נכס נמסר לחברת הובלות לצורך הובלה. במהלך ההובלה נשרף הנכס. האם נושאת המובילה באחריות כלפי בעל הנכס בגין הנזק שנגרם לו עקב השריפה? זוהי השאלה במוקד תביעה זו.

הרקע והצדדים:

1. בזמנים הרלוונטיים לתביעה היתה התובעת בעלים של רכבת אשר שימשה להובלת מטיילים באתר אגמון החולה. התובעת הפעילה את הרכבת באתר מכוח זיכיון שניתן לה.

2. הנתבעת 2, מטרו גרר בע"מ (להלן – הנתבעת) היא חברה העוסקת בהובלות.

3. במהלך חודש יוני 2008 השכירה התובעת לספארי ברמת-גן את הקטר של הרכבת שבבעלותה (להלן – הקטר).

4. התובעת התקשרה עם הנתבעת על מנת שהאחרונה תספק לה שירותי הובלה של הקטר מרמת-גן חזרה לאגמון החולה.

5. ביום 14.07.08 הועמס הקטר על משאית של הנתבעת, וזו החלה בנסיעתה מרמת-גן לאגמון החולה. במהלך הנסיעה פרצה אש בקטר. נהג המשאית הבחין באש במהלך הנסיעה לאחר שנהגים אותתו לו, עצר את המשאית וניסה לכבות את האש באמצעות מטף, אולם הדבר לא עלה בידו.

6. חלק ניכר מהקטר נשרף באירוע והוא ניזוק קשות. שמאי מטעם התובעת העריך את הנזק לקטר כאבדן גמור.

7. התובעת הגישה את התביעה דנן נגד הנתבעת בטענה כי היא נושאת באחריות לנזק שנגרם לקטר ולהפסדים שנגרמו לתובעת עקב כך.

8. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' נגד הראל חברה לביטוח (להלן - המבטחת), בדרישה לשיפוי בגין כל סכום בו תחוייב כלפי התובעת, ככל שתחויב, וזאת מכוח פוליסת ביטוח "רכוש במעבר" בה היתה מבוטחת אצל המבטחת, ולאחר שהמבטחת כפרה בכיסוי הביטוחי ובחבות. כמו-כן הגישה הנתבעת הודעה לצד ג' נגד גב' ענבל נעים שהיתה סוכנת הביטוח של התובעת בעת הרלוונטית ונגד איילון חברת ביטוח בע"מ אשר ביטחה אותה בביטוח אחריות מקצועית (שתיהן יכונו להלן – סוכנת הביטוח). עילת ההודעה נגד סוכנת הביטוח הינה רשלנות מקצועית מצד האחרונה באי-העמדת כיסוי ביטוחי מתאים לתובעת.

המחלוקות:

9. המחלוקות בין הצדדים הינן במישור העובדתי והמשפטי. במישור העובדתי, מוקד המחלוקת הוא בשאלה מהו מקור השריפה והסיבה לפריצתה. בנוסף חלוקים הצדדים בסוגיית הנזק שנטען כי נגרם לתובעת. במישור המשפטי, חלוקים הצדדים באשר ליישום הוראות הדין הרלוונטיות לסוגיית אחריות הנתבעת. כן חלוקים הצדדים בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בנסיבות ענייננו, תוך שהתובעת טוענת להיפוך נטל הראיה מכוח הוראות סעיפים 39 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בחזית שבין הנתבעים לצדדי ג' המחלוקת העיקרית נטושה בין הנתבעת וסוכנת הביטוח, באשר לטענה בדבר חבותה בנזיקין של האחרונה כלפי לקוחתה.

10. נדון להלן במחלוקות כסדרן.

המישור העובדתי – מקור השריפה והסיבה לפריצתה:

הערה מקדימה – על נטל ההוכחה:

11. בטרם אדרש למחלוקת העובדתית לגופה, אתייחס בקצרה למחלוקת בין הצדדים בשאלה מי נושא בנטל ההוכחה. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי נטל ההוכחה במקרה דנן מוטל על הנתבעת, וזאת הן מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין שעניינו רשלנות לגבי אש, והן מכוח סעיף 41 לפקודה – הכלל בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו".

12. אני סבורה כי המחלוקת האמורה איננה בעלת נפקות של ממש בנסיבות המקרה דנן. שני טעמים לדבר. האחד, ענייננו ביחסים בין קבלן למזמין, ולפיכך וכפי שיפורט בהמשך, משטר האחריות בענייננו הינו זה הקבוע בחוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (להלן – חוק השומרים). משטר זה הינו מחמיר יותר מזה של דיני הנזיקין ביחס לעוולת הרשלנות, תוך שקביעת אחריות הקבלן איננה מותנית בהוכחת אשם מצדו במובן של התרשלות. בנסיבות אלה, המחלוקת לעניין היפוך נטל הראיה הרלוונטי לעוולת הרשלנות, מאבדת מעוקצה. השני, סבורני כי לפי חומר הראיות שהוצג על-ידי הצדדים, ניתן לקבוע ממצאים בשאלות שבמחלוקת לפי מאזן ההסתברויות, ואין ענייננו במצב בו כפות המאזניים מאוינות. גם מטעם זה אין חשיבות להתעכב על שאלת היפוך נטל הראיה.

13. מכל מקום אציין לגופם של דברים, כי סבורני שלא מתקיימים בענייננו התנאים להחלתם של איזה מסעיפי היפוך הנטל אליהם הפנתה התובעת, ולפיכך דין טענותיה לעניין זה להידחות לגופן. משאין מדובר בעניין מהותי כאמור לעיל, אתייחס לדברים בקצרה בלבד.

14. אשר להוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין; סעיף זה מעביר לנתבע את נטל ההוכחה על שלא התרשל, מקום בו נגרם נזק על-ידי אש והוכח כי "הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש". הנטל להוכחת התקיימות תנאי הסעיף הינו על הטוען להם – על התובעת. בענייננו, וכפי שיפורט בהמשך, לא הוכח כי הנתבעת הבעירה את האש, או היתה אחראית להבערת האש (כאשר מונח אחרון זה מתפרש כמעורבות אקטיבית – ר' ת"א (מחוזי י-ם) 347/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלדור מחשבים בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2005). חלופת "תופס המקרקעין" מהם יצאה האש הינה בעליל לא רלוונטית. אשר לחלופה בדבר המיטלטלין מהם יצאה האש, טוענת התובעת כי זו מתקיימת משהאש יצאה מהקטר בעת שהחזקה הבלעדית בו היתה בידי התובעת. אלא שלא זה המבחן אותו קבע המחוקק בסעיף 39 לפקודה. בעניין זה, כפי שעולה מלשון הסעיף ומהפסיקה שעסקה בו, הבחין המחוקק בין מקור אש שהוא מקרקעין לבין מקור אש שהוא מיטלטלין. ההבחנה הינה בזיקת הנתבע לנכס ממנו יצאה האש; בעוד שביחס למקרקעין החוק קובע זיקה של "תפיסה" (שאיננה בהכרח בעלות) הרי שביחס למיטלטלין נדרשת בחוק זיקה של "בעלות". בענייננו – וכפי שיובהר להלן – יצאה האש מהקטר עצמו. התובעת לא היתה בשום שלב בעלים של הקטר. משכך, סעיף 39 איננו חל עליה בנסיבות (לסיווג השונה בסעיף 39 לפקודה ביחס למקרקעין ומיטלטלין, ראו: ע"א 645/77 גנור נ' מ"י, פ"ד לד(1) 766).

15. אשר לסעיף 41 לפקודה; החלתו מותנית בקיום תנאים מצטברים, שהם: אי-ידיעת התובע או היעדר יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לנזק; שליטה מלאה של הנתבע על הנכס המזיק; עדיפות הסתברותית לכך שהנזק אירע עקב אי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים מצד הנתבע, על פני האפשרות כי נקט זהירות כאמור. משמדובר בתנאים מצטברים, אין לנו צורך לדון בכל אחד מהם. לטעמי, לכל הפחות שניים מהתנאים לא מקיימים. האחד, תנאי העמימות העובדתית, שכן התובעת טענה להתרחשות נסיבתית קונקרטית שגרמה לנזק, ובפני בית המשפט פרושות ראיות המאפשרות לו להכריע בעניין זה. השני, תנאי העדיפות ההסתברותית, שכן הראיות הקיימות כפי שיפורטו בהמשך, אינן מלמדות על עדיפות לתרחיש בדבר התרשלות הנתבעת, על-פני התרחיש לפיו הנזק אירע ללא התרשלות.

16. ומכאן למחלוקת העובדתית לגופה, הנסבה, כאמור, על המקור והסיבה להתפרצות האש.

הסיבה לפרוץ האש – חוות הדעת מטעם הצדדים:

17. בסוגיית המקור והסיבה לפרוץ האש, הובאו בפני ארבע חוות-דעת של מומחים: שתי חוות-דעת מטעם התובעת, האחת של אשר סלוצקי, מהנדס ומומחה לחקירות שריפות (להלן – סלוצקי) והשניה של אלכסנדר פרינס, מהנדס אווירונאוטיקה (להלן – פרינס); חוות-דעת מטעם הנתבעת, של אלי היינה, חוקר שריפות והצתות (להלן – היינה); וחוות-דעת מטעם המבטחת, של יוסף אבני, מהנדס חשמל וחוקר שריפות (להלן – אבני). הנתבעת הגישה בנוסף, באמצעות תעודת עובד ציבור, דו"ח של חוקר השריפות רס"ר יוסי כהן, אשר נערך מטעם איגוד ערים לשירותי כבאות גליל מזרחי והגולן (להלן – חוקר שירותי הכבאות). אעמוד להלן על עיקרי חוות-הדעת שהוגשו.

18. חוות הדעת של סלוצקי ופרינס: בחוות דעתו קבע סלוצקי כי האפשרות המסתברת ביותר לפרוץ האש הינה סיגריה שהועפה מחלון הנהג של המשאית, פגעה ונתפסה בקטר וגרמה להצתתו (סע' 7 בעמ' 8 לחווה"ד). חוות דעתו מסתמכת, במשור העובדתי, על כך שסלוצקי ראה לדבריו שרידי אפר של סיגריה בתא נהג המשאית כאשר הגיע לבדוק את הקטר, וגם בעלי התובעת מסרו לו כי ראו אפר כאמור. כן הסתמך סלוצקי על חוות-דעתו של פרינס, אשר קבע כי קיימת סבירות גבוהה שככל שנזרקה סיגריה מתא הנהג של המשאית, היא פגעה במעופה בקטר ונתקעה בו. בנוסף ציין סלוצקי בחוות דעתו, בגדר אפשרות נוספת, כי קיימת התכנות סבירה לכך שהשריפה אירעה כתוצאה מכשל חשמלי בקטר, אם-כי לא עלה בידו לאתר את הכשל שאירע. עוד עולה מחוות-דעתו של סלוצקי, כי בעת פרוץ השריפה היה מתג ההנעה של הקטר במצב מופעל (מבלי המנוע עצמו היה מודלק). על כך יש ללמוד, לדבריו, מהעובדה שכל הנתיכים שנמצאו על-ידו בקטר היו שרופים, דבר המצביע על מתח חשמל בכל המערכת.

19. חוות-דעת היינה: היינה בחוות-דעתו שלל מכל וכל את תזת הסיגריה המעופפת, אשר לטענתו איננה הגיונית או אפשרית, שכן אין בכוחה של סיגריה, בפרט בעת נסיעה ורוח, להבעיר את הקטר. לפי חוות דעתו, מקור השריפה הוא כשל חשמלי שארע בקטר, בשל התחממות והתלהטות כבל זרם ראשי המקשר בין המצבר לבין המתנע. בחוות דעתו ציין כי מצא בבדיקתו חיבור רשלני של גידי הכבל המקשר בין המצבר לסטרטר, דבר שגרר צמצום של שטח חתך הכבל המספק זרמי התנעה ועלול לגרום למפלי מתח והתחממות מקומית. מסקנתו בחוות דעתו הינה כי מוקד האש היה בחלק האחורי של תא המנוע באזור המצברים, וכי סיבת פריצתה הינה כשל בממסר ההתנעה, לפי המפורט בחוות דעתו של אבני (עליה אעמוד להלן).

