בפניי תביעת תלמיד שנפגע בתאונה, כנגד תאגיד המפעיל בית ספר בו למד התלמיד וכנגד הרשות המקומית אשר בשטחה נמצא בית הספר, שעילותיה מבוססות על כך שהנתבעים לא פעלו לעריכת ביטוח תאונות אישיות לתלמיד.

רקע עובדתי

1. התובע, יליד 12/9/1988, נפגע בתאונה ביום 28/6/2004 בהיותו בגיל 15 שנים ו-9 חודשים.

2. פגיעתו של התובע היתה קשה. לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור ניכר.

3. בעת התאונה היה התובע מצוי בחופשה מלימודיו בביה"ס הנתבע 2 (להלן: "ביה"ס"); המצוי בבעלות חברה פרטית – היא הנתבעת 3 (להלן: "המכללה"); ופועל בשטחה של הנתבעת 1 (להלן: "המועצה").

4. המכללה הינה מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, כמשמעותו בחוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 (להלן: "חוק לימוד חובה").

תמצית טענות התובע

5. התובע טען כי נפגע ביום 28/06/04 כאשר שיחק עם חבריו בכדורגל בכפר כעביה - מקום מגוריו, שאינו מצוי בתחום המועצה. לטענתו, החליק כתוצאה מחצץ שהיה במקום כאשר ניסה לבעוט את הכדור, נפל ונפגע בצוואר ובחלקים אחרים בגופו (להלן: "התאונה"). התובע הובהל תחילה לביה"ח האנגלי בנצרת, ומשם לביה"ח רמב"ם בחיפה, שם אושפז למשך כחודשיים וטופל בין השאר באמצעות מערכת מתיחה גולגלתית למשך כ-6 שבועות, ובהמשך באמצעות מתקן Halo. לטענת התובע, הוא סובל משיתוק בפלג גופו השמאלי, מתקשה בהליכה ומתנייד באמצעות כסא גלגלים מחוץ לבית, סובל מכאבי ראש וכאבי גב, נפילות, קשיים קוגניטיביים, תוקפנות ושינויים בהתנהגות, וכן קשיים נוספים.

6. לטענת התובע, היה על הנתבעים להוציא פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, וכך היתה התאונה מכוסה בכיסוי ביטוחי אצל חברת ביטוח והוא היה זכאי לקבל פיצוי בגין נכותו.

7. לטענת התובע, בתחילת שנת הלימודים נתבקשו הורי התלמידים לשלם לביה"ס 400 ₪ ועוד 50 ₪ עבור ביטוח. התובע טען כי העביר סכום זה במזומן לביה"ס עבור הביטוח וכי הנתבעים יצרו כלפיו וכלפי הוריו מצג שווא כי הוא מבוטח באופן מלא בביטוח תאונות אישיות לתלמידים, אך בפועל לא ערכו ביטוח ולא ברור מה עלה בגורל הכספים ששולמו.

8. לטענת התובע, הנתבעים הפרו חובה חקוקה לבטח את תלמידי ביה"ס בביטוח תאונות אישיות לתלמידים. בכל מקרה, הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו לעשות כן, ולחילופין בכך שלא יידעו את ההורים כי לא קיים לתלמידים, ולתובע בפרט, כיסוי ביטוחי.

9. על כן יש לחייבם לפצותו בסכום תגמולי הביטוח אותם זכאי היה לקבל אילו היה נערך לו ביטוח, כפי הסכום העולה מפוליסת ביטוח תאונות אישיות שצורפה על ידו כדוגמא.

טענות המועצה

10. המועצה הקדימה וטענה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, לשיטתה ביום האחרון לפני חלוף תקופת ההתיישנות, וכי עובדה זו לבדה גרמה לנתבעים לנזק ראייתי ניכר, שכן מחדלו של התובע מנע מהמועצה לבדוק את נסיבות ארוע התאונה קרוב למועד התרחשותה.

11. לטענת המועצה, התאונה מיום 28/6/04 היתה בגדר "תאונת דרכים" ולא התרחשה במהלך משחק כדורגל כנטען ע"י התובע, ועל כן, גם אם היתה נערכת פוליסת ביטוח תאונות תלמידים בעת ארוע התאונה, לא היה התובע זוכה לפיצוי בשל החרגת "תאונת דרכים" מהכיסוי הביטוחי לתלמידים.

12. המועצה טענה כי לא מוטלת עליה חובה חקוקה לבטח את תלמידי המכללה בביטוח תאונות אישיות, או לדאוג לכך שייערך ע"י המכללה ביטוח כזה, שכן לטענתה על פי החוק מוטלת חובה לבטח תלמידים הלומדים במוסד חינוך רשמי בלבד.

13. המועצה טענה כי בהעדר חובה חקוקה, לא יהא זה מוצדק להטיל עליה חובה לערוך ביטוח לתלמידים במוסד חינוך מוכר בלתי רשמי, וטענה כי לא הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובע.

14. המועצה הוסיפה וטענה כי במידה ותוטל אחריות על מי מהנתבעים, הרי שיש להטילה על הנתבעים 2 ו-3, שכן מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת מוסד חינוכי לוודא כי תלמידיו מבוטחים, לא כל שכן ככל שגבו בפועל תשלום עבור ביטוח מהורי התלמידים.

טענות ביה"ס והמכללה

15. ביה"ס והמכללה טענו תחילה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בנוסף טענו כי דין התביעה כנגד ביה"ס להידחות שכן הוא אינו אישיות משפטית (אף שהטענות נטענו גם בשמו).

16. ביה"ס והמכללה טענו כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים" ולא במהלך משחק כדורגל כפי שנטען על ידו, ועל כן גם אם היה נערך ביטוח תאונות אישיות, לא היה כיסוי ביטוחי לתאונה, המוחרגת בפוליסה.

17. ביה"ס והמכללה טענו כי לא גבו מהורי התלמידים כסף עבור ביטוח תאונות אישיות.

18. ביה"ס והמכללה טענו כי אין כל חובה שבדין המחייבת לבטח את תלמידיהם בביטוח תאונות אישיות, מאחר וביה"ס הינו מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי.

בה בעת הוסיפו וטענו ביה"ס והמכללה כי קיימת חובה לבטח תלמידים הלומדים במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, אך חובה זו מוטלת על פי החוק על הרשות המקומית בלבד.

לפיכך, לדעתם, במידה ותוטל אחריות על מי מהנתבעים הרי שיש להטילה על המועצה בלבד.

דיון והכרעה

תחילה, נסיר מעל דרכנו מספר טענות מקדמיות.

19. אישיותו המשפטית של הנתבע 2 - ב"כ המכללה טענו כי ביה"ס כשלעצמו איננו בגדר אישיות משפטית ועל כן יש לדחות את התביעה נגדו. התובע לא התייחס לטענה זו. דין הטענה להתקבל. ביה"ס, ככזה, איננו גוף מאוגד, אשר יכול לתבוע או להיתבע. הנתבעת 3, המכללה, היא בעלת הדין הרלבנטית לכל טענה בנוגע לפעולות ו/או מחדלים של מי מטעמה המפעיל את ביה"ס.

20. התיישנות – הטענות בדבר התיישנות אינן במקומן. בשונה מאופן הצגת הדברים ע"י הנתבעות, אין מדובר כלל ועיקר בתביעה כנגד מבטחת לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח. אדרבא, העדרה של מבטחת כזו הוא לוז התביעה. המדובר בתביעה נזיקית (בעיקרה), בטענה כי הנתבעות הפרו את חובתן בכך שלא הוצאה פוליסה כזו. על תביעה מעין זו חלה התיישנות על פי הוראות הדין הכללי.

יוער כי גם אילו מדובר היה בתביעה מכוח פוליסה, הרי שהיא לא התיישנה. התאונה ארעה בעת שהתובע היה קטין. לפיכך, תקופת ההתיישנות נמנית מהיום בו הגיע התובע לגיל 18^[1] – ובענייננו 12/9/06, ואורכת שלוש שנים, כלומר עד ליום 12/9/09, אשר היה יום שבת בשבוע. לכן, בעת הגשת התביעה ביום 13/9/09 טרם התיישנה התביעה אפילו היה מדובר בתביעה "ביטוחית".

21. שיהוי – התביעה הוגשה כשלוש שנים בלבד לאחר שהתובע הפך בגיר, וכחמש שנים לאחר מועד התרחשות התאונה. מדובר בפרק זמן לא מבוטל אך אינני סבור כי בנסיבות העניין הגשת התביעה במועד זה - ארבע שנים לפני תום תקופת ההתיישנות החוקית - הינה בלתי סבירה, או שחלוף הזמן עד הגשת התביעה, כשלעצמו, גרם לנתבעות נזק כלשהו^[2].

התאונה – תאונת דרכים?

22. אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונה ביום 28/06/2004. לטענת התובע הוא נפגע במהלך משחק כדורגל בכפר כעביה, עת החליק על חצץ ונפל, ואילו לטענת הנתבעים התובע נפגע בתאונת דרכים.

23. לאחר שנתתי דעתי לעדויות התובע ואמו, לכלל המסמכים שהונחו בפניי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי על פי מאזן הסתברויות התובע הרים את הנטל, ככל שזה מוטל עליו (ולכך אתייחס בהמשך), וכי לצרכי תביעה זו ניתן לקבוע כי התאונה ארעה במהלך משחק כדורגל והתובע לא נפגע בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעת רכב.

24. ראשית, התובע נחקר ממושכות על גרסתו לארוע התאונה והוא עמד על גרסתו, כי לא נפגע בתאונת דרכים אלא במהלך משחק כדורגל. עדותו אמנם לא היתה סדורה והוא לא זכר פרטים רבים. אך את הקשיים העולים למקרא עדותו ייתכן וניתן לייחס לדרך בה ניתנה עדותו – באיטיות ובכבדות, תוך קשיי שפה וייתכן אף קשיי הבנה. בפועל, חקירתו לא התנהלה בדרך של שאלה קצרה ותשובה קצרה כפי הנחזה מן הכתוב, אלא כל שאלה דרשה הסברים ארוכים עד אשר הובנה ע"י התובע. קשה היה להימנע מן הרושם כי התובע לא היה לגמרי ממוקד. בשורה התחתונה, עדותו מחד היתה חסרה פרטים רבים כאמור, חלקם מהותיים, אך מאידך לא נסתרה.

25. שנית, אני מייחס משקל מכריע למסמכים הרפואיים הרבים, אשר תומכים בגרסה זו של נפילה במהלך משחק כדורגל:

א. בדו"ח חדר המיון מביה"ח האנגלי בנצרת מיום התאונה – 28/6/04 נרשם ע"י הרופא שבדק את התובע בקבלתו: "לדבריו בזמן משחק כדורגל החליק ונפל...".

באותו מסמך נרשם גם ע"י האורטופד שבדק אותו בהמשך והמליץ להעבירו לרמב"ם, כי לדברי התובע הוא "נפל במהלך משחק ...".

מן המסמך עולה כי בעת בדיקתו ע"י שני הרופאים, היה התובע בהכרה והדברים נרשמו לכאורה מפיו.

זהו התיעוד הרפואי הראשוני, וכידוע, לגרסה הבאה לידי ביטוי בתיעוד הרפואי הראשוני נהוג לייחס משקל רב במיוחד.

ב. בסיכום אשפוז מבי"ח רמב"ם מיום 31/8/04 נרשם: "בן 16, ללא מחלות רקע. ב-28.06.04 הועבר מבי"ח נצרת, לאחר שנחבל בצוואר ובפלג גוף שמאל במהלך משחק כדורגל."

ג. בדו"חות על ביקור בית שערך רופא המשפחה מקופ"ח מיום 5/9/04, 9/9/04, 5/10/04, 28/10/04, 2/12/04, 20/12/04, נרשם: "...הועבר מב"ח אנגלי נצרת לאחר שנחבל בפלג גוף שמאל במהלך משחק כדורגל."

ד. במסמך (ללא תאריך) הנחזה כחוות דעת שנערכה ע"י ד"ר א' בלוך, מנהלת היחידה הנוירולוגית בביה"ח העמק, נרשם: "מ.נ. – ב-28.6.2004 בהיותו בן 16 נפל תוך כדי משחק כדורגל...".

ה. במסמך "אבחון רפואי" של המל"ל מיום 6/5/10 נרשם: "תלונות הנבדק... נפלתי בחצר בית הספר בשנת 2004...".

יצויין כי מתוך עשרות רישומים רפואיים שהוצגו בפניי, רק ברישום אחד מאוזכרת תאונת דרכים - סיכום ייעוץ שניתן לכאורה ע"י ד"ר רייכל מביה"ח העמק. רישום זה נערך לכאורה בתאריך 10/8/08, דהיינו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה. לא הוצג המסמך המקורי אלא רק סיכום של המסמך מתוך תיקו האישי של התובע בקופ"ח, ובכל מקרה האמור במסמך זה עומד בניגוד לאמור במסמכים רפואיים רבים מקופ"ח, מביה"ח רמב"ם, מהמל"ל ובמיוחד בניגוד לתיעוד הרפואי הראשוני מביה"ח האנגלי בנצרת. עורך המסמך לא נחקר. התובע או אמו כלל לא עומתו בעדותם עם המסמך, באופן אשר תינתן להם האפשרות להתייחס אליו, ולא הובהרו נסיבות כתיבת המסמך. לאור כל זאת, איני רואה מקום ליתן לו משקל רב.

26. שלישית, אני מייחס משקל רב לעדותה של אמו של התובע, גב' רסמייה סלאמנה (להלן: "האם"). האם העידה כי לא ראתה בעצמה את האופן בו התרחשה התאונה וכי דבריה לגבי אופן התרחשותה מבוססים על מה שנאמר לה במקום התאונה לאחר שהוזעקה למקום; כי היא הגיעה למקום וראתה את בנה "מעולף על הרצפה"; כאשר התובע פונה לביה"ח בנצרת ברכבו של דודו של התובע, יוסף, האם נסעה עם בנה לביה"ח; היא סיפרה בביה"ח כיצד אירעה התאונה ובין השאר מסרה שבנה נפגע במהלך משחק כדורגל; בביה"ח נאמר לה שהנפילה נראית כתאונת דרכים והוצעה לה האפשרות לומר כי מדובר בתאונת דרכים אך היא השיבה כי מדובר בנפילה במשחק כדורגל; מאוחר יותר, נסעה האם עם בנה באמבולנס לביה"ח רמב"ם ושהתה עמו שם.

האם עמדה בחקירה נגדית מתישה, בגדרה ניסו לשכנעה, ממש כך, לשנות את טעמה ולטעון כי מדובר בתאונת דרכים. הונחו בפניה הנחות עבודה, כי פגיעה כה קשה אינה אפשרית אלא רק כתוצאה מפגיעת רכב^[3] . האם עמדה על דעתה. גרסתה היתה ברורה ועקבית והיא לא נסתרה. לא מצאתי סיבה שלא לקבל את גרסתה כי למיטב ידיעתה, שאיננה ממקור ראשון, התאונה התרחשה במשחק כדורגל.

