פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. התובעת ובעלה הינם בעלי ומנהלי מספר גני ילדים באבן יהודה ובהם פעוטון. לטענת התובעת, היא שמעה מגורמים שונים בישוב שהנתבעות הפיצו שמועות, כי בפעוטון שבבעלותה ישנה התעללות שיטתית בילדים, וזאת מתוך כוונה לפגוע בשמה הטוב ובפרנסתה.

בעקבות בירורים שונים שערכה, הגישה התובעת תביעה בגין הוצאת לשון הרע כנגד הנתבעת 1, דלית כהן, שהינה בעלת פעוטון אחר באבן יהודה, ובטרם האירועים נשוא התביעה לא היו בינה לבין התובעת קשרים ממשיים. לטענת התובעת, הפיצה הנתבעת 1 את השמועות אודות ההתעללות מתוך אינטרס עיסקי ובמטרה לפגוע בפעוטון המתחרה שבבעלותה.

התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעות 2-3, רותי עינת ויפית דוד, אשר עבדו כסייעות בפעוטון שבבעלותה, ולטענת התובעת הן הפיצו את השמועות כדי לנקום בה על כך שפיטרה אותן מהעבודה.

(הנתבעות יקראו להלן: דלית, רותי ויפית - בהתאמה).

2. עיקר השמועות עליהן מבוססת התביעה, עסקו בהתנהלותה האלימה של הגננת בפעוטון, שהתבטאה בצעקות, קללות, שימוש בכינויי גנאי ואף נשמעו סיפורים על הכאת ילדים, ובגרסאות מוקצנות גם אירועים חמורים מאלו, כמו טלטול הילדים, הטחת ראשיהם בקירות ומריחת צואתם זה על זה, על הגשת תלונה במשטרה נגד התובעת שעניינה חשד להתעללות בחסרי ישע, וכי פרטי הפרשה יפורסמו באינטרנט.

לטענת התובעת אותן שמועות הגיעו לידיעתה ממקורות שונים, חלקן מהורים מודאגים לילדים שמתחנכים בפעוטון אשר ביקשו הסברים על מה ששמעו, וחלקן מאחרים בישוב, וביניהם גננות ואמהות לילדים שהתחנכו בעבר בגניה, ובכל השיחות עלה שמן של שלושת הנתבעות כמי שעומדות מאחורי הפצת הדברים.

התובעת החלה במלאכת איסוף ראיות באשר לתוכן השמועות שהופצו נגדה, ולגבי מעורבותן של הנתבעות בהפצה, ובכלל זה הקליטה שיחות עם אנשים שפנו אליה בעניין, ואף פנתה בעצמה להוריי הילדים בפעוטון במכתב בו הבהירה כי אין כל ממש בשמועות, וביקשה לשתף אותה בכל מידע שיש להם בנושא:

"(...) לצערנו, בימים אחרונים אנו עדים להפצת שמועות שעניינן חשד לאלימות, כביכול, מצד צוות הפעוטון... הטענות מתייחסות לאירועים שקרו לפני מס' חודשים. מאחר והפעוטון מצולם ומוקלט באופן רציף, הן נבדקו ביסודיות ולא נמצא דבר מאחוריהן... כמובן שאנו שוקלים את צעדינו להמשך ונודה לכל אחת ואחד מכם אם יוכל לשתף אותנו במידע שהגיע אליו, זה חשוב" (נספח 6 לת/9, המכתב שנשלח להורי הילדים בפעוטון).

בנוסף פנתה התובעת בכתב לכל אחת מהנתבעות, וביקשה להפסיק את הפצת השמועות מצידן, ומשלא קיבלה כל תגובה היא הגישה את התביעה בגין הוצאת לשון הרע (ראה נספחים 1-3 לכתב התביעה).

3. להשלמת התמונה יאמר, כי אין מחלוקת שהנתבעות 2-3, שהיו סייעות בפעוטון, פוטרו ממנו בעקבות סכסוך שהתפתח בינן לבין הגננת בפעוטון, יפה לוי, לאחר שהן התלוננו במספר הזדמנויות על התנהלותה בפני התובעת, והאחרונה העדיפה להשאיר את הגננת בפעוטון ופיטרה את הנתבעות בזו אחר זו (יפית פוטרה ביום 8.2.09, ורותי פוטרה ביום 1.5.09).

לאחר פיטוריהן, ביום 1.7.09 הגישו רותי ויפית את התלונה במשטרה נגד התובעת, והיא והגננת הוזמנו לחקירה, אך בסופו של דבר תיק החקירה נסגר ללא שהוגש כתב אישום נגד איש.

ביום 3.9.09 הגישו רותי ויפית תביעה כנגד התובעת בבית הדין האזורי לעבודה, שבה עתרו לקבל את מלוא הפיצויים המגיעים להן בגין עבודתן בפעוטון, וההליך הסתיים בפשרה במסגרתה חויבה התובעת לשלם לנתבעות.

4. לטענת התובעת, כל הנתבעות הפיצו את השמועות ופרסמו עליה דברי לשון הרע שקריים ודיבתיים, ורותי ויפית אף הגישו נגדה תלונת שווא במשטרה והפיצו גם את דבר הגשתה, והכל במטרה לפגוע בשמה הטוב ובמשלח ידה וכנקמה על פיטוריהן מהפעוטון, ולאור כל אלה היא תובעת מהן פיצויים בסך 150,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

5. דלית הכחישה מכל וכל את מעורבותה בפרשה, וטענה שהיא שמעה את השמועות ככל אדם אחר בישוב, אך אין לה כל חלק בהפצתן והיא אף אינה מכירה את הנתבעות האחרות ומעולם לא פגשה בהן. דלית הדגישה, שלא רק שאינה מתחרה בגניה של התובעת, אלא שהיא אף מפנה הורים לתינוקות שסיימו את חינוכם בפעוטון שלה לגנים של התובעת, ובהעדר כל יריבות ביניהן הרי שדין התביעה נגדה להידחות.

6. רותי ויפית טענו כי התובעת הגישה את התביעה נגדן בחוסר תום לב, ועל מנת לרפות ידיהן מלהגיש תביעתן לבית הדין לעבודה לקבל את המגיע להן בעקבות הפיטורים מהפעוטון.

גם לגופו של עניין הכחישו נתבעות אלה את התביעה, וטענו כי הן לא פרסמו לשון הרע אודות התובעת או גניה, ובכלל זה הן לא פרסמו שמורחים את צואתם של הילדים על קירות הגן, או מטיחים את ראשיהם בקירות.

לטענת רותי ויפית, הן התלוננו בפני התובעת על אירועים חמורים אחרים שקשורים להתנהגותה של הגננת יפה כלפי הילדים בפעוטון, ועשו כן עוד בזמן עבודתן שם, אך תלונותיהן לא זכו להתייחסות רצינית מצד התובעת, שבחרה לפטר אותן במקום את הגננת.

לטענת הנתבעות, הן הגישו את התלונה במשטרה רק כשהבינו שאין בכוונת התובעת לטפל בהתנהגותה של הגננת, ולפיכך, וככל שהיה במעשיהן משום לשון הרע, הרי שעומדות להן ההגנות המנויות בחוק, לרבות הגנת "אמת דיברתי".

ראיות הצדדים

7. יש לומר כי ההליך שהתנהל היה ארוך, וכלל עדים רבים שהיתה להם נגיעה כזו או אחרת לשמועות, שכן השמועות - כדרכן של השמועות - עוברות מפה לאוזן, צוברות נפח ותהודה, ועל התובעת להוכיח תחילה כי הנתבעות או מי הן אחראית לשמועות או לחלקן, ורק לאחר מכן יבחנו הדברים שנאמרו, והאם הם עולים כדי לשון הרע.

מטעם התביעה ומלבד תצהירה של התובעת, הוגשו תצהיריהם של דני שרמן - הורה לילד שהתחנך בפעוטון; דנה חמו - שעובדת כמורה למוסיקה בפעוטון; גלי דינצ'י - שעבדה כסייעת בפעוטון לאחר פיטוריה של נתבעת 3; סימה טביב - שעבדה כסייעת בפעוטון בתקופה שלאחר פיטוריהן של הנתבעות 2-3; יפעת שרטוב - מדריכת כושר ואמא לילדים שהתחנכו בגניה של התובעת; יפה לוי - הגננת נשוא השמועות בכתב התביעה; מעין חנום - שעבדה כסייעת בפעוטון; ניר רביב - בעלה של התובעת ומאיה אבירם - אמא לילד שהיה אמור להירשם לפעוטון, ששוחחה עם התובעת על השמועות. בנוסף הציגה התובעת תמלילי שיחות רבות שהוקלטו על ידה טרם הגשת התביעה (נספחים 4-11 לת/9).

מטעם ההגנה הגישה כל אחת מהנתבעות תצהיר, וכן הוגשו תצהירים של נועה אביקיסר - מנהלת משפחתון "הגן של נועה" באבן יהודה (נ/8); ענת רמתי- סייעת במשפחתון "הגן של נועה" (נ/6); ושמרית טופ- שעבדה כגננת מחליפה בפעוטון של התובעת (נ/4).