20. חוות דעת אבני: אבני בחוות דעתו קבע כי מקור השריפה הוא כשל חשמלי שאירע ביחידת ממסר ההתנעה של מנוע הקטר. מקור הכשל הוא מגע חלקי שנוצר בתוך ממסר ההתנעה, ואגב כך הופעל המנוע החשמלי של המתנע. המגע נוצר כתוצאה משבר של תושב הקפיץ הפנימי של ממסר ההנעה ונפילת גשר החיבור, דבר שגרם לחיבור בין המצבר למתנע. לפי האמור בחוות-הדעת ובעדותו של אבני, הדבר התרחש ככל הנראה עקב טלטולי הדרך במהלך ההובלה עצמה. את חוות דעתו תמך בתמונות המעידות על נקודת הכשל האמור. כן ציין אבני שהתרחשות זו עולה בקנה אחד עם תיאורו של נהג המשאית, לפיו הוא הבחין כי הקטר – שהיה קשור על המשאית בשרשרות ברזל – ניסה להתניע ולזוז בכוחות עצמו; תיאור זה תואם מצב בו תיבת ההילוכים של הקטר משולבת והתקבל כוח לתנועה מהמתנע החשמלי, כפי שאירע בענייננו. לפי חווה"ד, החום הגבוה שהתפתח עקב כך בכבלים שבין המצבר ליחידת הממסר, גרם לשריפת בידוד החיווט ומשם הוצתה האש והתפשטה לחלקי גוף הקטר. עוד קבע אבני בחוות-דעתו, כי מאחר שקו ההזנה המחבר בין המצברים ליחידת הממסר הוא ישיר וללא כל מערכי מיתוג, לא היתה כל תרומה של מתג ההפעלה הראשי – מפתח ההנעה של הקטר, להתרחשות האירוע. את עמדתו סיכם כך בעדותו:

"את הרכב כשמפעילים באמצעות המפתח ההספקים שלו הם מאוד נמוכים ולכן יש צורך במערכת תמסורת שנקראת אוטומט סטרטר, מאחר ושוחחתי גם עם המוביל שטען שבזמן השריפה שיצא התא הנהג הוא ראה את הטרקטור מנסה לזוז קדימה כל הזמן זה המצב שבו הסטרטר עצמו מקבל מתח ורוצה להניע את המנוע שהגיר בו משולב, ואז הכלי רוצה לזוז קדימה. אחרי שבדקתי שלא היה שום הפעלה של סטרטר ידני או מכני משום סיבה שהיא פתחתי את אוטומט הסטרטר וראיתי שהפלטה שנועדה לחבר בין קו ההזנה של המצבר לסטרטר עצמו נעולה ומותכת סגורה בפני עצמה, בדקתי את הסיבה וראיתי שהקפיץ שבור. זו הסיבה למעשה שהפלטה ירדה וסגרה את המגעים. .." (עמ' 31, ש' 29-32; עמ' 32, ש' 1-5).

אבני הדגיש בעדותו כי להימצאותו של מפתח ההנעה בתוך מתג ההנעה, ככל שכך היה, אין כל משמעות להתפתחות הכשל מהסוג שארע בענייננו (עמ' 32, ש' 18-21).

המישור העובדתי - הכרעה:

21. אתייחס תחילה לטענת התובעת בדבר הידלקות האש עקב סיגריה שנזרקה מתא נהג המשאית, פגעה בקטר והבעירה אותו. טענה זו מתבססת, כאמור לעיל, על חוות דעת סלוצקי ופרינס. מסקנתי היא כי טענה זו של התובעת אינה משכנעת כלל ועיקר, ואין לקבלה על רקע מכלול הראיות שהוצגו.

22. תחילה יצויין כי העוגן העובדתי של התרחיש הנטען ע"י התובעת, קרי – עצם זריקת סיגריה על-ידי נהג המשאית, לא הוכח על-ידה באופן משכנע דיו. נהג המשאית אשר נחקר בפני, הכחיש טענה זו מכל וכל (סעיף 14 לתצהיר; עמ' 34, ש' 9-14).טענת בעלי התובעת, אבי בוכניק (להלן – בוכניק) ויוסי חיון (להלן – חיון), וכן סלוצקי מטעמם, כי ראו אפר סיגריה בתא נהג המשאית לאחר האירוע, טענה שלטענתם נתמכת בתמונות שהוצגו, איננה מוצאת לטעמי תמיכה מספקת באותן תמונות אשר אינן ברורות דיין. טענת סלוצקי כי ראה אפר בתא נהג המשאית ביום ביקורו במקום, 16.07.08, אף איננה מתיישבת עם עדות בוכניק; האחרון טען בתצהירו כי ביום 15.07.08, ראה אפר סיגריות בתא הנהג וכי לאחר שקרא למנהל הנתבעת – דובי אקריש (להלן – אקריש) לראות זאת, נשף אקריש על האפר והעיף אותו (סעיף 16 לתצהיר בוכניק). מכאן הקושיה כיצד יכול היה סלוצקי להבחין באותו אפר עצמו יום לאחר מכן. יש אף לזכור כי מדובר בזירה צמודה למוקד של בעירת אש בעוצמה רבה, כך שהאפשרות של המצאות סימני אפר באזור הסמוך, ככל שהיו, אינה בלתי מתקבלת על הדעת ואינה מתקשרת בהכרח לסיגריה.

23. מכל מקום, ואף אם נניח כי נהג המשאית עישן במהלך הנסיעה, אני מוצאת כי הטענה שהיתה זו סיגריה שנזרקה מתא הנהג אשר הציתה את הקטר, איננה משכנעת. חוות הדעת מטעם התובעת בעניין זה אינן עולות בקנה אחד עם חלק מהממצאים האובייקטיביים, מסתמכות על השערות ספקולטיביות ואינן נראות סבירות לגופן, וזאת ממספר טעמים.

24. ראשית, עולה בבירור מהראיות כי מוקד תחילת הדליקה היה בתוך המנוע עצמו, ולא בחלק חיצוני כלשהו של הקטר. לעניין זה העיד חוקר שירותי הכבאות על תוצאות בדיקתו עת הגיע למקום, כדלקמן:

"ראיתי קטר היושב על המשאית שהגב שלו מופנה לכיוון הנסיעה, כשבוחנים את התבניות בעירה, ניתן להבחין שהשריפה החלה בתוך הקרון ולא מחוצה לו, כי אז יש תבניות בעירה אחרות, אם זה היה מתחיל בחוץ, הנזקים הפנימיים היו קטנים יותר לעומת הממצאים בשטח" (עמ' 28, ש' 25-28).

בהמשך העיד כי החריכה באזור המצברים נראתה עמוקה מאוד, דבר המצביע על תחילת המוקד באזור זה של המצברים (עמ' 29, ש' 6-10).

חוקר שירותי הכבאות הוא עד אובייקטיבי שאין לו זיקה למי מהצדדים, וזאת בנוסף למקצועיותו כחוקר שריפות. לנוכח מאפיינים אלה, יש לעדותו משקל רב ובהיעדר תשתית משכנעת השוללת אותה – אני רואה לקבלה.

עמדה דומה לזו של חוקר שירותי הכבאות הובעה גם על-ידי המומחים היינה ואבני, אשר קבעו כי מוקד ומקור הדליקה הוא באזור המצברים. למעשה, אף המומחה מטעם התובעת, סלוצקי, הסכים כי מוקד השריפה הוא מרכז תא המנוע (עמ' 13, ש' 7-8). טענתו כי הדבר נבע משריפת הפיברגלס החיצוני שכיסה את המנוע, איננה מתיישבת אם קביעת חוקר שירותי הכבאות בדבר תבנית הבעירה הלא אופיינית לתרחיש זה, ואיננה מתמודדת איתה באופן רציני.

25. שנית, מידת הסבירות של תרחיש מעוף הסיגריה לאחור ופגיעתה בקטר, לא הוכחה באופן משכנע. חרף אופן ניסוח חוות-דעת פרינס, ממנו ניתן לכאורה להבין כי נערכו על-ידו בדיקות וחישובים ביחס לנתונים הספציפיים של המקרה, מחקירתו עלה כי בפועל הוא לא ביצע כאלה (עמ' 19, ש' 18-20; עמ' 20, ש' 11-13). בסיום חקירתו הנגדית, ובמענה לשאלה ממוקדת שהופנתה לו, השיב כי הסבירות שסיגריה תפנה לכיוון הקטר בשים לב לשני הכוחות המופעלים עליה במעופה הינה בשיעור 25% (עמ' 22, ש' 4-12), וברי שאין בכך כדי לעמוד ברף הנדרש לקביעת ממצא בעניין זה. פרינס גם לא שקל או בדק את האפשרות שסיגריה, ככל שעפה לכיוון הקטר, מקורה ברכב חולף ולא דווקא מתא הנהג (עמ' 19, ש' 5-6).

26. שלישית, הטענה כי היה בכוחה של סיגריה – אף אם נניח כי היתה עפה לאחור ופוגעת בקטר – להצית את האש, אף היא לא בוססה כדבעי. אין חולק כי הקטר היה עשוי מחומר מסוג פיברגלס. על מנת לבסס את הטענה בדבר הידלקות הקטר כתוצאה מפגיעת סיגריה, היה צריך להניח תשתית נתונים ברורה באשר להתכנות של הידלקות חומר מסוג זה בשל מגע סיגריה ובפרט בתנאי נסיעה. דבר זה לא נעשה. בחוות הדעת של סלוצקי אין כל התייחסות לעניין זה. אבני בחוות דעתו התייחס לכך וציין כי סיגריה בשום מקרה אינה מסוגלת לפתח חום מקומי ברמה הנדרשת להצתת חומר הקטר. ובלשון חוות-הדעת:

"החומר מבוסס על סיבי זכוכית אשר טבולים בפוליאסטר אשר מתפלמר בסיוע חומרים מקשרים. יש לציין כי מדובר בחומר חזק מכנית ועמיד לתנאי חום סביבתי – מחומר זה בנויים מרבית האוטובוסים, חלקי רכבים וכן צנרות ואפילו רכבות נוסעים. הפוליאסטר המשוריין איננו נחשב חומר דליק, וכדי להביאו לבערה יש לספק חום מקומי העולה על 500 מעלות צלזיוס.

סיגריה בשום מקרה אינה מסוגלת לפתח חום מקומי ברמה הנדרשת להצתתו של הפוליאסטר המשוריין, מה גם שבמהלך נסיעה מוקף הקטר ברוח שמהירותה הממוצעת עולה על 50 קמ"ש – רוח זו לא תאפשר התחממות מקומית אפילו לרמת נזק שטחית וחיצונית, שלא לדבר על הצתה מלאה".

גם היינה שלל מכל וכל התכנות של תרחיש זה (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 22-31). מטעם סלוצקי הוגשה השלמה לחוות-דעתו לאחר הגשת חוות דעת יתר הצדדים, ברם אין בה כל מענה של ממש לטענות הממוקדות בעניין זה. בחקירתו הנגדית, ומשנשאל בנושא, טען אמנם סלוצקי כי עצמת החום של סיגריה יכולה להגיע לרמה הנדרשת להצתה של פיברגלס, אולם הדברים נאמרו ללא כל ביסוס בתשתית נתונים סדורה, וכאמור חוות הדעת עצמה איננה מתייחסת לנקודה זו.

27. המסקנה היא כי אין לקבל את טענת התובעת והמומחים מטעמה, כי מקור פרוץ האש בקטר הוא סיגריה שהועפה מכיוון תא נהג המשאית.

