1. בפניי כתב אישום, המייחס לנאשם שני אישומים, הסובבים סביב סכסוך שכנים בין הנאשם למתלוננת לירון סרדס (להלן: "המתלוננת") ומשפחתה והוביל, כך על פי הנטען בעובדות האישום הראשון, לביצוע עבירות גם נגד אנשי משטרה, הכול כפי שיפורט להלן:

על פי עובדות האישום הראשון בתאריך 10.9.08, סמוך לשעה 12:00, איים הנאשם על המתלוננת בכך שבעודו מניף פטיש, אמר לה "אם לא תסתמי את הפה שלך, אני אתן לך אותו בראש". בהמשך למתואר, באישום זה, נטען כי הנאשם איים, על השוטרת ארבל שרעבי, (להלן: "השוטרת") שהגיעה למקום האירוע, בעקבות הזמנת המתלוננת את המשטרה, בכך שאמר לה "אני אתלונן עלייך במח"ש, אני כבר אמצא על מה", וכן "אל תדאגי, את תשלמי על כך ביוקר", משום שהאחרונה הודיעה לו על מעצרו לאחר שסרב להיענות לבקשתה להתלוות אליה לתחנת המשטרה.

בגין מעשים אלו מואשם הנאשם בעבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

בהמשך נטען, כי בתחנת המשטרה, לשם הובל הנאשם כעצור, השתולל הנאשם, השמיע הערות מעליבות, שכוונו כלפי השוטרת שרעבי ושאר השוטרים הנוכחים, לאמור: "אני אזיין את השוטרת הזאת, כולכם זונות" ותקף באמצעות דחיפה את השוטר יוסי גוזלן (להלן: "השוטר").

בגין מעשים אלו מואשם הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין ובעבירה של תקיפת שוטר, על פי סעיף 273 לחוק העונשין.

האישום השני, הינו המשך ישיר של האירועים נשוא האישום הראשון. על פי עובדותיו, שוחרר הנאשם ביום מעצרו, בתחנת המשטרה, כשבין יתר תנאי השחרור נאסר עליו ליצור קשר בכל דרך שהיא או להיפגש עם המתלוננת לתקופה של 14 יום.

על פי הנטען, בתאריך 12.9.08, משהבחין הנאשם במתלוננת, בבניין מגוריהם, הפר הנאשם איסור זה, בכך שקילל את המתלוננת באמרו "שרמוטה, זונה בת זונה" ובהמשך אף כינה אותה ואת אחותה בתואר "לסביות".

בגין מעשים אלו מואשם הנאשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית, על פי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

1. במענה לכתב האישום, כפר הנאשם בכך שאיים על המתלוננת או על השוטרת שהגיעה למקום.

על פי גרסתו, דרש מהמתלוננת, שהינה שכנתו, להסדיר את תשלומי ועד הבית ובעת האירוע עבד בגינת הבית המשותף.

הנאשם לא הכחיש כי סירב לאפשר לשוטרת לעכבו, אך טען כי הסביר לשוטרת שאינו יכול להתעכב, משום שבנו, שנמצא בבית, סובל ממחלה והוא צריך לטפל בו, אך השוטרת התעלמה מהמצב ולאור סירובו להתלוות אליה עצרה אותו במקום.

על אשר ארע בתחנת המשטרה אישר שהיה נתון בסערת רגשות ובמצב של חרדה כלפי בנו וטען בפניהם שהמעצר מיותר, אך כפר בכך שהשתולל, כמתואר בעובדות כתב האישום, שאיים או תקף את השוטר.

בהתייחסו לאישום השני כפר כפירה כללית במיוחס לו.

1. אדון עתה בכל אחד מהמעשים והעבירות המיוחסים לנאשם בכתב האישום, על פי סדרן הכרונולוגי:

הראשון – עבירת האיומים כלפי המתלוננת –

אין מחלוקת כי במועד הרלוונטי לאישום התנהל דין ודברים בין הנאשם מצד אחד לבין המתלוננת ואמה סלאמה סרדס (להלן: "האם"), מצד שני, על רקע סכסוך השכנים שהיה קיים ביניהם ונבע מחד גיסא מטענות הנאשם נגדן על אי תשלום מסי ועד הבית ומאידך גיסא מטענותיהן נגדו על אי סדרים כספיים, בכספי הוועד, שהוחזקו על ידו ובניית גדר ללא הסכמתן.