27. האם עומתה בחקירתה עם מסמך המופנה למל"ל ונושא תאריך 14/9/05. במסמך זה צויין כי התובע זקוק להסעה מיוחדת לביה"ס במשהד לאחר שעבר תאונת דרכים קשה בקיץ 2004 אשר גרמה לו מוגבלות ומצבו אינו מאפשר לו להגיע לביה"ס באוטובוס (להלן: "האישור למל"ל"). על האישור למל"ל מופיעה חותמת ביה"ס והוא נחזה בבירור כחתום ע"י סגן מנהל ביה"ס, מר חסן זיאד. לעומת זאת, התובע ו/או הוריו אינם חתומים על האישור למל"ל.

האם אמנם הצהירה כי התובע לא יכול היה להגיע לביה"ס והפסיד שנת לימודים שלמה בשל כך. לכן ברור כי היה למשפחת התובע עניין כי תמומן לתובע הסעה. האם לא הסתירה זאת ועוד בתצהירה ציינה כי ביקשה מהאחראים על החינוך בכפר לנסות ולארגן לתובע הסעה. אך האם העידה בנחרצות כי לא ראתה את האישור למל"ל ולא ידעה על קיומו בזמן אמת. משכך, לא יכלה להתנגד לנוסחו.

סגן מנהל ביה"ס, מר חסן זיאד, לא הגיש תצהיר מטעם המכללה. הוא לא זומן לעדות במועד, לא ע"י המכללה ולא ע"י המועצה. לא נטען כי הוא אינו עובד עוד בביה"ס. כמו כן לא הובא לעדות, בין באמצעות הגשת תצהיר מטעם המכללה בין בזימון ע"י מי מהנתבעות, אף לא עד אחר מביה"ס, אשר יוכל לשפוך אור על העניין, כגון מנהל ביה"ס מר חאלד בדארנה, וכיו"ב. נסיבות עריכת המסמך לוטות בערפל, אך דומני כי העובדה שסגן מנהל ביה"ס, עובד בכיר של המכללה, חתום על המסמך, בעוד שהתובע והוריו אינם חתומים על המסמך, העבירה אל המכללה לפחות את הנטל להביא ראיות ולהציג הסבר לנושא. המכללה לא עמדה בנטל זה, לא הציגה כל הסבר ולא הניחה כל תשתית עובדתית. הדבר אומר דרשני ופועל להחלשת גרסת המכללה ולחיזוק גרסת האם.

28. הנתבעות מחדדות את ההבדל בין הטענה בכתב התביעה, לפיה התאונה אירעה כאשר התובע שיחק "ברחבה בשטח ציבורי של המועצה בכפר כעבייה" (הכוונה למ.מ. כעביה-טבאש-חג'אג'רה, ולא לנתבעת 1) ואילו בתצהירי עדות ראשית מטעם התובע נטען כי שיחק "בכביש אצלנו בכעביה". מדובר בפער בניסוח שאינו במקומו, לשון המעטה, אך בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לייחס לו חשיבות כה רבה כפי שביקשו הנתבעות. זאת, בין השאר, בהביאי בחשבון את האופן בו נוסחו תצהירי התובע; לא כתצהיר המנוסח בקפידה בשפתם של עורכי דין אלא באופן שרובו נחזה כתרשומת ישירה של דברים הנאמרים בעל פה ומועלים על הכתב ע"י מי שעברית אינה שפת אמו, כאשר ניסוח בעייתי זה מתווסף לאי-דיוקים נוספים בניסוח. בפועל, בעדות עצמה, גם התובע וגם האם העידו כי התאונה התרחשה במגרש של ביה"ס בכעביה. האם אישרה כי בקרבת מקום אכן ישנו כביש ראשי, אך עמדה כאמור על גרסתה כי מצאה את התובע בתוך המגרש^[4].

29. איני מקבל את טענת המועצה על בסיס תחולתו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, על הנסיבות בענייננו. אני מקבל בהחלט את גישת המועצה לפיה לעניין זה יש לראות את עדויות האם והתובע כעדות אחת [ראו, למשל, ת.א. (חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2008), בסעיף 9, שם גוזר כב' השופט י' עמית גזירה שווה מע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 55-56 (1980), בו דובר בעדויות של בני זוג^[5] ]. ברם, הוראת סעיף 54 לפק' הראיות עניינה בעדות יחידה שאין לה סיוע, ובענייננו המסמכים הרפואיים הרבים, במיוחד התיעוד הראשוני, עולים בבירור כדי הסיוע הנדרש [אפנה שוב לפסה"ד הנ"ל בעניין אבו סבית, בסעיף 9, שם הודגשה חשיבות התיעוד הרפואי הראשוני וניתן לו משקל מרכזי].

30. דרך כלל מורגלים אנו בשמיעת תובעים המנסים לשכנענו כי נפגעו בנסיבות העולות כדי תאונת דרכים. והנה, בתיק זה נתהפכו להם היוצרות. האם העידה בבכי מר כי פנו אליה על מנת שתאמר שהתובע נפגע בתאונת דרכים. האם שבה וציינה כי היא נצמדת לאמת שלה ולא תשקר. זאת, לכאורה, בניגוד לאינטרס שלה כי בנה יזכה, ללא הוכחת אשם, בפיצוי כספי לא מבוטל בשים לב לגילו ושיעור נכותו. ובמילותיו של העד מטעם המכללה: "צר לי. הוא היה יכול לעשות הון מתאונת הדרכים". העד מטעם המכללה אמנם אמר דברים אלה על רקע השערה אותה העלה, כי התובע נפגע מרכב שהיה נהוג ע"י בן משפחה, אך מדובר בסברה בלבד שאין לקבלה מפי העד. לסברה זו לא הובאה ולו ראשית ראיה והיא נותרה בגדר השערה, במקרה הטוב.

31. טרם סיום הדיון בנושא סיווג התאונה ראוי להוסיף ולהתייחס לנקודה אליה לא התייחסו הצדדים. פוליסות ביטוח תאונות אישיות לתלמידים הן פוליסות רחבות, אשר ככלל מכסות כל אירוע הגורם לנזק גוף, בכל מקום בעולם ובכל נקודת זמן. העדרו של כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה לתאונת דרכים, הינו אחד מן החריגים לכיסוי.

כך עולה מטענת הנתבעות עצמן, כי גם אילו היתה מונפקת פוליסה כזו התאונה היתה מוחרגת ממנה. כך עולה מן הפוליסה הסטנדרטית של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי סוכנות לביטוח (1992) בע"מ, המצורפת לחוזר מנכ"ל משרד החינוך והתרבות תשסד/1(א) מיום 1.9.2003, שכותרתו: "3.13-1 ביטוח תאונות אישיות - תנאי מינימום מחייבים לפוליסת ביטוח לתלמידים" (להלן: "חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03"), ואשר מחייב כי פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים תכלול לפחות את התנאים המפורטים בנספח לו. כך עולה מהוראות הפוליסה של אחת מחברות הביטוח, שצירף התובע לתצהירו כדוגמא, ושתנאיה זהים לפוליסה הסטנדרטית הנ"ל.

בהתאם להוראות הפוליסה, מקרה הביטוח הינו היפגעות תלמיד בתאונה תוך תקופת הביטוח. "תאונה" מוגדרת בפוליסה כך: "אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". סעיף 2א. לפוליסה קובע כי "המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד נפגע שנגרם לו היזק גופני שאירע במקום כלשהו... בכל שעה משעות היממה, בין שיש לה קשר לפעילות המוסד החינוכי ובין אם לא, כמפורט להלן: ...". לעומת זאת, הסייג לעניין "תאונת דרכים" מופיע בסעיף 3א. לפוליסה, כאחד מן ה"חריגים לכיסוי".

ככלל, בביטוח תאונות אישיות רחב מעין זה, בדומה לביטוח "כל הסיכונים", אין המבוטח חייב להוכיח אלא שאירע אירוע אשר נכלל בתחולתה הכללית של הפוליסה, ואילו על המבטחת להוכיח כי התקיים החריג לאחריותה [ע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב(1) 89, 93-94 (1988) ואסמכתאות שם].

משכך, אילו היה התובע מבוטח, הרי שלכאורה, כל אשר היה עליו להוכיח על מנת להראות קיומו של "מקרה ביטוח", הוא כי נגרם לו היזק גופני בתאונה, ובכך היה הנטל להוכחת קיומו של החריג לכיסוי, דהיינו היותה של התאונה תאונת דרכים, המוחרגת מן הפוליסה, עובר אל המבטחת^[6].

ככל שייקבע כי הנתבעות אכן הפרו חובה לעריכת ביטוח תאונות אישיות לתובע, הרי שיש מקום לטענה לפיה מן הראוי להציב את התובע באותו מקום בו היה ניצב אילו היתה מונפקת פוליסה כזו, גם מן הבחינה הראייתית. ודוק; אינני קובע כי הנטל להוכחת נסיבות התאונה מוטל במלואו על הנתבעות - בסופו של דבר התביעה עודנה תביעה נזיקית - אך דומני כי לאור הוראות הפוליסה, למצער עוברת הציפיה להבאת ראיות בנוגע לנסיבות התאונה אל הנתבעות, וכי בכל מקרה יש לבחון את העמידה בנטל השכנוע הכולל גם באספקלריה זו.

בפני הנתבעות הונחה גרסה עובדתית מפורטת בנוגע לנסיבות התאונה עם הגשת התביעה. אף היה באפשרותן לקבל פרטים נוספים בהליכים מקדמיים, לבדוק את התובע באמצעות מומחים רפואיים, וכיו"ב, ולאחר מכן להביא ראיות. הנתבעות לא הביאו ראיות כלשהן ולא זימנו עדים כלשהם בנוגע לנסיבות התאונה (ולרבות בנוגע להיתכנות הפגיעה הרפואית הקשה מתאונה כמתואר ע"י התובע, לנסיבות חתימת אישור המל"ל, עדות הדוד שהסיע את התובע לביה"ח, ועוד). הנתבעות מלינות על כך שהתובע נמנע מהבאת ראיות נוספות להוכחת טענותיו, ומבקשות להחיל את החזקה הראייתית הנודעת, בשעה שאין זה מובן מאליו כי הנטל להבאת ראיות נוספות מוטל היה דווקא על התובע.

32. להווי ידוע, כי לעתים עשוי להתקיים פער מסויים בין אמת עובדתית ואמת משפטית, פער העשוי לנבוע, בין השאר, מסדרי דין ומדיני הראיות [ראו, למשל: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 87-89 (1998)]. מבלי להתיימר לדעת מה היו העובדות לאשורן ומבלי להתיימר לקבוע ממצא עובדתי קונקלוסיבי לפיו התובע אכן נפגע בתאונה באופן המתואר בתביעה, סבורני כי לצרכי תביעה זו בלבד, המוכרעת בהתאם למאזן הסתברויות ובשים לב להערה הנ"ל בנוגע לנטל על פי הפוליסה, יש לדון בתביעה כאשר נקודת המוצא הינה שהתובע לא נפגע בתאונת דרכים.

תשלום כספים למכללה עבור ביטוח?

33. התובע והאם העידו כי בתחילת כל שנה, בעת ההרשמה ללימודים בביה"ס, נדרשו הורי כל תלמיד, לרבות התובע, לשלם דמי רישום בסכום של כ-400 ₪, כהשתתפות בעלות סדנאות, הסעות, ציוד וכל השירותים הניתנים בביה"ס. בנוסף, בתחילת כל שנה כינס סגן המנהל את כל הנערים לשיחת פתיחה, במסגרתה, בין השאר, הורה להם להביא עמם סכום של 50 ₪ עבור ביטוח. לאחר מכן היו המורות שבות ומזכירות לתלמידים לעשות כן, ותשלומים בסכום זה היו נאספים בשבועות הראשונים של שנת הלימודים. יחד עם הגשת תצהירי עדות מתוקנים של התובע והאם, הוגשו תצהיריהם של מי שנטען כי היו חבריו של התובע לספסל הלימודים, אשר הצהירו אף הם כי שילמו סכומים אלה.

34. המכללה הכחישה קבלת כספים מן התלמידים בכלל, ומהתובע בפרט, עבור ביטוח.

35. המכללה לא הביאה לעדות מטעמה בהקשר זה אף עד רלבנטי. העד היחיד מטעמה היה מר עיסא אבו-עיד, שכלל אינו עובד בביה"ס, לא במועדים הרלבנטיים ולא כיום. המכללה לא הביאה לעדות את סגן מנהל ביה"ס, או את "מנהלות הכיתה", כפי שכונו בתצהירים מטעם התובע, ששמן נזכר בתצהיריו. כן לא הובאו לעדות מנהל בית הספר, מזכירות, או מורות אחרות שייתכן ושימשו כ"מנהלות" הכיתה. אי-הבאת ראיות המצויות בהישג ידה של המכללה מקימה חזקה ראייתית הפועלת כנגדה.

במיוחד מתבקשת היתה הבאת ראיות מצד המכללה לעניין אי-תשלום כספים, לאור הכללתו של סעיף 6.11 בכתב הגנתה, בו הודתה המכללה כי היא מבקשת מההורים תשלום כספים עבור ביטוח^[7].

36. למרות אי-הבאת ראיות רלבנטיות כלשהן ע"י המכללה, התובע לא הרים את הנטל להוכחת הטענה.

א. גם בהקשר זה היתה עדותו של התובע בלתי סדורה וחסרה פרטים רבים. אך בעוד שלא זכר פרטים מהותיים - ונוכח חלוף הזמן ומצבו בעת העדות אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי ניתן לקבל זאת - באופן בלתי מוסבר התיימר לזכור היטב פרטים אחרים. קשה היה להימנע מן הרושם שהונחה לומר את הדברים שכן מדובר בפרטים אשר אין זה סביר כלל כי יוכל לזכור אותם.

ב. כאמור לעיל, את עדותה של האם יש לראות כעדותו של התובע, לעניין הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ועל כן מדובר בעדות יחידה של בעל הדין. אך בשונה מאשר בנוגע לשאלת היותה של התאונה תאונת דרכים, כאן אין בנמצא מסמכים התומכים בעדות האם שניתן יהיה לראות בהם משום סיוע. אינני חש כי אני יכול ליתן " 'אמון מלא' באמיתותה" [ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992)] של עדות האם בהקשר זה, במידה הבלתי מסוייגת הנדרשת כדי לצלוח את המשוכה שמציב הסעיף.

ג. אחד משני המצהירים שלפי הנטען למדו עם התובע, מר פואז מוחמד סלימאן, לא התייצב לדיון, ותצהירו אינו מהווה חלק מן הראיות. גם עדותו של המצהיר הנוסף, מר וואיל חג'אג'רה, אינה נותנת בידי התובע תימוכין אשר יהא בהם כדי לסייע לו, הן לאור הבדלים בין גרסתו לבין גרסת התובע, הן לאור קשיים בעדותו שלו. כך, למשל, כאשר נשאל אם בעת התאונה היה יחד עם התובע, השיב כי היה בביה"ס ולא היה עמו, תשובה שקשה לקבל אותה בשים לב לכך שבמועד התאונה היו התלמידים אמורים להימצא בחופשת הקיץ ובכל מקרה התאונה לא אירעה בשעות הבוקר או הצהריים.

