צד ג': אליהו חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בשל טיפול שיניים, אשר בוצע על פי הנטען, ללא הסכמת התובע מדעת וברשלנות.

כללי

1. התובע, יליד 1942, עתר לחייב את הנתבע, רופא שיניים במקצועו, לפצותו בגין נזקים אשר נגרמו לו לטענתו, במהלך טיפול רשלני בשיניו. הטיפול כלל השתלה מיום 25.4.2007, בלסת העליונה (להלן: "הניתוח הראשון"); וכן השתלה מיום 6.6.2007, בלסת התחתונה (להלן: "הניתוח השני").

התובע הוסיף כי לא נתן הסכמה מדעת לביצוע ההשתלות ונפגעה זכותו לאוטונומיה על גופו.

2. הנתבע הכחיש את כל טענות התובע. טען כי הוא בעל מומחיות רפואית הולמת. הטיפול הרפואי ניתן במיומנות ובמקצועיות. לא היה כל פגם בבדיקות, באבחנה או בטיפול הרפואי שניתן לתובע. כל טיפול בוצע על ידו, כרופא שיניים סביר וזהיר, כנהוג ברפואת שיניים ועל פי הפרקטיקה המוכרת והנוהגת. התערבות גורמים רפואיים שונים, גרמו לנתק הקשר הסיבתי העובדתי. התובע קיבל הסברים בדבר מצבו והפרוצדורה אותה נדרש לעבור בהתאם לפרקטיקה המקובלת. התובע הסכים מראש לשני הניתוחים. לחילופין, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק.

3. הנתבע (המודיע) שלח הודעת צד ג' ל-אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "צד ג'"), שעניינה מחלוקת ביטוחית לגבי פוליסת אחריות מקצועית. הנתבע טען כי רכש מצד ג', פוליסות ביטוח אחריות מקצועית. לנתבע פוליסת ביטוח תקפה ברצף החל מ-1.7.2006 ועד 30.6.2009. הנתבע רכש בתום לב פוליסת ביטוח כדין, האמורה ליתן כיסוי ביטוחי לאחריותו המקצועית ואחריות עובדיו. צד ג' כפר בכל האמור בהודעה לצד שלישי.

4. התובע הגיש שתי חוות דעת, ערוכות על ידי פרופ' דורית ניצן, מומחית כירורגיה פה ולסת- חוות דעת מיום 3.5.2009 וחוות דעת משלימה מיום 18.11.2012 (להלן: "פרופ' ניצן").

מטעם הנתבע, הוגשה חוות דעתו של ד"ר אייל תגרי, מומחה לשיקום הפה (להלן: "ד"ר תגרי").

מטעם צד ג', הוגשה חוות דעתו של ד"ר ברי בוצר, רופא שיניים (להלן: "ד"ר בוצר").

דיון

העדר הסכמה מדעת

5. סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל "אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13(ב) קובע כי לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו באורח סביר, "כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע". מידע רפואי על פי סעיף 13(ב) כולל בין השאר את הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

בהתאם לסעיף 14(א) לחוק, הסכמה מדעת יכולה שתהא בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות. הוראה זו מסויגת על ידי הוראת סעיף 14(ב) לחוק, לפיה אם מדובר בטיפול רפואי מהסוג המנוי בתוספת לחוק, ההסכמה מדעת צריכה להינתן במסמך בכתב "שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל". מסירת המידע יכולה להיעשות בדרכים שונות, בנפרד ומעבר לטפסים.

התובע הצהיר כי הינו יליד 1942 ובעל עסק בענף חלקי חילוף לרכב, במשך 50 שנה. ביום 5.4.2007, בהיותו כבן 65, פנה לנתבע בעקבות פרסום בעיתון.

בעת הביקור, ערך הנתבע צילום פנורמי לתובע. אמר לו כי שיניו במצב גרוע. שכנע אותו לבצע אצלו השתלת שיניים ונתן לו הצעת מחיר עבור תכנית הטיפולים (נספח א'). התובע הודה כי חתם על טופס הסכמה. עם זאת הצהיר, כי הנתבע לא הסביר לו את תכנית הטיפול, טרם חתימתו.

6. הנתבע הצהיר כי התובע הגיע אליו לטיפול, כאשר בפיו שני שתלים בלסת העליונה. שן מס'

13 בפיו הייתה ניידת, וכמוה שיניים 24-25. בלסת התחתונה היו רק 4 שיניים. סוכם כי הן תשמרנה ויבוצע בהן טיפול שורש. מעבר לכך לא היו כל שיניים נוספות בפי התובע.

בעת הגעתו, היה חסר בעצם לסת עליונה. לכן היה צורך בהרמת סינוס וביצוע של מילוי בעצם זו. בלסת התחתונה, במקומות בהם היו חסרות שיניים בפיו, היה אמור להתבצע תהליך של השתלה. נערכה תכנית טיפול הכוללת את שתי הלסתות.

7. על פי עדות התובע, נאמר לו על ידי הנתבע כי הוא צריך טיפול בלסת העליונה והתחתונה, עקירת שיניים, שתלים וכתרים (עמוד 18 ש' 10 ואילך). הנתבע החתים אותו על טופס הסכמה לטיפול כירורגי למשתלים דנטליים (נספח ג') (עמוד 20 ש' 9). התובע העיד כי קרא את תכנית הטיפול ללסת העליונה והתחתונה ושילם בגינם (עמוד 20 ש' 13 עד 19). הנתבע לא הסביר כי עלולים להופיע כאבים או נפיחות לאחר ביצוע הטיפול (עמוד 18 ש' 27-31), לא הזהיר מפני סיכונים, זיהומים או סיבוכים אחרים אפשריים (עמוד 19 ש' 18 , 20-23). הנתבע לא אמר לו לפני ההשתלה כי כתוצאה ממנה יש כאבים ונפיחות, זיהום, פגיעה בעצב, חוסר תחושה קבוע או זמני בלסת, סנטר או שפה תחתונה או שינוי בתוכנית הטיפול במהלך הטיפול (עמוד 19 ש' 9 ואילך). לא אמר שיש סיכוי שהשתלת העצם תכשל או כשלים אחרים. אם היה אומר, לא היה עושה אצלו טיפול (עמוד 19 ש' 32, עמוד 20 ש' 2).

8. הנתבע הצהיר כי התובע קיבל ממנו הסבר בעל-פה, אודות ההליך. נמסר לו כי הטיפול הרפואי נושא בחובו חיתוך, הרמת סינוסים, השתלת עצם וסיכון כי העצם המלאכותית לא תקלט. הוסבר לו כי ייתכנו דימומים, רגישות, נפיחות וכאבים. כן הוסבר שאם יש סיבוכים קלים, הוא יכול לפנות למרפאה לבדיקה או טיפול. מנגד, אם יש סיבוכים רציניים, עליו לפנות לבית החולים לבדיקה וטיפול ולעדכן אותו.

הנתבע העיד כי התובע הסכים לתוכנית הטיפול לאחר שהבין את ההסברים ואף חתם על טופס הסכמה. בסוף תכנית הטיפול יש את המחיר וכתוב בפירוט מה הוא הולך לעשות בטיפול (עמוד 142 ש' 2 ואילך, עמוד 162 ש' 10-20) (שאלון רפואי מיום 5.4.07 נספח א', הצעת מחיר לתוכנית טיפול 1 נספח ב', הצעת מחיר לתוכנית טיפול 2 נספח ג', טופס הסכמה לטיפול כירורגי למשתלים דנטליים נספח ד' למוצגי הנתבע).

9. התובע העיד כי לא נתן הסכמתו לטיפול השני- "הוא שיקר אותי". התובע העיד כי "לא רצה לראות את הרופא הזה בחיים שלו", הוא ופקידה מטעמו צלצלו מספר רב פעמים. גרסתו התמוהה הינה כי הגיע למרפאה, הנתבע שאל לשלומו, נתן לו כוסית חריפה מהבר במרפאה. שעה וחצי ישב בחדר ובכה כמו תינוק. העיד כי לנתבע יש יכולת שכנוע. הוא אמר שיבוא אליו רק לביקורת, הוא לא הסכים בשום אופן לעשות את הטיפול השני (עמוד 31 ש' 14 ואילך). התובע העיד כי טעה בכך שחזר אליו לטיפול נוסף, אך הנתבע שכנע אותו שהכול בסדר (עמוד 32 ש' 3 ואילך). הנתבע לא נחקר על כך.

גרסה כבושה זו, מעלה סימני שאלה. ככל שסבר התובע כי נפל פגם משמעותי בטיפול אשר ניתן לו ובעקבותיו אושפז, אין בפניי הסבר הגיוני וסביר כיצד שב להמשך הטיפול. התרשמתי כי התובע מיתמם ובוחר במופגן להתעלם מהסכמתו בכתב.

10. ד"ר תגרי, מומחה הנתבע, ציין בחוות דעתו שתי תכניות טיפול (לסת עליונה ולסת תחתונה) וכן טופס הסכמה לטיפול כירורגי למשתלים דנטליים, חתומים על ידי התובע. בהקשר זה, יש להתעלם מחיווי דעה משפטית על ידי פרופ' ניצן. סוגיית הסכמה מדעת אינה עניין למומחיות רפואית.

11. אינני נותנת אמון בגרסת התובע.