8. באופן כללי ראוי לציין כבר עתה, כי בחקירתן הנגדית של הנתבעות והמצהירים מטעמן לא מיקד ב"כ התובעת את שאלותיו באירועים שבגינם הוגשה התביעה, וטענות מהותיות שעלו בתצהירים לא נחקרו ולא הובררו די הצורך, ובמקום זאת הושחת זמן רב בבירור בנושאים אחרים בלתי רלוונטיים, דוגמת אופן קבלת שכרן של הנתבעות בעת עבודתן בפעוטון, מצבה המשפחתי של אחת מהן וכיוצ"ב, ומוטב היה לנהל הדברים בצורה שונה ובאופן שהיה מועיל לליבון המחלוקות בתיק.

מכל מקום, כיוון שלא כך נעשה – ובשעה שהתובעת פירטה בתצהירה מספר אירועים בהם הגיעו לאוזניה השמועות שהופצו על הפעוטון, יבחנו הדברים בהתאם לסדר בו פורטו האירועים שתיארה (ת/9).

התביעה נגד דלית כהן

9. כאמור, דלית הינה גננת בפעוטון אחר ואין בינה לבין התובעת היכרות ממשית. התובעת טענה לשני אירועים בהם היתה דלית מעורבת ודיברה סרה בה ובגניה, למרות שהיא עצמה לא היתה נוכחת במקום והדברים הגיעו לאוזניה משיחות עם אחרים, ויש לבחון את הנאמר והמיוחס לדלית.

האירוע במכון הכושר בין יפעת שרטוב לדלית

10. לטענת התובעת, היא שמעה לראשונה על הטענה בדבר התעללות בפעוטון ביום 1.7.09, אז התקשרה אליה יפעת שרטוב, מדריכת כושר ואמא לילדים שהתחנכו בגניה (להלן: "יפעת"), וסיפרה לה שדלית פנתה אליה בסיום שיעור במכון כושר, ואמרה לה שהגננת בפעוטון מתעללת בילדים, שמורחים עליהם צואה, מטיחים את ראשיהם בקירות ומטלטלים אותם (ת/9).

יפעת תיארה את האירוע בתצהיר והתייחסה לתוכן הדברים שנמסרו לה במסגרתו באופן מצומצם ולאקוני, שהתמצה בכך שדלית סיפרה לה שקיימת התעללות מצד גננת בפעוטון – מבלי שהובאו פרטי ההתעללות.

עוד נאמר לעדה, ששתי המטפלות שהביאו זאת לידיעת התובעת פוטרו בשל כך אחת אחרי השניה, וכן שבעקבות תלונותיהן התובעת התקינה מצלמות בגן (ת/5).

11. דלית אישרה כי שיחה כזו אכן התקיימה בסיום שיעור במכון הכושר, אלא שלדבריה יפעת היא זו שפנתה אליה, ושאלה אותה האם היא מכירה את השמועות בקשר לגן של התובעת, והיא רק השיבה בחיוב, מבלי שפירטה דבר בעניין (נ/7, עמוד 118).

12. מכאן, ששתי הנשים העידו על שיחה שהתקיימה במכון הכושר ונסבה על הפעוטון של התובעת, אך לכל אחת מהן גרסה שונה לגבי התכנים ומי מסר אותם.

בחקירתה הנגדית בבית המשפט, נזכרה יפעת שבאותה שיחה היא שמעה מדלית פרטים נוספים, אשר לא נטענו בתצהירה:

"שמורחים על ילדים צואה... שמכים ילדים... יש עוד דברים שאמרתי לה ולא רשומים פה (הכוונה בתצהיר- ג.צ)", והוסיפה וציינה שבשיחה נכחה אישה נוספת, בשם אורית פיקסמן, שאף היא שמעה את הדברים (עמודים 30, 32).

כשנשאלה יפעת מדוע דברים כה מהותיים לא הוזכרו בתצהירה, השיבה: "אין לי הסבר. אני לא עו"ד של בימ"ש ולא מתעסקת בדקויות", וכן: "הסבירו לי שזה תצהיר, לא עדות ראשית" (עמוד 31), ובהמשך שינתה את דבריה, ומסרה כי נזכרה בפרטים הללו רק ביום שלפני מתן עדותה בבית המשפט.

במהלך החקירה העידה יפעת והקריאה מתוך התצהיר המודפס שהביאה עימה, שעל גביו הוספו בכתב יד הפרטים הבאים:

"היא אמרה מורחים צואה על ילדים";

"מכים וצועקים על ילדים";

"יש תלונה במשטרה ותצא הודעה באינטרנט וכל אבן יהודה מדברת על זה";

"מטפלת בשם יפה?";

"יש דיבורים שהיא סייעת שפיטרת. אמרתי לדלית שאני מתכוונת לצלצל מיד לרוית ולספר לה והיא ביקשה שלא" (נ/1).

יפעת נשאלה על "התוספות" שבתצהיר, והשיבה שהיא כתבה אותן בעקבות פגישה שנערכה עם התובעת ובא כוחה לפני הדיון.

13. בחינת "החוסרים" שבתצהירה של יפעת מעלה כי מדובר בפרטים רבים, משמעותיים וחיוניים לצורך תיאור השתשלות האירוע במכון הכושר, ויש להניח שאילו יפעת היתה שומעת אותם, היא לא היתה "חוסכת" את תיאורם בתצהיר שנחתם על ידה סמוך לאחר האירוע (ביום 5.8.09), ויש להניח גם שבמועד זה היא זכרה היטב את מה שנאמר לה, טוב בהרבה מהמועד בו נקראה להעיד כשנתיים לאחר מכן.

ייאמר, כי ההסבר שנתנה יפעת לגבי התוספות שבכתב היד ולגבי המועד בו נזכרה בהן לא היה משכנע, ואף עמד בסתירה לעדותה שאותם פרטים נוספו בעקבות פגישה עם התובעת ובא כוחה, גם אופן הכתיבה על התצהיר - ברצף בצד השמאלי, ללא הפניה לתוכן וללא קשר ברור בין משפט ומשפט, מתיישב יותר עם הכנה ומיקוד שנערכו לה, מאשר עם הזכרות בתוכן שיחה שהתקיימה כשנתיים קודם לכן, והתרשמות זו מעלה ספקות ממשיים באשר ליכולת לסמוך על גירסתה כמשקפת את האירוע במכון הכושר כהוויתו (עמודים 32-33).

14. התובעת ניסתה להסתמך גם על שיחת טלפון שנערכה בינה לבין דלית, סמוך לאחר המפגש במכון הכושר, אלא שגם תמליל השיחה המוקלטת אינו מלמד כי דלית היתה זו שפנתה ליפעת וסיפרה לה על התעללות בפעוטון, נהפוך הוא, לאורך 14 עמודי התמלול, מבלי שדלית יודעת שהשיחה מוקלטת, היא חוזרת ואומרת שהיא לא יזמה כל אמירה בעניין זה לאיש:

"אני לא הפצתי את השמועה הזאת... אני לא אישרתי שום שמועה... אני שמעתי את השמועה הזו כמו כל שמועה אחרת, והיא עברה דרכי... לא העברתי הלאה".

דלית אף הסבירה כיצד התגלגלה השיחה בלא שהיא לקחה כל חלק בדברים שנאמרו: "אני נזכרת במצב שאני הייתי בחדר (ר"ל במכון כושר) בזמן שדיברו... היו שם הורים לשעבר מהגן שלך, ודיברו על זה והייתי נוכחת בפורום הזה, ובגלל זה הכניסו את השם שלי..." (נספח 5 לת/9).

אמנם דלית היתה זו שיזמה את השיחה אל התובעת, לאחר ששמעה מאמא לילד שמתחנך אצלה בפעוטון כי: "רוית בטוחה שהפצת עליה שמועות וכדאי שתדברי איתה ותסגרי את הענין", והיא רצתה להבהיר שאין לה כל חלק בפרשה (עמודים 113, 118), אולם מתוכן השיחה והאופן בו הגיבה דלית להאשמות שהפנתה כלפיה התובעת, בשיחה ארוכה מאוד, ניכר היה כי דלית נסערת, כי היא אינה מבינה מדוע שורבב שמה "לביצת השמועות" כלשונה, והיא חזרה ודחתה כל ניסיון של התובעת לערב אותה בדרך כלשהי בהפצתן של השמועות.

יוזכר, כי דלית לא ידעה שהתובעת הכינה את הרקע והקליטה את השיחה, ודבריה שם נשמעו כנים וספונטניים, ונראה שנמסרו מתוך רצון אמיתי לשכנע את התובעת שאין לה יד ורגל בדבר, ואין כל סיבה שתיווצר ביניהן יריבות שלא הייתה קיימת קודם לכן.

דלית חזרה על הדברים באופן זהה גם בעדותה, כשאישרה שהשמועות על אירועים שהתרחשו בפעוטון אמנם הגיעו לידיעתה, אולם היא לא העבירה אותם ולא יזמה את הפצתם.