ד. בנוסף, עולה השאלה כיצד זה טענה עובדתית כה מהותית לא מצאה ביטוי טרם תיקון התביעה, לא רק בכתב התביעה המקורי אלא אף בתצהירי העדות הראשית המקוריים מטעם התובע. מתבקש היה, לכל הפחות, הסבר עובדתי בדבר הגורם להעדרה של הטענה לכתחילה והוספתה לאחר מכן, אך לא מצאתי הסבר כזה בתצהירי העדות הראשית המתוקנים ובכלל.

ה. ראוי לזכור כי בתוך טענת התובע לפיה נגבו ע"י ביה"ס כספים עבור ביטוח, אף שאין חולק כי לא נערך ביטוח, מקופלת האשמה חמורה למדי, בדבר גזל ומירמה מצד ביה"ס או מי מעובדיו, מעשים העשויים לעלות כדי עבירות פליליות של ממש. הלכה היא כי הרף הראייתי הנדרש לשם קבלת טענות מעין אלה גבוה מן הרף המקובל לקבלת טענות במשפט האזרחי. כיום אין עוד מחלוקת בפסיקה כי לא מדובר בדרישה לרמת הוכחה העולה על מאזן הסתברויות, אך זאת תוך עמידה על ראיות בכמות ובמשקל רבים ומשכנעים יותר הנדרשים לשם קבלת הטענות. למרות התמיהות העולות מהתנהלות המכללה, לא ניתן לומר כי התובע עמד בנטל המוגבר להוכחת הטענות החמורות שהעלה כנגדה.

37. סיכום ביניים - נקודת המוצא להכרעה בתביעה, תהא, אפוא, כי התובע נפגע בתאונה כנטען על ידו ולא בתאונת דרכים, וכי לא שילם כספים למכללה עבור עריכת ביטוח.

לטעמי, עיקר המחלוקת בתביעה טמון בשאלות המשפטיות: האם היתה קיימת הוראה חוקית אשר חייבה את המועצה לבטח את כל התלמידים בשטחה או לוודא כי נערך להם ביטוח ע"י המכללה; האם היתה קיימת הוראה חוקית אשר חייבה את המכללה לעשות כן; האם הנתבעות או מי מהן נהגו ברשלנות כלפי התובע באי-עריכת ביטוח כזה (ולחילופין באי-הבאת עובדה זו לידיעת התובע והוריו).

אחריות המועצה - הפרת חובה חקוקה?

38. סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה קובע:

"מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות, באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד; התשלומים שייגבו מהמבוטחים בעד הביטוח ייקבעו על ידי השר במסגרת התשלומים לפי סעיף קטן (ד)".

לטענת התובע, הוראה זו מטילה על הנתבעות חובה לבטח את תלמידיהם בביטוח תאונות אישיות.

לטענת המועצה והמכללה, הוראה זו חלה אך ורק על תלמידים הלומדים במוסדות חינוך רשמיים, ולכן אינה חלה בענייננו, שכן ביה"ס הינו מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי.

39. המועצה והמכללה הפנו לפסק הדין בת.א. (עפולה) כריים נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (6.6.2006) (להלן: "עניין כריים"), ששתיהן היו צד להתדיינות בו. כן הפנו לפסק הדין שניתן בת.א. (שלום, חיפה) 3363-03-08 סעאידה נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (17.8.2010) (להלן: "עניין סעאידה"), בו מסיבה כלשהי לא נתבעה הרשות המקומית אלא רק המכללה ומשרד החינוך. לפס"ד אלו ניתן להוסיף את ת.א. (שלום, נצרת) 7027/04 איוב נ' בית הספר התיכון מקיף אעבלין (11.5.2006), שמסקנתו דומה. המסקנה בפסקי הדין הללו היתה כי החובה המוטלת על הרשות המקומית לדאוג לעריכת ביטוח תאונות אישיות, חלה רק בנוגע לתלמידים הלומדים במוסד חינוך רשמי, וכי לא מוטלת על הרשות המקומית, או על המוסדות עצמם, כל חובה חוקית לעריכת ביטוח בנוגע לתלמידים הלומדים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים.

למסקנה זו, בכל הכבוד, לא אוכל להסכים. לא באופן כללי, ובוודאי לא ככל שהדברים אמורים בתלמיד החינוך העל-יסודי הלומד במוסד מוכר שאינו רשמי. זאת מהטעם שבמצב הדברים כיום, מבחינת אופן ההסדרה החקיקתי, ישנו פער מסויים בהקשר זה בין החינוך היסודי לחינוך העל-יסודי. אולם אפתח בהבהרת השקפתי לפיה החובה לערוך ביטוח גם לתלמידי מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, הינה כללית ורחבה יותר ואינה חלה רק על תלמידי החינוך העל-יסודי.

40. בפסקי הדין שאוזכרו לעיל הושם הדגש על לשון סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, המחייב עריכת ביטוח בנוגע ל"מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה", תוך מתן משקל מכריע למלים מודגשות אלה, ונקבע כי מאחר ובסעיף 6 לחוק לימוד חובה מדובר על זכאות לחינוך חינם במוסדות חינוך רשמיים, הרי שהחובה לבטח הקבועה בסעיף 6(ד1) חלה אך ורק ביחס לתלמידים הלומדים במוסד חינוך רשמי. סבורני כי גישה זו שמה דגש רב יתר על המידה על האופן בו נוסח הסעיף, וכי יש להעדיף על פניה גישה אחרת, השמה את הדגש על תכליתו.

41. רבות נכתב על הצורך בפרשנות התכליתית של דברי חקיקה, עד אשר דומני כי אין צורך לשוב ולהזכיר את ההלכות בנושא זה. אעמוד אפוא בקצרה על תכליתו הברורה של הסעיף ועל השאלה - שהיא לטעמי המשוכה היחידה בנסיבותיו של עניין זה עליה יש להתגבר על מנת להשיג את תכליתו זו - האם הפרשנות התכליתית המוצעת הינה אחת מן הפרשנויות הלשוניות האפשריות שניתן לייחס ללשון הסעיף. סדר הדיון על פי המודל התלת-שלבי המקובל לעתים קרובות בפסיקה לצורך פרשנות תכליתית של דברי חקיקה הוא שונה, אך בענייננו, מקומה של התכלית כה מרכזי, והיא כה ברורה מאליה (ומשום כך גם מתייתר השלב השלישי של הפעלת שיקול דעת שיפוטי לצורך בחירת אחת מן התכליות האפשריות), עד אשר ראוי להידרש אליה תחילה.

42. תכלית החקיקה של הסעיף נשוא הפרשנות עולה בבירור, בין השאר, מן ההיסטוריה החקיקתית של הוספת סעיף 6(ד1). עד שנת 1994 בוטחו חלק מן התלמידים במדינת ישראל בביטוח תאונות אישיות באמצעות משרד החינוך, על פי הסכם עם ארגון ההורים הארצי. בתיקון מס' 20 בחוק לימוד חובה בשנת 1994 הוסף סעיף 6(ד1). בדברי ההסבר להצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 21) (ביטוח תאונות אישיות), התשנ"ד-1994 (ה"ח תשנ"ד מס' 2254, מיום 2.3.1994, עמ' 330), שבעקבותיה הוסף סעיף 6(ד1), נאמר מפורשות כי:

"מטרת הצעת החוק לעגן בחוק את ההסדר הקיים בעניין ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, באופן שכל התלמידים יהיו מבוטחים בביטוח והתשלומים לכך ישולמו במסגרת התשלומים שנגבים כיום בעד מתן שירותים נוספים." (ההדגשה שלי – א.ד.).

הדברים ברורים. אין כל הבחנה בין מוסד חינוך רשמי ושאינו רשמי. אין גם כל טעם הגיוני להבחנה מעין זו, לא מבחינה עקרונית-מושגית ואף לא מבחינה מעשית-תקציבית (שהרי ממילא הורי התלמידים הם האמורים לשאת בתשלומים עבור הביטוח).

43. נותרת השאלה בדבר לשון הסעיף. סעיף 6(ד1) מחייב עריכת ביטוח בנוגע ל"מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה". נקודת המוצא הפרשנית אותה יש לבחון, אפוא, הינה לשונו של סעיף 6 לחוק לימוד חובה. ראוי לציין כי הסעיף תוקן בשנת 2007, כחלק מתיקון בעל חשיבות היסטורית בחוק לימוד חובה, בגדרו הוחלה החובה של "לימוד חובה" על כל נער, דהיינו עד לסיום י"ב שנות לימוד. במועד הרלבנטי לתביעה חלה חובה זו על תקופה קצרה יותר ונוסח חלקו הרלבנטי של הסעיף היה כלהלן:

"6. זכות לימוד חינם

(א) אלה זכאים לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי:

(1) מי שחל עליו לימוד חובה לפי חוק זה;

(2) נער שבאחד הגילים 16 או 17, זולת אם סיים את לימודיו לפי תכנית של לימודים בכיתה י"ב, ומי שבגיל 18 ולא סיים אלא לימודים לפי תכנית של לימודים בכיתה י"א".

האם לאור לשון סעיף 6(א) לחוק לימוד חובה, "מתחם האפשרויות הלשוניות" מכיל את האפשרות לפיה "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה" הינו גם מי שלומד במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי? לדעתי, ברור לחלוטין כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

מבחינה לשונית טהורה, ניתן לקרוא את הסעיף כך שהמלים "במוסד חינוך רשמי" מגדירות את אחד התנאים לזכאות לחינוך חינם, כתנאי נוסף על התנאים הקבועים בהמשך בס"ק (1)-(2), ובאותה מידה ניתן לקרוא את הסעיף כך שהמלים "במוסד חינוך רשמי" מגדירות את המקום והאופן בו ניתן לנצל את הזכאות לחינוך חינם, כאשר התנאים לזכאות לחינוך חינם קבועים רק בהמשך בס"ק (1) ו-(2).

לטעמי לא זו בלבד שלשון החוק מסוגלת "לשאת" את האפשרות השניה, אלא האפשרות השניה נראית טבעית והגיונית יותר מן הבחינה הלשונית.

על אחת כמה וכמה אם בוחנים את הוראותיו של חוק לימוד חובה כולו כמכלול, תוך עמידה על שלל התיקונים שבוצעו בו מאז נחקק בסמוך לקום המדינה ועד היום. עוד בטרם נדרשים לתכליתו הספציפית של סעיף 6(ד1), מבינים כי האפשרות השניה הינה גם האפשרות המתבקשת.

הזכאות לחינוך חינם נובעת מגילו של התלמיד. היא אינה נובעת מאופי המוסד בו הוא לומד. היא ניתנת לניצול במוסד חינוך רשמי. אך היא אינה "נעלמת" אם בחרו הורי התלמיד לשלוח אותו ללמוד במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. הזכאות עודנה קיימת אלא שהורי התלמיד בוחרים שלא לנצלה.

44. נוסיף על כך את תכלית החקיקה הספציפית של סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, שמטרתו המפורשת היתה לעגן בחוק חובת עריכת ביטוח לכל תלמיד, ונמצא כי, לכל הפחות לצרכי פרשנותו הנכונה והראויה של סעיף 6(ד1), יש לקבוע כי הזכאות לחינוך חינם שרירה וקיימת בין אם הורי התלמיד בוחרים לשלוח אותו ללמוד במוסד חינוך רשמי ובין אם הורי התלמיד בוחרים לשלוח אותו ללמוד במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, כאשר משמעות בחירתם זו היא לכל היותר (לא בהכרח, אלא כתלות בגיל התלמיד, במידת תקצוב מוסד החינוך, וכד') כי הם בוחרים שלא לנצל זכאות זו.

משכך, לדעתי, יש לקבוע כי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה מחיל על הרשות המקומית חובת עריכת ביטוח בנוגע לכל תלמיד, בכל גיל המקנה זכאות לחינוך חינם.

45. גישתי זו אינה נטולת עיגון בפסיקה ובספרות. גישה המגיעה למסקנה דומה הובעה ע"י כב' השופטת ל' יונג-גופר בתא"מ (שלום, נצרת) 2229/07 עזבון המנוח שחאדה ז"ל נ' עמותת זוהור אלג'ד (12.7.09), בסעיפים 28-30. אלא ששם הרשות המקומית כלל לא נתבעה, ומשום כך נאמרו הדברים בגדר הערת אגב מנומקת.

ניתן להפנות גם לת.א. (שלום, י-ם) 2003/02 בן דוד נ' ישיבת הדרום ע"י הסתדרות הרבנים דאמריקה (21.9.2008) (להלן: "עניין בן דוד"). גם בעניין בן דוד לא נתבעה הרשות המקומית, אלא רק הישיבה והמכללה הרלבנטיות, יחד עם משרד החינוך. בית המשפט התייחס לחובה הקבועה בסעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה וקבע כי היא אינה חלה על הנתבעות שם, אך ציטט את דברי ההסבר לתיקון משנת 1994 וציין כי חובה חוקית זו חלה על הרשות המקומית. נראה כי בית המשפט לא ראה קושי בכך שמוסדות החינוך היו מוסדות לא רשמיים (הגם שנראה כי טענה בהקשר זה לא התחדדה בפניו).

עוד אפנה לדבריו של המחבר ירון אליאס, בספרו "ביטוח בריאות פרטי (בראי המשפט)", דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, תשע"א-2011, פרק 2 - ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בפסקה 12.68. המלומד אליאס מזכיר את שני פסקי הדין הנ"ל ומציין:

"לפי גישה שנייה, למעמדו של מוסד החינוך (רשמי או אחר) אין כל חשיבות לעניין הביטוח, שכן החוק מחיל את חובת הביטוח על כל מי שזכאי לחינוך חינם, היינו, המבחן הקובע לעניין הביטוח הוא מבחן הזכאות לחינוך חינם ולא מבחן הנוגע למהותו של המוסד שבו לומד התלמיד. על כן, גם מוסדות החינוך הבלתי רשמיים כפופים לחובת הביטוח, שכן התלמידים הלומדים בהם זכאים לחינוך חינם, ואין זה מעלה או מוריד אם הם ממשים זכאות זו אם לאו.

לדעתי, הגישה השנייה משכנעת יותר. ראשית, היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק המתייחסת לעצם הזכאות לחינוך חינם ולא לאופיו של המוסד החינוכי. שנית, היא מתיישבת עם תכליתה של חובת הביטוח, שכן בכל הנוגע למטרה הסוציאלית שבבסיס חובה זו, אין כל יסוד להבחין בין תלמיד במוסד חינוך רשמי לבין תלמיד במוסד חינוך אחר".

בכל הכבוד הראוי, אין לי אלא להסכים לדברים המובאים בציטוט אחרון זה במלואם.

