מטעם התובעת: עו"ד שלי גוטרמן

מטעם הנתבעת: עו"ד חיים קרויטרו

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד), בשל נזק גוף שנגרם לתובעת כרוכבת אופנוע בתאונה מיום 20.6.09. כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדיה התמנה ד"ר אלחנן לוגר. לדעתו, נגרם לתובעת שפשוף באזור הברך וחתך בגיד הפיקה ואין אינדיקציה לכך שהברך עצמה נחבלה במישרין. הוא בדק את התובעת, חשד שנגרמה לה פגיעה מניסקיאלית ושלח אותה לבדיקת MRI שלא הראתה ממצא כלשהו. בחקירתו הנגדית הממושכת הבהיר שלא מצא כל סיבה אובייקטיבית לתחושת הכאב שעליה מתלוננת התובעת: לא נמצאו בברך שינויים ניווניים, התובעת לא צולעת והתנועה במפרק תקינה לגמרי. המומחה הסביר שאם לא ציין בבדיקתו דבר, מסתבר שגם לא מצא הבדל בהיקף הירכיים, אך אין לדבר משמעות רבה, שכן לעתים גם כשיש פגיעה, היא לא גורמת להבדל משמעותי בהיקף (שממילא אינו בהכרח זהה בשתי הרגליים). המומחה הסביר שאפילו נגרמה לתובעת בעקבות התאונה דלקת במפרק הברך (ולא רק בסביבתה), זו לא הותירה אצלה כל תוצאה פיזיולוגית הניתנת לאבחון בבדיקת הדמיה. המומחה מצא שלתובעת נגרמה פגיעה עצבית קלה, בענף קטן ומרוחק של העצב שבגללה נגרם לה אובדן תחושה בשטח זניח של כ-3 סמ"ר. לממצא זה אין כל משמעות ולא בגללו סובלת התובעת מכאב (להפך, במקום זה אין תחושה בכלל). עוד מצא המומחה צלקת באורך 3 ס"מ בברך, ולא סבר שיש לה משמעות, או שהיא מכערת. המומחה קבע שלתובעת לא נותרה נכות קבועה, וקבע לה נכויות זמניות של 100% משך חודש ועוד 50% לחודש נוסף.

2. בסיכומיה (ולא קודם, כנדרש, בבקשה הנתמכת בתצהיר) ביקשה התובעת לפסול את חוות-דעתו של ד"ר לוגר ולמנות מומחה אחר תחתיו. היא טוענת כי "ד"ר לוגר בחר להעיד באופן שקרי בניסיון להסתיר את דרך פעולתו המגמתית ולהתעלם ממצבה של התובעת וסימון המטרה של "אין נכות" ובחר שלא לבצע בדיקה שיכולה היתה אף לטענתו- לשמש "עדות אובייקטיבית" – אותה לטענתו חיפש ולא מצא – לפגיעתה של התובעת..." גם מניע נסתר לכך מצאה התובעת "ההסבר היחיד לאופן התנהלותו הנ"ל של המומחה מטעם בית-המשפט הינו רצונו להגן על בית-החולים בו הוא עובד ועל הרופאים שבדקו את התובעת תוך ניסיון "ליישר קו" עם הרופאים ולהסוות את מחדלם לאבחן את מצבה של התובעת..."

3. (א) בסיכומיה טענה התובעת שד"ר לוגר אינו בעל המומחיות המתאימה להערכת מצבה, שכן אף שהוא אורתופד, מומחיותו היא בתחום כף הרגל והקרסול ולא בתחום הברכיים. הנתבעת סבורה שדי במומחיותו של ד"ר לוגר כאורתופד על מנת להכשירו לחוות דעתו בעניינה של התובעת. היא מזכירה שהתובעת עצמה רק ביקשה שימונה מומחה בתחום האורתופדיה – ומה לה כי תלין על שהתקבלה בקשתה?