עוד אין חולק שהמפגש התקיים ביניהם בחצר הבית המשותף, בעת שהנאשם עבד בתיקון הגדר, תוך שימוש בכלי עבודה וביניהם פטיש, והאירוע החל לאחר שהאם הטיחה לעברו "מה זאת הגדר הטיפשית הזאת" והמתלוננת הוסיפה ואמרה לו, בין אם על פי גרסתה, שהוא "שקרן" ובין אם על פי גרסת הנאשם "מי שם מפגר כמוך בוועד".

המחלוקת היא לגבי אופן תגובתו של הנאשם לשמע דברי הקנטור של האם והמתלוננת.

על פי גרסת המתלוננת "באותו רגע הוא התרומם, נופף ביד עם הפטיש ואמר שאם לא אשתוק, הוא יכה אותי באמצעותו"

על פי גרסת האם "הוא אמר לה 'תסתמי את הפה שלך, תשתקי'. הוא התכופף למטה והרים משהו כבד. צעקתי 'מה אתה עושה רמי'. הוא זרק את זה ושמעתי רעש. הסתכלתי על הרצפה וראיתי פלייר, פטיש ועוד מכשיר שלא זיהיתי", אך גם לאחר שזיכרונה רוענן מהודעתה במשטרה לא זכרה ולא הצליחה להיזכר מה אמר הנאשם, אם בכלל, בעת שהרים את כלי העבודה.

שתי סתירות מהותיות, בין גרסת המתלוננת לגרסת אמה, מתגלות כבר משני הקטעים שהובאו לעיל, וביתר פירוט לאורך עדותן, לגבי מעשיו של הנאשם בתגובה לדבריהן:

האחת - בעוד המתלוננת מספרת שהנאשם עבד עם הפטיש ונופף בו בידו, עולה מגרסת האם שהנאשם התכופף כדי להרים את הפטיש בעקבות הדין ודברים שהתנהל בין הנאשם למתלוננת.

השנייה – המתלוננת סיפרה שבעת שהנאשם נופף בפטיש איים עליה שאם לא תשתוק יכה אותה באמצעותו, לעומת זאת האם כלל לא זכרה שהנאשם איים מילולית ועל פי תיאורה האיום היה בהתנהגות בלבד.

מעבר לסתירות אלה התגלתה סתירה מהותית נוספת בין גרסאות השתיים וזאת באשר לסיבת ירידתן למטה.

בעוד המתלוננת סיפרה שירדו על מנת לנקות את כתם הלכלוך שנותר על המדרגות משקית האשפה שהורידה בבוקר וכדי לטייל עם הכלב. סיפרה האם שהן ירדו כדי ללכת לקניות. לא זאת אף זאת המתלוננת הדגישה שירדה עם אמה מפני שחששה מהמפגש עם הנאשם ואילו האם הכחישה, בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם שהמתלוננת ביקשה שתרד עמה כי פחדה מהנאשם.

לכאורה ניתן היה למצוא, במזכר שרשמה השוטרת, סמוך לאחר האירוע, ובדוח המעצר במקום המיועד לרישום "תגובת העצור", ראשית הודיה של הנאשם, כשעל פי הרישום סיפר לה הנאשם "שהוא החזיק פטיש ביד והרים אותו באוויר ואמר לה 'אם לא תשלמי אז...'"

שני גורמים עיקריים פוגמים במשקל ובאמינות הדברים שנרשמו, על ידי השוטרת, כביכול מפי הנאשם:

האחד – הנאשם סרב לחתום על דוח המעצר ובהודעה שנמסרה על ידו זמן קצר לאחר שהובא לתחנת המשטרה, הודה אמנם שאחז בפטיש בזמן האירוע, אך לדבריו עבד עמו בגינה והכחיש מכל וכל את הטענה שהוטחה בפניו ולפיה איים לפגוע באמצעותו במתלוננת – גרסה עליה חזר בעדותו בבית המשפט.