התובע חתם על טופס הסכמה מפורט, אשר כלל מראש טיפול בשתי הלסתות. על פי הטופס, הוסבר לו על הטיפול העיקרי הנדרש לביצוע שתלים לרבות התוצאות המקווות, הסיכויים ודרכי טיפול חלופיות. בנוסף, הוסברו לו תופעות הלוואי של הטיפול העיקרי לרבות: כאב, אי נוחות, נפיחות, זיהום ורגישות לחום וקור. פגיעה בעצב המנדיבולרי או הלינגואלי בעת טיפול בלסת תחתונה, שמשמעותה חוסר תחושה זמני או קבוע בשפה התחתונה, בסנטר או בלשון ואפשרות לפגיעה בסינוס הלסת העליונה (מקסילרי) בעת הטיפול. הנני מפנה להסבר בדבר אפשרות של כישלון שתל או אי קליטתו, כישלון ספיגת עצם מושתלת. בטופס ניתנה הסכמה לביצוע הטיפול הכולל משתלים, השתלת עצם, ממברנה של עצם, הרמת סינוס.

הנני סבורה כי התשתית העובדתית במקרה דנא, מצביעה כי הדרישה המהותית וכן זו הראייתית, התקיימו זו לצד זו.

12. המבחן הנהוג לבחינת היקף חובת הגילוי הוא מבחן 'החולה הסביר' שהינו מבחן אובייקטיבי במהותו. לצד זה ר' עמדת כב' השופט עמית (בדעת מיעוט) בדבר נקיטת מבחן החולה המעורב/המשולב בעיני הרופא הסביר ב- ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם במאגרים 5.3.12). על כן, יש לגלות לחולה את אותם הסיכונים המהותיים שאדם רגיל היה נוטה לייחס להם באותן הנסיבות חשיבות בהחלטתו להסכים לקבלת הטיפול. ככל שהסיכונים שכיחים יותר או חמורים יותר, כן גוברת חובת הגילוי (א' כרמי בריאות ומשפט כרך א' 1101 (מהדורה 2, 2003) (להלן: "כרמי"). עם זאת מידת הגילוי הנדרשת עולה ככל שפוחתת חיוניות הטיפול (כרמי, בעמוד 1104 וכן ר' ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה פ"ד נו(4) 746).

לאחר בחינת הראיות, נחה דעתי כי התובע קיבל הסברים מקיפים העומדים במבחן 'החולה הסביר', תוך מתן אפשרות לשקילת האפשרויות הטיפוליות העומדות בפניו בטרם החליט לעבור את הטיפול בשתי הלסתות.

לסיכום, הנני דוחה טענות התובע להעדר הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה.

רשלנות-

13. על מנת לחייב בפיצוי בגין רשלנות יש להוכיח התרשלות, חובת זהירות, קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של 'הרופא הסביר' בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה עת בעולם הרפואה. סטייה מן הפרקטיקה המקובלת, תיראה כהתרשלות, מקום שהתובע יוכיח כי קיימת פרקטיקה מקובלת בנושא הנדון, הנתבע נמנע מלנהוג על פי הפרקטיקה הזו, והוא נקט פרקטיקה שבעל מקצוע זהיר ומיומן לא היה נוקט אותה בנסיבות הקיימות.

(ר' כרמי בעמוד 199 ואילך ובפרט עמודים 224-225, ר' מראי מקום ב- ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם במאגרים ביום 5.3.12) וכן ב-ע"א 8777/12 ד.ג נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים ביום 6.4.14)).

אין חולק כי קיימת חובת זהירות. אולם, על התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו. בין השאר עליו להוכיח את סטנדרט הזהירות הדרוש וכי הסיבוך ארע כתוצאה מהתרשלות הנתבע תוך גרימת הנזק לתובע (כרמי, בעמוד 234).

התובע הוא זה אשר צריך להביא הוכחה המצדיקה את הפעלת הכלל, שכן בשלב הראשון על בית המשפט להחליט על יסוד ראיותיו של התובע בלבד אם ניתן להחיל על נסיבות המקרה את הכלל "הדבר מדבר בעדו". "מטופל אינו יכול להסתמך על כלל זה אם קיימת סיבה אפשרית לפגיעה ללא רשלנות... "ברור כי הרעיון של הכלל האמור אינו תופס אלא מקום שהרשלנות (לכאורה) ידועה, והמעשה אינו ידוע, אך לא בהיפוכו של דבר, כאשר המעשה ידוע, אלא שעדיין אין יודעים אם הוא מהווה רשלנות או לא." (כרמי בעמ' 234, 235, 236, ע"א 789/89 סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) בעמוד 717, ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 555).

גם אם היה חל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" תוך העברת נטל השכנוע, עדיין חלה חובת הוכחת סטנדרט הזהירות על התובע (כרמי, בעמוד 234).

יאמר כבר עתה, לא שוכנעתי כי הוכחה התרשלות, לגבי שני הניתוחים.

14. התובע הדגיש בתצהירו כי פנה לנתבע בעקבות הבטחתו בפרסום לבצע השתלות שיניים ביום אחד בלבד (הפרסום לא הוצג). התרשם ממנו ומהקליניקה המפוארת. התובע לא התייחס לתוארו או מומחיותו של הנתבע. הנתבע הצהיר כי הנו דוקטור לרפואת שיניים. התהדר בכך כי הוא בעל "דיפלומה" בתחום ההשתלות הדנטליות, מטעם האיגוד הישראלי והגרמני להשתלות. עוסק מאז 1995 בתחום ההשתלות הדנטליות והשתלות עצם, כולל הרמות סינוס ושיקום על גבי שתלים. כמו כן הינו מנהל רפואי של שתי מרפאות שיניים גדולות בחדרה ובתל-אביב. הנתבע העיד כי אינו מומחה ומעולם לא רשם את המילה מומחה, עוסק בתחום ההשתלות משנים 93,94 (עמוד 138 ש' 2, 12).

התובע לא טען לקיומו של מצג בדבר מומחיות הנתבע. על כן, אחריות הנתבע לא תיבחן בהתאם לסטנדרט הרפואי לפיו פועלים מומחים. להשלמת התמונה, מומחית התובע לא הבהירה מהו השוני בפרקטיקה המקובלת, למעט קביעה כללית כי הנתבע חייב לנהוג ביתר זהירות.

15. התובע אישר כי סירב להיבדק על ידי ד"ר תגרי, מומחה הנתבע. העיד כי עורך דינו אמר לו לא ללכת (עמוד 29 ש' 16-19). לטענת הנתבע, אילו התובע היה נבדק, היה ניתן לגלות בבדיקתו כי לסתו לא נרדמה (ס' 19 לסיכומים, ניתוח שני). התובע לא מסר את גרסתו המלאה בעניין זה בתצהירו. בסיכומיו טען כי הוחלט שלא להגיע לבדיקה, לנוכח התנהלותו המזלזלת של הנתבע לאורך כל ההליך, הימשכות ההליך ועינוי הדין.

אין בידי לקבל זאת. מחד, אי העמדת הרישומים הרפואיים על ידי הנתבע, פועלת לחובתו. בהעדר רישומים רפואיים ראויים, יעבור נטל השכנוע לגבי העובדות השנויות במחלוקת, אותן ניתן היה להוכיח באמצעות רישומים רפואיים, אל כתפי הנתבע. מנגד, אי היענות התובע להיבדק הייתה ללא הצדק סביר. על כן, מתקיימים תנאי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עוולת הרשלנות- ניתוח ראשון ( לסת עליונה)

16. אבחן את טענות התובע:

א. סי.טי לסת עליונה- ראשית, ישנה מחלוקת האם בוצע CT לסת עליונה או לאו.

נטען כי CT היה מתווה את הפרוצדורה ומונע ביצוע פעולה כירורגית בעת זיהום. לדעת התובע, הייתה נמנעת בכך השתלת העצם שלא במקום שיועד לה, תוך גרימת זיהום.

כלומר נטען כי היה זיהום, בטרם עריכת הפרוצדורה הרפואית וכי הפרוצדורה גרמה לזיהום.

ב. מניעה וטיפול בזיהום- נטען כי הנתבע לא נקט כל אמצעי זהירות כדי למנוע את התפתחות הזיהום. הנתבע לא נתן טיפול מתאים ובמועד.

ג. הוצאת השתלים לכשעצמה מצביעה על התרשלות .

כבר עתה הנני דוחה טענה זו (ג'). תוצאת ביש אינה ראיה לרשלנות. מאי הצלחת טיפול רפואי או נזק שנגרם למנותח עקב הניתוח, אין להסיק ואף לא לכאורה, קיומה של רשלנות מצד הרופא (כרמי, בעמוד 576).

ד. התובע לא נשאל על תרופות שהוא נוטל. אם מדובר בתרופות שמפריעות לריפוי היה הנתבע לוקח זאת בחשבון בתכנון ההשתלות (סעיף 4א' לחוות דעת משלימה).

אולם, חוות הדעת מטעמו לוקה בחסר בעניין זה. לא צוינו בה התרופות אותן נטל התובע והשפעתן הנטענת על הריפוי. בשאלון הרפואי אשר נמסר לתובע, סימן התובע כי הוא נוטל תרופות, אך לא פירט בהערות את התרופות הקבועות שהוא נוטל.

כבר עתה הנני דוחה טענה זו (ד'), לגבי שתי הלסתות. אתמקד בסעיפים א' וב' לעיל.