46. אזכיר גם את ע"א (חיפה) 4315/07 חטיב נ' המועצה המקומית ינוח-ג'ת (14.5.10). פסק דין זה הכריע בנוגע לשאלה פרשנית אחרת באשר להוראת סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה והיקפה של החובה המוטלת מכוחו. נראה כי השאלה אם החובה המוטלת על הרשות המקומית מכוח הסעיף חלה גם בנוגע לתלמידים הלומדים במוסד מוכר שאינו רשמי, לא התחדדה שם. עם זאת, דומני כי האופן בו תיארו חברי ההרכב את החובה הקבועה בסעיף 6(ד1), מבטא תפיסה לפיה מן הראוי גם לשיטתם לשים את הדגש על עצם הזכאות לחינוך חינם, תפיסה שנראית לי כאמור הגיונית ומתבקשת. ראו דברי כב' השופט י' כהן, בסעיף 18: "חוק לימוד חובה חייב את הרשות המקומית לבטח ב"ביטוח תאונות אישיות" כל תלמיד הזכאי לחינוך חינם. למעשה מדובר בביטוח חובה, ...". ראו גם דברי כב' השופטת ש' וסרקרוג בסעיף 1 לפסק דינה. בשני המקרים מושם הדגש על עצם הזכאות לחינוך חינם.

47. בפסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בעניין אחרון זה, נזכר חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03, וניתן לו משקל מרכזי בשאלה שעמדה שם לדיון. לדעתי, גם בענייננו יש ליתן לו משקל. חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03 מאיר באור הנכון את סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה והפרשנות שיש לייחס לו. חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03 פותח במלים הברורות הבאות: "רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות". חד, חלק וברור. ללא כל הסתייגות או החרגה לעניין מוסדות חינוך שאינם רשמיים או מוסדות חינוך אחרים. בכך גילה משרד החינוך את דעתו - לפחות כפי שהיתה אז - בדבר הפרשנות הנכונה שיש ליתן להוראת סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה. פרשנות זו תומכת בגישתי שפורטה לעיל.

על הסוגיה של מידת החשיבות אשר יש ליתן לפרשנות המינהל, פרשנותה של הרשות המבצעת לדברי חקיקה על פיהם היא פועלת, ראו: א' ברק, "פרשנות במשפט – כרך שני, פרשנות החקיקה" (נבו הוצאה לאור - תשנ"ג), בעמ' 791-799, ואסמכתאות שם. הגישה המפורטת שם ע"י פרופ' ברק הינה גישת ביניים ולפיה, אף שבתי המשפט אינם מחוייבים לקבל את פרשנות המינהל, גישה זו "אין היא מתייחסת לפרשנות המנהלית כאל פרשנות רגילה של בעל דין". במלים אחרות, בהתחקות אחר הפרשנות הנכונה של דבר חקיקה יש ליתן משקל מסויים, שאיננו מבוטל, גם לפרשנות הניתנת לו ע"י הרשות המבצעת, ובענייננו משרד החינוך^[8].

48. שיקול נוסף התומך בגישה זו ניתן למצוא בהשוואת ההסדר שלאחר חקיקת סעיף 6(ד1) להסדר שקדם לו. על המצב טרם הוספת הסעיף ניתן ללמוד מחוזר מנכ"ל משרד החינוך שהיה תקף אז ומצוטט בע"א (חיפה) 4614/99 ע'אנם נ' המועצה המקומית מע'אר (5.5.02) (להלן: "עניין ע'אנם"), בסעיף 14:

"נוסף לפוליסות ביטוח כלפי צד ג', המבטחת את אחריות מערכת החינוך כלפי תלמידים, הגיע משרדנו להסכם עם מרכז השלטון המקומי ועם ארגון ההורים הארצי לבצע ביטוח "תאונות אישיות" לתלמידי מוסדות החינוך בישראל, באמצעות הרשויות המקומיות, הבעלויות על בתי הספר העל יסודיים ורשתות החינוך.. ביטוח התלמידים יבוצע באמצעות "החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי", משרד החינוך והתרבות וארגון ההורים הארצי, בחברת ענבל...

הביטוח חל רק על תלמיד שהצטרף להסדר הנ"ל, ושילם 4 ₪ (או סכום אחר, כפי שיקבע משנה לשנה)". [ההדגשות שלי – א.ד.]

ודוק; מציטוט זה אנו למדים כי במצב סמוך לפני הוספת סעיף 6(ד1) (בעניין ע'אנם דובר בתאונה שהתרחשה כ- 20 ימים בלבד לפני התיקון), ההסדר לפיו נערך ביטוח תאונות אישיות לתלמידים כלל גם את הבעלויות על בתי הספר העל יסודיים ורשתות החינוך, דהיינו מוסדות חינוך מוכרים בלתי רשמיים (כדוגמת רשתות "אורט", "עמל", וכיו"ב). הקושי, בכל המוסדות, נעוץ היה בכך שהיה צורך בהצטרפות פרטנית. מטרת התיקון היתה להחיל הסדר ביטוח מנדטורי שיכסה את כל התלמידים, ללא הצטרפות. אך הסדר הביטוח הקודם כאמור חל גם על תלמידים שלמדו במוסדות חינוך מוכרים בלתי רשמיים. קשה לקבל את האפשרות כי התיקון לחוק, שנועד להרחיב את הסדר ביטוח התאונות האישיות ולהחילו על כלל התלמידים, יפורש כך שהוא משיג מטרה הפוכה ומוציא מגדר הסדר הביטוח קבוצות תלמידים נרחבות שקודם לתיקון נכללו בהסדר הביטוח.

49. לסיכום - לאור כל האמור לעיל, יש להעדיף פרשנות תכליתית ולקבוע כי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה מחיל על הרשות המקומית חובת עריכת ביטוח בנוגע לכל תלמיד, בכל גיל המקנה זכאות לחינוך חינם.

זאת, בין אם התלמיד לומד במוסד חינוך רשמי ובין אם הוא לומד במוסד חינוך שאינו רשמי, ובלבד שאילו היו הורי התלמיד בוחרים שילמד במוסד חינוך רשמי הוא היה זכאי ללמוד בו חינם.

50. בענייננו, אין חולק כי התובע, על פי גילו בתחילת שנת הלימודים, היה "נער בגיל לימוד חובה", כהגדרתו בחוק אותה עת, ומשכך היה זכאי לחינוך חינם. די בכך על מנת לקבוע כי מוטלת היתה על המועצה חובה לדאוג לו לביטוח תאונות אישיות, הגם שלמד במוסד מוכר שאינו רשמי.

51. כפי שציינתי בפתח הדיון בשאלת אחריות המועצה, מכיוון שהתובע היה תלמיד החינוך העל-יסודי, אזי בכל מקרה, גם על פי גישה פרשנית לשונית ומצמצמת, מוטלת היתה על המועצה חובה לעריכת ביטוח. ככל שהדברים אמורים בתלמידי החינוך העל-יסודי, קיומה של חובה חוקית המוטלת על הרשות המקומית לדאוג לעריכת ביטוח תאונות אישיות לכל התלמידים הלומדים בשטחה, לרבות תלמידים הלומדים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, אינו יכול להיות נתון בספק.

52. על מנת להבהיר את הטעם לדבר, ראוי לבחון שוב את סעיף 6 לחוק לימוד חובה, כנוסחו בעת התאונה:

"6. זכות לימוד חינם

(א) אלה זכאים לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי:

(1) מי שחל עליו לימוד חובה לפי חוק זה;

(2) נער שבאחד הגילים 16 או 17, זולת אם סיים את לימודיו לפי תכנית של לימודים בכיתה י"ב, ומי שבגיל 18 ולא סיים אלא לימודים לפי תכנית של לימודים בכיתה י"א.

(ב) השר רשאי לזכות בחינוך חינם נוסף על האמורים בסעיף קטן (א) את מי שטרם השלים לימודיו לפי תכנית של לימודים בכיתה י"ב, עד שישלים אותם ... .

(ג) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי השר, בצו, להורות כי מי שלא ניתן, לדעת השר, להבטיח לימודיו במוסד חינוך רשמי - ילמד במוסד חינוך אחר, ואוצר המדינה ישא בשכר לימודיו במוסד כאמור, בתנאים שנקבעו בצו האמור.

(ד) מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה, לא ידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו במוסד חינוך רשמי או בעד לימודיו במוסד חינוך אחר שאוצר המדינה נושא בשכרם לפי סעיף קטן (ג); ואלם רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד, ובמוסד חינוך שאינו רשמי - רשות החינוך המקומית כאמור או בעל המוסד, יהיו רשאים, באישור השר, לגבות תשלומים והחזר הוצאות, בשיעורים שהשר יקבע, בעד אספקה שהם נותנים לו, ובעד שירותים שהם נותנים לו נוסף על השירותים אשר השר הגדיר אותם בתקנות כשירותים מקובלים. אישור השר וקביעת שיעור התשלומים והחזר ההוצאות בידי השר טעונים אישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת.

(ד1) מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות, באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד; התשלומים שייגבו מהמבוטחים בעד הביטוח ייקבעו על ידי השר במסגרת התשלומים לפי סעיף קטן (ד).

(ה) ...

(ו) ... ".

ניתן גם להזכיר את הוראת סעיף 6א.(א) לחוק לימוד חובה, הקובעת כי:

"תשלומים כאמור בסעיף 6(ד) ו- (ד1) וכן כל תשלום אחר שהתקבל, במישרין או בעקיפין, ממי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף 6 הלומד במוסד חינוך רשמי או במוסד חינוך אחר שאוצר המדינה נושא בשכר הלימוד בו לפי סעיף 6(ג), בין אם הוא תשלום חובה ובין אם הוא תשלום שאינו חובה (בסעיף זה - תשלומים), ישמשו רק למטרות שלשמן נועדו".

53. הנתבעות מתעלמות מהוראת סעיף 6(ג) לחוק, אשר לה חשיבות רבה לענייננו, מאחר ונראה כי עיקר קיומה של המכללה, ולכל הפחות עיקר קיומו של ביה"ס, מבוסס על הוראת סעיף זה.

מכוח הסמכות שניתנה לו בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה, הוציא שר החינוך ביום 19.4.1978 צו שכותרתו "צו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי), תשל"ח-1978" (ק"ת תשל"ח מס' 3842 מיום 30.4.1978, עמ' 1202) (להלן: "הצו").

בסעיף 2 לצו, שכותרתו "חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי" נקבע כי:

"2. אוצר המדינה ישא בשכר לימודיהם, שלא במוסד חינוך רשמי, של אלה:

(1) ...

(2) ...

(3) נער בגיל לימוד חובה הלומד בבית-ספר על-יסודי מוכר מכוח רישום, מכוח רישום נוסף, או מכוח העברה;

(4) (א) נער בן 16 או 17 הלומד בבית-ספר על-יסודי מוכר;

(ב) ...

(5) ...".

מכוח הצו נושא אוצר המדינה, הלכה למעשה, ובאופן גורף, בשכר הלימוד של כל התלמידים הלומדים בבתי ספר על-יסודיים מוכרים שאינם רשמיים^[9].

54. כך באופן כללי, וכך גם בנוגע לביה"ס בענייננו. העד מטעם המכללה, מר אבו-עיד, העיד באופן מפורש כי ביה"ס מתקיים אך ורק מתקציב משרד החינוך (עמ' 30 ש' 1-4); כי הורי התלמידים לא משלמים מאומה, אפילו לא על הסעות וצילומים (עמ' 30 ש' 23); וכי התקצוב ממשרד החינוך מתבצע על סמך קריטריונים שונים, מלבד מספר התלמידים, אשר נקבעים ע"י משרד החינוך (עמ' 30 ש' 29 - עמ' 31 ש' 7). דברים מפורשים אלו עולים בקנה אחד עם עדות האם. האם הצהירה: "אנחנו חשבנו שזה בית ספר של משרד החינוך ואף אחד לא אמר לנו שבית [ה]ספר הוא בית ספר פרטי. אנחנו גם לא שילמנו לבית ספר פרטי". מבלי להידרש לנכונות הטענה לגבי אי-הידיעה על כך שמדובר בבית ספר פרטי, הרי שגם עדותה של האם הינה כי לא שולם שכר לימוד לביה"ס ולא שולמו לו תשלומים אחרים כלשהם (למעט התשלום הנטען בסך 450 ₪, שנזכר לעיל).

55. משמעות הדברים, הינה כי התובע, בדומה לכל נער בגילו, עונה בבירור גם להוראה הלשונית היבשה של סעיף 6(ד1) בהיותו "זכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה", מאחר וזכאות זו של התובע ללימוד חינם נובעת, על פי גישה זו, מהוראת ס"ק (ג) המצויה באותו הסעיף.

משכך, הרי שהמועצה, אשר היא "רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד", כלשון סעיף 6(ד1), הפרה את החובה שהטיל עליה הסעיף לדאוג לכך שהתובע "יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות".

56. המועצה הפנתה לדו"ח מבקר המדינה, דוח על הביקורת בשלטון המקומי, תשס"ה-2004, בפרק שכותרתו "ביטוח תאונות אישיות לתלמידים", עמ' 119 ואילך (להלן: "דו"ח מבקר המדינה").

המועצה טענה בסיכומיה כי "דו"ח מבקר המדינה קובע כי על הרשויות המקומיות לא מוטלת חובה לבטח תלמידים הלומדים במוסדות חינוך לא רשמיים בביטוח תאונות רשמיות".

57. סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח – 1958 [נוסח משולב] קובע כי דו"חות שהוציא מבקר המדינה "לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". מטרתו של הסעיף הינה "לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חפשי ולנותן המידע - למסרו באופן חפשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית" [ראו, למשל: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006)]. מדובר, אפוא, במסמך אשר לכאורה איננו קביל.

עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון להתעלם מטענות אלה של המועצה, מהטעמים שלהלן. ראשית, בענייננו לא זו בלבד שלא באה התנגדות מצד מי מהצדדים, התנגדות מתבקשת עת טוען מי מהצדדים לאי-קבילות, אלא ההיפך מכך; כל הצדדים כולם צירפו את דו"ח מבקר המדינה והסתמכו עליו, כאשר כל אחד מהצדדים טוען טענותיו על בסיסו, זה בכה וזה בכה. ניתן לראות בהתנהלות הצדדים בהקשר זה משום הגשת דו"ח מבקר המדינה בהסכמה [השוו: ע"פ (חיפה) 1764/04 הזימה נ' מדינת ישראל (1.8.2005), סעיף 10(א) לפסק דינו של כב' השופט ר' שפירא].

שנית, בתי משפט קודמים שנדרשו לסוגיה, לרבות חלק מפסקי הדין שנזכרו לעיל, התייחסו במפורש לדו"ח מבקר המדינה, ולטעמי באופן המחייב העמדת דברים על דיוקם.

שלישית, אי קבילות דו"ח מבקר המדינה כראיה "נועדה למנוע מבית המשפט לבסס מימצא על אותה ראיה" [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 64 (1995)]. בענייננו, נראה כי הצדדים אינם מבקשים לבסס ממצאים על תוכנו של דו"ח מבקר המדינה, חלף הגשת ראיות עצמאיות לשם ביסוס ממצאים, אלא להסתמך על מסקנות משפטיות אשר לשיטתם עולות ממנו.

58. משנדרש אני לטענת המועצה לגופה, אני קובע כי דינה להידחות מכל וכל.