השני – יחד עם השוטרת הגיע למקום האירוע המתנדב מר אלכס הראל (להלן: "המתנדב"), שאף הוא רשם מזכר, המתייחס, בין היתר, לתגובת הנאשם לבקשת השוטרת לתאר את שארע, ובו ציין כי לבקשתה השיב לה הנאשם "לא רוצה לענות לך. אם את רוצה שאדבר תעצרי אותי".

הנאשם כאמור הכחיש בגרסתו כי איים על המתלוננת,אף שהודה שבעת האירוע אחז בפטיש בידו, אך לטענתו לצרכי עבודתו בגינה ולבקשת ב"כ המאשימה אף סיפק הסבר להגשת התלונה "הם לא רצו לשלם. הכול היה בגלל התשלומים... היא חשבה שאם היא תזמין משטרה, היא לא תצטרך לשלם...".

בגרסתו צמצם הנאשם את חזית המריבה לשאלה האם הטיח במתלוננת את דברי האיום, המיוחסים לו בכתב האישום, לאחר שהודה שאחז בפטיש, אך זאת בשל עבודתו במקום, עובדה שלא נסתרה על ידי המתלוננת ואמה.

גרסתה של המתלוננת בנקודה זו, היחידה שנותרה שנויה במחלוקת, לא נתמכה בגרסת האם, שהייתה עדה לאירוע, ולמעשה אף מחזקת את גרסת הנאשם, לפיה לא השמיע כל דברי איום כלפי המתלוננת בעת שאחז בפטיש. בהעדר ראייה תומכת אחרת, המסקנה היא שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק הסביר הדרוש במשפט הפלילי שהנאשם איים על המתלוננת, ולא הוכיחה את אשמתו בעבירה זו.

1. השני - עבירת האיומים כלפי השוטרת –

הראיות הקושרות את הנאשם לעבירת האיומים כלפי השוטרת, לאחר מעצרו במהלך הנסיעה בניידת – שם, על פי הנטען, אמר לה "אני אתלונן עליך במח"ש, אני כבר אמצא על מה" - ובתחנת המשטרה - שם, על פי הנטען, אמר לה "אל תדאגי, את תשלמי על כך ביוקר" מבוססות על דוח הפעולה שרשמה השוטרת, על המזכר שרשמה רס"ל שחר סידיס (להלן: "השוטרת שחר") ועל מזכר שרשם המתנדב שהיה עד לשני האירועים.

קיימים שינויים קלים בין הרשום בדוח השוטרת לבין הרשום בדוח המתנדב, לגבי ציטוט דברי האיום שלטענת שניהם השמיע הנאשם כלפי השוטרת.

הנטען בכתב האישום מבוסס על גרסת השוטרת ואילו המתנדב ציין ששמע במהלך הנסיעה בניידת את הנאשם מאיים על המתלוננת שיתלונן עליה במח"ש "וכבר ימציא משהו עליה" ועל האיום בתחנת המשטרה רשם שהנאשם אמר לה "את תראי מה יהיה לך".

השוטרת שחר, שהייתה עדה רק להתרחשות בתוך תחנת המשטרה, מאשרת במלואם את הדברים, כפי שנרשמו על ידי השוטרת וציינה בדוח כי שמעה את הנאשם מאיים על השוטרת במילים "זה יעלה לך ביוקר", כשבעדותה בבית המשפט, בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם, הבהירה כי החשיבה את דבריו של הנאשם לשוטרת כדברי איום.

