1. מבוא

מונחת לפני תביעתם של התובעים, מר יוסף עואד יצחק ותחנת דלק "אבן העזר" אשר בבעלותו, כנגד הנתבעת, "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, לקבלת שיפוי ופיצויים בגין ההוצאות הכספיות שהוציאו ויוציאו התובעים, על פי דרישת רשויות המדינה, לשיקום הקרקע וטיהור מי התהום אשר בסביבות תחנת הדלק, הממוקמת בראש העין, בשל נזקים לאיכות הסביבה שנגרמו במהלך ועקב תפעול תחנת דלק זו.

1. תמצית הרקע העובדתי
2. התובע 1, יוסף עואד יצחק (להלן: "התובע"), הינו אחד מבעלי המניות של תובעת 2 והינו חוכר של המקרקעין הידועים כחלקה 163 בגוש 4271, בראש העין (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין ממוקמים בסמוך למעיינות ראש העין ולקידוחי הפקה של מי שתייה, והם ידועים כאזור בעל רגישות הידרולוגית גבוהה.
3. התובעת 2, תחנת דלק "אבן העזר" יצחק יוסף ובניו בע"מ, הינה חברה פרטית בע"מ, אשר התאגדה כחברה בע"מ בשנת 1984, והיא מפעילה את תחנת הדלק המצויה על המקרקעין (להלן: "התובעת" או "תחנת הדלק" או "התחנה"). בעלי המניות של התובעת 2 הינם התובע 1, הגב' רינה יצחק ומר מתניה יצחק – המשמש כמנהלה של התחנה מיום היווסדה (להלן: "מנהל התובעת").
4. הנתבעת, "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, הינה חברה ציבורית בע"מ אשר נוסדה בשנת 1951 (להלן: "דלק").
5. ביום 10.11.72 התקשרו התובע והנתבעת בהסכם לפיו העניקה הנתבעת לתובע זיכיון להפעלת תחנת דלק במקרקעין (להלן: "הסכם 1972") (נספח 1 לתצהיר מנהל התובעת). בהתאם להסכם 1972 ולהסכמים נוספים עליהם חתמו הצדדים במרוצת הזמן, הפעילה התובעת את תחנת הדלק תוך שימוש בסימני המסחר של "דלק" ושיווקה את מוצרי הנתבעת.
6. ביום 19.5.94 נחתם בין הנתבעת לתובע הסכם נוסף לפיו הנתבעת התחייבה לבצע בתחנת הדלק שיפוצים שונים (להלן: "הסכם 1994"; נספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת). לטענת התובעים, במהלך השיפוצים התקינה הנתבעת בתחנת הדלק מיכל תת קרקעי לשם אחסון דלק אוקטן 98. לאחר ההתקנה הוזרמו למיכל זה כ- 5000 ליטר דלק, אשר זרמו ישירות למקרקעין בשל אי חיבור תקין של המיכל לצנרת אספקת הדלק למשאבות.
7. לטענת התובעים, בחודש מאי 1995 התגלתה נזילה בין הצינורות המובילים דלק מהמיכלים התת קרקעיים של התחנה לבין המשאבות המוצבות על איי התדלוק החדשים שהותקנו, לטענתם, על ידי הנתבעת. לפיכך ביצעה הנתבעת עבודות במסגרתן ניתקה את הצינורות הישנים, ניסרה את הבטון סביב איי התדלוק, התקינה צנרת חדשה המובילה דלקים מהמיכלים התת קרקעיים אל המשאבות, והזיזה את איי התדלוק עצמם לשם איגוף הצנרת שנזלה והתקנת צנרת חדשה תחתיה. לטענת התובעים, עד לסיום עבודות אלו דלפה מהצנרת כמות לא מבוטלת של דלקים שנספגו במקרקעין.
8. לטענת התובעים, במהלך שנת 1996 נתגלו סדקים ונזילות בצנרת ההזנה וההולכה שבין המיכלים התת-קרקעיים בנפח 30,000 ליטר ו- 20,000 ליטר המצויים בחוות המיכלים החדשה שבתחנה (שהותקנה במהלך השיפוץ שנערך בתחנה על פי הסכם 1994) לבין משאבות הדלק.
9. ביום 18.1.96, כתוצאה מגשמים חזקים שירדו באזור התחנה, חדרו מים למיכלי הדלק של התחנה. בעקבות זאת סופק דלק פגום ללקוחות התחנה ונגרמו נזקים למנועי מכוניות של לקוחות התחנה. לטענת התובעים, חדירת המים הנ"ל התאפשרה בשל הסדקים שהתהוו בצנרת ההזנה וההולכה, כאמור לעיל.
10. ביום 16.6.97 נערך סיור בתחנת הדלק בהשתתפות נציג עיריית ראש העין ורע"ן שפכים תעשייתיים במשרד להגנת הסביבה. במהלכו של סיור זה נתגלו מספר ליקויי תשתית בשטח התחנה. בדו"ח סיכום הסיור מיום 22.6.97 נקבע כי משטחי התדלוק אינם מתנקזים אל מערכת הביוב וקיים חשש לזיהום מי התהום באזור רגיש זה. התובעת נדרשה לבצע פעולות לתיקון הליקויים עד לסוף דצמבר 1997 (נספח 23 לתצהיר מנהל התובעת).
11. ביום 1.10.97 נחתם בין התובעים לנתבעת הסכם נוסף בגדרו שונו תנאי ההתקשרות שבין הצדדים ונקבע, בין היתר, ויתור הדדי על טענות ותביעות (להלן: "הסכם 1997"; נספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת).
12. לטענת התובעים, בחודש נובמבר 97 התגלתה נזילה מצינורות מערכת הפריקות, המקשרת בין פתח פריקת הדלקים על ידי מכליות אספקת הדלק לבין המיכלים התת קרקעיים. בנוסף טוענים התובעים כי בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת התגלו נזילות נוספות מצינורות האוורור של המיכלים התת-קרקעיים, ומצנרת ההולכה שבין המיכלים התת-קרקעיים למשאבות הדלק.
13. בשנת 1997 הגישה התובעת ל"וועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז" תכנית חדשה לתחנת הדלק – תכנית רנ/2005/ג (להלן: "התוכנית" – נספח 20 לתצהיר מנהל התובעת). מטרתה של התוכנית הייתה, בין היתר, "שינוי יעוד משטח חקלאי, ש.צ.פ ומסחר לשטח מיוחד לתחנת תדלוק דרג ג'" (סעיף 11(א) בתוכנית), וזאת – על מנת להכשיר עבודות בניה שנעשו בשטח התחנה ללא היתר.
14. ביום 25.12.97 הוציאה מחלקת איכות הסביבה בעיריית ראש העין חוות דעת אשר במסגרתה נדרשה התחנה לקיים דרישות שונות כתנאי לאישור התוכנית (נספח 21 לתצהיר מנהל התובעת).
15. ביום 8.4.98 כתב רע"ן שפכים תעשייתיים במשרד להגנת הסביבה למנהל התובעת כי בסיור שנערך בתחנה ביום 7.4.98 (בהשתתפות רע"ן שפכים ונציג עיריית ראש העין) נמצא כי בעל התחנה ביצע את שהוטל עליו בדו"ח סיכום הסיור מיום 22.6.97, ולפיכך – למשרד להגנת הסביבה אין התנגדות לאישור התוכנית המוצעת (נספח 22 לתצהיר מנהל התובעת).
16. ביום 5.3.98 נכרת בין הצדדים הסכם (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית של מר צדיק מטעם הנתבעת) המהווה תוספת להסכם 1997. במסגרת הסכם זה הוסדרו מחויבויותיהם של הצדדים בנוגע להתקנת מערכת דלקן בתחנת הדלק.
17. ביום 5.4.98 נחתם בין הצדדים הסכם המהווה תוספת ו/או תיקון להסכם 1997 (להלן: "התוספת משנת 1998").
18. ביום 15.7.99 הוגש כתב אישום כנגד התובעים, כנגד מנהל התחנה וכנגד הנתבעת, בגין עבודות הבניה שנעשו במתחם התחנה ללא היתר (נספח ז' לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת).
19. ביום 30.1.00 חתמו הצדדים על עסקת טיעון במסגרתה נקבע כי מנהל התובעת והנתבעת יימחקו מכתב האישום, וכי הנאשמים הנותרים (דהיינו – התובעים) יודו בכתב האישום המתוקן, יורשעו על פיו וישלמו קנס כספי למדינה. עוד באותו יום הוגשה לבית המשפט הודעה על עסקת הטיעון, ובית המשפט אישר אותה וגזר את הדין בהתאם לתנאיה (נספחים ח' – ט' לתצהיר סמנכ"ל הנתבעת).
20. במאי 2003 שלחה הנתבעת הנחיות לתחנות הדלק שבאחריותה, לרבות תחנת הדלק של התובעת, לביצוע בדיקות אטימות למכלי הדלק שבתחנה. הנחיות אלה נקבעו על פי דרישות המשרד להגנת הסביבה ובהתאם לתקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות המים") (נספח 31.2 לתצהיר מנהל התובעת).
21. ביום 17.11.03, בסיור שנערך בתחנה על ידי נציג המשרד לאיכות הסביבה, התגלו בתחנה ליקויי תשתית, וביניהם גם זיהום מדלק שנמצא בסמוך לחוות המיכלים שבתחנה. בדו"ח מיום 23.11.03 לסיכום תוצאות הסיור, הורה המשרד לאיכות הסביבה על פעולות שונות אותן יש לבצע, ובהן בדיקות אטימות למיכלים ולצנרת. כן נקבע כי המשך תפעול התחנה ללא ביצוע הפעולות שנדרשו יהווה עבירה על תקנות המים. בנוסף נקבע כי יש לתקן את הליקויים באופן מיידי, ולא – יפעל המשרד לאיכות הסביבה כנגד האחראים. בעקבות הסיור ביצעה התובעת בדיקות אטימות למיכלים ולצנרת ההולכה אך נמנעה, בשלב זה, מביצוע בדיקה לצנרת הפריקה.
22. ביום 3.2.05 נחתם בין הצדדים הסכם המהווה תוספת ו/או תיקון להסכם 1997 (נספח ו' לתצהיר העדות הראשית של מר יוסי צדיק מטעם הנתבעת) (להלן: "הסכם 2005").
23. ביום 17.12.06 הורה המשרד להגנת הסביבה כי לשם אישור התוכנית וקבלת לגליזציה לשטחים המבונים של תחנת הדלק, על התובעת לבצע קידוח ניטור למי התהום לבחינת התראה על דליפת דלק אפשרית, וכן לבצע בדיקות אטימות למיכלים ולצנרת, לרבות צנרת הפריקה (נספח 32 לתצהיר מנהל התובעת). בעקבות דרישה זו, ביצעה התובעת בדיקה לצנרת הפריקה.
24. בינואר 2007, בעקבות דרישתם של המשרד להגנת הסביבה ושל רשות המים להתקנת באר ניטור צפונית לחוות המיכלים שבתחנת הדלק, פנתה הנתבעת לחברה הנדסית בשם לודן חברה להנדסה בע"מ (להלן: "לודן"), לצורך התקנת באר ניטור ובדיקת איכות מי התהום בסביבת תחנת הדלק. ממצאי הבדיקה של לודן העלו כי קיים זיהום משמעותי במי התהום כתוצאה מדליפת דלק שמקורה בתחנת הדלק. בעקבות קבלת ממצאי הבדיקה הראשוניים של לודן דרש המשרד לאיכות הסביבה כי לודן תבצע בדיקות נוספות בשטח התחנה, ולודן פעלה בהתאם להנחיותיו.
25. ביום 11.4.07 הוצאה לתחנת הדלק התראה על פי חוק המים, התשי"ט – 1959 ועל פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968. כן זומן מנהל התובעת לשימוע בפני מנהל מחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה, נוכח הממצאים בדבר המצאות דלק מומס במי התהום.
26. ביום 19.4.07 הוציאה רשות המים צו לתיקון ליקויים.
27. בין הצדדים התגלעו מחלוקות בנוגע לשאלת אחריותה של הנתבעת לתיקון הליקויים שהתגלו בתחנה. התובעים פנו אל הנתבעת בדרישה כי תיטול אחריות על הליקויים שתוקנו בהתאם לדרישת הרשויות מאחר שלטענתם, הנתבעת היא שביצעה את "התכנון והביצוע הכולל בתחנה", ומאחר ש- "מקיומו של הזיהום הסביבתי עולה כי התכנון והביצוע, הציוד, ואופן התקנתו, נעשו באופן לקוי" (מכתבם של התובעים אל הנתבעת מיום 19.4.07 – נספח 7 לתצהיר מנהל התובעת). ביום 2.5.07 השיבה הנתבעת כי היא "אינה נושאת באחריות כלשהי לעניינים הקשורים בדרישת רשויות איכות הסביבה של תחנת התדלוק אבן העזר" אך הוסיפה כי הנחתה את האחראי מטעמה על תחום איכות הסביבה, מר ג. רובינזון, "להמשיך ולסייע ככל שניתן ... כדי לעזור לכם לעמוד בדרישות הרשויות" (צורף כנספח 8 לתצהיר מנהל התובעת).
28. ביום 28.5.07 נערך למנהל התובעת שימוע בפני מנהל מחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה, בנוכחות אחראי איכות הסביבה אצל הנתבעת (מר גדי רובינסון) ונציג חברת לודן. בסיכום השימוע נדרשה התובעת, בין היתר, לבצע את כל הפעולות שנדרשו על ידי המשרד להגנת הסביבה במטרה להחזיר את המצב לקדמותו. כן סוכם כי התובעת תסגור את חוות ארבעת המיכלים הישנים ותתקין מיכלים כפולי דופן – וזאת לפי לו"ז שיתואם עם המשרד להגנת הסביבה. התובעת החלה בביצוע העבודות לפי הנדרש ממנה על ידי המשרד להגנת הסביבה.
29. ביום 3.6.07, במהלך קידוח שערכה חברת לודן בתחנת הדלק, נתגלה בור ניקוז ללא תחתית, אליו התנקזו שפכי דלקים. לטענת התובעים בור זה נחפר במהלך שנות ה- 70. בעקבות חשיפת בור הניקוז ללא תחתית הודיעה התובעת לנתבעת בכתב כי "במקום לאטום את בריכות המכלים חב' דלק ביצעה בור ניקוז בניגוד לחוק" (מכתבה של התובעת אל הנתבעת מיום 5.6.07 – נספח 12 לתצהיר מנהל התובעת). לאחר חשיפת הבור הנ"ל – ביצעה התובעת ניקוז ואיטום של הבור.
30. באוקטובר 2007 מסרה לודן לנתבעת דו"ח מסכם ("דו"ח התקנת באר, דלק אבן העזר, ראש העין" – צורף כנספח 4 לתצהיר מנהל התובעת), בו נקבעו, בין היתר, גם הממצאים הבאים:

"5. סיכום תוצאות.