סעיף א'- ביצוע סי.טי לסת עליונה-

17. התובע הצהיר כי ביום 25.4.2007, עבר ניתוח בהרדמה כללית (השתלה ראשונה). בוצעו חמישה שתלים בלסת העליונה, הרמת סינוסים בשני הצדדים. הושתלה עצם סינטטית בשני הסינוסים המקסילריים (נספח ה'). לגבי אחד השתלים, מחלוקת האם בוצע שתל בשן 18 כטענת התובע או בשן 13. הורכבו כתרים זמניים בפיו של התובע בהתאם לתוכנית הטיפול. בהתאם לגיליון ניתוח, "מהלך הניתוח היה תקין צילום פנורמי אחרי ניתוח. כיסוי ממברנה על כל עצמות ושתלים..." (ר' נספח ה' למוצגי התובע).

הנתבע הצהיר כי ב-23.4.07, בוצעה הדמיית CT לסת תחתונה. שתק לגבי לסת עליונה (סעיף 8). הפנה לנספח ו' למוצגיו, הנושא תאריך מיום 21.6.07 ונחזה כחתום על ידי התובע. התובע אישר בו כי קיבל בחזרה לידיו את צילומי ה-CT, אשר בוצעו בתאריך 23.4.2007, "ללסת העליונה וגם לתחתונה לפני ביצוע הטיפול".

אין בפניי את גרסת התובע לגבי האמור בנספח זה ונסיבות מסירתו, הסותרים את טענתו מהיסוד.

הנתבע העיד כי התובע הביא עימו CT לסת עליונה. כן העיד כי יש תיעוד של צילומים ובדיקה קלינית לפני ביצוע הניתוח בלסת העליונה. הנתבע הפנה לכרטסת טיפולים (עמוד 146 ש' 14). הנתבע אישר כי אין רישום של הממצאים (עמוד 146 ש' 3,5; עמוד 147 ש' 22). טען כי די בעיון בצילום CT. "אני רואה שהכול בסדר, אז אני לא צריך לרשום יותר" (עמוד 144 ש' 21; עמוד 145 ש' 22,24). אישור התובע על גבי נספח ו', מחזק את גרסת הנתבע כי בוצע CT לסת עליונה בטרם הטיפול. אומנם, העדר רישום על ידי הנתבע בכרטסת הרפואית, עשוי היה לפעול לחובתו. אולם, מומחית התובע העידה כי לא היה בכך כדי למנוע את ביצוע הניתוח (ר' בהמשך, עמוד 50 ש' 13).

מומחית התובע, פרופ' ניצן, קבעה בחוות דעתה כי לא בוצעה הדמיית CT לסת עליונה, לפני הטיפול. המומחית קבעה כי באמצעות ה-CT מוודאים את המבנה התלת ממדי של הלסת. CT הינו אמצעי עזר הכרחי לפני ניתוח כזה, במיוחד עם עבר של סינוסיטיס, הכולל ניתוח בסינוסים 10 שנים קודם. לדעתה, אין לשלול שהסינוס השמאלי היה מזוהם, בפרט לאור העובדה שלא בוצע צילום מקדים. ב-CT שבוצע ב-יולי 2007, ניתן להבחין בפיזור הנרחב של העצם שהושתלה בסינוס השמאלי, מלווה בזיהום חמור. זיהום זה יכול להסביר גם את כישלון השתלים (לאחר הניתוח השני מיום 6.6.07). ב-חוו"ד משלימה קבעה המומחית כי במרבית המקרים, בהם מדווח חולה על סינוסיטיס בעברו, מדובר בנטייה. אין לבצע את הניתוח הנדון, ללא הדמיה בסינוס בריא ובוודאי עם היסטוריה של זיהום. אין לשלול שהסינוס השמאלי, היה מזוהם לפני הטיפול. עוד קבעה כי להערכתה ולאחר התייעצות עם פרופ' גולדשטיין, זיהום זה נדיר שכן עבודה לפי הכללים אינה מזדהמת. ככל שהמבצע בעל מיומנות נמוכה, כך אחוז הזיהומים עולה (לא הובהר מיהו פרופ' גולדשטיין, לא נמסרה חוות דעת מטעמו).

מומחית התובע, פרופ' ניצן, העידה כי בעת הגעת התובע לנתבע, היה צריך לעשות C.T דנטלי, כדי לדעת את מצב הסינוס. לא מספיק צילום פנורמי אצל אדם בעל היסטוריה של סינוסים (עמוד 50 ש' 7-11). פרופ' ניצן העידה כי צריך להיזהר עשרות מונים מהאפשרות שיפתח זיהום כזה (עמוד 38 ש' 24), הסינוס הוא מאוד בוגדני, הזיהומים חוזרים ואין עליהם שליטה אופטימלית (עמוד 48 ש' 31).

בנוסף, הנתבע לא ביצע "צילום פוסט אופרטיבי". המומחית לא הסבירה מהו צילום זה ומתי נעשה בהתאם לפרקטיקה המקובלת. המומחית העידה כי אצל אדם בעל עבר רפואי של סינוסים, "עושים טיפול אך בהקפדה יתרה" (עמוד 50 ש' 13).

בכך סתרה המומחית באופן מהותי את חוות דעתה המשלימה. המומחית התירה בעדותה את ביצוע הניתוח. לאור האמור לעיל, עדות פרופ' ניצן, מומחית התובע, שומטת מהיסוד את טענת התובע לפיה לנוכח עברו הרפואי, צילום C.T, היה מונע את ביצוע הפעולה הכירורגית. סתירה זו הינה כפי הנראה הטעם להדגשת חוות דעת ד"ר בוצר, מומחה צד ג', בסיכומי התובע.

ד"ר בוצר קבע בחוות דעתו כי אין בנמצא תיעוד על ביצוע צילום C.T לסת עליונה.

צילום זה, אמור היה לתת תמונה עדכנית של הסינוסים. בהליך של הרמת סינוסים, מצב של דלקת ועיבוי ריריות, עלול לגרום לסיבוכים ולהתפשטות זיהומית. מכאן, יתכן שהנתבע גרם לסיבוך של זיהום הסינוס. על כן, הנתבע ביצע פעולה כירורגית בה טמון סיכון, מבלי שהייתה בידיו הוכחה שהסינוסים נקיים. ד"ר בוצר העיד כי ניתוח בלסת העליונה, מחייב C.T (עמוד 102 ש' 5). ד"ר בוצר העיד כי לתובע עבר של סינוסיטיס (עמוד 100 ש' 10 ואילך). מטפלים קודם בסינוסיטיס. רק לאחר שפותרים את הבעיה בסינוס, מבצעים את ההשתלות (עמוד 107 ש' 18 עד עמוד 108 ש' 8). כאן יש היסטוריה של הסינוסיטיס, אך אין C.T לפני ביצוע (עמוד 108 ש' 10).

18. חוות דעת פרופ' ניצן וד"ר בוצר, מבססות פרקטיקה מקובלת של ביצוע C.T מוקדם.

אולם, שני המומחים לא היו ערים ,כפי הנראה, לאישור התובע בכתב, אשר נמסר לנתבע.

בהתאם לאישור זה, טרם הניתוח הראשון, היו בפני הנתבע, צילומי C.T של שתי הלסתות (נספח ו' למוצגי הנתבע). להשלמת התמונה, ד"ר תגרי ציין בחוות דעתו כי היו בפניו צילומי CT מיום 23.4.07.

לסיכום נקודה זו, אומנם סי.טי לפני השתלה הינה הפרקטיקה המקובלת, אולם הנתבע לא סטה ממנה. לא שוכנעתי כי מתקיים יסוד ההתרשלות.

19. מיקום השתלת העצם- מומחית התובע קבעה בחוות דעתה המשלימה כי הניתוח לא בוצע כהלכה. העצם לא הושתלה במקום שיועד לה. המומחית הסיקה זאת מפיזור נרחב של העצם, כפי שנצפה ב-C.T (7/07). המומחית העידה כי השתלת עצם בסינוס, חייבת להיות מתחת לממברנה ולא בתוך חלל הסינוס. העצם התפזרה בתוך חלל הסינוס וזה גרם למוגלה (עמוד 48 ש' 17-24, עמוד 49 ש' 14, ש' 25). העידה כי כאשר הרופא ממקם את הממברנה כמו שצריך, העצם לא מתפזרת בשני הצדדים. הוא לא כתב שום דיווח על השתלת העצם ועל הממברנה. בצילום יותר מאוחר רואים שיש עצם. העידה כי ממברנה אי אפשר לראות בצילום פנורמי או סי.טי (עמוד 49 ש' 27 ואילך). חוות דעתה עמומה.

מחד, טוענת המומחית כי העצם לא הושתלה במקום, מתחת לממברנה. מנגד, כעדותה, אי אפשר לראות את הממברנה ב-C.T. מכאן, ניתן להסיק כי C.T לא היה מסייע במיקום השתלת העצם ביחס לממברנה. המומחית לא הבהירה מהי הפרקטיקה המקובלת לגבי האמצעים אשר יש לנקוט, על מנת לוודא את המיקום והאם ננקטו. המומחית לא נתנה דעתה לתיאור הניתוח, אשר אינו עולה בקנה אחד עם מסקנתה: "מהלך הניתוח היה תקין צילום פנורמי אחרי הניתוח. כיסוי ממברנה על כל עצמות ושתלים. סגירה תפירת חוט משי 3 להורדת תפרים אחרי 14 יום", מוצג ז'.

על כן, לא שוכנעתי כי יסוד ההתרשלות מתקיים לגבי מיקום השתלת העצם.