ראשית, אקדים ואזכיר את ההלכה לפיה "חוות דעתו של המבקר אינה בבחינת פסק דין והליך הביקורת אינו בגדר הליך שיפוטי או מעין-שיפוטי, ולפיכך להמלצות המובאות בחוות הדעת אין תוקף משפטי מחייב" [בג"ץ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (19.11.2012), סעיף 21 לפסק הדין]. תפקידו של מבקר המדינה הינו לבקר את אופן פעולת המינהל הציבורי. מסקנותיו והמלצותיו, על אף הכבוד הרב שרוחשים בתי המשפט למוסד מבקר המדינה, אינן מחייבות בבתי המשפט. בתי המשפט, והם לבדם, הינם הפרשן המוסמך של החוק.

הדבר נובע, בין השאר, מן השוני בתפקידיהם של מוסד מבקר המדינה מחד ושל בתי המשפט מאידך. קביעותיו והמלצותיו של מבקר המדינה נועדו להביא לשיפור אופן פעולתם של הגופים המבוקרים. מטבע הדברים אפוא, מקום בו משרד מבקר המדינה נתקל בטכניקה חקיקתית שאינה משביעת רצון ועלולה לגרום לדעתו לחוסר בהירות ולאי-השגת תכלית החקיקה, הוא עשוי לקרוא לשינוי באופן ההסדרה החקיקתי של הנושא. לעומת זאת, משמובאת מחלוקת ספציפית להכרעתו של בית המשפט המוסמך, רשאי בית המשפט לפרש את דבר החקיקה פרשנות תכליתית, באופן שימנע היווצרותה של אותה תוצאה בלתי רצויה (מסוג התוצאות שמבקר המדינה ביקש אף הוא למנוע אפשרות כי תיווצר). זאת, מבלי שבית המשפט יהא כבול לפרשנות דבר החקיקה המיוחסת למבקר המדינה ע"י בעלי הדין בשל קריאתו לשינוי חקיקה. יתרה מכך; לא מן הנמנע כי אילו היה המבקר יושב על כס השיפוט היתה פרשנות דבר החקיקה המיושמת על ידו בגדרי פסק דין המכריע במחלוקת ספציפית, Ex post, שונה מזו שניתן לטעון כי משתקפת מהמלצתו לשינוי אופן ההסדרה החוקי של נושא זה או אחר, המלצה שנועדה כאמור להסיר אי-בהירות ולמנוע מראש מחלוקות ספציפיות.

במלים אחרות, המלצות מבקר המדינה לשינוי חקיקה, כשלעצמן, אינן צריכות למנוע מבית המשפט ליישם גישה פרשנית שונה. לטעמי, אף אם תביעה מעין זו היתה מוגשת ע"י תלמיד החינוך היסודי, לא היה מקום לקבל את הפרשנות הבאה לידי ביטוי, לשיטתה של המועצה, בדו"ח מבקר המדינה.

59. שנית, ולמעשה די בכך לצרכי דחיית טענת המועצה בתיק זה נוכח גילו של התובע בעת התאונה - דו"ח מבקר המדינה כלל איננו אומר את אשר נטען ע"י המועצה כי נאמר בו. לדעת משרד מבקר המדינה, גם על פי המצב החוקי כיום, רשות מקומית חייבת לדאוג לכך שגם תלמידי מוסד חינוך על-יסודי מוכר שאינו רשמי, יהיו מבוטחים בביטוח תאונות אישיות.

מבקר המדינה אמנם קרא למשרד החינוך ליזום תיקון חקיקה באופן שיסיר ספקות ויביא לכך שכל התלמידים יזכו לביטוח תאונות אישיות. אך לדעת משרד מבקר המדינה הבעייתיות במצב הדברים כיום, קיימת בעיקר בנוגע לתלמידי החינוך המוכר שאינו רשמי בגילאי הגן והחינוך היסודי. לכך מכוונת קריאתו לתיקון חקיקה. על מנת להסיר אי-בהירות, לאור דברים שנאמרו בהקשר זה בפסיקה בעבר, אביא את תמצית הדברים מדו"ח מבקר המדינה (בעמ' 123-124) כלשונם:

"עקרון השוויון והתכלית המונחת בבסיס ביטוח תאונות אישיות לתלמידים מחייבים, כי כל התלמידים יהיו מבוטחים בביטוח תאונות אישיות. ואכן, בדברי ההסבר להצעה לתיקון חוק לימוד חובה שהוגשה במרס 1994 נכתב, כי מטרתה "לעגן בחוק את ההסדר הקיים בעניין ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, באופן שכל התלמידים [ההדגשה הוספה בדו"ח מבקר המדינה - א.ד.] יהיו מבוטחים בביטוח זה והתשלומים לכך ישולמו במסגרת התשלומים שנגבים כיום בעת מתן שירותים נוספים" (ההדגשה אינה במקור).

משרד מבקר המדינה בדק אם הרשויות המקומיות מבטחות את כל התלמידים הלומדים בתחומן. במהלך הביקורת העלו רשויות מקומיות את הטענה שישנן קבוצות תלמידים שחובת הביטוח לא חלה עליהן ...

יוצא, אפוא, שתלמידי מוסדות החינוך המוכר הבלתי רשמי בגילאי גן ובית ספר יסודי [ההדגשה שלי - א.ד.], תלמידים הלומדים במוסדות פטור ונערים שנשרו ממערכת החינוך הרשמית הלומדים במסגרות היחידות לקידום נוער, אינם זכאים לביטוח באמצעות רשות החינוך המקומית.

לדעת משרד מבקר המדינה, מן הראוי שמשרד החינוך ישקול ליזום תיקון לחוק באופן שיביא לכך שכל התלמידים יזכו לביטוח תאונות אישיות".

לא זו בלבד, אלא שבמענה לטענת שתיים מהרשויות המקומיות שנבדקו על ידי משרד מבקר המדינה באופן מדגמי, ואשר טענו כי לא חלה עליהן חובה לבטח תלמידים שלומדים במוסדות חינוך שאינו רשמי (עיריית תל אביב ועיריית אשדוד) אף העיר משרד מבקר המדינה לעיריות אלה "שחובתה של רשות מקומית לבטח את התלמידים שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הם לומדים, חלה גם על תלמידי חינוך על-יסודי מוכר שאינו רשמי", וכן העיר משרד מבקר המדינה כי "...בכלל זה תלמידי המוסדות התיכוניים, התורניים והחרדיים".

60. נמצא; דו"ח מבקר המדינה אינו מסייע למועצה. ההיפך הוא הנכון. הוא תומך במסקנה אליה הגעתי לעיל לפיה חלה על המועצה חובה חקוקה לדאוג לעריכת ביטוח.

61. להשלמת התמונה אוסיף כי מהתנהלות המועצה כיום עולה כי גם המועצה מבינה היטב שמוטלת עליה חובה חוקית לדאוג לעריכת ביטוח. מטעם המועצה העיד גזבר המועצה, מר גסאן סלאח. מר סלאח מונה כגזבר לאחר הגשת התביעה ולא שימש בתפקיד זה בעת הרלבנטית. עדותו של מר סלאח היתה לא רק רהוטה ועניינית, אלא גם מכובדת ויאה לנושא תפקיד בכיר ברשות מקומית, שגם אם היא נתונה בקשיים תקציביים, עדיין עליה לפעול בהתאם לאמות מידה המצופות מגוף ציבורי. נסיונם של ב"כ המועצה דהיום, לאחר החלפת הייצוג בתום שמיעת הראיות, להקטין מן המשמעות שיש לייחס לדבריו של גזבר המועצה, דינו להידחות.

גזבר המועצה העיד בהגינותו כי בעקבות הגשת תביעה זו הוא הורה לבדוק אם לביה"ס יש ביטוח; כי אם מתברר לו שלא נעשה ביטוח, לשיטתו יש לו סמכות לסגור את ביה"ס; כי הוציא מכתב למנהל מחלקת החינוך במועצה שיחייב את המכללה להציג בפניו את הפוליסה של ביה"ס (עמ' 20-21 לפרוטוקול). הגזבר אישר כי המועצה קיבלה הנחיה ממשרד החינוך לבטח את כל התלמידים הלומדים בשטחה ללא החרגה. הוא אף ציין כי פניה כזו מתקבלת כל שנה (עמ' 23 ש' 1-9). מר סלאח נשאל לבסוף אם הם - והכוונה לבעלי התפקיד במועצה בעת הרלבנטית - לא דאגו להידרש לנושא זה לפני שנת 2004, האם לדעתו הם טעו, ואישר: "לדעתי כן טעו" (עמ' 23 ש' 19-22).

נמצא; ראשית, לדעתו של גזבר המועצה, קיימת חובה על המועצה לוודא עריכת ביטוח תאונות אישיות לכל התלמידים גם בביה"ס, שהינו מוסד חינוך מוכר לא רשמי. כמפורט לעיל, דעתו זו תואמת את המצב המשפטי הנכון, בוודאי ככל שהדברים אמורים בחינוך על-יסודי. שנית, וזה העיקר; כעניין שבעובדה, התנהלותה של המועצה כיום מעידה על כך שהמועצה מכירה בחובה החוקית המוטלת עליה, וזאת בניגוד לטיעוניה בהליך זה.

62. המועצה מזכירה בסיכומיה את היסודות הדרושים להתגבשות עוולת הפרת חובה חקוקה, בהתאם להוראת סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בענייננו, נראה כי המחלוקת התמקדה רק ביסוד הראשון - קיומה של חובה מכוח חיקוק - שכן לא נטענה כל טענה בנוגע ליסודות האחרים, ולא בכדי. על פני הדברים, ברור כי ככל שאכן קיימת חובה מכוח החיקוק, הרי שהחיקוק נועד לטובת התובע, החובה הופרה, ההפרה גרמה לתובע נזק והנזק שנגרם הוא מסוג הנזקים שלמניעתם נועד החיקוק.

המסקנה הינה כי מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה ככל שהדברים אמורים במועצה וקמה אחריות המועצה לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו בשל כך.

63. לאור מסקנתי זו, איני רואה צורך לדון בטענות התובע בדבר עוולת הרשלנות ככל שהן מופנות כנגד המועצה, אף שאעיר כי לטעמי גם בהן יש ממש.

אחריות המכללה - הפרת חובה חקוקה?

64. אין צורך בהנמקה על מנת לקבוע כי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה אינו מטיל במישרין על בעלים פרטיים של מוסדות חינוך מוכרים בלתי רשמיים, את החובה לעריכת ביטוח תאונות אישיות.

בין אם הדבר נבע מן התפיסה שלפיה ממילא רשות החינוך המקומית אחראית לבטח תלמידים רבים הלומדים במסגרת החינוך הרשמי; בין אם מן התפיסה לפיה רשויות מקומיות (ובוודאי במשותף, באמצעות מרכז השלטון המקומי) עשויות לקבל מחברות הביטוח תעריפים נמוכים יותר, ואף אחידים, אותם יוכל שר החינוך לאשר; בין אם לא ניתנה הדעת אותה עת להיקף התופעה, שנראה כי כיום היא הולכת ומתרחבת, של מוסדות חינוך פרטיים המתוקצבים מתקציב המדינה (לדוגמא, מהעדויות עולה שלמכללה לבדה עשרות מוסדות חינוך ואלפי תלמידים); בין אם מטעם אחר - התוצאה היא אחת. המחוקק בחר להטיל חובה חוקית על רשות החינוך המקומית, ולהימנע מהטלת חובה סטטוטורית דומה על גופים כדוגמת המכללה. מאחר והחיקוק הרלבנטי לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה אינו חל במישרין על המכללה, אין מקום לקבלת התביעה כנגדה בנוגע לעוולה זו, ככל שהעוולה מבוססת על טענה בדבר הפרת סעיף זה.

66. התובע ביקש להסתמך על תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידו, ערוכה בידי משרד החינוך מיום 19.3.12 ("ת/1"). תעודת עובד הציבור מפנה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשסג/3(א) מיום 1.11.02, שכותרתו "תשלומי חובה". בסעיף 2 לחוזר מנכ"ל זה מצוטט סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה האוסר גביית תשלומים במוסדות חינוך ממומנים, למעט תשלומים שאושרו ע"י שר החינוך. בהמשך נאמר "לאחרונה תוקן סעיף 6(ד') לחוק זה על ידי הכנסת, והוסף לו סעיף 6(ד1): ...", ומצוטט גם סעיף 6(ד1). לאחר מכן קובע החוזר:

"תיקון זה מטיל חובה על רשות החינוך לדאוג לביצוע השירות הנוסף הנ"ל.

גביית תשלומי החובה תתבצע על ידי הרשויות המקומיות והבעלויות על בתי הספר".

התובע טוען כי חוזר זה מבסס את חובת המכללה לעריכת ביטוח, שכן היא כפופה להוראות משרד החינוך, כתנאי לניהול ביה"ס ולפי הוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט-1969.

לא ניתן לקבל את טענת התובע מכוח חוזר מנכ"ל זה ככל שהדברים אמורים במכללה. חוזר זה אמנם מטיל גם על "הבעלויות על בתי הספר" את פעולת גביית תשלומי החובה בהקשר לביטוח. אך חוזר המנכ"ל, כשלעצמו, לא מטיל על הבעלויות את החובה לעריכת הביטוח^[10].

67. אפילו היה חוזר המנכ"ל הנ"ל מטיל חובה לעריכת ביטוח על גופים כדוגמת המכללה, אין זה מובן מאליו כי ניתן היה להטיל על המכללה אחריות בשל עצם הפרת החוזר כשלעצמה (בשונה משימוש בחוזר מנכ"ל כאינדיקציה לבחינת סבירות וצפיות, לצורך דיון בעוולת הרשלנות). ראו, למשל, דברי כב' השופט י' עמית בת.א. (חיפה) 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עיריית חדרה (31.10.2005):

"אותיר גם בצריך עיון אם הוראות חוזר המנכ"ל מהוות הוראה משפטית מחייבת, שהפרתה מהווה גם בסיס לחיוב הרשות בנזיקין. ראה לעניין זה בש"א (נצרת) 1112/05 נאסר אבו ראס נ. מועצה מקומית עילוט ואח' תק-מח 2005(2) 2734; ע"א (חיפה) 4614/99 ע'אנם ואפי נ. המועצה המקומית מע'אר תק-מח 2002(2) 2024 שם הושארה השאלה בצריך עיון".

תשומת לב לכך ששם דובר באפשרות של חיוב הרשות. כאן מדובר בחיוב תאגיד פרטי. תשומת לב אף לכך שהאסמכתא השניה הנזכרת בציטוט, היא עניין ע'אנם הנ"ל, עסקה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך שעניינו היה בביטוח תאונות אישיות.

68. לפיכך דין טענות התובע כי המכללה הפרה חובה חקוקה – להידחות.

אך אין משמעות הדבר כי בעליו של מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי הוא נטול מעורבות בנושא הביטוח. ראשית, כבר מן הטעם הפשוט כי למוסדות החינוך עצמם, רשמיים או שאינם רשמיים, חייב להיות תפקיד מרכזי לכל הפחות בגביה מן ההורים של סכום ההשתתפות בביטוח ששר החינוך אישר לגבותו, תהא אשר תהא זהות הגורם עליו מוטלת החובה לערוך ולממן ביטוח כזה. שנית, וזה העיקר, אין משמעות הדבר כי הבעלים של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים פטורים מן החובה לוודא עריכת ביטוח תאונות אישיות לתלמידיהם, ככל שיש מקום להחיל עליהם חובה זו מכוח הדין הכללי, ולסוגיה זו אדרש עתה. אבחן את טענות התובע כנגד המכללה במישור עוולת הרשלנות.