בתחנה אבן העזר הותקנו 2 בארות ניטור באזור הגינה, בנוסף קיימות 3 בארות בתוך שטח התחנה ... בכל 5 הבארות נמצאו חריגות של MTBE במי התהום, בחלק מהבארות נמצאו חריגות של בנזן ... " (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

1. ביום 4.11.07 פנה המשרד לאיכות הסביבה אל מנהל התובעת בדרישה כי התחנה תשדרג את תשתיותיה (ובכלל זה – החלפת מיכלים, צנרת ועוד) בלוח זמנים מהיר וקצר אשר יסתיים בתוך שנתיים (נספח 10 לתצהיר מנהל התובעת).
2. ביום 7.8.08 התבקשה לודן לבצע ניטור נוסף בבארות שהותקנו בקרבת התחנה. בדו"ח המסכם מיום 20.8.08 לבדיקות שערכה ביום 7.8.08 מציינת לודן בין יתר הממצאים כי "מלבד ריכוזי ה- MTBE, חלה ירידה חדה בריכוזי המזהמים השונים בין 2007 ל- 2008" (הדו"ח צורף כנספח 5 לתצהיר מנהל התובעת). לטענת התובעים, שיפור זה במצב הזיהום של מי התהום נובע מפעולות השיקום שבהם נקטה התובעת בהתאם לדרישות המשרד להגנת הסביבה.
3. לטענת התובעים, במסגרת עבודות השיקום שביצעו התובעים בתקופה שבין מרץ 2001 למאי 2009 הם הוציאו סכום מצטבר של 949,426 ₪. עבודות השיקום שבוצעו כללו, בין היתר – "ניטור ובקרה על היקפי הזיהום שנגרמו לקרקע ולמאגרי המים התת-קרקעיים; עבודות לשם תיקון מחדלי הנתבעת בהתקנתם ותחזוקתם השוטפת של המיכלים התת-קרקעיים צנרת ההולכה וצנרת האוורור ועוד" (סעיף 108 בתצהיר מנהל התובעת). התובעים טוענים עוד כי צפויות להם הוצאות רבות נוספות – "לרבות הצורך בהטמנת חוות מיכלים חלופית בהתאם לדרישות המשרד להגנת הסביבה, ביצוע קידוחי ניטור נוספים למי התהום, ושיקום ביולוגי וכימי של הקרקע ומאגרי המים" (סעיף 113 בתצהיר מנהל התובעת).
4. עד ליום 11.4.09 נשאה תחנת הדלק את סימני המסחר של הנתבעת. החל מיום זה החליפה התובעת את סימני המסחר של הנתבעת בסימני מסחר של חברת "סונול", והחל מיום זה נמנית תחנת הדלק על רשת תחנות הדלק של "סונול".
5. בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים שמקורם בניתוק היחסים שביניהם:
   1. ת.א. 4643-04-09 (בית משפט השלום בפ"ת) – תביעה אותה הגישה הנתבעת כנגד התובעים וכנגד חברת סונול בדרישה להשיב לנתבעת ציוד אשר לטענתה שייך לה;
   2. ת.א. 11896-07-09 (בית משפט השלום בפ"ת) – תביעה אותה הגישה הנתבעת כנגד התובעים בדרישה לתשלום חוב נטען בסך 1,145,898 ₪ בגין הדלקים שסופקו על ידה לתחנת הדלק;
   3. התביעה דנן.
6. יצוין כי ביום 14.10.2009, במסגרת ההליכים המקדמיים של התביעה דנן הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף בעילות של קיום התיישנות, וויתור מצד התובעים על עילות תביעתם (להלן: "הבקשה לדחייה על הסף"). התובעים הגיבו לבקשה לדחייה על הסף וביקשו לדחותה, והנתבעת השיבה לתגובת התובעים.

ביום 17.12.2009 הציע בית המשפט כי:

"מאחר וטענות ההתיישנות והוויתור טעונות בירור עובדתי, מוצע כי לנתבעת תישמר הזכות לטעון טענות אלה במהלך המשפט, ואף תוכל להתייחס לכך בסיכומיה, ובנסיבות אלה – הבקשה לסילוק על הסף תימחק ללא צו להוצאות" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

הצדדים הסכימו לקבל הצעתו זו של בית המשפט, ולפיכך – הבקשה לדחייה על הסף נמחקה ללא צו להוצאות.

1. עיקר טענות הצדדים

תמצית טענות התובעים

1. סוגיית ההתיישנות (הטיעונים שיובאו להלן בסוגיה זו מקורם הן בסיכומי התובעים, והן בתגובתם של התובעים לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף):
   1. לטענת התובעים, הנזק הנתבע אינו הנזק שנגרם למקרקעין עצמם, אלא הנזק הכספי שנגרם לתובעים בשל הדרישות שהופנו אליהם על ידי רשויות המדינה ביחס לתיקון הנזק שנגרם למקרקעין. התובעים מוסיפים וטוענים כי עילת התביעה נולדה רק במועד בו הם נדרשו על ידי רשויות המדינה לתקן את הנזקים שנגרמו למקרקעין (סעיף 6 בסיכומי התובעים), ולחלופין – במועד בו הוצאו על ידם בפועל, על פי דרישת המדינה, ההוצאות שנדרשו לשם תיקונם של הנזקים האמורים (סעיף 9 בסיכומי התובעים).
   2. לחלופין טוענים התובעים כי רק בשנת 2003 התגלה להם הנזק נושא התביעה – עת נדרשו על ידי רשויות המדינה לתקן את הליקויים בתחנה ובמקרקעין שבסביבתה, בעקבות הסיור שנערך בתחנה ביום 17.11.03 על ידי נציג המשרד לאיכות הסביבה. לטענת התובעים, הגילוי שהתגלה להם בשנת 2003 נוגע הן למשמעותו של הנזק והן לכך שרשויות המדינה בחרו לחייב דווקא אותם (ולא את הנתבעת) בתיקון הליקויים. לטענתם, במצב דברים זה, חל סעיף 8 בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

• 1. בהתייחס לטענת הנתבעת לפיה התביעה התיישנה נוכח הוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובעת כי דין התביעה להתיישן "אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק") – משיבים התובעים כדלקמן:

1. עניינה של תביעה זו בעוולה נמשכת, ולחלופין בעוולה מתחדשת, ולפיכך לא ניתן לנקוב מהו המועד המדויק בו נולדה עילת התביעה. כנגזרת מכך – לא ניתן גם לקבוע כי התביעה התיישנה [ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד סב (4) 525 (2008) פסקה 34 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה);
2. במקרים בהם העובדות המקימות את עילת התביעה והנזק התגלו לניזוק בשלב מאוחר – אין במגבלה הקבועה בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין כדי למנוע את החלתו של סעיף 8 שבחוק ההתיישנות [ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים כללית, פ"ד לח (3) 673 (1984)].
   1. כן טוענים התובעים כי בנוסף לעילת התביעה הנזיקית, קיימות להן אף עילת תביעה חוזית, וכן עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט – אשר נולדו במועד בו נדרשה הנתבעת לשפות את התובעים על הוצאותיהם לתיקון הליקויים אך הנתבעת סירבה לעשות כן.
3. ההסכמים שבין הצדדים: לטענת התובעים, ההסכמים שבין הצדדים מטילים על הנתבעת את האחריות על הבניה ועל התחזוקה של מכשירי ומתקני התדלוק שבתחנה:
   1. הסכם 1972: התובעים טוענים כי סעיפים 4 ו- 7 בהסכם 1972 קובעים כי כל הציוד המותקן בתחנה והקשור לתחנת הדלק מותקן על ידי הנתבעת ומתוחזק על ידה;
   2. הסכם 1994 והשיפוץ שבוצע בעקבותיו: התובעים מציינים כי הסכם 1994 קובע כי הנתבעת היא שתבצע את השיפוצים בתחנה "על חשבונה ועל אחריותה" (סעיף 2). כן מציינים התובעים כי הנתבעת פרסמה מכרז לקבלנים לביצוע השיפוצים בתחנה ("נספח לביצוען של עבודות ושיפוצים ושינויים בתחנת הדלק ראש העין" – ת/1), בו נכתב כי כל עבודות איי התדלוק מבוצעות על ידי הנתבעת עצמה (סעיפים 01.006, 05.004 במכרז).
   3. הסכם 1997: התובעים טוענים כי הוויתורים הכלולים בהסכם זה מתייחסים אך ורק לעניינים המסחריים שעמדו בין הצדדים, ואינם בגדר ויתור כולל על הנזקים להם גרמה הנתבעת. לטענתם, בעת כריתת ההסכם הם לא היו מודעים כלל לקיומם של נזקים אלה (ע' 66-67).
4. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבעת היא שהקימה ותחזקה באופן בלעדי את מערכות התדלוק של התחנה במשך 37 שנות ההתקשרות שבין הצדדים (דהיינו – במהלך השנים 1972 ועד 2009). במרבית השנים האלה היה מחיר התחזוקה שבתחנה כלול במחיר אספקת הדלקים, ואילו בשנתיים האחרונות – בוצע תשלום נפרד עבור כל קריאה לשם טיפול בתחזוקת התחנה. כן ביצעה הנתבעת שיפוצים נרחבים בתחנת הדלק אשר כללו את הרחבת נקודות התדלוק, הוספת משאבות, הוספת מיכלים וצנרת. התובעים טוענים כי מאחר שהנתבעת בנתה ותחזקה את ציוד התדלוק שבתחנה, מוטלת עליה האחריות לליקויים שהתגלו בציוד התדלוק שבתחנה. לפיכך גורסים התובעים כי על הנתבעת לשאת באחריות למעשיה ולמחדליה אשר גרמו לנזק סביבתי רב, ולזיהום מי התהום הסמוכים לתחנה.

לביסוס טענתם בדבר היות הנתבעת זו שהקימה ותחזקה את מערכות ומתקני התדלוק שבתחנה לאורך השנים טוענים התובעים כדלקמן:

• 1. עדות מנהל התובעת: התובעים מציינים את עדותו של מנהל התובעת לפיה הנתבעת היא שהקימה ותחזקה לאורך השנים את כל הציוד הקשור לתדלוק בתחנת הדלק (פ' 83, ש' 3-25; פ' 16, ש' 16-17; פ' 28, ש' 6-12);
  2. לטענתם, מנהלת תחום תחנות מפעילים ועצמאיים אצל הנתבעת, הגב' אורית לפידות, הצהירה כי " ... דלק היא זו אשר הקימה את התחנה, השאילה למפעילים את כלל הציוד המצוי בתחנה (ציוד עילי וציוד קרקעי) והדרוש לשם הפעלתה, תחזקה ושיפצה את התחנה לאורך כל השנים, ואף ביצעה שני שיפוצים מקיפים בשנת 1994 ו- 1997 בעלות של מאות אלפי שקלים כל שיפוץ" (סעיף 5 לתצהיר שצורף לבקשה לצו מניעה שהגישה הנתבעת בהליך אחר בו תבעה הנתבעת את התובעת. תצהיר זה סומן כמוצג ת/6 (ההדגשות אינן במקור – ב.א.);
  3. לטענת התובעים, נוכחותו של האחראי על תחום איכות הסביבה בחברת דלק, מר גדי רובינסון, בפגישה אליה זומנה התובעת על ידי המשרד לאיכות הסביבה (כמוכח מנספח 9 בתצהיר התובעת) מלמדת כי הנתבעת ראתה עצמה אחראית לנזקי התחנה;
  4. התובעים טוענים כי הם הגישו לבית המשפט מסמכים שונים המוכיחים כי הנתבעת היא זו שביצעה את השיפוצים בתחנה, ובכללם המוצגים ת/2, ת/3, ת/4. בנוסף טוענים התובעים כי כך מוכח גם מעדותו של מר יוסי צדיק בעניין זה (ע' 436-440), וכן מהעובדה שהנתבעת היא שהזמינה את בדיקת המיכלים בתחנה (נ/17, פ' עמ' 426-432);
  5. לטענת התובעים, ציוד התדלוק בתחנת הדלק היה שייך לנתבעת (עדות מנהל התובעת, פ' ע' 86, ש' 26 – ע' 87, ש' 6; ע' 88, ש' 13-15) דבר המוכיח אף הוא את אחריותה של חברת דלק לתקינותו;
  6. עדות מר יוסי צדיק: לטענת התובעים, מעדותו של עד הנתבעת, מר יוסי צדיק, עולה כי כל שהשתנה בשנת 2005 בנוגע להתקשרות החוזית שבין הצדדים היה בשיטת התשלום: בעוד שעד 2005 שנת התשלום עבור התחזוקה היה גלובאלי, הרי שמשנת 2005 התשלום הזה נעשה בנפרד מהתשלום עבור רכישת הדלקים. אלא שגם לשיטת מר צדיק, הנתבעת המשיכה לבצע את עבודות התחזוקה בתחנה אף לאחר שנת 2005 (ע' 410, ש' 1-17; ע' 429-430).

1. לטענת התובעים, נוכח שלל הראיות שפורטו לעיל, מוטל היה על הנתבעת להוכיח את טענתה לפיה לא היא זו שבנתה ותחזקה בפועל את מערכות התדלוק שבתחנה – אך לא עלה בידיה לעמוד בנטל זה.
   1. לגרסת התובעים, נמנעה הנתבעת מלהעיד עדים רלבנטיים המכירים את העובדות הרלבנטיות לתביעה דנן. כך למשל נמנעה הנתבעת מלהעיד את מר קלמן אליסון אשר שימש בעבר כסמנכ"ל הנתבעת, את מר עמוס ורקר, שעבד מחלקה הטכנית בנתבעת אשר הייתה אחראית לביצוע העבודות בתחנה (עדות מר יצחק, ע' 207, ש' 23 – ע' 208, ש' 6); את מר גדי רובינזון, ששימש כאחראי על איכות הסביבה בנתבעת; ואת הגב' סיגל שוורץ אשר בידיעתה נמצא מידע הנוגע לבור הניקוז נושא התובענה (עדות מר צדיק, ע' 383, 453-454).
   2. לטענת התובעים, עדותו של מר יוסי צדיק, העוסק בתחום הכלכלי בלבד אצל הנתבעת, ואשר אין עיסוקו בתחום התחזוקתי (ע' 380-381) הינה בגדר עדות מפי שמועה, כעולה מעדותו של מר צדיק עצמו (ע' 456, ש' 25 – ע' 457, ש' 12; ע' 390, ש' 1-6; ע' 389, ש' 9-15). לפיכך, עדותו איננה קבילה, ואין ליתן לה משקל כלשהו.
2. התובעים טוענים כי יש לדחות את התנגדויותיה של הנתבעת לבקשתם להגיש מסמכים שונים מטעמם כראיות בתובענה דנן:
   1. באשר לדו"ח שהוכן על ידי חברת לודן (נספח 4 לתצהיר מנהל התובעת) – התובעים מציינים כי הדו"ח נשלח לאחראי על איכות הסביבה אצל הנתבעת (מר רובינזון), כי מנהל התובעת קיבל דו"ח זה ממר רובינזון עצמו (עדות מנהל התובעת, ע' 293, 352-353), וכי לו הנתבעת היתה חפצה בכך – היה באפשרותה להעיד את נציג חברת לודן כעד מטעמה.
   2. באשר לדו"ח ביצוע עבודות על ידי חברת "שערי דלק" (ת/3) – התובעים מציינים כי "שערי דלק" הינה חברת בת של הנתבעת, ולפיכך העבודות שביצעה הינן רלבנטיות לבירורה של תובענה זו.
3. בסעיף 150 של כתב התביעה טוענים התובעים כי "סך הנזקים הנתבעים במסגרת תביעה זו מוערכים כיום בסך כולל של 4,339,469 ₪" על פי הפרוט שלהלן:
   1. הוצאות שנגרמו לתובעים כתוצאה ממילוי דרישות רשויות המדינה הנאמדים בסך של 1,106,350 ₪ (כולל מע"מ).
   2. הוצאות הצפויות לתובעים בגין הקמת חוות מיכלים חלופית המסתכמות בסך של 1,233,119 ₪.
   3. היתרה – בגין הוצאות הצפויות לתובעים בהיותן נדרשות לשם שיקום ביולוגי וכימי של המקרקעין.

תמצית טענות הנתבעת

1. סוגיית ההתיישנות (הטיעונים שיובאו להלן בסוגיה זו מקורם בסיכומי הנתבעת ובטיעונים שהעלתה הנתבעת במסגרת בקשתה לדחיית התביעה על הסף ובמסגרת תשובתה לתגובת התובעים לבקשתה לדחיית התביעה על הסף):
   1. לטענת הנתבעת, בכל הנוגע לסוגיית התיישנותה של התובענה המועדים הקובעים לבחינת תחילת מרוץ ההתיישנות הינם המועדים בהם נגרמו הנזקים בפועל, דהיינו – במהלך השנים 1993 עד 1997, ולא המועד בו נדרשו התובעים על ידי רשויות המדינה לתקן את הנזקים שנגרמו. לפיכך, יש לקבוע כי התביעה דנן, אשר הוגשה לאחר חלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד קרות הנזקים למקרקעי התחנה ולסביבותיהם – התיישנה, ודינה להידחות.
   2. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין התובעים יכולים להישען על הוראות סעיף 8 בחוק ההתיישנות מכיוון שמיד לאחר התרחשותם של האירועים אשר כתוצאה מקיומם אירעו הנזקים – דבר קיומם של הנזקים נודע לתובעים, והנזקים אף תועדו על ידם. בהקשר זה מפנה הנתבעת אל עדותו של מנהל התובעת ממנה עולה כי ידע על האירועים והמחדלים הנטענים בכתב התביעה כבר במועדי התרחשותם, במהלך שנות ה- 90. לביסוס טיעון זה מפנה הנתבעת לעדותו של מנהל התובעת תוך שהיא מדגישה את העובדות הבאות:
2. מנהל התובעת העיד כי האירוע אשר במהלכו נשפכו כ- 5,000 ליטר דלק אוקטן 98 אל מקרקעי התחנה נודע לו במועד בו התרחש בשנת 1993 (ע' 144, ש' 18 – ע' 145, ש' 1-8).
3. מנהל התובעת העיד כי הנזילה מצנרת הולכת הסולר התגלתה לו בחודש מאי 1995 (ע' 153, ש' 2-3).
4. מנהל התובעת העיד כי בור הניקוז נחפר והותקן במהלך שנות ה- 70 (ע' 123, ש' 23-25).
5. יתר האירועים – מנהל התובעת הצהיר לגביהם כי הם נודעו לו במהלך השנים 1996-1997 (סעיפים 58, 61, 71 ו- 83 בתצהיר מנהל התובעת).