28. כפי שפורט לעיל, המומחים היינה ואבני קבעו שניהם כי מקור האש הוא בכשל חשמלי שאירע בקטר. גם מומחה התובעת, סלוצקי, לא כפר בסבירות הטענה בדבר כשל חשמלי בקטר, וראה אותה כסיבה אפשרית, ולמעשה כסיבה אפשרית יחידה ככל שתפסל האפשרות של הדלקות עקב סיגריה (וזו, כאמור, אכן נפסלה).

29. אשר לטיבו המדוייק של הכשל ואופן התרחשותו, קיים שוני בין חוות-דעת המומחים. לפי חוות דעתו של סלוצקי, מקור הכשל לא ברור. עם זאת, עולה מחוות דעתו ומעדותו כי הוא קושר סיבתית את שאירע לכך שמפתח ההנעה בקטר היה במצב מופעל (בעת שהמנוע עצמו לא פעל), דבר שגרם לכך שהיה חשמל במערכת. לפי חוות דעתו של אבני, הכשל אירע עקב שבירת קפיץ פנימי בממסר ההנעה כפי שפורט לעיל, ואיננו קשור כלל למצב מתג ההנעה. היינה מסכים עם עמדתו של אבני, תוך ציון כי ההתחממות החריגה שאירעה קשורה גם לחיבור רשלני של גידי הכבל המקשר בין המצבר לסטרטר.

30. לאחר שעיינתי בשלושת חוות הדעת ושמעתי את המומחים, אני מוצאת את עמדתו של המומחה אבני כמבוססת ומשכנעת, ורואה להעדיפה על-פני חוות הדעת האחרות. מספר טעמים לדבר.

ראשית, חוות דעתו של אבני הינה חוות-דעת מקיפה, מפורטת ביותר ובהירה, והיא נשענת על ניתוח מובנה של ממצאים קונקרטיים אותם מצא בבדיקתו את הקטר, המתועדים בחוות הדעת. חוות הדעת קושרת באופן הגיוני ומשכנע בין אותם ממצאים, לבין תיאור ההתרחשות בעת השריפה כפי שנשמע מפי הנהג. חוות הדעת אף מתיישבת היטב עם ממצאי חוקר שירותי הכבאות, לפיהם מוקד השריפה נמצא באזור המצברים, וכאמור מדובר בממצא של בעל מקצוע אובייקטיבי ובלתי תלוי. חוות-דעתו של אבני לא נסתרה על-ידי המומחים האחרים; הינה כאמור מסכים עמה, ואילו בידי סלוצקי לא עלה לסתור את האמור בה או להתמודד איתה באופן ממשי. טענת סלוצקי בחוות דעתו המשלימה, לפיה עמדת אבני איננה עולה בקנה אחד עם העובדה כי נמצאו פיוזים שרופים הרחק מהמצבר, דבר שאיננו אפשרי לדעת סלוצקי במקרה של שריפת המצבר הגוררת נפילת מתח חשמלי בכלי כולו, נענתה על-ידי אבני כדלקמן:

"המצבר הסטנדרטי שבכלי הנידון מסוגל לספק 150 אמפר/לשעה, בהנחה כי הכשל ביחידת המתנע יביא לצריכה ממוצעת של כ- 300 אמפר, אזי ברור כי במצב כנ"ל עוד יישאר מספיק מתח במצבר כדי לגרום לשריפתם של כבלי חשמל נוספים בעקבות הפגיעה בבידודם החיצוני".

לתשובה זו לא נמצא מענה של ממש בחוו"ד ובעדות סלוצקי, והיא לא נסתרה.

שנית, חוות דעתו של סלוצקי בעניין הכשל החשמלי הינה כשלעצמה עמומה ובלתי ברורה. נזכיר כי סלוצקי סבר כי התרחיש הסביר ביותר הינו דווקא הדלקות הקטר בשל סיגריה (סעיף 7 לפרק המסקנות בחווה"ד), ואילו התרחיש של כשל חשמלי הוצג כשיורי בלבד, בגדר תרחיש שהוא לא יכול לשלול (עמ' 14, ש' 8-10). הדבר מחליש את עצמת המשקל שניתן לייחס לעמדתו בדבר הכשל החשמלי ונסיבותיו. כמו-כן, כפי שציין סלוצקי, בניגוד לשני המומחים האחרים, לא עלה בידו לאתר נקודת כשל חשמלית ספציפית, ואילו לנקודת הכשל עליה הצביע אבני, לא ניתנה מצדו התייחסות סותרת משכנעת. עוד יש לציין, כי סלוצקי בחוות דעתו ובעדותו לא קשר בין מאפייני האירוע כפי שעלו מעדות הנהג, קרי – "ניסיון" הקטר לזוז ממקומו – לבין הכשל שארע. התובעת בסיכומיה טוענת אמנם לקשר כזה, כאשר לטענתה הדבר מלמד על היות מתג ההנעה של הקטר במצב מופעל, ברם הדבר איננו עולה מחוות הדעת של המומחה מטעמה. יתרה מכך; כשנשאל סלוצקי בחקירתו האם יתכן שהיה חשמל במערכת לא בשל היות מתג ההנעה של הקטר מופעל אלא בשל קצר שארע, תשובתו היתה: "אם היה קצר בסוויץ, כמו שאתה מתאר, הכלי היה מנסה להניע בדרך". אלא שכך בדיוק ארע לפי העולה מעדות נהג המשאית, כך שתשובת סלוצקי מתיישבת ומשתלבת בהקשר זה דווקא עם העולה מחוות דעתו של אבני.

שלישית, אינני רואה אף לקבל את חוות-דעתו של היינה ביחס לליקויים שנמצאו על-ידו בחלק מרכיבי המנוע של הקטר, בהקשר של טענתו כי הם גרמו או תרמו לכשל שהתרחש. כאמור לעיל, היינה בחוות-דעתו מאמץ את מסקנתו של אבני ביחס לכשל שאירע. חוות דעתו של אבני בעניין זה הינה מפורטת ומקיפה, ומאתרת את הכשל שהתרחש מבלי לקשור אותו לליקויים כאלה או אחרים בקטר עצמו. חזקה על אבני, שנזכיר כי איננו מומחה מטעם התביעה, כי ככל שהיו ליקויים מוקדמים כאמור שהיו רלוונטיים להתרחשות, הוא היה עומד עליהם בחוות דעתו. זאת ועוד, אבני הוא מהנדס חשמל ובעל השכלה בהנדסת מכונות בהכשרתו, בנוסף למומחיותו בחקר שריפות, ולפיכך סבורני כי יש להעניק עדיפות לחוות דעתו בכל הנוגע לפרטי הכשל החשמלי וסיבותיו, על-פני עמדת היינה שאיננו מהנדס חשמל. אוסיף עוד כי לא שוכנעתי שהליקויים עליהם הצביע היינה כפי שהם נראים בתמונות שצורפו לחוות-דעתו, שהינם בעיקר צמות כבל חשופות/משוחררות, אינם תוצאה של הבעירה עצמה, כטענתו של סלוצקי בעניין זה בעדותו (עמ' 10, ש' 23-32), טענה שלכאורה עולה בקנה אחד אף עם האמור בחוות-דעת אבני (סעיף 5.7 לחוות-הדעת).

31. מסקנת הדברים: על רקע כל המקובץ, אני מוצאת כמשכנעת ומבוססת את חוות-דעתו של אבני באשר לנסיבות פרוץ הדליקה בקטר, ומקבלת אותה תוך העדפתה על-פני חוות-הדעת האחרות. המסקנה היא כי הוכח כנדרש במאזן ההסתברויות, כי הדליקה פרצה לאחר שעקב טלטלות הנסיעה של הרכב המוביל, נשבר תושב הקפיץ הפנימי של ממסר ההנעה של הקטר, דבר שגרר כשל חשמלי ופריצת אש בקטר.

32. נוכח האמור, אין צורך להידרש למחלוקת העובדתית בין הצדדים האם מפתח ההנעה של הקטר היה בסוויץ בעת הנסיעה ובאיזה מצב (כאשר אין חולק כי המנוע עצמו לא הופעל), שכן כאמור לעיל לפי חוות-דעתו של אבני, אותה ראיתי לקבל, אין כל קשר-סיבתי בין סוגייה זו לבין הכשל שאירע והאש שפרצה בעקבותיו. מטעם זה גם אין צורך להידרש לתקנה 74 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, אליה מפנה התובעת בהקשר של איסור הותרת רכב עומד ללא הוצאת מפתח ההצתה. אוסיף עם זאת, למען שלמות התמונה והמלאכה, כי סבורני שהראיות שבפני מטות את הכף למסקנה כי שאכן מתג ההפעלה של הקטר היה פתוח ברבע סיבוב (תוך שהמנוע עצמו איננו מופעל). כל המומחים שהעידו בפני יצאו מנקודת הנחה כי מתג ההפעלה היה במצב כאמור. כפי שצויין לעיל, סלוצקי קשר זאת לפיוזים שנמצאו שרופים. היינה בחקירתו התייחס לאמירת נהג הנתבעת, כפי שתוארה על-ידו, לפיה הוא פתח את הסוויץ' כדי הפעיל את אורות ההבהוב של הקטר בזמן הנסיעה (עמ' 25, ש' 16). אבני בחוות-דעתו התייחס לכך שבעת הובלת רכב נהוג להפעיל את פנסי האיתות שלו, וכי הדבר מצריך הפעלת המתג (עמ' 14 ו-18 לחווה"ד), ובחקירתו אישר כי בעת הפעלת אורות הבהוב מתג ההפעלה פתוח ברבע סיבוב (עמ' 31, ש' 20-21). הודאה "בחצי פה" בעניין זה מצויה אף בדבריו של אקריש בשיחתנו עם בוכניק, שהוקלטה ע"י האחרון (עמ' 15 לתמליל נספח ט' לתצהיר בוכניק, ש' 24-26). אל מול אלה, טענתו הסתמית של נהג הנתבעת בעדותו, כי הוא לא זוכר אם מפתח ההפעלה היה ברכב בעת ההובלה אם לאו, איננה משכנעת כלל ועיקר. אולם כאמור, בהיעדר קשר סיבתי לאשר אירע, אין בכך כדי להכריע בענייננו.

שאלת האחריות - המישור הנורמטיבי:

33. אין חולק כי ההתקשרות ההסכמית בין התובעת והנתבעת הינה בחוזה קבלנות, כהגדרת המושג בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974 (להלן – חוק חוזה קבלנות). מכאן שהדין הספציפי החולש על ענייננו הוא חוק חוזה קבלנות.

34. אין אף חולק כי במקרה דנן ניזוק נכס של המזמין – התובעת, בעודו מצוי בידי הקבלן - הנתבעת. לעניין חלוקת הסיכון וקביעת האחריות בסיטואציה מעין זו, קובע סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות כדלקמן:

"אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

1. אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז – 1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;"

35. סיווג אחריות הקבלן כשומר, ביחס לנכס של המזמין המצוי בידו, הינה איפוא של שומר שכר עיקרי, לפי החלוקה לקטגוריות השומרים השונות שבחוק השומרים. אחריותו של שומר שכר עקרי לפי חוק השומרים, מוגדרת בסעיף 2(ב) רישא לחוק השומרים, כדלקמן:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן;..."

אחריותו של שומר שכר עקרי לפי הוראת סעיף 2(ב) לחוק השומרים הינה אחריות חמורה אשר איננה מותנית בהתרשלות. הפסיקה קבעה כי מדובר באחריות שהינה כמעט מוחלטת, אלא אם כן יוכיח השומר כי הנזק נגרם בנסיבות שלא היה עליו לחזותן ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן. במובן זה לאחריות שומר שכר עקרי מאפיינים דומים לאחריות לקיום חיוב חוזי. בהתאמה לכך, הפסיקה פירשה את החריג לחבות שומר שכר עקרי כדומה למבחני הגנת הסיכול הקבועה בחוק החוזים (תרופות), שהינה כידוע מצומצמת ביותר וחלה בנסיבות חריגות כמו כוח עליון (ראו: ע"א 1439/90 מ"י נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346; ע"א 293/87 קו צינור אילת אשקלון בע"מ נ' Skandia ואח' (לא פורסם) (1987); ת"א (מחוזי ת"א) 2038/81 גוטקס מודלס בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח, פ"מ תשמ"ד(3) 172).