אחריות המכללה – רשלנות?

69. בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, פ"ד סב(2) 1 (2007) (להלן: "פס"ד ירושלמי") נדונה, בין השאר, השאלה האם ראוי להכיר בעילה נזיקית, מכוח עוולת הרשלנות, כתוצאה מאי-עריכת ביטוח. כפי שהוגדרה השאלה העקרונית נשוא פסה"ד (בסעיף 14):

"... עולה השאלה אם מן הראוי להטיל על אדם, מכוח עוולת הרשלנות, חובה לערוך ביטוח לאדם אחר מקום שבו אין החוק דורש זאת. אכן, בכגון דא, האחריות המיוחסת אינה נובעת מרשלנות שגרמה לנזק הישיר, אלא מרשלנות שגרמה לכך שהנזק הישיר - משהתרחש - נותר ללא כיסוי ביטוחי".

בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת א' חיות, עמד על תפקידו של הביטוח כחלק בלתי נפרד מהתמודדות של החברה המודרנית עם סיכונים ודן באינטרס החברתי והפרטי בעריכת ביטוח בנוגע לסיכונים מסויימים (שם דובר על פעילות ספורטיבית, בדגש על נהיגה ספורטיבית). נפסק כי האינטרס האמור יקודם, ברגיל, באופן מיטבי באמצעות הוראות סטטוטוריות ברורות. זאת, בין השאר, מאחר והבחירה במשטר הרשלנות כאמצעי ליצירת חובת ביטוח מאתגרת את גבולותיה של העוולה ומעוררת חשש מפני "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת. נקבע כי, ככלל, הבחירה במסלול של חקיקה לצורך קביעת חובת עריכת ביטוח – עדיפה.

70. אך בית המשפט הוסיף ופסק בפס"ד ירושלמי כלהלן (בסעיף 19):

"עם זאת ועל אף הקשיים הכרוכים בגישה לפיה אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית המקימה חבות על פי דיני הנזיקין, אין בעיניי מקום לשלול אפשרות זו מניה וביה ויש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. ...

הנה כי כן, כל מקרה צריך שייבחן על פי מאפייניו ועל פי מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה שיקולים של סבירות ההתנהגות, צפיות הנזק, ויחסי קירבה והסתמכות בין המזיק לניזוק. החשש מפני פריצת גבולות עוולת הרשלנות איננו צריך להכריע את הכף בכל מקרה ומקרה. זהו שיקול שיש לבחון את תוקפו ואת משקלו בהתאם לנסיבות. יתר על כן, נראה כי יתכנו סיטואציות מסוימות שבהן יהא זה מן הראוי להכיר בעילת רשלנות עקב אי-עריכת ביטוח. כך למשל, השיקולים כנגד הטלת אחריות בעוולת הרשלנות מאבדים מכוחם מקום בו קיימת חובה חקוקה לערוך ביטוח (ראו והשוו: ...). כמו כן, בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית. יתכן שבנסיבות כאלה ניתן יהיה לראות באי ביטוחו של הניזוק על ידי המזיק מחדל רשלני. יחסי קירבה והסתמכות כאמור עשויים להתקיים, בין היתר, מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך עבורו ביטוח או מקום בו מתחייב הדבר מנוהג בין הצדדים".

(ההדגשה שלי – א.ד.)

הנה כי כן, ההלכה מאפשרת להכיר בעילת רשלנות עקב אי-עריכת ביטוח, במצבים מסויימים.

אני סבור כי הנסיבות בענייננו נמנות על אחד מאותם מצבים.

71. אפנה בהקשר זה אל עניין בן-דוד הנ"ל. שם דובר בתביעה כנגד מוסד החינוך ומשרד החינוך בלבד, ללא הרשות המקומית. בהתייחס לאחריות מוסד החינוך, נפסק שם, בהתבסס על פס"ד ירושלמי:

"אין מחלוקת, כי הישיבה חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע ולטעמי, ככל שמדובר באי קיומה של פוליסת ביטוח תאונות אישיות – היא חבה כלפי התובע גם בחובת זהירות קונקרטית.

חשיבות קיומו של כיסוי ביטוחי כאמור – באה לידי ביטוי בחוק עצמו ואולם, הישיבה אינה יכולה לצאת ידי חובתה ולטעון, כי אם הרשות המקומית לא פעלה להוצאת הפוליסה או אם הורי התלמיד לא שילמו הפרמיה (וכאמור עניינים אלה לא נדונו כלל) – הרי אין לפנות אליה בטרוניה כלשהי מקום בו תלמידיה לא היו מבוטחים.

...

מדיניות שיפוטית ראויה, הרואה לנגד עיניה את תכלית החוק ומתייחסת לאותם יחסי קרבה והסתמכות, כפי שנקבעו בע"א 4493/05 היא זו המחייבת כל מוסד חינוכי לדאוג ולוודא כי תלמידיו מבוטחים, כאשר אופן ביצוע הביטוח יהא כקבוע בחוק".

72. ניתוח זה מקובל אף עליי. קיומה והיקפה של חובת הזהירות נקבעים על פי מבחן הצפיות. בעלים של מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, יכול לצפות התרחשותו של נזק כבענייננו, ומשכך, בהעדר שיקולי מדיניות במישור הנורמטיבי התומכים באי-החלת החובה, יש לקבוע כי גם צריך לצפותו [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-126 (1982)]. יתרה מכך; בין תלמיד ובעל מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי בו הוא לומד, מתקיימים יחסי קירבה והסתמכות מיוחדים, מהסוג הנזכר בפס"ד ירושלמי. לכן, שיקולי מדיניות דווקא מחייבים להחיל על בעל מוסד החינוך חובת זהירות. בעל מוסד חינוך המפר חובה זו בכך שאינו מוודא כי תלמידי המוסד מבוטחים – מתרשל.

73. העד מטעם המכללה, מר עיסא אבו עיד, אשר הצהיר כי הוא מנהל אגף כוח אדם במכללה ומשמש גם כאחראי על הביטוחים, מצא לנכון לטעון, בסעיף 5 לתצהירו, את הטענה העובדתית הבאה:

"הנני להצהיר כי במועד הרלוונטי לתאונה נשוא התביעה דנן, המכללה לא ביטחה את התובע בביטוח תאונות אישיות, מאחר והורי התובע לא שילמו את דמי הביטוח הנדרשים לצורך ביטוח בנם".

הצהרה מרחיקת לכת זו מחזקת את המסקנה בדבר רשלנות מצד המכללה, משני טעמים.

74. ראשית, נראה כי אפילו היה ממש בטענה העובדתית כשלעצמה, לא היה בכך כדי לפטור את המכללה מן החובה לערוך ביטוח או לוודא עריכת ביטוח בידי הרשות המקומית.

כפי שהוסבר בת.א. (נצרת) 6202/07 רוסלן נ' מועצה מקומית מג'אר (19.2.08), בסעיף 10:

"אין חולק, כי סעיף (ד1) הוסף לחוק בשנת 1994 ונכנס לתוקף ביום 8.8.94.

עד למועד התיקון, הנוהג היה, כי ביטוח ייעשה אך ורק כנגד תשלום מראש של הורי התלמידים החפצים בכך. לאחר התיקון, והדבר הובהר בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך השונים, כל התלמידים מבוטחים באופן אוטומטי בפוליסת ביטוח תלמידים, ללא קשר לשאלה האם שילמו את התשלום שיושת עליהם, בגין רכישת הפוליסה".

וכפי שמוסבר גם בספרו הנ"ל של המחבר אליאס, בפסקה 12.66:

"לא למותר לציין כי הרשויות המקומיות הן שמעבירות את דמי הביטוח (הפרמיה) לחברת הביטוח דרך החברה למשק וכלכלה, ולא הורי התלמידים. כל רשות מודיעה לחברה למשק וכלכלה מהו מספר התלמידים הכולל שהיא מבקשת לבטח באותה שנה, ובהתאם לכך היא מעבירה לחברה את התשלום בגין תלמידים אלו. כלומר, התשלום של הרשויות לחברת הביטוח אינו כרוך בהעברת רשימה מפורטת של תלמידים המזוהים באמצעות פרטים אישיים, אלא הוא תשלום כללי בעבור כלל התלמידים המבוטחים באותה רשות. לפיכך, הטיפול בתביעות אינו כרוך בבדיקת קיומו של ביטוח פרטני לתלמיד הנפגע, אלא בבדיקת התשלום הכולל של הרשות שבתחומה למד".

ובפסקה 12.71 בספרו הנ"ל של אליאס מובהר:

"משמע, רשות מקומית המבטחת רק תלמידים אשר שילמו את דמי הביטוח – מפרה את חובתה החוקית – והיא עלולה לחוב בנזיקין כלפי תלמיד חסר ביטוח שנפגע בתאונה".

הדברים אמנם נאמרים בהקשר של חובת הרשות לערוך ביטוח, אולם הם נכונים בה במידה ביחס למוסד החינוך המוכר הבלתי רשמי; דהיינו, ככל שמגיעים למסקנה כי על המכללה מוטלת חובה לדאוג לקיום ביטוח לתלמידיה, הרי שעליה לדאוג לקיום פוליסת ביטוח - שבפועל איננה שמית - לכלל התלמידים, מבלי יוצא מן הכלל, בין אם הוריהם שילמו את דמי הביטוח בין אם לאו. לאחר שדאגה לקיום ביטוח, תוכל המכללה לפעול לגביית חלק מן הפרמיה - לא יותר מן התעריף המירבי המאושר בהתאם לחוזר המנכ"ל ומוכר כנכלל בתשלומי החובה - מהורי התלמידים.

75. שנית, מכלל הלאו ניתן להסיק את ההן. הצהרתו של מר אבו עיד בשם המכללה, לפיה לא נערך ביטוח לתובע מהטעם שהוריו לא שילמו דמי ביטוח בגינו, מבטאת למעשה הכרה מצד המכללה בכך שמוטלת עליה חובה לעריכת ביטוח לתלמידים, אלא שלטענתה חובה זו מסוייגת מקום בו הורי התלמיד בחרו לא לשלם את דמי הביטוח. מעבר לכך שהטענה כאמור שגויה, היא מעבירה את נטל הראיה אל המכללה להראות שפנתה אל הורי התובע, ביקשה מהם לשלם, יידעה אותם שאין היא עורכת ביטוח לתלמידים אשר הוריהם אינם משלמים דמי ביטוח, וכי הורי התובע בחרו במפגיע להימנע מתשלום דמי ביטוח. טענה מעין זו גם מקימה ציפיה לכך שתוצג ע"י המכללה פוליסת ביטוח תאונות אישיות בנוגע לאותו חלק מן התלמידים שהוריהם כן שילמו דמי ביטוח.

המכללה לא הביאה כל ראיה בהקשר זה, וממילא לא עמדה בנטל הראיה לעניין טענתה זו.

76. בחקירתו התכחש מר אבו עיד לאמור בסעיף 5 לתצהירו וניסה לייחס לאמור בתצהירו משמעות שונה, ולפיה לא בוצעה אל ההורים שום פניה, ולא נגבו בכלל דמי ביטוח, מאף אחד מן התלמידים, וזאת לאור תפיסה לפיה המכללה לא סברה שמוטלת עליה חובה כלשהי בקשר לעריכת ביטוח (עמ' 36 ש' 29 – עמ' 37 ש' 11; וכן עמ' 44 ש' 21-31). ספק רב בעיניי אם ניתן לייחס לדברים שצוטטו לעיל מתצהירו, את המשמעות אותה ביקש לייחס להם בחקירתו.

ניסוחיו הנפתלים של מר אבו עיד בהקשר זה הצטרפו לרושם הכולל השלילי שהותירו שאר חלקי עדותו הבלתי משכנעת. אני נדרש לסוגיית ההתרשמות מעדותו על מנת להבהיר כי אינני מקבל את הסברו לעובדה שכיום המכללה דווקא עורכת ביטוח תאונות אישיות לתלמידיה, למרות שהיא מקפידה לטעון כי היא אינה חייבת לעשות כן. לטענתו הסיבה לכך נעוצה בתחרות, על מנת להגדיל את הסיכוי לזכות במכרזים של רשויות, בהתמודדות מול רשתות כמו אורט ועמל.

אילו היתה המכללה מציגה את ההסבר הנטען לעריכת ביטוחים כיום בתצהירה (שמא אף מצרפת מסמכים בהקשר זה) ייתכן והיה מקום לבחון אותו. אך המכללה לא מצאה לנכון לציין בכתב ההגנה, או בתצהיר מטעמה, ולו ברמז, כי כיום היא דווקא עורכת ביטוח לתלמידיה, והדבר אומר דרשני. רק בחקירת המצהיר מטעמה, ולאחר שהתברר כי בפועל המכללה עורכת ביטוחים, הועלה ההסבר הנ"ל, וגם טעם זה, נוסף על ההתרשמות מן העד, מפחית מן המשקל שיש ליתן לו.

עוד יצויין כי מר אבו עיד, שהצהיר כי הוא אחראי הביטוחים במכללה, נשאל מתי החלה המכללה לערוך ביטוח תאונות אישיות והשיב "לפני 3 שנים או 4 שנים". עדותו ניתנה בשנת 2012, ומכאן שעל פי עדותו החלה המכללה לערוך ביטוחים בשנת 2009 או לכל המוקדם בשנת 2008. בפועל, מנתוניו העובדתיים של פסק הדין בעניין סעאידה הנ"ל עולה כי כבר בעת התרחשות התאונה נשוא התיק שם, ביום 23.3.2006, עמדה בתוקפה פוליסת ביטוח תאונות אישיות שנערכה ע"י המכללה.

ודוק; התאונה בעניין סעאידה התרחשה פחות משנתיים לאחר התאונה של התובע כאן, ועוד בטרם ניתן פסק הדין בעניין כריים בו נדחתה תביעה כנגד המכללה. נראה, אפוא, כי מר אבו עיד לא דייק קמעא וכי המכללה החלה לערוך ביטוחים עוד בטרם נפסק כי היא אינה חייבת לערוך ביטוחים. נראה כי אין מדובר בעריכת ביטוחים ע"י המכללה באופן וולונטרי כביכול, מרצונה הטוב, אלא מדובר בעריכת ביטוחים מאחר והמכללה הבינה כי היא חייבת בעריכתם, ולאור חששה מפני הטלת אחריות בגין אי-עריכת ביטוח. המכללה היא גוף הפועל למטרות רווח. הדעת נותנת כי עריכת ביטוחים נובעת בראש ובראשונה מדרישותיהן של רשויות מקומיות בשטחן פועלים מוסדות של המכללה (ובמיוחד לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה אשר חידד את חובת עריכת הביטוח לכל הפחות בחינוך העל-יסודי. ונזכיר כי המתחרות שציין מר אבו עיד, אורט ועמל, פועלות בתחום החינוך העל-יסודי).