לא זו אף זו: הנתבעת מוסיפה וטוענת כי סעיף 8 בחוק ההתיישנות דן במצב בו העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהתובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן ..." ואלו במקרה דנן, פעלו הנתבעים בצורה שאינה סבירה כאשר לא בדקו מול רשויות המדינה מהות החובה החלה עליהם באשר לתיקון נזקי התחנה על אף שהיו מודעים לנזקים אלה בעת התרחשותם. בהקשר זה מפנה הנתבעת, בין היתר, לת.א. (מחוזי ת"א) 1305/05 דוננפלד נ' קיבוץ מעין צבי (פורסם בנבו, 17.8.2008), בו נקבע כדלקמן:

"על פי הפסיקה, סעיף 8 מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אפילו מודעות בכוח בדבר העובדות שנעלמו מידיעתו, ולצורך כך, יש להתחשב בגורמים שונים- מושא הגילוי, המידע שהצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו וסיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית. באופן ספציפי, נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי, לעניין תחילת תקופת ההתיישנות, הוא כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק" (עמ' 8 בפסק הדין) (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כן מפנה הנתבעת לת"א (מחוזי ת"א) 1652/06 עז' ניסים אלקסל נ' מדינת ישראל נ. הוועדה לאנרגיה אטומית (פורסם בנבו, 16.10.2008) בו נקבע כדלקמן:

"אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף (סעיף 8 לחוק ההתיישנות – ד' ג') כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה, קרי – מדובר באמת-מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. קביעת היקף החובה המוטלת על הניזוק על-מנת לעמוד בסטנדרט זה אינה פשוטה ונגזרת מתכליות דוקטרינת ההתיישנות"(ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

• 1. לטענת הנתבעת, מאחר שחלפו יותר מעשר שנים מהמועד בו ארע הנזק למקרקעין בתחנה – התיישנה התביעה זה מכבר. לדידה, קביעה זו מתחייבת מהוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אשר קובעת כי "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי במקרה בו קיימת לכאורה התנגשות בין הוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין לבין הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות – גובר האמור בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) [ת.א. (שלום ירושלים) 7945/07 עיזבון המנוח לייבה אהרן ז"ל נ' נגריית כץ את לנדברג (פורסם בנבו, 20.7.2008) – המצטט מע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(2) 535 (2000) (סעיפים 10 ו- 13 בפסק דינו של כב' השופט ריבלין)].

בעניין ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים כללית, פ"ד לח (3) 673 (1984) – טוענת הנתבעת כי פסק הדין הנ"ל כלל לא הכריע בסוגיה הנוגעת ליחס שבין סעיף 8 בחוק התיישנות לסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין, וכי בפסק הדין הנ"ל התקבלה הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

• 1. לטענת הנתבעת, השיהוי בהגשת התביעה גרם לה לנזק ראייתי ממשי. כך למשל נמנע ממנה לאתר ולהעיד מטעמה עובדים לשעבר שלה, קבלנים ואנשי מקצוע אשר ביצעו את העבודות לגביהם הועלתה טענת רשלנות.

1. ההסכמים שבין הצדדים: לטענת הנתבעת, ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מטילים דווקא על התובעים את האחריות לתחזק את מתקני תחנת הדלק ולבצע את דרישות המשרד להגנת הסביבה בנוגע למתקני התחנה:
   1. הסכם 1972: לטענת הנתבעת הסכם זה קובע כי האחריות לשמירה, לתפעול ולתחזוקת מתקני הדלק תחול על "מקבל הזיכיון" [סעיפים 5(ב)ג, 7(ד) ו- 7(ה) להסכם 1972], קרי – על התובעת.
   2. הסכם 1997: הנתבעת מפנה למספר סעיפים בהסכם זה:
2. סעיף 5 – סעיף זה קובע כי צד א' (התובעים) "מתחייב לתחזק את תחנת התדלוק ולשפצה על חשבונו באופן שיאפשר הפעלה תקינה ומסודרת של התחנה" וכי הוא יבצע "את העבודות שיידרשו על ידי הרשויות המוסמכות, לרבות כל העבודות הנדרשות והקשורות לאיכות הסביבה" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
3. סעיף 4 – סעיף זה קובע אומנם כי הנתבעת "תבצע פיקוח עליון על ביצוע השיפוצים על ידי הקבלנים שיעסיק צד א'" אך מדגיש כי "דלק לא תהיה אחראית לטיב העבודות, אלא אם הוסכם בין הצדדים שדלק תעסיק את הקבלנים מטעמה וצד א' ישא בעלות העסקתם" (ההדגשות אין במקור – ב.א.).
4. סעיף 8ז.5 – סעיף זה קובע כי "דלק תעביר לצד א' את אחריות הקבלנים לעבודות השיפוצים שנעשו", כשהכוונה הינה, לטענת הנתבעת, לשיפוצים שנעשו בתחנת הדלק בשנת 1994. לטענת הנתבעת, סעיף זה מלמד כי את השיפוץ בשנת 1994 ביצעו קבלנים חיצוניים (שאינם עובדי הנתבעת), וכי האחריות על אחזקת תחנת הדלק ומתקניה הועברה לידי התובעים, ובכלל זה גם האחריות בגין השיפוץ של שנת 1994;
5. בתוספת משנת 1998 להסכם 1997 נקבע בסעיף 8 כי "למניעת ספיקות מובהר בזאת כי כל ההשקעות וההוצאות שיידרשו לצורך ביצוע העבודות עפ"י תוכנית בנין הרלבנטית בנוגע לתחנת הדלק, לרבות דרישות שלטונות איכות הסביבה כמפורט במכתבם מיום 25.12.97 יחולו על צד א'" (צד א' בהסכם זה הינם התובעים. ההדגשות אינן במקור – ב.א.). הנתבעת מציינת כי המכתב מיום 25.12.97 היווה את פירוט התנאים שהציבה מחלקת איכות הסביבה של עיריית ראש העין לטיפול בנושאי איכות הסביבה בתחנה כתנאי למתן אישור לתוכנית רנ/2005/ג'.
6. הנתבעת דוחה את טענת התובעים לפיה היא, ו/או עובדים מטעמה, הם אלו שטיפלו בפועל במתקני תחנת הדלק לכל אורך השנים, ולפיכך היא שנושאת באחריות לליקויים שנתגלו במתקנים אלו. לטענתה מדובר בטענה בעל פה הנדחית על ידי מסמכים בכתב, דהיינו – הן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, והן ממכתביה של הנתבעת אל התובעת בגדרם הבהירה הנתבעת כי הסיוע שהיא נתנה לתחנה בנושא איכות הסביבה אין משמעו נטילת אחריות לנזקים שנגרמו כתוצאה מתפעול התחנה על ידי התובעים (מכתב הנתבעת מיום 2.5.07 – נספח 9 לתצהיר מנהל התובעת; מכתב הנתבעת מיום 11.4.07 – נ/10). הנתבעת מפנה, בהקשר זה, לסעיף 25 בחוק החוזים (חלקי כללי), התשל"ג – 1973 וכן לפסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.2008) הקובע כי כאשר לשון החוזה מפורשת וברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה, ואין צורך להתחקות אחר כוונת הצדדים, התנהגותם והנסיבות החיצוניות לחוזה.
7. הנתבעת טוענת כי בשתי הזדמנויות שונות ויתרו התובעים על טענותיהם ותביעותיהם, מכל מין שהוא, כנגד הנתבעת, ובכלל זה גם על הטענות המועלות על ידי התובעים במסגרת תביעה זו:
   1. בהסכם 1997 (סעיף 15) – ההסכם נחתם במועד בו מנהל התובעת ידע על רובם ככולם של הליקויים והמחדלים הנטענים בתחנת הדלק, ואף על פי כן נכלל בהסכם סעיף ויתור על תביעות. זאת – בתמורה לסכומים אותם קיבלו התובעים, אשר הסתכמו, לטענת הנתבעת, בסך של 3 מיליון ₪.
   2. בתוספת משנת 2005 להסכם 1997 (סעיף 13) – הסכם זה נחתם לאחר הסיור שנערך בתחנה על ידי נציג המשרד להגנת הסביבה בנובמבר 2003, אשר בעקבותיו ניתן הדו"ח בו פורטו החשדות לזיהומי קרקע בתחנה, וכן דרישות להתקנת מערכות למניעת זיהומים.
8. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שזיהום הקרקע שנתגלה בשטח התחנה מקורו במחדלים הנעוצים בפעולות הקמה, שיפוץ או תחזוקה שבוצעו בתחנה על ידי הנתבעת או על ידי מי מטעמה.
9. הנתבעת טוענת כי בעדותו של מנהל התובעת התגלו סתירות – הן בעדותו בתביעה דנן, והן בין עדותו בתביעה זו לבין עדותו בהליכים אחרים המתנהלים בין הצדדים. בכך יש כדי ללמד, לטענת הנתבעת, על חוסר מהימנותו של מנהל התובעת.
10. באשר לטענת התובעים לפיה הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים אשר הסכסוך נושא התובענה מצוי בידיעתם האישית משיבה הנתבעת כי המדובר בעדים שאינם מועסקים אצלה מזה שנים, ולפיכך אין ביכולתה לזמנם לעדות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ככל שהתובעים סברו שעדותו של מי מעדים אלו נחוצה – שומה היה עליהם לזמנם לעדות מטעמם, שכן נטל השכנוע להוכחת הנטען בתביעה מוטל על התובעים.
11. הנתבעת טוענת כי על בית המשפט להתעלם מנספחים 4, 5, 37, 38 ו- 42 לתצהירו של מנהל התובעת מאחר שמדובר בחוות דעת ובהצעות מחיר שלא נערכו על ידי התובעים, אשר אינם ממוענים לתובעים, ולנתבעת אף לא התאפשר לחקור את עורכיהם של מסמכים אלו הן לעניין האותנטיות שלהם, והן לעניין אמיתות תוכנם.
12. כן טוענת הנתבעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח אף אחד מהנזקים הנטענים על ידם, וכי לא עלה בידם להבהיר למה מוטל דווקא על הנתבעת לפצותם בגין נזקים אלו.
13. עיקר השאלות שבמחלוקת
14. השאלות העיקריות הדורשות הכרעה בתובענה שלפני הינן אלו:
    1. האם התיישנה התביעה טרם הגשתה?
    2. האם ההסכמים שבין הצדדים הגדירו על מי מבין הצדדים לתובענה לשאת באחריות לתוצאות הנובעות מהנזקים שנגרמו לאיכות הסביבה כתוצאה מתפעול תחנת הדלק במהלך שנות פעילותה; לצורך זה יבחנו, בין היתר, תוקפם המחייב של סעיפי הוויתור הכלולים במערכת הרב-הסכמית שנכרתה בין הצדדים, וכן תידון שאלת האחריות לתשלום ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזקים שנגרמו לתחנה ולסביבתה.
    3. האם הוכח כי הנזקים שנגרמו לאיכות הסביבה עקב ובמהלך תפעולה של תחנת הדלק מקורם דווקא במעשים או מחדלים רשלניים של הנתבעת;
    4. האם עלה בידי התובעים להוכיח את הנזקים הנטענים על ידם, ואת שיעוריהם.
15. דיון והכרעה
16. סוגיית ההתיישנות

א (1) המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 5 בחוק ההתיישנות קובע את הכלל לפיו "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה והיא אינה במקרקעין, מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים". סעיף 6 בחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התביעה". מכוחם המצטבר של שני הסעיפים האלה נקבע אפוא הכלל בדבר התיישנותה של תביעה לאחר חלוף שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה (להלן: "כלל ההתיישנות"). בחינת טענת התיישנות מחייבת אפוא לדעת מהי עילת התביעה אשר לגביה נטענת טענת ההתיישנות.
2. עיון בכתבי הטענות בתובענה דנן מלמד כי תובענה זו מבוססת על שלוש עילות התביעה הבאות:
   1. הפרת חובת הזהירות – לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה ולא ביצעה כיאות את עבודות ההקמה, השיפוצים והתחזוקה השוטפת של מתקני התדלוק בתחנת הדלק, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים אשר התובעים נאלצו לשאת בהוצאות הכרוכות בתיקונם. לפיכך, על הנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מפעולות רשלניות של הנתבעת;
   2. הפרת חוזה שגרמה לנזק – לטענת התובעים, הנתבעת הפרה התחייבויותיה החוזיות לבצע כיאות את עבודות ההקמה, השיפוצים והתחזוקה השוטפת של מתקני התדלוק בתחנת הדלק וכתוצאה מכך נגרמו לתחנה ליקויים שגרמו לנזקים סביבתיים. כפועל יוצא מכך חויבו התובעים על ידי רשויות המדינה לתקן נזקים אלה, ועל הנתבעת לשפותם ולפצותם בגין ההוצאות הכספיות שנגרמו ויגרמו להם עקב כך;
   3. עשיית עושר ולא במשפט – לטענת התובעים, הנתבעת הייתה מחויבת לשאת בתשלום ההוצאות הכרוכות בתיקון הליקויים בתחנה ובתיקון הנזקים הסביבתיים למקרקעין. בפועל התובעים הם שנשאו בהוצאות אלו ולפיכך מוטל על הנתבעת לשפותם על הוצאותיהם. משלא עשתה כן, הרי שהיא עושה בכך עושר ולא במשפט על חשבונם.

לנוכח טענות התובעים בדבר קיומן של עילות תביעה אלה אדון תחילה בטענת ההתיישנות של עילות התביעה הנטענת על ידי הנתבעת.

1. ככלל, נטל ההוכחה הנדרש לשם ביסוסה של טענת התיישנות מוטל על הטוען טענה זו. לפיכך, במקרה הנוכחי, על הנתבעת להוכיח את טענתה כי התביעה הוגשה לאחר חלוף למעלה מ- 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. מאידך, על הטוען לקיומו של חריג כלשהו לכלל ההתיישנות מוטלת החובה להוכיח כי התקיימו הנסיבות המצדיקות סטייה מכלל ההתיישנות, וזאת – בהתחשב במהות החריג הנטען:

"משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" [ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (פורסם בנבו, 12.7.2010), סעיף 28 בפסק הדין].

א (2) מועד היווצרות עילת התביעה

1. בין הצדדים לתובענה קיימת מחלוקת ביחס לשאלה מהו המועד בו נולדה עילת התביעה המהווה, ככל שלא חל אחד החריגים לכלל ההתיישנות בנסיבותיה של התובענה דנן, את נקודת ההתחלה של מרוץ ההתיישנות. לטענת הנתבעת, עילת התביעה נולדה במועד בו נוצרו הליקויים בתחנת הדלק ובמקרקעין, ונודעו לתובעים הנזקים הנובעים מהם. מאידך, לטענת התובעים עילת התביעה נולדה במועד בו רשויות המדינה דרשו מהם לתקן את הליקויים שנוצרו, תיקון הכרוך בהוצאה כספית ניכרת בה נשאו (ועוד יישאו) התובעים.
2. על מנת להכריע בשאלה זו, יש להקדים ולהגדיר מהות המונח "עילת תביעה" שעה שנדרשים לסוגיית ההתיישנות, ומתי נולדת עילת תביעה. בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד (1) 529, 541 (2000) סיכם כב' השופט ת' אור את ההלכה הפסוקה בעניין זה באופן הבא:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז). היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו אילו הגיש התובע תביעה לבית-המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ. ראה גם ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס נ' Israel British Bank) (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כן ראו את פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 21.7.2003) הקובעת באופן דומה את הדברים הבאים:

"המושג 'עילת תובענה' אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי במסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על פי המטרה לה נזקקים לצורך הגדרתו ... לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (סעיף 8 בפסק הדין; ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

1. לאור האמור, היום בו נולדה עילת התביעה בתובענה דנן הינו המועד אשר אילו הגישו בו התובעים תביעה לבית המשפט כנגד הנתבעת והיו מוכיחים את כל העובדות המהותיות הכלולות בה – הם היו זוכים בפסק דין לטובתם. משכך, נשאלת השאלה: מהו המועד בו נולדה עילת התביעה לגבי כל אחת ואחת מבין עילות התביעה העומדות בבסיסה של התובענה דנן?