מכאן, ומשנמצא כי העדות הישירה והיחידה אינה מהימנה דיה והיא בלתי מספקת, הרי שלא הוכחה הפצת לשון הרע במקרה זה ע"י דלית.

האירוע בין דלית למאיה אבירם

15. אירוע נוסף שמייחסת התובעת לדלית התרחש לטענתה ביום 2.7.13, מועד בו התקשרה אליה מאיה אבירם, אמא של ילד נרשם פוטנציאלי, וסיפרה ששמעה מדלית סיפור דומה לזה שפירטה בפניה יפעת יום קודם לכן.

דלית אישרה שהיא מכירה את מאיה אבירם, שבנה התחנך אצלה בפעוטון, ומאיה היתה זו ששאלה אותה על שמועות שנוגעות לפעוטון, והיא השיבה לה ששמעה אולם אינה יודעת דבר לגבי אמיתותן (נ/7).

התובעת צירפה את תמלול שיחת הטלפון עם מאיה, אותה הקליטה בזמן שסיפרה לה את הדברים סמוך לאחר האירוע (נספח 4 לת/9).

בתמליל נשמעת מאיה כשהיא מתארת אירוע שבו הגיעה אם שבנה לומד בגן של דלית לאסוף אותו, והיא זו שסיפרה לה ולדלית על השמועות בקשר לפעוטון:

"באתי בסיטואציה שכבר אף אחד לא היה בגן, והאמא הזו באה אליה.. בסערה כזאת שהיא לא יודעת מה לעשות. ומה יהיה שנה הבאה... ושהקטנה שלה רשומה אליך... ויום למחרת שאלתי את דלית מה זה, מה הסיפור? מה קרה? ואז היא אמרה שלי ש, שהיא סיפרה לה שהיה מקרה כזה וכזה, ו, ובעצם היא באה מתוך מקום של פחד מה היא תעשה בשנה הבאה...".

מאיה זומנה להעיד מטעם התובעת, והדגישה שהדברים לא נאמרו על ידי דלית אלא על ידי אותה אמא מודאגת: "יום אחד הגעתי רבע שעה לאחר שעת סיום הגן וכשהייתי מאחרת הייתי נוהגת להתקשר לדלית שתצא אלי עם הילד. תוך כדי שאני קושרת את הילד לכסא... רצה לקראתנו אמא עם עגלה עם תינוקת בסערת רגשות, די צעקה וסיפרה שהיה מקרה בגן של רוית והתינוקת רשומה אליה... היא פרטה שהיה אירוע של התעללות בתינוקות...שמעתי את זה מהאמא ולא מדלית. אני לא יודעת ממי האמא שמעה" (ההדגש הוסף – ג.צ., עמודים 58, 60).

והנה, מגרסתה של מאיה עולה כי דלית לא דיברה על הפעוטון של התובעת ולא השמיצה אותו, והגם שעל פניו היא היתה מעורבת בשני מקרים בהם הועלה הנושא, התרשמתי כי היא לא לקחה חלק בהפצת השמועות, ולא הוכח ברמה הנדרשת כי היא זו שפעלה להוציא את דיבתה של התובעת, ולפיכך דין התביעה כנגדה נדחית.

התביעה נגד יפית ורותי

16. שונה המצב בכל הקשור לרותי ויפית, שכזכור עבדו כסייעות בגן ופוטרו ממנו ע"י התובעת, ניהלו כנגדה הליך בבית הדין לעבודה והגישו תלונה במשטרה, וניתן היה להתרשם כי מצב היחסים בין הצדדים מתוח מאוד.

יפית ורותי עבדו בגן לצד הגננת יפה לוי (שהיא נשוא התלונות), ולדבריהן הן היו עדות למספר מקרים בהם פעלה הגננת בצורה אלימה וחריגה כלפי ילדים. הן הביאו את הדברים בפני התובעת, אך זו לא הקשיבה להן, והעדיפה להמשיך ולהעסיק את הגננת על פניהן.

גם בכל הקשור בנתבעות אלו, פירטה התובעת מספר מקרים בהם לטענתה נאמרו על ידן דברים המהווים לשון הרע, ואירועים אלו יבחנו כסדרם.

האירוע בין יפית לענבל מגנזי

17. התובעת טענה בתצהירה, שביום 2.7.09 פנתה אליה ענבל מגנזי, שרשמה את בתה לפעוטון, וגוללה בפניה את "חרושת השמועות שמסתובבת", וכן ציינה שיפית התקשרה אליה והזהירה אותה "שלא תעז לרשום את בתה לפעוטון שלנו", ובעקבות זאת היא ביטלה את הרישום של בתה לגן (ת/9).

ענבל לא זומנה להעיד על הדברים שיפית אמרה לה באותה שיחה, ואף לא ברור מה טיבה של אותה "חרושת שמועות" המיוחסת ליפית, ומשגרסתה של התובעת מבוססת על עדות מפי השמועה ואין בה דבר העולה כדי לשון הרע, הרי שהדברים הם בגדר אמירה בעלמא.

די היה בכך כדי לדחות את התביעה בגין אירוע זה.

אלא שלמרות האמור, יפית מסרה בתצהירה שהיא פגשה את ענבל בישוב (ולא בשיחת טלפון יזומה), וזו שאלה אותה האם לרשום את בתה לפעוטון של התובעת. לדבריה, היא השיבה לענבל שבמקומה היא לא הייתה רושמת את בתה לשם, מאחר והגננת אינה מתנהגת יפה לילדים (נ/10).

ואולם, על אף שיפית לא חלקה על קיומה של שיחה עם ענבל, היא לא נחקרה כלל על הארוע שתיארה בתצהיר, וגם בסיכומיה של התובעת אין כל התייחסות לכך או לדברים שנאמרו, ואף לא טיעון משפטי כלשהו באשר למהות ולתוכנם של הדברים, שספק אם הם עולים כדי לשון הרע, ומשהתובעת אינה טוענת דבר בהקשר זה, יש לראותה כמי שזנחה את טענותיה בענין ספיציפי זה.

האירוע עם מאיה גל

18. התובעת מסרה בתצהירה שביום 2.7.13 פנתה אליה מאיה גל, אמא לילד שמתחנך בפעוטון, ומסרה לה שאדם שהציג עצמו כמי שמתעניין ברישום בנו לפעוטון התקשר אליה וסיפר לה שהיה עד להתעללות מצד הגננת יפה בבנה.

מלבד תיאור שיחת טלפון ערטילאית עם אדם בלתי ידוע, שאמר כי "מישהו" אמר "משהו", לא הובאה כל ראיה הקושרת מי מהנתבעות לעניין זה, ומאיה גל אף לא זומנה להעיד, ומכאן שדברי התובעת לבדם אינם יכולים לבסס אמירת לשון הרע.

ואכן, גם התובעת בעדותה הסכימה שאין לה שום ידיעה האם הנתבעות קשורות לאירוע זה, והיא רק משערת שהיה להן חלק בו, ודומה כי הדברים מדברים בעד עצמם, ודין טענות התובעת בקשר לאירוע זה להדחות (עמוד 86).

האירוע בין רותי למשפחת דותן

19. לטענת התובעת, ביום 3.7.09 היא קיבלה מסרון מהורה בשם מעוז דותן, שביקש להפגש איתה באופן דחוף.

ביום למחרת הגיעו התובעת ובעלה ניר רביב לבית משפחת דותן, שם נכח הורה נוסף, בשם דני שרמן, ויחד עם מעוז ואשתו שגית הם ביקשו לברר את השמועות על התעללות בפעוטון.

לטענת התובעת, אותם הורים ציינו שרותי התקשרה למעוז וסיפרה לו "סיפורים על התעללות קשה, שנגעו בילדה שלו וכן בילדים אחרים" (ת/9).

רותי התייחסה לאירוע בתצהירה, וסיפרה ששגית התקשרה אליה ושאלה האם השמועות שיפה הגננת הרביצה לילדים נכונות, והאם היא סבורה שיש להוציא את בתה יובל מהפעוטון. לדברי רותי, היא השיבה לה שהגננת לא פגעה ביובל, אולם סיפרה לה על שני אירועים אחרים שקשורים לבתה - האחד, קשור למזון מיוחד לו נזקקת הילדה ואותו שכחו ההורים להביא, ויפה הגננת הגיבה: "מצידי שתמות ברעב... אם להם (להורים של יובל – ג.צ.) לא אכפת אז למה שלי יהיה אכפת", והארוע השני התרחש כשהגננת אפשרה ליובל לשחק עם סכין לאחר שסיימה לחתוך פירות לילדים בחצר הגן, וכשהעירו לה על כך, התבטאה "אז מה, זה אפילו לא חותך מים".

לטענת רותי, מלבד שני אירועים אלו היא לא הוסיפה דבר בעניין, והטענה כי אמרה למעוז דותן שנגעו בילדה שלו הינה טענה כוזבת (נ/10).