36. קביעת המחוקק המחילה על קבלן דין שומר שכר עקרי, משקפת הכרעה נורמטיבית מחמירה עם הקבלן, שכן לכאורה ניתן היה לסווגו לפי חוק השומרים כשומר שכר שמטרת השמירה הינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, קטגוריה לגביה אמת האחריות מחמירה פחות (אם כי נעיר שביחס לחוזי הובלה, יש הרואים בהם בעלי מאפיינים של שומר שכר עקרי אף ללא הוראת סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות, ראו - רע"א 9488/02 שחר נ' עטיה (פורסם במאגרים) (2003), פסק-דינו של כב' השופט לוי). הכרעה זו מבוססת על שיקולי מדיניות כלליים שעיקרם – היות הקבלן מפזר נזק יעיל יותר, פערי מידע אופייניים בין הקבלן למזמין, עידוד הקבלן לנקוט בזהירות מרבית ועוד (א' זמיר "אחריות הקבלן כשומר – שיקולי מדיניות", עיוני משפט יז', 95; רע"א 9488/02 הנ"ל).

37. האם מתקיים בענייננו הסייג לאחריות הקבלן, שעניינו נזק שנגרם עקב "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן"? סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. ראשית, הנתבעת והמבטחת כלל לא טענו למעשה בסיכומיהן להתקיימות הסייג הנ"ל. שנית, לגופו של עניין הוא לא מתקיים. כאמור לעיל, סייג זה פורש בפסיקה בצמצום. התנאים לו הינם מצטברים, הינו, על הקבלן להוכיח הן היעדר צפיה בכוח והן היעדר אפשרות למניעת התוצאה. הנטל להוכחתם מוטל על הקבלן, ובענייננו הנטל לא הורם. לא הונחה כל תשתית לקבוע כי הכשל שאירע במהלך ההובלה לא היה בגדר צפיה בכוח של הנתבעת או הוא אירע ללא קשר לפעולת ההובלה. היפוכו של דבר; מחוות דעתו של אבני, אותה קיבלתי, עולה כי סביר לקבוע שהשבר בתושבת הקפיץ של ממסר ההנעה של הקטר נגרם עקב הטלטלות והקפיצות של הגורר במהלך ההובלה עצמה (עמ' 11, סעיף 5.3 לחווה"ד). בחקירתו אף הבהיר אבני כי מדובר בתופעה מוכרת, כך:

"ת. ... דבר כזה של שבירת קפיץ קורה בדר"כ עקב קפיצות של הכלי וזה מה שכתבתי בסעיף הזה במהלך הנסיעה היות שהאירוע לא היה לפני שהאוטו התחיל לנסוע, המוביל קפץ ואחת הקפיצות גרמו לשבירת הקפיץ.

ש. המנגנון שתיארת שהמתח לא עובר כולו דרך הסוויטץ' אלא הולך ישירות לסטרטר, ועם ממסר אני מחבר, זה סטנדרטי?

ת. כן, לא רק שזה סטנדרטי, זה גם ממקרים מאירועים נוספים, מאותה סיבה" (עמ' 32, 6-10, ההדגשה הוספה).

נוכח העולה מדברי המומחה של המבטחת, שאת חוות-דעתו ראיתי כאמור לקבל, הרי שמדובר בסיכון הכרוך בהובלה עצמה, אשר הינו אף בגדר סיכון מוכר, ומכאן שלא ניתן לומר כי לא היתה צפיות בכוח לגביו. משלא מתקיים התנאי הראשון לסייג לאחריות, אין צורך גם לבחון את התנאי השני בדבר היעדר יכולת מניעה. אעיר עם זאת כי נוכח דברי אבני בחוות דעתו, כי ניתן היה למנוע ההתרחשות באמצעות ניתוק המצברים (אף שהדבר איננו רצוי ואיננו נדרש באורח סביר ממוביל לדעתו, עמ' 18 לחווה"ד), סבורני כי גם תנאי זה לא מתקיים, כאשר נזכור כי אין ענייננו בשלב זה בבחינת סבירות הצעדים למניעת הסיכון אלא בעצם היכולת למניעתו.

38. הנתבעת והמבטחת טוענות להתקיימות הסייג לאחריות השומר הקבוע בסעיף 4 לחוק השומרים, שזו לשונו:

"שומר איננו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה או עקב בלאי טבעי או מום שהיה בו בתחילת השמירה, אולם אין בהוראה זו כדי להפחית מאחריותו בשל רשלנות".

לטענת הנתבעת והמבטחת, בעניינו חל הסייג של מום שהיה בנכס וכן של שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה.

39. אין בידי לקבל טענות אלה. אשר למום בנכס, זה מתייחס, לפי הטענה, לקיומו של כשל חשמלי בקטר שהוכח כי התקיים. אלא שלפי הוראת סעיף 4 לחוק, המום המסייג את אחריות השומר ביחס לנזק לנכס הוא מום "שהיה בו בתחילת השמירה", להבדיל ממום שהתהווה במהלך השמירה. הטעם לכך הוא ברור, שכן ביחס למום שנוצר במהלך השמירה לא מתקיימת ההנחה הנורמטיבית המסתברת כי הנזק היה נגרם בכל מקרה גם לולא הושאר בידי השומר, ונותרת האפשרות הסבירה כי קיים קשר-סיבתי בין החזקת הנכס ע"י השומר לבין המום והנזק שנגרם בעקבותיו (ראו: שירלי רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (ירושלים, תשנ"ח) עמ' 210). בענייננו, אין ביסוס ראייתי משכנע לכך שהכשל החשמלי היה קיים בקטר עובר לתחילת ההובלה. נהפוך הוא; מחוות דעת אבני מטעם המבטחת עצמה עולה המסקנה הסבירה ההפוכה, ולפיה הכשל נוצר במהלך ההובלה ובעקבותיה בשל קפיצות וטלטולי הגרר (ראו דברי אבני בעמ' 32 לפרוטוקול, כפי שצוטטו לעיל). אף לא הונח בסיס ראייתי לאפשרות כי השבר בקפיץ היה קיים עובר להובלה, ובמובן זה היה פגם קיים בנכס, כאשר בחוות דעתו של אבני אין כל התייחסות לסוגייה זו. בחקירתו הנגדית, משנשאל בעניין זה, ציין כי אין ביכולתו לדעת האם היה פגם בקפיץ עובר לנסיעה, אם לאו (עמ' 32, ש' 14-15). ברי כי בתשובה זו אין כדי להוכיח קיום פגם קודם בנכס, כאשר נטל ההוכחה בעניין זה - לצורך תחולת הסייג הקבוע בסעיף 4 לחוק השומרים - מוטל על הנתבעת (לעניין נטל ההוכחה של חריגי סעיף 4, ראו: רנר, שם בעמ' 214).

40. אשר לטענה בדבר "שימוש רגיל בנכס לפי מטרות השמירה", אף אותה אינני רואה לקבל.

ראשית, לטענה בדבר "שימוש רגיל", המתייחסת בענייננו לנסיבות ותנאי ההובלה, לא הונח בסיס ראייתי מספק. כפי שצוייין לעיל, הנתבעת היא הנושאת בנטל להוכחת טענה זו. לסוגייה זו רלוונטית בעיקר עדות נהג משאית ההובלה. בתצהיר העדות הראשית של הנהג אין כל פירוט או טיעון לגבי תנאי ההובלה, הן לתנאים "הרגילים" של הובלה מסוג זה והן לאלה שהיו במהלך ההובלה דנן, אלא הוא ממוקד בשלב גילוי האש ובסוגיית העישון. אין בפני איפוא תשתית ראייתית של ממש בשאלה זו.

שנית, אף בהנחה כי תנאי ההובלה במקרה דנן היו רגילים במובן שההובלה לא בוצעה באופן שונה מהאופן הרגיל בו נעשות הובלות, סבורני כי לא מתקיים הסייג לאחריות המובילה כשומר שכר עקרי. שאלת פרשנותו של הסייג בדבר "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה" נדונה בספרות, והובעה לגביה העמדה לפיה יש לפרשו בצמצום, באופן שהוא נסב על שימוש בנכסים בהם מתקיימים שני החריגים האחרים, קרי – שימוש רגיל שגרם לבלאי בנכס או שימוש רגיל בנכס שהיה בו פגם בתחילת השמירה אשר גרם לנזק. הנימוק לעמדה פרשנית זו הינו כי פרשנות אחרת, לפיה בכל מקרה שתנאי השימוש בנכס לא היו חריגים והשומר לא התרשל, הוא לא יישא באחריות לנזק שנגרם לנכס שבהחזקתו, איננה מתיישבת עם המגמה הבסיסית של המחוקק ביחס לאחריות המחמירה החלה על שומר שכר עקרי (ושואל), כפי שהיא קבועה בסעיף 2 לחוק, ולמעשה מרוקנת אותו מתוכן. ראו לעניין זה בספרה של רנר, שם בעמ' 204:

"טול למשל שואל רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים בנסיבות של היעדר רשלנות מצדו. אם החריג הראשון שבסעיף 4 פוטר את השואל מאחריות בנסיבות אלו, יש בחריג זה משום צמצום ממשי של רמת אחריותו של השואל לפי סעיף 2(ג) לחוק.

ניתן לטעון כי בנסיבות שהנזק או האבדן קשורים בשימוש בנכס, המחוקק אכן התכוון להטיל אחריות ברשלנות בלבד. אולם, נראה לי כי עמדה זו אינה מתיישבת עם המדיניות המשתקפת ברמות האחריות אותן הטיל המחוקק על השומרים השונים. ספק אם ניתן להצדיק הטלת אחריות על השואל כשנגנב או נשרף הרכב אותו שאל, ובד בבד לפטור אותו מאחריות אם ניזוק הרכב כתוצאה מתאונת דרכים. יתר על כן. אם אכן זאת היתה כוונת המחוקק ראוי היה לעגנה במסגרת הוראת האחריות הכללית שבסעיף 2 ולא לערוך "מהפכת אחריות" זו באמצעות הוראה "שולית" יחסית כדוגמת סעיף 4".

ראו לעניין פרשנות זו גם א' זמיר "חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 – על החוק ופירושו", משפטים ל', עמ' 398. לאימוץ פרשנות זו ראו גם" ת"א (ירושלים) 17428-05-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך נתן אקספרס (פורסם במאגרים) (2012).

מסקנה פרשנית זו מקובלת עלי. סבורני כי פרשנות אחרת לפי העולה מטענות הנתבעת והמבטחת, ולפיה העובדה (ככל שהיתה מוכחת) כי השימוש בנכס בענייננו, קרי – הובלתו, נעשתה בתנאי הובלה רגילים, פוטרת את הנתבעת מכל אחריות לנזק שארע תוך כדי כך, ככל שלא יוכח כי התרשלה, אינה מתיישבת עם קביעתו היסודית של המחוקק בדבר היקף וטיב אחריותו של שומר שכר עקרי כאחריות חמורה, ובמידה רבה מרוקנת אותה מתוכן, ולפיכך אין לקבלה.

41. מסקנתי היא, איפוא, כי הנתבעת נושאת באחריות לנזק שנגרם לקטר, וזאת מכוח אחריותה כשומרת שכר עקרית בהתאם להוראות חוק חוזה קבלנות וחוק השומרים.