(ב) אין ממש בטענת התובעת נגד מומחיותו של ד"ר לוגר. לפי תקנה 2 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג – 1973 "לא יאושר תואר מומחה... אלא אחד התארים הנקובים בטור א' של התוספת ולא יאושר תואר אלא לפי הוראות אלה." בטור א' לתוספת מופיעים תארי המומחה המוענקים בדין. בטור ב' נמנות דרישות הכשירות לקבלתם. "מקצוע משנה" מוגדר בתקנות כ"ענף רפואה המפורש בטור ב'" רק שני תארים הניתנים כדין נוגעים באורתופדיה: "מומחה בכירורגיה אורתופדית", או "מומחה בכירורגיית כף יד". הדין לא מעניק תארים נבדלים לאורתופדיה של איברי גוף שונים, כגון, כתף, קרסול או ברך. מומחה בכירורגיה אורתופדית נדרש להכשרה במקצועות משנה שונים וביניהם עשויים להיות, "כירורגיית כף רגל וקרסול", או "כירורגיית כתף". אין ברשימה כל מקצוע משני המוגדר כ"כירורגיית ברך". מכאן, שלמעשה ציפיית התובעת היא שבית-המשפט לא יסתפק במינוי מומחה לפי התארים המוכרים בדין, ואפילו לא שימנה מומחה, ב"מקצוע משני" (שלפי הדין אין איש יכול לרכוש בו תואר מומחה), אלא שימנה מומחה בתחום מומחיות שאינו מוכר כלל בדין לא כמקצוע ראשי ולא כמקצוע משני!

(ג) ברפואה – כמו במשפטים – נטיה גוברת להתמקצעות. דהיינו, יש אנשים המצמצמים את תחומי עיסוקם לאספקטים ספציפיים של תחום התמחותם, או רוכשים בהם מיומנות יתירה. במרכזים רפואיים גדולים יתכן שמי שעוסק בקרסול לא יעסוק כמעט בברכיים ולהפך. זו אינה שאלה של "כשירות" פורמלית ואין בכך כדי לשלול את זכותם וסמכותם של רופאים שמחזיקים בתואר מומחה בכירורגיה אורתופדית לטפל ולחוות-דעתם על פגיעות באיברים ספציפיים אלה. ד"ר לוגר הוא מומחה בכירורגיה אורתופדית, ורופא בכיר במחלקה אורתופדית ב' במרכז הרפואי תל-אביב, שבו הוא גם מנהל את השירות לכף רגל וקרסול. הוא העיד, שבשגרה אינו מטפל בבעיות ברכיים ספציפית, אך כרופא הפעיל בחטיבה האורתופדית בבית-החולים הוא חשוף לבעיות המטופלות שם, מכיר את הספרות הרלבנטית וכשיר לנתח את מצבה של התובעת. המומחה חיווה דעתו בענין שבתחום מומחיותו הפורמלית. יכולתו להשיב באופן מדויק ומנומק לשאלות שהוצגו לו, שכנעה שגם מבחינה מעשית יש לו הכישורים והידע לחוות-דעתו בענין שבירר.

4. (א) הנתבעת מלינה על-כך שד"ר לוגר עצמו עובד בבית-החולים שבו טופלה התובעת והוא מכיר את הרופאים שטיפלו בה. לדעתה, היה עליו לפסול את עצמו מלשמש מומחה בתיק לאור היכרות זו היוצרת "ניגוד עניינים". הנתבעת בסיכומיה מזכירה שהתובעת לא סברה שיש פסול במינויו ולא ביקשה את ביטולו – וגם לאחר קבלת חוות-הדעת לא טענה לפסול במינוי.

(ב) ד"ר לוגר מונה ע"י כב' הרשם ביום 6.10.12. את זיקתו לבית החולים שבו טופלה התובעת היא יכלה ללמוד (אם לא ידעה אותה ממילא) מכתובתם הזהה. היא לא ביקשה את החלפתו גם כשקיבלה את חוות-הדעת שבה נכתב במפורש מה תפקידו. היא לא טענה לבעיה כלשהי במינויו עד לשלב הסיכומים. מי שטוען לניגוד עניינים המחייב פסלות, נדרש לטעון זאת בהזדמנות הראשונה שבה נודעת לו עילת הפסלות הנטענת. לא כך עשתה התובעת. היא כבשה את טענתה עד לסיכומיה. התובעת טוענת ש"ניגוד העניינים" בא לידי ביטוי בכך שהמומחה עיוות את חוות דעתו כדי להגן על בית החולים בו הוא עובד ועל רופאיו מפני חשיפת "מחדל". גם טענה זו – שהיא לחלוטין חסרת בסיס – נטענה לראשונה בסיכומים. שתי הטענות, בדבר ניגוד העניינים ובדבר ה"מחדל" בטיפול הרפואי, לא נטענו בחקירה הנגדית ולמומחה לא ניתנה הזדמנות להגיב עליהן.