מועד היווצרות העילה בתביעה בגין רשלנות

1. התובעים טוענים כי הליקויים בתחנה והזיהום הסביבתי אותם נדרשו לתקן על ידי רשויות המדינה נגרמו בעיקרם כתוצאה מ- 4 אירועים שהתרחשו בתחנה. בתצהיר העדות הראשית שניתן על ידי מנהל התובעת, מר מתי יצחק, נטען כי:

"עיקרם של הממצאים ומשמעותם, שהתגלתה כאמור רק בשנת 2004 בעת ביצוע קידוחי ביקורת, היו -

• שפיכת כ- 5,000 ליטר דלק לתוך המקרקעין על ידי אנשי הנתבעת;
• הזרמת אלפי ליטרים של דלק בשל רשלנות הנתבעת בהקמת בור ללא תחתית (פשוטו כמשמעו!!!) לניקוז עודפי דלקים;
• פגיעות דליפות מצינורות תשתית אספקת הדלק המותקנת בתחנה;
• העדר תשתית ניקוז מתאימה וסבירה" (סעיף 6 בתצהיר מנהל התובעת). (ההדגשה איננה במקור – ב.א.).

לטענת התובעים, 4 האירועים הנ"ל התרחשו בשל התרשלותה של הנתבעת בתכנון, בביצוע ובפיקוח על הקמת המערכות התת-קרקעיות בתחנת הדלק, ולאחר מכן – בהתרשלותה של הנתבעת בתחזקותם השוטפת של מערכות ומתקנים אלו. עסקינן במעשים ו/או מחדלים, אשר גם לגרסתם של התובעים, חלפו למעלה מ- 7 שנים מאז התרחשותם (בשנות ה- 90 לכל המאוחר) לבין מועד הגשתה של התביעה דנן (בשנת 2009):

• 1. שפיכת 5,000 ליטר דלק – התובעים עצמם טוענים כי אירוע זה התרחש והתגלה להם בשנת 1994 (סעיפים 42-44 בתצהיר מנהל התובעת; עדות מנהל התובעת – פ', ע' 143-144);
  2. הקמת בור ניקוז ללא תחתית – לטענת התובעים עצמם מדובר באירוע אשר התרחש בשנות ה- 70 – בתחילה העיד מנהל התובעת כי הבור נחפר בין שנת 1974 לשנת 1975 (ע' 123, ש' 23-25) ובהמשך העיד כי הבור נחפר בסוף שנות ה- 70 (ע' 135, ש' 11-14);
  3. דליפות מצינורות תשתית אספקת הדלק – לטענת התובעים עצמם מדובר בדליפות ובנזילות שהתרחשו והתגלו לתובעים במהלך שנות ה – 90 [מנהל התובעת הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי התובעים גילו נזילות דלקים בתחנה במאי 1995 (סעיף 53), ב- 18.1.96 (סעיף 58), במהלך שנת 1996 (סעיף 61), במהלך השיפוץ שבוצע במהלך השנים 1997 – 1998 (סעיף 79), בנובמבר 1997 (סעיף 83) ובסוף שנות ה- 90 (סעיף 85)].
  4. העדר תשתית ניקוז מתאימה וסבירה – הצדדים מסכימים כי תחנת הדלק הוקמה בשנות ה- 70 בהתאם להסכם 1972 (סעיף 14 בתצהיר מנהל התובעת, סעיף 3 בתצהיר סמנכ"ל הנתבעת); כי בתחנה בוצע שיפוץ מרכזי ראשון בהתאם להסכם 1994 בסמוך לאחר כריתתו (סעיפים 46-50 בתצהיר מנהל התובעת, סעיף 20 בתצהיר סמנכ"ל הנתבעת); וכי בתחנה בוצע שיפוץ מרכזי נוסף בהתאם להסכם 1997 בסמוך לאחר כריתתו (סעיף 25 בסיכומי הנתבעת; עדות מנהל התובעת – ע' 37, ש' 22 – ע' 39, ש' 5). מאחר שמוסכם בין הצדדים כי התחנה הוקמה בשנות ה- 70 והשיפוצים המרכזיים בה נעשו בשנות ה- 90, ניתן לקבוע כי המחדל הנטען בדבר אי הקמת תשתית ניקוז מתאימה וסבירה בתחנה התרחש גם הוא למעלה מ- 7 שנים ממועד הגשת התביעה דנן, וכי כל העובדות האלה היו מצויות בידיעתם של התובעים במשך למעלה מ- 7 שנים מלפני מועד הגשת התביעה דנן.

1. אין בידי לקבל טענת התובעים לפיה הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאירועים אלה החלו להיגרם רק במועד בו הם נדרשו על ידי רשויות המדינה לתקן את הנזקים והליקויים שנגרמו למקרקעין ולתחנה, ולא במועד היווצרות הנזקים למקרקעין עצמם, לתחנה, ולאיכות הסביבה. לטעמי, דרישת המדינה מקורה בפגיעה ובנזקים שנגרמו לתחנה, למקרקעין ולאיכות הסביבה, ולפיכך מדובר באותם נזקים. אני סבור כי אין ממש בטענה לפיה רק משנדרשו התובעים לתקן הנזקים שנגרמו למקרקעין, לתחנה ולאיכות הסביבה קמה להם עילת תביעה כלפי התובעים, שכן חובתם של התובעים לבצע תיקונים אלה מקורה בדין, וחובה זו חלה עליהם במועד בו נודע לתובעים דבר קיומם של הנזקים.

משל למה הדבר דומה? ראובן שוכר דירה משמעון. לוי גורם נזק לדירה המושכרת לראובן. ראובן נמנע, במשך למעלה מ- 7 שנים, מלתבוע את לוי על הנזק שגרם. לאחר חלוף תקופה זו מסתיימת לה תקופת השכירות ושמעון תובע מראובן לתקן את הנזק שנגרם לדירה במהלך תקופת השכירות. חובה זו של שמעון מקורה בחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים. ראובן מצדו תובע את לוי לשפות אותו בגין ההוצאה אותה נאלץ להוציא לצורך תיקון הדירה. לוי טוען כי תביעה זו התיישנה ועל כך משיב שמעון כי דרישתו של ראובן ממנו לתקן את הנזק בדירה מהווה נזק חדש ולפיכך יש בה כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. ברי כי אין לקבל טענה זו: שורשיה של דרישת שמעון (המשכיר) מראובן (השוכר) לתקן את הנזק שנגרם לדירה נובעים במישרין מהפגיעה שנגרמה למקרקעין על ידי לוי שנים קודם לכן, ולפיכך מדובר בנזק אחד. הוא הדין בענייננו (אלא שבתביעה דנן חובת התובעים לתקן את הנזקים מקורה בדין).

1. כאמור, המועדים בהם התרחשו האירועים אשר גרמו לליקויים בתחנת הדלק ולנזקים סביבתיים למקרקעין ולמי התהום אירעו לכל המאוחר בשנות ה- 90 של המאה ה- 20. מכאן, שאילו היו התובעים מגישים את התובענה דנן כנגד הנתבעת, בעילה נזיקית של רשלנות, במהלך שנות ה- 90 ומוכיחים את כל העובדות המהותיות להוכחתה, ובכלל זה היו מוכיחים את עובדת התרחשותם של 4 האירועים הנטענים והוכחת התרשלותה של הנתבעת, שגרמה להתרחשותם – היו התובעים זוכים בפסק הדין ככל שהיו גם מוכיחים את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשיה או מחדליה הרשלניים של הנתבעת. לא למותר לציין כי אם במועד הגשת התביעה טרם היו מתגבשים כל נזקיהם של התובעים הרי שלא היה בכך כדי למנוע מהתובעים מלתבוע שיפוי על חלק זה של נזקם תוך שמירת זכותם לתבוע את יתרת נזקיהם במועד מאוחר יותר, לאחר התגבשותם.

לפיכך, המועד בו נולדה עילת התביעה כנגד הנתבעת בעילה של רשלנות היה בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 (לכל המאוחר), דהיינו – למעלה מ- 7 שנים מלפני מועד הגשת התביעה דנן.

מועד היווצרות עילת התביעה בגין הפרת חוזה שגרמה לתובעים לנזק

1. עילת תביעה נוספת עליה מבססים התובעים את תביעתם עניינה הפרת החוזים שנכרתו בין הצדדים ואשר גרמה לתובעים, לטענתם, לנזקים. לטענת התובעים, ההסכמים שבין הצדדים מטילים על הנתבעת את האחריות על הבניה ועל התחזוקה של מתקני ומערכות התדלוק של התחנה. מאחר שהנתבעת, לשיטת התובעים, לא קיימה כיאות את התחייבויותיה החוזיות כלפי התובעים, הרי שבכך היא הפרה הסכמים אלה וגרמה להיווצרותם של הנזקים שנגרמו לתובעים.
2. בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ (5) 423, 429 (1997) (להלן: "הלכת יופיטר") נפסק כדלקמן:

"משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק. הזכות לפיצויים בגין הפרת חוזה קמה מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, הקובע תחת הכותרת 'הזכות לפיצויים': 'הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה. '... לפי סעיף 10 ההפרה והנזק שלובים זה בזה ויוצרים יחד את עילת התביעה המקנה את הזכות לפיצויים' (פסקה 9 בפסק הדין, ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

את הרציונל אשר בבסיסה של הלכת יופיטר מסכם המלומד אלון ריחני במאמרו "התיישנות העילה החוזית בגין הפרת חוזה: ממועד הפרת החוזה או ממועד גרימת הנזק", המשפט ח' (תשס"ג) 461, 464-465, באופן הבא:

"בהלכת יופיטר הובחנו שתי עילות תביעה העלולות לנבוע מהפרת חוזה. העילה הראשונה קמה נוכח הפרת החוזה גרידא. העילה השנייה מורכבת משני מרכיבים, הפרת חוזה ונזק שנגרם כתוצאה מההפרה. באופן מפורש, נקבע בהלכת יופיטר, כי אף אם יש לדחות את העילה מהסוג הראשון מחמת התיישנות, לא מן הנמנע כי לא תתיישן העילה מהסוג השני, בכפוף לכך שתיקבענה מגבלות כרונולוגיות בעניין העילה מהסוג השני, כפי שנקבעו בנוגע לעילות נזיקיות בהן מהווה נזק רכיב עובדתי" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כן ראו: ע"א 2113/10 בן-דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 18.7.2012), פסקה 8 בפסק הדין.

1. כאמור, עילת התביעה החוזית שבבסיס התובענה דנן מורכבת משני רכיבים. האחד – הפרת חוזה, והשני – נזק שנגרם כתוצאה מההפרה. לפיכך, מועד היווצרותה של עילת התביעה החוזית דנן הינו מועד היווצרותו של הנזק.
2. במסגרת תביעתם טוענים התובעים להתרחשותם של ארבעת האירועים שפורטו לעיל, אשר גרמו להם, לטענתם, לנזקים. מעדויות הצדדים אכן הוכח כי ארבעת אירועים אלו התרחשו בשנות ה- 90 לכל המאוחר, וכי הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך נגרמו בסמוך למועדי התרחשותם. יתרה מזו: דבר קיומם של האירועים ושל הנזקים שנוצרו כתוצאה מהתרחשותם – נודעו לתובעים בסמוך למועדי התרחשותם. בנוסף לכך ראוי להדגיש כי מניתוח העדויות שהובאו לפני (ראו לענין זה סעיף 58 בפסק דין זה) הגעתי לכלל דעה כי על אף שהתובעים היו מודעים להתרחשותם של ארבעת האירועים המרכזיים נושא התביעה במועדי התרחשותם או בסמוך להם, וכן על אף מודעותם של התובעים לנזקים שנגרמו כתוצאה מכך – הם בחרו לעצום עיניהם ולהימנע מלקיים חובותיהם על פי דין לתיקון הנזקים והליקויים אשר התגלו בתחנה ובסביבתה ולא פעלו לתיקונם בהקדם האפשרי. כתוצאה ממחדליהם אלה של התובעים הלכו והחמירו הנזקים הסביבתיים. כך לדוגמא טיפול מיידי מצד התובעים בזיהום המקרקעין כתוצאה משפיכת 5,000 ליטר דלק היה מונע התפשטות נוספת של הדלקים ואת חלחולם למקרקעין ולמי התהום. ברור אפוא כי הגדלת היקף הנזק כתוצאה ממחדלי התובעים עצמם אין בו כדי לבסס הצדקה לדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות בטעון סרק לפיו טרם גובש סופית רכיב הנזק בעילת התביעה החוזית לפיצויים. תוצאה אחרת תוליך למצב בו "החוטא יצא נשכר" וזאת, כך אני סבור, אין לאפשר.
3. כפועל יוצא מכל האמור לעיל אני קובע כי המועד בו נולדה עילת התביעה של התובעים כנגד הנתבעת בגין ההפרות הנטענות של ההסכמים שנכרתו בין הצדדים לתובענה והנזקים שנגרמו בעקבות הפרות נטענות אלה, הינו, כפי שכבר הובהר לעיל, לכל המאוחר בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, דהיינו – למעלה מ- 7 שנים מלפני מועד הגשת התביעה דנן. במהלך שנות ה- 90 האלה התרחשו הפרות ההסכמים המיוחסות לנתבעת על ידי התובעים, ואז גם נודע לתובעים על הנזקים שנגרמו לטענתם כתוצאה מכך.

מועד היווצרות עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט

1. התובעים טענו בסעיפים 152-153 בכתב התביעה כי לשם מילוי דרישות המדינה הם פעלו במקום הנתבעת לתיקון נזקים אשר התובעת היא האחראית לגרימתם ולכן היא זו החייבת בתיקונם. לפיכך, טוענים התובעים כי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") הם זכאים לשיפוי מאת הנתבעת על ההוצאות שהוציאו ויוציאו בגין תיקונם של נזקים אלה. כן הוסיפו התובעים וטענו בסעיפים 15-16 בתגובתם לבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף כי עילת התביעה המבוססת על חוק עשיית עושר ולא במשפט נולדה אך ורק במועד בו נדרשו להוציא הוצאות כספיות במקום הנתבעת. לטענתם, הוצאות אלה הוצאו על ידם לשם שמירה על בריאות הציבור ולכן הם זכאים לשיפוי מהנתבעת בגין הוצאתן בהתאם לסעיף 5 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.
2. לגרסת התובעים, עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט התגבשה במועד המוקדם ביותר בו היו התובעים יכולים לתבוע מהנתבעת השבת הוצאותיהם בגין תיקון הנזקים אשר הנתבעת חייבת בתיקונם בתנאי שהיו מוכיחים את העובדות המהותיות הרלבנטיות. לגרסתם, מועד זה ארע לראשונה בשנת 2003, דהיינו – כאשר המדינה דרשה מהם לראשונה לתקן את הליקויים בתחנה ובמקרקעין.
3. דא עקא, בסיכומיהם זנחו התובעים את טענתם בדבר עשיית ולא במשפט ולא הזכירו אותה. במקרה זה – "כלל גדול נקוט בידי בית המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסוימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה" [ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"מ כא (1) 673, 678 (1967)].

לפיכך, דין עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות, ואין בה כדי להשפיע על הדיון בשאלת ההתיישנות.

1. לא זו אף זו: בחינת הקונסטלציות המשפטיות האפשריות להעלאת הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט בנסיבות התביעה דנן, ובחינת הטענות העובדתיות אותן העלו התובעים בתובענה זו, מלמדות כי לתובעים לא קמה כלל עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט:
   1. באשר לטענה כי הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט על חשבון התובעים בשל העובדה שהתובעים פעלו לשם שמירה על בריאות הציבור יודגש כי סעיף 5(א) בחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כדלקמן:

"מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין".

דא עקא, בתביעה דנן לא נטען, ובוודאי שגם לא הוכח, כי התובעים פעלו לשמירה על חייה, שלמות גופה, בריאותה, כבודה או רכושה של הנתבעת וכי היא, כזוכה מכך, חייבת לשפותם על הוצאותיהם הסבירות שנגרמו בעת פעולתם כמזכים. לפיכך – אין די בטענה זו כדי להקים לתובעים עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט.

• 1. טעון אפשרי נוסף הינו כי הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט על חשבון התובעים בשל העובדה שהנתבעת לבדה, או לחלופין – התובעים והנתבעת ביחד ולחוד, חבו כלפי המדינה בחובה לתקן את הליקויים והנזקים שנגרמו למקרקעין ולתחנה, אך רק התובעים הם שביצעו בפועל את התיקונים הנדרשים.

בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (מהדורה שניה, תשנ"ח – 1998) קובע פרופ' דניאל פרידמן כי הדין החל בעניין זה הינו כדלקמן:

"לחייב ששילם מעל לחלקו זכות חזרה על החייבים האחרים ... זכות ההשבה של פורע החוב יכול שתהיה לשיפוי (indemnity), היינו זכות לקבלת מלוא הסכום אשר שילם, ויכול שתהיה להשתתפות (contribution) בלבד, היינו זכות להשבת חלק מן הסכום ששולם על ידו. הזכות להשבת מלוא הסכום ששולם (זכות השיפוי) עומדת לתובע מקום שהיה עליו לפרוע חוב של הנתבע, שעה שלאור הנסיבות או לאור היחסים בין הצדדים יש לראות בנתבע חייב ראשוני (primary obligor) ואילו במשלם חייב מישני בלבד, כפי שהדבר, למשל, ביחסים שבין ערב לחייב העיקרי. זכות ההשתתפות (השבה חלקית) קיימת מקום שהאחריות לתשלום חוב מוטלת על מספר חייבים, אשר כל אחד מהם אחראי כלפי הנושה לתשלום החוב, שעה שביחסים בין החייבים לבין עצמם יש מקום לחלק את הנטל. במקרה כזה זכאי החייב, אשר שילם לנושה סכום העולה על חלקו, לתבוע השתתפות מהחייבים האחרים. בכל המקרים האלה מבוססת התביעה על כך שאין זה צודק שאדם אשר חובו נפרע יתעשר שלא כדין על חשבון האדם אשר נאלץ מכוח הדין לפרוע את החוב" (עמ' 332-333, ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

מכאן שמוטל היה על התובעים לטעון ולהוכיח כי החובה (כלפי המדינה) לתקן את הליקויים שהתגלו בתחנה ובמקרקעין מוטלת הייתה על הנתבעת כחייב ראשי ועל התובעים כחייב משני בלבד, ולכל הפחות – כי חובת תיקון הליקויים והנזקים שהתגלו במקרקעין ובתחנה מוטלת הייתה על הנתבעת ועל התובעים, ביחד ולחוד. אלא שבתביעה דנן התובעים לא טענו, ובוודאי שלא הוכיחו, כי המדינה יכולה הייתה, לו חפצה בכך, לדרוש מהנתבעת ולחייבה לבצע את תיקון הליקויים והנזקים, קרי: כי גם על הנתבעת הוטלה חובה על פי דין לתקן את הליקויים. לפיכך, גם בטענה זו אין כדי להקים לתובעים עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט.

1. לאור כל האמור, עילות התביעה העומדות לתובעים הינן אלה המבוססות על רשלנות ועל הפרת החוזים שנכרתו במהלך השנים בין הצדדים לתובענה. עילות תביעה אלה נולדו בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 (לכל המאוחר), דהיינו – למעלה מ- 7 שנים מלפני מועד הגשת התביעה. נשאלת השאלה: האם נסיבות המקרה הנוכחי וגיבושו לכאורה של כלל ההתיישנות מבססים ומצדיקים את דחיית התביעה מחמת התיישנותה? לצורך גיבוש המענה לכך אדרש להלן לבחינת מהותם ובדיקת קיומם של החריגים לכלל ההתיישנות אשר נטענו על ידי הצדדים.

א (3) שאלת תחולתו של סעיף 8 בחוק ההתיישנות

1. לטענת התובעים רק בשנת 2003 נתגלו להם נזקיהם, עת נדרשו על ידי רשויות המדינה לתקן את הליקויים בתחנה ובמקרקעין שבסביבתה. לגרסתם, קודם למועד זה לא נוצרה אצלם המודעות בדבר משמעותם של הנזקים שנגרמו, ולא התגבשה אצלם ידיעה כי הם אלה שייתבעו על ידי הרשויות לתקנם. לפיכך, לטענתם, בנסיבות אלה חל סעיף 8 בחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

מנגד, טוענת הנתבעת כי הן האירועים שגרמו לנזקי התובעים, והן הנזקים עצמם, התגלו לתובעים כבר בסמוך למועד התרחשותם בשנות ה- 90, ולפיכך אין להחיל במקרה זה את סעיף 8 בחוק ההתיישנות.

1. כפי שכבר הובהר והוסבר לעיל (ראו סעיף 54 לעיל) סעיף 8 בחוק ההתיישנות הינו חריג לכלל ההתיישנות ולפיכך הנטל להוכיח את תחולתו חל על התובעים – אשר העלו טענה זו.
2. לשם בחינת המחלוקת בסוגיה זו מן הראוי לבחון תחילה לגבי כל אחד ואחד מבין ארבעת האירועים נושא התביעה – מהו המועד בו גילו התובעים את התרחשותו של האירוע שגרם לנזק, ומתי ידעו התובעים על עצם גרימת הנזק גם אם לא היו מודעים למלוא שיעורו והיקפו:
   1. שפיכת 5,000 ליטר דלק למקרקעי התחנה – כאמור לעיל, התובעים עצמם מודים כי אירוע זה התגלה להם כבר בשנת 1994 [כמפורט בסעיף 58(א) לעיל];
   2. הקמת בור ניקוז ללא תחתית – בתצהירו טען מנהל התובעת כי קיומו של בור הניקוז ללא תחתית התגלה לו רק ביום 3.6.07, בעת שחברת לודן ביצעה קידוח בתחנת הדלק, כחלק מהעבודות אותן נדרשו התובעים לבצע על ידי רשויות המדינה (סעיף 37 בתצהיר מנהל התובעת). גרסה זו, ככל שהייתה מתקבלת על ידי – יתכן והיה בה כדי לבסס החלת החריג הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות. אלא שאין בידיי לקבל טענה זו מהטעמים הבאים:
3. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לשאלה האם בור הניקוז נחפר על ידי הנתבעת או על ידי התובע (אביו של מנהל התובעת) – אשר על פי עדותו של מנהל התובעת "היה קבלן בניין, והוא זה שבנה את מבנה התחנה וביצע את עבודות התשתית והפיתוח שמסביבה" (פ' מיום 22.3.11 ע' 16, ש' 7-10; ההדגשה אינה במקור – ב.א.). בכל מקרה, נוכח הכשרתו המקצועית של התובע כקבלן בנין והעובדה המוסכמת בין הצדדים לפיה הוא זה שעסק בפועל בהקמת תחנת הדלק – לא ניתן לקבל טענה סתמית וכללית לפיה התובע לא היה מודע להקמתו של בור הניקוז ללא התחתית. לא למותר לציין כי התובע עצמו לא העיד במהלך בירור התובענה, ולעניין זה מן הראוי לזקוף לחובת התובעים את עובדת אי זימונו למתן עדות מטעמם;
4. מנהל התובעת העיד כי שהה בתחנה 24 שעות ביממה למעט במשך כ- 10 חודשים שחלו בין 1974 ל- 1975 במהלכן נעדר מהתחנה באופן חלקי בשל שירות צבאי ובתקופה זו, להערכתו, נחפר הבור, כשהוא עצמו לא היה נוכח בתחנה (ע' 123, ש' 17-26). דא עקא, לאחר שהוצגה לו תשובה סותרת שמסר בתצהיר תשובתו לשאלון (שאלון – נ/11, תצהיר תשובה לשאלון – נ/12), שינה תשובתו וטען כי הוא מעריך שהבור נחפר דווקא בסוף שנות ה- 70 (ע' 133, ש' 3-9). משכך, אני קובע כי גרסתו של מנהל התובעת בנושא זה אופיינה בסתירות, היתה בלתי עקבית ולקתה במגמתיות. מטעמים אלה אני קובע כי לא היה בעדות זו כדי להוכיח את טענתו של מנהל התובעת כי לא היה נוכח בתחנה בעת חפירת בור הניקוז;
5. מנהל הנתבעת העיד כי בור הניקוז היה חשוף עד לשיפוץ שנערך בתחנה בשנת 1994, אשר במהלכו כוסה הבור באספלט ("ש. עד 94' הבור היה חשוף? ת. כן, הוא היה, עד 94 הוא היה חשוף" – ע' 124, ש' 8-9). מכאן שחשיפת הבור שנעשתה בשנת 2007 לא צריכה הייתה להפתיע את מנהל הנתבעת – אשר היה מודע לקיומו של הבור שנים רבות קודם לכן;
6. בהקשר זה העיד מנהל הנתבעת בחקירתו הנגדית כי אומנם ידע על קיומו של בור הניקוז אך לא היה מודע לאיזו תכלית הוא משמש, ולפיכך גם לא יכול היה לדעת כי מדובר בבור ניקוז ללא תחתית ("ש. יש בור באמצע התחנה, יוצא ממנו צינור ואתה לא יודע מה זה? ת. אבל אני מסביר לך, שאני במקרה הזה לא ידעתי למה הבור הזה שייך" – ע' 130, ש' 1-4). אין אני מקבל גרסתו של מנהל התובעת גם בעניין זה. מנהל התובעת העיד כי התחנה "היא חייו" וכי הוא שהה בתחנה 24 שעות ביממה (ע' 129, 23-26). מנהל הנתבעת שימש כיו"ר ועד בעלי תחנות דלק ומפעילים של תחנות דלק של הנתבעת (ע' 323, ש' 1-2) כך שמדובר באדם בעל הבנה רבה בתחום תחנות הדלק. לאור האמור, אני מתקשה ליתן אמון בעדותו לפיה במשך כ- 20 שנה מצוי בור ניקוז ללא תחתית בתחנת הדלק המתופעלת על ידו, אשר אליו מתנקזים דלקים, שמנים, מי גשמים וכדומה הנשפכים ישירות למקרקעין, וכאשר לו עצמו אין, כביכול, שמץ של מושג לגבי העניין.

לפיכך, אני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם כי לא ידעו על קיומו של בור הניקוז ללא תחתית עד לשנת 2007. ההפך הוא הנכון: אני קובע כי התובעים ידעו על קיומו של בור הניקוז הנ"ל החל מהקמתו בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, ואף היו מודעים לכיסויו בבטון במהלך השיפוץ שנערך בתחנה בשנת 1994;

• 1. דליפות מצינורות תשתית אספקת הדלק – כאמור לעיל, התובעים עצמם מודים כי אירועים אלו התגלו להם במהלך שנות ה- 90, בסמוך למועדי התרחשותם [כמפורט בסעיף 58(ג) לעיל];
  2. העדר תשתית ניקוז מתאימה וסבירה – ביום 16.6.97 נערך סיור בתחנת הדלק בהשתתפות נציג עיריית ראש העין ורע"ן שפכים תעשייתיים במשרד להגנת הסביבה. בדו"ח סיכום הסיור מיום 22.6.97 נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"5. כל שפכי המתחם מנוקזים אל מערכת הביוב העירונית לאחר טיפול מוקדם בבור שיקוע ומפריד שמנים רגיל.

6. משטחי התדלוק אינם מתנקזים אל מערכת הביוב קיים חשש לזיהום מי התהום באיזור רגיש זה מתשטיפים המכילים פחמימנים הזורמים על פני השטח.

7. מערכת פתחי המילוי של חלק ממיכלי הדלק אינה מנוקזת כנדרש אל מערכת הביוב העירונית אלא למערכת הניקוז.

8. מפריד השמנים הקיים אינו המתקן הנדרש כיום ע"י המשרד לאיכות הסביבה ואינו עומד בדרישה להרחקת פחמימנים לריכוז שלא יעלה על 10 מנ"ל.

9. לאור האמור לעיל הינך נדרש לבצע את הפעולות הבאות:

א – התקנת תעלות ניקוז סביב משטחי התדלוק, כולל פתיח מילוי מיכלי הדלק, ומשטח פריקת הדלק מהמיכלית.

ב – חיבור תעלות הניקוז ותחנת הסיכה אל מתקן להפרדת פחמימנים המאושר ע"י המשרד לאיכ"הס..." (כל ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

לא זו אף זו: ביום 9.11.97 כתב רע"ן שפכים תעשייתיים למנהל התובעת כי אין לו התנגדות לשיפורים שהציע לבצע בתחנה, ובכללם – "הסדרת תעלות ניקוז סביב משטחי התדלוק בכל התחנה, כמו כן סביב נקודת פריקת הדלק מהמיכליות" (נ/14; ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

יוצא מכך, שכבר בשנת 1997 היו התובעים מודעים לבעיות הקיימות בתשתית הניקוז של התחנה ואין לקבל את טענתם בדבר גילויה המאוחר (בשנת 2003) של עובדת העדר קיומה של תשתית ניקוז מתאימה וסבירה בתחנה.

1. עוד טוענים התובעים כי הגם שהיו מודעים לכל ארבעת האירועים הנ"ל בעת התרחשותם – אזי באותה עת הם לא היו מודעים למשמעותם של האירועים הנ"ל, ולנזק הרב שנגרם ועתיד להיגרם למקרקעין ולמי התהום בעטיים.

אין אני מקבל טענה זו. בית המשפט העליון כבר קבע כי המועד אליו יש להתייחס כמועד בו 'נתגלה' הנזק לניזוק איננו דווקא המועד בו קיימת אצל הניזוק ידיעה שלמה על הנזק ועל מלוא היקפו, שכן "נתגלה אין פירושו נתגבש – אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר" [ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 128 (1983)]. עוד נפסק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559 (1984) כדלקמן:

"אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

כב' השופט גולדברג סיכם עיקרון זה בכך "שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד ה"נזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך" [ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 (1968)], (להלן: "פסק דין המאירי").

ראו עוד: פסק דיני בת.א. (מרכז) 18337-08-10 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין ואח' (פורסם בנבו, 2010), פסקה 36 בפסק הדין (להלן: "פסק דין שאנקול").

בתביעה דנן, נטל ההוכחה בעניין תחולתו של סעיף 8 בחוק ההתיישנות מוטל על התובעים. דא עקא, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי על אף שהיו מודעים לארבעת האירועים המזיקים בעת התרחשותם – הנזק אליו נחשפו היה נזק של "מה בכך" אשר האדם הסביר (אדם "בר דעת ומזג") לא היה תובע בגינו. כך לדוג', התובעים לא הוכיחו כי הנזק שנתגלה להם ב- 1994 בעת שגילו (לטענתם) את אירוע שפיכת ה- 5,000 ליטר דלק בתחנה היה בבחינת נזק של מה בכך אשר האדם הסביר לא היה תובע בגינו; התובעים לא הוכיחו כי הנזק שנתגלה להם בשנות ה- 90 בעת שגילו, לטענתם, את הדליפות מצינורות תשתית אספקת הדלק, היה נזק של מה בכך אשר האדם הסביר לא היה תובע בגינו; והוא הדין לגבי יתר הנזקים הנתבעים על ידם – אשר את כולם גילו במהלך שנות ה- 90 לכל המאוחר. לפיכך, מאחר שקבעתי כי התובעים היו מודעים לאירועים שלטענתם גרמו לנזקים נושא התובענה, וכן לנזקים שנגרמו בעטיים, וכל זאת – למעלה מ- 7 שנים בטרם הגשתה של התובענה, דין תביעתם להתיישן גם אם התובעים לא היו מודעים באותה עת למלוא היקפם של הנזקים שנגרמו. כפי שכבר הובהר בפסק דין המאירי אי-ידיעת התובעים את מלוא הנזקים שנגרמו כתוצאה מארבעת האירועים הנ"ל אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, מכיוון שעל פי ההלכה הפסוקה די "בניצני נזק" שאינם בבחינת מה בכך כדי לספק את דרישת גילוי הנזק.

1. טענה נוספת אשר העלו התובעים הינה כי הם לא היו מודעים לכך שרשויות המדינה יפנו דווקא אליהם בדרישה לתקן את הליקויים והנזקים שנגרמו לתחנה ולמקרקעין ולפיכך יש לראות אותם כמי שלא היו מודעים לנזק שנגרם בשל האירועים הנ"ל, ולהחיל במקרה זה את הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות. אין בידי לקבל אף טענה זו. הלכה היא כי:

"סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כלל גילוי מאוחר בעל אופי אובייקטיבי, במובן הבא: כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עובדות מאטריליות לעילה, אין די בכך שאדם גילה את העובדות הללו באיחור. כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו "בכח", הוא ייחשב כאילו ידע אותן בפועל, כל עוד ניתן היה במאמץ סביר לגלותן" [ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (פורסם בנבו, 11.7.2010), פסקה 13 בפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'ה] (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כן ראו: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.2008), פסקה 18 בפסק הדין של כב' השופט ג'ובראן.