42. הנתבעת והמבטחת טוענות להטלת אשם תורם על התובעת בשל מצבו הלקוי של הקטר. בפסיקה הוכרה האפשרות להטלת אשם תורם על בעל נזק שניזוק בעודו בידי השומר (רע"א 9488/02 הנ"ל). עם זאת, בנסיבות ענייננו אינני סבורה כי הונח בסיס לקבוע אשם תורם. כפי שכבר צויין, לא ראיתי לקבל את חוות-דעתו של היינה בדבר ליקויים שהיו במנוע הקטר אשר תרמו להיווצרות הכשל. אף לא הוכח כי הכשל כפי שארע עקב שבירת תושב הקפיץ הפנימי של ממסר ההנעה של הקטר במהלך הובלתו ע"י הנתבעת, נגרם עקב ליקוי קודם שהיה בו, ולעניין זה לא נטען דבר על-ידי מומחה המבטחת, כפי שכבר פורט לעיל. משכך, אינני מוצאת כי יש עילה להטיל אשם תורם על התובעת.

סוגיות נוספות:

43. נוכח הכרעתי לעיל לעניין חבות הנתבעת, אין צורך לדון בעילה הנוספת לה טענה התובעת, מכוח פקודת הנזיקין. אציין עם זאת, כי ככל שענייננו היה בתביעה נזיקית בלבד על יסוד העילות להן טענה התובעת – רשלנות והפרת חובה חקוקה, לא הייתי רואה לקבל את התביעה. מוקד הטענה הנזיקית של התובעת הינו השארת מפתח ההפעלה של הקטר במתג ההפעלה במצב פתוח חלקית (אין חולק כאמור כי מנוע הקטר עצמו לא פעל). לטענתה, מדובר בהתרשלות וכן בהפרה של תקנה 74 לתקנות התעבורה. אלא שנוכח הכרעתי לעיל לעניין היעדר כל קשר-סיבתי בין עניין זה לבין פריצת האש, בהתאם לחוות –דעתו של אבני, הרי שהעילה הנזיקית איננה מתקיימת. נותרת טענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא ניתקה כליל את מצברי הקטר בטרם תחילת הנסיעה, דבר שאין חולק כי היה בו למנוע את פרוץ השריפה (חוו"ד אבני, עמ' 18). בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעת והמבטחת, שאין מדובר בסטיה מסטנדרט סביר של התנהגות מצד הנתבעת. התובעת לא הוכיחה כי מדובר באמצעי הסביר אותו יש לנקוט בנסיבות מעין אלה. צעד ספציפי כאמור איננו נדרש על-פי תקנה 74 לתקנות התעבורה עליה מסתמכת התובעת, המדברת על הפסקת פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה ועל הוצאת מפתח ההצתה ברכב עומד, ולא על ניתוק מצברים. אבני בחוות-דעתו התייחס לעניין זה בציינו כי חל איסור על ניתוק מצברים של רכב מובל שכן הדבר עלול לגרום לפגיעה ושיבוש המערכות האלקטרוניות של הרכב, טענה שלא נסתרה בדרך כלשהי. בנסיבות אלה אינני סבורה כי חובה היה על המוביל לפעול לניתוק מצברי הקטר בטרם תחילת נסיעה.

44. התובעת טוענת עוד כי מנהלה של הנתבעת, אקריש, הודה בשיחות בינו לבין בוכניק, אותן הקליט בוכניק, כי הנתבעת אחראית לאירוע. מדובר, לטענתה, בהודאת בעל דין ודי בכך כדי לקבל את התביעה. גם הכרעה בטענה זו איננה מתחייבת, נוכח התוצאה אליה הגעתי. אולם למען שלמות הדברים אדון אף בה. לגופה של הטענה – דינה להידחות. מתמלילי השיחות שהוגשו עולה כי בין השניים נוהל דין ודברים בדבר תשלום בהסכמה לתובעת אשר ייתר את הצורך בתביעה משפטית. עמדת אקריש היתה כי יש מקום לתשלום כאמור וזאת מתוך צפייה כי המבטחת אשר ביטחה אותו תשלם את מרבית הסכום והוא ישלם סכום נוסף. ובמילותיו:

"אני תקשיב, אני אגיד לך את האמת, אני מוכן שהזה יגמר, כשתקבלו את הכסף מהביטוח שלי, כמה שאפשר, כמה שיותר. באמת אני אומר לך, גם אם אצטרך להוסיף עוד 40, עוד 50,000 שקל מכספי, כן? אני אוסיף, כן? ואתם תוסיפו גם עוד את אותו סכום, תצטרכו למצוא כלי כזה ולעבוד. אמת, אמת ויציב" (תמליל שיחה ראשון עמ' 3).

בהמשך ציין:

"אני אמרתי להם, תקשיב, לא סתם כאילו ישבנו ואמרתי להם, אמרתי להם חבר'ה, יש לי אשמה, לא שאין לי אשמה, יש לי אשמה. בואו נסגור את זה מחוץ לבית המשפט, כן?" (תמליל שיחה שני נספח י"א לתצהיר בוכניק עמ' 2).

45. לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה בעובדה או בזכות שבעל דין נתפס עליה. הודאת בעל דין עליה הוא נתפס והיא מחייבת אותו בהליך המשפטי הינה "הודאה פורמאלית" הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך משפטי המיועד לכך. הודאה מסוג זה יכולה להוביל לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מלהביא ראיות לנושא ההודאה. התבטאות אחרת של בעל דין לרבות עדות המנוגדת לעניינו או התומכת בצדקת הצד שכנגד הינה ראיה שיש להעריך את משקלה ומשמעותה (ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156; ת"א 1113/04 (מחוזי – ת"א ) ש.ג. נ' מדינת ישראל משרד הרווחה (פורסם במאגרים) (2011) ).

46. מקריאת התמלילים עולה נכונות של אקריש להגיע להסדר כספי, וזאת בהנחה שחלק מהתשלום ישולם על-ידי חברת הביטוח (אשר סירבה לכך). אין מדובר בהודאה בעובדה קונקרטית לגביה קיימת מחלוקת, תוך שאקריש בדבריו מציין בין היתר שסיבת ההצתה איננה ידועה, כדבריו: "עכשיו תשמע, לא יכול להיות שאין לך אחריות כי אתה לקחת את הכלי אליך. עכשיו השאלה שלי כאילו מאיפה התחיל הכשל?" (תמליל ראשון עמ' 16, ש' 17-19). השיחות בין השניים נראות כניסיון לקדם לפתרון מוסכם, תוך הישענות על היות הנתבעת מבוטחת, ולייתר הליך משפטי. הדברים מבטאים תחושת אחריות מצד אקריש כלפי הנזק שנגרם ללקוחתו עמה יש לו קשרי עבודה לאורך זמן, אך זאת במידה מוגבלת הכרוכה בהכרה ביטוחית כלפיו, דהינו ההכרה מצדו היתה מלכתחילה מוגבלת ולא חד-משמעית. אינני סבורה כי דבריו כשלעצמם נושאים משקל ראייתי ממשי ביחס למחלוקות בהליך זה.

הנזק:

47. התובעת העמידה את תביעתה על סך 1,235,000 ₪, בגדר הנזק שלטענתה נגרם לה. הנזק כולל שני ראשים – ערך הקטר שניזוק, והפסד הכנסה שנגרם לתובעת לטענתה עקב כך. כפי שיפורט להלן, הראיות שהציגה התובעת באשר לנזק שלטענתה נגרם לה הינן בעייתיות, בלשון עדינה, ואין בידי לקבל חלק גדול מטענותיה בהקשר זה.

ערך הקטר:

48. התובעת מבקש כי ייפסק לה פיצוי בשיעור מחירו של קטר חדש, לרבות עלויות הובלה מחו"ל ומיסים, העומד לטענתה על סך 875,000 ₪. כן טוענת עותרת התובעת לפיצוי בגין ערך הקטר הספציפי שניזוק, שערכו – לפי הטענה – 300,000 ₪ (מכתב התביעה עולה כי מדובר בסכומים חלופיים).

49. אבחן תחילה את טענת התובעת בדבר פיצוי לפי עלות קטר חדש. מקובלת עלי טענת התובעת כי הקטר ניזוק באופן חמור והיה בגדר "טוטאל לוסט" וכי לא היה מקום כי תפעל בניסיון לתקנו. לעניין זה הגישה התובעת חוות-דעת של השמאי אלי שריקי. הנתבעת והמבטחת מעלות טענות שונות נגד קביעתו בעניין זה, ברם לא רק שהן לא הגישו חוות-דעת נגדית על מנת לסתור את הערכת שמאי התובעת בעניין זה, אלא שגם אבני, המומחה מטעם המבטחת, ציין בחקירתו הנגדית כי נכון להעריך את הנזק לקטר "כטוטאל-לוסט", היות שהמנוע ניזוק כולו ואילו הערך של החלק התחתון של הקטר שנותר איננו משמעותי (עמ' 31, ש' 1-4).

50. לטענת התובעת, לא ניתן להשיג קטר משומש לרכישה בישראל, ואף לא ניתן לייבא קטר משומש שגילו בעת היבוא מעל 24 חודשים (תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות התעבורה. משכך, לטענתה, לצורך השבת המצב לקדמותו יש לפצותה בעלות רכישת קטר חדש. אינני רואה לקבל את הטענה מהטעמים שלהלן.

ראשית, במישור העובדתי, לא שוכנעתי כי לצורך השגת קטר חלופי היה הכרח לייבא קטר חדש כנטען. טענותיה של התובעת כי פעלה במרץ בניסיון להשיג קטר חלופי משומש, לא הוכחו באופן משכנע. בעניין זה נשמעו רק עדויות כלליות מטעם מנהלי התובעת, שלא נתמכו בראיות נוספות. מהעדויות מטעם התובעת עולה כי קיימים בארץ מספר גורמים שבידם רכבות המשמשות לטיולים/נופש מהסוג בו מדובר בענייננו. כך, החברה ממנה רכשה התובעת את הקטר בישראל מלכתחילה הפועלת בפארק ברעננה (חברת גלוברס, עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 1-2); הספארי ברמת-גן אשר שאל את הקטר מהתובעת ולאחר מכן רכש קטר אחר עבור עצמו (עמ' 53, ש' 14-17); גן החיות התנכ"י (עמ' 55, ש' 19-24) וכן גורם כלשהו בעמנואל (עמ' 55, ש' 13-15). ביחס לאחרון העיד בוכניק מטעם התובעת כי הוא היה עמו בדין ודברים לרכישת קטר, אולם הדבר לא הסתייע בנסיבות שבאופן תמוה הוא לא ידע לתארן בטענה שאין הוא זוכר את הדברים (שם, שם). אף אחד מאותם גורמים לא זומן לעדות והתמונה ביחס לאפשרויות השגת קטר מסוג דומה בישראל, כמו-גם ביחס לפניות ולניסיונות מצד התובעת בעניין זה, נותרה מעורפלת ובלתי ברורה. התובעת לא הניחה, איפוא, תשתית ראייתית מבוססת דיה לטענה כי היה הכרח ביבוא קטר חדש.

שנית, במישור המשפטי, אינני סבורה כי יש הצדקה לפסיקת פיצוי בשיעור שוויו של קטר חדש. הגישה המקובלת בפסיקה ביחס להתחשבות בפחת של נכס שניזוק, היא כי יש להבחין בין נזק טוטאלי שנגרם לנכס כולו, לבין נזק חלקי הניתן לתיקון. במקרה הראשון, נטיית הפסיקה הינה לשום את הפיצוי תוך התחשבות בפחת של הנכס המקורי, על מנת שלא ייצא הניזוק מורווח ביחס למצבו עובר לאירוע בקבלו נכס חדש חלף נכס ישן שהיה בידו. ואילו במקרה של נזק חלקי בלבד, שניתן לתיקון בעלות סבירה ושאין אפשרות לבצעו באמצעות חלפים משומשים, הנטיה הינה לפסוק פיצוי מלא לניזוק, אף אם הדבר ייגרום להטבת-מה ביחס למצבו הקודם, תוך שכל מקרה נדון לנסיבותיו (ראו: ע"א 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פ"ד לז(2) 29, 44-50; ע"א 2904/92 עיריית תל-אביב-יפו נ' עזבון המנוח לטרהויז, פ"ד נ(1) 754;רע"א 2672/96 מ"י נ' קיבוץ נירים, פ"ד נב(2) 247, 257-259). בענייננו מדובר בנזק מלא לכלי רכב משומש, אשר היה בשימוש – לכל הפחות – כשמונה שנים לפני האירוע. בהתאם לקווים המנחים כפי שהותוו בפסיקה, אינני סבורה כי יש הצדקה לפסיקת פיצוי בערך נכס חדש לחלוטין.