מניעה, אבחנה וטיפול בזיהום –

20. שאלון רפואי- התובע התבקש למלא שאלון רפואי (נספח ד'), בו סימן כי הוא נוטל תרופות וסובל מאסטמה ומסינוסיטיס. הנתבע העיד כי התובע דיווח לו לפני הטיפול על סינוסיטיס בעברו, אך ללא סימפטומים. אשר לנוסח השאלון, העיד כי ברגע שיש למישהו סינוסיטיס פעילה, מציינים זאת כך בשאלון הרפואי. ברגע שהיה לו סינוסיטיס בעבר, כותבים בעברו רק את המילה סינוסיטיס (עמוד 143 ש' 2 ואילך). עיון בשאלון מעלה כי ההנחיה הייתה להקיף בעיגול אם הפציינט סובל או סבל בעבר מאחת המחלות המצוינות בו ובהן סינוסיטיס. זו אכן סומנה על ידו. התובע העיד כי ציין בשאלון בעיה של סינוסיטיס. סבל מבעיה זו בשנות ה-90, אך כאשר הגיע לנתבע לא סבל עוד מבעיה זו (עמוד 18 ש' 21 ואילך).

מכאן, לפי גרסתו, סבל בעברו ממחלת הסינוסיטיס. המחלה לא הייתה פעילה בעת הגעתו לטיפול.

21. נטען כי הנתבע לא נקט כל אמצעי זהירות כדי למנוע את התפתחות הזיהום. לא נתן טיפול מתאים ובמועד. התובע שתק בתצהירו לגבי המועד בו החל ליטול אנטיביוטיקה. הצהיר כי ביום 1.5.07, הוחלפה האנטיביוטיקה לתרופה בשם FLAGYL. מכאן, התובע קיבל טיפול אנטיביוטי, טרם מועד זה. בהתאם לגרסת הנתבע, שוחרר התובע לביתו, לאחר שקיבל מרשמים לאנטיביוטיקה. הנתבע הודה כי אין רישום בגיליון הניתוח, אך בכרטיס הטיפולים במחשב יש תיעוד על כך (עמוד 148 ש' 11, עמוד 148 ש' 18 עד עמוד 149 ש' 16). העיד כי כל מטופל שעובר הרמת סינוס, מקבל אנטיביוטיקה למשך שבועיים (עמוד 151 ש' 7). אישר כי לא הוציא אף מסמך על אנטיביוטיקה (עמוד 161 ש' 6,9). התובע העיד כי למחרת הניתוח החל להתנפח באופן חריג. דיבר עם הנתבע מידי יום. הנתבע אמר לו שכך זה צריך להיות, הוא רגיש מידי. שימתין בסבלנות לחלוף הכאבים והנפיחויות. אולם אלו הלכו והתגברו. על פי גרסתו, הגיע אל מרפאת הנתבע ב-29.4.07, ארבעה ימים אחרי מועד הניתוח (עמוד 21 ש' 9 עד 14). הביקור אינו מוזכר בתצהיר הנתבע ובכרטסת טיפולים. התובע העיד כי ביום 1.5.07, פנה שוב למרפאה, כאשר הנתבע היה בחו"ל. נמסר לו מרשם לתרופה אחרת, FLAGYL. התובע העיד כי הפקידה חתמה והוסיפה חותמת של הנתבע ((עמוד 21 ש' 22; עמוד 22 ש' 31 (ת/1)). הנתבע אישר זאת (ת/1, עמוד 150 ש' 18; עמוד 152 ש' 3, 5,ש' 12).

אין בפני תיעוד מיום הניתוח ועד למרשם ל- FLAGYL. מנגד, גרסת התובע חלקית ואינה עשויה מקשה אחת. התובע החזיק במרשם לאנטיביוטיקה, טרם מועד ההחלפה. הוצאת מרשם, ללא תיעוד נלווה בכרטסת הטיפולים ועל ידי גורמים אחרים, עשויה הייתה לפעול לחובת הנתבע. אולם, גרסת התובע, בדבר החלפת המרשם, היתה לו לרועץ.

22. התובע הצהיר כי ביום 2.5.07, פנה לד"ר בן שושן, מומחה א.א.ג. הרופא אבחן מוגלה משמעותית בסינוס השמאלי, ניקב אותה ורשם לו טיפול אנטיביוטי. התובע העיד כי מצבו לא השתפר. לבסוף פנה לד"ר בנבנישתי, אשר שם מגן על השתלים והורה לו להמשיך לקחת אופטלגין, אך זה לא עזר. לעניין העדר רשומה מד"ר בנבנישתי, העיד כי לא דרש אותה, לא חשב שיצטרך ללכת לבית המשפט (עמוד 23 ש' 22). נעלב ממנו והלך לרופא אחר (עמוד 23 ש' 9). ד"ר בנבנישתי לא רצה לדבר איתו ולא רצה להגיע לעדות (עמוד 23 ש' 25). לא הוצגה בפני ראיה על ידי התובע לגבי שלב זה.

התובע הצהיר כי בשל עוצמת הכאבים, פנה שוב לד"ר בן שושן, ביום 4.5.07. היה אצלו מספר פעמים, אך הבעיה לא נפתרה. נאמר לו כי הכול בגלל הרמת הסינוס (עמוד 24 ש'1; עמוד 30 ש' 16 ואילך). לאור הממצאים, הפנה אותו ד"ר בן שושן בדחיפות למחלקה כירורגית פה ולסת, במרכז הרפואי שיבא בתל השומר (ר' עדות ת' מעמוד 30 ש' 27 עד עמוד 31 ש' 8).

23. התובע אושפז מיום 4.5.07 עד יום 9.5.07. בבדיקת C.T שבוצעה במהלך אשפוזו, נמצאו עיבוי רירית ומלאות בשני הסינוסים. תוכן היפרדנסי (אבקת עצם) ברצפת הסינוסים. במהלך האשפוז, טופל ב-Dalacin במתן תוך ורידי ובמשככי כאב (נספח ז', עדות תובע עמוד 30 ש' 21). ד"ר בן-שושן לא העיד בפני. מכתב ד"ר שושן מיום 16.10.07 ומכתב שחרור מחלקת א.א.ג ביה"ח תל השומר, אינם מהווים בפני עצמם ראיה להתרשלות (נספחים ו'-ז' למוצגי התובע). מהראיות שבפניי, עולה כי לאחר הניתוח הראשון, נטל התובע אנטיביוטיקה, בטרם פנה למרפאת א.א.ג בבית החולים. התובע טופל שם על ידי רופאים אחרים, אשר לא צורפו להליך ופעולותיהם אינם חלק מעילת התביעה.

לטענת התובע, שוחרר לביתו לאחר תום אשפוזו, ללא שיפור כשהוא סובל מכאבים המונעים ממנו לאכול, לדבר ולתפקד כרגיל. אולם, עיון בסיכום אשפוז מעלה כי במהלך אשפוזו חל שיפור הדרגתי במצבו והקלה ניכרת בחומרת הכאב. בשחרורו חש בטוב, ללא חום. השתחרר להשלמת הטיפול האנטיביוטי וניתנה לו חופשת מחלה של שבעה ימים.

24. בהתאם לעדות המומחית מטעמו, הטיפול הוא ניקוי של הסינוס ('פייס'). שיטה נוספת היא 'קלדוולוק', מתוך הפה. שני סוגי טיפולים אלה נוטים לעשות בהרדמה כללית, זו פרוצדורה שמחייבת הכנה (עמוד 48 ש' 26; עמוד 49 ש' 26; עמוד 50 ש' 4 ואילך; עמוד 50 ש' 22-27).

המומחית העידה כי "לא נקטו" באף לא אחת מהפרוצדורות לניקוי (עמוד 50 ש' 29). לא עושים 'פייס' במיידי ובמצב חריף (עמוד 51 ש' 5 ואילך). המומחית לא פירטה מתי נוקטים בפרוצדורות אלה, האם רק לאחר כישלון אנטיביוטיקה או לאו. לכאורה, בשל הצורך בהרדמה כללית ומבלי שהדבר הובהר על ידי המומחית, לא ניתן היה לבצע פרוצדורות אלה במרפאת הנתבע.

לגבי טיפול ד"ר בן שושן ב- 2.5.07, העידה כי הוא ניקז את המוגלה, לא ברור מה הוא ניקז ואיך. לא ברור כיצד אחרי יומיים הוא חזר (עמוד 50 ש' 17). קרוב לוודאי שנתן טיפול עזרה ראשונה לניקוז המוגלה וכן אנטיביוטיקה (עמוד 51 ש' 1, 5). הטיפול לא הספיק כי החלקיקים סותמים את הניקוז. ברגע שהסינוס לא מנקז את המוגלה, הוא שוב מתנפח (ש' 9). לפי רשומה מ-2.5 "ניקז את המוגלה ויוצרים פתח", זה לא נקב המנקז את המוגלה (עמוד 55 ש' 12). ב-4.5, התובע קיבל אנטיביוטיקה תוך ורידית המגדילה את הסיכוי להתגבר על הזיהום. עדיין צריך להזדקק לפרוצדורת פייס (עמוד 51 ש' 12). עד 6.6. לא נעשה דבר נוסף ביחס ללסת העליונה (עמוד 51 ש' 15 ואילך).