20. בהקשר זה צירפה התובעת את תצהירו של דני שרמן, שנכח בפגישה בבית משפחת דותן. לדבריו, הוא הגיע לפגישה על מנת לברר עם התובעת את אמיתות השמועות על התעללות בפעוטון, לאחר ששמע שרותי סיפרה לשגית על התעללות מצד יפה הגננת בילדים (ת/1).

כלומר, רותי סיפרה לשגית שסיפרה לדני, שסיפר לתובעת...

וכך הדברים התגלגלו מפה לאוזן, כששגית לא העידה על שיחתה עם רותי ועל תוכנה, ומה ששמע דני מפיה הוא בבחינת עדות שמועה שלא ניתן לבסס עליה את תוכנם של הדברים. יתרה מכך, דני הדגיש שהשמועות בדבר התעללות בפעוטון אינן כוללות טענות על התעללות מינית בילדים או מריחת צואה על הקירות, ואותן שמועות הגיעו "מכל מיני מקומות", ולאו דווקא משגית או מרותי כפי שטענה התובעת (עמוד 17).

גם דבריו של ניר רביב, בעלה של התובעת שנכח בפגישה אצל משפחת דותן, אינה תורמת להוכחת הטענות בדבר הוצאת לשון הרע, שכן ניר העיד שהטענות שהעלו ההורים באותה פגישה התייחסו להתעללות חמורה בילדים, אולם בשל סערת הרגשות בה היה נתון הוא לא זכר את המקרים הקונקרטיים או את תוכן הדברים שנאמרו, ולכל יותר ניתן ללמוד מעדותו כי פגישה כזו אכן התקיימה (ת/8, עמודים 64-65).

בנסיבות אלה, לא הוכיחה התובעת שרותי סיפרה לשגית דותן על התעללות של הגננת יפה בילדי בפעוטון.

נמצא, כי העדות הישירה היחידה על תוכן הדברים שנאמרו לשגית הינה עדותה של רותי, אשר למרבה הפלא נתמכה בעדותו של דני שרמן (שהעיד מטעם התובעת), שסיפר כי הוא הגיע לפגישה עם התובעת לאחר ששמע משגית רק דברים הקשורים בטיפול ביובל: "לא היה אירוע שקשור בבת שלי ספציפית. הלחץ של שגית היה שכן היתה פגיעה בבת שלה ואז אני כהורה אחראי רציתי להיות בתוך הסיפור ולשמוע... האירוע קשור לענין החלב. אני אל (צ"ל לא) יודע את הפרטים" (עמוד 14).

מעדות זו ניתן להסיק שהמידע שמסרה רותי לשגית אכן קשור להתנהלות הגננת כלפי בתה של שגית בלבד, ולא הוכח כי לצד מידע זה נמסרו גם דברים מכפישים על "התעללות חמורה או שיטתית" בפעוטון של התובעת.

למרות זאת, ומעל לנדרש, אבחן האם יש במידע שמסרה רותי לשגית – ע"פ דבריה - משום לשון הרע, והדברים יבחנו בהמשך.

האירועים הקשורים ל"גן של נועה"

21. לאחר שהנתבעות פוטרו מהפעוטון של התובעת, הן המשיכו לעבוד כסייעות במשפחתון "הגן של נועה" באבן יהודה.

לטענת התובעת, בשיחה טלפונית עם נועה אדן, מנהלת המשפחתון, סיפרה לה האחרונה על "טענותיהן של הנתבעות" כלפיה, וכן שרותי אמרה לה שהיא ראתה "במו עיניה" שהרביצו לילד בפעוטון, שהדבר ידוע לאנשי הצוות שם והיא אף התלוננה על כך במשטרה.

עוד טענה התובעת, כי בשיחה טלפון עם הסייעת במשפחתון, ענת זכריה, היא סיפרה לה שרותי אמרה שדיברו לאחד הילדים בפעוטון בזלזול, ושהיא פנתה לתובעת בעניין אך לא זכתה להתייחסות רצינית. לטענת התובעת, גם ענת ידעה שרותי הגישה תלונה במשטרה (ת/9).

רותי מסרה שנועה וענת שאלו אותה, כל אחת בנפרד, עם תחילת עבודתה במשפחתון, מדוע פוטרה מהפעוטון של התובעת, והיא השיבה שהיה זה על רקע יחסיה עם הגננת, שהתנהגה באופן חמור, סלדה מאחד הילדים ודיברה אליו לא יפה. לדבריה, היא חשה מחוייבות לומר את הדברים באופן גלוי, על מנת שסיבת פיטוריה תהיה מובנת במקום עבודתה החדש, והן לא תחשובנה שהיא אינה מקצועית או שאינה מתאימה לתפקיד (נ/9).

22. אין מחלוקת איפוא שרותי שוחחה עם נועה וענת על הפעוטון, ויש לבחון מהם הדברים שמסרה להן במסגרת שיחות אלה, והאם אכן פירטה באוזני השתיים כי ישנה התעללות בילדים בפעוטון של התובעת, ואם הוגשה על כך תלונה למשטרה.

נועה וענת העידו שרותי שוחחה עימן על הסיבה שהובילה לפיטוריה מהפעוטון ושנעוצה בהתנהלותה של הגננת יפה, והדגישו כי היא עשתה זאת בקיצור ובאופן תמציתי: "רותי לא דיברה על מה שקרה בגן של רוית אלא רק אמרה בקצה המזלג שהיתה גננת שלא הסתדרה עם איזשהו ילד והיא ידעה את מי שצריך היה לידע... רותי ממש לא דיברה על הסיפור הזה ולא נכנסה לכל הפרטים לכל מה שהיה" (עדותה של ענת בעמוד 111, וראה גם נ/6);

וכן: "היא אמרה שהיתה שם בחורה שעבדה איתה גננת שדיברה מאוד לא יפה אל הילדים. היתה פעם אחת שראתה במו עיניה שהגננת הזו מכה ילד על היד, שהתלוננה מספר פעמים אצל הגב' רוית ושבאחת הפעמים כשהגיעה לעבודה נמסר לה מכתב פיטורין ונאמר לה שהיא מפסיקה את עבודתה" (עדותה של נועה בעמוד 120, ראה גם נ/8).

מכאן, שעדויות אלו תומכות בדבריה של רותי לגבי תוכן הדברים ואופן הצגתם בפני העדות.

גם שיחות הטלפון שניהלה התובעת עם נועה וענת (ואשר הוקלטו על ידה ללא ידיעתן), אינן כוללות אמירה חריגה המוכיחה כי רותי מסרה לשתיים שקיימת התעללות בפעוטון של התובעת, או שהוגשה על ידה תלונה במשטרה:

"היא (רותי – ג.צ.) אמרה שכאילו איזה ילד שממש הגננת לא התחברה לילד הזה, ובכלליות דיברה אליו לא יפה. ולא יודעת, כאילו היא גם לא הסתדרה עם ה, עם הגננת. זה, זה פחות או יותר מה שהיא סיפרה" (ההדגש הוסף – ג.צ., תמלול השיחה עם ענת, נספח 5 לת/9);

"אני גם שאלתי אותה (את רותי – ג.צ.) אה, אם חוץ ממך כאילו נגיד עוד סייעות ראו וזה... היא (רותי – ג.צ.) אומרת שיש לך מצלמות... אם יש מצלמות בגן אז, אז איך שרווית לא רואה דברים שקורים שם?... היא (שוב רותי) אמרה לי שהיא התלוננה בפניך כמה פעמים ולא נעשה שום דבר. היא כנראה היתה בטוחה שאולי את תפטרי את הגננת" (תמלול השיחה עם נועה, נספח 8 לת/9).

מכאן, שאין שום ראיה המבססת את טענת התובעת בדבר אמירה מפורשת של רותי על דבר התעללות בפעוטון או על הגשת תלונה במשטרה.

נהפוך הוא, עדותן של נועה וענת תומכת בגרסתה של רותי, כי היא מסרה להן רק את סיבת הפיטורים מהפעוטון, ולא הרחיבה בקשר לנעשה בו ולא אמרה כי הגישה תלונה במשטרה.

עם זאת, מתצהירה של רותי עולה כי היא מסרה לנועה וענת פרטים אחרים בדבר התנהגותה של הגננת יפה כלפי הילדים, וזאת במטרה להסביר את סיבת פיטוריה ואת ניסיונה המקצועי עם ילדים. כך, בשיחה עם נועה, היא אמרה לה שגילתה מעשים חמורים שהגננת יפה ביצעה, ובשיחה עם ענת היא אמרה שהגננת סלדה מאחד הילדים בגן ודיברה אליו לא יפה, ולמרות שסיפרה זאת לבעלת הגן, היא לא עשתה דבר בעניין ובחרה לפטר אותה במקום את הגננת.

על כן יש לבחון האם דברים אלו מהווים דברי לשון הרע, ואתייחס לכך בהמשך.

האירוע בין יפית למעין חנום

23. לטענת התובעת, ביום 11.7.09 פנתה אליה סייעת אחרת בפעוטון, בשם מעין חנום, וסיפרה לה שפגשה את יפית מחוץ לפעוטון, וזו אמרה לה שהיא ראתה את יפה הגננת מנענעת ילד וחובטת בו, והגישה תלונה במשטרה על התעללות בקטינים (ת/9).