הנאשם, בחקירתו במשטרה, לא נחקר ולא נשאל "ברחל ביתך הקטנה" על הטענה שאיים על השוטרת שיגיש נגדה תלונה במח"ש על משהו שימצא או ימציא עליה, אולם בתשובתו לשאלת החוקר למה התכוון שאמר לשוטרת במשרד "תראי מה יהיה לך", לא הכחיש אמירה זו, אך טען כי התנהגותו בכלל בתחנת המשטרה נבעה מתסכולו על מעצר השווא שלו והוסיף "אני אמרתי לה אני סתם עצור... אני אמרתי לה אני רוצה את הפרטים שלך. אני התכונתי שאני רוצה להתלונן עליה".

בעדותו בבית המשפט, בניסיון להסביר את התנהגותו - מרגע שהשוטרת הודיעה לו שהוא מעוכב ועליו להתלוות אליה לתחנת המשטרה, עובר דרך התנהלותו לאחר הודעתה שהוא עצור והובלתו כעציר לתחנת המשטרה ועד להתפרעותו בתחנת המשטרה, עובדה אותה, כאמור, לא הכחיש בחקירתו במשטרה – גייס הנאשם לטובתו את נכותו הקשה של בנו, עליה אין עוררין.

כך סיפר, לראשונה בעדותו בבית המשפט, כי ביקש מהשוטרת לדחות את התייצבותו בתחנת המשטרה, משום שהיה צריך לחבר את בנו הנכה, שישן בדירה, למכונת ההזנה, ולהישאר עמו עד להגעת אשתו או חמותו, אך השוטרת, בחוסר רגישות, העבירה את הילד הנכה למשמורת בת השכן, שלא ידעה כיצד לחברו למכונת ההזנה, והורתה על מעצרו.

אמנם השכנה, הגב' נינה מנחמוב (להלן: "נינה"), אשר העידה כעדת הגנה מטעם הנאשם, תמכה, לכאורה, בגרסתו ולפיה השוטרת מסרה לה את הילד שישב בסל-קל וביקשה ממנה לשמור על הילד, אך עדותה, כמו עדות הנאשם, בנקודה זו, לא הייתה אמינה עליי.

לנאשם לא היה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא סיפר על כך לאף אחד בתחנת המשטרה, ולא מסר על כך במהלך כל חקירתו במשטרה, כשבתשובה מתחמקת טען "לא שאלו אותי על הילד במשטרה. במשטרה קיבלתי מכות והייתי בהלם מוחלט. הרגשתי שאין עם מי לדבר ומה לדבר. אנשים מופרעים".

מדובר בגרסה כבושה שלא ניתן כל הסבר לכבישתה - תרחיש כזה, אותו תאר הנאשם בהרחבה בעדותו בבית המשפט, לו אכן היה מתרחש היה חייב לבוא לידי ביטוי בהודעת הנאשם.

הנאשם, כאמור, הודה, בחקירתו במשטרה, שהתפרע בתחנת המשטרה, אך לשאלה מדוע עשה כן השיב "מכיוון שאני סתם עצור" ולא הזכיר ולו במילה אחת את התנהגותה חסרת הרחמים של השוטרת. גם במקום בו סיפר, בחקירתו במשטרה, מיוזמתו, על כך שביקש את הפרטים של השוטרת על מנת להתלונן נגדה היה מתבקש שיתאר את אטימותה של השוטרת למראה בנו הנכה, אם אכן היה ממש בטענה זו. הזדמנות נוספת ומתבקשת להעלות סיפור זה, ניתנה לנאשם, במהלך חקירתו, כשנשאל מדוע כשביקשה ממנו השוטרת לעצור המשיך ללכת, אך בהסברו, שוב לא נזכר הסיפור המרגש על בנו שהושאר רעב על ידי השוטרת במשמורת השכנה, אלא נטען על ידו שביקש מהשוטרת שלא לעצור אותו ליד כל השכנים כי "אני לא רציתי פדיחות".