25. הנתבע הצהיר כי ביום 16.5.07, הגיע התובע למרפאה, כאשר בפיו תלונות על כאבים. התובע נבדק על ידו וקיבל מרשם נוסף לאנטיביוטיקה, אשר הוחלפה, בשל המשך תלונותיו. חשד שיש בעיה בסינוסים- "אם אני כותב שאני רואה מקום לתת אנטיביוטיקה ורואה שיש לו נפיחות וזיהום, סימן שיש לו זיהום". אישר כי לא רשם זאת (עמוד 156 ש' 8; עמוד 160 ש' 20). הביקור אינו מתועד ב-ת/2 (עמוד 152 ש' 20 עד עמוד 156 ש' 20; עמוד 161 ש' 6,9).

הצהיר כי ביום 31.5.07, הגיע התובע אל המרפאה. מבדיקה בפיו גילה כי השתלים כבר היו ניידים. התובע התלונן על כאבים. האנטיביוטיקה אותה נטל, לא סייעה בהעלמת הכאב, אך האוגמנטציה של העצם עדיין הייתה קיימת. לפיכך הוציא חלק מהשתלים. נתן לתובע מרשם לאנטיביוטיקה. שלל כי הזיהום היה בעקבות השתלים. העיד כי כנראה השתלים היו ניידים ולא נקלטו (עמוד 161 ש' 10 עד ש' 23). התובע הצהיר כי השתלים הוצאו בביקורו מיום 30.5.07, נאמר לו כי השתלים היו זמניים (אין ביקור ממועד זה ב-ת/2 אלא רק מ-31.5).

26. מומחית התובע קבעה כי "אין לשלול שהסינוס השמאלי היה מזוהם". ציינה כי "אבחנה מוקדמת או לפחות טיפול נכון בזמן, בכאבים שהתפתחו באיזור הסינוסים, בעיקר השמאלי- היה מונע את ההשתלשלות העגומה ועוגמת הנפש לאורך זמן כה ממושך".

המומחית לא פירשה את אופן האבחנה ועיתויה, סוג הטיפול והרכבו וכיו"ב.

המומחית לא הצביעה על חסר בתיעוד הרפואי אשר היה נותן מענה אחר לסיבת הזיהום ולטיפול בו. לא כל חוסר ברישום הוא בגדר נזק ראייתי אשר מעביר את נטל הראיה, ר' ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, (פורסם במאגרים 2014).

27. המומחית העלתה שתי אפשרויות תיאורטיות למופע הזיהום - זיהום מוקדם של הסינוס השמאלי או פיזור עצם תוך גרימת זיהום. אפשרויות אלה, שונות מהותית זו מזו. תיתכן להן השלכה שונה לגבי אמצעי הזהירות ואחריות הנתבע. אף על פי כן, המומחית ראתה אותן כמכלול. לא ציינה מה ההסתברות לקרות כל אחת מהן או שתיהן בו זמנית. לא הובאה בפני הפרקטיקה המקובלת, לגבי כל אחת מהאפשרויות. היה והמענה לכך הוא C.T. מוקדם, לזיהוי הזיהום או מניעת הפיזור, הנתבע נקט באמצעי זה כפי שקבעתי לעיל. המומחית העידה לגבי המשך הפעולות לטיפול בזיהום, אחרי הניתוח השני (6.6.), לראשונה, נעשה הליך 'פייס 'בבית החולים שיבא ב-16.6, לא צלח והיו צריכים לבצע שוב ב-1.8 (עמוד 52 ש' 22). הודתה כי בביה"ח שיבא לא צוין כי חלקיקי העצם הם הסיבה לסתימת הניקוז. הניחה באופן סתמי כי ב-16.6 "החלקיקים פשוט לא הוזכרו" (עמוד 54 ש' 2 ואילך). לדעתה, ב-1.8 ד"ר בן שושן זיהה שהפתח של הסינוס היה סתום לגמרי, על ידי מוקדים זיהומיים מסוידים על ידי אותה עצם השתילו. יתכן ואם היה עושה זאת כבר בחודש מאי, היו נחסכים מהתובע שלושה חודשים של סבל ברמת סבירות גבוהה (עמוד 53 ש' 1). המומחית אינה יכולה להעיד במקום ד"ר בן שושן. העידה כי הניקוז של ד"ר בן שושן לא היה אופטימלי (עמוד 53 ש' 18-25). ברגע שמתואר שחלקיקים מסוידים חסמו את הניקוז אז אין משהו אחר, זה מה שהפריע וחסם זה לא "זיהום רגיל" (עמוד 53 ש' 25, נספח טו', ביצוע FESS ).

עיון ברשומה מעלה כי אין תיעוד לסוג הזיהום ועוצמתו אשר הביאו לנקיטת ההליך.

28. העידה כי ב-1.8 יש קשר בין הטיפול הרפואי של הנתבע לזיהום, ש"אינו זיהום רגיל" (עמוד 53 בשורה 20 ואילך). שוב, המומחית לא פירשה את דבריה וכוונתה בביטוי זה, בפרט כאשר הפנתה בחוות דעתה לטיפול אשר נעשה על ידי רופאים אחרים. סיבה אחרת לדעתה, היא העדר תמיכה של העצם, אך לא הסבירה מעבר לכך.

29. על פי חוות דעת ד"ר תגרי, מומחה הנתבע, לא הובא בפניו המידע הרפואי בשלמותו. מקובלת עליי דעתו של ד"ר תגרי כי הטיפול הרפואי לא הושפע מחוסר הרישום- הזיהום בסינוסים זכה להתייחסות נרחבת בידי מומחים אחרים. ד"ר תגרי קבע כי זיהום השתלת סינוס, הינו הסיבוך השכיח ביותר. למרות האמצעים הקפדניים הננקטים למונעו, עדיין מתרחש באחוזים כלשהם מהניתוחים המבוצעים. כלומר, לפי ד"ר תגרי אמצעים קפדניים ננקטים בטיפול מסוג זה, ללא קשר לעברו הרפואי של התובע ומידת מיומנות המנתח.

על פי חוות דעת ד"ר תגרי, כבר בפניה הראשונה למרפאת א.א.ג בבית החולים שיבא, צוין כי התובע מקבל אנטיביוטיקה. משזוהו הסינוסים כדלקתיים ומזוהמים, קיבל התובע את הטיפול המיטבי, כהבנתם של מומחי ה-א.א.ג ומומחים לכירורגיה פה ולסת אליהם פנה. בכך יצא מתחום שליטתו ואחריותו הרפואית של הנתבע לנושא זה. ד"ר תגרי הוסיף כי הטיפול שעבר הביא להחלמה מוחלטת וכיום אין סימפטומים שאריים לסיבוך זה.

ד"ר תגרי העיד כי איננו יודע מי נתן לתובע אנטיביוטיקה ואיזה סוג. התובע הגיע לחדר מיון ואמר שהוא כבר עם אנטיביוטיקה (עמוד 61 ש' 21 ואילך). אם היה רישום לגבי הוצאת השתלים היה מתייחס אליו (עמוד 62 ש' 22; עמוד 63 ש' 6). יצא מתוך נקודת הנחה שהשתלים הוצאו בגלל זיהום (עמוד 62 ש' 24).

30. בהתאם לחוות דעת ד"ר בוצר, מומחה צד ג', בתאריך 25.4.2007, ביצע הנתבע השתלה אשר עברה בצורה תקינה. למחרת התובע החל לסבול מכאבים שתוארו ככאבים עזים, עם נפיחות בצד שמאל של הפנים. במשך הימים שלאחר מכן חזר התובע מספר פעמים לנתבע, שטיפל בו באנטיביוטיקה. לאחר כשבוע, ביום 2.5.2007, ביצע ד"ר ששון FESS לתובע. במהלך ההליך, נוקזה מורסה עם הפרשת מוגלה מהסינוס השמאלי. יומיים מאוחר יותר, ביום 4.5.2007 חזר התובע לד"ר ששון עם נפיחות מוגברת (וכן ר' חקירת בוצר בהמשך עמוד 61 ש' 6 ואילך).

ד"ר ששון הפנה את התובע לטיפול במחלקת א.א.ג בבית החולים שיבא, שם אושפז למשך שבוע וטופל באמצעות אנטיביוטיקה תוך ורידית. לאחר ששוחרר לביתו בתום האשפוז חזר התובע לביקורת אצל הנתבע. מן הרישומים עולה כי למרות טענותיו, חזר התובע בחודש מאי 2007 למרפאת הנתבע למעקב אחר מצבו. במהלך אחד הביקורים האלו, הוציא הנתבע מפיו של התובע את השתלים אותם השתיל קודם לכן.

ד"ר בוצר המשיך וקבע בחוות דעתו כי זיהום הסינוס לא הותיר בעקבותיו נזק לטווח ארוך. העניין כולו הסתכם באשפוז בן 6 ימים ובטיפול אנטיביוטי, ללא הותרת נכות. התובע סבל מסיבוך שעלול להתרחש במהלך הטיפול. אובחן, אושפז וקיבל טיפול אנטיביוטי ללא שנותרה נכות.