מעין מסרה תצהיר ובו פירטה את הדברים שנאמרו לה ע"י יפית: "כיצד מכים ומטלטלים ילדים, מטיחים ראשיהם בקיר, וכן דברים נוספים שאיננה רוצה לפרט. באמת תיאורים קשים" (ת/7).

בנוסף, הוצג תמליל שיחה בין מעין לתובעת, שבו אומרת מעין שיפית אמרה לה, בנוכחות בחורה נוספת בשם שקמה את הדברים הבאים: "היא אמרה על כל מה ש, שהיא היתה מושכת, והיא חבטה לילד בראש... שהיא נענעה ילד... היא לא אמרה הרבה, כי היא אמרה שאסור לה לדבר על זה... כי היא הגישה תלונה אז היא לא יכולה לדבר על מה שאמרה", ובהמשך: "היא אמרה ששמו מצלמות אחרי שפיטרו אותה... היא אמרה שאם תסתכלי, אז תראי דברים" (נספח 11 לת/9).

בעדותה שינתה מעין מדבריה ומסרה שאינה זוכרת ששמעה מיפית את הביטוי "להטיח את הראש בקיר", והיא אף שללה שיפית אמרה לה שיפה הגננת חבטה לילד בראש.

מעין הדגישה שהיא שמעה וידעה על השמועות שהופצו על הפעוטון עוד בטרם הפגישה עם יפית: "ברור שידענו. היו לחשושים. אני יודעת שהיתה שיחה שיפה כן עושה משהו, אבל לא התעמקתי בזה. היתה תעסוקה במצלמות כדי לראות מה קורה שם" (עמוד 55).

ניתן להתרשם כי גירסתה של מעין אינה עקבית, ולא ניתן להבין באופן חד משמעי אילו דברים שמעה ישירות מפי יפית בעת שניפגשו, ואלו מהדברים ידעה בעצמה מ"הלחשושים" והשמועות, ויש קושי להסתמך על גירסתה זו בלבד.

עם זאת, יש לבחון את האירוע לאור גרסתה של יפית, שקשרה את עצמה לשיחה עם מעין, בהעידה כי אמרה לה בנוכחות שקמה שהיא הגישה תלונה במשטרה על כך שיפה הגננת התנהגה באופן חמור לילדים, הכתה אותם ומשכה את הילד אורי (נ/10).

בנסיבות אלה, יש לבחון האם דברים אלה עונים על הגדרת לשון הרע בחוק.

סיכום ביניים

24. בבחינת כל האירועים שציינה התובעת, עולה שהיא לא הוכיחה אף לא אחת מטענותיה בדבר הוצאת לשון הרע על ידי מי מהנתבעות. דלית הרחיקה עצמה לחלוטין, וכנגדה לא הוכח דבר, ואילו לגבי יפית ורותי כל שניתן לומר הוא שהן קשרו עצמן לאירועים ספציפיים ולדברים מסוימים שנאמרו על ידן, ואלמלא הודו בכך היה נשמט הבסיס מתחת לתביעה, וזו היתה נדחית רק בשל כך.

רותי ויפית הודו באמירות שונות אודות התנהלות הגן והגננת, ויש לבחון האם אלו מהווים לשון הרע, וכאן ראוי להפריד בין רותי ליפית;

רותי קשורה בשני אירועים - האחד, האירוע עם משפחת דותן והאמירות שיוחסו לגננת יפה לגבי בתם: "מצידי שתמות ברעב... אם להם (להורים של יובל – ג.צ.) לא אכפת אז למה שלי יהיה אכפת", ולכך שלא מנעה מהילדה להחזיק סכין, והשני, הדיווח לנועה וענת מ"הגן של נועה", על התנהלותה של הגננת שעשתה מעשים חמורים ו"דיברה מאוד לא יפה אל הילדים", ואף הכתה בידו של אחד מהם.

לעומתה יפית, קשורה רק לשיחה עם מעין חנום, בה היא סיפרה לה בנוכחות אחרת, שהיא הגישה תלונה במשטרה על כך שיפה הגננת התנהגה באופן חמור לילדים, הכתה אותם ומשכה ילד בשם אורי.

לשון הרע

25. שני יסודותיה של עוולת לשון הרע הם פרסום הדברים בפני אדם אחד לפחות זולת הנפגע, ושהדברים שפורסמו מהווים לשון הרע (ראו סעיף 7 לחוק).

בע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי, הותוו השלבים לניתוח עוולת לשון הרע ותוצאותיה:

"בשלב ראשון יש לפרש את הביטוי הנטען כלשון הרע בהקשר אובייקטיבי, ולהסיק את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות המידה של האדם הסביר;

בשלב שני, יש לבחון האם על המשמעות האמורה, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם התקיים "פרסום" על פי סעיף 2 לחוק;

בשלב שלישי יש לבחון האם מתקיימות ההגנות השונות על פי סעיפים 13-15 לחוק;

ובשלב הרביעי לאחר שנקבע כי הפרסום ממלא את תנאי שלושת השלבים הקודמים, יש לבחון מהם הסעדים הראויים" (ההדגש הוסף – ג.צ.).

השלב הראשון, של פירוש הביטוי כלשון הרע נבחן על פי הגדרת המונח בסעיף 1 לחוק:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

ודוק: נפסק זה מכבר כי פירוש ומשמעות האמירה אינם תלויים בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום ע"י הנפגע, אלא בבחינה אובייקטיבית של התוכן, על פי אמות המידה של האדם הסביר. ואוסיף, כי אין צורך להוכיח שאדם בוזה או הושפל בפועל עקב ביטויים פוגעניים ודי בכך שהדבר עלול היה להביא לתוצאה כזו (וראה לענין זה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד'י נו (2) 607, וספרו של א. שנהר "דיני לשון הרע" (תשנ"ז) 121).

26. בחינה אובייקטיבית של הדברים שנאמרו על ידי רותי ויפית, בכל הקשור להתנהלות הגננת, התייחסות חריגה, סלידה והכאה של ילדים, בהחלט יכולים להוות דברי לשון הרע ככל שהם מתייחסים למקצועה ולעבודתה בפעוטון, ובהחלט יש בהם כדי להשפיל ולבזות אותה בהקשר זה.

כל אדם סביר שהיה שומע שילדו מטופל על ידי גננת שמעליבה, מכנה בכינויי גנאי, מכה ילדים ומסכנת את שלומם (בסכין), היה רואה בכך משום התנהגות פסולה ובלתי הולמת, ויש להניח כי היה חושב שגננת כזו אינה ראויה להמשיך ולשמש בתפקידה, והגן בו היא עובדת אינו מתאים לחינוך ילדים.

מכאן, שתוכן הדברים עולה כדי לשון הרע, ומשהובהר כי אמירות אלו נאמרו באוזני מספר אנשים ובהזדמנויות שונות, מתקיים גם יסוד הפרסום הנדרש בסעיף 2 לחוק.

גם האמירה לגבי הגשת התלונה במשטרה, עליה סיפרה יפית, עולה כדי לשון הרע.

בהקשר זה קבעה הפסיקה כי פרסום דבר הגשת תלונה במשטרה אינו מוגן בחוק, וככל שקיימת הגנה היא מתייחסת לתלונה עצמה ולמסירתה לרשות, בעוד שפרסום דבר הגשתה או כל פרסום חיצוני אחר אינו מוגן, ושולל את ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8), שעוד אדרש לו בהמשך.

(ראה: ספרו של א' שנהר, "דיני לשון הרע" (1997) בעמוד 243, וע"א 989/79 בורוכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג (ב) 521 שם קבע בית המשפט כי אין עניין ציבורי בדיווח בעיתון על הגשת תלונה).

סעיף 14 - הגנת אמת פרסום

27. משנמצא כי נאמרו דברים שיש בהם משום לשון הרע, יש לבחון את טענת הנתבעות כי עומדת להן הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק.

הגנת אמת בפרסום מותנית בקיומם של שני יסודות: הראשון, מידת האמיתות של הפרסום, והשני מידת העניין הציבורי שבאותו פרסום, כאשר נקבע כי שני חלקיה של ההגנה הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" (ע"א 732/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 281).

על מנת לבחון את יסוד אמיתות הפרסום, יש לבחון האם האירועים שתוארו על ידי הנתבעות, אכן התרחשו, וזאת ע"י השוואת העובדות העולות מהפרסום תוך בדיקה האם קיימת "זהות" בינן לבין המציאות העובדתית, כאשר די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, מבלי לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. את ההשוואה ניתן לערוך, בין היתר, באמצעות עדויות של מי שנכח באירועים נשוא התלונות, או מנסיבות אחרות העולות מהעדויות ויכולות ללמד על אופן התרחשות הדברים (ראה עניין קראוס לעיל בעמוד 857, ובספרו של שנהר בעמוד 217).

