העובדות הצריכות לעניין:

1. בפניי תביעה בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 20/12/08 (להלן: "התאונה").
2. התובעת היתה בעת התאונה הבעלים של רכב מסוג דייהטסו מ.ר 74-401-64.
3. הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה הנהג במונית מ.ר. 71-084-25.
4. הנתבעת מס' 2 היתה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב תביעה זה החברה המבטחת את רכב המונית.
5. בכתב התביעה טענה התובעת כי התאונה ארעה שעה שנהג המונית לא ציית לתמרור זכות קדימה לרכב הדייהטסו ובכך גרם לתאונת דרכים בה נחבל נהג רכב התובעת וכלי הרכב המעורבים בתאונה נזוקו. עוד טענה התובעת כי הנתבעת מס' 2 שילמה לה סך של 29,694 ₪ בלבד אשר אינו מהווה מבחינתה תשלום של מלוא הנזק . התובעת תבעה סכום של 12,740 ₪ הכולל ירידת ערך שהוערכה על ידי שמאי מטעמה בסך של 5,000 ₪, שכר טרחת השמאי בגובה 2,000 ₪ והוצאות נלוות אחרות.
6. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי נהג רכב התובעת, איבד שליטה על רכבו ופגע ברכב הנתבע בצידו השמאלי ועל כן הוא האחראי לקרות התאונה. לחלופין טענו כי התאונה נגרמה בשל רשלנות תורמת של נהג רכב התובעת. לעניין הנזק נטען כי רכב התובעת לא נבדק לאחר התאונה ועריכת השמאות לירידת הערך לא נעשתה כנדרש ולא נערך דו"ח נפרד לירידת הערך וזו לא נבדקה כראוי. כמו כן לא התייחס השמאי מטעם התובעת לעברו התאונתי והביטוחי של רכב התובעת וראוי היה כי יעשה כן בייחוד לאור העובדה שרכב התובעת היה רכב ליסינג לשעבר. לפיכך, נטען בכתב ההגנה, כי הנתבעת לא שילמה לתובעת בגין ירידת הערך אשר חושבה באופן כללי ומבלי להתייחס לעברו הביטוחי של הרכב. כן נטען כי הנזקים הנטענים מופרזים ולא מוכחים.

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].
5. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
6. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

1. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
2. על כך מושתתת החלטתו של בית המשפט – באם הצליח התובע להוכיח כי עמד במאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, הגם שייתכן שהלכה למעשה גרסתו למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה הקרובה ביותר, שכן בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען.
3. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)).

הדיון

1. במהלך הדיון הוצגה לבית המשפט הכרעת דין, ממנה עולה כי הנתבע מס' 2 בתיק זה הודה בבית המשפט לתעבורה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן ולפיכך הוא הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט גזר את דינו ודן אותו לתשלום קנס בסך 1,300 ₪ או 13 ימי מאסר ופסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 2 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים.
2. לאור הכרעת הדין, הודיע נציג הנתבעת 1 כי על מנת לייתר דיון נוסף ולייעל ההליכים הוא השאיר לשיקול דעת בית משפט עניין הרשלנות התורמת וטען לעניין הנזק כדלקמן: שכר טרחת השמאי בסך 2,000 ₪ מופרז, לעניין ירידת הערך בדו"ח השמאי מטעם התובעת, לא נלקח בחשבון כי ערך רכב ליסניג יורד ב- 22%, כן אין התייחסות לעברו של הרכב. לפיכך שולם לתובעת סך של 29,694 ₪ מתוך סך של 37,659 ₪ שנדרש.

הכרעה:

1. לנוכח הרשעת הנתבע 2 בבית המשפט לתעבורה בעניין התאונה נשוא התביעה דנן ובהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, אני קובעת כי מלוא האחריות לקרות תאונה זו מושתת על הנתבע 2 בלבד.
2. גדר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הנזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה ועקב התאונה.

הכרעה לעניין הנזק:

1. לאחר עיון ולימוד מסמכי בי-הדין, לרבות חוות הדעת מטעם התובע, הקבלות בגין תשלום עבור תיקון הרכב ותשלום שכ"ט שמאי ולאחר שמיעת הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, והנימוקים לכך הם כדלקמן:
2. חוות דעת השמאי נכתבה באופן בלתי מקצועי ולא בדרך הנכונה, בכל הקשור לפרק "ירידת הערך" וקביעת ערך הרכב:
   1. לעניין ערך הרכב: המדובר במקרה שלנו ברכב יד שנייה. היד הראשונה הייתה החברה אשר רכשה הרכב והשתמשה בו במסגרת "ליסינג", לפיכך, אין מקום לחשב 2 הפחתות, כפי שנעשה בחוות דעת השמאי של 2% ואח"כ פעם נוספת 11%, אלא, יש לבצע הפחתה אחת בלבד של 22% בגין הליסינג. אשר על כן ערך הרכב במקרה דנן הוא, 63,180 ₪ (לאחר הפחתת 22% משווי הרכב שהינו 81,000 ₪).

יש לציין שאין ידו של השמאי לבדוק עבר של הרכב בכל הקשור לתאונות קודמות, אלא, מבדיקת הרכב.

• 1. לעניין ירידת הערך: הדרך הנכונה לקבוע ירידת ערך של הרכב היא ע"י פירוט כל רכיבי הנזק ובכלל זה לציין חלק של רכב שהוחלף או תוקן ולציין לידו מה אחוז ירידת הערך בגינו. לאחר הפירוט הנ"ל מסכמים את אחוזי הנזק.

השמאי במקרה דנן קבע סכום ירידת הערך עוד לפני שקבע סך כל אחוזי ירידת הערך – פעולה הפוכה לפעולה החשבונאית השמאית שיש לעשותה.

1. לנוכח האמור אני מעריכה באומדנא ובהעידר פירוט בחוות הדעת מטעם התובעת כי בגין העבודות והחלפת החלקים קיימת ירידת ערך של 6%. לפיכך, על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 3791 ₪ בגין רכיב של ירידת ערך, המהווים 6% מערך הרכב שהינו 63,180 ₪.
2. לעניין שכר טרחת השמאי, אני מקבלת את עמדת חברת הביטוח כי שכר הטרחה הינו מופרז, ולא נרשמה כל סיבה מיוחדת לשכר הטרחה הגבוה שנתבקש. על כן וחרף הקבלות שהומצאו, אני קובעת כי שכר טרחת השמאי יעמוד על סך של 900 ₪ שכ"ט שמאי. קביעה זו באה גם בשים לב לעובדה שחוות הדעת לא נעשתה כנדרש ובכלל זה ללא הנמקה ופירוט של פעולות ורכיבים הדורשים התייחסות בעת מתן חוות הדעת.
3. לסכום זה אני מוסיפה הוצאות משפט בסך 500 ₪.
4. סך כל נזקי התובעת שנגרמו בגין התאונה עומד על 5,191 ₪.
5. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכום בסך 5,191 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד יום התשלום בפועל.

27. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם.

לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ג, 11 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.