5. התובעת תוקפת את גוף חוות-הדעת ועדות המומחה בשני עניינים מרכזיים. באחד היא לומדת שחל אצלו "שינוי גרסאות" ובשני היא מייחסת לו שקר מכוון. אקדים ואציין שמדובר בטענות שווא שנטענו על סמך ציטוטים סלקטיביים מהפרוטוקול. אף שהטענות נטענו תוך ייחוס פגם מוסרי אישי לעד מומחה, לא הציגה אותן ב"כ התובעת למומחה בחקירתו הנגדית. היא לא נתנה לו הזדמנות להסביר את הדברים, להתמודד עם האשמותיה ולהגן על שמו הטוב.

6. טענת שינוי הגרסאות נוגעת לכך שהמומחה סבר שלתובעת לא נגרמה פגיעה ישירה בברך בעת התאונה, אלא רק פגיעה עקיפה. התובעת מלינה על שהמומחה מתעלם מדברים שהוא עצמו כתב - ש"היא סבלה מחתך באזור גיד הפיקה השמאלי" בתאונה, וגם שהיא "נפגעה בברכה השמאלית ע"י רכב שפגע בהם מהצד". היא טוענת, בניסוח שבדרך-כלל מייחדים לבעל-דין המעיד על עובדות, ש"בניסיון "להגן" על חוות-דעתו העלה "גרסה חדשה" שאותה מצא לנכון להעלות לראשונה במענה לשאלות ההבהרה". למעשה כאשר התובעת והמומחה משתמשים במילה "ברך", הם מתכוונים לדברים שונים. התובעת מכנה "ברך" את מכלול האיברים הנמצאים באיזור גוף מסויים ואילו המומחה (שיודע אנטומיה) מבחין בין איברים שונים הסמוכים זה לזה שלכל אחד שם משלו. הוא הסביר זאת במפורש, אך התובעת פשוט מתעלמת מההסבר האנטומי: "איזור גיד הפיקה זה מתחת לברך, זו לא הפיקה ולא פרק הברך עצמו". לא מדובר בשינוי גרסאות כלל. בהמשך גם הסביר המומחה את מסקנתו שהתובעת לא סבלה פגיעה ישירה בברך: "חתך בברך מפגיעה של מכונית שלא מתבטא בפגיעה בברך עצמה זה אמור להיות איזה שפשוף של המכונית ולא חבלה ישירה ורצינית". גם מהסבר זה התעלמה התובעת. בעוד שהתובעת נתפסת לתיאורים מילוליים שעניינם עצם המגע בין הרכב הפוגע והברך, עסק המומחה בהערכת תוצאת מגע זה, והשאלה האם סבלו הפיקה או פרק הברך עצמו מכה בתאונה. השימוש בביטויים "ישיר" ו"עקיף" מבטאים אצל שניהם עיסוק בשני עניינים שונים. לא מצאתי בעדות המומחה בעניינים אלה כל פגם.

7. התובעת שאלה את המומחה בשאלות הבהרה מדוע לא מדד והשווה את היקפי הירכיים של התובעת. הוא השיב: "לא ציינתי זאת בבדיקה משום שבמדידה שביצעתי היקף שרירי הירך והברך נמצא שווה". התובעת מציינת כי אין לכך זכר בחוות-הדעת או בתרשומת הבדיקה. בסיכומיה היא מצטטת את הסברו בבית המשפט בדיוק כך: "אם אני רואה שמשהו תקין אז אני לא מציין אותו לעצמי" "אני רושם לעצמי למעשה את הדברים הלא תקינים". מהציטוט משתמעת כביכול הצהרה חד-משמעית. בהמשך סיכומיה מונה התובעת ממצאים תקינים שונים שכן ציין המומחה בחוות-דעתו, לכאורה בניגוד חזיתי להצהרה שציטטה מפיו קודם. בסעיף 42 היא מסיקה כי "ד"ר לוגר בחר להעיד באופן שקרי בניסיון להסתיר את דרך פעולתו המגמתית ולהתעלם ממצבה של התובעת וסימון המטרה..." –ההדגשה שלי – י.ב.)