לא זאת אף זאת, ציינתי שעדותה של נינה תומכת לכאורה בגרסת הנאשם, אך לא למעשה. בין גרסתה לגרסת הנאשם, לגבי נסיבות מסירת הילד למשמורתה, נתגלתה סתירה. בעוד שלטענת הנאשם בעת שהשוטרת התעקשה שעליו להתלוות אליה, חרף מצבו של הילד, ושאם לא כן יהיה עליה לעצור אותו, הגיעה למקום נינה והציעה לשמור על הילד, סיפרה נינה שקבלת הילד לא הייתה מיוזמתה, אלא שבעת ששהתה בתוך בית אביה דפקה השוטרת על דלת הבית, שאלה אם תוכל לקחת את הילד וכשהשיבה בחיוב מסרה לה את הילד למשמורתה.

התוצאה, מכל האמור לעיל, שאני מאמינה לגרסת השוטרת, הנתמכת בגרסתם של השוטרת שחר ושל המתנדב, שרשמו כל אחד מהם, בזמן אמת, בדוחות את מה שקלטו בחושיהם על הדברים שהוטחו לעבר השוטרת על ידי הנאשם ואינני מאמינה לגרסתו המאוחרת של הנאשם, שאין בה כדי לסתור את גרסתם של השוטרת והמתנדב, וכל מטרתה הייתה לנסות להצדיק את התנהגותו.

עם זאת משום שלא ניתנה לנאשם, בזמן אמת, ההזדמנות להגיב לטענה לפיה איים על השוטרת להתלונן עליה במח"ש, כנטען בעובדות כתב האישום, יפעל הספק בעניין זה לטובת הנאשם.

לעומת זאת ככל שמיוחסת לנאשם עבירת האיומים בגין האמירה "אל תדאגי, את תשלמי על כך ביוקר", הרי שזו הוכחה כדבעי, כשגם הנאשם אינו כופר באמירה זו, או דומה לה, ואני דוחה את טענתו שבאמירה זו התכוון לומר שהוא רוצה להתלונן עליה.

1. השלישי - עבירת העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר –

הראייה היחידה הקושרת את הנאשם לביצוע עבירות אלה היא עדותו של השוטר יוסי גוזלן (להלן: "השוטר"), אשר הוזעק לחדר החקירות, בו שהה הנאשם, על ידי השוטרת לאחר שאיים עליה והחל להשתולל.

אף שיחד עם השוטר גוזלן שהו בחדר, מלבד הנאשם, גם השוטרת שחר והמתנדב איש מהם לא שמע את הנאשם מעליב את השוטרת ולא ראה אותו תוקף את השוטר, הנאשם אף לא נחקר על כך במשטרה ובעדותו בבית המשפט הכחיש שהעליב או תקף את השוטר, כשלטענתו הוא זה שהותקף על ידי השוטר.

מדובר אם כן בעדות יחידה כשהעדר עדות תומכת, של מי מהנוכחים בשעת האירוע הנטען, מחלישה את מהימנותה ומשקלה.

התוצאה היא שאני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח ביצוען של עבירות אלה על ידי הנאשם.

1. הרביעי - עבירת הפרת הוראה חוקית –

אין מחלוקת כי לאחר חקירתו בגין האירועים נשוא האישום הראשון, או חלקם, שוחרר הנאשם בתאריך 10.09.08, כשבין יתר התנאים, עליהם התחייב בחתימת ידו על כתב הערובה, היה תנאי שאסר עליו ליצור קשר בכל דרך שהיא או להיפגש עם המתלוננת, לתקופה של 14 ימים.

אין מחלוקת כי כתב הערבות לא כלל תנאי המרחיק את הנאשם מבניין מגוריו, שם גם מתגוררת המתלוננת ומשכך לא היה במפגש אקראי עמה כדי להוות הפרה של תנאי מתנאי השחרור.

דא עקא, גם אליבא דגרסת הנאשם, יומיים בלבד לאחר שחרורו, בתאריך 10.09.08, פגש פעמיים במתלוננת - פעם אחת בכניסה לבניין מגוריהם, בעת שהגיע לביתו ופעם שנייה זמן קצר לאחר מכן, באותו מקום, לאחר שלטענתו המתלוננת התחילה לריב עם אשתו.