יסוד אמיתות הפרסום

28. רותי ויפית טענו, כי הביטויים והמקרים שסופרו על ידם מקורם באירועים שהתרחשו בנוכחותן ובזמן עבודתן בפעוטון, בהם התנהגה הגננת באופן לא ראוי ואף חמור כלפי הילדים.

לדבריהן, תוכן המקרים הובא לידיעת התובעת לאחר התרחשותם, מתוך ציפייה שהיא תטפל בהם בחומרה הנדרשת ותביא לפיטוריה של הגננת מהפעוטון, אלא שכאמור התובעת העדיפה לפעול אחרת.

רותי ויפית פירטו בתצהיריהן את מעשיה של הגננת באירועים שונים.

יובהר שאירועים אלו לא הובאו כחלק ממסכת ראיות התביעה, אולם לטענת הנתבעות יש במקרים אלו כדי להציג את דרך התנהלותה של הגננת ואופן טיפולה בילדים, ככזה המלמד שתלונותיהן כלפיה לא היו מופרכות או מנותקות מהמציאות, כך:

** יחס אגרסיבי של הגננת כלפי ילד בשם אורי, ובין היתר אירוע בו היא

הרימה אותו מחולצתו;

** צעקות ושימוש בכינוי גנאי כלפי הילדים, ובהם "שמן", "חזיר" ו"מפלצת"; ** מכות על הידיים, משיכות של הידיים וטלטול הילדים, ובין היתר אירוע בו

הכתה הגננת על ידה של ילדה בשם זיו;

** אדישות וחוסר התייחסות למצבים בהם ילד לא אכל כנדרש, ובין היתר

האירוע עם הילדה יובל;

** התנהלות לא אמינה מול ההורים, ומסירת מידע שגוי או חלקי;

** אדישות לכך שילדים שיחקו עם כלים מסוכנים ובהם סכיני מטבח

ומספריים (נ/9, נ/10).

התובעת אישרה כי הנתבעות התלוננו בפניה והביאו לידיעתה את המקרים השונים, אך היא לא מצאה בהם ממש, ואף לא היה להם זכר בקלטות הוידאו אשר מתעדות את המתרחש בגן.

29. מתוך העדויות שנשמעו, עלה כי אותם האירועים שפורטו בתצהירים דווחו ע"י הנתבעות מיד כשקרו במהלך תקופת עבודתן, ולחלק מהאירועים היו עדים נוספים;

שמרית טופ, שעבדה עם הנתבעות בפעוטון כגננת משלימה, מסרה שהנתבעות התלוננו בפניה בזמן עבודתן בגן על אירועים בהם יפה הגננת דיברה לא יפה וצעקה על הילדים, כינתה אותם בשמות גנאי, ואף תיארה מקרה בו היא עצמה שמעה את הגננת מכנה את אחת הילדות, בעת שחיבקה אותה "הו, את מנוולת", ולדברי שמרית היתה זו דרכה של יפה להביע חיבה.

שמרית הוסיפה, כי היא שמעה מהנתבעות על אירוע בו הן ראו את יפה מרימה ילד בשם אורי מחולצתו, ומכניסה אותו לגן בכוח תוך שהוא בוכה, ואף ציינה שמדובר בילד שלא היה חביב במיוחד על הגננת, והיא ביטאה זאת בדרכים שונות (להלן: "אירועי הילד אורי").

כך, רותי סיפרה לה שהגננת צעקה, טלטלה והכתה על ידה של ילדה בשם זיו, לאחר שזו נשכה אותה ברגל (להלן: "אירוע הנשיכה עם הילדה זיו").

שמרית העידה שהנתבעות סיפרו לה שהגננת הגיבה בזלזול, כאשר הוריה של יובל (שגית ומעוז דותן) שכחו להביא אוכל מיוחד לגן, ואמרה: "מצידי שתמות ברעב", וכן ציינה שהנתבעות התלוננו על כך שהגננת יפה אינה מעדכנת הורים ומסתירה מהם מידע חשוב (להלן: "אירוע האוכל של יובל").

שמרית הוסיפה, שהיא יודעת שהנתבעות פנו בכל הנושאים הללו לתובעת, ואף היא עצמה סברה שאין זו התנהגות מתאימה, ולכן פנתה אל התובעת מיוזמתה וסיפרה לה על האירועים שהנתבעות תיארו בפניה, וביקשה שתערוך שיחה עם הגננת ושתתקין מצלמות על מנת לפקח על הנעשה בגן (נ/4).

אם כן, שמרית ראתה במו עיניה יחס מעורר תמיהה למספר ילדים בגן, ושמעה מהנתבעות את תלונותיהן בזמן אמת, התייחסה לכך בכובד ראש והעבירה את הדברים לתובעת, באופן המלמד כי היא האמינה בהתרחשותם של האירועים ובדברי הנתבעות.

30. דנה חמו, שעבדה כמורה למוסיקה בפעוטון, העידה שראתה את אירוע הנשיכה עם הילדה זיו: "זה היה סוף השיעור. פתאום שמעתי צעקה איי מיפה וראיתי אותה זזה לאחור. כשהיא זזה לאחור היא נתנה מכה לזיו עם היד ואנחנו קפצנו... נבהלנו כי הצעקה היתה מאוד חזקה וגם התזוזה שלה... שאלנו אותה מה קרה ואמרה שהיא רוצה לראות אותי אם היו נושכים אותי ככה ברגל והראתה לי את המקום של הנשיכה... זיו בכתה... היא דחפה אותה. אני לא זוכרת מה היא אמרה לה" (עמוד 18).

מדובר באירוע שמלבד הנתבעות ראתה אותו גם דנה, והגם שמדבריה ניתן היה להתרשם כי לדעתה היה זה אירוע לא מתוכנן ותגובה אימפולסיבית לנשיכה כואבת, יש בכך כדי ללמד על תגובת יתר חריגה מצד הגננת, באופן שהותיר את רישומו על זכרונה של העדה.

31. גם התובעת אישרה בחקירתה שהנתבעות התלוננו בזמן עבודתן על כך שהגננת צועקת על הילדים ומכנה אותם בשמות לא יפים, כמו "מפלצת" ו"חזיר", והוסיפה שנודע לה על האירוע עם הילד אורי בשיחת טלפון אנונימית: "השיחה היתה מטלפון חסוי, הוא אמר שהוא לא רוצה להגיד את שמו, אמר שבא לרשום את הבן שלו, עמד בשער, עוד לא צלצל באינטרקום, וראה דרך השער שיפה מרימה ילד מהחולצה וזורקת על הרצפה. ואז הלכתי ודיברתי עם יפה... יפה אמרה שלא היה ולא נברא. התחילה לבכות" (עמוד 87).

עוד אישרה התובעת, ששמעה מרותי על אירוע הנשיכה של זיו, ושלאחר מכן היא צפתה בקלטות הוידאו של מצלמות הגן ואכן ראתה את זיו בוכה, אולם לא סברה שהדבר קשור להתנהגותה של הגננת: "ראיתי אותה בוכה. את יודעת כמה פעמים ילד בוכה ביום מסיבות שונות" (ת/9, עמוד 96).

התובעת הוסיפה שבעקבות תלונותיהן של הנתבעות היא קראה ליפה לשיחה, והתקינה מצלמות בפעוטון (עמוד 76).

מכאן, שגם התובעת התייחסה לדברי הנתבעות ברצינות ולא זלזלה בהן, וערכה בירורים כפי שמצאה לנכון בכל אותם מקרים שאף נתמכו בנסיבות חיצוניות.

32. יפה לוי הגננת נחקרה אף היא על האירועים, וסיפרה שהתובעת קראה לה לשיחה על האירוע עם הילד אורי, וכן אישרה את אירוע האוכל של יובל, אם כי לדבריה באותו מקרה הנתבעות "התקשרו להורים" והם הביאו את המזון המיוחד לבתם, תוך שהכחישה כל אמירה מזלזלת בעניין.

יפה העידה גם על אירוע הנשיכה עם הילדה זיו, ואישרה שצעקה ועשתה תנועה עם היד מתוך בהלה, וכן אישרה שהתובעת שוחחה איתה על תלונות שהעלו הנתבעות באשר להתנהלותה בגן: "שאני לא בסדר, שההתהלות שלי לא בסדר... היה מקרה שרותי טענה שאני סטרתי לילדה בעקבות נשיכה... זה נצפה בוידאו" (הטעות במקור – ג.צ., עמודים 40-46).

ניתן היה להבחין בסערת רגשותיה של יפה בעת מתן העדות, ושהיא מתקשה להתמודד עם הטענות שהועלו נגדה ולהתייחס אליהן באופן ענייני וממוקד, והגם שהכחישה שפגעה בילדים והציגה פרשנות שונה לאירועים ולאופן התרחשותם, הרי שהיא אישרה את קיומם ואת מעורבותה בהם, ואישרה שהתובעת שוחחה עימה עליהם לאחר שהיא צפתה בהקלטות של מצלמות הגן ובחנה את הדברים בעצמה, ודבריה משתלבים ביתר העדויות על התנהלותה בגן.