77. לסיכום נקודה זו - יש לעתים והתנהלותו של מעוול לאחר הארועים נשוא התביעה מוסיפה פן נוסף לדיון בשאלה האם התנהגותו בעת הארועים נשוא התביעה היתה עוולתית. התנהגותה של המכללה כיום, והעובדה כי הלכה למעשה מזה כ-8 שנים לפחות, החל ממועד לא ידוע בסמוך לאחר התאונה של התובע, המכללה עורכת ביטוחים, מלמדת על כך שהמכללה מכירה בכך שיש צורך כי תערוך ביטוח, ותומכת בהטלת אחריות על המכללה בגין אי-עריכת ביטוח במועד התאונה נשוא התביעה.

78. משנקבע כי התנהלות המכללה מהווה התרשלות, הרי שמתקיימת עוולת הרשלנות, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימות דרישת הנזק הקשר הסיבתי. אלמלא ההתרשלות, היה התובע מבוטח וזכאי לקבלת תשלום לפי הפוליסה, תשלום שאי-קבלתו הוא הנזק.

79. יוער כי אף אלמלא הייתי רואה לנכון לייחס למכללה התרשלות בכך שלא ווידאה קיומו של ביטוח לתובע, היה מקום לקבל את טענתו החילופית של התובע בדבר רשלנות מצד המכללה בכך שלא הביאה לידיעתו של התובע, ואף של הוריו, את העובדה כי היא אינה עורכת לתובע ביטוח וכי היא לא ווידאה כי נערך לתובע ביטוח ע"י המועצה או גורם אחר. מר אבו עיד אישר עובדה זו מפורשות מספר פעמים בחקירתו והעיד כי המכללה לא יצרה כל קשר עם הורי התובע בקשר לעריכת ביטוח (אגב נסיונו להרחיק עצמו מן האמור בסעיף 5 לתצהירו).

אין ספק כי המכללה, באמצעות צוות ביה"ס, היא גורם אשר ביכולתו למנוע את הנזק העלול להיווצר בשל אי-עריכת ביטוח, באמצעים פשוטים. בנוגע לדרכי הפעולה העומדות בהקשר זה לביה"ס ניתן להפנות לפסק דינה של כב' השופטת ש' שטמר בעניין ע'אנם הנ"ל (בסעיף 18):

"דעתי היא, כי כשמועבר[ות] להורים הודעות בעלות חשיבות מרובה, ואפשרות הביטוח בסכום כה נמוך, היא הודעה חשובה ביותר, על המורים לודא שההורים קיבלו את ההודעה. לא ניתן לסמוך על התלמיד, בין אם הוא תלמיד טוב ובין אם הוא תלמיד רע, שיעביר אותה. המורים היו צריכים לודא קבלת ההודעה על ידי ההורים על ידי העברת חוזר, אשר ההורים היו צריכים לחתום עליו. אינני שוללת גם חובה לוודא קבלתו של המידע, אם הורה, שהחוזר מו[פ]נה אליו, לא החזיר את החוזר החתום אל המורה או אל מי שמונה לוודא שהחוזר התקבל ע"י ההורה. מעקב כזה, יכול שייעשה, כגון על ידי פניה טלפונית, או בשליחה חוזרת של המסמך עם דרישה חוזרת להחזירו חתום. נתאר לעצמנו, כי התקבל מידע רפואי על תלמיד, שעל ההורים לדעת אותו, ושאי העברתו אל ההורים עלולה לסכן את התלמיד. אינני סבורה, שהמורה יצא ידי חובתו על ידי כך שיעביר להורים מידע במכתב ע"י תלמיד, מבלי לודא שההורים קיבלו אותו. כאמור, האפשרות לבטח במחיר סמלי בביטוח תאונות אישיות גם מחוץ לכותלי ביה"ס, הוא מידע חשוב, והיה על המורים לוודא קבלתו על ידי ההורים. אי וידוא זה, מהווה מחדל רשלני, ואם היה נקבע, שההורים אכן לא קיבלו את החוזר, היה מקום לחייב את המועצה בפיצויים להורה ...".

ודוק; שם דובר על אפשרות לחיוב המועצה מהטעם שדובר בבי"ס רשמי שהופעל על ידה (פסק הדין עסק במצב שקדם לחקיקת סעיף (6ד1) לחוק לימוד חובה, כאשר התביעה נדחתה מאחר ונקבע כי ההורים ידעו על האפשרות לעריכת ביטוח ובחרו להימנע מעריכתו), אך הדברים שנאמרו בפסק הדין לגבי יכולתו - וחובתו - של ביה"ס להביא מידע חשוב בנוגע לביטוח לידיעת הורי התלמיד, באמצעות המורים, המזכירה, המנהל, וכו', רלבנטיים בענייננו למכללה באותה מידה.

בענייננו, לא זו בלבד שהמכללה לא הוכיחה כי נקטה ולו באחד מאמצעים אלה, אלא שטענת המכללה כאמור היא הפוכה, ולפיה היא לא יצרה כל קשר עם הורי התובע (או עם התובע) בנוגע לביטוח תאונות אישיות. גם בכך שהמכללה נמנעה מלהביא לידיעת התובע והוריו את העובדה כי היא אינה עורכת ביטוח, ולוודא בדרך כלשהי כי מידע זה התקבל בידי הורי התובע, יש משום הפרת חובת זהירות שמוסד חינוך חב לתלמידיו.

80. כתום הדיון בשאלת האחריות, המסקנה הינה כי יש לקבל את התביעה הן כנגד המועצה, בעוולת הפרת חובה חקוקה, הן נגד המכללה, בעוולת רשלנות. נותר לדון בגובה הנזק ובחלוקה ביניהן.

גובה הפיצוי

81. כאמור לעיל, התובע צירף לתצהירו פוליסת ביטוח תאונות אישיות של תלמידים, כדוגמא. הנתבעים לא התנגדו לצירופה. בכל מקרה, הפוליסה זהה בתנאיה לאלו המפורטים בנספח לחוזר המנכ"ל מיום 1.9.03. חישוב הפיצוי לתובע ייעשה לפי התנאים בפוליסה לדוגמא שצורפה ובנספח זה.

82. נכות חלקית וקבועה - הצדדים הגיעו בשלב קדם המשפט לכלל הסכמה דיונית מחייבת לעניין שיעור הנכות הרפואית הצמיתה לפיו ייפסק סכום התביעה, ככל שזו תתקבל, והוסכם כי שיעור הנכות הכולל יהא בהתאם לשיעור הנכות הכולל שנקבע ע"י המל"ל. וועדת הערר של המל"ל מיום 29.8.10 קבעה כי לתובע נותרו נכויות כדלקמן: 30% בגין המיפרזיס משמאל; 20% בגין הגבלה בינונית ע"ש צווארי; 10% בגין שבר באמה שמאל; 0% בגין נכות פסיכיאטרית – ובסה"כ נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 50%. נכותו הקבועה של התובע לצרכי חישוב הפיצוי הינה, אפוא, בשיעור 50%.

לפי סעיפים 2(א)(2) ו-2(א)(3)(א) בתנאי הפוליסה, סכום הביטוח הבסיסי של 340,960 ₪ המשולם בגין נכות מלאה וקבועה, בהצמדה מיום 1/09/2001 עד ליום הגשת התביעה 13/9/09, הינו 408,197 ₪. סך הפיצוי עבור נכות חלקית וקבועה בשיעור 50% הינו 204,099 ₪.

83. נכות זמנית - לפי סעיף 2(א)(4) בתנאי הפוליסה, התובע זכאי לפיצוי בסך של 85.24 ₪ ליום (נכון ליום 1/09/2001) בתנאי שהתקיימה נכות זמנית 21 יום לפחות, כאשר התשלום יהא לכל היותר עבור תקופה של שישה חודשים (למעט חמישה הימים הראשונים). ההסכמה הדיונית דלעיל לעניין שיעור הנכות הקבועה לא כללה התייחסות מפורשת לסוגיית הנכות הזמנית. עם זאת, מן המסמכים הרפואיים הרבים שצירף התובע עולה בבירור מסקנה בדבר נכותו הזמנית של התובע לפרק זמן העולה על שישה חודשים (התובע אף היה מרותק לביתו למשך שנה שלמה). לפיכך, זכאי התובע למלוא הפיצוי בגין רכיב זה נזק זה, לפי החישוב: 102.05 ₪ ליום X 178 ימים. סך הפיצוי עבור נכות רפואית זמנית, נכון ליום הגשת התביעה 13/9/09, הינו 18,165 ₪.

84. ימי אשפוז – מתוך התקופה הנ"ל של שישה חודשים, התובע היה מאושפז החל מיום 28/06/2004 עד ליום 31/08/2004, סה"כ 63 ימים, והוא זכאי לתוספת בגין אשפוז החל מהיום השישי, כלומר עבור 58 ימים. עבור כל יום אשפוז זכאי התובע [לפי סעיף 2(א)(4) בתנאי הפוליסה] לתוספת של 42.62 ₪ (נכון ליום 1/09/2001). סך הפיצוי עבור ימי אשפוז, נכון ליום הגשת התביעה 13/9/09, הינו 2,959 ₪.

85. החזר הוצאות – לפי סעיף 2(א)(6)(ג) בתנאי הפוליסה, התובע זכאי להחזר הוצאות בגין ייעוץ רפואי לקביעת אחוזי נכות. בהתאם לחשבונית שצירף התובע, התובע שילם לד"ר א' בלוך סך של 5,000 ₪. התובע זכאי לתשלום רכיב זה.

86. ועדת חריגים – לטענת התובע, לפי סעיף 4(ב) בתנאי הפוליסה, הוא יכול היה לפנות לוועדת חריגים, ולאור נכותו הקשה סביר להניח כי תביעתו להגדלת שיעור נכותו ב-15% מהפיצוי, היתה מאושרת. בהקשר זה לא ניתן לקבל את טענת התובע. אין די בטענה לפיה "סביר להניח" כי תביעתו להגדלת שיעור הפיצוי היתה מאושרת. מדובר בטענה הטעונה הוכחה ולא הובאו לגביה ראיות. ההסכמה הדיונית דלעיל חסכה עלויות ניכרות לצדדים והיוותה קניית סיכון מושכלת כמקשה אחת, של כל הצדדים, במיוחד של התובע, לאור החשש מדחיית התביעה, שמא יוציא הוצאות ניכרות לחינם. אך תוצאת אי-הבאת ראיות להוכחת רכיב זה פועלת לחובת התובע.

87. סה"כ הפיצוי – לאחר שערוך הסכומים הנ"ל מיום הגשת התביעה ועד היום, לפי הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סך הפיצוי המגיע לתובע, במעוגל, הינו 262,000 ₪.

חלוקת האחריות בין המועצה לבין המכללה

88. בענייננו, אין מקום לסטות מן הכלל הנוהג בעניין מעוולים במשותף, ולפיו כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק וביחסים הפנימיים בינם לבין עצמם הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא. אף שעל פי סיווגן המשפטי מדובר בשתי עוולות שונות שעיוולה כל אחת מהנתבעות כלפי התובע, נראה כי מדובר באותו "מעשה נזיקין" שנגרם לו ע"י שתיהן יחד, ובכל מקרה מדובר בנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה בין הנתבעות. הנטל להוכיח כי הנזק ניתן לחלוקה בין המעוולים מוטל עליהם [ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25/05/2006)] והנתבעות לא עמדו בו.

89. באשר לחלוקת האחריות בין המעוולים ביחסים הפנימיים שבינם לבין עצמם, הלכה פסוקה היא כי "החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (...) או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (...)" [ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7/09/2010), סעיף 40 לפסה"ד, ואסמכתאות רבות שם].

במקרה שלפניי, הן על פי מבחן האשם המוסרי והן על פי מבחן האשמה ההדדית, מידה רבה יותר של אחריות רובצת לפתחה של המועצה, בהיותה הרשות המקומית שעליה הוטלה חובה מפורשת בדבר חקיקה ראשית לדאוג לביטוח תאונות אישיות לתלמידים. גם אם אין כוונה שהרשות המקומית תערוך את הביטוח על חשבונה, עליה מוטלת האחריות (שמא אף יחד עם משרד החינוך, שלא נתבע), לוודא כי בעלי מוסדות החינוך הבלתי רשמיים, הפועלים לעתים למטרות רווח ומשכך אין זו דרכם להתנדב להוציא הוצאות, עורכים ביטוח כנדרש. זאת, בין אם דרך הרשות המקומית– הרשות הרי ממילא עורכת ביטוחים לתלמידי מוסדות החינוך הרשמיים – ובין בעצמם. מאידך, הטלת אחריות בשיעור נמוך יתר על המידה על בעלי מוסדות החינוך עלול לעודד בעלי מוסדות חינוך פרטיים להימנע מעריכת ביטוח. איזון בין השיקולים מצדיק להעמיד את האחריות המוטלת על המועצה אחריות בשיעור של 60% ועל המכללה להטיל אחריות בשיעור של 40%.

התוצאה

90. התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה. התביעה נגד הנתבעות 1 ו-3 מתקבלת. הנתבעות 1 ו-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים:

א. פיצוי בסך של 262,000 ₪.

ב. שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 59,000 ₪.

ג. החזר אגרת בית המשפט בסכום של 9,000 ₪, נכון להיום.

הנתבעות 1 ו-3 יהיו זכאיות לשיפוי זו מזו, לפי העניין, בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה לעיל.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ג, 18 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

1. ראו, למשל, הניתוח בת.א (עפולה) 3097/02 מחמוד נ' טרסט סוכנות לביטוח (1998) בע"מ (20.6.04) ואסמכתאות שם. כמו כן השוו: ע"א 9977-08-10 בר-הדס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (26.6.11); ת.א. 50405-10-10 ירמיהו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.10.11); ת.א. (ת"א) 55729/01 כהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (3.1.02). ↑

2. זאת, בשונה מטענת המועצה לעניין אי-הודעה למועצה על התאונה, טענה שהיא לגיטימית כשלעצמה, אך אינה זהה לטענה בדבר שיהוי בהגשת התביעה, והמועצה מערבבת ביניהן. הרי גם אם מניחים כי התביעה היתה מוגשת, לדוגמא, שלוש שנים לפני המועד בו הוגשה בפועל, היתה המועצה מעלה את הטענה כי התרחשות התאונה לא הובאה לידיעתה.