51. כאמור לעיל, התובעת טענה בנוסף לפיצוי בשיעור ערכו של קטר משומש מהסוג שניזוק בענייננו. לעניין זה הסתמכה על חוות-דעת של השמאי שריקי וכן על חוות-דעת מטעם משרד לוי יצחק, שמטעמו העיד שמאי בשם אקרמן משה שלפי הטענה ערך את חוות הדעת (להלן – אקרמן). השמאי אלי שריקי אישר בעדותו כי לא היה בידו להעריך את שווי הקטר, נוכח ייחודו של הכלי ובהיעדר אינפורמציה נדרשת, ולפיכך הסתמך באופן מלא על חוות-העדת מטעם לוי יצחק. לנוכח זאת, אין כל משקל עצמאי לחוות-דעת שריקי בעניין זה. אשר לחוות דעת מטעם לוי יצחק, זו העריכה את שווי הקטר, לאחר שימוש משך כשמונה שנים, בסך 300,000 ₪. סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעת והמבטחת בדבר קשיים משמעותיים בחוות דעת זאת, שאינם מאפשרים לקבלה כפשוטה. מספר טעמים לדבר.

52. ראשית, מחקירת אקרמן בבית המשפט עלה כי אין לו ידע ממשי באשר לסוג הספציפי של הכלי בו עסקינן. לצורך עריכת חוות הדעת, הוא פנה לאדם כלשהו אותו הגדיר כבעל מומחיות בנושא קטרים והתייעץ עמו, ובהתאם לכך ערך את חוות דעתו (עמ' 41, ש' 1-6). אותו אדם, שהינו לפי הנטען בעל ידע ומומחיות ספציפית בתחום המדובר לרבות בנושא עלויות, לא הובא לעדות, אלא כאמור השמאי נסמך על דבריו בגדר כלי שני בלבד. הדבר מחליש מדעיקרא את המשקל שניתן לייחס להערכות המקצועיות של השמאי בענייננו.

53. שנית, אקרמן אישר בחקירתו כי נוכח ייחודו של הכלי ובהיעדר בסיס נתונים רחב להשוואה, יש חשיבות מהותית – לצורך הערכת שוויו – למחיר שהתובעת שילמה בעבורו. וכדבריו בחקירה:

ש. אתה מסכים איתי שבקטר ייחודי, שאתה לא מכיר כמוהו, מחיר הרכישה הוא מהותי לקביעת השווי?

ת. כן, אבל לא הצלחתי לברר.

ש. גם כשעושים עסקת החלפה, יש שווי לציוד שהם נתנו, יכול להיות שאם היית בודק את השווי שהם נתנו, הייתי מקבל את מחיר הרכישה?

ת. לא יודע. לא יודע מה מחיר הרכישה. שאלתי ולא קיבלתי תשובה.

(עמ' 42-43, ש' 28-32 ו- 1 בהתאמה).

ובהמשך:

ש. לכן יש חשיבות עליונה לדעת את עלות הרכישה שלו. עקרונית עלות הרכישה היתה אמורה לעזור לנו.

ת. בהחלט.

(עמ' 44, ש' 6-8).

עולה איפוא מעמדת מומחה התובעת, כי בשים לב למהות הכלי בו מדובר, יש חשיבות רבה לבירור עלות רכישתו על-ידי התובעת לצורך הערכה מושכלת של ערכו. אלא שלא רק שבפני מומחה התובעת לא עמדו נתונים כלשהם בעניין זה, התובעת נמנעה אף מלהציגם בבית המשפט. באופן תמוה ביותר, לא ידעה התובעת לספק כל נתון כספי ממשי אודות מחיר הרכישה של הקטר על-ידה. חיון בעדותו טען כי הנתבעת רכשה את הקטר מחברת גלברס אולם לא ידע לומר דבר אודות עלות הרכישה. לדבריו בעדותו, העסקה רשומה בספרי התובעת (עמ' 47, ש' 11-12). עוד ציין כי ייתכן וישנן חשבוניות, וכי מי שמתעסק ברכישות הוא שותפו בוכניק (עמ' 46, ש' 30-32). בוכניק העיד ביחס לעסקת הרכישה כי מדובר היה בעסקה שעירבה תשלום והחלפה של רכבים בין הצדדים, ובלשונו:

"זאת לא היתה רכישה כמו שרוכשים רכב רגיל, שאתה הולך ושואל כמה זה עולה, אלא עסקה משולבת עם אדם שעבדנו איתו, לא היה סכום מוגדר, היו כמה רכבים שהוא היה צריך לצורך העבודה שלו, הוא עבד עם הקטר בפארק רעננה והוא לא היה יעיל מבחינתו, עשינו כל מיני בארטרים של החלפת רכבים, הוספנו סכום שאני לא זוכר אותו, בסך הכל העסקה היתה של כמה מאות אלפי שקלים". (עמ' 52, ש' 7-11).

כשנשאל בוכניק היכן רשומה העסקה היתה תשובתו – "אפשר לבדוק" (עמ' 52, ש' 14-15). הוא לא ידע לספק תשובה האם קיים רישום ביחס לקטר לצורך זיכוי פחת בספרי התובעת (עמ' 56, ש' 23-25). רוה"ח של התובעת, מאיר דהן (להלן –דהן) אישר בעדותו כי אצל התובעת אמור להיות טופס פחת רכבים הכולל את פרטי רכישת הרכבת (עמ' 34, ש' 10-12). טופס כאמור לא הוצג ואף לא רישום אחר כלשהו מספרי התובעת או אסמכתא מסוג כלשהו לתשלום.

לאחר שאלות חוזרות ונשנות בעניין זה בחקירה הנגדית, ציין בוכניק כי ככל שזכרונו אינו מטעה אותו, הוא שילם למוכר פחות ממאה אלף ₪ (עמ' 60, ש' 1-2), ובנוסף לכך מסרה התובעת במסגרת העסקה כלי רכב אחרים שלה, לגביהם לא ידע לספק פרטים כלשהם, לא כל שכן את מחירם (עמ' 60, ש' 4-6).

התמונה באשר לעלות הרכישה של הקטר על-ידי התובעת נותרה, איפוא, עמומה ביותר. מדובר בנתונים שאמורים להיות בידי התובעת, ושהדעת נותנת שניתן להשיגם או לפחות חלק מהם. כאמור לעיל, לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לתשלום, רישום בספריה של התובעת ואף לא פירוט או אומדן ברור של הרכבים שמסרה התובעת במסגרת העסקה כפי שתוארה. זאת ועוד, התובעת אף לא העידה את הצד השני לעסקת המכר – חברת גלוברס, אשר סביר שיכולה היתה לשפוך אור על שווי העסקה/היקפה. אי-הצגת ראיות בעניין זה על-ידי התובעת, מעמידה לחובתה חזקה כי לו היו מוצגים נתונים בעניין זה, לא היה בהם כדי לתמוך בטענתה באשר לערך הקטר (ראו: ע"א 465/88 בנק לימון וסחר נ' מתיתיהו, פ"ד מה(2) 651; ע"א 55/81 קופל נ' טלקאר, פ"ד מב(2) 595).

54. שלישית, מעדות אקרמן עולה עוד כי הוא לא בחן נתונים ספציפיים ביחס לקטר בו עסקינן. כך, אקרמן אישר בעדותו כי לא בדק כלל את היסטוריית הטיפולים של הרכב והאם היה תקין במבחינה מכנית עובר לאירוע (עמ' 43, ש' 11-14), אלא הסתפק בתצלומים שמעידים על כך שמבחינה חיצונית הוא היה תקין (עמ' 2 לחווה"ד). גם מבחינת שנת ייצור של הרכב קיימת עמימות, כאשר מרישיון הרכב שצורף לא ניתן להבין האם שנת 2000 המצוינת בו מתייחסת לשנת הייבוא או לשנת היצור.

55. נוכח כל המפורט לעיל, לא ניתן לטעמי לקבל את חוות הדעת מטעם התובעת כבסיס מהימן דיו לקביעת ערכו של הקטר. מדובר אמנם בחוות דעת יחידה העומדת בפני בית המשפט, כאשר יתר הצדדים לא הגישו חוות דעת נגדיות בנקודה זו, ברם כעולה מהפירוט שלעיל היא מתאפיינת בכוללניות רבה וקיימים לגביה חסרים משמעותיים בנתונים רלוונטיים, שאמורים להימצא בהישג ידה של התובעת, הדרושים לצורך קביעת השווי.

56. מצויים אנו לפיכך במצב בו, מחד גיסא, ברי כי לתובעת נגרם נזק שכן נכס שהיה בבעלותה ניזוק כליל, ומאידך גיסא, אין בפני בית המשפט נתונים מבוססים דיים המאפשרים לקבל את טענות התובעת בדבר ערך הנכס שניזוק. כידוע, הנטל על התובע לבסס את כל יסודות תביעתו, לרבות רכיב הנזק ושומתו. ככלל, אם לא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו, דין תביעתו להיכשל (ראו מלאחרונה: ע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (פורסם במאגרים) (2015)). יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי במקרים מתאימים שהינם ככלל חריגים, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדנא, בשים לב לנתונים שבפניו. סבורני כי במקרה דנן מתקיימות הנסיבות בהן, לפי הפסיקה, ניתן ונכון יהיה ללכת בדרך זו. זאת, בהתחשב בכך שכאמור עולה בבירור כי נזק אכן נגרם לתובעת, בכך שמדובר בסוגייה שמתאפיינת במידה מסויימת של עמימות אובייקטיבית טבועה נוכח ייחודו של הנכס בו מדובר והקושי הנלווה להערכת שוויו עקב כך, ומשקיימת תשתית ראשונית בנתונים שהציגה התובעת שמאפשרת לבצע הערכה שבאומדנא.

57. ולגופם של דברים; מחוות דעת אקרמן עולה כי הוא הניח כנקודת מוצא כי שוויו של קטר חדש הינו בסך כ- 850,000 ₪ (כולל הובלה ואגרות). הערכה זו בוססה על הצעת מחיר שנמסרה. לתצהיר בוכניק צורפה הצעת מחיר שנשלחה אליו מיצרן קטרים בחו"ל, לפיה מחירו של קטר חדש הינו כ- 710,000 ₪ (סעיף 25 לתצהיר בוכניק, נספח יג לתצהיר). מחיר זה איננו כולל עלויות נוספות של הובלה ומיסוי. בנסיבות אלה, משלא הובאו כל נתונים סותרים באשר לעלויות הנלוות (מיסוי והובלה) של רקטר חדש, ואקרמן אף לא נשאל בעניין זה בחקירתו, סבורני כי ניתן לקבל כנקודת מוצא את ההערכה בדבר עלות רכישת קטר חדש בסך 850,000 ש"ח. מעלות זה גזר אקרמן, לפי הערכה שכפי שפורט לעיל נראית "כהערכה חופשית" ביותר, ערכו של קטר משומש משך שמונה שנים, והעמידה על 300,000 ₪.

אקרמן נשאל בחקירתו הנגדית אודות האופן שבו, על דרך הרגיל, מוערכת ירידת ערך של כלי-רכב בשל שנות שימוש. הוא הסביר כי הדרך השמאית המקובלת הינה הפחתת מחצית מערך הרכב לאחר כארבע שנים, ומהחצי שנותר הפחתה של כ- 30%-40% במהלך ארבע שנים נוספות (עמ' 43, ש' 26-29). אקרמן ציין בעדותו כי דרך זו לא מתאימה לדעתו למקרה דנן בשל ייחודו של הכלי בו מדובר, ברם כאמור הדרך החלופית בה נקט איננה מבוססת על נתונים הנוגעים לרכישת הקטר או על כל נתון אחר שניתן להצביע עליו. בנסיבות אלה, סבורני כי במסגרת הערכה על דרך האומדנא, ניתן להיעזר בדרך "רגילה" זו של הערכת השווי כנקודת מוצא, שהינה מחמירה מבחינת התובעת ביחס לחלופה שהוצגה על-ידה ללא ביסוס של ממש.