33. מהעדויות לעיל עולה איפוא שקיים יסוד אמיתי מאחורי האירועים שפירטו הנתבעות, והדבר בא לידי ביטוי בעדויות שונות, לרבות עדותה של התובעת עצמה, שאישרה כי במהלך עבודתן של הנתבעות הן התלוננו בפניה על אירועים קונקרטיים הקשורים בהתנהלותה של הגננת בפעוטון, ובעקבות תלונות אלו היא אף התקינה מצלמות, באופן שגם אם פרטי התלונות אינם זהים לגמרי, הרי שגם היא מצאה כי יש מקום לבדוק את הדברים ולעקוב אחר המתרחש בגן בכל הקשור להתנהלות הגננת.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי מתקיימת דרישת אמיתות הפרסום לצורך הגנת סעיף 14 לחוק.

יסוד "עניין ציבורי"

34. התנאי הנוסף לתחולתה של הגנת האמת בפרסום הוא קיומו של "עניין ציבורי", אשר מחייב אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו, ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום". במסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת (ראה: ע"פ 2078/87, 2075 אהליאב בע"מ נ' תעשיות איירמק (1975) בע"מ, פ"מ תש"ן (2) 235, 243).

השאלה באיזו מידה קיים אינטרס ציבורי בפרסום, מוכרעת על-פי "מבחן התועלת", לפיו "'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על^-ידי פרסום, הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ראה לעניין זה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 ; ז' סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 196 (1982)).

לטעמי, לנוכח מה שהוברר במסגרת הראיות, ניתן לראות כי הדברים שמסרה רותי לשגית דותן ולעובדות "הגן של נועה", כמו גם הדברים שמסרה יפית למעין כעונים על הגדרת "עניין ציבורי" ועומדים ב"מבחן התועלת", שכן דיווח על טיפול פסול בילדים, בין אם להוריהם ובין אם למי שאמורים לטפל בילדים במסגרת עבודתם, מחדד את נורמת ההתנהגות המצופה ממטפלת בגן, וברור כי אם מתגלות פעולות חריגות של גורם חינוכי כלשהו, ראוי ואף חובה לדווח על כך לגורמים שיש להם נגיעה לענין, בדרך ישירה או עקיפה, כשהדיווח אמור להיות ענייני וקונקרטי, תוך תיאור עובדתי של מה שקרה ללא העצמה או הפרזה, או הוספת פרשנות אישית.

(ראה והשווה: ת"א 2099-06 גונצ'רקו לודמיל נ' דליה מורד (פורסם במאגרים) – ביחס לדיווח לממונה על מטפלת בילדים הלוקים בפיגור שכלי, והקביעה בעניין תחולת הגנת אמת דיברתי).

לאור כל האמור, ובהתחשב בכך שמתקיימים היסודות הדרושים, אני קובעת כי הדברים שנאמרו על ידי רותי ויפית באירועים עם משפחת דותן, הגן של נועה ובשיחה עם מעין חנום חוסים תחת הגנת אמת בפרסום, עומדת לנתבעות הגנה זו, ומשכך - דין התביעה להידחות.

הגנת תום הלב – סעיף 15 לחוק

35. למרות האמור לעיל, ומעל לנדרש, דומה כי על אמירת הדברים מלבד היותם תיאור עובדתי של אירועים שהתרחשו, יחולו גם ההגנות השונות של תום הלב המנויות בסעיף 15 לחוק, הכולל רשימה של מקרים ונסיבות שבהם תחשב מסירת המידע כנעשית בתום לב:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:...

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע, או לחקור בענין המשמש נושא לתלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה" (ההדגשות הוספו – ג.צ.).

36. סעיף 15(8) לחוק עוסק בתלונה המוגשת לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין המשמש נשוא התלונה, כאשר ה"פרסום" הנעשה עם הגשת תלונה למשטרה חוסה תחת ההגנה בסעיף זה, כשהתנאי הוא שהתלונה הוגשה "בתום לב". כלומר, רק התלונה ומסירת הדברים במשטרה עשויה לחסות תחת הגנה זו, ובלבד שימצא כי תלונה זו הוגשה על ידי יפית ורותי בתום לב.

לטענת התובעת, תלונות הנתבעות במשטרה מבוססות על אירועים שקרים שבדו מליבן, ועצם הגשת התלונה רק ביום 1.7.09 בגין אירוע שהתרחש מספר חודשים קודם לכן ביום 26.2.09, ובמועד שיפית לא עבדה עוד בפעוטון, מצביעה על העדר אמינות התלונה ועל חוסר תום הלב בהגשתה.

עוד הוסיפה התובעת, כי הנתבעות איימו עליה עם פיטוריהן שהן יפגעו בה בעתיד – כפי שאכן עשו בפועל - וגם בכך יש ללמד על חוסר תום לבן, באופן השולל את תחולת ההגנות הקבועות בחוק (ת/9).

הנתבעות הכחישו כי הן התלוננו במשטרה על אירועים שקריים אחרים זולת אלה שפירטו בתצהיריהן, וכן הכחישו מכל וכל את טענות התובעת לפיהן הן דיווחו גם על מריחת צואה על הקירות, הטחת ראשים בקירות, משחק באיברי המין של הילדים או השארת הילדים רעבים, וכל אלה הומצאו על ידי התובעת במטרה לבלבל בינם לבין האירועים נשוא התלונה, אותם העבירו לידיעתה בזמן עבודתן בפעוטון.

37. כפי שקבעתי, רותי ויפית פירטו בתצהיריהן אירועים שהתרחשו, ובכל מקרה לא ניתן לומר כי הן המציאו סיפורים שלא קרו כלל, גם אם ניתן לתת לאותם אירועים פרשנויות שונות.

כך, מעדותן עולה כי הן התלוננו על אותם אירועים - תחילה בפני התובעת ולאחר מכן במשטרה - מתוך אמונה כי יביאו לטיפול בהתנהלות הגננת וימנעו ממנה להמשיך ולשמש גננת בפעוטון.

רותי העידה:

"מלכתחילה שהתחלתי לעבוד עם יפה לוי, פניתי לבוסית שלי רוית וסיפרתי לה שלדעתי קורה פה משהו לא בסדר ושתשים עין. פוטרתי ב 1.5- ואז לא דיברתי עם אף אחד שום מילה על הגן. ואז בסביבות יוני יולי רוית מתחילה לשבץ לכל הגנים ולתת את מהלך העבודה לגבי שנה הבאה ואכן ראיתי שלא עשתה שום מעשה עם יפה לוי, ולכן ניגשתי למשטרה" (עמוד 125).

וכך העידה יפית:

"בהתחלה כשהתחלנו לעבוד אני יפה ורותי היינו חברות מאוד טובות. הינו מכינות ארוחות בוקר והולכות יחד לטייל בקניון עד שיפה התחילה לשכוח שם את הסכין ולא לעשות כל מיני דברים מסוימים והתחילה לפקשש. זה השלב שלאט לאט הגיעו שמות הגנאי, פה ושם טפחה על ישבן. זה היה תהליך שרק הלך והדרדר... הייתי עדה לכל האירועים שאני אומרת... המתנתי כדי לא להגיע למצב שצריך להתלונן במשטרה... רציתי שננסה לסיים את זה הכי יפה שאפשר ושרוית תטפל בזה כמו שצריך... נראה לך תקין שיתעללו בילד שלך ולא יתיחסו לזה?" (עמוד 141-142).

מעדותה של יפית אף עולה כי היא ראתה את החשיבות בהגשת התלונה, והאמינה שהיא עושה את הדבר הנכון למען המטרה הנכונה: "רציתי מההתחלה להגיש את התלונה במשטרה. מי שעצרה אותי זו רותי שאמרה לי לחכות ונראה אולי רוית תדבר עם יפה או תעשה משהו כדי לטפל במצב, וחיכיתי... במהלך כל התקופה הזו אני ורותי ניהלנו שיחות יום יומיות והתייעצנו מה אנחנו עושות עם יפה.." (עמודים 138-140).

התרשמתי כי עדותן של רותי ויפית היתה כנה, והן האמינו כי האירועים שהן היו עדות להם משקפים התנהגות פסולה של הגננת, האמינו כי יש במקרים כאלו כדי להביא להפסקת עבודתה בפעוטון, והאמינו כי עליהן לדווח על כך לממונה עליהן, ובכל אלה יש כדי להעיד על תום לבן.

זאת ועוד, אילו רצו הנתבעות להוציא את דיבתה של הגננת או של הגן, היו יכולות לעשות כן סמוך לאחר פיטוריהן, ולא להמתין חודשים עד לפניה למשטרה, ועובדה היא שהשמועות החלו להתפשט רק בסמוך לאחר מכן, באופן התומך במסקנה כי מדובר בתלונה שהוגשה בתום לב (השווה גרסת התובעת על המועד בו שמעה לראשונה את אותן שמועות, ת/9).