בתובענה דנן, מאחר שהאירועים והמעשים אשר גרמו לנזקים הנטענים בתחנה ובמקרקעין היו בידיעת התובעים בעת התרחשותם – מצופה היה מהתובעים כי ינקטו מאמצים סבירים כדי לברר מיהו הגורם אשר לדעת המדינה הינו האחראי על פי דין לתיקונם של הנזקים והליקויים שנגרמו. בנסיבות אלה, אני קובע כי אי גילוי זהותו של האחראי על פי דין לתיקון הנזקים שנגרמו נובע מסיבות התלויות בתובעים עצמם, וכי מכוח היותם של התובעים המחזיקים והמתפעלים של תחנת הדלק במועדי התרחשותם של האירועים שגרמו לנזקים, וכמובן מכוח הוראות הדין – על התובעים לשאת באחריות לתיקון הליקויים והנזקים שנתגלו בתחנת הדלק ובמקרקעין. לא למותר לציין כי חובה זו של התובעים מקורה, בין היתר, בתקנות המים, כהגדרתן בסעיף 19 לעיל, בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968, ובדינים רלבנטיים נוספים, ולפיכך דינם של התובעים כדין מי שידעו בפועל על חובותיהם אלה הקבועות בדין.

1. מכל הטעמים שפורטו לעיל הגעתי למסקנה כי התובעים היו מודעים לאירועים ולנזקים נושא התובענה למעלה מ- 7 שנים בטרם הוגשה תביעתם זו, וכי אין הצדקה להחיל על התובענה דנן את הוראת החריג המפורט בסעיף 8 בחוק ההתיישנות.

לפיכך – דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה.

1. למען שלמות התמונה, אדון להלן גם בטענת הנתבעת לגבי תחולתו של סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין על התובענה דנן כטעם נוסף לאי תחולתו של סעיף 8 בחוק ההתיישנות, וכנגזרת מכך – להתיישנותה של התביעה.

א (4) שאלת תחולתו של סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין

1. הנתבעת טוענת כי גם אם היה ממש בטענת התובעים כי הם לא גילו את הנזק הנטען נושא התובענה במהלך 7 השנים שקדמו להגשתה – התיישנה התביעה זה מכבר. טענתה זו של הנתבעת נסמכת על העובדה שהתביעה דנן הוגשה למעלה מ- 10 שנים מיום אירוע הנזק, ונוכח הוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

"לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה - הוא אחד מאלה:

 (1)   מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2)   מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" (כל ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

1. בע"א  9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (22.6.2008) (להלן: "פסק דין אלנקווה") קבע בית המשפט העליון כי:

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מדבר ב"כלל הגילוי", היוצר הסדר מיוחד לתחילת מירוץ ההתיישנות לגבי עוולות בנזיקין שהנזק הוא מרכיב חיוני בהם. משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דוקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק מאוחר יותר" (השופט לנדוי בע"א 74/60, נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד"י טו 255, 260)" (פסקה 28 בפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'יה; ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

עוד נפסק כי "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה היתה לקבוע 'מחסום אחרון סופי'... להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה של עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית ואח', פ"ד מ(1) 528, 531 (1986). סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע אפוא חסם עליון להתיישנותן של תובענות שעילת תביעתן נולדה עשר שנים לפני יום הגשת התובענה. לפיכך, "כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי; כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק" [ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו), 24.11.2005 [פסקה 8 בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א. גרוניס].

1. יודגש, כי בניגוד לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, סעיף 8 בחוק ההתיישנות דוחה את תחילת מועד תקופת ההתיישנות ליום בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, וזאת – בלא תלות במשך ובאורך התקופה שחלפה מהיום בו נולדה עילת התובענה לבין היום בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. במהלך השנים הוצגו דעות שונות בפסיקת בית המשפט העליון באשר ליחס שבין ההסדר הכללי אשר בסעיף 8 בחוק ההתיישנות לבין ההסדר הספציפי אשר בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין [ראו לדוגמא – ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח (3) 673 (1984); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996)]. מכל מקום, כיום קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר מדובר בגילוי מאוחר של רכיב הנזק גובר ההסדר המיוחד המפורט בסעיף 89(2) שבפקודת הנזיקין, בעוד שבמקרה בו נתגלו באיחור רכיבים אחרים של עילת התובענה, חל ההסדר המפורט בסעיף 8 בחוק ההתיישנות. כך לדוג' נקבע בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (פסקה 10 בפסק דינו של כב' השופט ריבלין) כי:

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע הסדר מיוחד בשני עניינים: הוראת הסעיף קובעת כלל גילוי מיוחד במקרים שבהם רכיב הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור, והיא קובעת גם תקופת התיישנות מיוחדת באותם מקרים עצמם. הסדר זה דוחה מפניו, באותם עניינים, את ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות, אולם אין הוא בא לגרוע מן ההסדר הכללי בעניינים אחרים שבהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה. באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפא לסעיף 89(2)" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כן ראו: פסק דין אלנקווה, פסקה 30 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה.

אבחנה זו בין תחולתו של סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין במקרה של גילוי מאוחר של רכיב הנזק, לבין תחולתו של סעיף 8 בחוק ההתיישנות במקרה של גילוי מאוחר של רכיבים אחרים של עילת התובענה מחייבת בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה לצורך יישומה בנסיבות המתאימות.

בנוסף ראו גם: פסק דין שאנקול, סעיפים 22-28 בפסק הדין.

1. במקרה דנן, מבוססת התובענה, בין היתר, על עוולת הרשלנות, שרכיב הנזק הינו מרכיב חיוני בה וקיומו מהווה תנאי להטלת אחריות על מבצע העוולה [ראו: י' גלעד "התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק" משפטים יט, תשמ"ט (להלן: "גלעד")]. לפיכך, הסדר ההתיישנות הרלבנטי ביחס לעילת תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות הינו זה הקבוע בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין. בנסיבות אלה, יש מקום לבחון את טענתה של הנתבעת בדבר התיישנות עילת התביעה בגין הרשלנות הנטענת על ידי התובעים כנגד הנתבעת בשל חלוף למעלה מ- 10 שנים מהמועד בו ארע הנזק הנטען למקרקעין ועד למועד הגשת התביעה דנן.
2. טענת הנתבעת בדבר חלוף למעלה מ- 10 שנים מהמועד בו ארע הנזק הנטען למקרקעין ועד להגשת התביעה הוכחה לעיל כנכונה – שהרי התביעה דנן הוגשה ביום 10.9.09, וכפי שקבעתי בסעיף 58 לעיל, האירועים המזיקים נושא התביעה אירעו למעלה מ- 10 שנים קודם לכן: אירוע שפיכת 5,000 ליטר דלק – בשנת 1994; אירוע הקמת הבור ניקוז ללא תחתית – בשנות ה- 70; אירוע דליפות מצינורות תשתית אספקת הדלק – בשנות ה- 90 (התובעים לא ציינו אירוע ספציפי של דליפה שאירע מאוחר יותר מיום 10.9.99); אירוע הקמת תשתיות ניקוז שאינן מתאימות וסבירות – אירע במהלך הקמת התחנה ו/או במהלך השיפוצים שנערכו בסמוך ולאחר חתימת הסכמי 1994 ו- 1997.
3. התובעים, מנגד, העלו את הטענה כי עניינה של התובענה בעוולה נמשכת שיצרה בעקבותיה נזק מתמשך, ולחילופין בעוולה מתחדשת שיצרה בעקבותיה נזק מתחדש, וכי כנגזרת מכך – לא ניתן לקבוע את המועד המדויק בו ארע הנזק ולפיכך לא ניתן לקבוע כי התביעה התיישנה.

כפי שכבר צוין לעיל, העוולה הנזיקית לה טוענים התובעים במסגרת התובענה דנן הינה עוולת הרשלנות. המדובר בעוולה שרכיב הנזק הינו רכיב מהותי וחיוני לביסוסה. לפיכך הסדר ההתיישנות הרלבנטי לגביה הינו זה הקבוע בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין (להבדיל מההסדר המקביל אשר בסעיף 89(1) בפקודת הנזיקין). ביחס לעוולות הנזיקיות הכפופות להסדר זה ניתן להדגיש כי מגמת הפסיקה מקדמה דנא הינה שלא לאפשר הכרה בעוולות אלו כעוולות נמשכות, אלא לסווגן דווקא כעוולות מתחדשות (ראו – גלעד, 102-103). לפיכך, ייסוב הדיון שלהלן בשאלה האם עלה בידי התובעים להוכיח טענתם לפיה עילת התביעה שבידם הינה בגדר עילת תביעה מתחדשת.

"מקום שעוולה היא נמשכת והולכת, היא יוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו ... כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, והתוצאה היא כי אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש השנים, אין התובענה חסומה במידה שהיא מתייחסת להמשך העוולה בתוך התקופה ... במקרה שיש הפרת חובה הנמשכת והולכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו" [ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ פ"מ כב (2) 929, 933 (1968)]

עוד נפסק בעניין זה בפרשת אלנקווה כדלקמן:

"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש 'נזק' אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי ... עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו ... אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה" (פסקאות 31-34 בפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'יה; ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

כן ראו: ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" בע"מ (פורסם בנבו, 6.1.2010), פסקאות 10-13 בפסק הדין של כב' השופט י. עמית.

1. מהאמור עד כה עולה כי על הטוען לקיומו של מעשה עוולה הולך ונמשך היוצר עילות תביעה מתחדשות תוך גרימה מעת לעת של נזקים לנפגע (דהיינו – לתובע) – מוטל הנטל להוכיח טענתו זו. המדובר, למעשה, בשני רכיבים אותם נדרש התובע להוכיח:

האחד – כי המדובר במעשה עוולה ההולך ונמשך, ולא באירוע עוולתי;

השני – כי כתוצאה ממעשה העוולה ההולך ונמשך נוצר נזק מתמשך או מתחדש.

ככל שיצליח התובע להוכיח כי מדובר בעילות תביעה מתחדשות – יעבור הנטל אל הנתבע, הטוען להתיישנות, אשר נדרש לסווג בנפרד את הנזקים הנתבעים שהתיישנו ואת אלה שטרם התיישנו. ככל שלא יצליח הנתבע לעשות כן – תידחה טענת ההתיישנות בכללותה.

1. במקרה הנוכחי, מוטל היה על התובעים להוכיח טענתם בדבר היות העוולה נושא התביעה בגדר עוולה מתחדשת או נמשכת. דא עקא, טענה זו נטענה על ידם באופן כללי וסתמי, לא פורטה כדבעי ולא הוכחה. כך למשל התובעים לא הצביעו על אירועים נמשכים שגרמו לנזקים הנטענים על ידי התובעים.

לא זו אף זו: עוולה נמשכת או מתחדשת, כשמה כן היא – מעשה ההולך ונמשך שאינו בגדר אירוע עוולתי בודד. דא עקא, מעשי העוולה העיקריים להם טענו התובעים במסגרת התובענה דנן (שפיכת 5,000 ליטר דלק, הקמת בור ניקוז ללא תחתית, אירועי דליפות מצינורות דלק בשנות ה- 90 והקמת תשתית ניקוז לקויה) הינם אירועים ספציפיים שקרו במועדים מוגדרים ונקודתיים הידועים לתובעים, ולפיכך במהותם אינם בגדר מעשי עוולה הנמשכים והולכים. גם הנזקים אשר נגרמו כתוצאה ממעשי העוולה האלה הינם נזקים נקודתיים שאינם נמשכים או מתחדשים. לפיכך, גם מטעמים אלה – דין טענה זו של התובעים להידחות, ומאידך – דין טענת הנתבעת בדבר התיישנות עילת התביעה בנזיקין– להתקבל.

1. ההסכמים שנכרתו בין הצדדים ומשמעותם
2. כפי שכבר צוין לעיל, בין הצדדים התגלעה מחלוקת ביחס לשאלה האם ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לאורך השנים מטילים על התובעים או על הנתבעת את האחריות על תחזוקת מתקני תחנת הדלק וביצוע דרישות המדינה בנוגע לשמירת איכות הסביבה.

על מנת להכריע במחלוקת זו אסקור להלן ההוראות העיקריות הרלבנטיות לכך מתוך ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, ואבחן את משמעותן.

1. ביום 10.11.72 נכרת בין הצדדים הסכם 1972 אשר היווה את הנדבך הבסיסי להקמתה של תחנת הדלק ולמתן הזיכיון לשיווק מוצרי הנתבעת על ידי התובע. במסגרת הסכם זה נקבע, בין היתר, כי התובע יקים "בשטח התחנה על חשבונו ועל אחריותו את כל המבנים הדרושים כדי לנהל ולהפעיל בשטח התחנה תחנת דלק" (סעיף 3(א)). מאידך הוטל על הנתבעת להשאיל לתובע וכן לתחזק את "את המשאבות, המיכלים, ושאר המכשירים הדרושים למכירת מוצרי דלק" (סעיף 7(א)). בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לעבודות שבוצעו בפועל על ידי הנתבעת במסגרת הקמת התחנה. דא עקא, אינני סבור כי יש צורך להכריע בשאלה זו נוכח העובדה שבמסגרת הסכם 1997 (אודותיו אפרט להלן) ויתרו התובעים ממילא על כל טענותיהם ותביעותיהם ביחס לכל התקופה שקדמה לו.
2. ביום 19.5.94 נכרת בין הצדדים הסכם 1994 בגדרו נקבע כי הנתבעת תבצע בתחנה, על חשבונה ועל אחריותה, שיפוצים בתחנה. במסגרת הסכם זה נקבע מנגנון לפיו התובע יחזיר לנתבעת את עלות השיפוצים (כולם או חלקם) במידה והתובע "יחדל מסיבה חוקית כלשהי, לרכוש מן החברה בלבד את המוצרים הדרושים לצורך שיווקם בתחנה".
3. ביום 1.10.97 נכרת בין הצדדים הסכם 1997. יצוין כי הסכם זה נכרת לאחר שהתובעים כבר קיבלו לידם את דו"ח סיכום הסיור בתחנה מיום 22.6.97 שהוצא על ידי המשרד להגנת הסביבה ופירט את ליקויי התשתית והבעיות בתחום איכות הסביבה הקיימים בתחנה. לפיכך, הנני קובע כי התובעים היו מודעים לקיומם של ליקויים בתחנה ובמקרקעין בתחום איכות הסביבה עובר לחתימתו של הסכם זה.

עיקריו של הסכם 1997 הינם אלה:

• 1. לתובעים ניתנו הטבות כספיות ניכרות:

1. הנתבעת שילמה לתובעים סך של 1,170,000 ₪ בתמורה למה שהוגדר בהסכם 1997 כ"דמי שכירות" לתקופה של 9 שנים (סעיפים 1 ו- 3). על אף שנקבע בו כי התובע ימשיך להיות המפעיל של התחנה (סעיף 7);
2. הנתבעת שילמה לתובעים סך של 300,000 ₪ בתוספת מע"מ כהשתתפות מצד הנתבעת בהוצאות השיפוץ שיערכו התובעים בתחנה (סעיף 4);
3. נקבעו מחירים חדשים ונמוכים יותר למוצרי הדלק ששווקו על ידי הנתבעת לתובעים (סעיף 7), וכן נקבע כי תבוצע התחשבנות רטרואקטיבית לפי המחירים החדשים שנקבעו לתקופה שבין יום 1.1.97 ועד ליום 30.9.97 (סעיף 10).
   1. מנגד, התובעים התחייבו לשאת בכל ההוצאות הקשורות לתחזוקה, שיפוצים ו- איכות הסביבה בתחנה ולהיות אחראים לעבודות השיפוצים שנעשו ושייעשו בתחנה. כך נקבע בהסכם כי:
4. התובעים התחייבו לבצע שיפוץ בתחנה וכן "לבצע את העבודות שיידרשו על ידי הרשויות המוסמכות, לרבות כל העבודות הנדרשות והקשורות לאיכות הסביבה" (סעיף 5);
5. "דלק תעביר לצד א' את אחריות הקבלנים לעבודות השיפוצים שנעשו" (סעיף 8(ז)(5));
6. "צד א' יישא בכל יתר ההוצאות מכל מין וסוג שהוא הכרוכות בהפעלת תחנת התדלוק והפעלתה, לרבות ארנונה, תחזוקה, שיפוצים ... " (סעיף 9(א)); (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

לעיקרון זה בדבר אחריותם הכוללת של התובעים לתחנת הדלק נקבע חריג אחד ולפיו הנתבעת תישא "בעלויות השאלת הציוד הייעודי, תחזוקתו השוטפת, והחלפתו בעתיד במידת הצורך". "ציוד ייעודי" הוגדר בסעיף זה כ- "משאבות עיליות ומערכת הדלקן" (סעיף 8(ז)(1)).