הערכת שווי הקטר לפי הדרך עליה הצביע אקרמן בעדותו (הפחתת 50% לארבע שנים ראשונות, והפחתת 40% לארבע שנים נוספות), מביאה להערכה של 255,000 ₪. סבורני כי בנסיבות ענייננו יש מקום להעריך את השווי בשיעור מופחת מכך, וזאת בשים לב לכך שנתונים בדבר מצבו המכני של הקטר עובר לאירוע, שאמורים להיות בידי התובעת, כלל לא נבחנו על-ידי אקרמן ואף לא הוצגו במסגרת ההליך, ובהינתן העמימות – שלא הובהרה על-ידי התובעת – ביחס לשנת ייצורו של הקטר, נתונים שעשויים להשפיע על הערכת השווי. לעניין האחרון יצויין כי ניתן להניח ברמה גבוהה של סבירות, כי לכל היותר מדובר בשנתיים נוספות של שימוש בקטר עובר לשנת ייבואו ארצה (שנת 2000), שכן על-פי הדין לא ניתן לייבא לישראל רכבים מהסוג בו עסקינן שיוצרו יותר מ- 24 חודשים לפני ייבואם (תקנה 282(א)(3)ב) לתקנות התעבורה, אליה הפנתה התובעת). אקרמן בחקירתו עמד על כי בגין כל שנת שימוש נוספת, מקובלת הפחתה של עד 10% לשנה (עמ' 44, ש1 22). בשים לב לכל המקובץ, סבורני כי מקום במסגרת עריכת שומת הנזק - על דרך האומדנא, - לניכוי כ- 30% נוספים, באופן שהנזק יוערך בסך 180,000 ₪.

58. המסקנה היא לפיכך כי הנזק שנגרם לתובעת מוערך בסך 180,000 ₪.

הפסד רווח:

59. התובעת טוענת כי עקב הנזק לקטר והשבתתו, נגרם לה נזק כספי של אובדן רווח בסך 24,272 לחודש. הסכום האמור, לפי הטענה, הוא סכום הרווח מהפעלת הרכבת במהלך שנת ההפעלה הראשונה, עובר לשריפת הקטר. לסכום זה יש להוסיף צפי של עליה צפויה בהכנסות בשיעור של 8% לאחר שנת ההפעלה הראשונה. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי בגין הפסד חודשי כאמור עד לתקופת תום ההסכם בינה לבין בעלת אתר אגמון החולה, ה- 31.7.09, ובסה"כ לתקופה של כשנה ממועד האירוע. כן טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בסך 90,000 ₪ בגין הפסד השכרת הקטר בחודשי הקיץ לגורמים חיצוניים. סה"כ הנזק שהתובעת טוענת כי נגרם לה ברכיב זה עומד על סך 404,563 ₪.

60. את טענותיה לעניין אובדן הרווח ביססה התובעת על חוות-דעת של דהן, המשמש כרוה"ח שלה. דהן נחקר באריכות בפני ביחס לחוות-דעתו, והנתבעת מעלה הסתייגויות שונות מחוות-הדעת לנוכח תשובותיו בחקירה.

61. לאחר בחינת חוות הדעת ועדות עורכה, מסקנתי היא כי לא ניתן להתבסס עליה כראיה משכנעת דיה אודות הנזק לו טוענת התובעת. הטעמים העיקריים לכך הם כדלקמן.

62. ראשית, דהן העיד בחקירתו כי חוות-הדעת התבססה על דיווח נתונים (דו"חות אקסל) שהועברו לו על-ידי התובעת, ובהם ריכוז של הכנסות מהרכבת בתשעת החודשים בהם הופעלה על-ידי התובעת, וכן ציון של הכנסות התובעת מהפעלת כלים אחרים באגמון החולה (בטבלה הקטנה בתחתית כל עמוד). נתונים אלה צורפו לחוות-הדעת כנספחים א1-א9. אין מדובר בנתונים מתוך דו"חות כספיים של התובעת, ואת הנתונים הגולמיים עצמם (נתוני הקופות) לא סקר דהן. בעדותו ציין דהן כי ערך השוואה בין הנתונים האמורים לבין הנתונים בכרטסות ההכנסות של התובעת (הכוללים את כלל הכנסותיה של התובעת מפעילותה באגמון), אשר צורפו לחוות-דעתו כנספחים ג'1 ו- ג'2 (עמ' 28, ש' 23-27). אלא שמעיון והשוואה בין נספחים א1-א9 לבין הכרטסות שצורפו, עולה כי אין זהות בין הסכומים המצויינים בהם. כך, לדוגמה, סה"כ ההכנסות בחודש 09/07 על פי הכרטסת הינו סך 135,549 ₪ ואילו בנספח א6 סה"כ ההכנסות מאגמון באותו החודש הינו סך 150,574 ₪. פערים דומים, ואף בשיעור גדול יותר, קיימים לגבי חודשים אחרים. בהיעדר הסבר מניח את הדעת לשוני בין נתוני הטבלאות שסופקו לדהן על-ידי התובעת, לבין המפורט בכרטסות (בהן אין הבחנה בין הכנסות מהפעלת הרכבת לבין הכנסות אחרות שיש לתובעת מפעילותה באגמון החולה, ולכן הן כשלעצמן לא יכולות לשמש כבסיס עצמאי להערכת הפסד בגין הרכבת), קיים קושי בסיסי לקבל כתשתית מהימנה את הנתונים עליהם התבסס דהן.

63. שנית, קיימת אי-בהירות ביחס לפילוח של הכנסות הרכבת לפי בסיס הנתונים עליו התבסס דהן. כאמור לעיל, בבסיס חוות-דעתו מצויים הנתונים שבנספחים א1'-א9', הכוללים לפי הטענה את ההכנסות שהיו לתובעת מהפעלת הרכבת באגמון. עיון בנספחים מעלה כי אלה כוללים טבלה ובה ריכוז הכנסות "מרכבת" ו- "מקבוצות". בתחתית כל עמוד יש ריכוז של כלל פעילות התובעת באגמון החולה, הכוללת גם הפעלת רכבי שטח וסירות. אין כל הסבר בחוות הדעת לייחוס של ההכנסה "מקבוצות" לרכבת דווקא, ודהן בחקירתו לא ידע לומר באופן ברור על מה מבוססת ההבחנה הנ"ל, תוך שציין כי לגבי הרכבים האחרים שמפעילה התובעת קיים דו"ח אקסל נפרד, אלא שזה לא הוצג (עמ' 37, ש' 1-2).

64. שלישית, סוגיית העלויות וההוצאות של הפעלת הרכבת לא התבררה דיה. דהן ציין כי ביצע הפחתה יחסית של עלויות הסולר מתוך כלל עלויות הסולר שצורכת התובעת עבור פעילותה באגמון החולה, אך אין חוות-הדעת מפרטת כיצד נעשה החישוב הנ"ל ועל איזה בסיס, והדבר נותר לא ברור. דהן אף אישר בחקירתו כי לא זקף לעניין הפעלת הרכבת עלויות נוספות של התובעת בגין פעילותה הכוללת באגמון החולה כגון – הוצאות חשמל, ביגוד וכלליות (עמ' 30, ש' 8-14, ש' 24-29).

65. רביעית, סבורני כי יש טעם בטענת הנתבעת כי לא הוצגה תמונה מקיפה במידה מספקת אודות השלכות אובדן הקטר על פעילותה הכוללת של התובעת באגמון החולה. התובעת לא פעלה באגמון רק על בסיס הזיכיון להפעלת רכבת, אלא במקביל הפעילה שירות של השכרת כלי רכב ממונעים נוספים וסירות. סביר כי קיים קשר בין מידת השימוש בכלי הרכב השונים באותו אתר עצמו. התובעת לא הציגה השוואה לאורך התקופה לגביה היא טוענת להפסד, בין הכנסותיה מהפעלת כלים באגמון החולה עובר להשבתת הקטר, לבין הכנסותיה לאחר מכן, באופן שיכול היה ליתן אינדיקציה בדבר ההשפעה שהיתה להפסקת פעולת הרכבת על השימוש וההכנסות מכלי רכב אחרים שמפעילה התובעת באותו אתר.

66. נוכח כל המפורט, מסקנתי היא שלא ניתן לקבל את חוות-דעת דהן כתשתית מבוססת ומשכנעת לנזק הנטען של אובדן רווח ולקביעת שיעורו. בשונה מהדיון לעיל לעניין הנזק הישיר לקטר, בענייננו לא מצאתי כי קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא, בהיעדר עוגנים מספיקים לכך בחומר הראיות הקיים, ומשמכלול הנתונים הרלוונטיים נתונים בידי התובעת באופן שניתן היה להציג תשתית ראייתית ברורה.

67. אינני רואה גם לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן האפשרות להשכיר את הקטר לשימוש צדדים שלישיים. טענות התובעת בעניין זה, בדבר אובדן הכנסה פוטנציאלית של 90,000 ₪, נשענות על כך שהיא השכירה את הקטר לשימוש הספארי ברמת-גן בקיץ 2008, עקב ירידת הפעילות באתר האגמון בתקופה זו. לעניין זה צורפה חשבונית בגין תשלום בסך 30,000 ₪ עבור הקטר לחודש יוני 2008. איני סבורה כי משלום יחיד זה ניתן להסיק באופן סביר קיומו של צפי ריאלי לכך שגם בשנה העוקבת, ככל שלא היה ניזוק הקטר, היה בידיה של התובעת להשכירו לצד ג'. נוכח עדויות התובעת לפיהן הספארי שכר את הקטר ביוני 2008 בשל תקלה שהיתה בקטר שלו שתוקנה בהמשך ולאחר מכן אף קנה קטר חדש (עמ' 49, ש' 6-9), הרי שההנחה שהספארי עצמו היה שב ושוכר את הקטר מהתובעת, איננה נראית משכנעת. יש לציין עוד כי התובעת ערכה את חישוביה לעניין הפסד הכנסה מפעילות הרכבת באגמון החולה על בסיס הפסד חודשי למשך תקופה של 12 חודשים, ובמקביל תבעה פיצוי בסך 90,000 ₪ בגין השכרת הקטר לצד ג' משך שלושה חודשים במהלך השנה, כך שנראה כי מדובר בכפל פיצוי.

68. אוסיף ואציין, כי ככל שהיתה התובעת מצליחה להוכיח כי נגרם לה הפסד כספי בגין אי-הפעלת הרכבת ואת שיעורו, לא הייתי רואה לפסוק פיצוי למשך תקופה של שנה כפי שהתבקש על-ידה, אלא לתקופה קצרה מזו. סבורני כי מכוח חובת הקטנת הנזק, היה על התובעת לפעול להשגת אמצעי חלופי שיאפשר לה הפעלת השירות באגמון, או שירות דומה לו, כאשר כפי שכבר צויין טענות התובעת כי לא ניתן היה להשיג קטר חלופי חרף מאמציה הרבים, לא הוכחו. יש אף לציין כי מהודעת בעלת האגמון לתובעת בדבר סיום הזיכיון להפעלת הרכבת בשל הפסקת עבודתה עקב השריפה, אשר צורפה כנספח י"ב לתצהיר בוכניק, עולה כי העברת הזיכיון נעשתה "עד להודעה אחרת" וכי התובעת נדרשה על-ידי בעלת האתר להעמיד באתר "אמצעי הובלה חלופי" מספטמבר 2008, מבלי שצויין רכבת דווקא.