תמיכה לכך שהתלונה הוגשה רק לגבי האירועים עליהן העידו הנתבעות, עולה מעדותן של עובדות הפעוטון, אשר זומנו לחקירה במשטרה ונשאלו בדיוק על אותם אירועים;

כך, גלי דינצ'י, שעבדה כסייעת בפעוטון מחודש מאי עד יולי 2009, מסרה שזומנה לחקירה במשטרה במהלך חודש נובמבר 2009, ונשאלה על האירוע עם הילד אורי, על אירוע הנשיכה עם הילדה זיו ועל אירוע החלב של יובל, אולם מאחר והיא לא עבדה באותם זמנים בפעוטון, היא לא ראתה אף אחד מהם ואף לא שמעה על כך מהנתבעות (ת/3, עמוד 24).

כך גם סימה טביב, שעבדה כסייעת בפעוטון מחודש אפריל עד אוגוסט 2009, וזומנה לחקירה במשטרה, שבה נשאלה האם הייתה עדה למקרה בו הגננת יפה הכתה ילד והאם הייתה עדה למקרה בו שיחקו ילדים עם סכיני מטבח ללא השגחה, ועל אלה השיבה בשלילה (ת/4).

כך למעלה מהצורך, ולמרות שתיק המשטרה לא התקבל כמוצג, עיינתי בהודעות שמסרו רותי ויפית במשטרה, ומסתבר כי כל אותם דברים שנאמרו על ידן בתצהירים, ואשר יש בהם ביטויים המהווים לשון הרע, הן אותן אמירות שעליהן התלוננו, ולא מעבר לכך.

בנסיבות אלה, ומשקבעתי כי ישנו בסיס אמיתי ואובייקטיבי לאירועים שפורטו בגרסתן של הנתבעות, וכי הנתבעות התלוננו על כך בפני התובעת כבר בזמן עבודתן בפעוטון (עדות התובעת, שמרית טופ והגננת יפה), ומשהוכח כי אירועים אלה הם שעמדו בבסיס התלונה שהגישו למשטרה (עדות גלי דינצ'י וסימה טביב), אני קובעת כי מתקיימת דרישת תום הלב של הנתבעות בעת הגשת התלונה, וכי הן האמינו באמיתות הדברים עליהן ביססו את תלונתן כנדרש בחוק.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התלונה שהגישו רותי ויפית במשטרה חוסה תחת הגנת סעיף 15 (8) לחוק.

ואוסיף, כי לא מצאתי ממש בכל יתר טענות התובעת באשר להגשת התלונה במשטרה כנגדה, והטענה כי אין לאירועים אלה כל ביטוי בקלטות שצולמו במצלמות הגן, אינה שוללת את תום ליבן של הנתבעות בעת הגשת התלונה, וממילא מדובר בטענה שהועלתה באופן סתמי וללא שצורפה כל ראיה התומכת בכך, הגם שראיות אלו אמורות להיות תחת ידיה של התובעת.

גם הטענה כי הנתבעות בדו אירועים אודות התעללויות אחרות (שאין צורך לשוב ולפרטן) לא הוכחה כלל, והתובעת או הגננת בתצהיריהן לא טענו כי הן נחקרו על אירועים כאלו במשטרה, והתובעת אף לא ביקשה להגיש את ההודעות הללו כדי לתמוך בטענתה הגם שלא היה כל קושי בכך.

(וראה בעניין בקשה מס' 24 מטעם ב"כ התובעת להגיש את מסמכי ההודעה במשטרה והחלטה מיום 14.11.13 לדחות את הבקשה בהעדר תצהיר ותעודה המאשרת כי מדובר בתיק החקירה המלא).

ודוק: העובדה שלא הוגש כתב אישום כנגד מי מהמעורבים בפרשה אינה מלמדת כי התלונה במשטרה הוגשה ללא בסיס, שכן השיקולים בהקשר זה הם שונים, ועובדה היא שהוחלט לפתוח בחקירה, לגבות עדויות ולברר התלונה, גם אם בסופו של דבר התוצאה היתה שלא הוגש כתב אישום.

38. יוער, כי בהקשר זה טענה התובעת, שבטופס אישור הגשת התלונה של יפית נזכר אירוע מיום 26.2.09 – מועד בו יפית כבר לא עבדה בפעוטון, ויש בכך כדי לפגוע בדרישת תום הלב שבחוק.

יפית אישרה כי היא אמנם לא עבדה בפעוטון באותו מועד, אולם הסבירה כי תאריך המקרה נרשם בטופס אישור הגשת התלונה בטעות, שכן היא ורותי פנו למשטרה ביחד, סיפרו על המקרים השונים, ובשל הזהות בתוכן התלונות הודפס התאריך באופן זהה על שני הטפסים (נספח ד' לנ/10, נספח ח' לנ/9).

עיינתי בטפסים, ונראה כי ההסבר שנתנה יפית הוא הגיוני, מה גם שהוכח כי מדובר במספר אירועים על פני תקופה בה היא הועסקה בפעוטון, ולטעמי אין ברישום זה כדי לשנות את המסקנה בדבר תום הלב של הנתבעות לצורך הגנת סעיף 15 (8) לחוק.

39. רותי ויפית טענו במסגרת סיכומיהן, כי עומדות להן גם ההגנות הקבועות בסעיפי משנה (2) ו- (3) שבסעיף 15 לחוק.

סעיף 15 (2) לחוק דן בחובה מוסרית, חברתית או חוקית לעשיית פרסום, ומונה ארבעה מרכיבים מצטברים, שבהתקיימם תחול ההגנה:

חובה לעשות פרסום; החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; תוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה; הפרסום נעשה בתום לב.

בפסיקה נקבע כי אם חסר מרכיב אחד מבין ארבעת המרכיבים, לא יוכל המפרסם להסתמך על תחולת ההגנה (ראה גם ספרו של שנהר לעיל, בעמ' 282).

לאחר שבחנתי את הדברים, אני סבורה כי גם התנאים לתחולתה של הגנה זו מתקיימים בענייננו.

ליפית ורותי הייתה חובה מוסרית לדווח לתובעת, להוריהם של הילדים (דוגמת שגית דותן), וכן למי שעוסק בטיפול בילדים (מעין חנום), על אירועים הקשורים בטיפול לא ראוי והולם בילדים. רותי ויפית דיווחו על האירועים באופן סביר ומבלי שחרגו מהדרוש בפירוט הדברים או בהעצמתם, ולאור קביעתי בדבר הבסיס האובייקטיבי לאירועים והאמונה שהיתה לנתבעות בתוכן הדברים, מתקיים גם התנאי של תום לב.

נוכח האמור, מצאתי כי מתמלאים התנאים המנויים בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע והפרסום שנעשה באירועים הקשורים במשפחת דותן, בעובדות הגן של נועה ובמעין חנום, חוסים גם תחת הגנה זו.

סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע קובע את ההגנה בעניין אישי כשר של המפרסם, והוא נועד להגן על פרסומים שנעשו לשם הגנה על אחד משלושת האינטרסים המצוינים בו.

בהתאם לסעיף משנה זה, יש להראות כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, כי הוא הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף, וכי הפרסום נעשה בתום לב (ספרו של שנהר לעיל, שם).

בהקשר זה מקובלת עליי טענתה של רותי, לפיה הדיווח שמסרה לנועה וענת, עובדות "הגן של נועה", ושנעשה במסגרת כניסתה לעבודה בגן של נועה נועד להגן על עניין אישי כשר שלה – העסקתה במקום, ועל מנת שאלה לא תחשובנה כי היא פוטרה על רקע חוסר מקצועיות ואי התאמה.

במובן זה, היה לרותי עניין אישי וכשר בפרסום, כמי שהתקבלה לעבודה במקום חדש, וסברה שעליה להיות כנה עם מעסיקתה ולפרט את הטעמים בגינם הופסקה עבודתה בפעוטון של התובעת.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי האירוע בין רותי לעובדות "הגן של נועה" חוסה גם תחת הגנת "ענין אישי כשר".

סוף דבר

40. א. התביעה כנגד הנתבעת 1 - דלית לא הוכחה והיא נדחית.

ב. התביעה כנגד נתבעות 2 ו-3 רותי ויפית - התובעת לא הוכיחה תביעתה כלפיהן, אולם מעדותן עלו אמירות היכולות להחשב כלשון הרע.

הוכח כי עומדת להן הגנת אמת בפרסום, עפ"י סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והגנת תום הלב ע"פ סעיף 15 לחוק.

בנסיבות אלו גם התביעה נגדן – נדחית.

ג. אין ספק כי נפוצו שמועות שונות אודות התובעת והתנהלות הגנים שבבעלותה, וברור לחלוטין כי הדבר הסב לה עוגמת נפש רבה, אולם אין די בשמועות לצורך הוכחת תביעה מעין זו, ויש להוכיח את מקורן של השמועות ואת הדברים המפורשים שנאמרו – וזאת לא עלה בידי התובעת להוכיח.

ד. אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,000 ₪.

הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, ולאחר מכן יישא הפרשי

הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ד, 18 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.