על מה שארע במהלך הפגישה האקראית הראשונה אין מחלוקת של ממש בין הנאשם לבין המתלוננת ואחותה סיגלית סרדס (להלן: "סיגלית"), שהייתה עדה למפגש.

לטענת המתלוננת הנאשם עבר לידה וקרא לה "שרמוטה, זונה בת זונה". סיגלית סיפרה שהנאשם קרא לאחותה "שרמוטה ועוד כל מיני דברים".

בהודעתו במשטרה, הודה הנאשם שיצר קשר עם המתלוננת כשסיפר "פניתי אליה ואמרתי לה נו, עשיתי לה עם הפנים מה קורה עם הכסף לוועד..." והוסיף גם שסינן לעצמו את המילה "שרמוטה".

בעדותו בבית המשפט טען כי רק החווה כלפיה בידו לאמור "נו, מה קורה עם הכסף? והצבעתי על הגדר" ובעקבות תגובתה של המתלוננת שאמרה לו שאינה מדברת עמו כי יש לו הרחקה ממנה עלה הביתה ולא הוסיף דבר.
שתי האחיות – המתלוננת וסיגלית – הוסיפו וסיפרו כי שעה קלה לאחר מכן כשהמתינו למטה להגעת המשטרה קרא הנאשם לעברן "לסביות", בנוכחות אשתו וחמותו.

טענה זו הכחיש הנאשם כבר בחקירתו במשטרה, אף שכאמור לא הכחיש גם את המפגש המדובר, כשלטענתו במהלכו רק ביקש מאשתו וחמותו, שרבו עם המתלוננת, לעלות הביתה ולא הייתה לו כל אינטראקציה עם המתלוננת ואחותה.

לא נצרכתי להכריע בין שתי הגרסאות העובדתיות, משום שהנאשם למעשה הודה בכך שהפר את התחייבותו, שלא ליצור קשר "בכל דרך שהיא" עם המתלוננת, בין אם בסימנים, מחוות או אף סינון קללות, כשגם אם אקבל את גרסתו כלשונה יש במעשיו כדי להפר את ההוראה החוקית שניתנה.

עם זאת לא אעשה מלאכתי קלה ולא אצא ידי חובתי מבלי לקבוע איזה משתי הגרסאות עדיפה עליי.

עדותה של המתלוננת, ככל שהיא מתייחסת להפרת ההוראה החוקית על ידי הנאשם, הייתה רהוטה וקוהרנטית ולא רק שלא נסתרה בחקירתה, היא נתמכה כולה בעדות אחותה ובנקודות מסוימות גם בגרסת הנאשם בהודעתו במשטרה.

מנגד, הנאשם סתר עצמו בין הודעתו במשטרה לעדותו בבית המשפט ואף שאשתו הייתה עדה לאירוע השני לא הוזמנה על ידו כעדת הגנה ללא כל הסבר, אף שמצא לנכון להסביר את היעדרות חמותו ממתן עדות באמצעות הצגת תעודה רפואית על מצבה הרפואי.

לאור האמור לעיל אני קובעת שעדיפות ומהימנות עליי גרסאות המתלוננת וסיגלית על פני גרסת הנאשם, ככל שהיא סותרת את גרסתן.

1. סוף דבר, לאחר ניתוח הראיות, בחינת ושקילת מהימנותן הגעתי למסקנות כדלקמן:
2. המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח, באישום הראשון, שהנאשם איים על המתלוננת ואמה ושהעליב עובד ציבור ותקף שוטרים ומזכה אותו בהתאמה מהעבירות שיוחסו לו בגין מעשים אלה.
3. המאשימה עמדה בנטל להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, באישום הראשון, שהנאשם איים על השוטרת בכך שאמר לה "אל תדאגי את תשלמי על כך ביוקר", ומרשיעה אותו בהתאמה בעבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין.
4. המאשימה עמדה בנטל להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את עובדות האישום השני ומרשיעה אותו בהתאמה בעבירה של הפרת הוראה חוקית, על פי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ג , 26 יוני 2013, במעמד הצדדים