ההודעות לצד ג':

ההודעה נגד המבטחת:

69. אין מחלוקת כי המשאית עליה הובל הקטר הייתה מבוטחת במועדים הרלוונטיים לתביעה אצל המבטחת בפוליסת "רכוש בהעברה". יצויין כי תחילה טענה המבטחת כי לא קיים ביטוח ביחס למשאית הנ"ל, אולם במהלך ההליך חזרה בה מטענתה זו. אין חולק כי סכום הכיסוי הינו עד לסך 150,000 ₪.

70. המבטחת בסיכומיה ציינה כי הפוליסה איננה מכסה נזק שנגרם כתוצאה מהידלקות רכוש מעצמו, ולפיכך דין ההודעה נגדה להידחות. אינני רואה לקבל טענה זו. ראשית לכל, המבטחת כלל לא צירפה את התנאים של הפוליסה הרלוונטית על סייגיה. לבהמ"ש הוגשה (ע"י הנתבעת) הרשימה בלבד, בה אין זכר לסייג הנ"ל. משהמבטחת טוענת להתקיימות סייג לכיסוי, היה עליה להציגו. בכל מקרה, אף אם אניח כי קיים סייג בלשון האמורה בפוליסה, אינני סבורה כי הוא חל במקרה דנן. כפי שקבעתי לעיל, הדליקה בענייננו אירעה כתוצאה מההובלה עצמה, לאחר שטלטולי ההובלה גרמו לשבר של רכיב במנוע הרכב. אין מדובר בהידלקות הרכוש "מעצמו", אלא בהתרחשות של אירוע חיצוני שגרם להשתלשלות שסופה שריפת הקטר.

71. התוצאה היא כי דין ההודעה נגד המבטחת להתקבל, בגין הנזק שנגרם לקטר, ובגבולות הפוליסה.

72. משלא פסקתי פיצוי בגין אובדן רווחים לתובעת, אין צורך להידרש לטענה בדבר אי-תחולת הביטוח על נזקים תוצאתיים (נעיר עם זאת כי נראה שאין בעניין זה כל מחלוקת בין המבטחת לנתבעת).

ההודעה נגד סוכנת הביטוח:

73. ההודעה נגד סוכנת הביטוח מכוונת, לפי מהותה, לסכום בו תחוייב הנתבעת אשר איננו מכוסה בפוליסה שהוצאה לה. לפי התוצאה אליה הגעתי לעיל, הפער בין סכום הביטוח לסכום בו חייבת הנתבעת איננו גדול יחסית, כך שבמידה לא מבוטלת ההודעה נגד סוכנת הביטוח איבדה מעוקצה.

74. לגופם של דברים, סבורני כי דין ההודעה נגד סוכנת הביטוח להידחות.

75. לטענת הנתבעת, סוכנת הביטוח התרשלה כלפיה בכך שלא דאגה לביטוח המשאית בסכומים ההולמים את הסיכון הטמון בהובלת מטענים. לטענתה, סכום הכיסוי אינו משפיע באופן מהותי על דמי הביטוח ומשכך ברור כי מבחינה כלכלית היה כדאי לה להוסיף על דמי הביטוח את התוספת הקטנה הנדרשת, ולקבל כיסוי ריאלי, וכך היתה עושה ככל שההחלטות היו מתקבלות על-ידה. אקריש בעדותו טען כי הוא סמך באופן מלא על סוכנת הביטוח עמה הוא עובד שנים רבות, ולא התערב בשיקוליה בקביעת גבול הכיסוי בפוליסה.

76. לטענת סוכנת הביטוח, היא זו שהמליצה לנתבעת על עריכת ביטוח בגין רכוש במעבר, לאחר שבער – ובטרם החלה ההתקשרות ביניהם – לא היה כלל לנתבעת ביטוח מסוג זה. תחילה דחתה הנתבעת את ההצעה, ורק בשנת 2003 הסכימה לערוך ביטוח כאמור, שהכיסוי לפיו הוגבל לסך 50,000 ₪. המלצתה של הסוכנת להגדיל את סכום הביטוח נדחתה על-ידי מנהל הנתבעת, אקריש. בשנת 2006 הצליחה הסוכנת לטענתה להשיג כיסוי ביטוחי משודר בהראל, ע"ס 140,000 ₪, ובהמשך בשנת 2007 חודשה הפוליסה ע"ס 150,000 ₪. לטענת סוכנת הביטוח, כל הפוליסות הועברו לידי אקריש, הוא היה מודע להן ולא ניתנה כל הנחיה מצדו להגדיל עוד יותר את גבולות הכיסוי. רק לאחר האירוע הסכים אקריש להגדיל את הכיסוי לסך 250,000 ₪. בשנים 2011 ו- 2012, מספר שנים לאחר האירוע, ובעת שהנתבעת ערכה חלק מביטוחיה אצל סוכן ביטוח אחר (סוכנות "שבעת אלונים") הופחת הכיסוי הביטוחי והועמד על סך 180,000 ₪ בלבד.

77. אני מוצאת את גרסתה של סוכנת הביטוח כאמינה ועדיפה על זו של אקריש.

על-פי עדות אקריש, הוא היחיד שהתעסק בנושא הביטוח אצל הנתבעת (עמ' 39, ש' 12-13). כן אישר כי הוא שוחח עם סוכנת הביטוח אודות הביטוח הספציפי מהסוג בו עסקינן - ביטוח רכוש בהעברה, בטרם הוצאתה ואף קיבלה לידיו (עמ' 40, ש' 31-32; עמ' 42, ש' 1-2). לדבריו, הוא ביקש לדעת רק מהו התשלום עבור הביטוח ומה גובה ההשתתפות העצמית שלו (עמ' 41, ש' 2-3). מעדותו עולה כי היה פונה בעצמו לסוכנת הביטוח לקראת מועד תום תוקפה של כל פוליסה (עמ' 40, ש' 6-7), התעניין בגובה הפרמיה וההשתתפות העצמית (עמ' 41, ש' 2-3), ומכאן עולה כי היה מעורב אקטיבית בנושא ההיבטים הביטוחים של העסק והדבר לא נוהל באופן בלעדי על-ידי סוכנת הביטוח. אין מדובר באדם פרטי אלא בבעל עסק שתחום עיסוקו הקבוע הוא הובלות. טענתו כי לא התעניין ולא הפעיל כל שיקול דעת משלו בעניין גבולות הכיסוי הביטוחי שהוא רוכש לעצמו, בגין סיכון הנוגע לעצם מהות עיסוקו כמוביל, נראית בבסיסה בלתי סבירה וקשה לקבלה. אף אין מדובר בשאלה הדורשת מיומנות מקצועית מיוחדת בתחום הביטוח, אלא בעניין בסיסי של גבול הכיסוי, נושא העולה במפורש מהפוליסות עצמן, ושהדעת נותנת כי אדם סביר ובפרט איש עסקים סביר, מודע לחשיבותו ומסוגל להבינו.

מטעם סוכנת הביטוח צורפו העתקי רשימות פוליסות קודמות ומאוחרות לאירוע. אלה מעידות כי בשנים מסויימות עובר לאירוע היה הכיסוי הביטוחי של הנתבעת מוגבל לסך 50,000 ₪ בלבד, ולאחר מכן עלה עד לסכום הכיסוי שהיה ערב התרחשות האירוע. כאמור לעיל, אקריש אישור כי קיבל לידיו את הפוליסות, ובנסיבות אלה אין זה סביר להניח כי לא היה מודע לשינויים שנערכו מהלך השנים בהיקף הביטוח. זאת ועוד, מהמסמכים שצורפו על-ידי סוכנת הביטוח (מוצג ג'2(1) ו- (2)), ולפי העולה מעדותו של אקריש, מספר שנים לאחר האירוע שב וירד סכום הכיסוי הביטוחי של התובעת לסך 180,000 ש"ח, זו הפעם בעת שהיא מבוטחת באמצעות סוכנות אחרת. אקריש טען בעדותו כי סוכם בינו לבין הסוכן החדש כי תיערך פוליסה חדשה בגבול כיסוי 300-400 אלף ₪ (עמ' 44, 1-2), אולם כשנשאל היכן היא השיב כי היא עדיין לא הוצאה ועדותו בעניין זה היתה כוללנית ובלתי ברורה. כך או אחרת, השתלשלות זו לאחר שהומחשה לנתבעת באופן ברור החשיבות של כיסוי ביטוחי מתאים, מתיישבת באופן סביר יותר עם המסקנה בדבר ניהול סיכונים בלתי זהיר מצדה, מאשר עם הטענה בדבר התרשלות סוכנת הביטוח בעניינה.

אף אין לקבל את טענת אקריש לפיה הגדלת הכיסוי של המשאית היתה גוררת עליה שולית בלבד בפרמיה הנדרשת, ובשל כך אין זה סביר להניח שהוא היה נמנע מלעשות זאת ככל שהדברים היו מוצגים לו. הנתבעת הינה בעלת עסק להובלות ובבעלותה מספר משאיות (בין 10 ל- 12 בעת הרלוונטית לאירוע, לדברי אקריש, עמ' 44, ש' 13), ולפיכך השינוי בהיקף הכיסוי וההשפעה שיש לכך ביחס לפרמיות המשולמות, איננו נמדד ביחס למשאית בודדת אלא ביחס למכלול צי המשאיות שברשותה.

78. נוכח המפורט לעיל, אינני מוצאת כי סוכנת הביטוח התרשלה כלפי התובעת. התובעת היתה מודעת לסיכון להינזקות רכוש שהיא מובילה, ולחשיבות של עריכת ביטוח הצופה פני מימוש הסיכון. ביטוח כאמור נערך בפועל במעורבותה, בסכומים משתנים לאורך השנים, תוך שלתובעת נמסרים מסמכי הביטוח, והמסקנה הסבירה העולה מההתנהלות היא כי התובעת היתה מודעת לסכומי הביטוח. בנסיבות שפורטו, השינוי בגבולות הכיסוי לאורך השנים, ובכלל זה לאחר האירוע נשוא התביעה, משקף התנהלות של הנתבעת באשר למידת החשיפה לה היא מוכנה בניהול עסקה. יתכן כי הופעל בעניין זה שיקול דעת לקוי, אולם זה שיקולה של הנתבעת ואין בכך כדי להצמיח חבות נזיקית לסוכנת הביטוח.

79. אשר על כן ההודעה נגד סוכנת הביטוח נדחית.

התוצאה:

80. נוכח כל המפורט לעיל התביעה מתקבלת חלקית. אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצויים בסך 180,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14.7.08 ועד ליום התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בסך 30,000 ₪. בסכום ההוצאות התחשבתי, מצד אחד, במשך ההליך והעלויות לתובעת, ומצד שני בפער הגדול בין סכום התביעה לסכום שהתקבל בפסה"ד וכן במסקנותי לעניין חווה"ד מטעם התובעת.

81. ההודעה לצד ג' נגד המבטחת מתקבלת, באופן שהמבטחת תשלם לנתבעת את הסכום בו חויבה לשלם לתובעת עד לסכום הכיסוי בפוליסה משוערך ליום הגשת ההודעה ובניכוי סכום ההשתתפות העצמית (עניין שלא היה במחלוקת בין הצדדים), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת ההודעה ועד למועד התשלום בפועל. כן תישא המבטחת בהוצאות הנתבעת בסך 50,000 ₪. לעניין זה התחשבתי בהערכת ההוצאות שנגרמו לנתבעת בהליך לרבות חיובה בהוצאות לתובעת, מצד אחד, ובעובדה כי בכל הנוגע לרכיב הנזק התוצאתי שנכלל בתביעה, היתה הנתבעת נדרשת ככל הנראה לייצוג משל עצמה בהליך והוא איננו רלוונטי להודעה נגד המבטחת, מצד שני.

82. ההודעה לצד ג' נגד סוכנת הביטוח ומבטחתה באחריות מקצועית, נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות סוכנת הביטוח ומבטחתה בסך 20,000 ₪.

83. כל הסכומים המפורטים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ה, 10 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.