8. להלן יובא הציטוט המלא מהפרוטוקול והטקסט שהשמיטה התובעת בסיכומיה יודגש:

"ש. ז"א שאם יש בדיקה או ממצא שלא רשום בחוות-הדעת זה משהו שלא עשית בדיקה שלו?

ת. לא בהכרח. אם אני רואה שמשהו תקין אז אני לא מציין אותו לעצמי. למשל, אם אני רואה שעובי הירכיים שווה, אז לא תמיד אכתוב את זה. אני רושם לעצמי למעשה את הדברים הלא תקינים. יכול להיות שגם לא ארשום בתרשומת דברים שמצאתי שהם תקינים ונראים לי לא נחוצים לציון."

בסיכומיה התובעת ציטטה את הפרוטוקול סלקטיבית. היא השמיטה מדברי המומחה ביטויי ההסתייגות המסבירים כיצד יתכן שלעתים יזכיר ממצאים תקינים ולעתים לא יזכירם. היא השמיטה את ההסבר הספציפי לענין הבדיקה המדוברת. כך הפכה אמירה "פתוחה" ומסוייגת להצהרה "סגורה" חד-משמעית. התובעת עיוותה עיוות גס את דברי המומחה. אחר-כך "הוכיחה" שהמומחה לא פעל בהתאם להצהרה ששמה בפיו והאשימה אותו ב"שקר" שלא היה ולא נברא.

9. החל מסעיף 45 מפליגה התובעת ב"הסבר" קונספירטיבי ל"שקר" של ד"ר לוגר. לשיטתה, פעל ד"ר לוגר כדי "להגן" על רופאי בית-החולים משהבין כי היה מחדל בטיפול הרפואי בתובעת. טיעונים אלה של התובעת שאובים לחלוטין מעולם הדימיון (וגם מנוגדים להגיון. הרי לא על מנת "לחפות" על כשליהם של רופאי בית-החולים שלח המומחה את התובעת לערוך בדיקת MRI). עד לסיכומיה, התובעת מעולם לא טענה שהיה "מחדל" (לא פחות מזה) בטיפול בה, אף לא טענה שהיתה סתם "טעות". אין שמץ ראיה התומכת בטענה. יוזכר, שטענות בענין שברפואה מוכיחים באמצעות חוות-דעת מומחה. בתביעה המתנהלת עפ"י חוק פלת"ד, המומחה הוא רק המומחה שמינה בית-המשפט. תזה רפואית שלא הוכחה באמצעות המומחה, תזה שאפילו לא הוצגה לו, אינה מבוססת על ראיה כשרה. ההסתמכות על תזה כזאת בסיכומים היא פסולה. הדבר לא מפריע לתובעת לייחס למומחה "מניע" שאין בו ממש ל"שקר" שלא היה ולא נברא.

9. הכפשת המומחה נראית בלתי הוגנת במיוחד נוכח הרצון הטוב שהפגין כלפי התובעת בעדותו. המומחה הסביר שציפה שבדיקת ה – MRI שאליה שלח את התובעת, תאשש את סברתו שנגרם לה קרע במיניסקוס והוא התאכזב שלא גילתה דבר. התובעת סבורה שהיה עליו לקבוע לה נכות בגין "תסמונת כאב פטלו–פמורלית" על סמך תלונות סובייקטיביות שלה בלבד. המומחה עמד על כך שלא ניתן לקבוע נכות באופן בלעדי על סמך תלונות סובייקטיביות על כאב שלא נמצאה לו סיבה פיזיולוגית בממצא אובייקטיבי. זו גם העמדה המקובלת בפסיקת בתי-המשפט.