31. ד"ר בוצר העיד כי תמיד יש אפשרות לזיהום. זה אחד הסיבוכים הקיימים, מבלי שהיה זיהום קודם. אך יכול להיות זיהום גם בשל אפשרויות אחרות, כגון זיהום מכשור, מצב המתרפא, פריצה של ממברנה המאפשרת פיזור החומר שמשתילים למקומות אחרים. דחה את הטענה כי הזיהום נגרם בגין זיהום קודם שהיה וההסתבכות בעקבותיו. העיד כי אינו יכול לדעת זאת, יתכן שהיה זיהום קודם שהתפתח אבל ייתכן גם שלא (עמוד 73 ש' 13 עד עמוד 75 ש' 9). עוד העיד כי זיהום, בעקבות השתלות בלסת עליונה, מוגדר כסיבוך הכי נפוץ שיש. הוא לא באחוזים גבוהים, כשלושה אחוז מהמקרים, גם כשפועלים או עובדים לפי הכללים (עמוד 76 ש' 9). במרבית המקרים הסיבה היא חיידקים פתוגניים (עמוד 77 ש' 13). הזיהום בהשתלת סינוס הוא השכיח ביותר (עמוד 77 ש' 17). נדיר שיש דלקת וזיהומים בטיפולים של השתלת עצם, זה באחוזים נמוכים ולכן מונעים זאת על ידי כיסוי אנטיביוטי (עמוד 77 ש' 20 ואילך).

32. מכאן, על פי המומחים ישנן מגוון סיבות אפשריות לזיהום והסרת השתלים.

כלל המומחים לא צירפו ספרות מקצועית, לגבי סוג הזיהום ושכיחותו.

המומחית לא פירשה בחוות דעתה את מלוא העובדות מהם גזרה את מסקנותיה.

עדותה, כחוות דעתה, כללית ועמומה. קביעתה כי זהו "סיבוך", אין בה די כדי לבסס התרשלות.

על כן, לא שוכנעתי כי יסוד ההתרשלות מתקיים לגבי גרימת הזיהום, אבחנה וטיפול בו.

33. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובע הוכיח במאזן ההסתברויות את רכיב ההתרשלות בגין הטיפול הראשון. לפיכך אני דוחה את עילת התביעה בגין הניתוח הראשון.

ניתוח שני- לסת תחתונה

34. לטענת התובע, יש לייחס לנתבע התרשלות בגין ההשתלה בלסת התחתונה:

34.1 הנתבע נקט פעולה בלתי סבירה לחלוטין, בהכניסו שתל בסמיכות מסוכנת לתעלת העצב. פגע באופן רשלני ושלא לצורך, בעצב המצוי בסמוך לתעלה.

עוד נטען כי הנתבע היה צריך להתייחס באופן זהיר ונכון למבנה הלסת התחתונה של התובע. לו היה עושה כן, השתל באזור שן 37, היה מונח כראוי והנזק שנגרם לתחושה בסנטר היה נמנע בהסתברות גבוהה.

34.2 התובע לא קיבל את הטיפול המתאים. הנתבע הסיר את השתל רק לאחר חודשיים. היה עליו להסיר את השתל מיד עם אבחון חוסר התחושה, יחד עם מתן סטרואידים. לא בוצע צילום הדמיה מיד לאחר ההשתלה, אשר היה מראה מיקום הפגיעה.

דיון-

35. התובע הצהיר כי בעת ביקורו במרפאה, ביום 30.5.07, שכנע אותו הנתבע להמשיך בטיפול ולבצע שתלים גם בלסת התחתונה. הנתבע הבטיח כי ההשתלה תהיה מאוד קלה ולא קשורה לפנים, סנטר או סינוסים (וכן ר' ס'9 לעיל). ביום 6.6.07, הנתבע ביצע בפיו 9 שתלים (ההשתלה השנייה).

36. גרסת התובע חלקית ועמומה (ס' 30 ו-33 לתצהירו). הצהיר כי "סמוך לאחר ההשתלה" (ס' 30 לתצהירו), החל לסבול מכאבים חדשים ועזים ביותר ... לנוכח החמרת הכאבים, פנה לד"ר בנבנישתי, אשר שייף את השתלים וכיסה אותם. כאביו לא חלפו, אך הייתה קצת הקלה. בנוסף, החל לסבול גם מרדימות בסנטר, עיוות בדיבור, ריור וחוסר יכולת לאכול מאכלים מוצקים (ס' 33). התובע העיד כי בא לד"ר בנבנישתי בגין הכאבים וכאשר יצא ממנו נוספה גם ההירדמות (עמוד 27 ש' 20). העיד כי יכול להיות שטעה בזמנים לגבי תלונת ההירדמות. אמר לנתבע שיש תחושה של הירדמות. נאמר לו שזה יעבור תוך חודש חודשים (עמוד 28 ש' 9).

תשובותיו סותרות לגבי מהות טיפול ד"ר בנבנישתי, שיוף או כיסוי (עמוד 27 ש' 22 ואילך). עדותו מעלה סימני שאלה לגבי טיפול ד"ר בנבנישתי, הנזק שנוצר ומועד יצירתו. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע.

37. התובע הצהיר כי ב-13.6.07, פנה שוב לד"ר בנבנישתי. בייעוץ עם ד"ר טייך, נתן לו מרשם לאנטיביוטיקה והפנה אותו בדחיפות לצילום פנורמי. לאור תוצאות הצילום הופנה לד"ר בן שושן. על פי הרשומה הרפואית מאותו יום, התובע הלין על "חלק תחתון בהרדמה ופצעים בבסיס הלשון כתוצאה משפשוף הכתרים הזמניים" (נספח ט' למוצגי התובע). בנוסף, על פי הרשומה, ביום 14.6 הושחזו כתרים זמניים בלסת התחתונה. אולם, רשומת ד"ר טייך, מביאה את תלונת התובע בלבד. אין בה אבחון פגיעה בעצב והגורם לכך. כפי שציין ד"ר תגרי, לא ברור הטיפול שקיבל התובע לתלונותיו.

38. התובע הצהיר כי ב-16.6.07, בהתאם להפניית ד"ר בן-שושן, אושפז שוב בבית החולים שיבא. שם אבחנו עצם חשופה מתחת לשתלים בלסת התחתונה וזיהום בלסת. לפיכך אושפז להמשך השגחה, במהלכו קיבל טיפול אנטיביוטי תוך ורידי. הטיפול הרפואי כלל מתן תרופות חזקות מאוד כנגד כאבים (עמוד 28 ש' 31).

עיון בתעודת חדר המיון מיום 16.6.07, מעלה כי התובע פנה עקב כאבים בלסת ובשיניים. בין השאר, נרשמה נפיחות מינימלית באזור הסנטר. התובע לא הלין בחדר המיון על תחושת הירדמות בסנטר. בתעודה לא צוינה בצקת (נספח יא' למוצגי התובע).

39. התובע העיד כי התופעות המשיכו גם לאחר אשפוזו. על כן, פנה לפרופ' טייכר אשר בדק ומצא חתכים עמוקים בחניכיים, כתוצאה מתפירה לקויה. פרופ' טייכר אמר שחתכו לו את העצב. יש סיכוי שזה יחזור תוך חצי שנה (עמוד 24 ש' 23). על פי תצהיר התובע, פרופ' טייכר הוציא שתל שלא נקלט בלסת התחתונה. התובע הותיר עמימות לגבי מספר השן והאם זו שן 37. פרופ' טייכר לא זומן להעיד. לא צורפה רשומה רפואית שנערכה על ידו.

על כן, ככל שהוצא השתל על ידי פרופ' טייכר, אין בפניי תיעוד על כך.

בכרטסת הטיפולים, ת/2, אין רישום לפיו הנתבע הוציא את השתל.

לנוכח תצהיר התובע, הטענה כי "הסרת השתל יכולה להתפרש כניסיון של הנתבע לפתור את הבעיה", מטעה.

40. ישנן סתירות רבות בעדות התובע. התובע העיד כי יכול להיות שטעה בזמנים. אמר לנתבע שיש תחושה של הירדמות. השיב, שזה יעבור תוך חודש חודשים (עמוד 28 ש' 9). התובע העיד כי כאשר פנה לחדר המיון, עוד לא הרגיש כי הסנטר נרדם (עמוד 28 ש' 18) ובהמשך העיד כי אינו זוכר ממתי חש בכך (עמוד 28 ש' 25). התובע נשאל מדוע ההירדמות, אינה מופיעה בתעודת חדר מיון. השיב כי בא למיון בשל הכאבים, לא בא להתלונן על ההירדמות בבית החולים- "זה לא מעניין אותם" (עמוד 28 ש' 14). בסתירה לכך העיד כי היו לו כאבים, כך שלא ידע שהסנטר רדום. הכול היה חתוך ופתוח, התפרים נפתחו (עמוד 24 ש' 17 ואילך). סתירה נוספת, טען כי יומיים לאחר ההשתלה ובטרם אשפוזו, הרגיש כי סנטרו רדום (עמוד 29 ש' 4).

התובע התקשה להסביר מדוע אין תיעוד על סנטר רדום ועצב חתוך, בבדיקת היועצים הרפואיים בביה"ח תל השומר. התובע אישר כי "יכול להיות שלא אמרתי" (עמוד 25 ש' 15). נאמר לו על ידי הנתבע וכן ד"ר לנגר ופרופ' טייכר, שזה זמני ויכול להיות שיתרפא (עמוד 24 ש' 26 ואילך; עמוד 28 ש' 14). כאשר נכתב חתכים עמוקים, הכוונה גם לעצב (עמוד 26 ש' 32). בהמשך, העיד כי אמר להם ונאמר לו שזה יעבור. כולם אמרו לו שיש סיכוי שזה יעבור שלושה-ארבעה חודשים, והנתבע, אחר חודש חודשיים (עמוד 29 ש' 10).

אינני נותנת אמון בגרסת התובע. עדותו בכללותה הותירה רושם עגום ובלתי מהימן.

