבטחה לשלם פיצוי בסך 36,000 ₪ ועל המל"ל לשלם פיצוי בסך 24,000 ₪.
2. לסכומים כאמור יש להוסיף את הוצאות התובעים בגין שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ מסכום הפיצוי, בגין החזר חלק משכרו של המומחה מטעם התביעה בסך 2,500 ₪ (כולל מע"מ) ובגין החזר אגרה. כל אחד מהנתבעים יחשב מהו סכום ההוצאות שעליו לצרף לפיצוי כאמור, בהתאם ליחס והחלוקה דלעיל. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.
3. ההודעה כלפי הצד השלישי נדחית כיון ששוכנעתי כי יש להשית אחריות גם על שכם המל"ל, כמפורט מעלה - ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י' חשוןי' חשון תשע"ד, 14 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.