• 1. עוד נקבע בהסכם 1997 ויתור מלא והדדי על כל הטענות והתביעות בגין ההתקשרות שקדמה להסכם 1997, דהיינו – בגין הסכם 1972 ("ההסכם הקיים") ובגין הסכם 1994 ("הסכם השיפוצים"), כמפורט להלן:

"הצדדים מוותרים זה כלפי זה, על כל טענות ותביעות מכל מין וסוג שהוא, שיש להם או שיהיו להם, בגין ההסכם הקיים בקשר עם תחנת התדלוק או הסכם השיפוצים ביחס תקופה שעד לחתימת הסכם זה. למען הסר ספק, לדלק לא תהיה כל טענה או תביעה כנגד צד א' בקשר עם תביעתו כנגד מינהל הדלק ביחס לתשלום 'החזר השקעה' עבור בניית התחנה" (סעיף 15; ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

יוצא אם כן שלעניין התביעה דנן, משמעותו של הסכם 1997 הינה כפולה:

ראשית, הסכם 1997 "ניקה את השולחן" נוכח ויתור הדדי של הצדדים על כל תביעותיהם ההדדיות המתייחסות לתקופה שמאז מועד תחילת ההתקשרות ביניהם בשנת 1972, ועד למועד חתימת הסכם 1997. מכאן שאפילו אם היו התובעים מוכיחים כי קיימות בידם עילות תביעה מוצדקות בנוגע לתקופה שבין שנת 1972 ועד לשנת 1997 – הרי שהתובעים ויתרו עליהן ומנועים מלתבוע בגינן;

שנית, הסכם 1997 הטיל את מלוא האחריות על תחזוקת התחנה, שיפוצה ועמידה בדרישת הרשויות בנוגע לאיכות הסביבה בתחנה – על התובעים (למעט החריג של "הציוד הייעודי", אשר האחריות בגינו הוטלה על הנתבעת).

1. ביום 5.3.98 נכרת בין הצדדים הסכם המהווה תוספת להסכם 1997. במסגרת הסכם זה הוסדרה סוגיית מחויבויותיהם של הצדדים בנוגע להתקנת מערכת דלקן בתחנת הדלק.
2. ביום 5.4.98 נכרת בין הצדדים הסכם 1998 המהווה גם הוא תוספת להסכם 1997. במסגרת הסכם זה נקבע, בין היתר, כדלקמן:
   1. כי ההתחשבנות הרטרואקטיבית עליה סוכם בסעיף 10 בהסכם 1997 תיערך לגבי התקופה שמיום 1.1.97 ועד ליום 28.2.98, וכי בהתבסס על התחשבנות זו זכאים התובעים לקבל מהנתבעת סכום של 1,149,260 ₪;
   2. כן נקבע כי "למניעת ספיקות מובהר בזה כי כל ההשקעות וההוצאות שיידרשו לצורך ביצוע העבודות עפ"י תוכנית בנין הרלבנטית בנוגע לתחנת הדלק, לרבות דרישות שלטונות איכות הסביבה כמפורט במכתבם מיום 25.12.97 יחולו על צד א'" (צד א' בהסכם זה הינם התובעים; ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

מכאן נובע כי מעבר לחובה הכללית שהוטלה על התובעים במסגרת הסכם 1997 לשאת בדרישות הרשויות בתחום איכות הסביבה, אזי במסגרת הסכם 1998 הוטלה על התובעים חובה ספציפית לשאת בכל הדרישות בתחום איכות הסביבה אותן הציבו הרשויות לתחנה כתנאי לאישור התוכנית (תוכנית רנ/ 2005/ג) אותה הגישו התובעים. מנהל התובעת עצמו הודה בעדותו כי כל הדרישות שהציבו הרשויות בתחום איכות הסביבה (ואשר בעטיין הוגשה תביעה זו) נבעו מניסיונותיהם של התובעים לקדם את אישור התוכנית:

"ש. אני אומר לך שבעקבות התכנית שאתה הגשת, ר.נ. הזאת, ובעקבות הניסיונות שלך לקדם את התכנית, המשרד לאיכות הסביבה עשה ביקורים אצלך בתחנה, ובעקבות הביקורים האלה הוא דרש כל מיני דברים, ובין היתר הוא דרש ממך לבצע בדיקת קרקע.

ת. בסדר, או קיי.

ש. אמת?

ת. בסדר, נו, אין בעיה, אין ויכוח בכלל" (ע' 293, ש' 18-25).

הינה כי כן, בהסכם 1997 התובעים נטלו על עצמם את מלוא האחריות לתחזוקת התחנה, שיפוצה, והעמידה בדרישות איכות הסביבה, ואילו – בהסכם 1998 קבלו על עצמם התובעים באופן ספציפי את מלוא האחריות על עמידה בדרישות איכות הסביבה לצורך אישור התוכנית. אין מחלוקת כי תביעה זו נובעת מליקויים שנחשפו בשל דרישות של רשויות איכות הסביבה שהוצבו לתחנה כחלק מהליך אישור התוכנית. לפיכך, הנני קובע בזאת כי ככל שקיימים, כנטען בכתב התביעה, מעשים ו/או מחדלים שנעשו לאחר 1997 וגרמו לנזקים למקרקעין, לאיכות הסביבה, ולתחנה עצמה – הרי שהאחריות בגינם מוטלת על התובעים בלבד.

1. ביום 23.11.03 קיבלו התובעים מהמשרד לאיכות הסביבה דו"ח סיכום סיור בתחנה במסגרתו נחשפו ליקויי תשתית וזיהום דלקים בתחנה. בהתאם לדו"ח זה נדרשו התובעים לתקן באופן מיידי את הליקויים שנתגלו. כן נקבע כי המשך פעילותה של התחנה ללא תיקון הליקויים מהווה עבירה על תקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז – 1997, וכי ככל שלא יקוימו דרישות המשרד לאיכות הסביבה – "המשרד יפעיל את סמכויותיו כנגד האחראים".
2. ביום 3.2.05, כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן, נכרת בין הצדדים הסכם 2005 המהווה גם הוא תוספת להסכם 1997. בהסכם זה נקבע, בין היתר, כדלקמן:
   1. החל מיום 1.1.05 ישלמו התובעים לנתבעת את "מחיר העלות" של הדלקים בתוספת סך של 50 ₪ לכל קילוליטר ובתוספת מע"מ (סעיף 4). המדובר, אפוא, בהטבה כספית ניכרת שניתנה לתובעים בהשוואה למחיר הקודם של הדלקים (ע"פ הסכם 1997) אשר הסתכם במחיר העלות של הדלקים בתוספת של 200 ₪ לקילוליטר (ע' 72, ש' 23 – ע' 73, ש' 15);
   2. מבנה המחיר החדש עליו סוכם בין הצדדים כלל בתוכו גם את "דמי השכירות" אותם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים על פי סעיפים 1 ו- 3 בהסכם 1997;
   3. בנוסף, סעיף 13 בהסכם 2005 קבע כי "הצדדים מצהירים ומאשרים הדדית כי בחתימת תוספת זו להסכם הם מוותרים ויתור מוחלט ובלתי מותנה על טענות, דרישות ו/או תביעות כלשהן, אם וככל שהיו כאלה, זה כלפי זה, בקשר עם היחסים המשפטיים והמסחריים ששררו בין הצדדים עד למועד חתימת הסכם זה, זאת בכפוף לביצוע כל האמור בתוספת זו" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

הינה כי כן, הסכם 2005 "ניקה את השולחן" פעם נוספת נוכח ויתורם ההדדי של הצדדים על כל טענותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם ההדדיות המתייחסות לתקופה שמאז מועד תחילת תקופת ההתקשרות שביניהם ועד למועד חתימתו של הסכם 2005. מכאן שאפילו אם היו לתובעים עילות תביעה מוצדקות אשר נולדו במהלך התקופה שבין השנים 1972 ועד 2005 – הרי שהתובעים ויתרו עליהן באופן מוחלט ובלתי מותנה, והם מנועים מלתבוע בגינן.

1. אל מול הסכמים אלו, מהם עולה לכאורה כי אין בידי התובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת, העלו התובעים את הטענות הבאות:

האחת – כי את סעיפי הוויתור הדדים שבהסכמים יש לפרש בצמצום כ"מתייחסים אך ורק לעניינים המסחריים שעמדו בין הצדדים, ובשום פנים ואופן לא לוויתור כולל בדבר נזקים שגרמה הנתבעת לתובעת, ואשר עליהם כלל לא ידעה ולא יכולה הייתה התובעת לדעת" (סעיף 41 בסיכומי התובעים);

השניה – כי הנתבעת היא שהקימה את התחנה, היא ששיפצה אותה והיא שתחזקה אותה לאורך השנים ולפיכך היא שאחראית בגין הליקויים בתחנה, ואין באמור בהסכמים כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה זו בגין מעשיה ו/או מחדליה;

השלישית – כי התנהגות הצדדים בפועל מלמדת כי הם ראו את הנתבעת כגורם האחראי על תחזוקת התחנה, לרבות על הטיפול במחדלי איכות הסביבה שהתגלו בתחנה. לטענתם, הסכמה זו, שנוצרה מכוח התנהגות הצדדים, גוברת על האמור בהסכמים.

הראיות בהן תמכו התובעים טענות אלו הינן כדלקמן:

• 1. עדותו של מנהל התובעת אשר העיד, בין היתר, כי הנתבעת היא שהקימה את התחנה, היא ששיפצה את התחנה, היא שביצעה את כל עבודות התחזוקה בתחנה וכי בין הצדדים נוצר נוהג ולפיו הנתבעת היא האחראית הבלעדית על תיקון הליקויים שהתגלו בתחנה וכי במסגרת סעיפי הוויתור עליהם חתמה במסגרת ההסכמים – לא התכוונה התובעת לוותר על כלל נזקיה הנטענים;
  2. דו"ח בדיקת מיכלים מיום 24.5.09 אשר הוזמן על ידי הנתבעת עבור התובעת (נ/17); דו"חות של הנתבעת על עבודות שביצעה בתחנה (ת/2 מיום 16.3.94, ת/3 מיום 25.11.05); ו- מכתב מיום 2.2.00 שהעבירה הנתבעת אל מנהל התובעת ובו הערכת תקלות בתחנה ועלות תיקונן (ת/4) – מסמכים אלה מעידים, לטענת התובעים, על כך שהנתבעת היא שהייתה אחראית על תחזוקת התחנה;
  3. תצהיר מאת מנהלת לשעבר של תחום תחנות מפעילים ועצמאיים אצל הנתבעת, הגב' אורית לפידות, אשר הוגש על ידי הנתבעת במסגרת ת.א. 4643-04-09, בתמיכה ל"בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני". במסגרת תצהיר זה נטען כי "דלק היא זו אשר הקימה את התחנה, השאילה למפעילים את כלל הציוד המצוי בתחנה (ציוד עילי וציוד קרקעי) והדרוש לשם הפעלתה, תחזקה ושיפצה את התחנה לאורך כל השנים, ואף ביצעה שני שיפוצים מקיפים בשנים 1994 ו- 1997 בעלות של מאות אלפי שקלים כל שיפוץ" (סעיף 5 בתצהיר; ההדגשה אינה במקור – ב.א.) (ת/6);
  4. לטענת התובעים, העובדה שהאחראי על איכות הסביבה אצל הנתבעת, מר גדי רובינזון, הצטרף לפגישות אליהן זומנו התובעים על ידי המשרד להגנת הסביבה, מלמדת על כך שהנתבעת ראתה עצמה אחראית על הליקויים שהתגלו בתחנה ועל תיקונם (דוגמת השימוע מיום 28.5.07 – נספח 9 לתצהיר מנהל התובעת).

1. לאחר שעיינתי בהסכמים, בעדותו של מנהל התובעת, וכן ביתר הראיות שהביאו התובעים לתמיכה בטענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי בהסכמים שנכרתו בין הצדדים יש כדי לשלול מן היסוד את עילות התביעה של התובעים בתובענה דנן.

סעיף 25(א) בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") (לאחר תיקונו בשנת 2011) קובע כדלקמן:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

בענין זה סבורים המלומדים דנציגר ומצקין במאמרם "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973" (משפט ועסקים טו, תשע"ב) כי:

"לטעמנו, תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים שולל באופן חד משמעי את התפיסה שלפיה כל טקסט חוזי טעון פרשנות, כך שלשון החוזה היא תחנת מוצא בלבד, כמו גם את האפשרות להחליף את רצון הצדדים – גם אם קיבל ביטוי מפורש ובהיר בלשון החוזה – בערכי השיטה ובאמות מידה אובייקטיביות אחרות שהמרחק בינן לבין רצון הצדדים הקונקרטיים הוא רב" (עמ' 63).

ברוח זו פסק בית המשפט העליון, עוד קודם לתיקון הנ"ל בחקיקה, כי במקום בו לשון ההסכם הינה ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם וכי עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט של נסיבות המקרה [ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008) (להלן: "פרשת לוי"), פסקה 28 בפסק דינו של כב' השופט דנציגר]

כן ראו: ת"א (מרכז) 2266-05-08 קל בניין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 2.1.2013).

1. מכאן, שנקודת המוצא לבחינת ההתקשרות שבין התובעים לנתבעת הינה לשון ההסכמים. בחינת לשון ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מעלה כי הינה ברורה וחד משמעית:

ראשית, הצדדים ויתרו מפורשות על כל טענותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם ההדדיות "בקשר עם היחסים המשפטיים והמסחריים ששררו בין הצדדים עד למועד חתימת הסכם זה" (סעיף 13 בהסכם 2005). מלשון סעיף זה עולה בצורה מפורשת כי הינו מסדיר ויתור הדדי על יחסים משפטיים ו- מסחריים גם יחד בגין כל תקופת ההתקשרות שבין הצדדים, החל מתחילת ההתקשרות ביניהם בשנת 1972 ועד לחתימת הסכם 2005 (יצוין כי הוויתור ההדדי על טענות, דרישות ותביעות נערך פעמיים – הן בהסכם 1997 והן בהסכם 2005);

שנית, הצדדים קבעו כי מלוא האחריות בגין תחזוקת התחנה, שיפוצה ועמידה בדרישת הרשויות בנוגע לאיכות הסביבה – מוטלת על התובעים. בפרט נקבע בגדרם כי העמידה בדרישות איכות הסביבה לצורך אישור התוכנית – מוטלת על התובעים.

בענייננו, שני העקרונות הנ"ל, השזורים כחוט השני בהסכמים עליהם חתמו הצדדים – שוללים מהתובעים את עילות התביעה כנגד הנתבעת. מסקנה זו נשענת הן על העובדה שהאירועים נושא התובענה אירעו כולם במהלך התקופה שבין שנת 1972 לשנת 2005 אשר לגביה ויתרו התובעים על עילות התביעה שלהם כנגד הנתבעת; והן על העובדה שעילות התביעה של התובעים כנגד הנתבעת מבוססות כולן על דרישות המדינה לתיקון ליקויי הנזקים לאיכות הסביבה אשר התגלו בתחנה בעת שהתובעים קידמו את אישורה של התוכנית החדשה לתחנה – ובעניין זה קבעו הצדדים, כפי שכבר הוסבר לעיל, כי האחריות המלאה לתחזוקת התחנה בכלל, ולעמידה בדרישות איכות הסביבה בפרט – מוטלת על התובעים.

לא זו אף זו: במסגרת ההסכמים הנ"ל קיבלו התובעים הטבות חומריות משמעותיות, וזאת – בתמורה לוויתור על תביעותיהם כנגד הנתבעת, ובתמורה לכך שנטלו על עצמם את מלוא האחריות על תחזוקת התחנה ועל העמידה בדרישת הרשויות בנושא איכות הסביבה על עצמם. מכאן שבנסיבות המקרה דנן, העיקרון לפיו יש ליתן תוקף ללשון ההסכם "מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט" (פרשת לוי, פסקה 28 בפסק הדין). שהרי, אם לא יפורשו ההסכמים שנכרתו בין הצדדים לתובענה כפשוטם – מה ההיגיון המסחרי הטמון בהטבות הכספיות הנכבדות שקיבלו התובעים מהנתבעת בהתאם להסכמים אלה?