41. הנתבע הצהיר כי ביום 6.6.07 הגיע התובע למרפאה, דיווח כי הוא מרגיש טוב ומעוניין להמשיך בתוכנית הטיפול (ר' עמוד 162 ש' 4). הנתבע הצהיר כי באותו מועד בוצעו על ידו שתלים והשחזה של שיניים קיימות. הנתבע הצהיר כי התובע לא התלונן בפניו על העדר תחושה. טבעי היה כי טענה מעין זו תעלה מיד לאחר סיום הטיפול, אולם היא לא הועלתה על ידי התובע (סעיף 19). בדו"ח ניתוח לסת תחתונה, אין תיעוד על תלונה זו (נספח ח').

42. עוד הצהיר כי רואים בצילומים כי השתלים לא חדרו לתעלת העצב, כך שאף אם נגרם אובדן תחושה זמני, הרי שעד להגשת התביעה היה אובדן התחושה עובר מן העולם. הנתבע הצהיר כי התובע התלונן על כאבים בלסת התחתונה. בגין הכאבים בוצע טיפול שורש באחת משיניו במרפאה אחרת, מה שגרם להפחתה ניכרת בכאב עד היעלמותו. הנתבע העיד כי אחרי ביצוע השתלים ביצע צילום פנורמי לתובע (עמוד 164 ש' 8). על פי צילום זה, השתל סמוך לתעלה אך לא בתוכה, זה מותר (עמוד 164 ש' 11). נמצא על ולא בתוך (ש' 14,17). הנתבע העיד כי כל עוד לא חדר לתוך תעלת העצב, לא צריך בירור נוסף לגבי מיקום השתל (עמוד 164 ש' 24; עמוד 165 ש' 4). הנתבע אישר כי התובע התלונן שכואב לו, אך לא בשיניים המושחזות (עמוד 163 ש' 10). הנתבע אישר כי יש תיעוד במחשב אשר לא הוגש (עמוד 163 ש' 20 ואילך).

43. מומחה הנתבע, ד"ר תגרי, כתב כי מאחר ונמנעה ממנו האפשרות לבדוק את התובע אין באפשרותו להתייחס לנושא של חוסר תחושה. כפי שציינתי לעיל, אי היענות התובע להיבדק הייתה ללא הצדק סביר. על כן, בהתאם לתקנה 137 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין עליי להיזקק להוכחה של ענין שברפואה מטעם התובע בסוגיה זו.

מעבר לכך, חוות דעת מומחית התובע אינה משכנעת גם בסוגיה זו.

פרופ' ניצן, קבעה בחוות דעתה כי התובע סבל לאחר ניתוח שתלים, בלסת התחתונה, מכאבים עזים ומאובדן תחושה בשפה התחתונה. בצילום פנורמי, נראה שתל באיזור 37, בסמיכות רבה לתעלת העצב. שתל 37 הוסר ללא הסבר ועפ"י בדיקה לא חזרה התחושה. ב-CT שבוצע ביום 25.11.2007, עדיין נראה נזק בעצם, בסמיכות רבה מאוד לתעלה לאחר הסרת השתל. בעקבות אובדן התחושה בשפה תחתונה משמאל, התובע סובל מדליפת רוק, מנשיכות חוזרות של השפה והפרעה בדיבור.

המומחית קבעה בחוות דעתה המשלימה כי הנתבע היה צריך להסיר את השתל מיד עם האבחון. רק ב-22.8.07, קיימת עדות בצילום פנורמי כי שתל 37 הוסר. כמו כן, על פי הפרוטוקול, על הנתבע היה לתת לתובע סטרואידים. אילו נהג במיומנות, ייתכן והתחושה היתה חוזרת.

הוסיפה כי על פי ה-CT, הרופא בחר בשתל 37 שחרג באורכו, מהאורך ה"בטוח" ועל כן הפגיעה איננה סבירה (ס' 7, 10). המומחית הסבירה כי העצב נתון בתוך צינור, בתוך תעלה עם "גג". אם השתל ארוך מידי הוא פוצע את ה-"גג". דבר זה גורם פגיעה ישירה או בצקת בתוך הצינור, בתוך התעלה. נדרש מגע פיזי. יהיה דימום או בצקת, אם נפצע או נפרץ גג תעלת העצב, גם חלקית (עמוד 46 ש' 5 ואילך). הקצה העליון של התעלה, גג התעלה, זו עצם שניתן לראות ב-CT.

חוות דעתה כללית ועמומה. בין השאר, המומחית איננה כותבת מהו האורך המומלץ של השתל. אינה מפנה לספרות מקצועית בדבר הפרקטיקה המקובלת. טענת ב"כ התובע באשר למבנה הלסת התחתונה, אף היא אינה נתמכת בחוות דעתה.

44. משקל חוות דעת מומחית התובע, נחלש משמעותית בעקבות חקירתה.

פרופ' ניצן מאשרת כי כדי שתהיה תחושת הירדמות, צריך שיפגע עצב, אשר נגעו בו (עמוד 39 ש' 22 ואילך). במקרה הזה, אין לה אפשרות לדעת אם הייתה פגיעה ישירות בעצב או לאו. הוא לא עשה הדמיה (עמוד 40 ש' 15). בצקת רואים רק ב- MRI (ש' 32). בניגוד לסיכומי ב"כ התובע, המומחית לא קבעה בחוות דעתה כי מיד לאחר ההשתלה, היה על הנתבע לבצע צילום הדמיה. באותה עת התובע טרם התלונן על הפגיעה הנטענת.

המומחית העידה כי צילום פנורמי אינו מדויק. הנזק לא היה מספיק חמור שנראה בצילום הפנורמי (עמוד 47 ש' 5 ואילך). על כן, יש לשלול את קביעתה כי "בצילום פנורמי, נראה שתל באזור 37, בסמיכות רבה לתעלת העצב". המומחית העידה כי ב-25.11, בוצע C.T לסת תחתונה, הנותן תמונה יותר מדויקת בחתכים. ב-C.T זה רואים עצם פגומה חופפת לתעלה (עמוד 40 ש' 21). בד בבד, המומחית העידה כי יכול להיות שהנזק נגרם בשל פגיעת מקדח. סברה אשר אינה מוזכרת בחוות דעתה.

המומחית העידה כי הנזק הפיך, בתנאי שמטפלים בפציינט ברגע שהוא מתלונן על שינויים בתחושה. מסירים מיידית את השתל ונותנים פרוטוקול תרופתי להקטנת הבצקת (עמוד 40 ש' 3). ברוב המקרים זה לא הפיך אם לא מטפלים (ש' 13). יש עדות לכך שחודשים אח"כ השתל הוסר (עמוד 40 ש' 6).

כאמור, השתל הוצא במועד כלשהו על ידי רופא אחר, מבלי שיש תיעוד בפניי.

המומחית העידה כי כאשר יש נזק, תחושת ההירדמות אצל המטופל היא מיידית. מנגד, אישרה כי התובע פנה לאחר שבוע. מניסיונה, רוב המטופלים מתלוננים ביום או יומיים הראשונים. על כן, ניסיונה המקצועי אינו מתיישב עם פנייתו המאוחרת של התובע. המומחית העלתה סברה כי הרופא המטפל לא היה זמין (עמוד 47 ש' 22). התובע הותיר עמימות בסוגיה זו בתצהירו.

45. המומחית העידה כי הירדמות שפה היא תחושה לא נוחה. ברגע שהרופא שומע את התלונה ובהדמיה יש לו עדות לפגיעת השתל בעצב, צריך להסיר אותו מיד (עמוד 42 ש' 15). המומחית אישרה כי התובע לא התלונן ב-16.6, על תחושת ההירדמות, בבית החולים תל השומר (עמוד 44 ש' 32). נתנה הסבר בלתי משכנע בדבר סדרי עדיפויות. שכן, הרופא הוא זה אשר בוחר סדרי עדיפויות לטיפול. מצופה כי התובע יתלונן בפני הרופא על כל דבר מה שמפריע לו, בפרט לגבי תחושה חריגה.

סביר בעיניה שיש רשומה רפואית המעידה על כך ושלא נעשה שום ניסיון לטפל בדבר (עמוד 45 ש' 14,17). המומחית לא הצביעה על רשומה כלשהי. סברה נוספת זו, אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע, כפי שפורטה לעיל. בפרט, כאשר התובע הודה כי יכול להיות שלא אמר.

46. המומחית העידה כי לא ניתן לראות בצקת ב-CT אלא רק ב-MRI. הבצקת מאוד מסוכנת באזור זה. העצב נמצא בנפח מאוד קטן. כשיש בצקת, היא לוחצת על העצב וגורמת לנזק בלתי הפיך, כתוצאה מכך שהיא נותרת לפרק זמן ארוך (עמוד 40 ש' 27). העידה כי אפשר להתגבר על בצקת על ידי הסרת השתל מידית וטיפול תרופתי שמקטין או מעלים אותה (עמוד 41 ש' 7; עמוד 42 ש' 29). הסירו את השתל מאוחר מדי. לאחר חודשיים, הנזק קבוע. הבצקת משתנה והופכת להיות צלקתית, הנזק לעצב הופך להיות תמידי (עמוד 41 ש' 13 עד עמוד 42 ש' 7). אולם, אין בפני ממצא של בצקת או תיעוד על כך במסמכים הרפואיים. התובע לא התלונן על תחושת הירדמות בעת אישפוזו בבית החולים או בפני הנתבע.