   באשר לטענת המועצה בדבר אי-דיווח, כשלעצמה, בשים לב לכלל נסיבות העניין, היא אינה נראית ככזו אשר יש ליתן לה משקל מכריע. קיומה או העדרה של פוליסת תאונות אישיות, כמו גם קיומה או העדרה של חובה להוציא פוליסה כזו, ממילא אינו עשוי להיות מושפע מהודעה כאמור. לכל היותר ניתן לטעון לכך שהמועצה לא יכולה היתה לבדוק בזמן אמת אם התאונה הינה תאונת דרכים, בדיקה אשר אני בספק רב אם אכן היתה נערכת. זאת, שכן מחד התאונה לא התרחשה בשטח המועצה. ומאידך, כפי שעולה בבירור מן העדויות, על פי תפיסתה של המועצה במועד התרחשות התאונה המועצה סברה כי אין לה כל חבות לערוך ביטוח, או לוודא כי תלמידים כדוגמת התובע יהיו מבוטחים, וכו'. שילוב הדברים מוליך למסקנה מתבקשת לפיה המועצה סבורה היתה אותה עת כי אין לה כל קשר לתאונה מעין זו וכי תאונה מעין זו אינה עשויה להטיל עליה חבות כלשהי. ובהעדר מבטחת לפנות אליה ולדווח לה על פרטי התאונה - מבטחת אשר תוכל לפעול מיד לבירור חבותה, כמקובל אצל מבטחות - קרוב לודאי שהמועצה בעצמה לא היתה עורכת בדיקות כלשהן. לכן, אף שניתן לשקול את טענת המועצה כי לא ידעה על התאונה - בעיקר בגדרי הדיון בשאלת היותה תאונת דרכים - נראה כי שיקול זה אינו מספיק לדחיית התביעה, במיוחד בשים לב לכך שדבר קיומה של התאונה לא הוסתר, אלא הובא לידיעת ביה"ס והמכללה מיד בסמוך לאירוע התאונה, וכן להיעדרותו של התובע מביה"ס משך למעלה משנה בשל התאונה. ↑

3. הנחות שכשלעצמן לא בוססו ע"י הנתבעות, אף שדבר לא מנע מהן הבאת ראיות בעניין זה, שהוא עניין שבמומחיות. מאחר ואי-הבאת ראיות בהקשר זה לא מנעה מן הנתבעות לחזור על הנחות אלה בסיכומיהן, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אף לגוף העניין ההנחות לפיהן הפגיעה באופן המתואר כלל אינה אפשרית, נראות לי בלתי מבוססות, בשים לב לכך שהתובע נפגע בצווארו בעמוד השדרה, ולא ניתן לשלול כי הדבר אירע אגב נחיתה מנפילה, תוך כדי שהראש או הצוואר פוגעים בזווית לא טובה במשטח קשיח. ↑

4. אציין שאין לי הסבר מדוע התובע השיב לאותה שאלה כי הכביש מרוחק עשר דקות מן המגרש. תשובה זו אינה הגיונית על פניה, שכן הדעת נותנת כי לכל בית ספר ישנו כביש גישה וכן הדעת נותנת כי מבנהו וגודלו של הכפר (ככל יישוב אחר בימינו), הינו כזה שלמעשה אין בו אף נקודה העשויה להיות מרוחקת 10 דקות מהכביש הקרוב ביותר. תשובה זו עוד יותר תמוהה נוכח העובדה שהתובע היה נוכח באולם ושמע את עדותה של האם במלואה, לרבות עדותה לעניין מיקום הכביש ביחס למגרש. דווקא לאור זאת, איני סבור כי מדובר בתשובה שניתן לראותה כשקרית או ככזו שנועדה להשיב תשובה לא נכונה בכוונת מכוון, שהרי אם מדובר בעדות מתוחכמת של מי שמנסה ליצור תמונה שונה מן המציאות, היה עליו להביא בחשבון גם את הסתירה לכאורה בין עדותו בעניין מיקום הכביש לבין עדותה של האם, סתירה שהוא כלל לא נתן עליה דעתו ולא ניסה ליישבה. כאמור, עדותו של התובע כולה היתה בלתי סדורה, ואף מבולבלת, וככלל, לא ראיתי לנכון לייחס לעדותו של התובע עצמו משקל רב. ↑

5. אעיר כי בספרו של יעקב קדמי, "על הראיות- הדין בראי הפסיקה", תש"ע-2009, חלק שלישי, עמ' 1443, הובעה דעה לפיה "...אם העידו שני בני משפחה, שוב אין המדובר ב"עדות יחידה", וקרבת המשפחה תובא בחשבון לעניין משקל עדותם", תוך שאמירה כללית זו מסוייגת בנוגע לבני זוג דווקא. איני רואה הגיון להבחין לעניין זה בין עדויות בני זוג לבין עדויות קרובי משפחה אחרים מדרגה ראשונה. ↑

6. השוו, למשל, אל ת.א. (ק"ג) 637/09 אלנבארי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.3.13) שם נפסק לאחרונה, בתביעה לפיצוי על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים:

   "לאור העובדה כי הנטל להוכיח החרגות מן הפוליסה מוטל על הנתבעת, ולאור העובדה, כי סביר להניח כי התובע יכול היה לקבל פיצוי גבוה יותר אילו טען כי מדובר בתאונת דרכים, וכן לאור העובדה כי אין כל ראיה של ממש לקיומו של רכב כלשהו באזור התאונה ומדובר למעשה בהשערות של הנתבעת, יש לקבל את טענת התובע כי מדובר בארוע בו הוא נפל מאופניו ולא היה מעורב בו רכב מנועי".

   ודוק; ההשוואה בין ענייננו לבין הקביעה שם הינה על דרך קל וחומר. שכן שם עלתה תהיה של ממש לעניין ציון שמותיהם של עדים לתאונה בטופס התביעה שהגיש התובע (סעיף 19 לפסה"ד), ובנוסף, שם עלתה בתיעוד הרפואי הראשוני אינדיקציה לאפשרות שמדובר בתאונת דרכים (סעיפים 17-18 לפסה"ד).

   למרות זאת, נקבע כי: "משאין מחלוקת על כך שהנטל עבר לכתפי הנתבעת להוכיח כי מדובר היה בתאונת דרכים, אני סבורה כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה במידה הדרושה". ↑

7. בסעיף 6.11 לכתב ההגנה מטעם המכללה נטען: "לחילופין, ומבלי לגרוע מכל האמור לעיל, המכללה תטען כי היא בכל שנה מבקשת מהורי התלמידים שישלמו סכום ההשתתפות עבור הביטוח באמצעות המכללה - שהנו תשלום חובה, כאמור בחוזר המנכ"ל, ע"מ לבצע להם ביטוח ולמנוע מקרים מסוג זה, אולם ההורים ובצדק מסרבים להצעת ביה"ס ומסרבים לשלם, בטענה כי ילדיהם מבוטחים באמצעות המועצה המקומית וכי הם לא מעוניינים בביטוח באמצעות המכללה ולכן המכללה נאלצת לבטח את התלמידים בביטוח צד ג' בלבד".

   המדובר בסעיף תמוה למדי, אשר מעבר לכך שהוא מכיל טענות עובדתיות בלתי סבירות כשלעצמן, ומעבר לכך שטענות עובדתיות אלה הן חילופיות לטענות אחרות שנטענו בכתב ההגנה, הוא יוצר ציפיה כי הנתבעת תתכבד ותיתן הסבר במסגרת הראיות שיובאו על ידה, לשאלות המתבקשות העולות מן הסעיף, ולמשל: האם אין תלמידים בודדים שנענים לבקשה ומשלמים את סכום ההשתתפות עבור הביטוח (שאינו גבוה); האם מונפקת להם פוליסה; האם המכללה באמת אינה יודעת כי המועצה לא ביטחה תלמידים בעצמה ; באיזה אופן לשיטתה של המועצה ניתן ליישב בין טענתה שהתשלום עבור ביטוח הינו תשלום חובה לבין טענתה שאין חובה לערוך ביטוח; ועוד ועוד. ↑

8. יצויין כי פרשנות זהה ניתנה ע"י משרד החינוך גם בחוזרי מנכ"ל מאוחרים יותר. הפרשנות בחוזרי מנכ"ל מאוחרים אלה תומכת בגישה הפרשנית התכליתית אף ביתר שאת, שכן הם נוסחו באופן הקושר בין הוראת סעיף 6(ד1) עצמה לבין הקביעה הנחרצת המצויה בפתח חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03. כך, למשל, בסעיף 3.1 של חוזר המנכ"ל תשסח/1 מיום 2.9.07, שעניינו "ארגון ומינהל – ביטוח", בפרק 3.13 שכותרתו "הכיסוי הביטוחי של תלמידים במקרה של תאונה", נאמר בסעיף 3.1 בצורה מפורשת: "על פי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות". כך, בסעיף 4.1 של אותו פרק בחוזר המנכ"ל שהוצא שנה מאוחר יותר, חוזר מנכ"ל תשסט/1 מיום 1.9.08, נכלל נוסח זהה. יודגש כי שני חוזרי מנכ"ל אלה בוטלו ע"י משרד החינוך, מטעמיו, בחוזר מנכ"ל תשעב/4 מיום 1.12.11 ובחוזר מנכ"ל תשעג/1 מיום 27.8.12. סעיפים 3.1 ו- 4.1 הנ"ל הוחלפו בסעיפים שמיספורם זהה ואשר מסתפקים בציטוט לשון החוק ("סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 קובע: מי שזכאי ...").

   ייתכן כי שינוי הנוסח נובע מכך שמשרד החינוך עצמו נתבע אף הוא לעתים בתביעות כגון זו, בגין אי-עריכת ביטוח לתלמידים הלומדים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. ייתכן שמאחורי השינוי עומד טעם אחר, כגון נסיון להימנע מנקיטת עמדה פרשנית המנכ"ל בנוגע לסוגיה זו, המתבררת בבתי המשפט, ושמא אף בעקבות פסקי הדין בהם נקבע כי לא מוטלת על הרשות חובה לבטח תלמידים במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. מכל מקום, חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03, שהוא לטעמי החוזר המרכזי הרלוונטי לסוגיה של ביטוח תאונות אישיות, עודנו עומד בתוקפו, ועודנו פותח בקביעה הנחרצת שצוטטה לעיל. ↑

9. מבלי להרחיב יתר על המידה בנוגע להגדרות השונות בהן עושה הצו שימוש (שחלקן אינן תואמות את נוסח החוק העדכני), או בנוגע לתקנות השונות מכוחן אמורים להתבצע הרישום וההעברה, די אם אציין כי ההגדרות בסעיפיו הקטנים של סעיף 2 לצו מכסות את כל טווח הגילאים הרלוונטי לחינוך העל-יסודי.

   על ההבחנה בנוגע למצב הדברים הנוהג, בין החינוך היסודי לחינוך העל-יסודי בהקשר זה של נשיאה בשכר לימוד ע"י משרד החינוך, ראו גם בג"צ 4363/00 ועד פוריה עילית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 222 (2002), מול האות ב', והדברים המצוטטים שם ממחקרו של פרופ' ס' גולדשטיין. ↑

10. בשולי הדברים, אעיר שתי הערות בנוגע לתעודת עובד הציבור מטעם משרד החינוך, שעל אף היותה לאקונית, ייתכן ויש בה כדי ללמד על דרך הילוכו של משרד החינוך בכל הנוגע לסוגיה זו.

    ראשית, הקביעה הנחרצת בתעודת עובד הציבור לפיה: "החוזר הרלוונטי מטעם משרדנו בנושא ביטוח תאונות אישיות הוא חוזר מנכ"ל תשס"ג/3(א) סעיף 2 - תשלומי חובה", נראית תמוהה. המדובר בחוזר שעניינו תשלומי חובה באופן כללי. דווקא חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03, המסדיר את נושא ביטוח תאונות אישיות, כלל לא נזכר בתעודת עובד הציבור. ההבדל בין שני חוזרי המנכ"ל האמורים, לצורך הכרעה במחלוקות כבענייננו, הוא רב. החוזר אליו הפנתה תעודת עובד הציבור מסתפק בציטוט סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, ולא מעבר לכך. לעומת זאת, חוזר המנכ"ל מיום 1.9.03 אינו מצטט את הסעיף אלא פותח בקביעה נחרצת: "רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות". כבר עמדתי לעיל על המשמעות שניתן לייחס לכך, כתמיכה בפרשנות תכליתית של סעיף 6(ד1). עוד עמדתי על כך שבעבר נאמר במפורש בחוזרי מנכ"ל אחרים: "על פי סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה רשות מקומית חייבת לבטח את תלמידיה בביטוח תאונות אישיות", אך הם בוטלו.

    יהא אשר יהא הטעם לדבר, לא ניתן אלא לתמוה על הגשת תעודת עובד ציבור מטעם משרד החינוך הקובעת באופן נחרץ כי ישנו חוזר אחד רלוונטי, מבלי להזכיר חוזר אחר, מרכזי יותר.

    שנית, בתעודת עובד הציבור משיב משרד החינוך כי אין ברשותו מסמכים של המכללה וכן בתיק המועצה, בעניין ביטוח תאונות אישיות. ייתכן שאין להיפלא על כך שבידי משרד החינוך אין כל מסמכים בנוגע לשאלה אם נערך ביטוח, נוכח תשובתו למשרד מבקר המדינה כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, ולפיה המשרד הממונה על הרשויות המקומיות הוא משרד הפנים ועליו החובה לבדוק אכיפת קיום ביטוח. בהתייחס לכך העיר משרד מבקר המדינה למשרד החינוך, "כי על פי סעיף 15 לחוק לימוד חובה, שר החינוך והתרבות הוא השר הממונה על ביצוע חוק זה, ועל כן אכיפתו היא בידי שר החינוך" (עמ' 126).

    להשלמת התמונה בהקשר זה יצויין כי בשנת 2008 פרסם משרד מבקר המדינה דו"ח מעקב בנוגע לדו"ח משנת 2004 [מבקר המדינה, דוח על הביקורת בשלטון המקומי, 2008, פרק שלישי – דוחות מעקב, ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, עמ' 119-125 (להלן: "דוח המעקב"). מדוח המעקב עולה כי בעקבות דוח מבקר המדינה משנת 2004, התקיימה בועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת ישיבה בנושא, בסיומה ביקש יו"ר הועדה ממשרד החינוך לפעול לתיקון החוק. עוד עולה מדוח המעקב כי מאז אותה ישיבה ועד להכנת דוח המעקב לא החל משרד החינוך ביוזמה לשינוי חקיקה. מדוח המעקב עולה כי בפברואר 2005 החל משרד החינוך בהכנת תקנות בנושא ביטוח תאונות אישיות, וכי בשנת 2007 סבור היה משרד החינוך כי אין מקום לתיקון החוק, לכל הפחות עד לאחר בחינת השפעתן של התקנות, תקנות שאין צריך לומר כי עד היום אף הן טרם התפרסמו.

    ולא למותר לציין בהקשר זה כי בתשובתו של משרד החינוך למבקר המדינה לקראת דוח המעקב, בספטמבר 2008, כתב משרד החינוך כי :"פרשנות תכליתית ומרחיבה של החוק אכן מאפשרת לכלול [בחובת עריכת הביטוח – א.ד.] את התלמידים של החינוך המוכר שאינו רשמי בגילאי לימוד חובה אך מטילה את חובת הביטוח על הרשות המקומית". גם מכאן עולה כי עמדתו של משרד החינוך, לכל הפחות בשנת 2008, תמכה בפרשנות תכליתית של סעיף 6(ד1) לחוק לימוד חובה, בדומה לניתוח בפסק דין זה, באופן המחיל חובת עריכת ביטוח גם ביחס לתלמידי החינוך המוכר שאינו רשמי. ↑