1. אין אני מקבל את טענת התובעים לפיה שאלת אחריותה של הנתבעת צריכה להיות מוכרעת בראש ובראשונה כנגזרת מהשאלה האם היא זו שהקימה את התחנה וביצעה את השיפוצים והתחזוקה השוטפת בה לאורך השנים, אם לאו. מערכת היחסים שבין הצדדים מוסדרת באמצעות ההסכמים שנכרתו ביניהם, ולפיכך – האמור בהסכמים אלה הוא המחייב את הצדדים באופן המשליך גם על גורלה של התובענה דנן. כפועל יוצא מכך אני קובע כי משנקבע בגדר ההסכמים הנ"ל כי התובעים ויתרו על טענותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם "בקשר עם היחסים המשפטיים והמסחריים ששררו בין הצדדים עד למועד חתימתו של הסכם זה", קרי – הסכם 2005, משמע שוויתור זה חל גם לגבי האירועים שאירעו במהלך השנים 1972 עד 2005 אשר לגביהם התחייבו התובעים לשאת בדרישות הרשויות בתחום איכות הסביבה. משכך, אין צורך לדון עוד בשאלה האם הנתבעת היא זו שתחזקה את התחנה במהלך שנים אלו, אם לאו.
2. גם טענת התובעים בדבר היווצרותו של נוהג מכוח התנהגות הצדדים – דינה להידחות.

האפשרות להיווצרותו של נוהג מוסדרת בסעיף 26 בחוק החוזים הקובע כי:

"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

במקרה בו החוזה חסר פרטים מסוימים – ניתן לעיתים להשלימו באמצעות נוהג, כקבוע בסעיף 26 בחוק החוזים. דא עקא, טענתם של התובעים איננה כי יש להשלים פרטים חסרים בהסכמים מכוחו של הנוהג הנטען, אלא כי יש לעקור מההסכמים חלק מהתניות המרכזיות ביותר שנקבעו בהם (אחריות התובעים לתחזוקת התחנה ולעמידה בדרישת הרשויות בנושא איכות הסביבה) ולקבוע כי מכוח נוהג נטען – האחריות בגין נושאים אלו צריכה להיות מוטלת דווקא על הנתבעת, בניגוד ללשונו המפורשת של ההסכם. שימוש מסוג זה בטענת נוהג – דינו להידחות.

לא זו אף זו: גם לגופו של עניין, אינני סבור כי עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם כי הנתבעת ראתה עצמה אחראית לתקן את הליקויים שהתגלו בתחנה בתחום איכות הסביבה. אומנם, אין מחלוקת כי הנתבעת סייעה לתובעים בטיפול בדרישת הרשויות בתיקון הליקויים שהתגלו בתחנה, אך אינני סבור כי הדבר מוכיח את אחריותה של הנתבעת לנזקים אלה. כך לדוג', במכתבה של הנתבעת אל מנהל התובעת מיום 11.4.07 נכתב כדלקמן:

"ברור גם לכם כי על פי מערכת ההסכמים בינינו, האחריות לענייני איכה"ס מוטלת עליכם וחברתנו לא תוכל להשלים עם ניסיונכם לעקוף הסכמה ברורה זו ולמוסס אותה ע"י טענות כדוגמת טענת השיפוי. עם זאת, חברתנו מוכנה להמשיך לסייע לכם ולתרום לכם מניסיונה ומזמנה בנושא הטיפול בענייני איכה"ס והנכם מוזמנים להמשיך ולפנות למר רובינזון שיסייע כמיטב יכולתו" (סעיף 3; ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

יצוין כי גם מנהל התובעת עצמו העיד כי הנתבעת אומנם עזרה בפתרון ליקויי איכות הסביבה, אך לא ראתה עצמה מחויבת בכך:

"ש. אבל תקשיב לשאלה מר מתי, אני שואל דלק אמרה אנחנו מוכנים לעזור לך, אבל אנחנו לא חייבים לעשות את זה.

ת. נכון.

ש. נכון?

ת. היא אמרה" (ע' 117, ש' 8-12).

ממכתבה של הנתבעת ומעדותו של מנהל התובע ניתן ללמוד כי התובעת מעולם לא ויתרה על העיקרון לפיו האחריות על פתרון דרישת הרשויות בנוגע לאיכות הסביבה נותרה מוטלת על התובעים בלבד. לפיכך אין כל בסיס לטענת התובעים בדבר היווצרותו של נוהג המטיל את האחריות לתיקון הליקויים על הנתבעת.

1. עדותו של מנהל התובעת, מר מתי יצחק – עדותו של מנהל התובעת התאפיינה בסתירות רבות, הן סתירות פנימיות בעדותו במסגרת התביעה דנן, והן סתירות בין עדותו בתביעה דנן לבין עדותו בתביעות מקבילות שבין הצדדים.

אפרט להלן מס' דוגמאות לכך:

• 1. הן בתצהיר עדותו הראשית והן במהלך עדותו בהליך דנן העיד מנהל התובעת כי אחריותה של הנתבעת נובעת מכוח היותה מעורבת בכל הנוגע לבנית ותחזוקת התחנה. לדבריו, הנתבעת היא שהקימה את התחנה, היא ששיפצה אותה והיא שתחזקה אותה לכל אורך השנים (ראו סעיפים 3 עד 8 בסיכומי התובעים). לעומת זאת, בהליך מקביל המתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום בפ"ת (ת"א 4643-04-09) העיד מנהל התובעת כי "דלק שיפצה ב- 94', אנחנו בנינו את התחנה ואת המבנים ואת כל המקרקעין שלנו. דלק בסך הכל הביאה את המשאבות והמיכלים. את האיים אנחנו בנינו, איי תדלוק, מדרכות, שפות וכו'" (פרוטוקול דיון מיום 26.4.2009, ע' 4, ש' 9-12; מוצג נ/7);
  2. מנהל התובעת העיד בתחילה כי הנתבעת היא זו שהייתה אמורה לבצע את דרישות מחלקת איכות הסביבה בעיריית ראש העין המפורטות במכתב העירייה מיום 25.12.97 (נספח 21 לתצהיר מנהל התובעת). דרישות אלה היוו תנאי לאישורה של התוכנית (ע' 197, ש' 12-19). דא עקא, בהמשך חזר בו מנהל התובעת מגרסתו זו והודה כי על פי הסכם 1998 האחריות על ביצוע דרישות איכות הסביבה המפורטות במכתב זה מוטלת הייתה על התובעים (ע' 203, ש' 19-21);
  3. מנהל התובעת העיד בתחילה כי האינטרס של הנתבעת בנוטלה על עצמה את שיפוץ התחנה במסגרת הסכם 1994 היה לאור הצפי בגידול אוכלוסיית ראש העין (ע' 218, ש' 17- ע' 219, ש' 3). דא עקא, בהמשך חזר בו מנהל התובעת מגרסתו זו והודה כי הסיבה האמיתית לחתימתו של הסכם זה הייתה נעוצה הייתה בהכרזת הממונה על ההגבלים העסקיים משנת 1993 אשר נגעה להסכמי אספקת דלקים ארוכי טווח (ע' 221, ש' 23 – ע' 222, ש' 8);
  4. מנהל התובעת העיד כי "לא היה דבר כזה בחיים" שרכב פגע במשאבת דלק בתחנה (ע' 161, ש' 21-26), אך מיד לאחר מכן נאלץ להודות כי אירוע כזה אכן אירע בתחנה (ע' 162, ש' 23-24);
  5. מנהל התובעת העיד בסעיף 4.2 בתצהיר תשובה לשאלון (נ/12) כי בור הניקוז ללא תחתית נחפר בסוף שנות ה- 70. בעדותו בבית המשפט טען כי בור הניקוז נחפר בין שנת 1974 לשנת 1975, בעת ששירת בצה"ל (ע' 123, ש' 23-25). בכך ניסה להצדיק את טענתו כי לא היה נוכח בתחנה בעת חפירת הבור, על אף שקודם לכן טען כי שהה בתחנה 24 שעות ביממה. דא עקא, לאחר שהוצגה לו הסתירה בין תשובתו זו לבין תצהיר תשובתו לשאלון (ע' 133, ש' 4-9), חזר וטען כי בור הניקוז נחפר בסוף שנות ה- 70 (ע' 135, ש' 11-14).

יצוין כי מעבר לסתירות שהתגלו בעדותו של מנהל התובעת, התאפיינה עדותו של מנהל התובעת בניסיונות להימנע ממתן תשובה מלאה לשאלות שהוצגו לו, ובמתן תשובות לא ענייניות ומיתממות. כפועל יוצא מהסתירות שהתגלו בעדותו של מנהל התובעת, מהעובדה שעדותו סתרה בנושאים שונים את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ומהתרשמותי מעדותו שלפניי – מכל אלה הגעתי לכלל דעה כי אין ליתן אמון בגרסתו של עד זה כפי שעולה מעדותו. בנסיבות אלה אני קובע כי אין ליתן משקל רב לעדותו של עד זה, וכי אין בעדות זו כדי לבסס טענות התובעים המפורטות בכתב התביעה.

1. בנוגע ליתר הראיות שפורטו לעיל – אני סבור כי בראיות אלו יש אמנם כדי להוכיח שהנתבעת ביצעה עבודות תחזוקה בתחנת הדלק לאורך השנים. דא עקא, אין בראיות אלו כדי להוכיח שהנתבעת ביצעה את כל עבודות התחזוקה בתחנת הדלק לאורך השנים, אין בהן כדי להוכיח שהנתבעת היא שביצעה את עבודות התחזוקה ו/או ההקמה הספציפיות אשר גרמו לליקויים נושא התובענה, ואין בהן כדי להוכיח שהנתבעת מחויבת לתקן את הליקויים בתחנה ואת הנזקים לאיכות הסביבה שנגרמו בשל הליקויים בתחנה באופן הנוגד את חלוקת האחריות שנקבעה לעניין זה בהסכמים שנכרתו בין הצדדים.
2. לאור האמור עד כה, אני קובע כי על פי המערכת ההסכמית שבין הצדדים, האחריות לשאת בהוצאות הנובעות מהנזקים שנגרמו לאיכות הסביבה כתוצאה מתפעול תחנת הדלק במהלך שנות פעילותה מוטלת באופן בלעדי על התובעים. לא זו אף זו: אני קובע כי במסגרת ההסכמים ויתרו הצדדים על כל תביעותיהם, דרישותיהם וטענותיהם ההדדיות ביחס למערכת היחסים הכוללת אשר שררה ביניהם מאז שנת 1972 ועד לשנת 2005 – שנים בהן אירעו גם האירועים נושא התובענה דנן. לפיכך, אני קובע כי בנוסף להתיישנותה של התביעה, דינה של התביעה להידחות גם לגופו של עניין, מהטעמים שפורטו לעיל.
3. האם הוכיחו התובעים את זהות הגורם לנזק, ואת מהות והיקף הנזק שנגרם
4. לא למותר לציין כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כדבעי את עיקר טענותיהם, הן ביחס לטענה כי הנתבעת היא שגרמה, במעשיה ו/או במחדליה לנזקים הנטענים, והן ביחס לעצם קיומם של כל אחד מהנזקים הנטענים.
5. ביחס ל- 4 מעשי הנזק הנטענים: בנושא זה נדרשו התובעים להוכיח, ביחס לכל אחד מבין ארבעת מעשי הנזק הנטענים, כי הנתבעת היא שגרמה במעשיה ו/או מחדליה הרשלניים לנזקיהם הכספיים. כך למשל מוטל היה על התובעים להוכיח כי הנתבעת היא שחפרה את בור הניקוז ללא תחתית בתחנה, מוטל היה על התובעים להוכיח כי האירוע שבמהלכו נשפכו כ- 5,000 ליטר דלק (לטענת הנתבעת – שיעור זה גם הוא לא הוכח) מקורו במעשה ו/או מחדל רשלניים של הנתבעת, וכיו"ב. דא עקא, לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל הראיה המוטל עליהם בעניין זה. אציין כי הראיה העיקרית עליה התבססו התובעים לשם הוכחת תביעתם הייתה עדותו של מנהל התובעת, אלא, כפי שקבעתי לעיל, עדות זו לקתה בחוסר מהימנות ולפיכך לקתה במשקלה ואין בה כדי לבסס הנטען על ידי התובעים בכתב תביעתם.
6. ביחס לנזקים הנטענים: מוטל היה על התובעים להוכיח כי נזקים אלה אומנם נגרמו להם, וכי קיים קשר סיבתי בין מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת לבין נזקים אלו. דא עקא, גם בעניין זה לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל המוטל עליהם. כך לדוג':
7. חלק ניכר מהנזקים הנתבעים המפורטים בסעיף 108 בכתב התביעה עוסקים בביצוע קידוחים, דיגום בארות וביצוע סקרי קרקע – פעולות אשר לא נטען ולא הוכח מדוע האחריות לבצען צריכה להיות מוטלת דווקא על הנתבעת, אשר לא היא זו שהפעילה את התחנה;
8. בטבלת הנזקים המפורטת בסעיף 108 בכתב התביעה נתבעה הוצאה בסך 24,780 ₪ בגין "טיפול בתוכנית". מנהל התובעת אישר בעדותו כי המדובר בתכנית רנ/2005/ג (ע' 282, ש' 12-22) אודותיה פורט לעיל. אולם, לא נטען על ידי התובעים ולא הוכח על ידם מדוע תשלום עבור תוכנית שנועדה להגדיל את זכויות הבניה בשטח מקרקעי התחנה השייך לתובעים צריך להיות מושת על הנתבעת?
9. בסעיף 126.1 בכתב התביעה עותרים התובעים לקבלת פיצוי בסך של 1,233,119 ₪ בגין הוצאה עתידית בשל הצורך בהטמנת חוות מיכלים חלופית. בהקשר זה אציין את העובדות הבאות:
10. מנהל התובעת אישר בעדותו כי אין לו כל ראיה לכך שהזיהום במקרקעין נגרם בשל דליפה מהמיכלים (ע' 378, ש' 17 – ע' 379, ש' 5);
11. בסיכום השימוע שנערך לתובעת על ידי המשרד להגנת הסביבה ביום 30.5.07 (נספח 9 לתצהיר מנהל התובעת) נכתב כי "התקנות אינן מחייבות החלפת המכלים למכלים כפולי דופן. יחד עם זאת נציג העסק ישקול לבטל 4 מכלים ישנים ולהחליף את יתרת המכלים (6) למכלים כפולי דופן" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.). בסיכום ומסקנות נכתב כי "המשרד מקבל בחיוב את המלצת בעל העסק לסגירת חוות ארבעת המכלים הישנים".
12. ביום 10.1.08 שלח התובע מכתב אל המשרד להגנת הסביבה ובו הודיע כי "נעשתה בדיקה מחודשת אצלנו מבחינה כלכלית של כל הנושא והוחלט להקים חוות מיכלים חדשה ולאטום את שתי החוות הישנות" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.) (נ/18).

מראיות אלה עולה כי ההחלטה להחליף את המיכלים התקבלה ביוזמתם של התובעים, לאחר ששקלו העניין מבחינה כלכלית. מנגד, המשרד להגנת הסביבה לא יזם את הדרישה, אלא רק אישר את המלצתם של התובעים בעניין זה. לפיכך לא הוכח על ידי התובעים כי מדובר בנזק שיש להשיתו על הנתבעת מאחר שמקורו במעשה ו/או מחדל רשלניים של הנתבעת אשר גרמו לנזקים לאיכות הסביבה באופן המחייב את החלפתה של חוות המיכלים של תחנת הדלק.

1. בסעיף 126.2 בכתב התביעה עותרים התובעים לקבלת פיצוי בסך של 2,000,000 ₪ בגין הוצאה עתידית בשל הצורך בשיקום ביולוגי וכימי למי התהום בקרבת התחנה. בכך נסמכים התובעים על הודעת דואר אלקטרוני ששלח אדם בשם אבי חיים אל אדם אחר ששמו הראל ראוך. בהודעה זו, הכוללת שורות אחדות, נאמר, בין היתר, כי עלות שיקום הקרקע מוערכת בחצי מיליון דולר מינימום ומיליון דולר מקסימום. בהקשר זה אציין את העובדות הבאות:
2. ה"ה אבי חיים והראל ראוך לא העידו בפני, ולא אישרו את אמיתות ונכונות תוכן שדר הדוא"ל הנ"ל. לפיכך, אין ליתן למסמך זה משקל כלשהו כראיה לנזק העתידי הנטען;
3. לא הוצגה בפניי כל חוות דעת העוסקת בעלויות העתידיות הכרוכות בשיקום המקרקעין ובחלופות הקיימות לשם כך.

לפיכך, גם ראש נזק זה לא הוכח בפניי.

1. סיכום ומסקנות
2. כפועל יוצא לניתוח הדברים המובא לעיל הנני פוסק בזאת כדלקמן:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבעת נדחית בזאת במלואה.

התובעים יישאו בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד של הנתבעת בסך כולל של 80,000 ₪.

ככל שהסכומים שנפסקו לעיל לא ישולמו על ידי התובעים לנתבעת בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961. במקרה של פיגור כאמור העולה על 30 הימים אשר יימנו ממועד מתן פסק דין זה – הפרשי הצמדה וריבית אלה יחושבו מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה ובדואר רשום.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ג, 10 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.