47. המומחית העידה כי הבדיקות להרדמות השפה היא על ידי מחט, נוצה, נורומטר-בודק באופן חשמלי את תקינות הפעילות החשמלית של העצבים (עמוד 42 ש' 19, 32). במקרה זה בדקה עם מחט (עמוד 44 ש' 3). ב-2009 נעשה פחות שימוש במכשיר הנורומטר. הבדיקה הקלינית מדברת בעד עצמה (ש' 7). היום היתה שולחת לבדיקת נורומטר שנותן תשובה מספרית, נורומטר נותן תשובה חד משמעית (עמוד 46 ש' 4). אין בפניי בדיקה עדכנית של התובע על ידי נורומטר.

48. המומחית סייגה את קביעתה בדבר הפרעה בדיבור. העידה כי אין השפעה של תחושת ההרדמות על הדיבור. יש השפעה בעת השתייה בשל נזילה מהשפה בצד הרדום, יש השפעה בעת האכילה כי הוא נושך את השפה וזה לא נוח (עמוד 48 ש' 2-7). מנגד, סרטונים אשר תיעדו את התובע במהלך שהות בבית קפה, אוכל ושותה בשתי הזדמנויות שונות, מטילים ספק רב בדבר נכונות קביעתה העובדתית (ר' גרסת החוקר ישראל פרדני).

49. ד"ר בוצר קבע בחוות דעתו כי למחרת הניתוח השני, התובע חש כאבים עזים. בהמשך לא שבה אליו התחושה באיזור השמאלי של הלסת. כשבוע לאחר מכן פנה התובע ונבדק על ידי ד"ר בנבנישתי. לאחר מכן, חזר התובע לנתבע, כשבאחת הפגישות הוציא הנתבע מן הלסת את שתל מס' 37, אותו השתיל קודם לכן.

כזכור, הקביעה כי השתל הוצא על ידי הנתבע, נוגדת את גרסת התובע. אין בפניי תיעוד על כך.

ד"ר בוצר מצא ירידה והפרעה בתחושה באיזור השמאלי התחתון של הפנים.

50. עדות ד"ר בוצר מחלישה אף היא את גרסת התביעה.

ד"ר בוצר העיד כי בתעודת חדר המיון (נספח יא'), לא צוינה אבחנה, אך תועדו תלונות על כאבים עזים באיזור המנדיבולרי קדמי ואיזור הפנים משמאל בלסת תחתונה (עמוד 72 ש' 8 עד עמוד 73 ש' 5). ד"ר בוצר העיד כי אין רישום של מועד הוצאת השתל והסיבה לכך. רואים בצילום שהוא איננו (עמוד 66 ש' 20 עד עמוד 67 ש' 9). מקובל שיש בעיה, להוציא את השתל בסמוך להכנסתו (עמוד 70 ש' 18).

51. ד"ר בוצר העיד כי חלק ממטרת ביצוע CT לפני ביצוע שתלים, הוא לדעת היכן עוברת התעלה עם העצב. הציפיה הינה כי השתל לא יהיה קרוב לתעלה. אולם, גם כשנוהגים על פי הנהלים, פגיעת העצב הינה אחד הסיבוכים המוגדרים כשכיחים יחסית בהחדרת שתלים (עמוד 68 ש' 5 עד 17). העיד כי מקובל, אך לא הכרחי, לבצע צילום אחרי ביצוע שתל, על מנת לוודא איפה הוא נמצא (עמוד 68 ש' 18-23). אם היו עושים צילום לאחר הכנסת השתל בשן 37, אפשר היה לראות פגיעה בתוך התעלה ממש. אם זה מאוד סמוך, תיאורטית ניתן לצפות שיכול להיות שזה יגרום לבצקת איזושהי שתפגע בעצב (עמוד 70 ש' 1-18). לגבי צילום CT לאחר הכנסת השתל, "או שאפשר לראות או שלא"- ש' 3. לא זכור לו שראה ב-CT, פגיעה בעצם, פגם גרמי לאיזור (עמוד 111 ש' 6). ב- CT ניתן לראות אם העצם פגעה בעצב, אך אי אפשר לראות פגיעה עצבית. לא בהכרח יש נתק של העצב (עמוד 86 ש' 5-11). בדומה למומחית התובע, העיד כי לא מספיק לדעת לפי צילום פנורמי. הוא דו ממדי הוא לא CT, השתל כאילו נמצא בתוך התעלה, אבל יכול להיות אחריו או לפניו (עמוד 112 ש' 10-13).

52. ד"ר בוצר העיד כי ראה את הצילומים (עמוד 87 ש' 23). יכולה להיווצר פגיעה בעצב, מבלי שיש חדירה של השתל לתעלה (עמוד 88 ש' 16). סביר שיהיה פרק זמן של החלמה גם (ל.ב.ש- השלמה שלי) אם אין ממש נזק פיזי לעצם (עמוד 89 ש' 2 ואילך). ובהמשך- זה קורה. עלול לקרות גם כשאין חדירה ממש של השתל. שלל את המסקנה כי תוצאה זו לא אמורה לקרות (עמוד 90 ש' 5). בדרך כלל זה קורה קל וזה הפיך (עמוד 90 ש' 16). עלול לקרות כשיש סמיכות, מעיכה או לחץ, המטומה או גודש דם, זה סיבוכים לא מאוד שכיחים (עמוד 90 ש' 23). זה דבר שקורה, הוא לא חריג או יוצא מהכלל (עמוד 91 ש' 17).

53. ד"ר בוצר אישר כי במוצג ט' למוצגי התובע, שאלון בריאות ותרשומת מיום 13.6
(ד"ר יוסף טייך וד"ר רוני בנבנישתי)- נכתב כי יש חלק תחתון בהרדמה. כבר אז התלונן התובע שיש לו איזושהי בעיה. העיד כי לא ראה עוד מסמך לגבי תחושה של הרדמות השפה (עמוד 79 ש' 12). העיד כי לחכות שבוע עם התלונה של חוסר תחושה זה לא כל כך סביר (עמוד 81 ש' 20). העיד כי לא סביר שמטופל יתלונן רק פעם אחת על דבר זה, הוא צריך להשתגע ואין הדבר עולה מהרשומות הרפואיות (עמוד 94 ש' 16 ואילך). טבעי כי כאשר פנה שלושה ימים אח"כ לתל השומר בגלל כאבים, היה מתלונן גם על הירדמות בשפה (עמוד 95 ש' 13).

ההנחיות הן במידה והתופעה מופיעה, להוציא את השתל כמה שיותר מוקדם, עדיף 36 שעות מביצוע השתל (עמוד 92 ש' 10). העיד כי השתל לא נגע בתעלה. יכול להיות שזו תופעה הפיכה. שבוע ימים זה עדיין זמן סביר כשיש מעיכה או גודש (עמוד 94 ש' 11 ואילך, עמוד 96 ש' 4).

לגבי סעיף יג' בחוות דעתו- הפרעת תחושה בלסת התחתונה- העיד כי יש הפרעה בתחושה, ירידה בתחושה אך לא מלאה. אין אצל התובע העדר תחושה (עמוד 86 ש' 12 עד עמוד 87 ש' 8). גם בכך נחלשת קביעת המומחית מטעם התובע.

באבחון חוסר תחושה, מסתמכים על תגובת המתרפא ויש בזה מרכיב סובייקטיבי. בודקים על ידי דגדוג עם נוצה או דיקור. בדיקור יותר קשה "לעבוד על הרופא" (עמוד 81 ש' 21 עד עמוד 83 ש' 7). העיד כי בדק את נושא ההירדמות בדיקור (עמוד 97 ש' 24). בד בבד, שלל את הטענה כי התובע שיטה בכולם (עמוד 96 ש' ש' 5 ואילך).

העיד כי לא ראה עצם פגומה (עמוד 113 ש' 18-24). העצם שראה היא על פניו נראית בסדר (עמוד 114 ש' 19). לא בהכרח רואים ב-CT פריצה של העצם (עמוד 115 ש' 8, 23); עמוד 116 ש' 7,15,17). רואים את העצם במלואה, לא רואים חדירה (עמוד 116 ש' 15,17). אם הנזק לעצם היה ממקדח, סביר להניח שהיו רואים את החדירה ב-CT הוא לא ראה (עמוד 117 ש' 10-14).

אם במרחק של זמן עושים CT, אין סימנים עדיין לבצקת או למשהו שמראה שיש בצקת (עמוד 117 ש' 16 ואילך). בצקת היא רק השערה במרחק של זמן (עמוד 118 ש' 12-13). ב-CT לא יכולים לראות בצקת בתוך התעלה, זה סגור בפנים, זה לא בא לביטוי בנפיחות (עמוד 118 ש' 15 ואילך, עמוד 119 ש' 3). אם יש הירדמות, אחת הסיבות שניתן להניח היא בצקת (עמוד 119 ש' 8).

לפיכך, לנוכח הפגמים בחוות דעת מומחית התובע והסתירות בעדותה ומנגד חוות דעתם ועדויותיהם של יתר המומחים, המחלישים אף הם את גרסת התביעה, לצד סירובו של התובע להיבדק על ידי מומחה הנתבע, יש לדחות את טענת ההתרשלות בגין הניתוח השני.

54. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי התובע הוכיח במאזן ההסתברויות את רכיב ההתרשלות בגין הטיפול השני. לפיכך אני דוחה את עילת התביעה בגין הניתוח השני.

סיכום-

התביעה נדחית בכללותה וכך גם הודעת צד ג'.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ח, 01 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.