10. שוב ושוב הסביר המומחה, שכאב כשלעצמו הוא ענין סובייקטיבי שלא ניתן לבדוק את עצם קיומו. על מנת לקבוע לאדם דרגת נכות יש למצוא ממצא גופני כלשהו המסביר את הכאב שהוא טוען לו. אכן, אפילו נאמין שהתובעת חשה בכאב, מה סיבתו? המומחה חיפש אחרי ממצא אובייקטיבי כלשהו אצל התובעת, אשר ניתן לייחס לו את כאביה ולא מצא ממצא כזה. הממצאים שכן מצא הוסברו היטב, הם מינוריים מאוד ואין ספק שלא בגללם חשה התובעת בכאב. הממצא האובייקטיבי הוא שלתובעת נגרם קרע קטן בגיד הפיקה שנמצא מחוץ למפרק הברך. קרע זה החלים ובכל מקרה הוא עצמו לא יכול להסביר כאבים בברך. בברך עצמה אין ממצא ניווני וגם לא נצפתה כל הגבלה בתנועות התובעת. בסופו של דבר, נשענת הערכת נכות במידה רבה על התרשמות בבדיקה הקלינית. אין תחליף להתרשמות הבלתי אמצעית של הרופא שבדק את התובעת. התובעת אכן דיווחה על כאב, אך לא הפגינה מגבלות גופניות ולא נמצאו אצלה שום ממצאים היכולים להסביר את הכאב, אף שנערכו הבדיקות המקובלות שיכולות היו לספק הסבר כזה. בנסיבות כאלה צדק המומחה כאשר סבר שלא ניתן לקבוע לתובעת אחוזי נכות.

11. לתובעת נותרה צלקת קטנה. בעת כתיבת פסק-הדין סברתי בטעות שראיתי תצלום שלה, אך בבדיקה נוספת התברר שהצילום שהוגש אינו קריא ולכן התבקשה התובעת לשוב ולהגיש תצלום שיסרק סריקה צבעונית. משהוגש, הושלם פסק-הדין. ד"ר לוגר לא סבר שהצלקת (שגודלה כ – 3 ס"מ) מצדיקה קביעת נכות נפרדת. התרשמות בית-המשפט מהצילום היא שאכן מדובר בצלקת מינורית מאוד שאין לה כל משמעות ממשית. בהעדר כל נכות אחרת, אין באומדן הנזק כל משמעות אפשרית לצלקת כזאת אפילו היתה נקבעת בגינה דרגת נכות מזערית.

12. התובעת העידה בדיבור מהיר ונרגש מאוד על כאבים בברך, שלפני התאונה היה תפקודה תקין – כאב בישיבה, בהליכה ובכריעה, בירידה במדרגות. לטענתה, הכאב גורם לה לצמצם פעילויות שונות שבמהלכן היא חשה כאב. בסיכומיה טענה שנגרמה לה נכות תפקודית בשיעור 10%. אף שאינה טוענת שנגרמו לה הפסדי הכנסה בעבר, היא טוענת להפסדים בעתיד בסך 376,778₪, להפסדי פנסיה בסך 37,677₪, לעזרת צד ג' בסך 40,200₪ בעבר ו–183,035₪ לעתיד, להוצאות רפואיות בסך 3,500₪ בעבר ו–15,252₪ בעתיד, להוצאות ניידות בסך 13,4000₪ בעבר ו–61,011₪ לעתיד ולפיצוי בשל כאב וסבל לפי 20% נכות בסך 37,952₪. בסה"כ היא מבקשת לא פחות מ- 768,805₪. הנתבעת מציעה לפצותה רק בגין נזק לא ממוני, בסך 7,500₪.

13. התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים. נגרמה לה פגיעה קלה שהותירה בה רק נכות זמנית במשך שבועות אחדים. אחר-כך החלימה. לתלונותיה מאז, אין הסבר בממצאים הרפואיים. נותרה לה צלקת קטנה, אשר אין לה כל משמעות תפקודית. סביר שבתקופה הסמוכה לתאונה נגרמו לתובעת הוצאות יתירות שלא הוחזרו לה ממקור אחר ובגין כך נפסק לה פיצוי בסך 2,000 ₪. כמו כן נפסק לה פיצוי בסך 7,500₪ בגין נזק לא ממוני. לא נגרמו לה הפסדי השתכרות בעבר וסכומי הכסף האחרים שמבקשת התובעת בראשי הנזק השונים שפורטו קודם אינם מעוגנים בראיות כלשהן.

14. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת 9,500₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1,457₪ ואת האגרה. מעבר לכך, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה